סיכוי חצי ספר

‫סיכוי של כחצי אחוז‬ ‫(הסיכוי לשרוד ולהישאר בחיים)‬ ‫אלכס ומרים בובר‬ ‫\"על כורחי הייתי עד לתבוסה שאין נוראה ממנה של התבונה\"‬ ‫סטפן צוויג‬

‫הספר נכתב עבור הנכדים שלנו‪ :‬נועה‪ ,‬עמרי‪ ,‬איתי‪ ,‬נור ועידו‬ ‫אנחנו מודים לג'ודי גרנות על מלאכת הליווי בעת כתיבת הספר ועל‬ ‫הכתיבה עצמה‬ ‫כל הזכויות שמורות לאלכס ולמרים בובר‬ ‫תחקיר‪ ,‬ליווי וכתיבה‪ :‬ג'ודי גרנות‬ ‫עיצוב ועימוד‪ :‬גליצ ‪ -‬עיצוב גרפי ‪www.glitz.co.il 052-2421392‬‬ ‫הפקה והוצאה לאור‪\" :‬שורשים תיעוד משפחתי\"‬ ‫טל' ‪www.shorashim-teud.co.il 052-3986898‬‬ ‫הודפס בישראל‪ ,‬התשפ\"ג ‪2023‬‬ ‫‪2‬‬

‫תוכן עניינים‬ ‫חלק א'‪ :‬אלכס בובר‬ ‫פרק א'‪ :‬ימים מאושרים ‪5‬‬ ‫‪6‬‬ ‫חגיגת קיץ בחיק המשפחה‬ ‫ ‬ ‫ ביתנו ‪9‬‬ ‫‪10‬‬ ‫ערש ילדותי‬ ‫ ‬ ‫פרק ב'‪ :‬משפחתי המורחבת ‪17‬‬ ‫‪24‬‬ ‫משפחתה של אמי – משפחת שּולץ‬ ‫ ‬ ‫‪29‬‬ ‫משפחתו של אבי – משפחת ּב ֹוּבר‬ ‫ ‬ ‫‪30‬‬ ‫פראגה שכונת ילדותי‬ ‫ ‬ ‫פרק ג'‪ :‬ממערב נפתחה הרעה ‪35‬‬ ‫פרק ד'‪ :‬המעבר לגטו ‪38‬‬ ‫‪41‬‬ ‫בגטו בלי אבא‬ ‫ ‬ ‫‪42‬‬ ‫אבא שלי חזר‬ ‫ ‬ ‫‪51‬‬ ‫אימת האקציות‬ ‫ ‬ ‫פרק ה' ‪ :‬מחוץ לגטו ‪52‬‬ ‫‪55‬‬ ‫עם המשפחה‬ ‫ ‬ ‫‪56‬‬ ‫ללא משפחה‬ ‫ ‬ ‫‪59‬‬ ‫ומה הלאה? מה עכשיו?‬ ‫ ‬ ‫‪60‬‬ ‫חשמלית מספר ‪22‬‬ ‫ ‬ ‫שכונת הפועלים – טריטוריית המחייה שלי ממרץ עד אוגוסט ‪68 1944‬‬ ‫ ‬ ‫‪73‬‬ ‫רוכל הסיגריות‬ ‫ ‬ ‫‪79‬‬ ‫ניסים ונפלאות‬ ‫ ‬ ‫‪82‬‬ ‫לקראת סוף המלחמה‬ ‫ ‬ ‫‪3‬‬

‫פרק ו' ‪ :‬סיכוי של חצי אחוז ‪89‬‬ ‫‪91‬‬ ‫למרות הכול הצלחתי לשרוד את המלחמה‬ ‫ ‬ ‫‪94‬‬ ‫בית זמני‬ ‫ ‬ ‫‪97‬‬ ‫ילדי לנה קיכלר‬ ‫ ‬ ‫ צרפת ‪98‬‬ ‫‪103‬‬ ‫הרהור ביניים‪ :‬שני סוגים של אדישות ההמון‬ ‫ ‬ ‫פרק ז' ‪ :‬בית ומולדת ‪109‬‬ ‫‪123‬‬ ‫הגעתי ליעד – ארץ ישראל‬ ‫ ‬ ‫‪143‬‬ ‫משפחה משלי וקשרי משפחה‬ ‫ ‬ ‫‪144‬‬ ‫השיח עם השואה בחיינו‬ ‫ ‬ ‫‪149‬‬ ‫נקודות ציון בחיינו מבואנו ארצה‬ ‫ ‬ ‫‪150‬‬ ‫חלק ב'‪ :‬מרים בובר ‪153‬‬ ‫‪156‬‬ ‫בעידן אחר‬ ‫ ‬ ‫‪159‬‬ ‫פרל ואני‬ ‫ ‬ ‫‪162‬‬ ‫משה הופמן‬ ‫ ‬ ‫‪4‬‬

‫חלק א'‬ ‫אלכס בובר‬

‫פרק א'‪ :‬ימים מאושרים‬ ‫חגיגת קיץ בחיק המשפחה‬ ‫אני בן שש‪ .‬השנה היא ‪ ,1939‬והימים ימיה היפים והעליזים של חופשת הקיץ‬ ‫השנתית שמיד עם סיומה אתחיל ללמוד בכיתה א'‪ .‬חגיגה של סוף הקיץ‪.‬‬ ‫גם השנה‪ ,‬כמו בשנים הקודמות‪ ,‬אנחנו מקיימים את המסורת המשפחתית‪.‬‬ ‫עם בוא הקיץ אנחנו עוזבים את וורשה ויוצאים להנות באזור כפרי שלידה‪,‬‬ ‫כמעט תמיד בעיירה יּו ֶזפּוב (בפולנית) ‪ .Józefów‬אהבתי את חופשות הקיץ‬ ‫מאד‪ .‬בכפר כמו בכפר‪ ,‬השמש זורחת‪ ,‬האוויר מלא ריחות‪ .‬מרבדי פרחים‬ ‫ושיחים מביאים אליהם פרפרים צבעוניים‪ ,‬ציפורים המלקטות זרעים ודבורים‬ ‫הנמשכות לצוף‪ .‬באוויר רחש של חרקים מעופפים למיניהם‪ ,‬עם בוא השקיעה‬ ‫רוח ערב קלילה מלטפת ואני – אני ילד מאושר ושמח‪ .‬אני אוהב להיות פה‪,‬‬ ‫נהנה מהאווירה המיוחדת השוררת כאן שכולה חופש ושגרה רגועה ומהנה‪.‬‬ ‫עם תום החופשה נשוב אל ביתנו שבעיר‪ ,‬שגם הוא אהוב עליי‪ ,‬אבל אחרת‪.‬‬ ‫גם השנה הזו הוריי שוכרים ווילה גדולה ויחד עם עוד חברים ומכרים שיכולים‬ ‫להרשות לעצמם‪ ,‬אנחנו חולקים אותה‪ .‬שלוש משפחות‪ ,‬כולנו יהודים‪ ,‬באותה‬ ‫הווילה‪.‬‬ ‫בכפר אין מים זורמים ואת המים שואבים מהבאר בעזרת משאבה ידנית‪ .‬אותי‬ ‫זה מרתק‪ ,‬והמים קרירים וצלולים תמיד‪ .‬מעניין לי לראות שתנור הבישול‬ ‫מוסק בעץ ובעודי מספר על זה עולה באפי ריח העוגות שנאפו בתנור‪ ,‬ויותר‬ ‫מהכול הריח של עוגת תפוחי העץ‪ .‬הזמן פה עובר בנעימים כי סביבי עוד‬ ‫ילדים בגילי ויש עם מי לשחק ולהנות‪ .‬אחד הדיירים בווילה שלנו בונה טיסנים‬ ‫ומטיס אותם במרחב הפתוח‪ .‬אני לא מסיר עיניי ממלאכת הבניה וההטסה ורץ‬ ‫‪6‬‬

‫בשדה להחזיר את הטיסנים אחרי שנחתו‪ .‬הווילה היא נקודת משיכה למשפחה‬ ‫כולה ולחברים המרבים לבקר אותנו‪ .‬אני סקרן ואוהב להקשיב לשיחת‬ ‫המבוגרים‪ .‬בכובד ראש הם מרבים לדון בבעיות שברומו של עולם ובקלילות‬ ‫מדבקת מרבים לצחוק ולהתבדח‪ .‬באחת משיחותיהם אני מתוודע לעובדה‬ ‫שתוחלת החיים עלתה לשבעים שנה ועושה מהר חשבון כמה זמן נשאר לי עד‬ ‫שאגיע לשבעים‪.‬‬ ‫בסופי השבוע מגיע גם אבא‪ ,‬מצטרף אל אמא‪ ,‬אלי ואל אחי הקטן ואין יותר‬ ‫טוב מזה‪.‬‬ ‫זכור לי הביקור של הסבים שלי מצד אבא‪ .‬הם נכנסים ובאמתחתם שלל‬ ‫פינוקים‪ ,‬אגוזי לוז‪ ,‬ממתקים ומתנות‪ .‬המתנה בעיניי היא ספר של שירי ילדים‬ ‫מאת יוליאן טובים‪ .‬זה לא יאומן איך אני זוכר עד היום בעל פה שיר אחד מתוך‬ ‫הספר‪ ,‬שיר מחורז על קטר ורכבת‪ ,‬שנכתב כולו בצליל שקשוק גלגלי הרכבת‪.‬‬ ‫או זיכרון מהנה ומיוחד איך דוד אברהם‪ ,‬אח של אמי‪ ,‬מגיע רכוב על אופניים‪,‬‬ ‫ולוקח אותי על הרמה‪ .‬לאן נוסעים? לעיירת נופש אחרת‪ ,‬פלניצה‪ ,‬שבה יש‬ ‫לסבתא (אמא של אמא שלי)‪ ,‬דוכן פירות בשוק מסודר ומקורה‪ .‬כל קיץ היא‬ ‫מוכרת שם בדוכן צבעוני ומפתה פירות טריים ועסיסיים‪ .‬לבוא אליה זה תמיד‬ ‫שמחה בלב‪.‬‬ ‫ראשית ספטמבר ואיתנו בווילה חלק מדודיי ודודותיי ואיתם‪ ,‬לשמחתי שלא‬ ‫יודעת גבול גם בן דודי הנריק‪ ,‬המבוגר ממני בשנה וחצי והוא גם החבר הכי‬ ‫טוב שלי‪ .‬כולנו בחוץ בהנאה שלווה‪.‬‬ ‫לפתע נשמע זמזום של מטוס בודד החג מעלינו בשמי התכלת של היום שרק‬ ‫התחיל‪ .‬אחד משכנינו‪ ,‬מומחה למטוסים‪ ,‬מקשיב לקול המנוע בפנים שהולכות‬ ‫ומרצינות וקובע נחרצות‪:‬‬ ‫‪7‬‬

‫\"זה רעש מנוע של מטוס גרמני!\"‬ ‫אני ילד בן שש וכך‪ ,‬עם טרטור מנוע של מטוס עוין‪ ,‬מתהפך עולמנו בן רגע‬ ‫ומתחילה מלחמת העולם‪ ,‬שתהיה הנוראה במלחמות‪.‬‬ ‫ביתנו‬ ‫בשמץ אירוניה נחמד לספר שנולדתי ביום האביב‪ .‬מהו יום האביב? זהו היום‬ ‫בשנה שבו אורכי היום והלילה שווים והוא מבשר את בוא האביב המיוחל‪,‬‬ ‫בוודאי אחרי חורף אירופאי קשה וקר‪ .‬לשמחתם הרבה של הוריי נולדתי ב‪-‬‬ ‫‪ 21‬במרץ בשנת ‪ ,1933‬בן בכור ונכד ראשון לסבים אוהבים‪ :‬הוריו של אבי‬ ‫ישראל וחנה בובר ונכד שני לסבתא שולץ‪ ,‬ששמה היה קיילה שולץ‪.‬‬ ‫חמש שנים אחרי‪ ,‬בשנת ‪ ,1938‬נולד אחי הקטן יוז'ו (יוסף גבריאל) והפכנו‬ ‫למשפחה קטנה ונחמדה‪ .‬אם היה אחי שורד את המלחמה הוא היה היום בן‬ ‫שמונים וארבע‪ .‬אפשר אולי לומר באותה סימבוליות כי שנות ילדותי המוקדמת‬ ‫מאד היו האביב של חיינו כמשפחה פורחת‪ ,‬שמחה וצומחת‪.‬‬ ‫קטן ככל שהייתי עם פרוץ המלחמה יש בי לא מעט זיכרונות מהבית‪ ,‬מהוריי‬ ‫ומסבי וסבתותיי‪.‬‬ ‫הבית בו גרנו היה בקצה העיר‪ ,‬בית חדש ומודרני לזמנו‪ .‬חלונות הבית היו‬ ‫גדולים ובעלי זכוכית כפולה‪ .‬אור שטף דרכם את הבית בימי האביב והקיץ‬ ‫ובימי החורף נדבקו לזכוכית החיצונית פרחי כפור בשלל צורות מעניינות‬ ‫ויפות‪ .‬וילונות סרוגים בסריגת יד (סריגת קרושה עם מסרגה אחת) כיסו את‬ ‫החלונות והישרו אווירה חמה וביתית‪ .‬את הבית חימם תנור מצופה באריחים‪.‬‬ ‫בפינת הסלון בעציץ גדול טיפחה אימי פיקוס יפה שעליו בשרניים וירוקים‬ ‫תמיד‪ .‬בבית היו שני חדרי שינה‪ ,‬חדר אמבטיה שאריחיו ירוקים בהירים‬ ‫ומטבח שבו ניצב תנור לבנים שמעליו פלטה מברזל‪ .‬ארגז מלא פחם עמד‬ ‫‪8‬‬

‫לצד התנור שהוסק בפחמים‪ .‬כדרכן של משפחות רבות המטבח היה לב הבית‬ ‫ובו אכלנו בדרך כלל‪ .‬הבית היה מצויד בשני מכשירים טכנולוגיים חדשניים‪:‬‬ ‫טלפון ורדיו‪.‬‬ ‫אלה לא הטלפונים המוכרים היום וגם לא מקלטי הרדיו של זמננו‪ .‬מכשיר‬ ‫הטלפון היה בנוסח ישן וראשוני‪ ,‬ומקלט הרדיו היה במקרים רבים כמעט רהיט‬ ‫קטן בפני עצמו‪ .‬בלשון ימינו אומר שהיו אלה ענתיקות שנראו בערך כך‪:‬‬ ‫בשיטוטיי באינטרנט מצאתי את הדף בספר הטלפונים של ורשה בו הופיע‬ ‫מספר הטלפון שלנו‪:‬‬ ‫הדף מספר הטלפונים של ורשה בו הופיע מספר הטלפון שלנו‬ ‫‪9‬‬

‫אם הייתה אימי בחיים היא בוודאי הייתה מספרת שלא קל היה לגדל אותי‪:‬‬ ‫הייתי מאוד מפונק וסירבתי לאכול‪ .‬הכול היה צריך להיעשות לפי דרישותיי‬ ‫ָולא הייתי בוכה‪ ,‬צועק וצורח בקול מאוד חזק (שנשמר עד היום) עד שגרוני‬ ‫ניחר ובעיקר עד שנכנעו לי והשגתי את מבוקשי‪ .‬מאבק יומיומי התנהל בבית‬ ‫כדי שאואיל בטובי לשתות כף שמן דגים שריח הסירחון שנדף ממנו פשוט‬ ‫הגעיל אותי‪ .‬באותה תקופה האמינו מאד בשמן דגים כמקור בריאותי שאין‬ ‫לו תחליף‪ .‬כשרק ניגשו אלי עם הכף הרוטטת ביד הגרון שלי התכווץ למראה‬ ‫השמן הדוחה והשנוא‪ .‬בקרב הזה ידי הייתה תמיד על התחתונה ‪ -‬לא וויתרו‬ ‫לי‪ .‬זה היה סיוט‪.‬מאכל אחד שאמא הכינה ואהבתי אותו מאד היה מרק עוף‬ ‫ובו אטריות תוצרת בית חתוכות דק‪-‬דק‪ ,‬כשהוא היה על השולחן לא צריך‬ ‫היה להתעמת איתי‪ ,‬אכלתי אותו בתענוג רב‪ .‬אצל הסבים‪ ,‬ההורים של אבא‪,‬‬ ‫אהבתי לאכול מצה מרוחה בשמאלץ (ממרח שומן אווז ובצל מטוגן)‪.‬‬ ‫זכור לי מקרה שהוריי היו צריכים לנסוע דחוף לעיר אחרת בגלל מקרה של‬ ‫פטירה במשפחה‪ .‬הם השאירו אותי‪ ,‬מן הסתם למורת רוחי‪ ,‬אצל חברים שלהם‬ ‫ויצאו לדרכם‪ .‬נו‪ ...‬נו‪ ...‬חוללתי שם בבית \"סצנה\" של בכי וצעקות כמו שידעתי‬ ‫היטב‪ִ .‬הגַּברתי והגברתי ואי אפשר היה להרגיע אותי‪ .‬זה הגיע לכך שהחבר של‬ ‫הוריי נשבר והרביץ לי‪ .‬כשחזרנו הבייתה סיפרתי להוריי הנדהמים שלחבר‬ ‫שלהם קוראים \"משה אל תרביץ לו\"‪ ,‬כך כנראה פנתה אליו אשתו כשהרים‬ ‫עליי את ידו‪.‬‬ ‫לא היה קל איתי גם במישור הבריאותי‪ ,‬הייתי ילד חולני‪ .‬נדבקתי במחלות‬ ‫הילדים שבזמנו היו מסוכנות מאד (היום הילדים מחוסנים נגדן) וסבלתי‬ ‫מהצטננויות תכופות שלא עזבו אותי‪ .‬הוריי שמו לב שאני קטן ביחס לגילי‬ ‫ומרוב דאגה לקחו אותי לרופא ילדים שבדק אותי ואמר להם‪:‬‬ ‫\"תביאו לו אח קטן וכך תיפתרנה כל הבעיות שלו‪\".‬‬ ‫ואכן‪ ,‬אחרי זמן מה‪ ,‬בשנת ‪ 1938‬נולד אחי הקטן יוז'ו (יוסף גבריאל)‪.‬‬ ‫‪10‬‬

