זכרונות סבא 31 דצמבר 2022

‫זיכרונות‬ ‫פריץ (דויד) לוינגר‬ ‫‪( 26.6.1911‬מינכן‪ ,‬גרמניה) – ‪( 1.9.2009‬יקנעם‪ ,‬ישראל)‬ ‫‪1‬‬

‫עמ' ‪4‬‬ ‫תוכן‬ ‫עמ' ‪6‬‬ ‫העניינים‬ ‫עמ' ‪8‬‬ ‫עמ' ‪12‬‬ ‫פרולוג‬ ‫עמ' ‪15‬‬ ‫פרק ראשון‪ :‬בית אבי‬ ‫עמ' ‪17‬‬ ‫עמ' ‪19‬‬ ‫פרק שני‪ :‬אבי‬ ‫עמ' ‪27‬‬ ‫פרק שלישי‪ :‬בית אימי‬ ‫עמ' ‪33‬‬ ‫עמ' ‪37‬‬ ‫פרק רביעי‪ :‬אימי‬ ‫עמ' ‪41‬‬ ‫פרק חמישי‪ :‬נישואי הוריי ובניית המשפחה‬ ‫עמ' ‪42‬‬ ‫עמ' ‪49‬‬ ‫פרק שישי‪ :‬ילדותי‬ ‫עמ' ‪50‬‬ ‫פרק שביעי‪ :‬המשפחה‪ ,‬הבית‪ ,‬החיים‬ ‫עמ' ‪51‬‬ ‫עמ' ‪52‬‬ ‫פרק שמיני‪ :‬נעורים והתבגרות‬ ‫עמ' ‪53‬‬ ‫תנועת הנוער‬ ‫עמ' ‪54‬‬ ‫גיל ‪17-19‬‬ ‫עמ' ‪56‬‬ ‫עמ' ‪56‬‬ ‫פרק תשיעי‪ :‬שנות האוניברסיטה‬ ‫עמ' ‪59‬‬ ‫פרק עשירי‪ :‬לארץ‬ ‫עמ' ‪60‬‬ ‫עמ' ‪66‬‬ ‫\"נחיתה\" בחיפה‬ ‫עמ' ‪67‬‬ ‫תל אביב‬ ‫עמ' ‪72‬‬ ‫עמ' ‪72‬‬ ‫משמר העמק‬ ‫עמ' ‪73‬‬ ‫מקווה ישראל‬ ‫עמ' ‪74‬‬ ‫כאן ושם בארץ ישראל‬ ‫עמ' ‪74‬‬ ‫עזיבת מקווה ישראל‬ ‫עמ' ‪75‬‬ ‫פרק ‪ :11‬אני נהפך לחקלאי‬ ‫עמ' ‪76‬‬ ‫פרק ‪ :12‬בטי נכנסת לחיי‬ ‫עמ' ‪77‬‬ ‫עמ' ‪77‬‬ ‫בטי שמל‬ ‫פרק ‪ :13‬בני משפחתי מגיעים לארץ‬ ‫פרק ‪ :14‬אנחנו ויקנעם‬ ‫פרק ‪ :15‬משתרשים‪ .‬עד ‪1945‬‬ ‫המשפחה מתרחבת‬ ‫לחיות כחקלאים עצמאיים‬ ‫מתחיל בעבודתי הציבורית‬ ‫הורי עוברים ליקנעם‬ ‫להיות חקלאי ואיש ציבור כאחד‬ ‫יקנעם – השינוי הגדול‬ ‫ושינויים במשפחה‬ ‫עוד שינוי‬ ‫‪2‬‬

‫עמ' ‪80‬‬ ‫תפקידיי הציבוריים והאנשים שפגשתי‬ ‫פרק ‪:16‬‬ ‫עמ' ‪83‬‬ ‫מ‪1945 -‬‬ ‫פרק ‪:17‬‬ ‫עמ' ‪87‬‬ ‫פרק ‪:18‬‬ ‫עמ' ‪88‬‬ ‫בני משפחתה של בטי מגיעים לארץ‬ ‫פרק ‪:19‬‬ ‫עמ' ‪90‬‬ ‫במשפחה – ‪1949-50‬‬ ‫פרק ‪:20‬‬ ‫עמ' ‪91‬‬ ‫פרק ‪:21‬‬ ‫עמ' ‪92‬‬ ‫‪ 1950-55‬ראשות מועצה‪ ,‬קליטת עלייה‬ ‫עמ' ‪95‬‬ ‫מראשות המועצה בחזרה למשק‬ ‫פרק ‪:22‬‬ ‫עמ' ‪96‬‬ ‫גרמניה ‪ -‬פעם ראשונה עבורי‬ ‫פרק ‪:23‬‬ ‫עמ' ‪98‬‬ ‫אימי‪ ,‬לאחר מות אבי‬ ‫עמ' ‪100‬‬ ‫הילדים מתחתנים‬ ‫פרק ‪:24‬‬ ‫עמ' ‪100‬‬ ‫פרק ‪:25‬‬ ‫עמ' ‪106‬‬ ‫אני משנה כיוון ‪\"-‬האיחוד החקלאי\"‬ ‫עמ' ‪111‬‬ ‫‪ – 1962‬אל ארצות רחוקות‬ ‫פרק ‪:26‬‬ ‫עמ' ‪112‬‬ ‫בורמה‬ ‫פרק ‪:27‬‬ ‫עמ' ‪114‬‬ ‫ברזיל‬ ‫עמ' ‪114‬‬ ‫פרק ‪:28‬‬ ‫עמ' ‪115‬‬ ‫שיבה ליקנעם‪ ,‬לחקלאות‪ ,‬ועוד‬ ‫פרק ‪:29‬‬ ‫עמ' ‪120‬‬ ‫אני חוזר לאקדמיה‬ ‫פרק ‪:30‬‬ ‫עמ' ‪121‬‬ ‫עמ' ‪121‬‬ ‫שילוב הזמירה והכתיבה‬ ‫עמ' ‪123‬‬ ‫שוב חקלאי‬ ‫עמ' ‪124‬‬ ‫עמ' ‪126‬‬ ‫קריירה אקדמית‬ ‫עמ' ‪128‬‬ ‫מתחילים להזדקן‬ ‫עמ' ‪133‬‬ ‫\"יקנעם ‪ -‬הכפר החריג\"‬ ‫עמ' ‪136‬‬ ‫איסוף החומר‬ ‫עמ' ‪136‬‬ ‫הקמת הארכיון ביקנעם‬ ‫עמ' ‪138‬‬ ‫סוף סוף הספר יוצא לאור‬ ‫זיקנה‬ ‫\"הגירה בלי חזרה?\"‬ ‫אחרית דבר‬ ‫נספחים‪:‬‬ ‫נספח ‪ :1‬מסעותינו‬ ‫נספח ‪ :2‬זכרונות מוריץ יעקובסוהן‬ ‫‪3‬‬

‫פרולוג‬ ‫נולדתי ב‪ 26-‬ליוני ‪ 1911‬להוריי אליזבט וזיגפריד בעיר מינכן אשר בדרום גרמניה‪ .‬אדייק‪ :‬עיר‬ ‫זו היא בירת בוואריה [הכתם האדום במפה] ‪ -‬המדינה השנייה בגודלה בממלכה הפדרלית‬ ‫גרמניה (הגדולה ביותר הייתה פרוסיה)‪.‬‬ ‫גרמניה‪ ,‬בוואריה מסומנת באדום‬ ‫עד עליית הנאצים לשלטון שמרה מדינת בוואריה על עצמאות פוליטית ותרבותית מסוימת‪.‬‬ ‫התהפוכות אשר עברו על גרמניה טשטשו במידה רבה את הייחוד הזה‪ ,‬אבל לא הצליחו‬ ‫לעקור אותו מהשורש‪ .‬עדות לכך‪ ,‬גם היום‪ ,‬הוא קיומה של מפלגה בווארית נפרדת (קתולית)‬ ‫לצידה של המפלגה הנוצרית הכלל‪-‬גרמנית‪.‬‬ ‫קיץ שנת ‪ 1911‬היה חם במיוחד‪ .‬בשדרות אשר לאורך הנהר פרחו עצי התירזה וריחם‬ ‫המתוק מילא את האוויר‪ .‬רוכלי הפירות מכרו שפע דובדבנים מעגלות היד שלהם‪ ,‬שאיתן‬ ‫עברו ברחובות הפרברים‪ .‬אולם במרכז העיר הגדולה‪ ,‬ברחובות הצרים שבין בתים בעלי‬ ‫ארבע קומות‪ ,‬לא הורגש ריח הפריחה ולא ניראה אודם הפרי‪ .‬היה מחנק‪.‬‬ ‫יודע אני מתי נולדתי‪ ,‬לא איפה נולדתי‪ .‬סביר להניח שנולדתי בדירת המשפחה ולא בבית‪-‬‬ ‫חולים‪.‬‬ ‫בכלל ‪ -‬איני יודע דבר על ינקותי‪ ,‬כי לא עלה על דעתי לשאול‪ ,‬ולא על דעתם של הוריי ‪-‬‬ ‫לספר‪.‬‬ ‫‪4‬‬

‫שבוע שלם היה על אימי לשכב במיטתה אחרי לידתי ביום ה‪ 26-‬לחודש יוני של אותה שנה‪,‬‬ ‫ולסבול מהחום ומן המחנק של דירת המשפחה בקומה השנייה‪ .‬חדר השינה פנה לחצר‬ ‫הפנימית הגדולה‪ ,‬אבל רעש החשמליות והעגלות העוברות על הרחובות המרוצפים חדר‬ ‫פנימה‪ .‬אין פלא שכאשר יכלה לקום ולנוע נמלטה לשלווה ולאוויר הקריר של כפר הקייט שליד‬ ‫האג‪ ,‬מרחק שעת נסיעה ברכבת של אותם ימים‪ .‬ללא ספק הייתה מלווה באומנת‪ ,‬באבט‬ ‫שמה‪ .‬איני יודע אם היא הייתה גם מינקת‪ .‬כך ‪ -‬בעודי תינוק נשמתי את אויר הכפר‪ ,‬ריח‬ ‫השחת ופרחי הבר המקשטים את צידי השבילים‪ .‬הירק‪ ,‬הפרות וחצרות האיכרים היו רשמים‬ ‫ראשונים שקלטתי‪ .‬האם יכול להיות ספק שסוציאליזציה מוקדמת זו היא שנטעה בי את‬ ‫האהבה לטבע ואת הנטייה לחקלאות?‬ ‫שלוש שנים עוד גרנו באותו בית‪ .‬הן לא השאירו כול עקבות בזיכרוני‪.‬‬ ‫לפני כמעט מאה שנה לא צולמו ילדים בלי הרף‪ .‬צילום היה אירוע‪ .‬נותר צילום אחד שבו אני‬ ‫כבן שלוש‪ ,‬דומה לגדעון באותו גיל‪ ,‬עם תלתלים בהירים (יושב בקרב בני משפחת הסבים‬ ‫שלי בלינבורג)‪ .‬מאוחר יותר ניבא לי ספר השכונה קרחת מוקדמת וכינה אותי \"בן פריס‬ ‫מתולתל\"‪ ,‬כמובן בניב בווארי כבד‪ .‬נבואתו לא התקיימה‪.‬‬ ‫את המשפחה צילם אח של סבתא‪ ,‬אחד מ‪ 16-‬אחים ואחיות‪ .‬הוא היה קצת מוגבל‪ ,‬ולכן למד‬ ‫צילום‪ .‬מקום הצילום היה ספסל אבן בגן הנרחב של הסבא בעיר לינבורג (‪)Lueneburg‬‬ ‫הרחוקה ‪ 800‬קילומטר ממינכן‪ ,‬בצפון גרמניה‪.‬‬ ‫איני זוכר דבר על שלוש השנים אותן חייתי במדינת בוואריה הרגועה לפני פרוץ מלחמת‬ ‫העולם הראשונה ב‪ .1914-‬בכלל איני שומר זיכרונות מילדותי המוקדמת‪ ,‬אך דווקא חלק מן‬ ‫הרישומים החזקים הראשונים מילדותי בשנים מאוחרות יותר כן קשורים לאותה הייחודיות‬ ‫הפוליטית של בוואריה (ועל כך – בפרק אחר!)‪.‬‬ ‫הייתי ילד שני להוריי‪ ,‬אלישבע וזיגפריד לוינגר‪ .‬אחותי רות נולדה שלוש וחצי שנים לפניי‪ .‬גרנו‬ ‫בבית המשפחה יחד עם סבתי‪ ,‬אם אבי‪ ,‬ועם אחותו הצעירה של אבי ‪ -‬הדודה הדוויג‪ .‬הבית –‬ ‫בן ‪ 3‬או ‪ 4‬קומות‪ ,‬היה בית דירות במרכז העיר‪ ,‬במרחק קטן מהכנסייה הגדולה‪,‬‬ ‫כנסיית ‪ ,Frauenkirche‬אשר מגדליה חולשים על העיר‪\" .‬האישה\" (‪ )Frau‬היא כמובן אם‬ ‫המושיע ‪ -‬מריה‪.‬‬ ‫הבית היה שייך למשפחה‪ ,‬משפחת לוינגר‪ .‬סבי דויד‪ ,‬אביו של אבי‪ ,‬בנה או רכש אותו‪.‬‬ ‫*****************************‬ ‫‪5‬‬

‫פרק ראשון‪ :‬בית אבי‬ ‫סבי דויד‪ ,‬אביו של אבי‪ ,‬היגר בשנות הששים של המאה ה‪ 19-‬מעיירת הולדתו קרומבך‬ ‫)‪ ,(Krumbach‬כ‪ 100-‬ק\"מ מערבית מהעיר הגדולה מינכן ‪ -‬למינכן‪ .‬בהגירתו זו הוא הצטרף‬ ‫אל הזרם אשר הביא את היהודים מהכפרים ומהעיירות של דרום‪-‬מערב גרמניה אל הערים‬ ‫שבהן קודם לכן הורשו להתיישב רק המועדפים שביניהם‪.‬‬ ‫ובית הקברות היהודי קרומבך‬ ‫כך נראו בשנת ‪ - 2003‬בית הסב בקרומבך‬ ‫סבי היה סוחר‪ ,‬אולם איני יודע במה סחר‪ .‬בעלותו על בית במרכז העיר‪ ,‬וגם על נכסי דלא‪-‬‬ ‫ניידי שונים‪ ,‬מעידה שהצליח במעשיו‪ .‬השנים – השליש האחרון של המאה ה‪ ,19-‬אחרי איחוד‬ ‫גרמניה לממלכה אחת ‪ -‬הציעו הזדמנויות טובות לבעלי יוזמה וכישרון‪ .‬היהודים‪ ,‬דור שני‬ ‫אחרי ביטול המגבלות החוקיות‪ ,‬ידעו לנצל את ההזדמנויות‪.‬‬ ‫סבתי לינה‪-‬הלנה לבית אולמן‪ ,‬אימו של אבי‪ ,‬באה אף היא מאותה סביבה‪ ,‬מדרום‪-‬מערב‬ ‫גרמניה‪ ,‬מכפר כלשהו אשר את שמו שכחתי‪ .‬למיטב ידיעתי היא למדה בבית ספר של מנזר‪.‬‬ ‫סבתא לינה הלנה וסבא דוד‬ ‫‪6‬‬

‫מסיפורי אבי אני יודע שגם סבו מצד אימו‪ ,‬דוד אולמן‪ ,‬גר בשעתו באחת מקומות הבית‪ ,‬אבל‬ ‫זה היה זמן רב קודם בואי לעולם‪ .‬איני יודע מתי הוא עזב את כפרו והצטרף אל ביתם שבעיר‪.‬‬ ‫אני משער שכמו רוב יהודי הכפר הוא עסק בסחר בהמות‪.‬‬ ‫אבי סיפר שהסבא הזה שלו הגיע עם משרתת וותיקה מהכפר‪ ,‬וזו ‪ -‬הקתולית האדוקה ‪-‬‬ ‫שמרה על כשרות במשק הבית שלו‪.‬‬ ‫בבית הוריו של אבי לא הייתה כלל שומרת כשרות שכזו‪ .‬את המעט שאבי ידע על יהדות הוא‬ ‫למד אצל סבו שלו‪ .‬הוא ידע מילים מספר מבירכת ה\"הבדלה\"‪ ,‬וידע לשחק בסביבון בחנוכה‪.‬‬ ‫הוא היה א‪-‬דתי‪ ,‬ולבית‪-‬כנסת הלך רק בלית‪-‬ברירה – כאשר אני‪ ,‬ואחרי שנים רבות גם גדעון‪,‬‬ ‫היינו בני‪-‬מצווה‪.‬‬ ‫משפחת הסבים שלי (מצד אבי) שמרה במידה מועטת בלבד‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬על מילוי מצוות‬ ‫היהדות‪ ,‬להוציא מצווה אחת‪ ,‬זו של פרו ורבו‪ .‬נולדו להם אחד עשר ילדים (!)‪ ,‬מהם מתו‬ ‫ארבעה בינקות או בילדות מוקדמת‪ .‬מבין שבעה הנותרים נפטר בן אחד בגיל עשרים ומשהו‬ ‫ממחלה קשה‪ ,‬ושניים נבלעו המלחמה‪ .‬נותרו בחיים אבי‪ ,‬שהיה בכור הבנים‪ ,‬ושלוש אחיותיו‪.‬‬ ‫וזאת לדעת ‪ -‬הסבא חלה בשנות החמישים של חייו במחלה כלשהי‪ ,‬וסיים את חייו משותק‬ ‫בכיסא גלגלים (‪ 10‬שנים לפני הולדתי)‪ .‬איך הוא הספיק להוליד ילדים כה רבים איני יודע‪.‬‬ ‫ואיך הסבתא נשאה את מותם של שבעת ילדיה ‪ -‬ארבעה צעירים ושלושה מבוגרים? האם‬ ‫היא נכנעה לרצון האלוהים?‬ ‫אני זוכר בצורה מטושטשת אישה קטנה‪ ,‬לבושה שחורים‪ ,‬אשר נעלמה מהאופק שלי בהיותי‬ ‫בן שבע או שמונה‪ .‬לא לקחו אותי להלווייתה‪ ,‬כשם שבכלל לא נלקחתי להלוויות של קרובים‪.‬‬ ‫סבורני שזו הייתה שגיאה‪.‬‬ ‫************************‬ ‫‪7‬‬

‫פרק שני‪ :‬אבי‬ ‫אבי זיגפריד נולד ב–‪ 6‬לנובמבר ‪ ,1870‬שלוש וחצי שנים לאחר אחותו אידה‪ .‬הוא היה יליד‬ ‫שנת הניצחון הגדול במלחמת גרמניה‪-‬צרפת (‪ ,)1870‬שהייתה גם שנת הקמת הממלכה‬ ‫הגרמנית החדשה‪-‬עתיקה‪ .‬הוא קיבל את השם זיגפריד‪ ,‬שמשמעותו היא \"שלום שמתוך‬ ‫ניצחון\"‪ ,‬לכבוד אותו מאורע גדול‪ .‬זיגפריד היה גם שמו של הגיבור המזהיר של \"סאגת‬ ‫הניבלונגן\"‪ ,‬שאותה הנציח וגנר באותן שנים באופרות שלו‪ ,‬ושהיה נערץ על מלך בוואריה‬ ‫לודוויג השני‪.‬‬ ‫שם זה‪ ,‬או שמות דומים לו (זיגמונד‪ ,‬זיגברט‪ )...‬ניתנו אז לילדים יהודים רבים‪ ,‬והפכו לשמות‬ ‫יהודיים אופייניים‪ .‬הענקת השם סימלה את הזיקה לגרמניה ולבית המלוכה‪ .‬מאפיין את מידת‬ ‫ההתרחקות ממסורת יהודית ‪ -‬שמעולם לא שמעתי איזה שם יהודי ניתן לאבי‪ .‬גם שאר הבנים‬ ‫והבנות קיבלו שמות גרמנים מובהקים (מקס‪ ,‬אידה‪ ,‬אמי‪ ,‬הוגו‪ ,‬הדוויג‪ ,‬אוטו)‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬הצירוף \"זיגפריד\" ו\"לוינגר\" (שהוא אינו אלא לוי)‪ ,‬מייצג את הבעייתיות של יהדות‬ ‫גרמניה ומסמל את מורכבות החוויה שנקרעת בין שני מרכיבים‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫הורי אבי קבורים בבית הקברות היהודי הישן של העיר מינכן‪ ,‬אשר תחילתו בשנות ה‪ 40-‬של‬ ‫המאה ה‪ .19-‬אנחנו ביקרנו שם כמה פעמים‪ ,‬ומצאנו את התופעה הכללית של מעבר‬ ‫מכתיבת שמות הנפטרים בעברית לכתיבתם בגרמנית‪ ,‬ומכיתובים בגרמנית לכיתובים‬ ‫בעברית‪.‬‬ ‫מצבת הקבר של סבתא לינה וסבא דוד‬ ‫בית הקברות היהודי הישן במינכן‪1990 ,‬‬ ‫‪8‬‬