‫נהגתי לבלות הרבה בישיבה על אדן החלון‪ .‬התבוננתי החוצה לרחוב‪ ,‬שמעברו‬ ‫היה שדה בור נרחב‪ .‬ברחוב למטה עברה חשמלית‪ ,‬בהמשכו היה בית קברות‬ ‫נוצרי‪ .‬צפיתי מדי יום במסעות הלוויה המפוארים עם עגלה רתומה לסוסים‬ ‫שחורים שקושטו בנוצות שחורות גם הם‪ .‬על גבי העגלה נישא ארון קבורה‬ ‫מכוסה כולו בפרחים והאבלים צעדו לאט ובכובד ראש עצוב אחרי העגלה‬ ‫שנשאה את הארון‪ .‬היה במראה הזה משהו מסקרן‪ ,‬מהפנט ואחר מכל המוכר‬ ‫לי; הייתי מוכן לצפות בו מדי יום‪.‬‬ ‫הייתי ילד סקרן‪ ,‬חקרן‪ ,‬חכם ומהיר תפיסה ולא צריך היה להפציר בי הרבה‬ ‫כדי שאפגין את יכולותיי בפני כל בני המשפחה שהביעו את התפעלותם‪.‬‬ ‫כשהתבקשתי להופיע השתרר שקט‪ ,‬כולם התרכזו בי ונתנו לי מקום‪ ,‬הרעיפו‬ ‫תשואות ועטפו אותי באהבה ובחיבה‪.‬‬ ‫שגרת חיי עד אותה חופשה בכפר הייתה מסודרת ומוכרת‪ .‬בבוקר הלכתי לגן‬ ‫ילדים יהודי שהיה בחדר סגור בתוך בניין וללא גינה‪ .‬בגן שיחקנו ועסקנו‬ ‫בעבודות יצירה שהגננת ארגנה‪ .‬אהבתי את הגננת ואת השהות בגן‪ ,‬את ילדי‬ ‫הגן אני לא זוכר‪ .‬את אחר הצהריים ביליתי עם אמא‪ :‬או שהלכנו לפארק או‬ ‫כמה פעמים בשבוע לבקר את אמא שלה – סבתי האהובה בביתה מלא החיים‬ ‫והחיוניות‪ .‬ביתם של הורי אבי‪ ,‬הסבים השניים‪ ,‬היה ממש קרוב אלינו וידעתי‬ ‫איפה הוא‪ ,‬אך אני לא זוכר שביקרנו בו‪.‬‬ ‫זיכרון מתוק יש לי מהלילות בהם השכיבה אמא אותי ואת אחי ושרה לנו‬ ‫שירי ערש בצרפתית‪ ,‬שאת חלקם אני זוכר עד היום‪ .‬זה מעניין שהיא שרה לנו‬ ‫בצרפתית‪ ,‬שהייתה בעבורה שפה זרה אותה היא למדה בבית הספר ולא שירי‬ ‫ערש מילדותה‪ .‬זה נחרט לי עמוק בלב ובזיכרון ולימים‪ ,‬כשידעתי צרפתית‬ ‫הבנתי היטב את תכני השירים האלה‪ ,‬אותם אני יכול לשיר ולזמזם עד היום‪.‬‬ ‫היו אולי גם שירי ערש בפולנית‪ ,‬אבל את זה אני לא זוכר‪.‬‬ ‫‪11‬‬

‫חוויה מרגשת ללא מילים זכורה לי בקשר עם אבי‪ .‬הוא לא היה אב מחבק‬ ‫ומנשק‪ ,‬בטח לא כמו שאנחנו מכירים היום את השיח הרגשי בין אבות‬ ‫לילדיהם‪ .‬את אהבתו הרכה אלי הוא העביר לי ללא מילים כשהלכנו זה לצד זה‬ ‫והוא אחז בכף ידו הגדולה והרחבה את ידי הקטנה‪ ,‬עטף אותה והקרין לי כל‬ ‫כך הרבה רכות וחום שאותן לא אשכח‪.‬‬ ‫ערש ילדותי‬ ‫זה יכול להישמע מוזר‪ ,‬אבל האמת היא שגדלתי בבית שלא הייתה בו שום זיקה‬ ‫ליהדות ובוודאי לא ביטוי לסממן דתי כלשהו‪ :‬לא חגגו בבית חגים יהודיים או‬ ‫אחרים‪ ,‬לא התייחסו בשום צורה לשבת‪ ,‬לא היה קידוש‪ ,‬לא הדלקת נרות‪ ,‬לא‬ ‫שמעתי מעולם תפילה‪ ,‬יום כיפור היה ככל הימים האחרים ויום רדף יום בלי‬ ‫צבע אחר כלשהו ובלי חגיגיות‪ .‬אצל הסבים והסבתות פגשתי פה ושם ובכל‬ ‫מיני הזדמנויות סממני דת ומסורת‪ ,‬אבל מעט מאוד ומבחינת ההשפעה עליי‬ ‫זה היה בטל בשישים‪ .‬אני נולדתי בעולם שבו \"אין דתות\"‪ .‬זה היה העולם‬ ‫האידאלי המדומיין של ההורים שלי‪ ,‬עולם חסר דתות‪ ,‬שכן הדתות הן מקור‬ ‫של דיכוי‪ ,‬רוע ושנאה‪ .‬כך כל הדתות כולן‪ ,‬ובמקומן הם אימצו את הקומונוזים‪.‬‬ ‫לא שמעתי יידיש בבית (למדתי יידיש יותר מאוחר בגטו) ובזכות זה הפולנית‬ ‫שלי הייתה חסרת מבטא זר כלשהו‪ .‬פולנית עם מבטא יידשאי הכשילה המון‬ ‫יהודים שניסו להימלט ולהסתתר וגם את אלה שהיו בידיהם מסמכי זהות‬ ‫מזויפים‪ .‬הפולנית הצחה שלי סייעה לי להיטמע ולא לבלוט‪ ,‬לפחות בפן‬ ‫של השפה‪ ,‬כיוון שהמראה שלי היה שונה מאוד משל הילדים הפולנים וזה‬ ‫בהחלט בלט למרחקים‪ .‬לא זכור לי שהיו לי חברים פולנים ששיחקתי איתם‬ ‫אחר הצהריים‪.‬‬ ‫‪12‬‬

‫פרק ב'‪ :‬משפחתי המורחבת‬ ‫משפחתה של אמי – משפחת שּולץ‬ ‫אמי ָּב ַשה הייתה ממשפחה ענייה ומרובת ילדים‪ ,‬והייתה הנאה בבנות‬ ‫המשפחה‪ .‬סבתי מצד אמי הייתה אשת חייל ודמות מיוחדת ומרשימה‪ .‬היא‬ ‫הייתה דתית ואורחות חייה מבחינת הלבוש והחזקת הבית היו בהתאם‪ ,‬אבל‬ ‫היא לא התנהלה בחומרה ובאדיקות מעיקים‪ .‬נולדו לה שלושה עשר ילדים‪,‬‬ ‫חמישה מהם נפטרו בילדותם‪ ,‬כך שלבגרות הגיעו שמונה‪ :‬גו ֶדל (גד)‪ ,‬אידיס‬ ‫(יהודית)‪ ,‬ברו ֶנק (ברוך) פרניה‪ ,‬בלבינה‪ָּ ,‬ב ַשה (אמא שלי)‪ ,‬אברהם ו‪-‬זיל‪ .‬אני‬ ‫יודע לבטח שדודי זיל היה הצעיר בילדים ושדודי גודל היה הבכור‪ .‬לגבי‬ ‫השאר אני לא בטוח בסדר‪.‬‬ ‫דודתי בלבינה (בלה)‪ ,‬הייתה הכי קרובה לאמי בגיל והקשר הנפשי ביניהן היה‬ ‫אמיץ ביותר‪ .‬הן התייעצו ביניהן בכל דבר ועניין והיו חברות בנפש‪ .‬אהבתי את‬ ‫בלבינה מאד‪ ,‬היא הייתה תמיד עליזה‪ ,‬הקרינה המון חום‪ ,‬ידעה לעניין אותי‬ ‫ושיחקנו ביחד הרבה מאד‪.‬‬ ‫מכולם שרדו את המלחמה ד ֹוד גודל שהיה בצרפת ודודה בלבינה ודוד אברהם‬ ‫שברחו בתחילת המלחמה לחלק של פולין שנכבש על ידי הסובייטים‪.‬‬ ‫כשהגיעו לרוסיה הוצעו לדודי אברהם ולדודתי בלה (בלבינה) שתי אפשרויות‪:‬‬ ‫להפוך להיות אזרחים רוסיים או להישלח למחנה עבודה בסיביר‪ .‬האחת גרועה‬ ‫מחברתה‪ .‬אם היו בוחרים להפוך לאזרחי רוסיה היה דוד אברהם מגויס מיד‬ ‫לצבא הרוסי‪ ,‬כי כך קבע החוק לגבי הגברים‪ .‬כתוצאה מכך התגלגלו שניהם‬ ‫לסיביר‪ ,‬למחנה עבודה (כריתת עצים) בתנאים של קור עז (רק כאשר ירדו‬ ‫המעלות מתחת למינוס ‪ 55‬הם לא נשלחו לעבוד); האוכל היה דל ביותר‪,‬‬ ‫היציאה לעבודה הייתה כשעדיין חשוך ודרשה הליכה ברגל מרחק רב והחזרה‬ ‫‪13‬‬

‫למחנה התבצעה לא לפני ששוב היה חשוך‪ .‬אנשים נפלו סביבם כמו זבובים‪.‬‬ ‫היותר מבוגרים או החולים לא החזיקו מעמד וגורלו של מי שקרתה לו תאונה‬ ‫היה מר‪ .‬באותו מחנה היו גם אריה (לימים בעלה של בלבינה) ואחיו‪ .‬אריה‬ ‫שידע להסתדר‪ ,‬הציג עצמו כאופה ונשלח לעבוד במאפייה וכך זכה ביתרון‬ ‫משמעותי מאד‪ .‬בזכותו בלה ואחיה אברהם אכלו קצת יותר טוב‪ .‬בהמשך‪,‬‬ ‫אפשרו לאסירי אותו המחנה לעבור למקומות אחרים‪ ,‬הם נדדו לחלק האסיאתי‬ ‫של רוסיה‪ ,‬שם כבר היה מספיק אוכל‪ .‬אריה ובלה התחתנו‪ .‬אחרי המלחמה הם‬ ‫נדדו עם זרם הפליטים שנע מערבה‪ ,‬הגיעו לגרמניה ושם נולדה בתם דליה‪.‬‬ ‫בלבינה חידשה איתי את הקשר אחרי המלחמה ובסופו של תהליך הגיעה ארצה‪.‬‬ ‫דוד אברהם חזר לפולין‪ ,‬הקים שם משפחה עם שתי בנות ובן וכשגומולקה‪,‬‬ ‫ראש ממשלת פולין איפשר ליהודים לעזוב את פולין (בין השנים ‪)1956-1960‬‬ ‫היגר דודי עם כל משפחתו לאמריקה‪ .‬הוא שקל להגיע לישראל אבל דודה‬ ‫בלבינה הניאה אותו מכך‪ ,‬היה אז מאד קשה בארץ‪ ,‬והוא שם פעמיו לאמריקה‪.‬‬ ‫עם אחת מבנותיו אני שומר על קשר מכתבים‪.‬‬ ‫סבי‪ ,‬אביה של אמי‪ ,‬היה סוחר סוסים‪ .‬עוד כשחלק מהילדים היו קטנים הוא‬ ‫ברח מהבית‪ ,‬עזב את כולם והכל ‪ -‬נטש ונעלם‪ .‬סבתי המרשימה והמיוחדת‬ ‫נשארה לבד עם כל ילדיה‪ ,‬בלי שום מקור פרנסה ותמיכה ולא הרימה ידיים‬ ‫לרגע‪ .‬היא הפכה להיות סוחרת ומרכולתה השתנתה לפי עונות השנה‪ .‬בקיץ‬ ‫היה לה דוכן פירות מסודר בשוק של עיירת נופש בשם פלניצה ליד וורשה‪.‬‬ ‫היא לא חזרה כל יום הביתה אלא שכרה בעיירה צריף מגורים קטן בו התכנסו‬ ‫כולם למשך הקיץ‪ .‬בחורף סחרה סבתי בבשר ובעוד כל מיני דברים בוורשה‬ ‫עצמה‪ ,‬ברובע שבו גרנו כולנו ונקרא פראגה‪.‬‬ ‫דירת המגורים הקבועה של משפחתה של סבתי הייתה קטנה מאד ולכאורה‬ ‫צרה בממדיה מלהכיל את כל דודיי ודודותיי דיירי הקבע‪ .‬בדירה הפצפונת הזו‬ ‫קיבלו דודתי יהודית‪ ,‬בעלה ושני בניהם הניק וארתור חדר משלהם‪ .‬סבתא‬ ‫‪14‬‬

‫וכל הדודים ישנו במטבח; בלי שום טרוניה וקושי לקחו כיסאות שמו עליהם‬ ‫קרשים ועל אלה פרסו מזרונים וכך ישנו‪.‬‬ ‫המטבח היה רחב ידיים יחסית ובמרכזו עמד שולחן גדול‪ ,‬שבעיניי כילד נראה‬ ‫ענק‪ .‬שני אלה‪ ,‬המטבח והשולחן‪ ,‬היו מרכז הדירה שתמיד שקקה חיים והמתה‬ ‫פעילות‪.‬‬ ‫דבר מותרות אחד היה בביתה של סבתא‪ ,‬פטיפון גדול עם מנואלה והרבה‬ ‫תקליטים‪ .‬בערבים שמחים כולם רקדו ושרו ומסביב לשולחן היה תמיד עליז‬ ‫ונעים‪ .‬אהבתי מאוד לבקר אצל הסבתא הזו ולקבל תשומת לב רבה מכל‬ ‫הדודים‪.‬‬ ‫בהערכה רבה אני מציין שסבתי הצליחה לשלוח את כל ילדיה‪ ,‬בנים ובנות‪,‬‬ ‫לבית הספר ולהקנות להם השכלה‪ .‬הבנות סיימו תיכון והבנים בית ספר‬ ‫מקצועי‪ .‬זה היה הישג מופלא שקשה בכלל לעמוד על גדולתו ולהעריכו‬ ‫כשמדובר באשה ענייה‪ ,‬המטופלת בשמונה ילדים והיא לבד‪ .‬חלומה של‬ ‫סבתי‪ ,‬חלומה הגדול היה שבנה הבכור גודל (גד) יהיה רב‪ .‬היא כיוונה אותו‬ ‫אל המסלול הזה‪ ,‬השקיעה המון בלימודי היהדות שלו‪ ,‬אבל הוא התמרד וזנח‬ ‫את הדת‪ .‬לא רק שגודל לא הפך לרב‪ ,‬הוא הפנה עורף ליהדות ולדת והפך‪,‬‬ ‫רחמנא ליצלן‪ ,‬לקומוניסט אדוק‪ .‬הייתה לו לגודל השפעה רבה על אחיו והוא‬ ‫גרר את כולם לפעילות קומוניסטית‪ .‬בפולין של אותן שנים היה הקומוניזם‬ ‫זרם מחתרתי שמחוץ לחוק והיה מצוד של ממש אחרי הקומוניסטים למיניהם‪.‬‬ ‫גודל נאלץ לברוח לצרפת לאחר שהוצא נגדו בפולין צו מעצר ובעזרת המפלגה‬ ‫הקומוניסטית הצרפתית הוא הצליח לעבור את המלחמה בשלום‪ ,‬הוא אשתו‬ ‫ובנותיו‪ .‬אמונתו בקומוניזם לא נסדקה לאורך כל השנים והוא נשאר קומוניסט‬ ‫אדוק עד יום מותו‪ ,‬גם אחרי שרבים וטובים התפכחו לנוכח פני המציאות‬ ‫ברוסיה ובארצות הקומוניסטיות‪.‬‬ ‫‪15‬‬

‫אני נזכר באמרה שטבע ז'ורז' קלמנסו‪ ,‬ראש ממשלת צרפת בראשית המאה‬ ‫ה‪ 20 -‬וקבעה כי \"מי שלא היה סוציאליסט בצעירותו אין לו לב; מי שנותר‬ ‫סוציאליסט בבגרותו‪ ,‬אין לו מוח\"‪.‬‬ ‫הרבה ויכוחים היו לי עם דודי גודל כשפגשתי אותו בפריז אחרי המלחמה‬ ‫כשניסה לשכנע אותי לא לנסוע לארץ ישראל‪.‬‬ ‫מי שנותר ממשפחת שולץ גרו בגטו במרתף שפעם היה מחסן עם כניסה‬ ‫נפרדת‪ .‬היו שם רק ארבעה קירות‪ ,‬ללא שירותים או מטבח‪ .‬המשפחה צבעה‬ ‫את המחסן הזה ונכנסה לגור בו‪ .‬ידוע לי מקורות המשפחה שהם קנו סדינים‬ ‫מאנשים שבגלל הרעב הכבד מכרו את תכולת ביתם בזול על מנת לאכול‬ ‫ארוחה‪ .‬הדודות צבעו את הסדינים בצבע כחול כהה‪ ,‬גזרו והכינו מהם בגדי‬ ‫עבודה‪ .‬אחת הדודות נדבקה בטיפוס ונפטרה‪ .‬בהמשך הזמן ניתק הקשר איתם‬ ‫ואין לי מושג מתי לקחו אותם למחנות השמדה‪ ,‬כולל בן דודי האהוב וחברי‬ ‫הטוב הנריק יחד עם אחיו‪ .‬ייתכן שהוריי ידעו ולא סיפרו לי מה עלה בגורלם‪.‬‬ ‫משפחתו של אבי – משפחת ּב ֹוּבר‬ ‫אבי מארק היה ממשפחה אמידה‪ ,‬אביו‪ ,‬סבא שלי‪ ,‬היה מורה לעברית בגימנסיה‬ ‫ולצד זה התעסק גם בנדל\"ן והיה חבר בלשכת המסחר הפולנית‪ .‬לסבתא הייתה‬ ‫חנות בגדים והיא הייתה אישה תקיפה‪ ,‬דעתנית ודומיננטית‪ .‬אמידותם מבחינתי‬ ‫ומבחינת המשפחה הייתה עובדה קיימת ומוגמרת שסייעה לכולנו מאד כל עוד‬ ‫היו הוריי בחיים‪.‬‬ ‫דמותו של אבי חקוקה בי בהערכה‪ ,‬בהוקרה ובהשתאות של ממש‪ .‬הוא היה איש‬ ‫נועז‪ ,‬חרוץ‪ ,‬מקורי‪ ,‬רב תושייה‪ ,‬יזם‪ ,‬מארגן ובעל מעוף‪ ,‬והיה גם חכם ואנושי‬ ‫‪ -‬איש של אנשים‪ .‬בגלל תכונותיו אלה ובשל העזתו הנדירה לא אחטא לאמת‬ ‫אם אומר שהוא היה גאוותן לא קטן‪ ,‬מוחצן‪ ,‬בעל בטחון עצמי‪ ,‬איש שהרגיש‬ ‫שהעולם פרוס לרגליו וכל התנהלותו אמרה \"ראּוני\"‪ .‬באיזה מקום נראה לי‬ ‫‪16‬‬

‫שאין זה פלא שהוא בחר לאשתו את היפה בבנות‪ ,‬בטח את היפה בבנות‬ ‫המשפחה‪ .‬מבחינה חיצונית דמיתי מאד לאבי ולא לאימי‪ .‬זוג יפה לעיניים‬ ‫היו אבי ואמי בזה אני בטוח‪ ,‬ומה שחיבר ביניהם חזק מאד היו השקפותיהם‬ ‫הפוליטיות והשקפת העולם בה דבקו ולאורה חיו‪ .‬הוא הכיר את אימי בבית‬ ‫הספר התיכון היהודי שבו למדו‪ ,‬הם היו באותה הכיתה ושם פרחה האהבה‪.‬‬ ‫בניגוד למקובל בין היהודים הלך אבי ללמוד בטכניון להיות מהנדס בנייה‪.‬‬ ‫אני לא יודע מה גרם לכך שהוא לא סיים את לימודיו‪ ,‬אבל הוא הפך לקבלן‬ ‫בניין פורה ועסוק וכל סביבת עבודתו הייתה של פולנים גויים‪ .‬היו לו קשרים‬ ‫באוכלוסייה הפולנית בוורשה עם אנשים מכל הסוגים‪ :‬פועלי בניין‪ ,‬מנהלי‬ ‫עבודה‪ ,‬ספקים‪ ,‬עורכי דין ומהנדסים‪ .‬אבא נדרש למהנדס שיחתום על תוכניות‬ ‫הבניה שלו‪ ,‬כי הוא לא היה מוסמך לכך‪ .‬הוא היה איש עסקים הגון‪ ,‬בעל‬ ‫מקצוע טוב וחרוץ וזכה לידידים פולנים רבים‪ .‬כל הקשרים הללו של אבא עזרו‬ ‫לנו מאד בהמשך‪ .‬ולזה אוסיף שאבא היה גם הוא איש עשיר‪ ,‬ולכסף שצבר‬ ‫הייתה משמעות גורלית לחיינו במלחמה‪ ,‬עד שנפרדנו‪ .‬אני לא יודע איפה ואיך‬ ‫החזיק אבי את כספיו בזמן המלחמה‪ ,‬אבל הכסף עמד לרשותנו ו\"ריפד\" את‬ ‫חיינו ואת יכולת ההצלה של כולנו‪ .‬זה היה גורם שבלעדיו לא היינו שורדים‬ ‫כמשפחה שלמה ומאוחדת כל כך הרבה זמן יחסית‪ .‬עוד אגיע לכך בסיפורי‪.‬‬ ‫לאבי הייתה אחות אחת אבל לי לא יצא להכירה‪ .‬דודתי זו יצאה להילחם לצד‬ ‫הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד בין השנים ‪ .1936-1939‬ידוע לי‬ ‫שהיא שרדה את המלחמה אבל אני אפילו לא יודע את שמה ואין לי מושג מה‬ ‫קרה איתה‪. .‬‬ ‫אני רוצה להסביר את מהות האמונה החזקה הזו של כל הדור הצעיר במשפחה‬ ‫בקומוניזם‪ .‬בני המשפחה‪ ,‬כולל אבי‪ ,‬רצו לשנות את העולם‪ .‬הם שאפו לכך‬ ‫שייטב לכל שכבות האוכלוסייה‪ ,‬שכולם יזכו לביטחון תעסוקתי‪ ,‬לעבודה‬ ‫‪17‬‬

‫שמכבדת את בעליה ומאפשרת רמת חיים הוגנת‪ ,‬שילדי כולם יזכו לחינוך‬ ‫טוב ושעתידם הכלכלי והחברתי יובטח‪ .‬הם‪ ,‬כמו אידיאליסטים רבים‬ ‫באותה התקופה‪ ,‬האמינו שהשיטה הקומוניסטית תאפשר להשיג את כל זה‪.‬‬ ‫זה אולי פן אחד באמונתם התמימה‪ ,‬אבל עיקר העיקרים הייתה הליכתם שבי‬ ‫אחרי ההבטחה הקומוניסטית שהדתות יבוטלו כליל‪ .‬לבני משפחתי וכמוהם‬ ‫ליהודים רבים אחרים‪ ,‬בעיקר לצעירים שבהם‪ ,‬היה ברור שבעולם שבו אין‬ ‫דתות – אין מקום לאנטישמיות וזו תעלם מן העולם‪ .‬חד וחלק לדידם‪ ,‬וכל‬ ‫כך פשוט‪.‬‬ ‫האחים של אימא הגדילו עשות והיו פעילים נלהבים ומסורים במחתרת‬ ‫הקומוניסטית בפולין‪.‬‬ ‫פראגה שכונת ילדותי‬ ‫את וורשה חוצה כידוע נהר גדול בשם \"ויסלה\" והעיר משתרעת על שתי‬ ‫גדותיו‪ .‬החלק שבו אנחנו גרנו נקרא ּפ ָראגה והוא בגדה המזרחית של הנהר‪.‬‬ ‫בפראגה הייתה קהילה יהודית גדולה ומפותחת מזה מאות בשנים‪ .‬במאות‬ ‫ה‪ 18-‬וה‪ 19-‬היו יהודי פראגה סוחרי סוסים מעולים ומומחים וזו הייתה‬ ‫תרומתם הניכרת לחיי המסחר בעיר‪ .‬היהודים לא נמנו אף פעם על גיבורי‬ ‫הצבא או החייל והיו ידועים כחיילים גרועים ולא יוצלחים‪ .‬בסוף המאה‬ ‫ה‪ ,18-‬בתקופת נפוליאון‪ ,‬התרחשה אנקדוטה שרוממה את הכבוד היהודי‬ ‫בעיני עצמם ובעיני הפולנים; חיוך עולה על פניי כשאני מזכיר את זה‪.‬‬ ‫יהודי בשם דב (ברק) יוסלביץ'‪ ,‬גייס גדוד של ‪ 500‬יהודים סוחרי סוסים‬ ‫למלחמה נגד רוסיה‪ .‬הוא נלחם בקרב על פראגה‪ ,‬המשיך להילחם בקרבות‬ ‫רבים ובמלחמות שונות‪ ,‬ובשל גבורתו הפך למיתוס בזיכרון הלאומי הפולני‬ ‫ולגאווה יהודית לדורותיה‪ .‬כל זה היה שייך כמובן לעבר הרחוק ולא נגע‬ ‫לקהילה היהודית בפראגה בראשית המאה ה‪.20-‬‬ ‫‪18‬‬

‫אבא שלי‪ ,‬קבלן הבנייה‪ ,‬בנה הרבה בוורשה‪ .‬הבתים שתיכנן ובנה היו בנויים‬ ‫מלבנים‪ ,‬ב\"נוסח וורשה\" וכולם בסגנון מודרני שענה גם על צרכי הנוחות של‬ ‫דייריו‪ .‬כשאני אומר \"בנוסח וורשה\" אני מתכוון גם לתכנון המתחם כולו‪ .‬כל‬ ‫בניין היה בנוי בצורת האות ח'‪ ,‬עם מן חצר פנימית‪ ,‬שער כניסה רחב שאיפשר‬ ‫גישה לכרכרות‪ .‬גב הח' של מתחם אחד היה מול גב ה‪-‬ח' של המתחם שמולו‬ ‫ברחוב המקביל‪ .‬לכל אגף של ה‪-‬ח' היה חדר מדרגות משלו‪ .‬הבניין היה בן‬ ‫ארבע קומות‪.‬‬ ‫בדיוק בבניין כזה שאבא בנה גרנו ורוב השכנים שלנו לא היו יהודים אלא‬ ‫גויים פולנים‪ .‬יחסי השכנות היו טובים מאד עד כמה שאני זוכר‪.‬‬ ‫היום‪ ,‬כשאני חושב על זה‪ ,‬ברור לי שבבית הייתה תחושה של שפע‪ .‬אמא לא‬ ‫עבדה‪ ,‬לא היה לה צורך לעבוד ובבית הייתה באופן קבוע עוזרת פולניה שגרה‬ ‫איתנו ודאגה לכל ענייני הבית‪ .‬אמא הייתה אשה משכילה ונעימת סבר‪ ,‬חמה‬ ‫ודואגת‪ .‬הבית שלנו והאחווה המשפחתית הם הזיכרונות הטובים היחידים‬ ‫שיש לי מימי הילדות המוקדמת עם הוריי‪ ,‬אחי הקטן ועם החיים הנורמליים‬ ‫והמשפחה המלבבת של סבתי מצד אמי ‪ -‬כך עד גיל שש‪ ,‬עד ראשית ספטמבר‬ ‫‪.1939‬‬ ‫‪19‬‬

‫פרק ג'‪ :‬ממערב נפתחה הרעה‬ ‫\"זה רעש מנוע של מטוס גרמני!\" אמר לנו האומר‪ ,‬וככה התחילה בעבורי‪,‬‬ ‫בעבור המשפחה ועבור כמעט כל העולם מלחמת העולם השנייה – האיומה‬ ‫והנוראה מכל שידע העולם לפניה‪.‬‬ ‫מיד כשזוהה המטוס‪ ,‬ובבהלה גדולה ארזנו את כל מטלטלינו וחזרנו ברכבת‬ ‫הבייתה לפראגה‪ .‬משום מה אני זוכר שלרכבת שבה נסענו קראו \"רכבת הפסים‬ ‫הצרים\"‪ .‬למה נזקקו שם לרכבת שפסיה שונים מהתקן הבינלאומי אני לא יודע‪,‬‬ ‫אבל כזו הייתה אותה רכבת‪ .‬אני תוהה בחיוך‪-‬מה על הזיכרון הזה שנשאר לי‬ ‫ממהומות אותם ימים ראשונים‪.‬‬ ‫וורשה הייתה מופגזת ותחת מצור‪:‬‬ ‫המצור על ורשה (בפולנית‪ ;Obrona Warszawy :‬ההגנה על ורשה)‬ ‫נמשך בין ‪ 8‬ל‪ 28-‬בספטמבר ‪ 1939‬והביא לכיבוש ורשה‪ ...‬בידי הורמאכט‪,‬‬ ‫צבא גרמניה הנאצית במסגרת פלישת גרמניה הנאצית לפולין‪ .‬במהלך‬ ‫המצור נהרגו ‪ 18,000‬אזרחים‪ ,‬נשבו ונהרגו ‪ 140,000‬חיילים פולנים‬ ‫ונהרגו ‪ 7,500‬חיילים גרמנים‪ ...‬העיר ורשה נהרסה לגמרי מחוסר אספקה‪,‬‬ ‫הפצצות טקטיות ועוד‪)1(.‬‬ ‫משום מה‪ ,‬ואני לא יודע למה‪ ,‬בחרו הוריי שלא לחזור לביתנו בפראגה‪ .‬אני זוכר‬ ‫אותנו נודדים בבהלה מבית לבית‪ ,‬מתרוצצים מבוהלים לתפוס מחסה וזוכר גם‬ ‫שהייה במרתפים‪ .‬ההפצצות לא הגיעו בהפתעה‪ .‬חיל האוויר הגרמני שלח כל‬ ‫פעם לשמי העיר מאסות של מטוסי הפצצה‪ ,‬גדולים‪ ,‬כהים ומזרי חרדה‪ ,‬כלי‬ ‫‪ .1‬מתוך ויקיפדיה‬ ‫‪20‬‬

‫משחית שמוטת הכנפיים שלהם איימה בגודלה וברוחבה‪ .‬המטוסים נראו כמו‬ ‫ציפורי טרף מפלדה‪ ,‬ציפורי ענק יורקות אש ופצצות‪ .‬כבר מרחוק שמענו את‬ ‫נהמת המנועים‪ ,‬אבי לקח אותי על ידיו‪ ,‬אמי לקחה את אחי‪ ,‬ורצנו מבוהלים‬ ‫וחסרי אונים לחפש מחסה כדי למצאו לפני גל ההפצצה המתקרב‪ .‬כשהגיעו‬ ‫המטוסים ליעד הנבחר הם התחילו להשליך פצצות‪ .‬שמעתי אותן נופלות‬ ‫והצטנפתי מבוהל בחיקו של אבא‪ ,‬כי הייתי בטוח שכל פצצה נופלת עליי‪.‬‬ ‫אני זוכר היטב את השריפות ברחבי העיר‪ ,‬את העשן האפור והשחור שעלה‬ ‫מהמקומות המופצצים‪ .‬אין לי זיכרונות מסודרים‪ ,‬אלא הבזקי תמונות ואני‬ ‫יכול עוד היום להתחבר לרגש האימה והפחד התמידי שליוו אותי כל אותה‬ ‫התקופה‪.‬‬ ‫ההפצצות המאסיביות נפסקו כשהכוחות הגרמנים הגיעו בפועל לעיר עם‬ ‫הטנקים‪ ,‬הארטילריה‪ ,‬המשאיות וחיל הרגלים‪ .‬בשלב מסוים‪ ,‬אני לא יודע מתי‬ ‫בדיוק‪ ,‬גמלה בליבו של אבי החלטה לעבור מזרחה לרוסיה‪ .‬תוכניתו הייתה‬ ‫להסתדר שם‪( ,‬ואין ולא היה כמו אבי אדם שידע להסתדר) ואז להביא אותנו‬ ‫אליו לשם‪ ,‬למקום מבטחים מעבר לחזית הקרבות ולסכנת החיים המיידית‪.‬‬ ‫מיד אחרי שדודי אברהם הגיע אלינו יצאו הוא‪ ,‬בלבינה ואבא לעבר המזרח‪.‬‬ ‫שלושתם‪ ,‬כנראה לא ביחד‪ ,‬חצו את נהר הבּוג שהיה קו הגבול בין שטח‬ ‫הכיבוש הגרמני לבין השטח שבשליטת הרוסים‪.‬‬ ‫בשל התוכנית הזו עברנו לביתה של סבתי‪ ,‬אמא של אימי‪ .‬אפשר לדעתי‬ ‫בהחלט להבין את אימא שהעדיפה שנהיה בבית של סבתי‪ ,‬עם כל המשפחה‬ ‫החמה והתומכת מאשר להישאר לבד בבית שלנו‪ .‬כך רצתה וכך עשינו‪ ,‬עברנו‬ ‫לבית של סבתא‪ .‬הדירה הייתה ממש פצפונת ‪ -‬שני חדרים ומטבח יחסית‬ ‫גדול‪ ,‬והיינו בה המון אנשים‪ .‬אני לא מבין איך הסתדרנו שם‪ ,‬או יותר נכון‬ ‫איך המבוגרים הסתדרו‪ .‬החורף התקרב והימים והלילות הלכו ונהיו קרים‪ ,‬אז‬ ‫לישון ישנו כולנו במטבח שהיה מחומם בלאו הכי‪ .‬פרשו על פני כל המטבח‬ ‫‪21‬‬

‫מזרונים לכדי מיטה אחת ענקית וישנו שם צפופים כמו סרדינים‪ ,‬מבוגרים‬ ‫וילדים‪ .‬היינו שם שתי משפחות וארבעה ילדים‪ .‬מבוגרים היו חמישה‪ :‬אמא‬ ‫שלי‪ ,‬סבתא‪ ,‬דודה יהודית ובעלה ודודה פרנייה‪ .‬באותו הזמן חלה אחי הקטן‬ ‫במשהו זיהומי‪ .‬היה לו פרונקל מוגלתי מעל הישבן והוא סבל ייסורים נוראים‪.‬‬ ‫הוא בכה בלי סוף‪ ,‬בכי קורע לב והיה מאד קשה לטפל בו כי הרפואה הייתה‬ ‫בשפל נוראי‪ ,‬חסרו תרופות חיוניות ולא היו בנמצא אמצעי ריפוי‪.‬‬ ‫היינו בבית של הסבתא כשנה‪ .‬לא סבלנו ממחסור‪ ,‬לא משום קושי‪ ,‬חוץ מזה‬ ‫שהמבוגרים לא הרשו לי ולבן דודי הניק לצאת מהבית‪ .‬המצב חייב אותם‬ ‫לעשות שמיניות באוויר ולהמציא כל מיני תעסוקות שיחזיקו שני שובבים‬ ‫נמרצים כמונו בין כותלי הבית וזה היה בוודאי קושי לא קטן‪ .‬אמא לא הפסיקה‬ ‫לשלוח לאבא מכתבים‪ ,‬תשובות לא קיבלנו ואני מניח שחשתי את הגעגועים‬ ‫שלה ואת הדאגה‪ ,‬אבל אני לא זוכר‪ .‬גם בי בוודאי כרסם הגעגוע לאבא‪.‬‬ ‫מזמן כניסת הגרמנים הצטוו יהודי ורשה לענוד סרט לבן עם מגן‪-‬דוד על‬ ‫השרוול אבל ילדים בגילי היו פטורים מזה‪.‬‬ ‫‪22‬‬

‫פרק ד'‪ :‬המעבר לגטו‬ ‫בגטו בלי אבא‬ ‫גטו ורשה היה הגדול בגטאות היהודיים בפולין בתקופת השואה‪ .‬הגטו‬ ‫הוקם על ידי הנאצים ב‪ 12-‬באוקטובר ‪ 1940‬ובשיאו מנה כ‪450,000-‬‬ ‫נפש‪ ...‬הגטו הוקם באוקטובר ‪ 1940‬ונסגר בנובמבר ‪ , 1940‬שטחו הכולל‬ ‫היה ‪ 4000‬דונם‪)2(.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫כמו לשאר יהודי וורשה הגיע גם אלינו באותה תקופה צו ההתפנות לגטו‪ .‬כל‬ ‫משפחה צריכה הייתה לדאוג לעצמה למגורים‪ .‬שטחו של הגטו היה קטן וגם בו‬ ‫ניכרו היטב תוצאות ההפצצות הקטלניות על ורשה‪ .‬רבים נאלצו למצוא מקום‬ ‫מגורים בין ההריסות‪ .‬הצפיפות בגטו הייתה משהו שקשה בכלל להסבירו‪.‬‬ ‫סבתי ושאר משפחת שולץ‪ ,‬מצאו מין חצי מרתף שלא היה אלא חדר אחד גדול‬ ‫ששימש בעבר כמחסן‪ .‬רק בקיר אחד שלו היו חלונות לאורך התקרה‪ ,‬כלומר‬ ‫בגובה פני המדרכה‪ .‬בחלק האחורי של הבניין היה מדרון ושם הייתה דלת‬ ‫הכניסה למרתף‪ ,‬שלא היו בו לא מים זורמים ולא שירותים‪.‬‬ ‫אנחנו לא עברנו לגור איתם‪ ,‬לנו דאגו ההורים של אבי למגורים בחדר קטנטן‬ ‫באחת הדירות בגטו‪ .‬מאותו הרגע ואילך הם פרסו עלינו את חסותם הכלכלית‪.‬‬ ‫אבי היה ברוסיה ונותרנו לבד ולאמי היה קשה מאד איתם ועם כל התנאים‪ .‬לא‬ ‫ידעתי פרטים כמובן‪ ,‬אבל בדיעבד אני יודע שסבי וסבתי נהגו בה ביד קפוצה‪,‬‬ ‫לא אפשרו לה לקבל את מה שהיא ביקשה‪ ,‬אלא בצמצום רב ומעיק‪ .‬אני מבין‬ ‫היום היטב שהם חיו מהחסכונות שלהם‪ .‬גם במקרה שלהם‪ ,‬בדיוק כמו לגבי‬ ‫אבי‪ ,‬לא ברור לי איך חולצו כספיהם והובאו לגטו‪ ,‬אבל העובדה היא עובדה‬ ‫‪ -‬היה להם כסף‪ ,‬רב מאד כנראה‪ ,‬אבל ברור שגם הוא הלך ואזל‪ .‬אני לא יודע‬ ‫‪ .2‬מתוך ויקיפדיה‬ ‫‪23‬‬