‫אבא גדל על תרבות גרמנית ואירופית ‪ -‬הוא ניגן על פסנתר‪ ,‬שיחק טניס‪ ,‬ואהב לטייל‬ ‫בסביבתה היפה של העיר מינכן‪.‬‬ ‫אבא למד ‪ 4‬שנים בבית ספר יסודי‪ ,‬כמקובל‪ .‬בית‪-‬הספר היסודי עמד עדיין תחת פיקוח‬ ‫הכנסייה‪ ,‬וכמרים בחנו את רמת הידע של התלמידים בדת‪ .‬אבא אהב לספר שהוא בלבד מכל‬ ‫ילדי הכיתה ידע את התשובה לשאלה מדוע צריך לאהוב את ישו‪\" :‬משום שמת עבורנו\"(!)‪.‬‬ ‫אחרי ‪ 4‬שנות בית ספר יסודי עבר אבא לגימנסיה ההומניסטית \"על שם וילהלם\"‪.‬‬ ‫גימנסיה זו הוקמה בסוף המאה ה‪ 16-‬על ידי הישועים‪ ,‬במסגרת ההתנגדות שהם הנהיגו נגד‬ ‫הרפורמציה של הפרוטסטנטים‪ .‬היא שימשה מוסד לחינוך ולהכשרה של בני אצולה‬ ‫לתפקידיהם בחצר המלוכה‪ ,‬גם בימים שאבי התחנך בה‪ .‬הללו התגוררו בפנימייה סמוכה‬ ‫לבית הספר‪ ,‬מעבר לנהר האיזר שחוצה את העיר‪.‬‬ ‫באותו מוסד עצמו למדתי אני ‪ 40‬שנים מאוחר יותר (ללא בני אצולה שנועדו לשרת את‬ ‫המלך‪ ,)...‬והוא קיים גם היום‪ ,‬וגם כיום הוא מוסד נחשב ביותר!‬ ‫הכניסה לגימנסיה על שם וילהלם‪ ,‬צולמה ב‪2003-‬‬ ‫אבא למד רפואה באוניברסיטת מינכן‪ ,‬ובחר להשתלם ברפואת אף‪ ,‬אוזן וגרון‪ .‬לשם כך נדד‬ ‫לכמה אוניברסיטאות שבהן פעלו מומחים במקצוע זה‪ ,‬ביניהן גם זו של לונדון‪ .‬שם למד‬ ‫להעריץ את הספרות האנגלית ואת אורח החיים האנגלי‪ .‬עדיין אני זוכר שהקריא לאימי‬ ‫בהנאה רבה מתוך ה‪ Pickwik Papers‬של דיקנס‪ ,‬כאשר היינו בחופשת קיץ בתחילת שנות‬ ‫העשרים‪.‬‬ ‫לפעמים אבי גם דיבר על הגירה לאחת הארצות האנגלו‪-‬סכסיות‪ ,‬אבל הרעיון נותר בגדר‬ ‫חלום‪ .‬תקופת ההשתלמות שלו נמשכה שנים מספר‪ ,‬ומתישהו – לקראת סוף המאה ה‪- 19-‬‬ ‫הוא החל לקבל חולים בבית המשפחה במרכז מינכן‪.‬‬ ‫אני משער שאבי חזר מלימודיו לבית במינכן בערך בשנת ‪ .1900‬אביו היה אז כבר חולה‪,‬‬ ‫והוא ‪ -‬הבן הבכור ‪ -‬היה למעשה ראש המשפחה‪ .‬ככזה ניהל את רכושה‪ ,‬אשר כלל (בנוסף‬ ‫‪9‬‬

‫לבית) גם נדל\"ן במקומות שונים; הוא וודאי כלל גם תיק מניות שהופקד בבנק הפרטי שנמצא‬ ‫בבניין שכן‪ ,‬והיה שייך לקרובי משפחה בשם מרקס‪ .‬מה קירבתם הייתה איני יודע‪.‬‬ ‫הרבה שנים אחר‪-‬כך ‪ -‬בחופשת סמסטר ראשונה שלי באוניברסיטה ‪ -‬עבדתי בבנק בתור‬ ‫מתלמד‪ .‬כאשר יצאתי פעם ממשרדם נתקלתי ברחוב במי שהיה מורה ההתעמלות שלי בבית‬ ‫הספר (ארנסט אייסנמן ואני‪ ,‬שני היהודים של הכיתה‪ ,‬היינו גם טובי הספורטאים שלה‪,‬‬ ‫והיחסים שלנו עם המורה להתעמלות היו אז טובים)‪.‬‬ ‫לשאלתו מה מעשיי כאן‪ ,‬הסברתי לו‪ ,‬והוא הפטיר ש\"בגלל כאלה בנקאים\" הוא הפסיד את‬ ‫כספו‪ .‬רק שנים רבות אחר‪-‬כך למדתי לדעת שהוא היה מפקד ביחידה של ס\"א הנאצית‪.‬‬ ‫________________‬ ‫בחזרה לתחילת המאה ה‪ 20-‬ולפתיחת הפרקטיקה של אבי‪:‬‬ ‫הוא היה בוודאי אחד המומחים הראשונים במקצוע שלו בעיר‪ ,‬והיהודי הראשון‪ .‬החוק חייב‬ ‫עובדים שכירים להיות מבוטחים בקופות חולים‪ .‬חברי קופות החולים היו חופשיים לבחור את‬ ‫רופאם מבין אלה המורשים מטעם הקופה‪ .‬אבא היה מורשה בכל הקופות‪ ,‬וקיבל גם חולים‬ ‫פרטיים‪ .‬הוא רכש לעצמו שם של רופא טוב והגיע לפרקטיקה רחבה‪ ,‬אשר איפשרה לו להקים‬ ‫משפחה‪.‬‬ ‫בינתיים נפטר אביו‪ ,‬ונפטר גם אחיו מקס‪ ,‬אשר היה הקרוב לו ביותר מבין אחיו ואחיותיו‪ ,‬גם‬ ‫בגיל וגם בתור ידיד‪ .‬שתי אחיותיו הגדולות היו כבר נשואות‪ :‬בכורת הילדים של המשפחה ‪-‬‬ ‫אידה – הייתה נשואה לאדם הזכור לי כפשוט בכל המובנים‪ .‬לזוג היו תאומים‪ ,‬שני גברים‬ ‫תמירים‪ ,‬שלא הזכירו את אביהם במראם‪.‬‬ ‫האחות השנייה – איימי ‪ -‬הייתה נשואה ליעקב‪ ,‬ולהם הייתה בת אחת ושמה גרטל (קיצור של‬ ‫השם מרגרטה)‪.‬‬ ‫אבי סיפר לי שהוא‪ ,‬בתור ראש המשפחה‪ ,‬התנגד לנישואים אלה‪ ,‬אבל לא הצליח למנוע‬ ‫אותם‪ .‬הדודה איימי הייתה יפה‪ ,‬וגם בעלה יעקב היה יפה‪ .‬אך היא לא השכילה לחוש שהוא‬ ‫טיפש‪ ,‬ולא יכלה לדעת שהוא ידביק אותה במחלת מין‪ .‬כך נשארה היא‪ ,‬אוהבת הילדים‪ ,‬עם‬ ‫הבת היחידה‪ ,‬ועם בעל שאותו לא יכלה לכבד‪ .‬איני יודע מדוע היא לא התגרשה ממנו‪.‬‬ ‫בזמן שאבי החל בפרקטיקה שלו כרופא אא\"ג חיו עוד שניים או שלושה מאחיו בבית האם‪.‬‬ ‫איני בטוח ביחס לאח הוגו‪ .‬יכול להיות שהוא כבר עזב את הבית‪ .‬כל מה שאני יודע עליו הוא‬ ‫שעסק במסחר‪ ,‬ושהייתה לו אהובה‪ .‬אני מניח שהייתה נוצרייה וממעמד \"נמוך\"‪ ,‬ולא‬ ‫השתייכה לחוג המשפחתי‪ .‬האם נולד לזוג זה ילד? האח הוגו נפל במלחמה [מלחמת העולם‬ ‫הראשונה]‪ ,‬וגורל האישה והילד – אם היה – נשאר לוט בערפל‪.‬‬ ‫האחות הדוויג והאח הצעיר אוטו היו עוד קטינים באותה עת‪ .‬על הדודה הדוויג עוד יסופר‬ ‫הרבה‪ .‬אוטו הכשיר עצמו להיות בנקאי‪ .‬פרוץ מלחמת העולם הראשונה מצא אותו בלונדון‪,‬‬ ‫המרכז העולמי של הבנקאות‪ .‬הוא מיהר הביתה‪ .‬האם עשה כך בגלל אהבת המולדת‬ ‫הגרמנית או מחשש – מוצדק – למצוא עצמו שבוי בתור אזרח אויב‪ ,‬איני יודע‪ .‬גם אותו בלעה‬ ‫המלחמה‪.‬‬ ‫זו הייתה המשפחה שאליה חזר אבי מלימודיו‪.‬‬ ‫_________________________‬ ‫‪10‬‬

‫עכשיו‪ ,‬בתחילת המאה (ה‪ ,)20-‬הייתה לו פרקטיקה טובה והכנסתו יפה‪ .‬הוא היה בן ‪30‬‬ ‫כאשר המאה החדשה החלה‪ .‬גילו ומצבו הכלכלי התאימו להקמת משפחה‪ .‬אולם הוריי‬ ‫התחתנו רק ב‪.1907-‬‬ ‫מדוע דחה אבי את הצעד הזה שבע שנים? איך חי שנים כה רבות? מובן שלא שאלתי‪ ,‬לא‬ ‫את אבי ולא את אחותו – הדודה הדוויג‪ ,‬אשר האריכה ימים ממנו‪.‬‬ ‫אפשר להמציא סיפורים שונים‪ ,‬שכולם סבירים באותה מידה‪ .‬ומצטרפת גם השאלה מדוע לא‬ ‫מצא כלה בסביבתו‪ ,‬ונדד עד לעיר לינבורג הרחוקה? בעידן ההוא‪ ,‬בתחילת המאה ה‪ ,20-‬לא‬ ‫נדדו רופא מצליח ובת טובים בעולם‪ ,‬כמו הנוער של היום‪ ,‬מה גם ששניהם לא היו כבר כל כך‬ ‫צעירים‪ .‬אז איך‪ ,‬בכל זאת‪ ,‬נפגשו אבא ואמא? הכול‪ ,‬כל אלו ‪ -‬שאלות שלא שאלתי‪,‬‬ ‫והתשובות מצפות לכוח הדמיון של נכדים ונינים משני המינים‪.‬‬ ‫מינכן‪ ,‬בקצה הדרומי של גרמניה‪ ,‬ולינבורג בצפון‬ ‫במעמד הבינוני היו נישואים מותנים ביכולתו של הגבר לפרנס את משפחתו ולהציע לאשתו‬ ‫רמת חיים שלא תיפול מזו של בית הוריה‪ .‬לאשה לא היה מקצוע והיא לא הייתה אמורה‬ ‫לקחת חלק בפרנסה‪ .‬גיל נישואים מאוחר של הגברים‪ ,‬כמקובל באותם ימים‪ ,‬הביא בהכרח‬ ‫למנהג המתואר ברומנים רבים של התקופה‪ :‬קשר עם בת \"המעמד הנמוך\"‪ ,‬שאותה מפצה‬ ‫הגבר כאשר מגיעה השעה להתחתן עם בת משפחה מהרקע המעמדי \"הנכון\"‪ ,‬אשר שמרה‬ ‫על בתוליה‪ .‬אני לא שאלתי כמובן את אבי אם גם לו היה קשר זמני כזה‪ .‬אף לא שאלתי אותו‬ ‫או את אימי איך נוצר הקשר ביניהם‪.‬‬ ‫‪11‬‬

‫באפריל ‪ 1907‬התחתן אבי ‪ -‬בגיל ‪ – 37‬עם אמי אליזבט‪ ,‬לבית יעקובסוהן‪ ,‬מהעיר לינבורג‪,‬‬ ‫שבקצה הצפוני של גרמניה‪ ,‬מרחק נסיעה של יום שלם ברכבת מהירה מהעיר מינכן‪.‬‬ ‫לנישואין הוא הביא אתו מהבית ידיעה מועטת בלבד של הדת ושל המצווות היהודיות‪ .‬הוא‬ ‫אמנם ידע מילים מספר מבירכת ה\"הבדלה\"‪ ,‬ולשחק בסביבון בחנוכה‪ ,‬אבל הוא גדל בתרבות‬ ‫גרמנית ואירופית‪ ,‬ניגן בפסנתר‪ ,‬שיחק טניס והירבה לטייל בסביבה היפה של מינכן‪ .‬הן‬ ‫בהשקפת עולמו והן ברפואה הכיר אבי רק במה שעומד בקריטריון התבונה ולא במה שנובע‬ ‫מהרגש‪ .‬הוא היה כירורג טוב וגם הצטיין באבחנות‪ ,‬אבל הזניח את מרכיב האמונה המצופה‬ ‫מהרופא‪ .‬זה התנקם בו בשעה שהופיעו מומחים אחרים בענף הרפואי שלו‪ ,‬והפרקטיקה שלו‬ ‫החלה להצטמצם‪ .‬זה קרה בשנות העשרים (של המאה ה‪ ,)20-‬ואז הוא הצטער שלא בחר‬ ‫במשפטים‪ ,‬מקצוע המושתת על תבונה ולא על אמונה‪.‬‬ ‫***********************************‬ ‫פרק שלישי‪ :‬בית אימי‬ ‫אימי נולדה ב‪ 12-‬לינואר ‪ 1882‬למשפחת יעקבסוהן בעיר הצפונית לינבורג‪ .‬אביה (סבי)‬ ‫מוריץ יעקבסוהן חיבר זיכרונות בהגיעו לגיל ‪ ,80‬לבקשתו של מנהל המוזיאון בעיר‪ .‬אני‬ ‫תרגמתי אותם‪ ,‬והם מצורפים כנספח (נספח מספר ‪.)2‬‬ ‫סבי הגיע להיות בעל תפקיד גבוה בבנק בלינבורג‪ ,‬וגם הגיע לקצונה בצבא הפרוסי‪ .‬הוא היה‬ ‫גאה מאוד לשרת את מולדתו‪” :‬ב‪ 1-‬לאוקטובר ‪ 1867‬התגייסתי בגאווה לצבא הפרוסי‬ ‫המפואר\"‪ ,‬כתב בזיכרונותיו‪\" ,‬מנעוריי הייתה זו שאיפתי שאוכל להילחם למען מולדתי‪ ,‬למען‬ ‫איחודה של גרמניה‪ .‬שנת ‪ 1870‬הביאה למילוי שאיפתי זו\"‪ .‬הוא נלחם במלחמה נגד צרפת‪,‬‬ ‫ואף נפצע בה‪ .‬לאחר המלחמה הפך להיות בעלים של הבנק ורכש בית מכובד בעיירה‬ ‫לינבורג‪.‬‬ ‫לא ייפלא שנפגע קשות‪ ,‬כאשר בנו אלברט לא הועלה לדרגת קצונה בשנת ‪ ,1904‬על אף‬ ‫שעבר בהצלחה את מבחני הקצונה‪\" :‬ידוע היה בזמן שלטונו של הקיסר וילהלם ה‪ 2-‬שאף‬ ‫יהודי לא קיבל קצונה‪ ,‬אבל אני האמנתי שינהגו אחרת לגבי בן של קצין ותיק שאף השתתף‬ ‫במלחמה\"‪ ,‬כתב בזיכרונותיו‪ .‬הוא השתדל למענו‪ ,‬ללא הצלחה‪\" :‬בנסיבות אלו כתבתי לקיסר‬ ‫מכתב‪ ...‬כעבור כמה שבועות הגיע מכתב מהגנרל הממונה‪...' :‬המקרה נבדק‪ ,‬וטעות בידך‬ ‫אם חשבת שאלברט לא זכה לקצונה בגלל דתו'‪ .‬סתרתי טענה זו‪ ,‬כמובן‪ .‬הוכחתי שאלברט‬ ‫הוכיח עצמו כחייל טוב לפי דברי מפקד הגדוד‪ .‬לבסוף‪ ,‬כאשר הגנרל לא הצליח (לא רצה)‬ ‫לסתור את דבריי‪ ,‬הוא הצהיר שהתיעוד הרשמי של גדוד ‪ 67‬מהווה עבורו הבסיס להחלטה‪.‬‬ ‫כך הסתיים העניין‪ ,‬שבשבילי היה מעליב ומצער\"‪.‬‬ ‫‪12‬‬

‫סבא יעקבסוהן כיהן כראש הקהילה היהודית ובית הכנסת שלה בשנים ‪ ,1884-1890‬ושוב‬ ‫החל מסוף ‪ 1908‬ועד מותו ב‪ .1932-‬הוא נחשב אחד מנכבדי העיר (הנהלת המוזיאון‪ ,‬חברות‬ ‫בנציגות הסוחרים) ותורם מכובד‪.‬‬ ‫בית הכנסת המפואר של לינבורג‬ ‫סבי מוריץ בימיו כחייל‪ ,‬ובגיל ‪ 80‬לערך‬ ‫בגלל המרחק הרב בין עיר מגורינו מינכן לבין לינבורג‪ ,‬מקום היוולדה של אימי‪ ,‬הגעתי רק‬ ‫לעתים רחוקות אל הסבים‪ .‬אני זוכר אדם הצועד עם כלב הרועים הגדול‪ ,‬זקוף‪ ,‬כיאה לקצין‬ ‫גרמני בגיל שמונים‪ ,‬או קורא ספר אנגלי על נושא היסטורי‪ ,‬או נותן את פניו בידי הספר‪ ,‬שבא‬ ‫מדי בוקר לגלח אותו‪.‬‬ ‫גם סבתא בטי‪ ,‬כמו סבא מוריץ‪ ,‬עוררה כבוד‪ ,‬כפי שניתן לראות בצילום שלה השמור איתנו;‬ ‫אבל היא גם ידעה לצחוק ולהצחיק‪ .‬היא הייתה הגדולה בין ‪ )!(17‬ילדי משפחתה (היינמן)‪,‬‬ ‫והתחתנה מוקדם‪ ,‬קרוב לוודאי ‪ -‬על מנת להימלט מהבית (בית הוריה לא היה חס ושלום בית‬ ‫עני! גם היום עוד נושא רחוב בעיר לינבורג את השם ‪ ,Heinemann‬שם משפחת המוצא של‬ ‫הסבתא)‪.‬‬ ‫לסבא מוריץ יעקובסוהן היה בנק מקומי קטן‪ ,‬כפי שהתקיימו אז בוודאי מאות ברחבי גרמניה‪.‬‬ ‫משרדיו נמצאו ברחוב הראשי של העיר בבית בן מאות שנים‪.‬‬ ‫בבית שכן גרו שתי אחיות רווקות שלו‪ ,‬שאחת מהן הייתה‪ ,‬או נחשבה‪ ,‬לנכה וחולנית‪ .‬ביקור‬ ‫בעיר חייב אותנו הילדים לבקר את הדודות האלה ואני עוד זוכר את תקרות העץ היפות ואת‬ ‫המדרגות אשר עלו מחדר כניסה פנימי אל קומת המגורים‪ .‬אבי נהג לטעון שהחולי היה רק‬ ‫היסטרי‪ ,‬ושרופאה הקבוע ידע ליצור יחס של תלות‪ ,‬ושבגללו העבירה היא אליו את אוסף‬ ‫העתיקות שאותו צבר אחד מאחיה‪.‬‬ ‫‪13‬‬

‫בית המשפחה בלינבורג‬ ‫הורי אימי‪ :‬בטי (היינמן) ומוריץ יעקבסוהן‪1909 ,‬‬ ‫בית המגורים של סבא‪-‬סבתא יעקבסוהן עמד בתוך גן גדול‪ ,‬שבו עצי פרי רבים ושיחים של‬ ‫תותים למיניהם‪ .‬פינה אחת הייתה מוקדשת לירקות‪ .‬תפוחי אדמה גודלו בחלקה נפרדת‪ ,‬ליד‬ ‫בית הקברות היהודי‪ .‬באדמה החולית של האזור הם נתנו יבול גדול‪ ,‬ונהניתי לאסוף אותם‪.‬‬ ‫הבית היה מרווח‪ .‬היו בו ‪ 30‬חדרים ב‪ 3-‬קומות‪ ,‬וגם מרתף‪ ,‬שבו היה המטבח‪ .‬אחרי שסבא‬ ‫מכר את הבנק (ב‪ ,)1920-‬הוא השכיר את הקומה הראשונה‪ ,‬והוא וסבתא גרו בקומת‬ ‫הקרקע‪ .‬הקומה העליונה שימשה לחדרי אורחים‪ .‬בקומת הקרקע הייתה מרפסת בצידה‬ ‫הדרומי‪ ,‬ובה הוגשה ארוחת הבוקר‪ .‬גפן טיפסה עליה‪ ,‬והיא הניבה אף מפעם לפעם אשכול‬ ‫ענבים‪ .‬עוררתי את זעמו של הסבא בקוטפי אשכול נדיר כזה בילדותי‪.‬‬ ‫בנוסף לבית הגדול עמד בחצר בית קטן‪ ,‬אשר כנראה שימש את בעליו הראשון של הנכס‬ ‫לאחסון עגלה‪ ,‬לאורווה ולמגורי העגלון‪ .‬לידו עמד עץ אגוז תמיר‪ ,‬אשר את פירותיו לא טעמתי‪,‬‬ ‫כי הם הבשילו אחרי תקופת החופש הגדול‪ ,‬שבה ביקרתי בביקורים הנדירים אצל הסבים‪ .‬עץ‬ ‫אגוז זה התמזג בדמיוני בבן‪-‬מינו‪ ,‬שעמד ליד הכנסייה הכפרית בשכונת המגורים שלנו בעיר‬ ‫מינכן ‪ -‬כדי אב‪-‬טיפוס של עץ‪ ,‬אשר את דומהו אבקש לגדל בחצרנו‪ ,‬והנה הוא עומד בחצרנו‬ ‫ביקנעם כבר יותר משישים שנה!‬ ‫ההורים של אימא שמרו על אורח חיים דתי‪-‬ליברלי‪ .‬היום היו מכנים עצמם קונסרבטיבים‪.‬‬ ‫ילדיהם קיבלו שיעורים מאת רב הקהילה‪ .‬בין המכתבים והמסמכים בתיק שלי‪ ,‬המוקדש‬ ‫למשפחת יעקבסוהן‪ ,‬יש מכתבי ברכה בעברית לרגל חגי ישראל‪ ,‬אשר אימי כתבה בילדותה‪.‬‬ ‫היא גם הלכה בילדותי לתפילת \"כל נדרי\" בבית הכנסת של מינכן‪ ,‬אבל מאוחר יותר התרחקה‬ ‫מכל מסורת‪ ,‬אם מתוך שינוי תפיסה‪ ,‬או בהשפעת הסביבה‪ ,‬איני יודע‪.‬‬ ‫בענייני מזון נשמר בבית הורי רק איסור אכילת בשר ביום שישי החל על הנוצרים הקתולים‪,‬‬ ‫מתוך התחשבות בעוזרת הקתולית(!)‪.‬‬ ‫ילדי המשפחה‪:‬‬ ‫אימי הייתה הילדה השלישית להוריה בטי ומוריץ‪ ,‬אחרי הרמן ומרטה‪ .‬אחריה נולדו עוד שני‬ ‫בנים‪ ,‬ושנים רבות אחריה נולדה האחות הצעירה רות‪.‬‬ ‫‪ -‬הרמן הבכור התמחה בבלשנות והגיע לפרופסורה בתחומו באוניברסיטת מארבורג‪ .‬ב‪-‬‬ ‫‪ ,1933‬עם עליית הנאצים לשלטון‪ ,‬נשללה ממנו הפרופסורה‪ ,‬והוא התאבד מייד‪ .‬תולדותיו‬ ‫מסופרות בהרחבה בחוברת המלווה את התערוכה שנכדתו רות (בתה של הבת חנה) הציגה‬ ‫באוניברסיטת מארבורג‪ ,‬גם מסמך זה תרגמתי לעברית‪.‬‬ ‫‪14‬‬