‫אם התנהגותם כלפי אימי נבעה מהשיקול הזה‪ ,‬או אולי מתכונות אופי של‬ ‫חסכנות‪/‬קמצנות‪ ,‬ייתכן גם שמשהו בקשר הראשוני בין אמי לסבי וסבתי לא‬ ‫עבד טוב‪ ,‬ואולי כל הגורמים האלה פעלו ביחד‪ .‬אנחנו גרנו באיזה חדרון קטן‬ ‫בבית של מישהו‪ ,‬אבל גרנו באותו רחוב איפה שגרו הסבים ממול בצד השני‬ ‫של הרחוב‪ .‬כמו שסבי וסבתי הכבידו על אמי‪ ,‬אותי הם פינקו וישנתי בביתם‬ ‫לא פעם‪ .‬אני לא זוכר כיף והנאה‪ ,‬אולי קשה היה בגטו להרגיש רגשות כאלה‪,‬‬ ‫אבל יש לי זיכרון חם ונעים מלהיות הנכד שלהם‪.‬‬ ‫אמא המשיכה לכתוב לאבא כל הזמן ובמכתביה פירטה גם את מה שהעיק‬ ‫עליה וגם את תלונותיה‪ .‬כשאני חושב על זה היום אני ממש לא מבין‪ .‬לא‬ ‫ברור לי איך היא ידעה את כתובתו של אבי בכל הכאוס ששרר גם בפולין וגם‬ ‫ברוסיה ואיך ובאיזו דרך הגיעו אליו המכתבים‪ ,‬אבל כאשר אבא הגיע אלינו‬ ‫לגטו ברור היה שהוא מכיר היטב את כל תלונותיה‪.‬‬ ‫במצב הזה חיינו שנה‪ ,‬ועדיין לא ידעתי לא רעב של ממש ובוודאי לא את‬ ‫חרפתו‪ .‬האמת היא שהייתי ילד בעייתי שלא רצה לאכול‪ ,‬אז נראה לי אפשרי‬ ‫לחשוב שאולי מצב התזונה בגטו הקל עליי ביחס ישר לכמה שהכביד על אמא‬ ‫שלי‪ .‬היו דברים שאי אפשר היה להשיגם בגטו‪ .‬למשל בשר‪ ,‬שלא לדבר על‬ ‫בשר כשר (לנו הכשרות לא הייתה חשובה)‪ .‬אני זוכר למשל שאכלנו בשר סוס‬ ‫ושבעיני היה לו טעם מגעיל; למה מגעיל? כי בשר של סוס הוא מתקתק‪ ,‬ומי‬ ‫בכלל מוכן לאכול בשר מתקתק? זה היה ממש גועל נפש‪.‬‬ ‫כפי שסיפרתי לסבי וסבתי היה כסף וחידה גדולה היא לי איך הוא היה זמין‬ ‫להם‪ ,‬שהרי הגרמנים החרימו את כל הרכוש של היהודים ואת כל חשבונות‬ ‫הבנק‪ .‬הודות לכספם זכיתי בעוד שנה של \"חסד\"‪.‬‬ ‫אנחנו היינו עדיין ברי המזל‪ .‬הגטו היה מלא באנשים שלא היה להם כסף‪ ,‬לא‬ ‫מקום מגורים כלשהו‪ ,‬לא בגד ללבוש שיחליף את זה שהתבלה ויתאים עצמו‬ ‫‪24‬‬

‫לתנאי האקלים ולא גישה לאוכל ולתזונה מינימלית‪ .‬רחובות הגטו התמלאו‬ ‫לכלוך שנערם בהם‪ ,‬לא הייתה מערכת סניטציה מינימלית‪ ,‬האנשים חלו‬ ‫בטיפוס ובמחלות זיהומיות אחרות‪ ,‬כינים שרצו בכל מקום‪ ,‬עינו את האנשים‪,‬‬ ‫הפיצו מחלות וגויות התגוללו ברחובות‪ .‬ככה זה כשגודשים בכוונת מכוון‬ ‫זדונית קרוב לחצי מיליון אנשים בשטח כל כך קטן‪ .‬מראות הגטו ומצבו אישרו‬ ‫את העובדה שהנאצים השיגו את מבוקשם בלהשפיל את היהודים‪ ,‬לדרדר את‬ ‫מצבם ולהביא לאובדנם‪ .‬כך‪ ,‬ללא כל מאמץ מיוחד מצידם‪ ,‬צמצמו הגרמנים‬ ‫את מספר היהודים באופן ניכר‪.‬‬ ‫בגטו הוקם יודנראט‪ ,‬מוסד שלטון יהודי שמונה על ידי הגרמנים על מנת לתווך‬ ‫בין השלטון הנאצי לבין הקהילה היהודית‪ .‬בהמשך הוקמה גם המשטרה‬ ‫היהודית מטעם היודנראט‪.‬‬ ‫מוסד היודנראט שנוי במחלוקת קשה ולא לי להביע דעה‪ ,‬הייתי קטן ומה‬ ‫הבנתי‪ ...‬עד היום אני יודע שאין מה לקנא בחברי היודנראט לסוגיהם השונים‪:‬‬ ‫ב\"טובים\"‪ ,‬באלה שרק רצו להציל את חייהם וחיי יקיריהם ולהרוויח זמן‬ ‫ובמושחתים‪ .‬אני כן רוצה לציין את המאמצים שהארגון נקט מטעם עצמו‬ ‫לשפר ככל האפשר את תנאי ההמונים‪ ,‬החלכאים והנדכאים שסבלו בגטו‪,‬‬ ‫לחלק תלושי מזון לרעבים‪ ,‬לדאוג לסניטציה מינימלית‪ .‬הם הורו על סגירת‬ ‫בתים שבהם התגלה טיפוס כניסיון להילחם במחלה שהפילה והרגה מאות‪,‬‬ ‫הם טרחו ליצור עם עוד גופים בגטו מענה כלשהו לבריאות המתדרדרת ולפינוי‬ ‫הגופות מהרחובות‪.‬‬ ‫הגרמנים אסרו על היהודים להחזיק מקלטי רדיו והמבוגרים היו מנותקים‬ ‫ממידע ומהעולם החיצוני‪ .‬הדבר היחידי ששמענו בקולי קולות היה מה‬ ‫שבקע מהרמקולים שהגרמנים פיזרו ברחובות הגטו ואלה השמיעו \"נביחות\"‬ ‫של הוראות‪ ,‬פקודות וגזירות‪ .‬קראנו לזה בפולנית שקצ'קה‪ ,‬שפירושו משהו‬ ‫‪25‬‬

‫שמוציא קולות של נביחה‪ .‬אני זוכר היטב את הצווחות הצורמניות והמאיימות‬ ‫הללו שלא הבנתי מהן אף מילה‪ ,‬אבל שכל המבוגרים השתתקו כדי להבין‬ ‫מה שוב גוזרים עלינו‪ ,‬משהו בשפת הגוף שלהם התכווץ תמיד ונדרך‪ .‬יחד‬ ‫עם כל אלה אני זוכר שהתקיימה בגיטו תרבות‪ .‬אני זוכר שירים‪ ,‬כל מיני‬ ‫הופעות שהושרו על במות כלשהן‪ ,‬למופעים לא הלכתי אבל את השירים וחלק‬ ‫ממילותיהם אני זוכר כי הרבו לשיר אותם ברחובות‪ .‬אני חושב שאלה היו‬ ‫שירים ממחזות בפולנית‪ ,‬ששזרו בהם כל מיני ביטויים ביידיש‪ .‬קיבלתי אישוש‬ ‫לזיכרונות שלי של קיומה של תרבות בגטו‪:‬‬ ‫אולם חומות הגטו והבידוד לא שיתקו את העשייה התרבותית של‬ ‫יושביו‪ ,‬וחרף נסיבות הקיום הקשות לא חדלו אנשי הרוח מפעילותם‪.‬‬ ‫יתר על כן‪ ,‬הכיבוש הנאצי והגירוש לגטו דחפו יוצרים ואנשי רוח לתת‬ ‫ביטוי לשבר שפקד את עולמם‪ .‬בגטו פעלו ספריות מחתרתיות וארכיון‬ ‫מחתרתי‪ ...‬תנועות הנוער חידשו את פעילותן וחודשה פעילותה של‬ ‫תזמורת סימפונית‪)3( .‬‬ ‫ילד בן שש וקצת הייתי כשהמלחמה והחיים בגטו קטעו את מסלול חיי‪ .‬ברור‬ ‫לי שהתאפיינתי בסקרנות רבה והייתי תאב דעת‪ ,‬רציתי לדעת ולהבין‪ ,‬לפענח‬ ‫את המצבים ואולי על ידי כך להשיג קצת יותר \"שליטה\" בחיים הכאוטיים‬ ‫ששררו בגטו וסביבי‪ .‬אני מביט היום ממרום גילי ורואה איך מחד צייתו‬ ‫היהודים לגרמנים בתקווה שלא יהיה גרוע יותר (מעטים העזו לנסות ולברוח‬ ‫מהרכבות הדוהרות למשל) ומצד שני‪ ,‬כשכבר היינו בגטו‪ ,‬הפליאו האנשים‬ ‫לחשוב על פתרונות יצירתיים כדי לשמור על איכות חיים שמעבר להישרדות‬ ‫התזונתית‪.‬‬ ‫‪ .2‬מתוך ויקיפדיה‬ ‫‪26‬‬

‫אימי והורים אחרים של עוד כשישה ילדים ניסו לארגן לנו לימודים‪ ,‬ורתמו‬ ‫לכך את מי שהייתה הגננת שלי בשנה האחרונה הנורמלית של ילדותי הנינוחה‬ ‫והטובה‪ .‬אני לא יודע אם ההורים הם אלה שגייסו אותה או היא זו שהציעה‬ ‫את עצמה‪ ,‬אבל מה זה משנה? אין כמעט ילד שלא אוהב את הגננת שלו‪ .‬אני‬ ‫חושב ומניח שמאד שמחתי להימנות בין חמשת או ששת הילדים שנדחקו עמי‬ ‫בחדרון של הגננת כדי ללמוד‪ .‬היא לימדה אותנו קרוא וכתוב בפולנית וקצת‬ ‫חשבון ואני מן ילד ספוג שכזה הפנמתי הכול‪ .‬הלימודים נמשכו לא הרבה זמן‬ ‫ובסופם ידעתי לקרוא פולנית‪ .‬עולה בי תמיהה‪ :‬בעצם איך למדתי לקרוא כל‬ ‫כך טוב? האם בזכות הכנת קריאה שעשו לי המשחקים עם קוביות האותיות‬ ‫שקנו לי הוריי (לפי מה שסיפרה לי דודתי)? אולי‪ .‬האם בזכות הגננת? אולי‪.‬‬ ‫האם בזכות תפיסתי המהירה? אולי‪ .‬ואולי \"יש מצב\" שרכשתי רק התחלת‬ ‫קריאה ואת ההמשך השלמתי בעודי קורא בספרים? הכול נראה לי אפשרי‬ ‫וייתכן‪ .‬מכל מקום‪ ,‬העובדה המוצקה היא שתוך זמן קצר קראתי פולנית ללא‬ ‫שום קושי‪ .‬אני יודע וזוכר שמאותו זמן וכל ימי הגטו קראתי ספרים כמה שרק‬ ‫יכולתי‪ ,‬ממש בלעתי אותם‪ .‬אהבת הקריאה שלי עזרה לי בוודאי לעוף‪ ,‬להפליג‬ ‫בדמיוני לעולמות אחרים ורחוקים שנפתחו לי‪ ,‬לעמעם קצת את מועקות היום‪-‬‬ ‫יום ולשמחתה של אמי להשאיר אותי בבית‪ ,‬תחת סינרה המגן והדואג‪ .‬הרחוב‬ ‫היה מסוכן ומאיים‪ ,‬המראות בו היו נוראיים‪ .‬באותו הזמן גם סבי ניסה ללמד‬ ‫אותי את הא‪-‬ב העברי‪ ,‬כמו שהיה נהוג אז‪ ,‬עם הניגון לגבי כל אות והניקוד‬ ‫שלה‪ :‬קומץ א‪-‬או (קמץ א' – או) וככה עם עוד אותיות‪ .‬הוא הרי היה מורה‬ ‫ושלף מאיזה מקום ספר ללימוד האותיות‪ .‬ידע לא רכשתי מזה‪ ,‬אבל את חוויית‬ ‫הלימוד עם סבא זכרתי כחוויה נעימה וממלאת‪.‬‬ ‫המעטתי לצאת מהבית‪ ,‬ידעתי שזה מצופה ממני והייתי צייתן וקשוב‪ .‬אם יצאתי‬ ‫מהבית היה זה על פי רוב עם אמא; אם יצאתי לבד ופגשתי ילדים אחרים הם‬ ‫נהגו בי לא יפה‪ .‬קיללו‪ ,‬התרחקו‪ ,‬בעיניהם הייתי חייזר או משהו דומה‪ .‬הייתי‬ ‫לבוש טוב וברור היה שאני לא שייך אליהם והם הדירו אותי מחברתם ומכל‬ ‫‪27‬‬

‫קשר איתם ועשו זאת בבוטות ובגסות‪ .‬זו הייתה הרגשה לא נעימה אבל אני לא‬ ‫זוכר שהתייסרתי מזה‪.‬‬ ‫עם כל זה שהסתופפתי בבית ראיתי וחוויתי את כל מה שהתרחש ברחוב‪ .‬בעיני‬ ‫הילד החומות והסקרניות שלי ראיתי איך אנשים פשוט גוועים‪ ,‬גוססים ומתים‬ ‫מרעב‪ .‬התבוננתי בהם יושבים על המדרכה ומחכים למוות‪ .‬כשהמוות לקח‬ ‫אותם והם קרסו למדרכה או לשפת הכביש‪ ,‬כיסו את גוויותיהם בנייר‪\" ,‬גדרו\"‬ ‫את הגופה עם כמה אבנים עד שהגיע קברן שאסף לעגלתו כל גווייה אלמונית‬ ‫ונשכחת שכזו‪ .‬העגלה נסעה על שני אופנים גדולים ונערמו עליה שלושה‬ ‫ארונות מתים אחד מעל השני‪ ,‬כמו מגירות שכאלה‪ .‬הקברן הלך ברחוב‪ ,‬אסף‬ ‫את הגוויות במה שנראה כמו שוויון נפש‪ ,‬הביא אותן לבית הקברות ושם הן‬ ‫נזרקו למן בור שהיה מעין קבר אחים‪.‬‬ ‫לא הכרתי אז את המילה סוריאליזם‪ ,‬אבל היום אני יודע לזהות שהיה בגטו‬ ‫מצב אבסורדי וסוריאליסטי‪ .‬לצד הרעב הנורא‪ ,‬ובסמוך לשרידי האנוש‬ ‫הגוועים מרעב ברחובות‪ ,‬פרח המסחר בחנויות שופעות כל טוב‪ .‬אפשר היה‬ ‫לקנות בהן כל מה שהלב חפץ והכסף איפשר‪ .‬הגרמנים חדי העיין זיהו את‬ ‫\"המעניין\" שבזה‪ ,‬את הפרדוקס \"המשעשע\" שהגטו זימן להם וצילמו את‬ ‫המצב כאילו היה אוסף של אנקדוטות משעשעות‪ .‬הנה איש גווע ברעב‪ ,‬או‬ ‫ילד שכבר נראה כמו שלד‪ ,‬והוא ליד חנות פתוחה ובה שפע של כל טוב‪ .‬בכלל‪,‬‬ ‫מצבי הרעב שימשו להם כר ל\"משובות\" ציניות משלהם‪ .‬אני זוכר שראיתי‬ ‫מכונית גרמנית שנסעה בגטו והגרמנים שבה השליכו לקהל כיכר לחם אחת‪.‬‬ ‫כמו חיות מורעבות התנפלו האנשים וניסו להגיע אל הכיכר‪ ,‬פוצעים ורומסים‬ ‫אחד את השני‪ ,‬ילדים‪ ,‬נשים‪ ,‬צעירים וזקנים‪ .‬את המהומה שנוצרה צילמו‬ ‫הגרמנים בסדיזם נוראי מלא שביעות רצון וזחיחות‪ .‬אי אפשר לשכוח את זה‪.‬‬ ‫באותו הזמן עדיין לא ממש סבלתי מרעב ולא הכרתי את מכאוביו ועלבונו‪,‬‬ ‫אבל ראיתי את נזקיו ואת כוחו המשפיל והמעוות דמויות אנוש‪.‬‬ ‫‪28‬‬

‫אבא שלי חזר‬ ‫על הפרק ועל כל מה שאספר בו אפשר להגיד שזה בעצם שיר הלל לאבא שלי‪.‬‬ ‫ולא בכדי‪ .‬אבא שלי היה איש מיוחד במינו – וכמו שציינתי לעיל הוא היה‬ ‫איש נועז‪ ,‬חרוץ‪ ,‬מקורי‪ ,‬רב תושייה‪ ,‬יזם‪ ,‬מארגן ובעל מעוף‪ .‬והוא היה גם חכם‬ ‫ואנושי ‪ -‬איש של אנשים‪ .‬יעידו על כך מגוון מעשיו והישגיו שכמותם פשוט‬ ‫לא יאמנו בתנאים החונקים והבלתי אנושיים של הגטו‪.‬‬ ‫שנת ‪ ,1942‬אנחנו כבר כשנתיים בגטו‪ ,‬ואבא לא איתנו‪ ,‬לא חוזר‪ ,‬לא מכתב‬ ‫ממנו‪ ,‬לא ידיעה ולא קשר כלשהו ‪ -‬הוא איננו‪ ,‬נעלם‪ ,‬לא בא‪ .‬לא דובר בו מטוב‬ ‫ועד רע‪ .‬שתיקה אפפה את העניין‪ ,‬חשבתי מדי פעם שאחי הקטן בכלל לא יכיר‬ ‫אותו‪ .‬אני משער שחיכיתי בלילות וברגעים של חלום בהקיץ‪ ,‬חיכיתי מתגעגע‬ ‫וכנראה כבשתי את רגשותיי‪ .‬מספיק קשה היה בכלל ולאמא בפרט עם המצב‬ ‫ועם הסבים ועם הגעגועים ועם אחי הקטן‪ ,‬ונראה לי שלא רציתי להכביד יותר‪.‬‬ ‫האמנתי שהוא יחזור‪ ,‬וכי איזה ילד לא מאמין שאבא שלו יחזור? הייתי כבר בן‬ ‫תשע‪ .‬עדיין צנום וקטן‪ ,‬אבל ילד מפותח ונבון‪.‬‬ ‫יום אחד‪ ,‬אפרורי ועגום כמו כל ימי הגטו‪ ,‬נפתחה הדלת בהפתעה גמורה ו‪...‬‬ ‫אבא שלי עמד בפתח‪ .‬אבא שלי חזר!!! לצערי אני לא זוכר את הפגישה שלו‬ ‫עם אמא‪ ,‬איתי‪ ,‬עם אחי הקטן ועם סבא וסבתא‪ .‬אני יכול לדמיין מה שאני רוצה‬ ‫אבל אין לי זיכרונות‪ ,‬נמחקו‪ .‬התקופה הייתה כל כך קשה‪ ,‬כל כך מעט דברים‬ ‫משמחים קרו‪ ,‬ויש בי צער על שרגע מופלא כזה לא נחרט בי‪ ,‬ולו כצידה לדרך‬ ‫בימי המצוקות והסיוט שעוד נכונו לי‪ .‬אין לי קושי היום‪ ,‬כאדם מבוגר‪ ,‬כבעל‪,‬‬ ‫כאבא‪ ,‬כסבא להרגיש מה יכול הייתי להרגיש‪ ,‬אני הקטן בן התשע‪ ,‬כשראיתי‬ ‫אותו בפתח‪ .‬הייתה זו בוודאי משאלת לב כמוסה שהתגשמה‪ .‬זיהיתי אותו מיד‬ ‫ואני רוצה להאמין שזינקתי עליו והוא חיבק אותי‪ .‬ואחי? אולי הוא בכה לנוכח‬ ‫\"האיש הזר\"‪ .‬מי יודע?‬ ‫‪29‬‬

‫אבא איתנו והדברים הטובים התחילו לזרום‪ ,‬כי לא היה כמוהו שידע לגייס‪,‬‬ ‫להתגייס ולהפוך עולמות‪ .‬הגטו היה דחוס להחריד‪ ,‬אנשים חסרי בית התגוללו‬ ‫ברחובות‪ ,‬בחדר אחד פצפון התגוררה משפחה שלמה ובדירה קטנה התגוררו‬ ‫כמה משפחות‪ .‬הגטו היה חנוק מאנשים וצפוף להשתנק‪ .‬והנה‪ ,‬אבא שלי‪,‬‬ ‫הקוסם‪ ,‬מצא לנו דירה משלנו‪ .‬דירה שלמה בעבורנו‪ .‬איך הוא עשה זאת? רק לו‬ ‫הפתרונים‪ .‬רק הגיע‪ ,‬כבר התמצא‪ ,‬כבר הסתדר והביא לכולנו‪ ,‬ובעיקר לאמא‪,‬‬ ‫רווחה גדולה‪ .‬אולי יש סמליות בכך שמהדירה הזו אני זוכר בעיקר את התקרות‬ ‫המיוחדות עם הפיתוחים‪ ,‬כי מהרגע שאבא הגיע אפשר היה להביט למעלה‬ ‫בתקווה ואולי אפילו להרגיש אופק‪ .‬שוב היינו משפחה מאוחדת וקטנה וביחד‪.‬‬ ‫בסיפור של אבא‪ ,‬כמו בכל קורותיו‪ ,‬ארוגים פליאה‪ ,‬מזל והמון תושייה‪ .‬הוא‬ ‫סיפר את קורותיו במלואן ואני החקרן מטבעי האזנתי לכל מילה שיצאה מפיו‬ ‫ודמיינתי את כל מה שסיפר‪ .‬אבי התפכח מהר מאוד מאשליותיו האידיאליסטיות‬ ‫לנוכח המציאות הקומוניסטית ברוסיה וכדרכו עשה מעשה והחליט לחזור‬ ‫\"הביתה\" ולחבור אלינו‪ .‬לשם כך היה עליו לחצות את קו החזית הגועשת של‬ ‫המלחמה בין הרוסים לגרמנים‪ .‬הוא היה בצד הרוסי ועד לגבול עם הגרמנים‬ ‫הכול הלך בסדר‪ .‬הוא הסתנן בין הקווים ובין הלוחמים והגיע ללא פגע לצד‬ ‫הגרמני‪ .‬כשנכנס לטריטוריה שלהם הוא נתפס והובא למשרדי הגסטפו‪ .‬בעצם‬ ‫ברור היה שדינו יהיה מוות‪ ,‬לא הייתה שום אפשרות ריאלית אחרת‪ .‬הוא‬ ‫הוכנס מיד למפקד הגסטאפו שישב בוודאי הדור במדיו וזקוף מתוקף השררה‪,‬‬ ‫התפקיד והעוצמה‪ .‬המפקד העיף מבט באבי וזיהה אותו מיד כחברו לספסל‬ ‫הלימודים עוד מלפני המלחמה‪ .‬המפקד זרק בו מבט‪ ,‬הביט כנראה לצדדים‬ ‫לראות אם איש לא רואה את מה שקורה בחדר וסינן בין שפתיו‪\" :‬לך‪ ,‬לך‬ ‫מפה‪ ,‬לא ראיתי אותך\"‪ .‬אני מדמיין אותו מנפנף בידו בתנועת הרחקה ומנענע‬ ‫את ראשו בתנועת סילוק‪ .‬זה עבד ואבי לא היסס לרגע‪ ,‬נעלם מהשטח וניצל‪.‬‬ ‫כוחם וטיבם של הקשרים של אבא שלי מלפני המלחמה הוכיחו את עצמם‬ ‫בהתרחשות הזו‪ ,‬ועוד יוכיחו גם בהמשך‪.‬‬ ‫‪30‬‬

‫מהר מאד ראיתי שלא איש כמו אבא שלי יישב בחוסר מעש‪ .‬היה בגטו מרתף‬ ‫ובו בית מלאכה שייצר ִמ ְכ ֵסי פח‪ .‬אבי נכנס כשותף לבית המלאכה הזה‪.‬‬ ‫המכסים ייוצרו עבור חברת \"דוברולין\" בוורשה ש\"רקחה\" ושיווקה משחות‬ ‫נעליים בצלוחיות זכוכית מכוסות באותם מכסי הפח‪ .‬בבית המלאכה היו‬ ‫עמדות עבודה‪ .‬כל פועל ישב מול שטאנץ‪ ,‬שהיה מורכב מתבנית תחתונה‬ ‫ותבנית עליונה כבדה מאד‪ .‬ביניהן הונחה רצועת פח‪ .‬בלחיצה על דוושה היה‬ ‫נופל החלק העליון וחותך עיגול ומכופף את השוליים שקיבלו צורת מכסה‪.‬‬ ‫הפועל הזיז את הפח וחזר על הפעולה‪ .‬היה צריך להיזהר על האצבעות בזמן‬ ‫נפילת המשקולת כי העבודה הזו גבתה את קורבנותיה מידי הפועלים‪.‬‬ ‫העיסוק הזה לא הספיק לאבא או אולי גם לא סיפק אותו והוא התחיל לחשוב‬ ‫על משהו נוסף‪ ,‬מקורי ונדרש‪\" .‬התחבורה\" היחידה בגטו היו האופניים‪.‬‬ ‫בעזרתם נעו האנשים ממקום למקום‪ְּ .‬כמוניות שימשו ריקשות‪ ,‬שהתבססו על‬ ‫גלגלי אופניים ועל דיווש של \"נהג המונית\" כשלפניו יש שני מושבים עליהם‬ ‫ישבו הקליינטים‪ .‬קשה להגזים בחשיבותם וחיוניותם של האופניים וחלקיהם‪.‬‬ ‫אבא החליט שהוא יקים מפעל לייצור צירים לאופניים‪ ,‬כי צירים רבים נשברו‬ ‫ולא עמדו בעומס‪ .‬הוא בחן את האפשרויות ואת ההיתכנות‪ ,‬אבל מהרעיון הזה‬ ‫כלום לא יצא‪.‬‬ ‫הרעיון הבא של אבא היה גם הוא מקורי וחיוני מאין כמוהו‪ .‬כל ערב הופסקה‬ ‫אספקת החשמל בגטו‪ .‬זו הייתה עוד דרך של הגרמנים להציק לנו ולהשפיל‬ ‫אותנו‪ ,‬שנשב בחושך‪ ,‬לא נראה כלום‪ ,‬נתעצבן ונגשש באפלה‪ .‬אנשים חיפשו‬ ‫כמובן מענה לבעיה והשתמשו בנרות או בעששיות נפט כדי לזכות בקצת‬ ‫תאורה‪ .‬מישהו הביא לגטו מקור אור טוב יותר‪ ,‬שהפיץ אור בוהק וחזק‪.‬‬ ‫היו אלה מנורות קרביד‪ .‬הקרביד הוא תרכובת של פחמן עם יסוד כימי אחר‪,‬‬ ‫כמו פחמת הסידן‪ .‬המנורות עבדו על העקרון שכאשר הוסיפו מים לקרביד‬ ‫השתחרר גז אצטילן שהוא דליק מאד‪ .‬את הגז הזה הבעירו והלהבה שימשה‬ ‫‪31‬‬

‫למאור‪ .‬בגטו‪ ,‬כמו בגטו‪ ,‬לא היו אמצעים מתוחכמים ליצור מנורות \"תקניות\"‬ ‫שכאלה (כמו שהיו במכרות הפחם ובמגדלורים) אז השתמשו בקרביד בצורה‬ ‫פרימיטיבית‪ .‬אנסה לתאר זאת כאן; מעניין כמה חקוק בי הזיכרון הטכני הזה‪,‬‬ ‫ואיך נמחקו לי הזיכרונות הרגשיים מאותה התקופה ‪ -‬הם נעלמו ונמוגו כמעט‬ ‫כליל‪.‬‬ ‫המתקן הראשוני שפעל בגטו היה כזה‪ :‬לקחו קופסת שימורים ריקה‪ ,‬הלחימו‬ ‫לתחתית שלה צינורית עם הברגה‪ .‬בהברגה שמו מבער שהיה עשוי מחרס‪ ,‬אותו‬ ‫ניקבו עם שני חורים קטנים‪ ,‬כמו חור של להבות גז בכיריים‪ .‬תהליך התפעול‬ ‫היה כזה‪ :‬שמו צלוחית על השולחן ועליה חתיכת קרביד‪ .‬מעל הצלוחית עם‬ ‫הקרביד שמו את קופסת השימורים הפוכה‪ ,‬שתכסה את \"המתקן\" והצינורית‬ ‫עם המבער כמובן שכלפי מעלה‪ .‬כשכל זה היה מוכן שפכו קצת מים בצלוחית‪,‬‬ ‫המים חדרו בהדרגה מתחת לפח‪ ,‬הגיעו אל הקרביד‪ ,‬האצטילן השתחרר ועלה‬ ‫בצינורית‪.‬‬ ‫באותו הרגע הבעירו אש ולרווחת כולם התרחש \"ויהי אור\"‪.‬‬ ‫כל זה טוב ויפה‪ ,‬אבל בכל העניין הזה הייתה טמונה סכנה כי אם מישהו‪ ,‬חס‬ ‫וחלילה‪ ,‬נגע בשולחן או הזיז אותו‪ ,‬המתקן כולו התפוצץ‪ .‬לצורך ההשוואה‬ ‫אפשר לומר שדין המתקן הזה היה כדין רימון יד לא נצור שמונח על שולחן‪.‬‬ ‫וצריך לזכור שהדירות בגטו היו קטנות ואוכלסו בצפיפות נוראית‪ ,‬עם ילדים‬ ‫וזקנים‪ .‬קשה היה להימנע מכך שמידיי פעם יקרה אסון כזה‪.‬‬ ‫פה נכנס אבא שלי לתמונה‪ .‬הוא החליט לייצר מנורות קרביד בטיחותיות‪,‬‬ ‫שהיו קיימות אבל לא הובאו לגטו‪ .‬במנורה שהוא רצה לייצר היו שני חלקים‪,‬‬ ‫כשהמים הם בחלק העליון והקרביד בחלק התחתון‪ .‬הצינורית לפי התכנון‬ ‫שלו צריכה הייתה לעבור מהקרביד שלמטה כלפי מעלה‪ ,‬אל החלק של המים‪,‬‬ ‫כשעליה מותקן מן ברז ויסות לכיוון הטפטוף של המים‪ .‬במקום היציאה של‬ ‫הצינורית יבעירו את הגז הנפלט והכל יהיה בטיחותי יותר‪.‬‬ ‫הנה בא החלק שמפעים אותי מכל‪ :‬אנחנו בגטו‪ ,‬הכול סגור ומסוגר‪ ,‬מצור של‬ ‫ממש ואבא עם המעוף שלו‪ ,‬האנרגיות החבויות בו‪ ,‬יכולות הביצוע‪ ,‬התושייה‬ ‫‪32‬‬

‫וההתמדה התגבר על כל הקשיים‪ .‬הוא מצא מבנה תעשיה בגטו הצפוף עד‬ ‫לבלי הכיל‪ ,‬צייד אותו במכונות ובחומרי גלם והתחיל את הייצור‪ .‬אני לא יודע‬ ‫אם אני מצליח להעביר את עומק ההתפעלות שלי ושל כל מי שהיה בגטו‬ ‫והכיר את המצב‪ .‬זה יכול להישמע כסיפורי אלף לילה ולילה‪ ,‬כהתרברבות‬ ‫ריקה – אבל לא‪ .‬המפעל הזה קרם עור וגידים למרות כל המכשולים שיכלו‬ ‫לייאש ולשתק כל אדם אחר‪ .‬הדבר נשגב מבינתי‪ .‬אבא נכנס לתהליך הייצור‬ ‫ולא הספיק להשלים אותו עד הסוף כי התחילו האקציות‪.‬‬ ‫אימת האקציות‬ ‫בגטו הסתובב משוגע אחד שהיה מוכר לכולם‪ .‬הוא נהג לרוץ ברחובות ולצעוק‬ ‫כל מיני דברים‪ .‬יום אחד הוא התחיל לצעוק \"עוד ארבעים יום\"‪ .‬למחרת הוא‬ ‫צעק \"עוד שלושים ותשעה ימים\" ביום הבא \"עוד שלושים ושמונה\" וככה‬ ‫יום אחרי יום הוא הוריד מספר בספירה שלו לאחור‪ .‬איש לא ידע מה איתו‪,‬‬ ‫למה הוא מתכוון ואם שאלו אותו הוא לא היה עונה‪ .‬זה היה כל כך מוזר וחריג‬ ‫שהרבה אנשים התחילו סופרים איתו ולא ידעו למה הם סופרים‪ .‬כשהגיע ליום‬ ‫האחרון ולא קרה כלום אמרו \"סתם משוגע\" הנה השמש זורחת והיום נראה‬ ‫כמו אתמול ושלשום‪ ,‬אני זוכר את האיש שאמר זאת לידי‪ .‬ולא היא!!! באותו‬ ‫היום התרחשה האקציה הראשונה‪ .‬לא ברור בכלל מאיפה ואיך המשוגע ידע‪,‬‬ ‫אולי היה לו חוש נבואי‪ ,‬אבל הוא צדק ֶצ ֶדק מר‪.‬‬ ‫מהי אקציה? הנה הסבר תמציתי מתוך הויקיפדיה‪:‬‬ ‫אקציה (בגרמנית‪ ,Aktion :‬בעברית‪\" :‬מבצע\") היא כינוי של סדרת‬ ‫פעולות אלימות של הכוחות הנאציים באזורי מגורים או ריכוז של‬ ‫יהודים ‪,‬כגון הגטאות‪ ,‬לשם טרנספורט– איסוף ושילוח כפויים ממקומות‬ ‫הימצאם ‪ -‬מגוריהם הקבועים ‪ -‬אל מחנות ריכוז והשמדה ‪,‬אשר נוהלה‬ ‫על ידי כוחות גרמניה הנאצית‪ :‬הגסטאפו‪ ,‬האס אס ואחרים בסיוע כוחות‬ ‫שיטור מקומיים‪ ,‬בתקופת מלחמת העולם השנייה‪.‬‬ ‫‪33‬‬

‫אקציה אופיינית כללה קריאה ליהודים‪ ,‬המלווה בצו של שלטונות האזור‪,‬‬ ‫להיאסף באתר מרכז (כיכר העיר או צומת דרכים מרכזי) במועד מסוים‪.‬‬ ‫לעיתים נאמר ליהודים או לנציגיהם‪ ,‬שביקשו לדעת לאן השילוח‪ ,‬כי‬ ‫יוסעו אל \"מחנות עבודה\" ב\"מזרח אירופה ‪ \",‬והם אף נתבקשו לשלוח‬ ‫איגרת על כך לקרובי משפחה אחרים‪ .‬נאמר ליהודים שיוכלו לקחת עמם‬ ‫כסף ודברי ערך במטלטליהם‪.‬‬ ‫הגרמנים הקפידו על ניהול מפורט ומלא של האקציה‪ .‬יהודים שלא צייתו‬ ‫לצו המורה על איסופם ושילוחם‪ ,‬נרדפו על ידי השלטונות המקומיים‬ ‫ושלטונות הכיבוש הנאציים‪ ,‬שפיקחו עליהם‪ .‬בודדים ובעלי ממון או‬ ‫קשרים הצליחו להימלט מהאקציה ולהתחבא עד קץ השלטון הנאצי‬ ‫באזורם‪.‬‬ ‫כאשר נאספו היהודים באתר השילוח‪ ,‬הם כותרו על ידי כוחות חמושים‪,‬‬ ‫הובלו והועלו לאמצעי תחבורה אל מחנה הריכוז וההשמדה המיועד‪.‬‬ ‫באקציות נהגו השוטרים והתושבים המקומיים בדרך כלל באלימות‬ ‫רבה כלפי היהודים‪ ,‬ויהודים רבים נרצחו באכזריות עוד בטרם התבצע‬ ‫השילוח עצמו‪.‬‬ ‫באקציה הראשונה נאספו מהרחובות כל חסרי הבית ושולחו לאן ששולחו‪ .‬זה‬ ‫לקח קצת זמן ואז הגיעו אקציות נוספות בהן נאספו זקנים וילדים חסרי מזל‬ ‫שעברו ברחוב‪ .‬אחר‪-‬כך התחילו להוציא אנשים מבתיהם וממקומות העבודה‪,‬‬ ‫זה כבר לפי רשימות מסודרות בתיאום עם היודנראט‪ .‬אלה שנלקחו רוכזו‬ ‫ב\"כיכר המשלוחים\" עם השם הידוע לשמצה \"האּומ ְש ַלגְּפ ַלץ\"‪ .‬בכל עיר בה‬ ‫היה גטו וממנו נשלחו היהודים אל מותם‪ ,‬או אל עבודות הפרך‪ ,‬זה היה השם‬ ‫של הכיכר אותה הועידו לכך‪.‬‬ ‫‪34‬‬