‫‪ -‬האחות הגדולה של אימי‪ ,‬מרטה‪ ,‬התאלמנה מבעלה והיגרה להולנד‪ ,‬שם נרצחה על‪-‬ידי‬ ‫הנאצים עם שתי בנותיה (בנה נפטר עוד קודם למלחמה)‪.‬‬ ‫‪ -‬האח אלברט‪ ,‬שאמור היה לקבל לידיו את הבנק‪ ,‬נפטר בגיל צעיר מגידול במוח‪.‬‬ ‫‪ -‬האח השלישי‪ ,‬אדולף‪ ,‬היה ציוני‪ ,‬ואף נסע לבקר בארץ ישראל בתחילת המאה ה‪.20-‬‬ ‫משם שלח הרבה גלויות‪ ,‬ויש לנו אוסף גלויות מארץ ישראל אשר צבר בנסיעתו ב‪ 1911-‬או‬ ‫‪ .1912‬אך אדולף נפל במלחמת העולם הראשונה כחייל בצבא הגרמני בפלנדרייה שבבלגיה‪,‬‬ ‫ונקבר שם‪.‬‬ ‫‪ -‬רות‪ ,‬האחות הצעירה של אימי‪ ,‬נרצחה במחנה השמדה יחד עם שני ילדיה הצעירים‪ .‬רק‬ ‫ביתה הבכורה חנה (בת‪-‬דודה שלי) ניצלה בזכות מפעל ההצלה שנקרא ‪,kindertransport‬‬ ‫וחיה באנגליה‪.‬‬ ‫קברו של אדולף בפלנדריה‬ ‫************************‬ ‫פרק רביעי‪ :‬אימי‬ ‫אימא עברה את המסלול המקובל בחינוך בנות מ\"בית טוב\" בתקופתה‪ :‬עשר שנות בית‪-‬ספר‪,‬‬ ‫ואחר‪-‬כך ‪\" -‬פנסיון\"‪ ,‬שהוא פנימייה שבה למדו העלמות כללי התנהגות בחברה ושפות‪,‬‬ ‫והשלימו ידיעותיהן בבישול ובמלאכות נשיות אחרות‪ .‬איני יודע כמה שנים נמשכה השהות של‬ ‫אמא בפנימייה‪ ,‬או איפה בגרמניה זה היה‪ .‬זה היה מוסד יהודי‪ ,‬והגיעו אליו בנות מארצות‬ ‫שונות‪.‬‬ ‫בין חפציה מצאנו אחרי מותה ספרון‪ ,‬ובו הקדשות ושירים רגשיים של חברותיה לפנימייה‪.‬‬ ‫לפחות עם אחת מבניהן היא שמרה קשר‪ .‬שמה אחרי נישואיה היה עמליה אורבך‪.‬‬ ‫התנהגותם היפה של ילדיה‪ ,‬בייחוד ליד השולחן‪ ,‬הוצגה לנו בילדותנו כמופת‪ .‬זה התברר‬ ‫‪15‬‬

‫כטעות‪ ,‬כאשר הבן בא ללמוד באוניברסיטה של מינכן‪ ,‬וכמובן התארח אצלנו‪ .‬גאורג ‪ -‬זה היה‬ ‫שמו – הציג התנהגות גרועה משלנו‪ .‬האם‪ ,‬עמליה‪ ,‬הגיעה לביקור אצל בנה וגם התארחה‬ ‫אצל אימי‪ .‬בארץ היה קשר הדוק אתו ועם משפחתו‪ ,‬אשר נחלש עם הזמן‪ .‬התברר שגורלן‬ ‫השונה יצר מרחק ביניהן‪ :‬הוריי הצליחו להביא מגרמניה לארץ מספיק אמצעים‪ ,‬כך שלא‬ ‫נאלצו לעבוד לפרנסתם‪ .‬עם כל השינוי אשר חל באורח חייהם‪ ,‬הם לא התעמתו עם מצוקה‬ ‫כלכלית‪ .‬משפחת אורבך נתפסה בניסיון להבריח כספם מגרמניה‪ ,‬יצאה בלי פרוטה‪ ,‬ונאבקה‬ ‫בארץ על קיומה‪.‬‬ ‫אמא‪ ,‬כמובן‪ ,‬דיברה היטב אנגלית וצרפתית‪ ,‬ניגנה על פסנתר‪ ,‬ושיחקה טניס‪ .‬המשפחה‬ ‫ערכה נסיעות לארצות שכנות‪ ,‬ואימא גם בילתה חודשים מספר אצל קרובים באנגליה‪ .‬מקצוע‬ ‫לא רכשה‪ .‬אשה עתידה הייתה להתחתן‪ ,‬ועול הפרנסה היה מוטל על הבעל‪ .‬מדוע התחתנה‬ ‫בגיל המאוחר של עשרים וחמש? יש השערה בלבד‪ ,‬כי מובן הדבר שלא שאלתי שאלה כה‬ ‫עדינה‪.‬‬ ‫____________‬ ‫בקהילה היהודית הקטנה בלינבורג היה‪ ,‬כנראה‪ ,‬מבחר הגברים אשר באו בחשבון כחתנים‬ ‫קטן‪ ,‬או אולי אפסי‪ .‬אולם העיירה לינבורג מרוחקת שעת נסיעה ברכבת בלבד משתי ערים‬ ‫גדולות ‪ -‬עיר הנמל המבורג ועיר הבירה הנובר‪ .‬בשתי הערים היו קרובי משפחה‪ :‬בהנובר ‪-‬‬ ‫האחות הגדולה מרתה הנשואה לרופא בן העיר‪ ,‬ובהמבורג ‪ -‬דודים‪ .‬את סיבת רווקותה‬ ‫הממושכת של אימי אין למצוא בחסר חתנים מתאימים‪.‬‬ ‫יש סימנים שקיים היה קשר \"רומנטי\" בינה לבין חבר של אחיה הגדול הרמן‪ .‬שמו היה‬ ‫‪ .Franz Putfarken‬אביו היה בעל חווה בקרבת העיר ומיודד עם סבי מאז שירותם המשותף‬ ‫במלחמה‪ .‬הבחור למד משפטים‪ ,‬ועם הזמן היה לראש בית‪-‬המשפט המחוזי‪ .‬אבל הוא היה‬ ‫נוצרי‪ .‬באותו זמן נרקם קשר אהבה בין האח הרמן לבין גרטה פלמינג‪ ,‬בת רופא מקומי‬ ‫וחברה של אימי‪ .‬גם היא נוצרייה‪.‬‬ ‫לסבי‪ ,‬שהיה ראש הקהילה היהודית‪ ,‬היה קשה לבלוע נישואיו של בנו בכורו לנוצרייה‪ .‬אימי‬ ‫לא הייתה עשויה להילחם נגד אביה‪ ,‬המתנגד לנישואים נוספים במשפחה למי שאינו יהודי‪,‬‬ ‫אך אני מאמין שסיכויים ותקוות בכיוון זה הישהו קשר אחר‪.‬‬ ‫אמא שלי‪ ,‬אליזבט יעקבסוהן‪ ,‬כעלמה צעירה‬ ‫‪16‬‬

‫קשה לי להבין איך לא שאלתי את השאלה המתבקשת על איך נפגשו אבא ואימא‪ ,‬כאשר‬ ‫הפריד ביניהם מרחק של קרוב לאלף קילומטר‪ .‬האם מכר משותף תיווך? זה אפשרי‪ ,‬אבל יש‬ ‫גם אפשרות אחרת‪ :‬הרמן‪ ,‬אחיה הבכור של אימי‪ ,‬חי עם אשתו גרטה במינכן‪ .‬הרמן זכה‬ ‫במשרה במוסד מחקר של אוניברסיטת מינכן‪ ,‬ושם נולד להם בן‪ .‬סביר ביותר שאימא ביקרה‬ ‫אותם‪ .‬בהזדמנות זו אולי הכירו הוריי זה את זו‪ ,‬ראו שהתאימו בכל ‪ -‬בתרבות‪ ,‬בהשכלה‪,‬‬ ‫במעמד ‪ -‬והתארסו‪ .‬פער הגילים של ‪ 12‬שנה בין אימי ואבי לא היה בלתי רגיל‪ .‬גבר היה זקוק‬ ‫לשנים עד הגיעו ליכולת להציע לאשתו רמת חיים הולמת‪.‬‬ ‫*****************************‬ ‫פרק חמישי‪ :‬נישואי הוריי ובניית המשפחה‬ ‫התנאים היו נכונים והברית נכרתה‪ ,‬ודומה שהייתה מוצלחת‪ .‬אני מניח שהייתה גם חתונה‬ ‫דתית יהודית‪ ,‬מתוך התחשבות בהורי אימי‪ .‬נישואי הוריי לא צמחו מאהבה בוערת‪ ,‬אך הם‬ ‫החזיקו חמישים שנה‪ ,‬עד מות אבי‪ ,‬והיו טובים‪.‬‬ ‫אבא שלט‪ ,‬ואימא קיבלה את שליטתו‪ .‬לא היו מריבות‪ ,‬לפחות לא כאלה שאנחנו הילדים‬ ‫יכולנו להרגיש בהן‪ ,‬דומה לי שלא היו בגידות‪ ,‬וההורים כיבדו זה את זו‪ .‬הרקע התרבותי‬ ‫והמעמדי היה דומה‪ ,‬אם גם לא זהה‪ .‬משפחת יעקבסוהן שמרה מסורת במידה שלא הפריעה‬ ‫לאורח החיים המודרני שלהם‪ .‬אני מעריך שהיא הייתה עשירה יותר ממשפחת לוינגר‪ .‬על כל‬ ‫פנים‪ ,‬היא ניהלה חיים עשירים יותר‪ :‬בית רחב ידיים‪ ,‬מטבח מובחר ונסיעות לארצות חוץ‪.‬‬ ‫אבל ייתכן שזה היה ביטוי להבדל בין אורח החיים של פרוסיה לזה הצנוע יותר של בוואריה‪.‬‬ ‫הבדל זה מבוטא בהגזמה רבה ברומן של תומאס מאן \"בית בודנברוק\" בסיפור הנישואים בין‬ ‫בת הסוחרים העשירים מהעיר הצפונית לבין הסוכן הנוסע הפשוט מהעיר מינכן‪.‬‬ ‫הוריי בסמוך לחתונתם‬ ‫‪17‬‬

‫אימא הגיעה לאקלים חברתי ומשפחתי שונה מהמוכר לה מלינבורג‪ ,‬וזה בוודאי לא היה לה‬ ‫קל‪ .‬היא עברה תקופה של הסתגלות‪ .‬רק את הניב המקומי לא למדה מעולם‪ ,‬וקלקלה גם את‬ ‫שליטתי בו‪.‬‬ ‫בבית משפחת לוינגר במרכז מינכן היו ארבע קומות‪ .‬קומת הקרקע הושכרה לחנויות‪ ,‬ומעליה‬ ‫הייתה מרפאתו של אבי‪ .‬איני זוכר איפה בבית התגוררה משפחתנו‪ ,‬ואיפה התגוררה סבתא‬ ‫(לינה‪ ,‬אימו של אבי) עם דודה הדוויג‪ ,‬כי לא שאלתי‪.‬‬ ‫(צולמו בשנת ‪)2003‬‬ ‫מרכז העיר מינכן‬ ‫הכנסייה הגדולה‬ ‫ברור לי שאימי לא אהבה מגורים אלה‪ ,‬אף שלא שוחחתי איתה מעולם על כך‪ .‬היא גדלה‬ ‫בבית מרווח מאוד‪ ,‬מוקף גן גדול‪ ,‬ובו עצי פרי לרוב‪ .‬אני משער שביקרה עוד לפני האירוסין‬ ‫בבית המשפחה במינכן‪ ,‬והעמידה תנאי‪ :‬נעבור לבית משלנו‪ .‬הנדוניה שהביאה הייתה גדולה‬ ‫דייה לאפשר זאת‪.‬‬ ‫אינני יודע אם מתחילת נישואיה ביקשה אימי לגור בבית מוקף גינה‪ ,‬כפי שהייתה רגילה בבית‬ ‫הוריה בעיירה הקטנה לינבורג‪ .‬שם המירו הוריה ודודיה עוד בסוף המאה ה‪ 19-‬את בתי‬ ‫הדירות במרכז העיירה בוילות \"מחוץ לחומות\"‪ .‬וודאי קשה היה עליה המעבר מהבית בן‬ ‫שלושים החדרים שבו גדלה‪ ,‬מוקף גן רחב ידיים מלא פרחים ועצי פרי‪ ,‬אל דירה צרה במינכן‪,‬‬ ‫כשנישאה באפריל ‪.1907‬‬ ‫שבע שנים היה עליה להישאר כלואה בדירה זו‪ .‬בקיץ ‪ ,1914‬ערב פרוץ מלחמת העולם‬ ‫הראשונה‪ ,‬זכתה אימי לעבור אל הבית ברחוב גאוס מספר ‪ 3‬בקצה העיר‪ .‬הייתי אז בן שלוש‪,‬‬ ‫זיכרונותיי הראשונים‪ ,‬המטושטשים והמקוטעים‪ ,‬מתחילים בבית זה ובסביבתו‪.‬‬ ‫‪18‬‬

‫אל הבית החדש‬ ‫עבור משפחת לוינגר היה זה צעד אל תוך סגנון חיים חדש‪ ,‬ואולי משום כך עברו שבע שנים‬ ‫מאז החתונה עד למעבר אל הבית החדש‪ .‬אבי גדל בדירות בתוך העיר‪ .‬איני יודע מתי עברה‬ ‫משפחתו אל ביתה זה במרכז העיר‪ ,‬ואיפה גרה עד אז‪ .‬בטוח שלא בבית צמוד אדמה‪.‬‬ ‫אחיותיו הנשואות של אבי גרו בבתים רבי קומות‪ ,‬בדירות שכורות‪ .‬בעלות על דירות בבתים‬ ‫משותפים הומצאה רק בין שתי מלחמות העולם‪.‬‬ ‫על כל פנים‪ ,‬ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬בשנת ‪ ,1914‬עברנו לבית‪ ,‬שכתובתו‬ ‫הייתה ‪ ,Gausstrase 3‬ממש בקצה העיר‪ .‬הרחוב הקצר נקרא על שם‬ ‫המתמטיקאי‪/‬אסטרונום הגרמני המפורסם גאוס‪ ,‬אולי בזכות שכננו הגיאוגרף דריגלסקי‪ ,‬אשר‬ ‫בתחילת המאה העשרים הפליג באוניה \"גאוס\" בראש משלחת מדעית לאנטארקטיקה!‬ ‫בכתובת זו גדלתי וחייתי עד שעליתי ארצה‪ .‬הבית היה חדש‪ ,‬אחד משישה הבתים המהווים‬ ‫את כל הרחוב הקטן הזה‪.‬‬ ‫הבית ברחוב גאוס ‪ 3‬בשנות ה‪30-‬‬ ‫******************************‬ ‫פרק שישי‪ :‬ילדותי‬ ‫כאמור ‪ -‬שלוש שנותיי הראשונות עברו עליי בבית המשפחה במרכז העיר מינכן‪ .‬לא נותרו לי‬ ‫זיכרונות מהן‪ .‬בוודאי הביאה אותי המטפלת אל השטח הירוק הקטן אשר בקרבת הבית‪ ,‬אם‬ ‫מזג האוויר הירשה‪ ,‬לשבת על ספסל ולפטפט עם מטפלות חברות‪ .‬לא היו‪ ,‬ואין גם היום‪,‬‬ ‫מגרשי משחקים באזור זה‪ .‬ודאי יצאה המשפחה בחודשי הקיץ לכמה שבועות למקום נופש‬ ‫ליד אגם בקרבת העיר‪ .‬ידוע לי מסיפורי אימי שכך היה בשנת לידתי‪ ,‬שבה שרר חום בלתי‪-‬‬ ‫רגיל‪ .‬אני משער שאבי נשאר בבית‪ ,‬והצטרף למשפחה בסופי שבוע‪.‬‬ ‫‪19‬‬

‫צילום השמור איתנו מוכיח שגם בילינו קיץ אחד בלינבורג [מקום הולדתה של אימי]‪ .‬מופיעים בו‬ ‫הסבים‪ ,‬הוריי‪ ,‬אחותי ואני‪ ,‬ובנותיו של הדוד הרמן‪ .‬על‪-‬פי גיל הילדים‪ ,‬הצילום נעשה ב‪,1914-‬‬ ‫זמן קצר לפני פרוץ המלחמה‪.‬‬ ‫אני על הספסל בין סבתי לסבי‪ ,‬ואחותי רות עומדת ליד סבתא‬ ‫היה זה בשהות זו אצל הסבים שאמרתי לבאבט המטפלת \"אכלי את\" ‪ -‬את מנת הפול עם‬ ‫שזיפים‪ ,‬שאני לא הכרתי‪ ,‬ולכן שנאתי‪ .‬באמרה זו הפרתי שני צווים‪ :‬את המצווה לאכול את‬ ‫האוכל המוגש לכולם ‪ -‬צו כללי‪ ,‬כול‪-‬עולמי‪ ,‬ורק חברה בזבזנית מפירה אותו; וצו פטריארכלי‬ ‫של בית סבא ‪ -‬שילדים מדברים בשעת הארוחה‪ ,‬רק אם מבוגר פתח להם‪.‬‬ ‫ימים מעטים אחרי שובנו מביקור זה בלינבורג עברנו אל הבית החדש [בשולי העיר]‪.‬‬ ‫הבית ברחוב גאוס ‪ 3‬ב‪2003-‬‬ ‫לבית החדש היה קיר משותף עם השכן‪ .‬בקומת הקרקע שלו ‪ -‬שלושה חדרים‪ :‬חדר מגורים‪,‬‬ ‫חדר אוכל וסלון‪ ,‬וכן מטבח ושירותים‪ .‬ליד השירותים ‪ -‬מדרגות אל המרתף‪ ,‬שבו תנור‬ ‫החימום המרכזי‪ ,‬חדר הכביסה ומקום לאחסון‪ .‬בקומה השנייה ‪ -‬שלושה חדרי שינה‪ ,‬חדר‬ ‫אמבטיה‪ ,‬וחדר ארונות‪ .‬בקומה השלישית ‪ -‬שני חדרים קטנים‪ ,‬ומקום חופשי תחת גג‬ ‫הרעפים‪ .‬אל הבית מגיעים דרך גינה קטנה ועל גבי מדרגות‪ .‬מאחורי הבית גינה עם דשא‪,‬‬ ‫שיחים וכמה עצים‪ .‬הבית עומד ברחוב קצר מאוד עם עוד חמישה בתים דומים במידותיהם‪.‬‬ ‫‪20‬‬