‫סבא נעלם מחיינו כבר בראשית האקציות‪ ,‬אני לא זוכר פרטים‪ .‬באקציות‬ ‫הבאות מצאנו את עצמנו מסתתרים במרתף‪ ,‬מבוהלים ומפוחדים‪ ,‬מחכים‬ ‫שהאקציה תיגמר‪ .‬באחת האקציות‪ ,‬בשלב מסוים‪ ,‬אחרי הרבה שעות‪ ,‬היינו‬ ‫כולנו רעבים ואבא החליט לצאת ולהביא אוכל‪ .‬יצא ולא חזר‪ .‬סבתא שדאגה לו‬ ‫מאד יצאה לחפש אותו וגם היא לא חזרה‪ .‬נשארנו שוב אמא אני ואחי הקטן‪.‬‬ ‫מאותה התקופה יש לי בזיכרונותיי אפיזודות לא סדורות‪ .‬באחת הפעמים‬ ‫תפסו אותנו והעלו על העגלה שלקחה את האנשים לכיכר המשלוחים‪ .‬הייתה‬ ‫בעגלה מהומת אלוהים של צעקות וצווחות‪ ,‬מישהו העיף את אמא מהעגלה‬ ‫והיא נחבטה עם כל גופה בכביש או במדרכה‪ .‬אני לא זוכר אם ואיך ירדנו אחי‬ ‫ואני מהעגלה‪ .‬אמא שכבה על האדמה וסביבה שלולית דם‪ .‬היא הייתה בהריון‬ ‫ובעקבות הנפילה דיממה והפילה את העובר‪ .‬יחד הלכנו לדירה שלנו‪ ,‬אני‬ ‫הבוגר והחזק‪ ,‬אחי הקטן וההמום ואמא מאבדת דם וכמעט קורסת‪ .‬כשהגענו‬ ‫אמא נשכבה במיטה והייתה בטוחה שהיא הולכת למות‪ .‬ברצינות תהומית‬ ‫ובריכוז רב היא חילקה לי הוראות מדויקות מה לעשות כשזה יקרה והיא אכן‬ ‫תמות‪ .‬רק מלחשוב על זה היום ולהיזכר בכך גופי מתכווץ וקולי נחלש‪ .‬אבא‬ ‫איננו‪ ,‬אין אוכל‪ ,‬סבתא איננה‪ ,‬סבא איננו ואני \"המבוגר האחראי\"‪ ,‬ילד בן תשע‬ ‫וחצי‪...‬‬ ‫למזלנו אמא התאוששה מהר והחליטה לעזוב את הדירה שלנו וללכת למקום‬ ‫אחר‪ .‬הגטו כבר הפך כמעט לעיר רפאים‪ .‬דירות ריקות‪ ,‬פרוצות לכל רוח‪,‬‬ ‫דלתות נטרקות‪ ,‬תריסים מכים ודממה של מוות מסביב‪ .‬בתקופה הזו חוויתי‬ ‫לראשונה רעב מהו‪ .‬לא היה מנוס מהבטן הכואבת‪ ,‬מהרעב המציק והמחשבה‬ ‫הבלתי פוסקת על אוכל‪ .‬גם אחי נתן ביטוי למה שעובר עליו בבכי מר וקשה‬ ‫ואי אפשר היה לנחמו‪ .‬המצב היה מדכא‪.‬‬ ‫יצאנו מהדירה‪ ,‬אמא אחי ואני‪ ,‬אחזנו בשתי ידיה ורצנו‪ ,‬התרוצצנו כמוכי אמוק‬ ‫ברחובות הריקים והשקטים באופן מחריד ומטיל אימה‪ .‬לא ראינו נפש אדם‬ ‫‪35‬‬

‫בשום סמטה או בית בשממה העירונית המאיימת‪ ,‬וככה בדממה אפלה הגענו‬ ‫לחלק של הגטו שבו עוד היו אנשים‪ .‬התמקמנו באחת הדירות הריקות והיינו‬ ‫שוב בין אנשים‪ .‬ישבנו בדירה רועדים מקור ומפחד‪ ,‬רעבים וחסרי מגן וחיכינו‬ ‫לאבא שיחזור‪ ,‬אם יחזור‪ .‬אני לא זוכר איזה אוכל בא אל פינו ואיך זה הסתדר‪.‬‬ ‫המצב היה כלאחר ייאוש‪.‬‬ ‫רק יחידים היו מוגנים זמנית בפני האקציות‪ ,‬היו אלה בעלי \"תעודת עובד‬ ‫חיוני\" שסיפקו מפעלים שעובדיהם‪ ,‬עובדי הכפייה היהודיים‪ ,‬קיבלו ואישרה‬ ‫שהם עובדים חיוניים‪ .‬בגטו הבינו מהר מאד שהאקציה היא לא לצורך עבודה‪,‬‬ ‫כמו שסיפרו לנו‪ ,‬אלא שהרכבות נוסעות ישר לטרבלינקה‪ ,‬למוות‪.‬‬ ‫אבא לא עבד בשום מפעל כזה ולא הייתה בידיו תעודה שכזו‪ .‬מהרגע שנעלם‬ ‫באותה האקציה לא ידענו מה קרה איתו‪ .‬המחשבות בוודאי עינו אותנו‪ ,‬כל‬ ‫אחד לחוד‪ ,‬אבל לא דיברנו מילה‪ .‬שקענו בעצב שקט ועמוק‪ ,‬אבל לא הפסקתי‬ ‫לחכות לאבא שלי שיחזור‪ ,‬כמו שרק הוא ידע‪.‬‬ ‫יום אחד שמענו צעקות‪ ,‬צעקות שחזרו על עצמן‪ָּ\" :‬ב ַשה‪ ,‬בשה‪ ,‬בשה\"‪.‬‬ ‫בהתרגשות זיהינו את קולו של אבא ואמא מיהרה לענות לו‪ ,‬בטח משהו כמו‪:‬‬ ‫\"מארק‪ ,‬אנחנו כאן‪ ,‬אנחנו כאן\"‪ .‬הסתבר שאבא לא נלקח לטרבלינקה אלא‬ ‫לעבוד במפעל מחוץ לגטו‪ .‬קיבצו אותו ועוד בחורים צעירים ובני גילו‪ ,‬שיכנו‬ ‫אותם ביחד‪ ,‬שמו עליהם שומר אוקראיני וכל בוקר הצעידו אותם תחת משמר‬ ‫אל המפעל מחוץ לגטו‪ ,‬ובערב החזירו‪ .‬בחלוף הימים ניצל אבא איזו הזדמנות‬ ‫שהייתה לו‪ ,‬הוא הגיע לגטו לחפש אותנו‪ ,‬עבר מחצר לחצר‪ ,‬מבית לבית‪ ,‬צועק‬ ‫את ְשמה של אמא אל החלונות הריקים והבתים הפעורים‪ ,‬עד שלבסוף הגיע‬ ‫אלינו‪ .‬כל פעם שאני מגיע אל הקטע הזה בסיפור עולה על פני חיוך ובתוכי‬ ‫שוב אותן תחושות השתאות‪ ,‬רווחה ושמחה שבטח הרגשנו‪ .‬אבא לקח אותנו‬ ‫איתו אל מקום המגורים שלו ושל שאר הפועלים‪ .‬לא היה שום קושי לשכן‬ ‫אותנו באחת הדירות הריקות ויכולנו להישאר שם בזכות העבודה של אבא‪.‬‬ ‫הדירה הייתה בבית בן ארבע קומות‪ ,‬ולא הייתה בו נפש חיה חוץ מאיתנו‪.‬‬ ‫‪36‬‬

‫אבא יצא בבוקר ואני נשארתי בבית עם אמא‪\" ,‬הגבר לעת מצוא\"‪ .‬היה קר‬ ‫וצריך היה להסיק את הבית כדי להתחמם וכדי לבשל‪ .‬כל יום פשטתי על דירה‬ ‫אחרת שעמדה בשיממונה המדכא ולקחתי ממנה רהיט עשוי עץ‪ .‬גררתי אותו‬ ‫אלינו ועם שני ראשי גרזן שהיו לי (בלי הידיות) פירקתי אותו לחתיכות לצורך‬ ‫ההסקה‪ .‬לא פעם ולא פעמיים היה הרהיט גדול וכבד ממני ויכולתי לו‪ .‬עבודת‬ ‫הפירוק הייתה קשה מאד בגלל עוביו של העץ וקשיותו‪ ,‬לעיתים קרובות פצעתי‬ ‫את ידיי וורידי ידיי יצאו החוצה ובלטו מרוב המאמץ‪.‬‬ ‫כשאבא לידינו‪ ,‬פסק הרעב‪ .‬הוא יצא לעבודה לבוש בסרבל מלא כיסים ובשובו‬ ‫אלינו היו הכיסים מלאים במצרכים 'דמיוניים' שהוא הצליח להבריח אלינו‬ ‫כמו חמאה שאיש בגטו כבר לא הכיר ועוד דברים טובים ומזינים‪ .‬איך הוא‬ ‫עשה זאת? אני לא יודע‪ .‬בוודאי קנה אותם בכסף‪ ,‬אבל איך ומתי‪ ,‬הוא הרי עבד‬ ‫ברצף שעות רבות ותחת משמר‪ .‬אבא שלי‪ ,‬מה רבו נפלאותיו‪...‬‬ ‫פתאום התגנבו לליבי הייאוש וההבנה שאני הולך למות‪ .‬ילד בן תשע וחצי ‪-‬‬ ‫הרגשתי לכוד כעכבר במלכודת ללא מוצא‪ .‬וכי מה לא ראיתי‪ :‬משפחות נעלמו‬ ‫והתנדפו – איפה הן? אנשים נהרגו ברחובות או מתו מרעב‪ ,‬דירות התרוקנו‪,‬‬ ‫גברים חזרו מהעבודה ולא מצאו יותר את ילדיהם‪ ,‬בכי‪ ,‬שכול‪ ,‬זעם אצור‪,‬‬ ‫ייאוש וכאב בכל מקום‪ .‬הבנתי שדיני נחרץ ונזעקתי שאני רוצה לחיות‪ ,‬ממש‬ ‫צעקתי בהיסטריה‪\" :‬אני רוצה לחיות!!!\"‪ .‬היו לי התקפי זעם בלתי נשלטים‪,‬‬ ‫חוויתי התפרצויות של פאניקה חסרת רסן‪ ,‬תקפו אותי פרצי בכי‪ ,‬צעקתי בלי‬ ‫הרף וצרחתי בקול‪\" :‬אני רוצה לחיות\"‪ .‬אי אפשר היה להרגיע אותי‪ .‬היחידה‬ ‫שהצליחה להרגיע אותי איכשהו הייתה אמא‪ .‬אבל זה היה רגעי‪ ,‬והכל חזר‬ ‫שוב ושוב‪ .‬התסכול היה קשה‪ ,‬מפחיד ומאיים‪ .‬השמועות בגטו רצו ועברו מפה‬ ‫לאוזן‪ ,‬ושמעתי את כולן‪\" :‬עומדים לחסל את הגטו\"‪ .‬היו שהתחילו להתארגן‬ ‫להתגוננות לא כדי להציל את החיים אלא כדי למות בכבוד וכך נרקמו התוכניות‬ ‫למרד המפורסם של גטו וורשה‪ ,‬שפרץ כמה חודשים אחרי זה‪ ,‬באפריל ‪.1943‬‬ ‫אבא שלי הבין שחייבים לברוח מהגטו‪ .‬הוא לא היה חלק מהתפיסה של \"תמות‬ ‫‪37‬‬

‫נפשי עם פלישתים\"‪ ,‬הוא לא רצה למות בגבורה‪ ,‬הוא רצה שנמשיך לחיות‪.‬‬ ‫במוחו רב התחבולות‪ ,‬ביכולתו הכריזמטית להתחבב על אנשים‪ ,‬בעזרת קשריו‬ ‫עם הגויים ועם תושייתו הנמרצת תיכנן אבא את כל הפרטים של בריחתנו‬ ‫מהגטו‪ .‬הסיפור שאני מספר הוא באמת בלתי יאומן‪.‬‬ ‫הימים ימי דצמבר ‪ ,1942‬ימי החגים של כריסטמס וראש השנה האזרחי לקראת‬ ‫תחילתה של ‪ 1943‬התקרבו‪ .‬היה ידוע וברור שהמפעל יושַּבת בימי החג האלה‪.‬‬ ‫אבי – שכפועל כפייה פשוט וזנוח לא היה לו שום מעמד‪ ,‬ניגש אל מנהל‬ ‫המפעל וביקש אותו שיאפשר לנו‪ ,‬בני המשפחה‪ ,‬לבוא להיות איתו (עם אבא)‬ ‫בימי החופשה במפעל‪ .‬ימי החופשה היו מ ‪ 24 -‬לדצמבר ועד ה ‪ 2 -‬בינואר‪.‬‬ ‫איך‪ ,‬למה ומדוע הסכים המנהל לבקשתו‪ ,‬רק אולי לאבי פתרונים‪ .‬אבל ראה זה‬ ‫פלא‪ ,‬המנהל הסכים וצייד את אבא באישור כתוב וחתום שאיפשר את יציאתנו‬ ‫הבטוחה מהגטו‪ ,‬לאור השחר הבוקע ובלי שום קושי‪ .‬עיניי הבולשות ראו‬ ‫הכול‪ ,‬אוזניי הקשובות התמקדו בכל רחש ותזוזה‪ ,‬פענחתי והבנתי‪ ,‬הבנתי‬ ‫היטב ממכלול תכונת ההכנות שהתרחשה בדירה (ללא אומר ודברים) מה‬ ‫קורה‪ .‬הייתי דרוך וכמעט \"מכושף\" ממה שהתחולל סביבי בזכות אבא שלי‪.‬‬ ‫האוקראיני ליווה אותנו‪ ,‬יחד עם כל קבוצת הפועלים כמדי בוקר השכם‪ .‬כולם‬ ‫צעדו בטור‪ ,‬בשלב מסוים אבא שלי שילשל לידי האוקראיני 'מתנת חג יפה'‬ ‫והוא בתמורה לא ראה ולא שמע כשיצאנו מהטור‪ .‬במקום כלשהו חיכתה לנו‬ ‫כרכרה‪-‬מונית שלקחה אותנו אל מקום מסתור‪ ,‬לדירה של אחד מחבריו הגויים‬ ‫של אבי‪.‬‬ ‫איך מסדר את כל זה פועל כפייה העובד תחת שמירה צמודה ‪ 12‬או יותר שעות‬ ‫ביום – אני לא מבין‪ .‬אין טלפונים‪ ,‬אין חופש פעולה‪ ,‬אין לצאת ולהיפגש‪,‬‬ ‫אין להעביר פתק‪ ,‬אין לבטוח באיש‪ ...‬אבי עם הסרט המזהה על שרוולו ולא‬ ‫מרים את עיניו מעבודת הכפייה המפרכת‪ ...‬נפלא מבינתי העניין הזה‪ .‬אחד‬ ‫הסודות שלא הצלחתי לגלות הוא איפה אבא החביא את הכסף בכל התהפוכות‬ ‫‪38‬‬

‫האלה בכלל ואיך הוא היה זמין לו בעת העבודה במפעל עבודת הכפייה‪ .‬אין לי‬ ‫מושג‪ .‬עובדה היא שבעזרת כספו המשכנו בהצלחה להתקיים מחודש דצמבר‬ ‫‪ 1942‬ועד בערך חודש אוגוסט ‪ 1943‬וכספים בוודאי נשפכו כמים לתשלום על‬ ‫מקומות המסתור‪ ,‬לאוכל ומי יודע למה עוד‪.‬‬ ‫היום ברור לי איזה אבא מיוחד היה לי‪ .‬אני משתאה לגביו ומבין שהוא היה‬ ‫מקור כוח‪ ,‬אופטימיות ושמחה‪ ,‬מגן‪ ,‬אוהב ורב יכולת‪ .‬אני שמח וגאה שכזה‬ ‫היה אבי‪.‬‬ ‫‪39‬‬

‫פרק ה'‪ :‬מחוץ לגטו‬ ‫עם המשפחה‬ ‫חשוב לי לסבר את העיין והאוזן ולציין שלהסתיר אותנו‪ ,‬או יהודים בכלל‪,‬‬ ‫היה עניין יקר מאד מבחינה כספית‪ .‬אותו גוי שהסכים להחזיק אותנו היה צריך‬ ‫לדאוג לנו לאוכל‪ ,‬להלין אותנו‪ ,‬לדאוג לכל צרכינו ולשאת בכל ההוצאות‬ ‫הנלוות‪ ,‬והכל בחשאיות מוחלטת ובסודי סודות‪ ,‬שאף אחד לא ישמע‪ ,‬יראה‪,‬‬ ‫או ירגיש‪ .‬הוא לא רק סיכן את עצמו אלא את כל משפחתו‪ .‬אם גוי כזה הסכים‬ ‫להסתיר יהודים הוא עשה את זה בשביל להרוויח כסף והרבה כסף‪ .‬במקרה‬ ‫נתקלתי באינטרנט בקטע מספר של חבר קיבוץ נתיב הל\"ה‪ ,‬שבו הוא מדבר‬ ‫על מחיר ההסתרה‪ ,‬על כמה היה קשה להתקיים מחוץ לגטו בוורשה‪ .‬לדבריו‪,‬‬ ‫עלות החזקת אדם בתקופה ההיא היה כמאה זלוטי ליום (ששווים כ‪1300 -‬‬ ‫‪ ₪‬בערכים של היום) ואם אנחנו ארבעה הרי שמדובר בהמון כסף‪ .‬סכומי‬ ‫עתק‪ .‬ברור שרק מי שהיו לו כל כך הרבה אמצעים יכול היה לאפשר לעצמו‬ ‫ולמשפחתו את 'התענוג' הזה‪ ,‬והרי גם הכסף יש לו סוף ובסכומים הללו הוא‬ ‫התמוסס מהר מאד‪ .‬אני חושב מדי פעם על ההרגשה של אבי שראה איך הכסף‬ ‫הולך ואוזל והמלחמה מסרבת להסתיים‪...‬‬ ‫מקום המסתור הראשון אליו הגענו היה איזה חדרון קטן‪ ,‬של ידיד או מכר של‬ ‫אבא‪ .‬שמו היה ריּבק‪ ,‬שפירושו דייג‪ .‬דייג הוא לא היה וכנראה אי ההתאמה‬ ‫שבין השם למשמעותו נחרטה בי‪ .‬הוא היה רווק זקן‪ ,‬ערירי שחי לבד בחדרון‬ ‫קטן בוורשה‪ .‬הצטופפנו‪ ,‬נדחסנו שם בתוך החדרון הזה עד תום החגים‪,‬‬ ‫ובהיותנו שם הסתובב אבא בעיר ומצא מקום אחר שנוכל להסתתר בו‪ .‬לא‬ ‫לאבא ולא לאמא היו ניירות מזויפים כלשהם‪ .‬וורשה הייתה מאורת צפעונים‬ ‫ליהודים ששוטטו בה‪ .‬ציידי יהודים‪ ,‬מוסרים ומלשינים ארבו בכל קרן רחוב‪,‬‬ ‫והיה להם מן חוש לזהות יהודים‪.‬‬ ‫‪40‬‬

‫לא כל המקומות בהם הסתתרנו זכורים לי ואין לי שום אומדן לגבי מספרם‪.‬‬ ‫אני כן זוכר‪ ,‬וזוכר היטב‪ ,‬דירת מסתור יפהפייה בה שהינו‪ .‬בעליה היה טייס‬ ‫לשעבר‪ ,‬איש החברה הגבוהה‪ .‬הדירה הייתה מפוארת ויפה למדי‪ .‬אותו גוי‬ ‫היה‪ ,‬לא עלינו‪ ,‬מכור לסמים‪ .‬יום אחד‪ ,‬אבי לא היה בבית באותה השעה ואנחנו‬ ‫הילדים כבר היינו במיטות‪ ,‬נשמעו דפיקות בדלת‪ .‬המשטרה הפולנית!!!‬ ‫אמא יצאה אליהם‪ ,‬דיברה איתם‪ ,‬שמעתי מהמיטה את כל השיחה והייתי דרוך‬ ‫ומפוחד מאד‪ .‬אמא דיברה בקור רוח ובביטחון שקט‪ .‬היא אמרה שאנחנו‬ ‫פולנים‪ ,‬ששתי הבנות שלה ישנות בחדר הסמוך (כי עם בנים אפשר היה לגלות‬ ‫את התרמית על נקלה‪ ,‬ובסיטואציה הזו כל מה שהיא רצתה היה להרוויח‬ ‫זמן)‪ .‬הם הסתפקו בתשובותיה‪ ,‬עזבו ואמרו שיחזרו‪ .‬בשקט בשקט התארגנו‬ ‫לבריחה‪ .‬כשבעל הבית הזריק לעצמו ושקע בערסל ההזיות של הסמים‪ ,‬נתנה‬ ‫אמא את האות ונסנו משם במהירות‪ .‬ירדנו במדרגות בדהרת מנוסה מטורפת‬ ‫וזהירה‪ ,‬רצנו כל עוד נפשנו בנו‪ ,‬הרחק משם ככל שיכולנו‪ .‬איך ומתי אבא חבר‬ ‫אלינו אני כמובן לא זוכר‪ ,‬איך הם תיקשרו ואיך הוא ידע איפה אנחנו – אני לא‬ ‫מצליח להבין‪ ,‬אבל עובדה שזה קרה פעם אחרי פעם‪ .‬גם אמא שלי התגלתה‬ ‫כאמיצה וכרבת תושייה‪.‬‬ ‫היינו גם אצל אלמנה של קצין פולני‪ ,‬לאלמנה היה בית יפה עם גינה וגדר‬ ‫בשכונה טובה‪ ,‬היינו שם מספר שבועות‪ ,‬במקביל היה שם זוג נוסף של‬ ‫יהודים‪ .‬יום אחד באו אנשים חמושים‪ ,‬אני לא יודע אם הם היו אנשי מחתרת‬ ‫או שודדים‪ ,‬הם דרשו מאתנו כסף‪ .‬אבא לא היה בבית כך שלא היה מי שייתן‬ ‫להם כסף‪ .‬התפתח ריב קולני ולהדגשת דבריהם‪ ,‬הם ירו ברצפה‪ ,‬בסוף הסתלקו‬ ‫תוך הבטחה לשוב בקרוב‪ ,‬בעלת הבית הבטיחה שתשמור עלינו שלא נברח‪,‬‬ ‫היא סגרה את שער הבית‪ .‬לא נשארנו שם כעכברים במלכודת‪ ,‬טיפסנו על‬ ‫הגדר‪ ,‬ברחנו לשדה והסתתרנו בו עד שאבא מצא אותנו‪ ,‬אני שוב לא יודע איך‪.‬‬ ‫‪41‬‬

‫בתקופה זו‪ ,‬עם האומץ הבלתי נתפס שלו‪ ,‬קשריו המיוחדים עם מכריו וחבריו‬ ‫מלפני המלחמה הצליח אבא למכור את אחד הבתים שהיו בבעלותו‪ .‬התהליך‬ ‫הצריך זימון עדים ונוטריון‪ ,‬העברת כספים והכל בסודיות מוחלטת‪ ,‬בזהירות‬ ‫מרבית ובחשאיות שלא ברור לי איך ניתן היה להשיגה בכלל ולשמור עליה‬ ‫לטובתנו‪ .‬מכירת הבית הכניסה לאבא כסף ששימש אותנו לעוד קצת זמן‪ .‬היינו‬ ‫יחד‪ ,‬משפחה במנוסה ושורדת מחוץ לגטו מדצמבר ‪ 1942‬ועד קיץ ‪.1943‬‬ ‫ללא משפחה‬ ‫אני מניח שהכסף הלך והתמעט‪ ,‬אחרת אין לי הסבר למה שקרה‪ .‬אני גם לא‬ ‫זוכר אם כשחל המפנה בחיי היינו עדיין ביחד או כל אחד התחבא במקום‬ ‫אחר‪ .‬בלי שאמרו לי מדוע ולמה‪ ,‬בלי הסבר‪ ,‬עם שפתיים חשוקות ובוודאי‬ ‫עם לב בוכה‪ ,‬הביאו אותי (אני לא זוכר מי‪ ,‬מניח שאבי) לביתה של אלמנה‬ ‫בוורשה ו\"הפקיד\" אותי בידיה‪ .‬שמה היה גברת סטפנסקה‪ .‬זה היה באוגוסט‬ ‫‪ .1943‬הגברת הייתה אלמנת קצין פולני‪ ,‬שנפל בשבי הרוסים בצד המזרחי‬ ‫של פולין‪ .‬בטבח ההמוני שעשו הרוסים באביב ‪ 1940‬בקציני הצבא הפולני‬ ‫ובאינטליגנציה הפולנית שהייתה שבויה בידיהם בצד המזרחי של פולין נרצח‬ ‫גם הוא‪ .‬ההיסטוריה מכירה את הטבח הזה כ\" טבח ביער קאטין\" שבו הרוסים‬ ‫הרגו למעלה מעשרים אלף פולנים‪ .‬הגרמנים מצאו את קבר ההמונים ביער‪,‬‬ ‫אספו את התעודות של כל הטבוחים והירויים וכל יום פרסמו בעיתון רשימות‬ ‫חלקיות של אלפי הנרצחים‪ .‬כך נודע לאלמנה שבעלה בין הקורבנות‪.‬‬ ‫גברת סטפנסקה נשארה בביתה בוורשה הכבושה‪ ,‬עם שתי בנות‪ ,‬אחת כבת‬ ‫חמש‪-‬עשרה והשנייה בסביבות העשרים או קצת פחות‪ ,‬ללא פרוטה ובלי מקור‬ ‫הכנסה‪ .‬היא והבנות ניסו למצוא פרנסה במכירת עוגות‪ ,‬בסחר כלשהו‪ ,‬אבל‬ ‫כלום מזה לא באמת צלח‪.‬‬ ‫הגברת קיבלה אותי ואת הכסף בו \"נעטפתי\" למרות הסיכון הרב שהיה כרוך‬ ‫‪42‬‬

‫בזה‪ .‬אל הממון הזה התלוותה הבטחה לפיצוי נוסף ונדיב כשתיגמר המלחמה‪,‬‬ ‫שהרי סבי ואבי היו עתירים בנכסי דלא ניידי‪.‬‬ ‫הגעתי לביתה כ\"נכס מניב\"‪ ,‬ילדון בן עשר‪ ,‬קטן קומה וׂשבע‪-‬ידע‪ ,‬תלאות‬ ‫ופחדים שעד אותו יום היה תמיד עם משפחתו ועטוף באהבה‪.‬‬ ‫הכללים עליהם הצטוותי לשמור היו‪:‬‬ ‫* לא לגשת לחלון אף פעם‪ ,‬שחס וחלילה עיניים בוחנות לא יראו בבית הנשים‬ ‫הזה דמות של ילד‪.‬‬ ‫* בזמן שהן יצאו מהבית לא לעורר שום רעש‪ ,‬לא להזיז כיסא או לגרור משהו‬ ‫על הרצפה‪ ,‬לא לפתוח ברז‪ ,‬לא להוריד מים בשירותים‪ .‬הבית היה חייב להיות‬ ‫דומם כאילו אין בו איש‪.‬‬ ‫* אם נכנס מישהו הביתה היה עלי להתחבא מתחת למיטה ולהיות בשקט‬ ‫עד שהדלת נטרקה מאחוריו כשיצא‪ .‬מי שבעיקר ביקרו בבית היו חברות של‬ ‫הבנות‪.‬‬ ‫מבחינת האלמנה ובנותיה הייתי \"עסק\" לכל דבר ועניין‪ .‬הן לא התביישו לדבר‬ ‫על זה בנוכחותי ואני הבנתי את זה כמצב קיים וכנראה בגלל זה לא ציפיתי‬ ‫לאיזה יחס מיוחד או אישי‪.‬‬ ‫הייתי חבוש ְּבכלא‪ .‬נאלם‪ ,‬דומם ובלתי נראה וחייב הייתי להיות בלתי מורגש‬ ‫לחלוטין‪ .‬כל רגע היה מסוכן‪ .‬חייתי כמו עכבר סגור במלכודת‪ ,‬מפוחד ומבוהל‪.‬‬ ‫מצבי היה גרוע ממצבו של כל אסיר בבית סוהר רגיל – לו יש עם מי לדבר‪,‬‬ ‫הוא יכול להתלונן‪ ,‬לבקש‪ ,‬לצעוק‪ ,‬לשיר‪ ,‬להראות‪ .‬לי לא היו שום אפשרויות‬ ‫כאלה‪ .‬זה היה קשה מנשוא‪ .‬הבנות והאלמנה התייחסו אלי בסדר‪ ,‬אבל לא‬ ‫הרגשתי שמץ של עניין אישי בי‪ .‬הייתי עדיין ילד‪ ,‬ובוודאי כמהה לאהבה או‬ ‫גילויי חיבה‪ .‬כל אלה לא היו‪ .‬היה מן \"בסדר\" קריר שכזה בלי שום קירבה‪.‬‬ ‫אני מניח שפיתחתי מנגנון של מתבונן וחקרן‪ .‬מה שנתנו לי לקחתי וקיבלתי‬ ‫בהכנעה את מה שלא היה‪.‬‬ ‫‪43‬‬

‫הקושי היה כשכולן יצאו מהבית ונשארתי לבד‪ .‬היה לי משעמם מאד‪-‬מאד‪.‬‬ ‫בבית היו שני ספרים‪ :‬האחד ספר גיאוגרפיה למתחילים והשני ספר דמיוני‬ ‫על מצרים העתיקה‪ .‬את ספר הגיאוגרפיה קראתי כמה וכמה פעמים וכמעט‬ ‫למדתי אותו בעל פה‪ .‬התכנים שלו ריתקו אותי‪ .‬ממנו למדתי על קווי אורך‬ ‫ורוחב‪ ,‬מיקומן של ארצות אחרות‪ ,‬יבשות ומושגי יסוד בגיאוגרפיה‪ .‬אני זוכר‬ ‫סיפור שהסביר איך הבינו המלחים שהעולם עגול‪ :‬הם שמו לב שכאשר ספינה‬ ‫רחוקה רואים רק את התורן שלה וככל שמתקרבים אליה נגלה הגוף‪ .‬מסקנתם‬ ‫הייתה שיש בים קימור‪ ,‬דהיינו שהעולם עגול‪ .‬הספר השני היה משהו שמעל‬ ‫לבינתי‪ ,‬אני חושב שמן מדע בדיוני‪ .‬הוא סיפר סיפורים ורקם עלילות על‬ ‫הפרעונים‪ ,‬פירט מנהגים של הדת המצרית העתיקה‪ ,‬קרבות‪ ,‬טקסי קבורה ומה‬ ‫לא‪ ,‬והלכתי בו לאיבוד לגמרי‪ .‬לא הבנתי את כל הסיפור‪ ,‬לא הצלחתי לבנות‬ ‫ממנו משהו מוסדר ונהיר והחוויה ממנו הייתה לא טובה‪.‬‬ ‫בבית הנשי הזה היו גם‪ ,‬רחמנא ליצלן‪ ,‬חוברות סמי‪-‬פורנוגרפיות שהבנות‬ ‫הביאו הביתה‪ .‬היו בהן תמונות של נשים ערומות‪ ,‬סיפורים ארוטיים וסיפורי‬ ‫זימה‪ ,‬הכול על גבול הפורנו‪ .‬בערבים הבנות העבירו את הזמן בשעשוע בו‬ ‫לימדו אותי שירים ושפה \"מלוכלכת\" שהחוברות היו מלאות בהם‪ ,‬מבחר‬ ‫עשיר של גסויות שלא נגמר‪ .‬מוכשר ושקדן כמוני‪ ,‬למדתי הכול בעזרתן‬ ‫והפכתי ל\"מומחה\" בז'אנר הזה‪ .‬בקול רם וצלול יכולתי לדקלם שעה שלמה‬ ‫בלי לחזור על אותו דבר פעמיים‪ .‬להפתעתי‪\" ,‬ההשכלה\" הזו הייתה לי משאב‬ ‫הישרדותי חשוב ביותר כשפגשתי את מציאות חיי הבאה‪.‬‬ ‫הוריי ביקרו אותי מעט מאד פעמים‪ .‬לסירוגין פעם אבא‪ ,‬פעם אמא ואולי עוד‬ ‫פעם פעמיים כאלו‪ ,‬ואף פעם הם לא הביאו איתם את אחי הקטן‪ .‬אחרי זמן מה הם‬ ‫חדלו מלבוא‪ ,‬לא הגיעו מהם לא אות ולא סימן חיים‪ .‬ציפיתי עוד קצת‪ ,‬קיוויתי‬ ‫עוד קצת‪ ,‬ומבחינה \"עסקית\" חיכו גם האלמנה ובנותיה‪ ,‬ומשעבר די זמן יכולנו‬ ‫רק לנחש מה קרה‪ .‬לא דובר על זה‪ ,‬לא נאמרה מילה‪ ,‬את געגועיי החבאתי ולא‬ ‫הראיתי לאיש‪ ,‬בלילות בכיתי כשפניי משוקעים עמוק בכרית שאותה הרוויתי‬ ‫‪44‬‬

‫בדמעות‪ ,‬תמיד בסתר ולעצמי בלבד‪ .‬כל ימיי עברו עלי כשאני מתוח מאד‬ ‫ומתגעגע אך כשכל הרגשות סגורים בתוכי‪ ,‬מוגפים על מנעול ובריח‪ .‬היה‬ ‫זה הבריח הנועל שאיפשר לי לצאת להמשך החיים שחיכו לי ולשרוד אותם‪.‬‬ ‫חוויות חיי היו מורכבות מבליל מכביד של‪ :‬המלחמה הנמשכת בלי סוף‪ ,‬חוסר‬ ‫הידיעה‪ ,‬העדר וודאות כלשהי‪ ,‬אי היכולת להבין ולהתמצא‪ ,‬ארעיות ויחד עם‬ ‫כל אלה החששות‪ ,‬הפחדים‪ ,‬הגעגועים הנסתרים והתקוות הכמוסות‪.‬‬ ‫ביתה של גברת סטפנסקה היה בית מעניין‪ .‬הוא היה קטן‪ ,‬מן וילה כזו‪ ,‬וחיו בה‬ ‫שתיים או שלוש משפחות‪ .‬הרבה אני לא יודע על הדיירים אבל מה שידעתי‬ ‫בוודאות הוא שחלקם היו שוטרים במשטרה החשאית הפולנית‪ ,‬דהיינו שוטרים‬ ‫סמויים ללא מדים‪ .‬הם או חלקם היו גם אנשי המחתרת הלאומנית הפולנית‪,‬‬ ‫ה\"ארמייה קריובה \"(צבא המולדת)‪ .‬על קיומם של הגברים ידעתי‪ ,‬אבל לא‬ ‫פגשתי אותם‪ .‬חומר קריאה נוסף שנגלה לי היו עלונים שהמחתרת הפיצה בין‬ ‫חבריה‪ .‬הם הודפסו במכונת כתיבה על נייר דקיק ומצהיב‪.‬‬ ‫במרץ ‪ 1944‬ואני כבר בן אחת‪-‬עשרה שנים‪ ,‬באה אלי הגברת ובפיה סיפור‬ ‫כזה‪ :‬נודע לה מהשוטרים החשאיים ומעלוני המחתרת שעומדים לערוך‬ ‫חיפוש בבית‪ ,‬כי הגרמנים יודעים על הפעילות המחתרתית בו‪ .‬היא מבקשת‬ ‫אותי לעזוב ואחרי יום‪-‬יומיים או קצת יותר‪ ,‬כשהכול יירגע‪ ,‬אוכל לחזור‪ .‬לא‬ ‫האמנתי למילה מפיה‪ .‬הבנתי שהיא משלחת אותי‪ ,‬שלא אוכל לחזור ושהיא‬ ‫לא רוצה שאחזור‪ .‬אני סתם מעמסה של פה נוסף בבית‪ ,‬בבית היה כבר רעב‬ ‫כבד‪ ,‬רעב של ממש‪ ,‬ומכל פרוסת לחם שהייתה‪ ,‬צריך היה להפריש גם חלק‬ ‫לי‪ .‬מרץ בוורשה עדיין קר מאד‪ .‬גברת סטפנסקה הלבישה אותי היטב‪ ,‬מעיל‬ ‫חם וסוודר‪ ,‬חבשתי כובע מצחיק‪ ,‬הנעליים שלי היו קטנות עלי והעקבים בלטו‬ ‫החוצה‪ .‬היא נתנה לי כמה פרוטות ושילחה אותי לדרכי‪ ,‬ילד בן אחת‪-‬עשרה‬ ‫שנראה כמו בן שמונה‪ ,‬קטן‪ ,‬רזה בעל עיניים שחורות וגדולות ואף מאד לא‬ ‫פולני‪ ,‬ילדון יהודי בולט מאד במראה שלו‪.‬‬ ‫‪45‬‬