‫הרחוב אינו סלול‪ ,‬אבל יש מדרכה בכל צד‪ .‬את תאורת הרחוב מספקים פנסי גז‪ .‬בכל ערב‬ ‫מדליק אותם עובד העירייה בעזרת מוט‪ ,‬אשר בראשו מצית‪.‬‬ ‫אלה היו פני הרחוב בילדותי‪ ,‬וכך נראה גם בשנת ‪ ,1981‬כאשר עברנו בו (בטי ואני) עם‬ ‫הנכדים אוהד וגלעד‪ .‬אולי הוחלף הגז בחשמל‪.‬‬ ‫הרחוב על בתיו היה בקצה העיר ממש – חלק מכפר בשולי העיר‪ ,‬אשר סופח אליה בסוף‬ ‫המאה ה‪ .19-‬מאחוריו שדות בור‪ ,‬מרעה דל לעדר כבשים‪ .‬בעלי שדות אלה ציפו שהעיר‬ ‫תתפשט‪ ,‬וייבנו עליהם בתים‪ ,‬אבל המלחמה והמשבר הכלכלי הפסיקו את תנופת הצמיחה‪,‬‬ ‫ומעט ההתפשטות קרתה בכיוון אחר‪ .‬גידולה העצום של העיר אחרי מלחמת העולם השנייה‬ ‫כיסה גם שדות אלה בבתים‪.‬‬ ‫הכנסייה הכפרית‪ ,‬מוקפת בית עלמין קטן‪ ,‬צופה גם כיום מראש הגבעה על גגות העיר ועל‬ ‫הנהר‪ .‬שועי העיר‪ ,‬ובראשם אמנים‪ ,‬מבקשים כיום להיקבר במקום יפה זה‪ .‬כך סיפר לי הנס‬ ‫בנדר ידידי‪ ,‬שעה שביקרנו במקום ביוזמתו בשנת ‪ .1990‬הדבר מתאפשר משום שנוצרים‬ ‫מפנים אחרי כמה עשרות שנים את הקברים מעצמות המתים‪ .‬לא שאלתי אם הדיירים‬ ‫החדשים מפצים את קודמיהם בעד הפינוי‪ .‬הרי גם הם ייהנו מיפי המקום רק רגע!‬ ‫מעבר לרחוב הצר העובר ליד הכנסייה מצוי קיר גבוה המקיף מוסד שבו מוצאות מחסה הולם‬ ‫רווקות זקנות בנות מעמד אצולה‪ .‬עץ אגוז מתרומם מעל הקיר‪ .‬בעוברי תחתיו בסתיו‪ ,‬שעה‬ ‫שהאגוזים מבשילים‪ ,‬ציפיתי תמיד לנס שאגוז ייפול לרגלי‪ .‬הנס לא קרה‪ ,‬אבל החלטתי שיהיה‬ ‫לי עץ אגוז‪ ,‬ויותר לא אהיה תלוי בניסים‪.‬‬ ‫המדרון לשמאל הדרך היה האתר המועדף בכל הסביבה לגלישה על מזחלת בחורף‪ .‬בטרם‬ ‫התקדמתי להחלקה על סקי‪ ,‬החלקתי שם‪ .‬ונבע שם גם לרגלי הגבעה מעיין מסתורי‪ .‬יודעי‬ ‫סוד ידעו לספר שמימיו שוקעים באדמה מרחק רב מכאן‪ ,‬זורמים במחילה ופורצים כאן שוב‬ ‫אל אור היום‪.‬‬ ‫גם הפונדק הכפרי היה שם לצד הדרך‪ ,‬ובחזיתו אבוס ושוקת עבור סוסים‪ .‬העגלון‪ ,‬שקם‬ ‫בטרם אור להביא עגלה טעונה בכרוב משדות הכפר בוגנאוזן אל בית החרושת לכרוב חמוץ‪,‬‬ ‫היה שותה כאן בירה טרייה מהחבית‪ ,‬בשעה שסוסיו הואבסו והושקו‪.‬‬ ‫זו הייתה סביבתי החדשה‪ .‬הייתי בן שלוש‪ ,‬הגיל שבו ילדים מתקבלים לגן ילדים‪ .‬מוסד מסוג‬ ‫זה היה‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬בשביל ילדי המעמד הנמוך‪ .‬אני הייתי חופשי מכבלים חיצונים‪ ,‬אם גם לא‬ ‫מאלה של אימי ושל באבט המטפלת‪ .‬איני יודע מתי השתחררתי מאלה‪ .‬ברור שהיה זה‬ ‫‪21‬‬

‫תהליך איטי‪ .‬התנאים לכך היו אידיאלים‪ .‬היו הגנים המגודרים סביב הבתים והרחוב‪ ,‬שבו לא‬ ‫עבר כל רכב‪ .‬מסביב ‪ -‬מרחב שדות הבור‪.‬‬ ‫קרוב לכניסתנו לבית פרצה המלחמה [מלחמת העולם הראשונה – ‪.]1914-1918‬‬ ‫________________________‬ ‫בבית לשמאלנו‪ ,‬מעבר לקיר המשותף‪ ,‬גרה משפחת בנדר‪ .‬יש בה שתי בנות אשר גילן מעל‬ ‫עשר‪ ,‬ולכן לא באו בחשבון‪ .‬הבן‪ ,‬הנס‪ ,‬גדול ממני בשנה אחת בלבד‪ .‬תוך זמן קצר נהיינו‬ ‫ידידים‪ ,‬ונשארנו ידידים עד מותו בשנת ‪ .1992‬אבי המשפחה היה זמר באופרה‪ ,‬אדם בעל‬ ‫הופעה מרשימה‪ .‬איני זוכר את האם‪ ,‬אשר נפטרה במגיפה הקטלנית של אינפלואנצה‬ ‫(שפעת)‪ ,‬שהמיתה רבבות‪ ,‬בסוף מלחמת העולם הראשונה‪ .‬רק עם עליית הנאצים לשלטון‬ ‫התברר לי שהייתה יהודייה‪ .‬היא ודאי התנצרה לפני הנישואין‪ .‬ועוד יותר מאוחר תפסתי‬ ‫שהייתה דודתו של חברי מתנועת הנוער וולטר פרויליך‪.‬‬ ‫בצידו השני של ביתנו עמד‪ ,‬בתוך גן גדול יותר משאר הגנים ברחוב‪ ,‬ביתו של קבלן הבניין‪,‬‬ ‫אשר יזם ובנה את בתי הרחוב‪ .‬גם במשפחתו היו שני ילדים מבוגרים יותר‪ ,‬ובן גדול ממני‬ ‫בשנה או שנתיים‪ .‬הוא נשא את השם ‪ ,Alois‬המצביע על כך שהוריו היו קתולים טובים‪ .‬ילד‬ ‫זה מילא תפקיד חשוב במשחקי המלחמה שלנו‪ .‬מול ביתו גרה משפחה בשם באייר‪ .‬האב ‪-‬‬ ‫פסל ידוע‪ .‬בבן אוגוסט‪ ,‬כמוני בן שלוש‪ ,‬עוד ידובר‪.‬‬ ‫מול ביתנו גרה משפחה דריגלסקי‪ ,‬משפחה מרובת ילדים לפי מושגינו‪ :‬ארבע בנות‪ .‬הגדולה‪,‬‬ ‫רות‪ ,‬בת שש כמו אחותי רות‪ ,‬אחריה ‪ -‬בנות ארבע ושנתיים‪ ,‬ונדמה לי שהצעירה טרם נולדה‬ ‫בשנת כניסתנו לבית‪ .‬האב‪ ,‬גיאוגרף‪ ,‬עמד בראש משלחת מדעית לאזור הקוטב הדרומי (אליו‬ ‫הפליג באוניה ששמה כשם רחובנו \"גאוס\") בעבר‪ ,‬ובהמשך חייו היה לרקטור האוניברסיטה‪,‬‬ ‫היה מופת להתנהגות צנועה‪.‬‬ ‫הבית השישי החליף ידיים פעמים מספר ולא תאם לחבורת הילדים שלנו‪.‬‬ ‫_________________‬ ‫כן‪ ,‬זה היה הרכב חבורת ילדי הרחוב הקטן שלנו‪ .‬ולרשותנו ‪ -‬מרחב גדול‪ .‬לי היו עוד שלוש‬ ‫שנים עד להיכנסי בסתיו ‪ 1917‬לכיתה א' של בית הספר העממי‪ .‬איני יכול לקבוע היום‬ ‫ממרחק כל כך הרבה שנים מתי ובאיזה הרכבים שיחקנו את משחקינו השונים‪ .‬בשנה השנייה‬ ‫של המלחמה החלו אימונים של חיילים על השטחים הפנויים בסביבתנו‪ .‬חיקינו אותם בחופרנו‬ ‫תעלות מגן‪ ,‬או בתרגילי סדר‪.‬‬ ‫במשחקים אלה השתתפו כמובן רק הבנים‪ ,‬תחת פיקודו של אלויס‪ .‬לבושים היינו במכנסיים‬ ‫קצרים‪ ,‬והוא פקד עלינו לכרוע ברך על חצץ ולקחת ביד כל מיני זוחלים‪ .‬פעולות אלה נועדו‬ ‫לחזק את המשמעת‪ ,‬וכמו‪-‬כן סיפקו את יצר השליטה של המפקד לעתיד‪ .‬בעבודתי בעתיד‬ ‫שמחתי על שלמדתי תחת פיקודו לא להירתע מלנגוע בכל דבר‪ .‬איש מפתח בפעילות‬ ‫המלחמתית שלנו היה מטאטא הרחוב‪ .‬הוא סיפק לנו ציוד מלחמה‪ ,‬כגון כובע פלדה ואת‬ ‫חפירה‪ .‬איני זוכר מה נתנו לו בתמורה‪ .‬קל להבין שאז שאפתי להיות מטאטא רחובות כאשר‬ ‫אגדל‪ .‬למקצוע זה היו לי יותר כישרונות מאשר לזה שהעדפתי בימי שלום ‪ -‬מנצח תזמורת‪.‬‬ ‫בתקופה זו הייתה התקרית עם הילד אוגוסט‪ ,‬מי שהיה החייל השלישי תחת פיקודו של‬ ‫אלויס‪ .‬מסיבה כלשהי רגז עליי‪ .‬הוא רץ הביתה‪ ,‬תפס סכין גדולה מתוך כלי עבודתו של אביו‬ ‫הפסל והתנפל עליי עם קריאות \"יהודון מלוכלך\"‪ .‬אני ברחתי‪ ,‬והוא לא הצליח לבצע את זממו‪.‬‬ ‫על מעשה זה שלו הוא הוענש בחרם כללי‪ ,‬אשר נשאר בתוקף עד שעזבתי את גרמניה‪ .‬ודאי‬ ‫לקחו האבות חלק בהטלת החרם‪ .‬אנו היינו אומנם היהודים היחידים ברחוב‪ ,‬אבל קשר יהודי‬ ‫היה גם לאחרים‪.‬‬ ‫‪22‬‬

‫שיחקנו גם משחקים \"אזרחיים\"‪ ,‬כי ברחוב חיו גם ‪ 4‬ילדות‪ ,‬בנות משפחה אחת‪ ,‬ואז בנות לא‬ ‫שירתו בצבא‪ .‬הרחוב עמד כולו לרשות משחקינו‪ .‬המכוניות הבודדות אשר היו בעיר לא הגיעו‬ ‫אלינו‪ .‬הרכב היחיד שעלול היה להפריע היה זה של דואר החבילות‪ .‬העגלון הודיע על בואו‬ ‫בעוד מועד בתקיעת חצוצרה‪.‬‬ ‫מה עשינו בחורף? איני יודע‪.‬‬ ‫כבר בשנים אלו שלפני בית הספר לקחו אותי‪ ,‬וכמובן גם את אחותי‪ ,‬לטיולים בסביבה‬ ‫הקרובה של העיר‪ .‬אף עלינו על הר בשם נוירויט‪ ,‬שהוא הנמוך מבין הרי האלפים בגרמניה‪.‬‬ ‫לעתיד לבוא הוא היה גם הראשון שממנו החלקתי על סקי‪ ,‬וההר האחרון שעליו עלינו בטי‬ ‫ואני בשנת ‪.1990‬‬ ‫_____________________‬ ‫הגיע סתיו ‪ 1917‬ונכנסתי לכיתה א'‪ .‬בית הספר היה במבנה חדש‪ ,‬שאליו הלכנו דרך השדות‪.‬‬ ‫הוא ניבנה במקומו מתוך ציפייה שמסביבו תקום שכונה חדשה‪ ,‬דבר שלא התגשם בגין‬ ‫המלחמה‪ .‬בעירנו לא היו בתי‪-‬ספר פרטיים‪ ,‬מתוך שאיפה שבני ובנות כל השכבות ילמדו‬ ‫לפחות בכיתות הנמוכות ביחד‪ .‬למעשה למדו בבית ספר זה רק ילדי המעמד הבינוני‪,‬‬ ‫שהתגוררו בקרבתו‪ .‬אין לי זיכרונות מתקופת בית ספר זה‪ .‬בגמר הכיתה הרביעית התפלגו‬ ‫התלמידים לרוב ‪ -‬הממשיך ארבע שנים נוספות‪ ,‬ובסיומן מתחיל ללמוד מקצוע; ולמיעוט ‪-‬‬ ‫הממשיך לימודיו בבתי‪-‬ספר שונים‪.‬‬ ‫ארבע שנות בית הספר הראשונות השאירו מעט זיכרונות‪ .‬למדתי קרוא‪ ,‬כתוב וחשבון‪ .‬בסוף‬ ‫השנה הראשונה יכולתי לקרוא‪ .‬מאז לא חדלתי‪ ,‬עד שהעין הטובה שלי חדלה להיות טובה‪.‬‬ ‫היו לנו מורים רק ממין זכר‪ .‬בפרוס השנה הרביעית למלחמה הרצחנית‪ ,‬המורים היו מעל גיל‬ ‫הפנסיה או פצועי מלחמה‪ .‬זכור לי רק מורה אחד לטובה‪ ,‬לא בתור מחנך דגול‪ :‬הוא שלח‬ ‫אותי לעשות עבורו קניות קטנות בחנות קרובה‪ ...‬שליחויות אלה הפסיקו את שעמום‬ ‫השיעורים‪ .‬מדוע שלח אותי דווקא? ברור שאסור היה למורה לשלוח אותי‪ .‬איני בטוח אם‬ ‫באמת למדנו בבקרים‪ ,‬הלכנו הביתה לאכול‪ ,‬וחזרנו לבית הספר לשעה‪-‬שעתיים‪ ,‬ושוב למדנו‬ ‫עד שעה ארבע‪ .‬אין לי אפשרות לוודא‪.‬‬ ‫פעם בשבוע היה לנו שיעור בדת היהודית‪ .‬המורה היה רב צעיר עובד ה\"קהילה\"‪ .‬מה למדנו‬ ‫בשיעורים אלה איני יודע‪ .‬אני זוכר שפעם אחד התלמידים התחצף והמורה רצה לתפוס אותו‬ ‫ולהרביץ לו‪ .‬הילד ברח‪ ,‬המורה אחריו‪ ,‬עד שהילד הצליח לצאת מן הדלת‪ .‬גם אז הרגשתי‬ ‫שאני עד למחזה מביש‪.‬‬ ‫‪23‬‬

‫_________________‬ ‫שנת כניסתי לעול בית‪-‬הספר הייתה השנה הרביעית למלחמה‪ .‬שמעתי בבית מדברים שמי‬ ‫מהקרובים נפל‪ .‬שאלתי מדוע אינו קם‪ .‬עובדות החיים הוסתרו מאיתנו הילדים‪ .‬ביטוי זה ‪-‬‬ ‫\"נפל\" ‪ -‬שבו משתמשות שפות רבות‪ ,‬נועד לטייח את מציאות ההרג במלחמה‪ .‬חושש אני‬ ‫שהייתי היחידי אשר עדיין הוטעה‪ .‬ההורים לא שיתפו אותנו בצערם על נפול אחיהם במלחמה‬ ‫(אדולף ‪ -‬אחי אימי; הוגו ואוטו ‪ -‬אחיו של אבי)‪.‬‬ ‫אדולף יעקבסוהן‪ ,‬אחיה של אמא‬ ‫השנים היו סוערות‪ .‬מעט מסערות אלה הגיע עד אלינו‪ .‬מצרכי מזון הוקצו במנות קטנות‪ .‬על‬ ‫השולחן הופיעו דגים מיובשים ומיני סלק בהמות‪ .‬אבל אנחנו לא סבלנו חסר‪ .‬חולים מהכפר‬ ‫הביאו ביצים וחמאה‪ ,‬וגם חוכרי אדמות המשפחה החלו לפרוע את דמי החכירה בתוצרת‬ ‫חקלאית‪.‬‬ ‫בשנה האחרונה של המלחמה‪ ,1918 ,‬שרר בגרמניה חסר בכוח אדם ובמזון‪ .‬על מנת להקל‬ ‫על כוח האדם גויס אבי‪ .‬להקלת המחסור במזון הומצא מין סלק בהמות חדש‪ ,‬והוענק לו השם‬ ‫‪ .Dotsche‬סלק זה היה התרופה הממשלתית נגד רעב‪.‬‬ ‫התרופה העממית למחסור במזון הייתה פעולת האגירה האסורה‪ :‬קניית מזון ישר מהאיכר‪,‬‬ ‫הסתרת הסחורה האסורה והבאתה הביתה תוך איגוף הפקחים‪ ,‬והטמנתה בעומקי המזווה‬ ‫כאוגר המטמין מלאי לימי חורף‪.‬‬ ‫הצלחת פעולת האגירה דרשה קשרים טובים עם בני אצולה אלה ‪ -‬האיכרים‪ .‬כאן התגלה פן‬ ‫חשוב של מקצועו של אבי‪ .‬הוא היה מגויס לבית‪-‬חולים צבאי בעיר‪ ,‬ונותר לו זמן לטפל בחולים‬ ‫אזרחים‪ .‬וחלק מחוליו היו איכרים‪.‬‬ ‫מעטים הם זיכרונותיי מילדותי המוקדמת‪ ,‬אך את אבי חגור חרב של קצין אני עדיין רואה‪ .‬הוא‬ ‫מעולם לא שירת קודם בצבא‪ ,‬ושנא כל דבר צבאי‪ .‬בתור רופא הוא היה אוטומטית קצין וחגר‬ ‫חרב ארוכה כזו‪ ,‬שיד שמאל אנוסה הייתה להרים פן תגרד את הקרקע‪ .‬יד ימין חייבת הייתה‬ ‫להיות פנויה כדי לתת כבוד לבעלי דרגה גבוהה משלו‪ ,‬והם היו רבים‪ .‬בתור קצין טרי הייתה‬ ‫דרגתו נמוכה‪ .‬הרגיז אותו במיוחד שחברים למקצוע שלא העריכם מבחינה מקצועית‪ ,‬והם‬ ‫צעירים בהרבה אבל גבוהים עכשיו בדרגה‪ ,‬תובעים ממנו לכבד אותם בברכה צבאית‪ .‬שמעתי‬ ‫אותו לעתים קרובות מתאונן על כך בפני אמי בשובו מבית החולים הצבאי‪ .‬יכולתו לעסוק‬ ‫באגירה היוותה פיצוי‪-‬מה‪ .‬מקור מועדף בין האיכרים שהיו מטופליו הייתה משפחה אשר גרה‬ ‫סמוך לעיירה ‪ ,Dachau‬להלן \"דך\"‪ .‬איני זוכר את שמם או את שם הכפר שבו נמצא המשק‬ ‫שלהם‪ .‬עבורנו הם היו פשוט האיכרים מ\"דך\"‪.‬‬ ‫_____________________‬ ‫‪24‬‬

‫שם זה נושא היום קללה [לידו הוקם מחנה הריכוז הראשון]‪ .‬לא כך היה באותם ימים‪ .‬הייתה זו‬ ‫עיירה שלווה וציורית‪ .‬היא אף משכה סופרים וציירים‪ ,‬ולפני פרוץ המלחמה החלה להתהוות‬ ‫בה מושבת אומנים‪ .‬בתיה טיפסו על שיפוליה של גבעה המתרוממת מעל מישורי עמק פורה‬ ‫זרוע כפרים‪ .‬רחובה המרכזי של העיירה עולה בשיפוע מתון עד פסגת הגבעה‪ .‬כיכר‪ ,‬שלידה‬ ‫הכנסייה הראשית‪ ,‬מחלקת את הרחוב ואת העיירה לשני חלקים‪ ,‬תחתי ועליון‪ .‬החלק העליון‬ ‫מגיע כמעט עד למבנה הגדול החולש מפסגת הגבעה על העמק מסביב‪ ,‬ספק מבצר ספק‬ ‫טירה‪ .‬כך אני רואה את \"דך\" בעיני זיכרוני‪ ,‬ויודע שעכשיו כל‪-‬כולה אחרת‪ .‬רק המראה המזומן‬ ‫לעומד על הפסגה ביום של רוח דרומית‪ ,‬ה \"‪ ,\"Foehn‬לא השתנה‪ .‬הרי האלפים הגרמנים‬ ‫הרחוקים חמישים קילומטר נראים כאילו רק הליכה קצרה מפרידה אותנו מהם‪.‬‬ ‫הדרך הראשית המחברת את עיר הבירה של מדינת בוואריה‪ ,‬מינכן‪ ,‬אל מחוזות הצפון של‬ ‫גרמניה עוברת ליד העיירה דכאו‪ .‬עבור צבא הצועד מהצפון במטרה לכבוש את מינכן‪ ,‬מהווה‬ ‫היא תחנה אחרונה לפני התקפה‪ .‬עבור מגיני העיר ‪ -‬מחסום אחרון בפני הכובש‪ .‬לכן היא‬ ‫עמדה לרגע קט במרכז האירועים המסופרים בהמשך‪ .‬ולכן הוטלה עליה קיללת מחנה הריכוז‬ ‫הראשון אשר הנאצים הזדרזו להקים אחרי עלייתם לשלטון‪.‬‬ ‫בשנת המלחמה האחרונה‪ ,1918 ,‬לא נסענו עוד אל איכרים אלה ליד דכאו‪ .‬ביתם הגדולה בת‬ ‫העשר נזקקה לטיפול של אבי והם הביאו ברצון ביצים וחמאה כתשלום בעד הריפוי‪ .‬גילוי‬ ‫תרופות אנטיביוטיות היה עדיין בחיק העתיד‪ ,‬ונדרשו ניתוח‪ ,‬ואחריו ‪ -‬טיפולים רבים‪ .‬מצבנו‬ ‫התזונתי היה משביע רצון‪ ,‬עד שביום ה‪ 9-‬בנובמבר ‪ 1918‬ההיסטוריה התערבה‪.‬‬ ‫__________________‬ ‫ימים מספר לפני התאריך הזה תבע מפקד הצבא הגרמני [המובס] מממשלת הממלכה‬ ‫הגרמנית שתבקש שביתת נשק מהמעצמות המנצחות‪ ,‬פן יפלשו אלה לתוך גרמניה‪.‬‬ ‫שביתת הנשק הושגה‪ ,‬והיה זה סימן לתבוסת גרמניה ולפתיחת דרך לשמאל (\"האדום\")‬ ‫להכריז על רפובליקה סוציאליסטית‪ .‬אסיפות המוניות‪ ,‬מצעדים‪ ,‬ובהמשך – גם קרבות‪ ,‬הציפו‬ ‫את העיר מינכן‪ .‬מנהיג הפלג השמאלי של המפלגה הסוציאל‪-‬דמוקרטית‪ ,‬קורט אייזנר‪ ,‬הכריז‬ ‫על הקמת רפובליקה סובייטית‪ ,‬לפי הדגם הרוסי‪ ,‬במדינת בוואריה‪ .‬במפלגתו היו בין היתר‪,‬‬ ‫יהודים רבים‪ .‬כולם לא היו בני בוואריה‪ ,‬ולא דיברו בניב המקומי‪ .‬היו סופרים‪ ,‬עיתונאים‪,‬‬ ‫אינטלקטואלים‪ ,‬שמאלנים בדרגות שונות‪ .‬הם התיימרו לקבוע את גורלה של העיר מינכן ושל‬ ‫מדינת בוואריה‪ ,‬ואף של גרמניה כולה; אך הם היו זרים בעיני מעמד הפועלים שאת טובתם‬ ‫הם ביקשו‪ ,‬כמו גם בעיני אויביהם‪ .‬רוצים להיטיב עם פועלי ואיכרי המדינה מבלי לדעת מה‬ ‫אלה עצמם מבקשים‪.‬‬ ‫הגרמנים שביניהם ‪ - Landauer, Muehsam,Toller -‬לא היו קתולים‪ ,‬לא היו מבוואריה‪ ,‬לא‬ ‫הבינו את הניב המקומי‪ .‬ואם אפשר לדרג זרות יש לכנות את שני מנהיגי הקומוניסטים‪ ,‬לוין‬ ‫ולוינא‪ ,‬ארכי‪-‬זרים‪ .‬לא זו בלבד שאינם בני המדינה‪ ,‬אינם מדברים את הניב‪ ,‬הם יהודים וילידי‬ ‫רוסיה‪ ,‬שרק לאחרונה רכשו את האזרחות הגרמנית‪.‬‬ ‫‪25‬‬

‫גוסטב לנדאואר (עיתונאי ואנרכיסט)‬ ‫קורט אייזנר (עיתונאי‪ ,‬פובליציסט מבקר תיאטרון)‬ ‫היהודי השמאלני המתון אייזנר אשר ביקש להפוך את מדינת בוואריה‪ ,‬על אוכלוסייתה‬ ‫החקלאית וקתולית‪ ,‬לחברה סוציאליסטית והקים רפובליקה עממית בווארית – נרצח‬ ‫בפברואר ‪ .1919‬ובמקום השיטה הסובייטית עלו שלושה יהודים גרמנים לראש והנהיגו שיטה‬ ‫אנרכיסטית‪.‬‬ ‫משותף לכולם ‪ -‬שהתעלמו ממרכזיות רגשי ההשתייכות הלאומית ומרגשי הזיקה למולדת‬ ‫ולקהילה‪ .‬בכך הם ייצגו את מצבו של היהודי \"המתבולל\"‪.‬‬ ‫טעותם הטרגית הייתה להאמין שגם האוכלוסייה שאותה ביקשו להנהיג חושבת כמוהם‪.‬‬ ‫במשך שלושה חדשים‪ ,‬מפברואר עד אפריל ‪ ,1919‬התחרו אנשים אלה ביניהם על זכות‬ ‫הקדימות של מודל השלטון שלהם‪ .‬היה זה ניסיון תיקון העולם אשר בוצע באובייקט הלא‪-‬‬ ‫נכון‪.‬‬ ‫בינתיים התקדמו גדודי המתנדבים שגייסו הממשלה הגרמנית המרכזית וממשלת בוואריה‬ ‫הנגדית ‪\" -‬הלבנה\" ‪ -‬בדרכם למינכן והגיעו עד \"דך\"‪ .‬שם נתקלו ב\"צבא האדום\" החלש‪ ,‬אשר‬ ‫שליטי העיר הצליחו לגייס‪ .‬אחרי קרב קצר הוא נסוג והתפזר‪.‬‬ ‫למחרת היו ה\"לבנים\" שליטי העיר והחלו במערכת \"טיהור\" עקובה מדם‪.‬‬ ‫___________________‬ ‫לקחתי חלק כלשהו באירועים‪ .‬בהתקרב הצבא לעיר הופיעו מטוסים בשמיה‪ ,‬ופיזרו עלונים‬ ‫אשר בישרו על ה\"שחרור\" המתקרב מעול הקומוניסטים‪ .‬עלונים אלה נחתו בחלקם על שטחי‬ ‫הבור לידינו‪ .‬חברי הנס ואני רצנו ואספנו כמויות גדולות‪ .‬מפליא אותי שהורינו לא מנעו איסוף‬ ‫זה‪ .‬יכול היה להיות ניסיון להפיל את המטוס‪ .‬עוד אני זוכר איך אדם בודד התייצב בפינת‬ ‫רחובנו‪ ,‬ירה יריות מספר והסתלק‪ .‬למפרע אני רואה ברובאי זה סמל לחוסר התכלית של‬ ‫אירוע זה‪.‬‬ ‫בשכונת הווילות שבה גרנו הגיע אלינו רק הד קלוש של כל המאורעות האלה‪ .‬כל אותם‬ ‫חודשים הופסקו מסעות האגירה‪ .‬זוכר אני‪ ,‬או מדמה לזכור‪ :‬למחרת כניסת \"הלבנים\" עומדים‬ ‫באמצע רחוב מגורינו קצין \"לבן\" וסביבו כמה שכנים‪ .‬אני עומד קרוב ושומע את הקצין מספר‪-‬‬ ‫מתפאר‪ :‬הבוקר הרגנו את היהודי לנדאואר‪.‬‬ ‫גם אם זיכרוני מטעה אותי‪ ,‬והמעמד הזה לא היה‪ ,‬לנדאואר נרצח באותו יום ראשון של‬ ‫הכיבוש‪.‬‬ ‫‪26‬‬

‫\"המהפכנים\" האחרים הסתתרו ונתפסו רק אחרי ששיכרון הדם נרגע‪ .‬בית משפט דן אותם‬ ‫לכמה שנות מאסר‪ .‬לא כך לוינא‪ ,‬הרוסי‪ ,‬הקומוניסט‪ ,‬הזר האולטימטיבי‪ .‬בית המשפט דן אותו‬ ‫למוות‪ ,‬והוא אכן נורה‪.‬‬ ‫מיהסם נרצח מיד אחרי עליית הנאצים לשלטון ב ‪ .1933‬טולר הצליח לצאת את גרמניה והיגר‬ ‫לארצות הברית‪ .‬שם שם קץ לחייו‪.‬‬ ‫בהיסטוריה של הרפובליקה הגרמנית הידועה כרפובליקת ווימאר נודע לפרשת המהפכה‬ ‫הזאת משקל מועט‪ .‬אך לא כך בעיר מינכן ובמדינת בוואריה‪ .‬אלה‪ ,‬שהיו קודם לכן יותר‬ ‫ליברליות משאר מדינות גרמניה‪ ,‬הפכו למרכזי הארגונים הלאומנים והאנטישמים‪ .‬המפלגה‬ ‫הנאצית נולדה במינכן‪ ,‬והעיר זכתה בתואר \"בירת התנועה\"‪ .‬זו הייתה התוצאה הדיאלקטית‬ ‫של התערבות יהודית בפוליטיקה הגרמנית‪.‬‬ ‫הנהגה חדשה של המפלגה הקומוניסטית במדינת בוואריה טבעה בשנות העשרים את‬ ‫הסיסמה \"בדכאו נתראה\"‪ .‬רוצה לומר ‪ -‬בקרב העתידי עם הימין יד הקומוניסטים תהיה על‬ ‫העליונה‪ .‬גם סיסמה זו התממשה בצורה דיאלקטית‪ :‬הנאצים בחרו את אזור דכאו להקים בו‬ ‫את מחנה המוות והעינויים הראשון שלהם‪.‬‬ ‫_________________‬ ‫אחרי אירועים אלה שקטה הארץ‪ .‬אפשר היה לחדש את מסעות האגירה‪ .‬אבא הצליח להשיג‬ ‫אופניים מחודשים בשבילנו הילדים‪ .‬למדנו לרכב עליהם ויכולנו להצטרף למסע‪ .‬יום ראשון‬ ‫אחד בקיץ יצאנו בכיוון דכאו‪ .‬רחוב היוצא צפונה מאזור תחנת הרכבת המרכזית נושא את שם‬ ‫העיירה‪ .‬המשכו הוא כביש המגיע אחרי פחות מעשרים קילומטר לעיירה‪ .‬אין צורך לנסוע‬ ‫ברכבת ואין פקחים‪ .‬סמוך לעיירה אנו פונים הצידה‪ ,‬חוצים שדות ויורדים מן האופניים מול‬ ‫דלת הכניסה של בית האיכרים‪ .‬הם היו מאוד מופתעים‪ .‬הרי שמעו שהדוקטור נדון למיתה‬ ‫והוצא להורג‪ ,‬והנה הוא עומד לפניהם‪ .‬השמות לוינא ולוינגר צלילם דומה‪ ,‬ושניהם שמות זרים‬ ‫‪ -‬של יהודים‪ ,‬לא של אנשים מן היישוב‪ .‬הם לא אמרו זאת‪ ,‬אבל כך הרגישו‪ .‬קיבלנו את מה‬ ‫שבאנו לקחת‪ ,‬שילמנו ונסנו‪ .‬יותר לא באנו אצלם‪.‬‬ ‫שאלה פתוחה אם באמת הייתי שם בשעת מעשה‪ .‬הגענו עד לדכאו על אופניים‪ .‬מתי קנו לי?‬ ‫לא היה פשוט בתקופה זו‪ ,‬חודשים מעטים אחרי המלחמה‪ ,‬למצוא אופניים בשביל ילד‪ .‬מקנן‬ ‫בי חשד שאבא מצא אותם במקום לא‪-‬כשר‪ ,‬חשוד בגניבה‪.‬‬ ‫למרות קשיי השגת מזון לא הפך אף בעל‪-‬בית ברחוב שלנו ובסביבתנו את גן הנוי לגן‪-‬ירק‪.‬‬ ‫אף תרנגולת לא החזיקו בשכונה‪ ,‬וייתכן שחל איסור‪ .‬לעומת זאת גידלו שכנינו ממול עיזה‪.‬‬ ‫זה היה הפרופסור דריגלסקי‪ ,‬חוקר הקוטב הדרומי‪ ,‬ולעתיד רקטור אוניברסיטת מינכן‪.‬‬ ‫במסיבת יום הולדת אחת של מבנותיו התכבדנו בקקאו עשוי מחלב עז‪ .‬קקאו היה משקה‬ ‫נדיר‪ ,‬אבל טעם חלב העז השניא אותו עלי‪ .‬הזיכרון הזה נשמר אצלי עד עצם היום‪.‬‬ ‫זוג אופניים היה רכוש יקר וחייב טיפול מתמיד‪ .‬בין תקופות שימוש הועמדו האופניים על‬ ‫הכידון והאוכף‪ ,‬כדי לשמור על הצמיגים‪ .‬הרי גומי גדל בארצות אויב!‬ ‫**************************‬ ‫‪27‬‬

‫פרק שביעי‪ :‬המשפחה‪ ,‬הבית‪ ,‬החיים‬ ‫הגיע הזמן לצייר את מפת הסביבה המשפחתית המקומית ‪ -‬זו הייתה חברתנו הקרובה‬ ‫ביותר‪ .‬כוונתי למבוגרים‪ .‬לנו הילדים הייתה עדיין חבורת ילדי הרחוב המתפרקת לאט‪ ,‬משום‬ ‫שהבנות הגדולות יותר החלו להתבגר‪.‬‬ ‫ראוי לציין שחוג מכרי ההורים היה כמעט כולו יהודי‪ ,‬למרות שראו עצמם כגרמנים‪.‬‬ ‫ובכן‪ ,‬קרובי המשפחה המקורבים ביותר היו הדודה הדוויג הנהדרת [אחות אבי]‪ .‬היא לא‬ ‫התחתנה וראתה בילדי המשפחה ילדיה שלה‪ .‬שוב ושוב הייתה לצידנו‪.‬‬ ‫והיה הדוד ווילי‪ ,‬גם הוא רווק‪ .‬הוא היה בן‪-‬דוד של אבי ושל הדוויג‪ .‬אני חושב שבשעתו ביקש‬ ‫את ידה‪ ,‬אבל היא הייתה עצמאית מדיי ולא רצתה להיות אשת איש‪ .‬בתקופה הנדונה‪ ,‬של‬ ‫אחרי המלחמה‪ ,‬היא הייתה באמצע לימודי רפואה‪ .‬ווילי היה עורך‪-‬דין‪ .‬הפרקטיקה השאירה‬ ‫לו מספיק זמן ליהנות מהעיר ומתרבותה‪ ,‬וגם לטייל בסביבתה היפה‪ .‬הוא גם נסע לסקי ולקח‬ ‫אותי להרים‪ .‬הוא היה הנציג הבווארי בארגון היהודי הנושא את השם \"ארגון מרכזי של‬ ‫אזרחים גרמניים בני הדת היהודית\"‪.‬‬ ‫שניים אלה הגיעו לביתנו לעתים קרובות‪ ,‬בייחוד לארוחת צהרים של יום ראשון‪ .‬פחות נפגשנו‬ ‫עם שתי האחיות הנשואות של אבי ‪ -‬הדודות אידה ואיימי‪ .‬הראשונה‪ ,‬אשר נפטרה באמצע‬ ‫שנות העשרים‪ ,‬השאירה אצלי רק צל מטושטש‪.‬‬ ‫דודתי איימי ספרינגר לבית לוינגר‪ ,‬וביתה גרטל‬ ‫דודתי אידה לבית לוינגר‬ ‫לא כך איימי‪ .‬היא הייתה אישה יפה‪ ,‬אוהבת ילדים‪ ,‬ולה רק בת אחת בעייתית‪ ,‬גרטל‪ ,‬שעוד‬ ‫נפגוש בדפים אלה‪ .‬לאידה ולבעלה דוד היו תאומים‪ ,‬עשרים שנה גדולים ממני‪ .‬אחד משניהם‪,‬‬ ‫אויגן‪ ,‬חי במינכן‪ .‬בתקופה הנדונה עוד היה רווק‪.‬‬ ‫עוד הייתה דודה סופי‪ ,‬אימו של דוד ארנסט‪ .‬היא הייתה נשואה לאח של סבתי‪ .‬הוא נמחק‬ ‫כליל מזיכרוני‪ .‬היא ידעה לאפות עוגייה מיוחדת וטעימה‪ .‬עובדה זו הבטיחה לה מקום של‬ ‫כבוד בזיכרוני‪ .‬ארנסט עצמו לא היה במינכן‪.‬‬ ‫‪28‬‬

‫בימי ראשון (לא בשבתות) הלכנו גם לבקר קרובי משפחה‪ .‬זה חייב לחצות את הפארק‬ ‫\"האנגלי\" הגדול ברגל‪ .‬מפעם לפעם הזמינה אימי את חברותיה לקפה של אחר הצהריים‪.‬‬ ‫בהזדמנויות שנואות אלה הוצגנו אנחנו הילדים בלבוש ובהתנהגות מתאימים‪ .‬פעם אחת‬ ‫זחלתי אל מתחת לשולחן וסירבתי לצאת‪.‬‬ ‫בסביבה האנושית הקבועה היו גם העוזרות‪.‬‬ ‫מיותר להגיד שעבודות הבית טרם עברו למכונות‪ ,‬ועל כן העסיקה כל משפחה של המעמד‬ ‫הבינוני לפחות עוזרת אחת‪ .‬זו שלנו הייתה בת משפחה של העוזרת הוותיקה של סבתא‪,‬‬ ‫ששמה היה מרי‪ .‬מרי הגיעה בצעירותה אל סבתא וליוותה אותה עד מותה ב‪ .1919-‬אז‬ ‫עברה אל דודתי הדוויג ונשארה אצלה‪ ,‬עד תחילת ‪ ,1935‬כשהדוויג עלתה לארץ‪ .‬מכתביה‬ ‫של מרי‪ ,‬אשר הגיעו אליי בפלשתינה הרחוקה‪ ,‬ובהם היא‪ ,‬בת הכפר‪ ,‬עצה לי עצות‪ ,‬שמורים‬ ‫בתיקים שלי‪ .‬משפחתנו רכשה עבורה מקום בבית זקנים‪ ,‬ובו בילתה את שנותיה האחרונות‪.‬‬ ‫לנו היו שתי עוזרות עד ‪ .1919‬האחת הייתה בת נפח כפרי‪ ,‬וידעה‪ ,‬בנוסף לבישול ולעבודות‬ ‫ניקוי‪ ,‬גם להשתמש בפטיש ובגרזן בשעת צורך‪ .‬ב‪ 1919-‬עזבו או פוטרו שתיהן‪ ,‬ובמקומן‬ ‫התקבלה פאולינה‪ ,‬בת אחיה של מרי‪ .‬היא נשארה בבית הוריי עד שהוריי עזבו בשנת ‪.1935‬‬ ‫גם אביה היה ‪ ,‬והיא למדה בנפחייה דרכי עבודה שונות‪ ,‬אשר אבא נעזר בהן בבית ובגן‬ ‫בתיקונים שאהב לבצע‪ .‬אימה‪ ,‬טבחית מצוינת‪ ,‬לימדה אותה את אמנות הבישול‪ .‬במשפחתה‬ ‫היה מקרה כלשהו של מחלה תורשתית‪ .‬חוקי הגזע של הנאצים אסרו לכן נישואים‪.‬‬ ‫אני יודע שמצאה משרה טובה בבית מנצח האופרה כאשר הוריי פירקו את משק הבית‬ ‫לקראת נסיעתם לפלשתינה‪ .‬מה עלה בגורלה בהמשך ‪ -‬לא נודע לנו‪.‬‬ ‫פעם בחודש באה כובסת‪ ,‬וכל הבית עמד בסימן הכביסה; ומפעם לפעם הופיעה תופרת‬ ‫וישבה בחדר הארונות‪.‬‬ ‫מעמד עוזרות הבית היה הבסיס לחיים החברתיים של המעמד הבינוני עד בוא המיכון אל‬ ‫משקי הבית‪ .‬זה גם היה הפיתרון להמון בנות האיכרים הקטנים‪ ,‬אשר הוריהן לא יכלו להעניק‬ ‫להן חינוך או הכשרה מקצועית‪ ,‬ועוד פחות ‪ -‬נדוניה ראויה לשמה‪.‬‬ ‫זה המקום להסביר כמה נתונים בסיסיים של אורח החיים באותה תקופה‪ .‬חשמל שימש‬ ‫במשק בית לתאורה בלבד‪ .‬בבתים ישנים היו עדיין מנורות גז‪ ,‬כך היה למשל בגימנזיה שבה‬ ‫למדתי מגיל ‪ .10‬גם תאורת רחובות בשכונות החיצוניות של העיר הייתה באמצעות גז‪.‬‬ ‫מדליק האור עבר בשעה היעודה עם מוט ארוך ובקיצו המכשיר להצתת הלהבה‪ .‬גם תנור‬ ‫הבישול הופעל על גז‪ .‬הגז הופק מפחם במכון מרכזי והועבר בצנרת תת‪-‬קרקעית בכל העיר‪.‬‬ ‫‪29‬‬

‫בתקופת החסר של השנים הראשונות אחרי המלחמה קיבלנו עץ לחימום (במקום דמי חכירה)‬ ‫מאת חוכר אדמות המשפחה בכפר הקרוב לעיר‪ .‬האיכר הפיק אותו מחלקת היער שלו והביא‬ ‫אותו אלינו בסתיו על עגלתו‪ .‬אבא רכש משור ולמד לנסר את החתיכות הגדולות למידות‬ ‫מתאימות לתנור (אותו איכר שימש גם מקור לביצים ולחלב)‪ .‬מקררים טרם הומצאו‪ .‬רק‬ ‫הטלפון זכור לי‪ ,‬מותקן על הקיר בפרוזדור‪ ,‬מאז ומתמיד‪.‬‬ ‫הרדיו הופיע בתחילה כסיפור בלתי‪-‬אמין מאמריקה הרחוקה אחרי מסע הופעות של שכננו‪,‬‬ ‫אביו של ידידי הזמר‪.‬‬ ‫המכונית הייתה אז‪ ,‬ועד סוף שנות העשרים‪ ,‬נכס של עשירים או של חדשנים‪ .‬אל הרחוב‬ ‫שלנו הגיעה הראשונה‪ ,‬נדמה לי‪ ,‬זמן קצר לפני שעזבתי את גרמניה (ב‪.)1933-‬‬ ‫בילדותי יכולנו לשחק את משחקי הכדור שלנו ברחוב בלי חשש שרכב כלשהו יפריע לנו‪.‬‬ ‫_________________‬ ‫בחופשת הקיץ בין כיתה א' לכיתה ב' הוציא לי אבי את השקדים‪ .‬הוא סבר שיש לעשות זאת‬ ‫מוקדם‪ ,‬ואצל כל הילדים‪ .‬הייתה לו שיטה מיוחדת‪ ,‬שאותה גם פירסם בפרסומים רפואיים‪ .‬זה‬ ‫קרה על השולחן בחדר הארונות‪ .‬ניתוח קל זה‪ ,‬אשר שיחרר אותי מעונש דלקות הגרון‪,‬‬ ‫השאיר עקבות בזיכרוני‪ .‬את הרושם העמוק הטביעה ההרדמה‪ .‬הרדימה אותי הדוויג‪ ,‬אחות‬ ‫וסטודנטית לרפואה‪ .‬השיטה הייתה כיסוי הפנים במסיכה‪ ,‬שלתוכה הוכנס חומר הרדמה‪.‬‬ ‫מהלך זה הטביע בי הרגשה של חנק‪ .‬הטראומה גרמה לפחד מפני ניתוחים‪ .‬גברתי עליו רק‬ ‫בגיל ‪ .70‬מובן שהיה עליי לשכב במיטה לאחר מכן‪ .‬דין זה חל בכול מחלה‪.‬‬ ‫כתלמיד בעל וותק של שנה שלמה ידעתי לקרוא ובלעתי ספר ראשון בחיי‪ .‬הייתה זו מתנתה‬ ‫של הדודה הדוויג ‪ -‬ספר על היער‪ .‬כמו כול מתנותיה בעתיד לבוא ‪ -‬המתנה קלעה לטעמי‪.‬‬ ‫הקריאה הנעימה לי את תקופת ההחלמה‪ .‬עוד הנאה הביא הניתוח ‪ -‬גלידה תוצרת בית‪.‬‬ ‫ייצורה היה תהליך ארוך ודרש דלי מיוחד והשקעת עבודה רבה‪ .‬לכן הוכנה רק לעתים‬ ‫רחוקות‪.‬‬ ‫___________________‬ ‫באותן שנים התחלתי להתעמל באגודת ספורט בקירבת ביתנו‪ ,‬ובערך באותה התקופה‬ ‫קיבלתי שני כלים‪ ,‬שהייתה להם השפעה עמוקה על חיי אז ולעתיד לבוא‪ :‬אופניים וסקי‪.‬‬ ‫אופניים היו אמצעי התחבורה החשוב ביותר לכל הגילים‪ .‬משהיו לי‪ ,‬יכולתי להתלוות אל הוריי‬ ‫בטיולי יום ראשון‪ .‬בשנים אלה של צנע הם שימשו במידה רבה לביקורים אצל פציינטים של‬ ‫אבא בכפרי הסביבה למטרת רכישת מצרכי מזון‪.‬‬ ‫____________________‬ ‫אחותי רות הייתה שלוש שנים גדולה ממני‪ .‬ודאי שיחקנו יחד בשלוש השנים הראשונות‪ .‬דבר‬ ‫איני זוכר‪ .‬אני גם מניח שישנו באותו חדר‪ ,‬זה הגדול‪ ,‬אשר בהמשך היה לחדרה של רות‪.‬‬ ‫‪30‬‬