‫יצאתי לאוויר הצח‪ ,‬לא ידעתי לאן אפנה והייתי המאושר בילדים‪ .‬הייתה‬ ‫לי הרגשה עילאית של חופש‪ .‬אני יכול ללכת לאן שאני רוצה‪ ,‬ללגום מלוא‬ ‫ריאותיי אוויר צח‪ ,‬לא חלים עלי איסורים‪ ,‬שוב אינני עכבר לכוד ובלתי נראה‪.‬‬ ‫עם רגשות אי אפשר להתווכח‪ .‬ידעתי שמצבי מסוכן‪ ,‬שאני יוצא לרחוב העוין‬ ‫עם פרצופי היהודי המובהק‪ .‬מזמן דיברו בבית על כך שאין לי חזות ארית‪ ,‬לא‬ ‫עיניים כחולות‪ ,‬לא שיער בלונדיני וברור שכל הרואה אותי יודע – ילד יהודי‬ ‫אני ‪ -‬ובכל פינה אורבת סכנה‪ .‬כל זה לא שינה את מצב רוחי באותו הזמן‪.‬‬ ‫חוויתי רגעי חדווה נפלאה‪ ,‬הזכורה לי עד היום‪.‬‬ ‫ומה הלאה? מה עכשיו?‬ ‫בן אחת‪-‬עשרה והפכתי ל\"מבוגר האחראי\" על עצמי‪ .‬ייתכן שלמדתי מאבי‬ ‫תושייה מהי‪ ,‬כי כשהערב ירד‪ ,‬התחיל להחשיך ונהייתי רעב היה עליי להחליט‬ ‫מה אני עושה עם עצמי‪ .‬ברחבי וורשה‪ ,‬בפרוורים שהכרתי‪ ,‬היו מפוזרים שישה‬ ‫בניינים שהיו שייכים לאבי‪ ,‬ובכל בניין כזה שוערת האחראית על תחזוקת‬ ‫הבניין‪ ,‬על הקשר עם כל הדיירים‪ ,‬על הסדרי ונוהלי הבניין‪ .‬הכרתי את כולן עוד‬ ‫מלפני המלחמה‪ ,‬כשנלוויתי אל אבי מדי פעם‪ .‬נתחיל כמובן מהבית בפראגה‬ ‫בו גרנו לפני המלחמה שאותו לא היה לי כל קושי לזכור‪ ,‬אבל גם אל האחרים‬ ‫ידעתי להגיע ועובדה‪ ,‬אולי לא מובנת מאליה‪ ,‬שאיתרתי את כולם‪ .‬בגיל שש‬ ‫ניתקתי מכל זה‪ ,‬חמש שנים עברו‪ ,‬קשות ומטלטלות‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬זכרתי את‬ ‫הכתובות‪ ,‬מצאתי את דרכי אליהם והתמצאתי‪ .‬ביום הראשון פניתי לבית‬ ‫הוריי‪ .‬כדי להגיע אליו היה עליי לעלות לחשמלית‪ .‬נדחקתי פנימה‪ ,‬נסעתי בה‬ ‫ואיש לא ביקש ממני כסף‪ .‬כך גיליתי את האפשרות להיעזר בחשמלית לצרכיי‪,‬‬ ‫הרבה מעבר לנסיעה‪ ,‬ומיציתי אותה עד תום בהמשך‪ .‬הגעתי לבניין‪ ,‬דפקתי‬ ‫בדלת של השכנים שלנו שהיו איתנו ביחסים טובים‪ ,‬השכנה פתחה לי את‬ ‫הדלת‪ ,‬משראתה אותי נמלטה מפיה צעקה כאילו ראתה שם רוח רפאים ומיד‬ ‫היא טרקה את הדלת בפניי‪ .‬ירדתי לשוערת‪.‬‬ ‫‪46‬‬

‫היא קיבלה אותי יפה‪ ,‬נתנה לי לאכול והלינה אותי אך דרשה שלא אבוא שוב‪.‬‬ ‫כך עברתי מבניין לבניין‪ ,‬משוערת לשוערת‪ .‬כולן כשראו אותי החווירו‪ ,‬הילד‬ ‫היהודי של בעל הבית הגיח כמו מארץ המתים‪ .‬מרביתן קיבלו אותי יפה‪ ,‬נתנו‬ ‫לי מקום לישון‪ ,‬משהו לאכול ובסבר פנים רציני הורו לי‪ ,‬כל אחת מהן בטון‬ ‫חמור סבר‪\" :‬תלך ואל תגיע הנה שוב‪ ,‬אני לא רוצה שתחזור‪ ,‬לא יכולה להחזיק‬ ‫אותך‪ ,‬לא יכולה לעזור לך או לתמוך בך בשום צורה‪ .‬לך‪ ,‬לך!\" אחרי שמיציתי‬ ‫את כל האפשרויות האלה לא ידעתי מה אעשה עם עצמי‪ .‬שוטטתי ברחובות‬ ‫עד שירד הלילה‪ ,‬והתקפלתי לישון ליד השער הגדול שהיה בכניסה לבתים‬ ‫בוורשה‪ .‬מזל שלא קפאתי שם מקור‪.‬‬ ‫חשמלית מספר ‪22‬‬ ‫הימים היו קרים והלילות עוד יותר‪ .‬גשם ושלג עדיין ירדו לסירוגין וחיפשתי‬ ‫איך להימלט מהקור‪ ,‬למצוא מסתור מהגשם והשלג ולהתחמם‪ .‬רציתי להיות‬ ‫במקום שיש בו הרבה אנשים‪ ,‬רציתי שיהיה מעליי גג שיגן עליי‪ .‬הפתרון‬ ‫שמצאתי היה לנסוע בחשמלית‪ ,‬שענתה לי על כל הצרכים‪ .‬בחשמלית‪ ,‬הפלא‬ ‫ופלא איש לא הקשה עליי‪ .‬לא ביקשו ממני כסף‪ ,‬לא זרקו אותי‪ ,‬לא נמצא‬ ‫המו ֶסר שייקח את הילד היהודי הזה‪ ,‬שאין לפקפק בזהותו וימסור אותו‬ ‫לגסטפו‪ .‬הנוסעים פשוט התעלמו ממני‪ ,‬ו ַמפעילי החשמלית היו חביבים אליי‬ ‫ונתנו לי הרבה עצות מעשיות שעזרו לי בקרב ההישרדות היומיומי‪ .‬הרגשתי‬ ‫כאילו בחוץ ג'ונגל של טורפים וקור ואני מצאתי לי קרחת יער מגנה ומחממת‪.‬‬ ‫זה היה פלא בפני עצמו‪ .‬חשוב לדעת שבוורשה הכבושה נסעו בחשמלית גם‬ ‫חיילים גרמנים והוקצה ספסל מיוחד לשימושם‪ .‬גם הם‪ ,‬הגרמנים ראו אותי‬ ‫והתעלמו‪ .‬הפולנים ידועים באנטישמיות הנוראית שלהם והם ושכמותם עלו‬ ‫וירדו בקרון בלי סוף ולאורך כל היום‪ ,‬וגם בעבורם הייתי כמו אוויר‪ .‬לא הציקו‪,‬‬ ‫לא התעללו‪ ,‬לא קיללו‪ ,‬כאילו אני ילד ככל הילדים‪.‬‬ ‫‪47‬‬

‫אני זוכר מקרה אחד שכולו ממש פלא פלאים‪ ,‬נס‪ .‬שמונה בערב הייתה שעת‬ ‫העוצר בוורשה‪ .‬אסור היה לפולנים להסתובב ברחובות‪ .‬החשמלית בשעות‬ ‫האלה שירתה רק את הגרמנים ואולי פולנים בעלי זכויות יתר‪ .‬ידעתי את זה‬ ‫היטב ובפזיזות ילדותית החלטתי להישאר בחשמלית אחרי שמונה‪ ,‬התעצלתי‬ ‫ללכת ברגל למקום הלינה שלי‪ .‬ככה זה נמשך לא מעט זמן‪ ,‬ויום אחד עלו‬ ‫לביקורת שני חיילים גרמנים צעירים‪ .‬הם בדקו ברצינות תהומית את הניירות‬ ‫של כל היושבים בקרון ועמדה בו דממה מעיקה ומתוחה עד שהכול התמלא‬ ‫לשביעות רצונם והיה \"כשר למהדרין\" חוץ מהילדון היהודי שהצטנף שם ליד‬ ‫אחד הספסלים האחוריים‪ .‬השניים ניגשו אליי רציניים ומוקפדים‪ ,‬קשוחים‬ ‫ממש עם המדים המכופתרים והמגפיים הגבוהים‪ .‬הם סקרו אותי מכף רגל‬ ‫ועד ראש ולא הנידו עפעף‪\" .‬צדיקה\" אחת‪ ,‬מנוולת של ממש‪ ,‬הפטירה לעברם‬ ‫בקול רם‪\" :‬יודה\" (יהודי בגרמנית)‪ .‬אחד החיילים הוריד את הכובע מראשי‪,‬‬ ‫הם נעצו בי את עיניהם‪ ,‬הביטו אחד בשני ולאחר שניות של אימה זרקו לעברי‬ ‫את הכובע וירדו מהחשמלית‪ .‬את אנחת הרווחה ששתקתי איש לא שמע‪ ,‬אבל‬ ‫אני הרגשתי אותה ממלאה כל תא ותא בגופי הצנום‪ ,‬הקטן והיהודי כל כך‪.‬‬ ‫ערב אחד‪ ,‬כשנסעתי בחשמלית כהרגלי‪ ,‬ניגשה אלי גברת אחת‪ ,‬ובנועם הציעה‬ ‫לי לבוא ללון אצלה בבית‪ .‬נעניתי ברצון‪ .‬כשהגענו לביתה פגשתי שם עוד‬ ‫יהודי שהיא החביאה‪ .‬נשארתי שם לילה וישנתי עם היהודי המבוגר במיטה‪.‬‬ ‫הוא בילבל לי את המוח עם קומוניזם‪ ,‬מה שהכרתי עוד מהבית‪ .‬למחרת בבוקר‬ ‫הרגשתי מצוקה נפשית‪ .‬רציתי החוצה‪ ,‬רציתי את החופש המוכר לי‪ ,‬לא הייתי‬ ‫מוכן להיות כלוא שוב פעם‪ .‬פתחתי את הדלת ויצאתי אל החופש שלי ופשוט‬ ‫לא חזרתי לביתה‪ .‬מאוחר יותר נודע לי שהיא הסגירה את היהודי שהחביאה‬ ‫תמורת תגמול כספי קטן‪.‬‬ ‫הנסיעה בחשמלית הלוך וחזור פתרה את בעיית המחסה והחום‪ ,‬אבל לא‬ ‫נפתרה בעיית האוכל והלינה‪ .‬עובדי החשמלית באו מאד לעזרתי‪ .‬הם סיפרו‬ ‫לי על מטבח פועלים המשרת את עובדי הרכבת ומספק מנת מרק חם ומזין‬ ‫‪48‬‬

‫פעם ביום‪ ,‬תמורת פרוטות‪ .‬את הפרוטות האלה למדתי להשיג‪ ,‬וכך בינתיים‬ ‫נפתרה חלקית מאד בעיית הרעב המתמיד‪ .‬הם גם סיפרו לי שבחניוני הלילה‬ ‫של החשמלית‪ ,‬והיו כמה וכמה כאלה בוורשה‪ ,‬יש אולם מוסק ומואר וסביב‬ ‫קירותיו ספסלי ישיבה לעובדים‪ .‬באולם ממוקמות קופות שמשרתות את‬ ‫ההתחשבנות של העובדים עם רשויות הרכבת בתום יום עבודה‪.‬‬ ‫\"לך לשם\" הם אמרו לי‪\" ,‬תתפוס לך ספסל כזה ותישן כל הלילה במקום חם‬ ‫ומוגן‪ \".‬זה היה רעיון נפלא שאימצתי בשמחה וכל עוד הוא החזיק מעמד נהניתי‬ ‫מהמותרות האלה‪ ,‬מה עוד שמדי פעם עבר שם אחד ממפעילי החשמלית או‬ ‫הכרטיסנים‪ ,‬וברחמיו כיבד אותי בכריך או במשהו שהיה לו להציע‪ .‬לא עברו‬ ‫מספר לילות‪ ,‬והגיע לאולם מפקח וכשראה אותי שם על הספסל הוא אמר לי‪:‬‬ ‫\"פה זה לא בית מלון‪ ,‬תסתלק מפה‪ ,‬אבל מיד‪ \".‬עזבתי את האולם המחומם‬ ‫אבל לא הלכתי רחוק‪ ,‬פשוט נכנסתי לקרון של אחת החשמליות שחנתה שם‪.‬‬ ‫רוב הספסלים בקרון היו מעץ‪ ,‬אבל היו גם חשמליות שהיו בהן כמה מושבים‬ ‫רכים שהריפוד שלהם כוסה בעור‪ ,‬חלקם עם עור מקולף שנגנב והיתר שלמים‬ ‫ומרופדים היטב‪ .‬ספסל כזה בחרתי לי למשכב‪ .‬וככה‪ ,‬ביום נסעתי בחשמלית‬ ‫ובלילה ישנתי בה‪ .‬גם ה\"תענוג\" הזה לא נמשך זמן רב מדי‪ .‬באחד הימים‬ ‫בבוקר מוקדם‪ ,‬בעודי ישן על הספסל המרופד‪ ,‬האירה עליי אלומת אור חזקה‪.‬‬ ‫פקחתי את העיניים והסתנוורתי‪ .‬מעלי עמד איש מבוגר ובמבט מרושע הכריז‪:‬‬ ‫\"או‪ ,‬תפסתי את הגנב שגונב את עורות הריפוד של הספסלים בחשמלית‪\".‬‬ ‫הוא אחז בידי‪ ,‬הקים אותי‪ ,‬לקח אותי למשרד כלשהו והזמין שוטר שייקח‬ ‫את הפושע הגדול והמדופלם לבית האסורים‪ .‬עד פה הסיפור לא מתייחד‬ ‫בכלום‪ .‬מה שקרה בעקבות זה נשאר חרוט בזיכרוני עד היום‪ .‬הגיע שוטר‪,‬‬ ‫הביט בי ושאל את המסגיר בתדהמה מחויכת‪\" :‬זה? זה הגנב רב המעללים?\"‬ ‫ובכל זאת הורה לי לבוא איתו‪ .‬יצאנו מהמשרד והשוטר התחיל ללכת בצעדים‬ ‫גדולים ומהירים‪ ,‬שלא השאירו לי שום סיכוי לעמוד בקצב שלו‪ .‬הוא פתח‬ ‫בינינו רווח עצום כדי לאפשר לי לברוח‪ ,‬ככה אני מבין היום‪ .‬הרחוב המה‬ ‫אנשים‪ ,‬יכולתי להעלם בלי שום קושי‪ .‬לא הרפיתי ורצתי אחריו‪ ,‬בגלל ההרגל‬ ‫‪49‬‬

‫לציית למבוגרים‪ ,‬כמו הברווזון שרץ אחרי אימו לכל מקום‪ .‬כשהגעתי לתחנת‬ ‫המשטרה השוטר לקח אותי בלית ברירה אל הקצין התורן ובאופן מפתיע גם‬ ‫הוא לא ממש רצה ברעתי ופתח ב\"כאילו\" חקירה‪:‬‬ ‫\"מה קרה שישנת בחשמלית?\"‬ ‫סיפרתי לו סיפור \"קורע לב\" שבדיתי מליבי ברגע‪:‬‬ ‫\"היה מאוחר בערב ובאתי הביתה והדלת הייתה נעולה‪ .‬דפקתי ודפקתי ולא‬ ‫פתחו לי‪ .‬לא היה לי איפה לישון ועלה על דעתי הרעיון של החשמלית ובה‬ ‫ישנתי‪ .‬אני לא גנב אמרתי לו‪ ,‬בכלל לא‪\".‬‬ ‫ברור לי ללא שום ספק שזה היה סיפור ילדותי שקצין משטרה‪ ,‬ולו הזוטר‬ ‫ביותר‪ ,‬היה מבין מיד את מהותו המפוברקת‪ .‬לפניו ילד יהודי‪ ,‬שאי אפשר‬ ‫לטעות בחזותו ובמראהו‪ .‬הילד מוזנח‪ ,‬מלוכלך‪ ,‬מרופט‪ ,‬בלי נירות מזהים‬ ‫ומספר סיפור על הבית שלו‪ ...‬הקצין בחר להעמיד פנים שהוא מאמין לי‬ ‫שהכול נכון‪ .‬הוא הביט בי במבט נוזף והזהיר אותי‪:‬‬ ‫\"שלא תעז לישון עוד פעם בתוך קרון של חשמלית‪ ,‬כי אם יתפסו אותך פעם‬ ‫שניה‪ ,‬תקבל ‪ 15‬מכות ועכשיו לך מפה‪\".‬‬ ‫איך להסביר את הפלא הזה שחזר על עצמו שוב ושוב‪ ,‬שאיש לא מסגיר אותי‬ ‫ועוד מגוב האריות נותנים לי פתחי מילוט – חידה היא בעיניי‪ ,‬נס מתמשך‬ ‫ומזל גדול‪.‬‬ ‫אני נזכר גם בפעם מופלאה אחרת‪ .‬חליתי והיה לי חום גבוה וכנראה ראו עליי‬ ‫שאני חולה‪ .‬זוג צעיר ריחם עליי והזמין אותי לביתו‪ ,‬ישנתי איתם במיטה אחת‪.‬‬ ‫אחרי שגורשתי מחניון הלילה שלנתי בו‪ ,‬פניתי לחניון אחר באזור אחר‪ ,‬היו‬ ‫כמה כאלה בוורשה‪ ,‬שם גורשתי מייד בגידופים ואפילו עקבו אחריי ברחוב‬ ‫ואיימו עליי‪.‬‬ ‫‪50‬‬