‫רות ואני‪ ,‬בערך ‪1917‬‬ ‫עם השנים התרחקנו זה מזו‪ .‬זה טבעי‪ .‬בגיל ההתבגרות נפרדו דרכינו‪ .‬אולם סבורני שלא‬ ‫הבדלי מין וגיל השפיעו‪ .‬המחלה העתידה כבר שלחה סימנים‪ .‬מובן שלא ידעתי זאת‪,‬‬ ‫והתנהגותה הרגיזה אותי‪.‬‬ ‫זה היה בתקופת המעבר מבית‪-‬ספר עממי לתיכון‪ ,‬מילדות לנעורים‪ ,‬בגיל עשר‪ .‬מנקודת זמן‬ ‫זו זכורה לי ‪ -‬פעם אחרונה ‪ -‬שהות יחד עם רות‪ .‬בטח היו עוד פעמים רבות‪ ,‬אשר אינן‬ ‫רשומות בזיכרוני‪.‬‬ ‫כך היה‪ :‬חזרנו – ברגל‪ -‬מהכפר פרלח‪ ,‬ששכן מזרחית לעיר מינכן‪ .‬שכונתנו הייתה בקצה‬ ‫המזרחי של העיר; לכן היה זמן ההליכה מהכפר עד הבית לכול היותר שעה (לשנים הפך‬ ‫הכפר לשכונה עירונית)‪.‬‬ ‫משפחתנו הייתה בעלת אדמה חקלאית בכפר‪ .‬האיכר הובר חכר אותה כבר שנים רבות‪.‬‬ ‫בשנים טרופות אלה הוא פרע את דמי החכירה במוצרי המשק‪ :‬עץ שהחליף פחם לחימום‬ ‫הבית‪ ,‬ומצרכי מזון‪ .‬הבאנו מהכפר חלב‪ ,‬ביצים ושומן‪ .‬זו הסיבה שלא רכבנו על אופניים‪ .‬אני‬ ‫משער שנסענו לכפר בתחבורה ציבורית‪.‬‬ ‫אני זוכר את שנינו הולכים על המדרכה המלווה את הכביש שמחבר את הכפר עם העיר‪ .‬והנה‬ ‫‪ -‬מודעה רשמית למשתמשים בשביל‪ ,‬באותיות גדולות ומנוסחת בחרוזים‪ .‬הם מודיעים‬ ‫שהשביל נועד להולכי‪-‬רגל ורוכבי אופניים יחד‪ .‬החרוזים הצחיקו אותנו מאוד‪ .‬חיברנו חרוזים‬ ‫משלנו בכול מיני עניינים מצחיקים‪ ,‬והכנסנו עצמנו למצב רוח של מוקיונים‪ .‬העובדה שאני זוכר‬ ‫אירוע קל‪-‬ערך זה אחרי ‪ 85‬שנים מוכיחה כמה יוצא דופן היה האירוע‪.‬‬ ‫__________________‬ ‫בימי ראשון ובחגים שיחקנו לעיתים קרובות משחקי חברה עם ההורים והאורחים הקבועים‪,‬‬ ‫הדודה הדוויג והדוד ווילי‪ .‬זה אמור ביחס לאותם ימים שבהם מזג האוויר לא התאים לטיולים‪.‬‬ ‫איני חושב שההורים לקחו אותי כבר בילדות למוזיאונים‪ .‬שרידי משחקים במגירת השידה‬ ‫בחדרי מוכיחים ששיחקנו בהם; הרי רדיו וטלוויזיה נחו עדיין בחיק העתיד‪ ,‬וגם משחקי‬ ‫מחשב‪ .‬רק לעתים רחוקות ניגנו ההורים יחד בפסנתר ואנו הילדים הקשבנו‪.‬‬ ‫חורף אחד בשיא האינפלציה עסקה כול המשפחה בניסיון לחבר סיסמה למכירת קופות פלדה‬ ‫כדי לזכות בפרס כספי‪ .‬לא זכינו‪ .‬החברה שהכריזה על הפרס פשטה את הרגל‪ .‬סיסמותינו‬ ‫איחרו‪...‬‬ ‫‪31‬‬

‫כדי להגיע למקומות רחוקים יותר נסענו קודם ברכבת‪ .‬הקרון הראשון אחרי הקטר נועד‬ ‫למטען‪ ,‬וקלט גם את האופניים עבור תשלום נמוך‪ .‬אני זוכר שאבי ערך איתי גם טיול אופניים‬ ‫של שבוע‪ .‬אני סבור שזה היה בחופש הגדול בין כיתה ג' לכיתה ד'‪ .‬בכלל אני מבין היום –‬ ‫באיחור – שהוריי השתדלו להעניק לנו הילדים ילדות עשירה ומאושרת‪ .‬בצעירותי לא חשבתי‬ ‫כך‪.‬‬ ‫בטיול זה נסענו ברכבת עד עיירת המרפא רייכנהל‪ ,‬אשר לרגלי האלפים‪.‬‬ ‫ירדנו אל תוך מכרה מלח הנמצא בקירבת מקום ושטנו על אגם קטן הנושא בצדק את השם‬ ‫\"אגם מלכותי\" (ובניגוד לנופים רבים שהשתנו‪ ,‬הוא נותר עד היום פנינה שקטה מוקפת הרים‬ ‫גבוהים)‪ .‬משם התקדמנו לאט לאורך הנהרות הזורמים מההרים בצפון עד נהר הדנובה‪,‬‬ ‫המוביל את מימיהם אל הים השחור‪ .‬עוד ביקרנו בכפר מוצאה של העוזרת הוותיקה של סבתי‬ ‫– מרי ‪ -‬כדי להביא דרישות שלום למשפחתה‪ ,‬וחזרנו הביתה ברכבת‪.‬‬ ‫הטיול ארך שבוע‪ .‬כמה תמונות חרוטות בזיכרוני‪ .‬החדרים בפונדקים‪ :‬מיטה גדולה‪ ,‬סיר לילה‪,‬‬ ‫ועל חצובה ‪ -‬כד מים וסיר גדול לנטילת ידיים ורחיצת פנים; הפונדק ‪ -‬שהיה תמיד גם אטליז‪,‬‬ ‫ועל הרוב גם נמזגה בו בירה תוצרת הבית; מאות פרפרים בכל צבעי הקשת על הדרך מולנו‬ ‫מוצאים את מזונם על זבל סוסים טרי; הכנסייה‪ ,‬יעד לעלייה לרגל‪ ,‬ובה תלויים חלקי גוף‬ ‫משעווה‪ ,‬מתנות‪-‬תודה עבור ריפוי המוענק בחסדו של קדוש הכנסייה; ונוף שלושת הנהרות‬ ‫(הדנובה‪ ,‬האין והאילץ) המתאחדים ליד העיר פסאו‪ ,‬כפי שהוא פרוס לרגלינו בעומדנו על‬ ‫הגבעה צפונית לעיר‪.‬‬ ‫האופניים‪ ,‬פשוטים כשהיו‪ ,‬שימשו גם לספורט‪ .‬רכבנו מבלי לאחוז בכידון‪ ,‬ואף פשטנו את‬ ‫החולצה תוך כך‪ ,‬וערכנו מירוצים‪ .‬איתרנו דרך עפר תלולה וירדנו בה תוך כדי האצה בעזרת‬ ‫דריכה על הפדלים‪ .‬לבסוף נפלתי על ערימת חצץ‪ ,‬נחבלתי והתעלפתי‪ .‬שני חבריי ברחו‬ ‫הביתה‪ .‬אחד לא סיפר כלום‪ .‬זה היה חברי הטוב הנס‪ .‬פחדו מעונש היה חזק מרצונו לעזור‪.‬‬ ‫החבר השני ‪ -‬שכחתי את שמו – סיפר לאימו‪ .‬זו הזעיקה את אבי‪ ,‬וזה בא ולקח אותי הביתה‪.‬‬ ‫אם לקח אותי באמת על אופניו כפי שזכור לי‪ ,‬איני יודע‪ .‬על כל פנים‪ ,‬הוא תפר את הפצע מעל‬ ‫עין שמאל‪ .‬שכבתי כמה ימים במיטה –בימים ההם חולה או פצוע שכב במיטה ‪ -‬ויצאתי‬ ‫מההרפתקה בזול‪ ,‬עם צלקת קטנה‪.‬‬ ‫____________________‬ ‫הסקי פתח לי עולם חדש ‪ -‬קודם עולם של תנועה ושלג‪ ,‬ואחר‪-‬כך – עולם של הרים מושלגים;‬ ‫זה העולם של הוד והדר‪ .‬עכשיו בילדות למדתי והתאמנתי על מדרון שמעבר לרחוב שלנו‪.‬‬ ‫ביקרנו שם שישים שנה מאוחר יותר‪ ,‬והמדרון כה נמוך שלא תפסתי איך בכלל איפשר תנופה‬ ‫מספקת לביצוע תמרון כלשהו‪ .‬אבל למדנו שם‪ ,‬בלי מורה כמובן‪ ,‬רק מתוך חיקוי של מה‬ ‫שראינו אצל אחרים ובסרטים‪ .‬אדמת האזור הכילה חומר שממנו ניתן להכין לבנים ורעפים‪,‬‬ ‫ובעומקה חצץ‪ .‬נחפרו בה מכרות פתוחים‪ .‬החומר הופק‪ ,‬והמכרות ננטשו‪ .‬כשכוסו בשלג‬ ‫‪32‬‬

‫אפשר היה להחליק גם על מדרונותיהם‪ .‬לשני המכרות הגדולים ביותר נתנו שמות‪ :‬קוטב‬ ‫צפוני וקוטב דרומי‪ .‬זה היה בזכות בנותיו של חוקר הקוטב הדרומי‪ ,‬שכננו ממול‪.‬‬ ‫מאוחר יותר‪ ,‬כאשר התחלתי ללכת להרים‪ ,‬יכולתי לבנות על בסיס מה שלמדתי על המדרון‬ ‫הזעיר‪ ,‬וערכנו מסעות על מרחבי השדות המושלגים‪.‬‬ ‫כאן המקום לשתי הערות‪ :‬אדמת האיזור הייתה ענייה במינרלים ובהומוס [רקבובית]‪ ,‬וזה כלל‪,‬‬ ‫כמובן‪ ,‬גם את גינות בתינו‪ .‬אני כבר בילדות אהבתי לעבוד בגינה‪ ,‬אבל לא ראיתי ברכה‬ ‫בעבודתי‪ .‬הכול‪ -‬דשא‪ ,‬עצים‪ ,‬שיחים ‪ -‬נשאר דל‪ .‬הייתה לי עגלת‪-‬יד ובעזרתה אספתי‬ ‫ברחובות הסמוכים את מה שהסוסים השאירו‪ ,‬ונתתי את הזבל הטרי לוורדים‪ .‬לא ידעתי‬ ‫שזבל טרי עלול להזיק‪ .‬ראיתי את הגינות הפורחות לא רחוק מאיתנו‪ ,‬על אותה אדמה דלה‪,‬‬ ‫בהן גידלו בעליהן בזמנם החופשי ירקות‪ ,‬תותים שונים‪ ,‬פרחים ואף פירות על עצים ננסיים‪,‬‬ ‫ממש הנאה לעיניים‪ .‬אבל בעלי גינות אלה מוצאם היה מכפרים‪ ,‬ולא היו מנותקים מהאדמה‬ ‫והצומח כמוני‪.‬‬ ‫הערה שנייה נוגעת ליחס אל חפצים‪ .‬אופניים אשר אינם בשימוש מיידי לא הושארו עומדים‬ ‫על גלגליהם‪ .‬הם נהפכו ועמדו על המושב והכידון‪ ,‬או הורכבו על מתקן מיוחד‪ .‬הרי ידוע היה‬ ‫שעמידה על הגלגלים מזיקה לצמיגים‪ .‬את מגלשי הסקי מתחנו אחרי העונה – הם היו כמובן‬ ‫עשויים מעץ ‪ -‬בעזרת מכשירים מיוחדים‪ ,‬על מנת לשמור על צורתם‪ .‬חפצים וכלים היו נכסים‬ ‫אשר שמירתם כראוי הייתה מובנת מאליה‪.‬‬ ‫____________________‬ ‫בית‪-‬הספר העממי התחלק לארבע שנים של חינוך יסודי‪ ,‬ועוד ‪ 4‬שנים של הכשרה מקצועית‪,‬‬ ‫שכללה מספר שעות לימוד תיאורטי בשבוע (‪ 8‬שנות לימוד היו חובה)‪ .‬זה היה החינוך שממנו‬ ‫נהנה הרוב הגדול של התלמידים בגרמניה אז‪ .‬מיעוט‪ ,‬ואני בתוכו‪ ,‬עבר אחרי ‪ 4‬כיתות בית‪-‬‬ ‫ספר עממי אל תיכון זה או אחר‪ .‬לא יוקר הלימודים גרם למיעוט הממשיכים‪ ,‬אלא ההכרח‬ ‫להקדים להרוויח כסף‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,1921‬בגיל ‪ ,10‬עברתי מבית הספר היסודי לגימנסיה‪ .‬אחוז קטן מאוד מאוכלוסיית‬ ‫התלמידים הגיע לבית‪-‬ספר תיכון‪ ,‬ועוד פחות ‪ -‬לאוניברסיטה‪.‬‬ ‫בזה הסתיימה הילדות‪.‬‬ ‫**************************‬ ‫פרק שמיני‪ :‬נעורים והתבגרות‬ ‫מבית הספר העממי עברתי (בגיל ‪ )10‬לגימנסיה הומניסטית ולמדתי בה תשע שנים נוספות‪.‬‬ ‫רכשתי בה ידיעת שתי השפות העתיקות‪ ,‬יוונית ולטינית‪ ,‬ומה שכנוי \"השכלה כללית\"‪ ,‬ועל‬ ‫קצה המזלג ‪ -‬ידיעת השפה האנגלית‪ ,‬מדעי הטבע ופיסיקה‪ .‬כימיה נלמדה במשך רבע שנה‬ ‫בלבד‪ .‬סיסמת הלימודים הייתה שלא לומדים למען בית‪-‬הספר אלא למען החיים‪ ,‬אבל הרכב‬ ‫‪33‬‬

‫החומר הנלמד ושיטת הלימודים הוכיחו את ההפך‪ .‬לא היה לי מורה אחד שידע לקרב אלינו‬ ‫את היצירות הגדולות של הספרות‪ ,‬הן הגרמנית והן העתיקה‪ .‬נהפוך הוא‪ :‬היו מורים אשר‬ ‫השניאו את החומר הנלמד בספרות ובהיסטוריה בגלל אופן ההוראה שלהם‪.‬‬ ‫תשע שנים ארוכות למדתי בבית הספר התיכון‪ .‬לא התקשיתי בלימודים‪ ,‬להוציא לימודי‬ ‫מתמטיקה‪ ,‬ובקושי זה אני מאשים בעיקר את המורים‪ .‬השיעורים תפסו את כל שעות הבוקר‪.‬‬ ‫שיעורי הבית השאירו לי זמן מספיק לעיסוקים לפי בחירתי‪ .‬בית‪-‬הספר היה עולם כניסה‬ ‫לעולם המבוגרים‪ ,‬אותו חייבים לעבור‪ .‬הייתי ממושמע מדיי לחשוב על אפשרות אחרת של‬ ‫הכשרה לחיים‪.‬‬ ‫_______________________‬ ‫בית‪-‬הספר היה שלב הכרחי‪ ,‬אבל החיים היו במקום אחר‪ .‬לערך עד גיל שתים עשרה ‪-‬‬ ‫במשחקים‪\" .‬חבורת הרחוב\" התפרקה‪ ,‬ואני נשארתי בודד‪ .‬לא היה לי קשר אמיתי עם אחותי‪.‬‬ ‫לא נוצרה כל ידידות אף עם אחד מבין חבריי לכיתה‪ ,‬עד הכיתות האחרונות‪ .‬ההורים שיחקו‬ ‫איתנו לעיתים‪ .‬יותר ויותר התמסרתי לקריאה‪ .‬בארונות הספרים היו מספיק ספרים‪ ,‬וגם‬ ‫קראתי בשקידה את שני העיתונים עליהם היינו מנויים‪ .‬לא היו לי חברים‪ .‬מאוחר יותר‪ ,‬בסמוך‬ ‫לבר‪-‬מצווה שלי‪ ,‬אימי הניעה בחורים גדולים יותר‪ ,‬בני גילה של אחותי רות‪ ,‬למשוך אותי‬ ‫לתנועת נוער‪ ,‬שבה הם היו חברים‪ .‬הצטרפתי‪ ,‬ובכך מצאתי מרכז לחיי למשך שנים מספר‪.‬‬ ‫______________________‬ ‫בשנה זו כבר קיבלה האינפלציה תאוצה במרוצה אל השיא המשוגע‪ ,‬אליו הגיעה כעבור‬ ‫שנתיים‪ .‬באמצעות הפחתת ערך הכסף התפטרה המדינה מחובותיה לאזרחיה‪ ,‬אשר נוצרו‬ ‫למימון המלחמה (מלחמת העולם הראשונה)‪ .‬אחר‪-‬כך איבדה הממשלה שליטה‪ ,‬והמטבע‬ ‫פשוט התדרדר לתהום‪ .‬תחילה לא הבינו רוב האזרחים את משמעות האינפלציה‪ .‬כך גם סבי‬ ‫מלינבורג‪ ,‬שמכר את הבנק‪ ,‬ואבי ‪ -‬אשר מכר את הבית במרכז העיר מינכן תמורת מחירים‬ ‫גבוהים‪ ,‬שהתגלו כמדומים‪ .‬בשנים ‪ 1921-23‬גדלה האינפלציה יותר ויותר‪ ,‬עד שערך הכסף‬ ‫נעלם כליל‪ .‬איתו גם נעלמו כל הערכים‪.‬‬ ‫אנו קיבלנו מצרכי מזון‪ ,‬כמו חלב וחמאה‪ ,‬מהאיכר חוכר אדמות המשפחה‪ .‬אחותי רות ואני‬ ‫הלכנו פעם בשבוע עד הכפר – היום פרבר העיר – והבאנו את המצרכים‪ .‬קיבלנו גם עץ מיער‬ ‫האיכר בחתיכות גדולות‪ ,‬אשר שימשו חומר בעירה‪ ,‬במקום פחם‪ .‬איני יודע אם לא היה כסף‬ ‫לקנות פחם‪ ,‬או שלא היה פחם בעקבות פלישת צרפת אל תוך חבל הרוהר‪ ,‬איזור כריית פחם‬ ‫עיקרי‪ .‬ההסקה המרכזית שבתה‪ ,‬ובשני חדרי המגורים הותקן תנור ברזל פשוט‪ .‬אבא נהנה‬ ‫להכין את העצים לבעירה בתנור הקטן באמצעות גרזן ומסור‪ ,‬בעזרתה של העוזרת‪ .‬יש לי‬ ‫סיבה מיוחדת לזכור את התנור‪.‬‬ ‫מכרים של הוריי‪ ,‬הורים לילדה בגילי‪ ,‬הסכימו לקחת אותי לטיול ראשון בסקי בהרים‪ .‬היעד‬ ‫היה הר נמוך‪ ,‬אשר היה גם הראשון שאליו לקחו הוריי אותי חמש שנים קודם לכן בקיץ‪,‬‬ ‫והאחרון שעליו טיפסנו שבעים שנה מאוחר יותר‪ .‬עבור מסע זה הייתי זקוק למכנסיים‪.‬‬ ‫ההורים מצאו אחרי חיפושים רבים חייט אשר היה לו בד מתאים‪ ,‬והוא תפר את המכנסיים‪.‬‬ ‫מסע ראשון זה היה אירוע גדול שממנו יצאתי בהצלחה‪ .‬אולם כעבור מספר ימים החלו גירויים‬ ‫בחלקי גופי התחתונים‪ .‬החייט סיפק לנו בד נגוע במחלת עור‪ .‬כדי להיפטר ממנה נמרחתי‬ ‫בתמיסה מסריחה‪ ,‬והועמדתי עירום יומיים ליד התנור‪.‬‬ ‫‪34‬‬

‫הרכבות – עדיין משוכות על‪-‬ידי קטרים מוסקים בפחם ‪ -‬הנוסעות לאלפים הנמוכים‪ ,‬יצאו את‬ ‫העיר בשש בבוקר‪ .‬בימים ההם לא החלה החשמלית לנסוע בשעה מוקדמת דייה בימי ראשון‪,‬‬ ‫כך שאוכל להגיע לתחנת הרכבת מוקדם מספיק ולמצוא מקום ישיבה‪ .‬לנתי לכן אצל הדודה‬ ‫איימי‪ ,‬אשר דירתה קרובה יותר אל תחנת הרכבת מזו שלנו‪ ,‬ויכולתי ממנה ללכת ברגל‪ .‬אבל‬ ‫בלילה ההוא לא עצמתי עיניים כלל מרוב התרגשות‪ .‬זו הייתה מוצדקת‪ :‬טיול סקי ראשון פתח‬ ‫לי את עולם ההרים‪ .‬מגלשי הסקי היו בראש ובראשונה כלי ומפתח שפתח בפניי את העולם‬ ‫הקסום של ההר המושלג‪ .‬כלי זה היה מעץ‪ .‬הטוב בסוגי העץ היה הקשה והכבד ‪ -‬ההיקורי‪.‬‬ ‫היו שתיים או שלוש רכבות הרים באזורים אליהם יכולנו להגיע בסופי שבוע‪ .‬כמעט תמיד‬ ‫נשאנו את מגלשי הסקי על הכתף‪ ,‬וכמובן תרמיל עם לבוש‪ ,‬אוכל וציוד לתיקונים (מתקנים‬ ‫מכניים להעלות את הגולשים ראיתי בפעם הראשונה בשנת ‪ 1954‬בשוויצריה)‪ .‬בשטח עצמו‬ ‫חיברנו אל הצד התחתון של המגלשיים את עורות כלבי הים המונעים גלישה אחורה שלהם‪.‬‬ ‫בעיית חיבור הנעל אל המגלש לא מצאה פתרון מספק‪ ,‬למרות ריבוי ההמצאות‪ .‬מיותר‬ ‫להוסיף שלא היו מסלולים מוכנים לגלישה‪ .‬גלשנו בכל שטח ובכל סוג שלג‪ .‬לא הגענו‬ ‫למהירות המושגת עם המגלשיים של היום ולא אל הביצועים שמאפשר הציוד המודרני‪.‬‬ ‫בחופש הגדול ביליתי עם ההורים ועם רות פעמיים‪ .‬פעם אחת ‪ -‬בכפר בעמק הנהר אין‪.‬‬ ‫טיפסנו על הרים ורכבנו על האופניים אל תוך אוסטריה הקרובה‪ .‬שם עדיין חייב החוק לנסוע‬ ‫בצד השמאלי‪ .‬עוד אני זוכר את הלחמניות מרוחות בחמאה טרייה‪ .‬לא טעמנו בגרמניה מאכל‬ ‫טוב כמו זה‪.‬‬ ‫בשנה הבאה עברנו את הגבול לאוסטריה לכפר אחר ליד אגם קטן‪ .‬הפונדק שבו התאכסנו‬ ‫היה מצויד בטלפון‪ ,‬וזה מצא מקומו בבית השימוש אשר היה בתוך הבית‪ ,‬עוד צעד בכיוון‬ ‫המודרני‪ .‬אין פירושו שהייתה שם אסלה עם שטיפת מים‪ .‬בית השימוש עמד מעל בור‪.‬‬ ‫_____________________‬ ‫תקרית בלתי‪-‬נעימה הכריחה אותנו לגלות מגן עדן זה אל הפונדק השני של הכפר‪ ,‬הפחות‬ ‫מודרני‪ :‬חבורת אורחים מבני הכפר שתו אל תוך הלילה‪ .‬בעוזבם את הפונדק רעשו מאוד‪.‬‬ ‫אבי‪ ,‬עצבני מאוד בגלל ניתוח מסובך‪ ,‬פתח את החלון וצעק לאזרחים טובים אלה‪ ,‬שבסך‬ ‫הכול שתו קצת‪ ,‬שישתקו‪ ,‬וכינה אותם \"אספסוף\"‪ .‬אימא ניסתה להרגיע‪ ,‬ונכשלה‪ .‬היו אלה‬ ‫האורחים הקבועים של הפונדק מול לקוח חד‪-‬פעמי‪.‬‬ ‫איני בטוח אם המילה 'יהודי' הושמעה‪ ,‬אבל ודאי הייתה על הלשונות‪ .‬בפונדק שאליו עברנו‬ ‫הייתה עוד משפחה יהודית ממינכן‪ .‬אב המשפחה היה עורך‪-‬דין וחבר לבית‪-‬ספר לשעבר של‬ ‫אבי‪ .‬אני מניח שהנופש בכפר זה תואם מראש‪ .‬אב המשפחה היה נמוך מאוד‪ ,‬כמעט ננס‪,‬‬ ‫‪35‬‬

‫ואילו אשתו גבוהה מהרגיל‪ .‬היו גם שני ילדים‪ ,‬אשר פעם נתקלתי בהם בארץ‪ .‬טיילנו ביחד‬ ‫סביב האגם וקטפנו סלים מלאים של תות נהדר על מדרונות דרומיים אשר עציהם נכרתו‬ ‫שנים מעטות קודם‪ ,‬והצמחייה עדיין נהנתה מקרני השמש‪ .‬תות יער זה עולה בטעמו לאין‬ ‫ערוך על התות פרי טיפוח האדם‪.‬‬ ‫בשנות המעבר מילדות לנעורים – ‪ - 1921-24‬היו כמה אירועים יוצאי דופן‪:‬‬ ‫בקיץ ‪ 1922‬התחתנה רות‪ ,‬האחות הצעירה ביותר של אימי‪ ,‬עם קרל‪ .‬החתונה‬ ‫התקיימה בגן הגדול של הסבים בלינבורג‪ ,‬וכולנו הגענו ממינכן לחתונה‪ .‬תוך הכתיבה‬ ‫אני נזכר שהסבא (מוריץ יעקבסוהן) לא לקח אותי אף פעם לבית הכנסת‪ ,‬אף שהיה‬ ‫ראש הקהילה‪.‬‬ ‫הזוג הצעיר השתייך לדור חדש‪ .‬הוא היה בחזית‪ ,‬והיא למדה באוניברסיטה‪ ,‬והייתה‬ ‫לבושה לפי הנהוג בתנועת הנוער‪ ,‬בפשטות עם שמלה ארוכה (הערה‪ :‬היא גם הייתה בת‬ ‫המשפחה הראשונה שלמדה בבית‪-‬ספר תיכון בעיירה‪ .‬עד אז רק הבנים במשפחה למדו‬ ‫בבית‪-‬ספר תיכון)‪.‬‬ ‫איש לא חזה את העתיד הנורא‪ :‬הוא יפוטר כעבור עשור משירות המדינה וימות מבעוד‬ ‫מועד מפצעי המלחמה הקודמת שבה השתתף‪ .‬ואותה תרצח תעשיית הרצח של‬ ‫הנאצים עם שני ילדיה הקטנים‪.‬‬ ‫מימים אלה בלינבורג זוכר אני שאספתי תפוחי אדמה מאדמת החול הטובה ליד בית הקברות‬ ‫היהודי‪ ,‬וששמש הכנסייה שבקירבת בית סבא תקע בחצוצרה בשעת צהרים וניגן קוראל‪.‬‬ ‫משום‪-‬מה דימיתי שהוא הכריז גם על שער הדולר העולה מדי יום‪ .‬זה כמובן בלתי‪-‬הגיוני‪,‬‬ ‫אבל מראה איזה חשיבות הייתה לאינפלציה הדוהרת‪.‬‬ ‫____________________‬ ‫בנובמבר ‪ 1923‬ניסה היטלר להשתלט על המדינה ונכשל‪ .‬חבריי לכיתה ביטאו תמיכתם‬ ‫במעשהו זה‪ .‬אנחנו היהודים לא ראינו צורך לבדוק את מעמדנו לאור התמיכה הרחבה אשר‬ ‫ממנה היטלר נהנה‪ .‬הוא אז איחר את המועד‪ .‬ממש בימים שבהם ניסה את ההפיכה‪ ,‬שמה‬ ‫ממשלת גרמניה קץ לשיגעון האינפלציה‪ ,‬והחלה תקופה של פריחה כלכלית‪.‬‬ ‫יכולנו להמשיך להתעלם מהסימנים מבשרי הסכנות‪...‬‬ ‫_____________________‬ ‫עם הגיעי ליום ההולדת ה‪ 13-‬צויינה הבר‪-‬מיצוה‪ .‬זה קרה מתוך התחשבות בסבא מוריץ‬ ‫(אבא של אמא)‪ .‬הוא וסבתא הגיעו אלינו למינכן מלינבורג הרחוקה‪ ,‬נסיעה לא קלה בגילם‪.‬‬ ‫אני רק ציפיתי למתנות לקראת יום הקבלה בקהל המבוגרים החייב במצוות‪ .‬עברתי‪ ,‬יחד עם‬ ‫יתר המועמדים‪ ,‬הכנה מפיו של רב זוטר של הקהילה‪ .‬שאלתי אותו איך מתייחסת היהדות אל‬ ‫המוות ואל הנפש‪ .‬שאלה זו העסיקה אותי מאוד‪ .‬תשובתו הייתה סתמית ובלתי רצינית ‪ -‬כאל‬ ‫שאלה מטרידה‪ .‬למדנו רק לדקלם כמה משפטים‪ ,‬מבלי להבין את השפה‪ .‬לא היה כל ניסיון‬ ‫לקרב אותנו אל הדת‪ .‬דומה לי שאותו כלי קודש פנה זמן קצר אחר‪-‬כך אל הבנקאות‪.‬‬ ‫למרות ניסיון שלילי זה צמתי ביום כיפור הקרוב וביליתי את היום בבית הכנסת‪ .‬סביבי דובר‬ ‫על עסקים‪ ,‬והילדים התקוטטו‪ .‬כך הסתיים ניסיוני הדתי במקום בלתי‪-‬הולם ‪ -‬בית כנסת‬ ‫רפורמי מלא מאמינים שאינם מאמינים‪.‬‬ ‫‪36‬‬

‫באותן שנים‪ ,‬שנות מעבר מילדות לנעורים‪ ,‬עשה אבא לפחות טיול אופניים איתנו‪ .‬נסענו‬ ‫ברכבת כמה שעות עד העיר אולם‪ ,‬והתחלנו ברכיבה‪ .‬הייתי עייף מהנסיעה ברכבת‪ ,‬ואולי גם‬ ‫מרוגש מההכנות למסע‪ .‬השמיים היו מכוסים בעננים‪ .‬מסביב יערות ללא מקומות ישוב‪,‬‬ ‫ולפנינו גבעה תלולה‪ .‬לצד הכביש במרחקים קבועים ערימות אבנים‪ .‬הן נועדו לתיקון הכביש‬ ‫וציפו לעובד אשר יקטין אותן לגדלים הדרושים‪ .‬כמו רוב הכבישים באותה תקופה שבה‬ ‫מכוניות וצמיגים עדיין היו נדירים‪ ,‬גם זה שעליו נסענו‪ ,‬היה חסר כיסוי אספלט‪ .‬על מדרון‬ ‫הגבעה התקרבה מולנו עגלת צוענים מלאת אנשים‪ ,‬והרי ידועה מזימת הצוענים לחטוף‬ ‫ילדים‪ .‬עוד היום אני מרגיש את אווירת הפחד‪ ,‬העייפות ותחושת הלבד שבה דחפתי את‬ ‫האופניים‪ .‬לא היו מסלולים שונים לבחירה במעלה הגבעה‪ .‬בראשה עמד תמרור שבו צוייר‬ ‫\"נעל\" עשויה עץ‪ .‬פירוש התמרור‪ :‬במדרון יש לבלום את מהירות העגלה בעזרת הנעל‬ ‫המחוברת לאחד הגלגלים האחוריים‪.‬‬ ‫אחרי שנת לילה ארוכה וארוחת בוקר טובה המשכנו בנסיעה רעננים‪ .‬בזיכרוני נוצרה עם‬ ‫השנים תערובת של רשמים אמיתיים ותמונות פרי קריאה ושמיעה‪ .‬כך ‪ -‬הושבתי פועל ליד‬ ‫ערימת אבנים ושמתי פטיש בידיו‪ ,‬והוא בדמותו של אותו מורה האומר \"אני מעדיף לדפוק‬ ‫אבנים על ללמד אתכם\"‪ .‬או‪ ,‬לחילופין‪ ,‬יושב שם אותו פועל‪ ,‬החבר בקשר נגד האצולה‬ ‫ב\"סיפורן של שתי ערים\" של דיקנס‪ ,‬ורואה את הנוקם בדרכו אל טירת האציל – הרוצח‪.‬‬ ‫בהמשך הטיול נהנינו ממזג אוויר יפה וראינו נופים וערים של גרמניה הדרומית‪.‬‬ ‫___________________‬ ‫תנועת הנוער‬ ‫כמו בכל שנה‪ ,‬חגגה אחותי רות בינואר ‪ 1925‬את יום ההולדת שלה עם חברים וחברות‪.‬‬ ‫ביניהם היה צעיר אשר ניהל את הסניף המקומי של תנועת הנוער היהודי \"‪.”Kameraden‬‬ ‫אמא שלי ביקשה ממנו למשוך אותי להצטרף אל התנועה על מנת להוציא אותי מבדידותי‪.‬‬ ‫הוא הצליח מעל למקווה‪ .‬בשנים הבאות היוותה התנועה ציר לפועלי‪ ,‬והייתה לחברותי בה גם‬ ‫השפעה מעבר לשנות נעוריי‪.‬‬ ‫אך בטרם אעמוד על השפעת תנועת הנוער מוצא אני כאן מקום לספר על היחסים ששררו עם‬ ‫הוריי‪ .‬היה מרחק‪ ,‬ואני הרגשתי קרירות כלפיהם‪ .‬חשבתי שאולי גילו היחסית גבוה של אבי‬ ‫תורם למרחק ומגדיל אותו מעבר למידה הנובעת משיטת החינוך המבוססת על סמכות‬ ‫ומשמעת‪ .‬לאמיתו של דבר השאירו לי ההורים חופש רב‪ .‬לא הרביצו מכות‪ ,‬דבר‬ ‫שהיה מקובל מאוד בכל שכבות העם הגרמני‪ .‬אבא לקח אותי בגיל עשר לטיול על אופניים‬ ‫במשך שבוע‪ ,‬מן האלפים עד לשפך הנהר אין; טיולים ביום ראשון בסביבה הקרובה של העיר‪,‬‬ ‫על אופניים או ברגל בין תחנות רכבת‪ ,‬וגם להרים‪ ,‬עשינו לעתים קרובות‪ .‬בסופי שבוע שבהם‬ ‫מזג האוויר מנע טיולים‪ ,‬הביאו ההורים אותנו הילדים לאחד מן המוזיאונים הרבים של העיר‪.‬‬ ‫אני זוכר עוד שני מסעות אופניים ארוכים יותר‪ .‬באחד מהם הגענו לעיירה קרומבאך‪ ,‬שממנה‬ ‫הגיע סבי לעיר מינכן‪ .‬אבא עוד זכר את המקום מנעוריו‪ ,‬מביקורים אצל קרובים‪ .‬אני כלל לא‬ ‫הייתי מעונין בתולדות המשפחה ובמקום מוצאה‪.‬‬ ‫טיול אופניים ארוך יותר הביא אותנו ‪ -‬אבא‪ ,‬רות ואני ‪ -‬לאזור היפה של היער השחור ואחר כך‬ ‫לאגם הגדול ‪ .Bodensee‬היום‪ ,‬בגיל גבוה ובמרחק עשרות שנים‪ ,‬אני מבין שהוריי העניקו לי‬ ‫חינוך טוב וחוויות‪ ,‬בייחוד סובלנות ואהבת נפלאות הטבע‪ .‬יתר על כן‪ ,‬הם לא הצרו צעדיי‬ ‫‪37‬‬

‫בשום שלב של חיי‪ ,‬לא שעה שסיכנתי את עצמי במסעותיי בהרים או על נהרות‪ ,‬ולא כאשר‬ ‫פניתי לחיי איכר בארץ ישראל‪.‬‬ ‫_____________________‬ ‫תנועת הנוער הייתה יצירה חברתית של תחילת המאה העשרים‪ ,‬המיוחדת לתרבות‬ ‫הגרמנית‪ .‬רק הציונות בגרמניה ובמזרח אירופה חיקתה אותה ויצרה ארגוני נוער‪ ,‬בראשם ‪-‬‬ ‫\"החלוץ\"‪.‬‬ ‫תנועת הנוער ביטאה מחאה נגד אורח החיים של המעמד הבורגני‪ ,‬אשר בתקופה זו התרחב‬ ‫והתבסס בגרמניה‪ ,‬שזה עתה התעצמה אחרי האיחוד‪ .‬התנועה ביקשה לחזור לטבע ולחיים‬ ‫פשוטים‪ .‬בייחוד היער הגרמני היווה נושא‪ ,‬הן באורח החיים והן בשירי התנועה‪ .‬השירים היו‬ ‫מרכיב מהותי של חווית התנועה ‪ -‬חלקם שירים עתיקים‪ ,‬וחלקם ‪ -‬חיקוי המשקף כאילו‬ ‫מציאות גרמנית עתיקה‪ .‬באה בהם לביטוי רומנטיקה‪ ,‬שבה מסתתרת נטייה ללאומיות‬ ‫גרמנית‪ .‬הייתה ספרות המבטאת את אהבת הנוף והטבע הגרמניים בתרבות הנוער הזאת‪.‬‬ ‫זו ביקשה לפשוט יחד עם העניבה והמחוך גם את נימוסי החברה ה\"טובה\"‪ ,‬המתבטאים‬ ‫בשקרים מוסכמים‪ ,‬בטיוח של סיפוק הצרכים המיניים ובצריכת אלכוהול‪.‬‬ ‫חלקים של תרבות זו מאפיינים את תרבותן של תנועות הנוער של סוף שנות השישים בארצות‬ ‫הברית ובמערב אירופה‪ ,‬אבל תנועת הנוער הגרמנית הייתה מוגבלת בהיקפה‪ ,‬וחסרה את‬ ‫המרכיב הפוליטי והמיליטנטי‪.‬‬ ‫תנועת הנוער הגרמנית ‪( wandervogel‬צפור נוד)‬ ‫מלחמת העולם הראשונה שינתה את אופי תנועת הנוער‪ .‬היא התפלגה לפי קווים מפלגתיים‪,‬‬ ‫כמו כל החברה הגרמנית‪ .‬המרכיב הלאומי התמזג עם המפלגות והתנועות הלאומניות‪ .‬נוצרו‬ ‫תנועה קתולית ותנועה קומוניסטית‪ ,‬וקמו מבחר תנועות יהודיות‪ ,‬בהתאם לפיצול בקהילה‬ ‫היהודית‪ :‬תנועות ציוניות – חילונית ודתית; תנועה דתית ואנטי‪-‬ציונית; ותנועה שבה מצאו‬ ‫מקום בני ה\"אזרחים הגרמנים בני דת משה\"‪ .‬זו האחרונה הייתה תנועת ה\"‪\"Kameraden‬‬ ‫(=חברים‪/‬רעים)‪ ,‬שבה עכשיו נבלעתי‪.‬‬ ‫היו בתנועה זו בני ובנות משפחות יהודיות המכונות בעגה הציונית \"מתבוללות\"‪ .‬הוריי היו‬ ‫חברים ב\"‪ ,\"Zentralverein Deutscher Staatsbuerger Juedischen Glaubens‬שהייתה‬ ‫אגודה מרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית‪ .‬אני מניח שגם רוב הורי יתר חברי‬ ‫התנועה השתייכו לאגודה זו‪ .‬שמה מכריז על כך שהיא דוחה השתייכות לעם יהודי וכמובן –‬ ‫‪38‬‬

‫את הרעיון הציוני‪ .‬סביר שבין חברי האגודה היו שומרי מצוות הדת היהודית במידה זו או‬ ‫אחרת‪ .‬בחוג המשפחות אשר ילדיהם השתייכו לסניף של אותה תנועת נוער בעיר מינכן לא‬ ‫היו כאלה‪ .‬ההשתייכות לדת היהודית הייתה ארגונית בלבד‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬שכבה זו של‬ ‫יהודי גרמניה סברו שהם נבדלים מאזרחי מדינה אחרים רק בהשתייכותם לקהילה דתית‬ ‫שונה מאלה של הרוב‪ ,‬השתייכות חסרת תוכן עבור רובם‪ ,‬כולל משפחתנו‪ .‬באותה שעה הם‬ ‫היו מודעים לכך שדתם השונה סוגרת בפניהם מסלולים חברתיים ומקצועיים שונים‪ .‬על‬ ‫מסלולים אלה נמנתה חברות בתנועות נוער גרמניות‪.‬‬ ‫על רקע זה קמה תנועת נוער זו‪ .‬היא הייתה יהודית מכוח השלילה וחסרה כל תוכן יהודי‪,‬‬ ‫לאומי או דתי‪.‬‬ ‫כאמור‪ ,‬היו תנועות נוער יהודיות אחרות‪ .‬הן היו ציוניות ומסונפות למפלגות ציוניות שונות‪ .‬אני‬ ‫מניח שגם הן טיפחו רעיונות וסמלים של תנועת הנוער ה\"היסטורית\" שכוונו לשינוי תרבותי‪,‬‬ ‫אבל שינוי זה ישולב בהתחדשות הלאומית או לאומית‪-‬דתית של העם היהודי‪.‬‬ ‫תנועת הנוער שאליה אני הצטרפתי‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬טיפחה רק את מסורת תנועת הנוער‬ ‫הגרמנית ההיסטורית‪ ,‬כאילו גם היא גרמנית‪ ,‬ונבדלת רק בהשתייכות דתית חסרת משמעות‬ ‫עבור חבריה החילוניים‪ .‬ומה הייתה מסורת זו? חיבור של שלילת אורח החיים של המעמד‬ ‫הבורגני אליו השתייכו המשפחות‪ ,‬עם רומנטיקה של חזרה אל הטבע‪ .‬השלילה כללה דרכי‬ ‫הלבוש‪ ,‬בילויים‪ ,‬יחסים חברתיים ומיניים‪ :‬לבוש חופשי לעומת העניבה והמחוך‪ ,‬איסור עישון‬ ‫ושתיית אלכוהול‪ ,‬אמירת אמת לעומת שקרים מוסכמים‪ ,‬מין מתוך אהבה‪ ,‬ולא נישואים בגלל‬ ‫כסף והזדקקות לזונות‪ ,‬ודגש על קירבה לטבע‪ .‬לנושאים אלה הוקדשו השיחות במפגשים של‬ ‫החניכים מדיי שבוע‪.‬‬ ‫הרומנטיקה מצאה ביטויה בטיולים בחיק הטבע בסופי השבוע ובמסעות בתקופת החופש‬ ‫הגדול‪ .‬בכל יום ראשון יוצאים את העיר‪ ,‬ובחופשות עורכים מסעות ארוכים‪ ,‬צועדים בסך‬ ‫ושרים‪ .‬ישנים בערימות חציר אצל איכרים‪ ,‬או תחת כיפת השמיים‪ ,‬אם אין מקום באכסניות‬ ‫הנוער על מזרונים‪ .‬בכל שבוע נפגשים במסגרת של קבוצה קטנה‪ ,‬ודנים בכל הנושאים‬ ‫החשובים האלה של התנהגות נכונה בהתאם לעקרונות‪ .‬יש כינויים המיוחדים לתנועות הנוער‬ ‫עבור המסעות והמפגשים‪ ,‬ויש שירים מיוחדים‪ ,‬ויש כמובן חיבה גדולה ליער הגרמני‪ .‬כל זה‬ ‫נשמע בדיעבד מגוחך‪ ,‬מה גם שזו הייתה תנועה המיוחדת לנוער היהודי‪ ,‬ואין כאן כל תוכן‬ ‫יהודי‪.‬‬ ‫היו גם כנסים של סניפי המחוז וכנס ארצי גדול שבהם נערכו תחרויות שונות‪ ,‬ומנהיגי התנועה‬ ‫נאמו והתווכחו על דרך התנועה‪ .‬והיו הסמלים‪ :‬דגלים ושירים‪ .‬אלה האחרונים כאילו חוברו‬ ‫בזמנים היסטוריים בעם הגרמני וביטאו את הזיקה שלנו אל עבר עמנו הגרמני‪.‬‬ ‫בשעתו מצאתי שם חברות וגם ידידים‪ ,‬ותפקיד של מדריך‪ ,‬ופשוט תוכן‪ .‬החיבה לטבע תאמה‬ ‫את נטיותיי‪ ,‬וההסתפקות במעט עזרה לי מאוד בארץ החדשה‪ .‬אני מרגיש שהתקופה שבה‬ ‫הייתי שקוע כולי בתנועה זו הטביעה חותם חזק על אישיותי‪.‬‬ ‫בחורף הלכתי להחליק על סקי על הרוב עם שניים מחבריי בתנועה‪ .‬פעם או פעמיים בשנה‬ ‫נערכו גם מסיבות עם ההורים והצגנו מחזה‪ .‬בחופש הגדול נערך כנס כלל‪-‬ארצי‪ .‬המבוגרים‬ ‫שבין החברים‪ ,‬בני גיל כיתות י\"א וי\"ב וקצת סטודנטים‪ ,‬התווכחו על דרך התנועה‪ .‬אנחנו‬ ‫הצעירים שיחקנו משחקי כדור עם כדור גדול ומוצק‪ ,‬אשר פגיעתו לפעמים הפילה את הנפגע‪.‬‬ ‫‪39‬‬

‫ישנו במבנים על קש או חציר‪ .‬מכבש טרם היה בשימוש האיכרים‪ ,‬ואולי טרם הומצא‪ .‬תנועות‬ ‫עשרות הצעירים על מצע העשב היבש גרמו לאבק‪ .‬כולנו חזרנו הביתה צרודים‪ .‬כאשר אנחנו‬ ‫היינו לבעלי משק חלב לא יכולתי להבין איך איכר השכיר מתבן מלא חציר לצעירים‪ ,‬ובייחוד‬ ‫צעירות המשתמשות בסיכות בשערותיהן‪ .‬גוף זר הנכנס אל קיבות פרה פירושו שחיטה‪.‬‬ ‫נראה שהיו מאוד זקוקים למזומנים‪.‬‬ ‫בחופש הגדול של שנת ‪ 1926‬יצאנו קבוצת נערים בני ‪ 14‬ו‪ 15-‬למסע של שבוע עם מדריך‬ ‫מבוגר‪ ,‬יאק‪ ,‬אז סטודנט למשפטים‪ .‬כתבתי דו\"ח על מסע זה‪ ,‬ונתתי אותו מתנה לאבי ליום‬ ‫ההולדת שלו בשישי לנובמבר‪ .‬מחברת זו נשמרה ונמצאת בין יתר הניירת בתיק המוקדש‬ ‫למשפחתי‪ .‬אבל גם מבלי לעיין בה אני זוכר היטב מסע זה‪.‬‬ ‫עמוד ראשון במחברת‬ ‫מתוך המחברת‬ ‫טיילנו באזור הנקרא ‪ .Oberpfalz‬הוא היה עני ובלתי מפותח‪ ,‬ולכן יערותיו כמו יערות עד‪,‬‬ ‫ובהם שפע של תותי יער‪ .‬במיוחד זכרתי אגם זעיר בין עצים ענקים‪ ,‬רחוק מפעילות ומרעשים‬ ‫של בני אדם‪ .‬עברנו שם בדרכנו לפראג כעבור שישים שנה‪ .‬ליד פנינת האגם מילא פונדק את‬ ‫האוויר בריחות אוכל ובצלילי מוסיקה רועשת‪ .‬המודרנה הגיעה והעניקה לתושבים את‬ ‫ברכותיה‪ .‬החל ממסע זה כבר לא התלוויתי להורים בחופשות‪.‬‬ ‫בהשפעת רוח תנועת הנוער דחיתי בקשות אימי ללמוד לרקוד‪ ,‬לשחק טניס או לרכב‪ .‬כל זה‬ ‫נחשב בורגני‪ .‬אני היום חושב שהייתה לי נטייה להתנהגות צנועה‪ .‬זה היה גם באופי של אבי‪,‬‬ ‫וזו הייתה ההתנהגות המקובלת של הסביבה‪ .‬עקרונות תנועת הנוער חיזקו את המרכיב הזה‬ ‫של אופיי‪ .‬מאוחר יותר למדתי לעשן‪ ,‬קודם מקטרת ואחר‪-‬כך סיגריות‪ ,‬ולשתות אלכוהול‪ .‬חבל‬ ‫שלא התגברתי גם על יתר האיסורים‪.‬‬ ‫השיחות והדיונים במפגשי התנועה עסקו בנושאים \"חשובים\"‪ ,‬כגון השקר המוסכם בחברה‪,‬‬ ‫או האם ללבוש עניבה‪ .‬ושאלת המין ‪ -‬המרכזית למתבגרים ‪ -‬נשארה בצד‪ .‬ברור היה שאסור‬ ‫ללכת לזונות‪ .‬אנו דנים בתקופה בה האיסורים המסורתיים על מין לפני נישואים החלו לאבד‬ ‫תוקפם‪ .‬אולם נערות רבות עוד כיבדו אותם‪ .‬הגלולה הייתה בחיק העתיד‪ ,‬וסכנת ההיריון ‪-‬‬ ‫ממשית‪ .‬אם אסור לפנות לזונות‪ ,‬ורק נערות מעטות בחוג החברתי הקרוב מוכנות להסתכן‬ ‫ביחסים מיניים‪ ,‬נמצא הצעיר מלא הדחפים המיניים בלחץ קשה‪ .‬ביום ראשון אחד‪ ,‬בטיול‬ ‫שהביא אותנו לעמק קטן‪ ,‬ובו נחל המזמין להתרחץ בו‪ ,‬החליט ראש הסניף לפרוק את‬ ‫‪40‬‬

‫הכבלים הבורגניים‪ .‬נתרחץ ערומים וערומות‪ .‬הוא לא רק הפר איסור חמור והסתכן בעונש‬ ‫קשה‪ .‬הוא הצית יצרים מבלי להציע דרכים לספק אותם‪.‬‬ ‫חברותי המלאה והמסורה בתנועה נמשכה שלוש שנים‪ ,‬עד גיל ‪ .17‬אחר‪-‬כך באה התנתקות‬ ‫איטית‪ ,‬שלא התירה את הקשר עם דרך החשיבה וההתנהגות המאפיינת את תנועת הנוער‪,‬‬ ‫לטוב ולרע‪.‬‬ ‫כל אותן שנים המשכתי‪ ,‬כמובן‪ ,‬ללכת לבית הספר‪ ,‬והוא נמאס עליי יותר ויותר‪ .‬צברתי ידע‬ ‫אשר יכול היה להיות מפתח לאוצר תרבותי כביר‪ ,‬אך הגימנסיה חסמה את הדרך אליו‬ ‫בשיטת הלימוד המכנית שלה‪ .‬אני הייתי שקוע בתנועת הנוער‪ ,‬שם הדרכתי קבוצה‪ ,‬ויותר‬ ‫ויותר – גם בספורט‪ .‬התפנית אותה לקחו חיי אל החקלאות ואל מחוזות אחרים מנעה חזרה‬ ‫מאוחרת אל מה שהפסדתי בצעירותי‪.‬‬ ‫גיל ‪17-19‬‬ ‫השנים ‪ 1924-29‬היו שנות התאוששות לכלכלת גרמניה ושקט יחסי בפוליטיקה‪ .‬בבית חל‬ ‫שינוי‪ :‬רות אחותי גמרה לימודיה בגימנסיה והחלה לימודי רפואה באוניברסיטת ברלין‪.‬‬ ‫היחסים בינינו לא היו אף פעם קרובים‪ .‬ההורים נתנו לי חופש הן בפעילותי בתנועה והן‬ ‫בספורט‪ ,‬ואני לא ידעתי להעריך כראוי את יחסם זה‪ .‬הפרקטיקה של אבא הלכה והצטמצמה‪.‬‬ ‫לעיתים הוא חזר הביתה ואמר‪ ,‬באנגלית‪ ,‬אין כלום‪ .‬בכל זאת היה מספיק כסף בשביל‬ ‫לימודיה של רות ובשביל הדרישות הצנועות שלי‪ ,‬אשר בכל זאת חייבו הוצאות חריגות‪ .‬לא‬ ‫שאלתי למקור הכסף‪ .‬בכלל לא דובר בבית הרבה על כסף‪ .‬היום אני משער שהמקור היה‬ ‫במניות‪ ,‬שבהן כסף המשפחה היה מושקע‪ ,‬ואשר עכשיו‪ ,‬אחרי האינפלציה‪ ,‬שוב נשאו‬ ‫רווחים‪.‬‬ ‫אבא השקיע את מרצו ואת כוחו האינטלקטואלי בניהול המשפט נגד הבנק קונה בית‬ ‫המשפחה‪ ,‬אשר בסופו של תהליך ארוך הניב הצלחה חלקית‪ .‬אימא ניהלה את משק הבית‬ ‫יחד עם פאולינה העוזרת‪ .‬בקיץ נסענו על אופניים לשוק הסיטוני וקנינו פירות אשר עובדו‬ ‫לריבות וקומפוטים (לפתנים)‪ .‬אימא למדה גם איטלקית‪ .‬היא דיברה היטב אנגלית וצרפתית‪,‬‬ ‫וכמובן ניצלה את ההזדמנויות התרבותיות הרבות המוצעות בעיר‪.‬‬ ‫עוד בתקופה זו ‪ -‬אני חושב בשנת ‪ - 1927‬התאספה משפחת יעקבסוהן פעם אחרונה בבית‬ ‫הסבים בלינבורג‪ .‬העילה הייתה יום הולדתו השמונים של סבא‪ ,‬או חתונת הזהב של הסבים‪,‬‬ ‫או שניהם יחד‪ .‬לפני זה הייתי במסע של שבוע במרכז גרמניה‪ .‬היינו קבוצה של חברי‬ ‫התנועה‪ ,‬אבל המסע לא היה מטעמה‪ .‬זה היה צעד ראשון בתהליך של התנתקות ממנה‪.‬‬ ‫בלינבורג התיידדתי עם בת דודי חנה וקצת התאהבתי בה‪ .‬התלוויתי למשפחת יעקבסוהן‬ ‫לכמה ימי שהות על חוף הים הבלטי‪ .‬החלטתי שהים אינו יכול עבורי להחליף את ההר‪.‬‬ ‫בשנתיים האחרונות ללימודיי בגימנסיה הלך ונחלש הקשר עם התנועה‪ .‬לאחר שלוש שנים‬ ‫שבהן הייתה מרכזית בחיי‪ ,‬יצאתי לאט לאט את המסגרת הזו‪ .‬הזרם שהושפע מתורת בובר‪,‬‬ ‫ואשר טיפח את התוכן היהודי‪-‬ציוני‪ ,‬החל להשתלט‪ .‬המלל של זרם זה היה זר לי‪ ,‬וגם לא היה‬ ‫לו במינכן נציג בעל כוח שכנוע‪.‬‬ ‫עסקתי בכל מיני ענפי ספורט וחדרתי יותר ויותר אל תוך עולם ההרים הגבוהים‪ .‬קראתי‬ ‫הרבה‪ ,‬והייתי כמובן סוציאליסט בהשקפה הפוליטית‪-‬חברתית שלי‪.‬‬ ‫‪41‬‬

‫התקרב סיום הלימוד בבית ספר ורגע השחרור ממנו‪ .‬צורת ההוראה ותכניה לא השתפרו‪.‬‬ ‫נהפוך הוא‪ :‬מורה כיתה י\"ב היה הגרוע מכולם‪ .‬עשרות שנים שמרתי את דיוקנו בתור תזכורת‬ ‫לשנות בית‪-‬הספר‪.‬‬ ‫בשנתיים אלה התיידדתי עם ארנסט אייסנמן‪ ,‬מי שהיה היהודי השני בכיתה‪ ,‬ועם פאול‬ ‫פליישמן‪ .‬עם פאול חיברה אותי אהבת ההרים‪ ,‬ומקשר זה התפתחה ידידות עמוקה עם אדם‬ ‫עדין וטוב‪-‬לב זה‪ .‬מסעות הסקי הגיעו ליעדים גבוהים וקשים יותר‪.‬‬ ‫יחד עם וולטר פרייליך קניתי סירה מתקפלת‪ .‬אפשר היה לקחת אותה ארוזה ומפורקת‬ ‫ברכבת אל תחנה במעלה נהר‪ ,‬להרכיב אותה בעשרים דקות ולשוט על הנהר‪ .‬זרם המים‬ ‫נשא אותנו עד היעד‪ ,‬ונדרשה רק פעולת ניווט‪.‬‬ ‫המשכתי \"לאכול\" ספרים‪ .‬גם הוראת ההיסטוריה המכנית בבית‪-‬ספר לא הצליחה להרוס את‬ ‫העניין הרב שלי בה‪ .‬כשהיה מזג האוויר רע בסוף השבוע‪ ,‬ביקרתי במוזיאון‪ .‬לא הייתה לי‬ ‫חברה‪ .‬בנוסף לעכבות התרבותיות של התקופה‪ ,‬עליהן כבר עמדתי‪ ,‬סבלתי גם מאי‪-‬ביטחון‪,‬‬ ‫ולא העזתי לנסות את מזלי‪.‬‬ ‫_____________________‬ ‫בתיאור זה של חיי בשנות הנעורים ותקופת תנועת הנוער לא הזכרתי את התקריות‬ ‫האנטישמיות‪ .‬תיארתי אותן בהזדמנות אחרת‪ ,‬במה שכתבתי לקראת עם המפגש של שנת‬ ‫‪ 1996‬שנערך בגימנסיון שבו למדתי‪ .‬לקטע קראתי ‪ ,Emigration without Return‬ותרגומו‬ ‫מצורף בפרק ‪.29‬‬ ‫*****************************‬ ‫פרק תשיעי‪ :‬שנות האוניברסיטה (והשמיים מתקדרים)‬ ‫באביב ‪ 1930‬סיימתי את בית הספר‪ .‬זו הייתה גאולה‪ .‬רק בקושי סבלתי עוד את השיעורים‬ ‫המחניקים חשיבה עצמאית‪ ,‬ומסלפים את ההישגים התרבותיים על‪-‬ידי הפיכתם לחומר‬ ‫לימוד‪ .‬מובן היה לי שאלמד באוניברסיטה‪ ,‬ולכן הייתה תעודת הבגרות הכרחית‪ .‬לא היו‬ ‫קיימים כל הפתרונות המקלים‪ ,‬המאפשרים לימודים גבוהים היום‪ .‬מאידך‪ ,‬לא הייתה לי‬ ‫משיכה ללימודים מיוחדים‪ .‬רפואה וודאי לא רציתי‪ .‬משכה אותי החקלאות‪ ,‬אבל לא עד כדי‬ ‫להתגבר על הקשיים העומדים בדרך‪ .‬בגרמניה לא היה מקום לאיכר או לאגרונום יהודי‪ .‬לא‬ ‫‪42‬‬

‫הייתי מוכן להגר ולעזוב את ההרים האהובים‪ .‬בחרתי במשפטים‪ ,‬לא ממשיכה אל מקצוע זה‬ ‫אלא מחוסר משיכה של מקצועות אחרים‪ .‬בחירה זו מצאה חן בעיני אבי‪ ,‬אשר לאחרונה‬ ‫הצטער על שהוא לא בחר במסלול זה‪.‬‬ ‫נרשמתי לפקולטה למשפטים של אוניברסיטת מינכן‪ ,‬ולמדתי בה את הסמסטר הראשון שלי‪.‬‬ ‫שיטת הלימוד התירה לסטודנט חופש רב‪ ,‬וכמו כולם ניצלתי אותו ‪ -‬לטיולים ולשחייה‪ .‬התרתי‬ ‫את השותפות שלי עם וולטר בסירה‪ ,‬וקניתי לבד סירה חדשה‪ ,‬גם היא לשניים‪ .‬באותה‬ ‫תקופה הסתיים המשפט הארוך על מכירת הבית בזכייה חלקית‪ ,‬והמצב הכספי של משפחתנו‬ ‫השתפר במידה ניכרת‪ .‬זה עמד בניגוד למצב הכלכלי החמור‪ ,‬אשר השתלט בסתיו ‪ 1929‬על‬ ‫העולם כולו‪ ,‬ובמיוחד על גרמניה‪ .‬הייתי כמובן מודע לכך‪ ,‬אבל מאחר שאישית לא סבלתי‬ ‫מהמצב הכלכלי הקשה‪ ,‬התעלמתי ממנו‪.‬‬ ‫בבחירות של קיץ אותה שנה הכפילו הנאצים את מספר המנדטים שלהם פי שמונה‪ ,‬מ‪ 15-‬ל–‬ ‫‪ .120‬גם עובדה זו לא עוררה אותי – או אחרים במצבי – לנתח את מצבנו‪ .‬התעלמתי מגל‬ ‫האנטישמיות הגואה‪ .‬על נושא זה כתבתי במקום אחר (נספח מספר ‪\" :2‬הגירה בלי חזרה?\")‬ ‫ולא אחזור אליו כאן‪.‬‬ ‫התעלמות זו ממצב משברי‪ ,‬וההעדפה של העכשיו הנוח והטוב על עימות עם עתיד מאיים‪,‬‬ ‫אשר אולי לא יתגשם‪ ,‬חוזרת על עצמה בכל מקום ובכל הזמנים‪ ,‬וכמובן גם עכשיו‪.‬‬ ‫____________________‬ ‫בעת ההיא – איני יודע לקבוע את התאריך ביתר דיוק –נפטרתי סוף סוף מהבתולים שלי‪,‬‬ ‫אשר לאחרונה גרמו לי צרות‪ .‬עסקתי במיני ספורט קשים על מנת לדכא את הכוח המתפרץ‪.‬‬ ‫היוזמה באה מה‪ ,.‬חברה בתנועת הנוער‪ ,‬ומכרה מזה שנים‪ .‬איני זוכר איך מצאנו זו את זה‪.‬‬ ‫לה היה קודם חבר‪ ,‬ואחרי ניתוק הקשר איתו חיפשה גבר אחר במקומו‪ .‬אהבה לא הייתה‬ ‫כאן‪ .‬לבטח לא אצלי‪ .‬הצרה הייתה – וזאת הבנתי רק כעבור זמן – שגם המין לא מצא סיפוק‬ ‫רב‪ .‬נפגשנו בשבת אחר הצהרים בדירת הוריה‪ ,‬שעה שאלה בילו בקביעות במועדון‪ .‬בנסיבות‬ ‫אלה לא יכלה להתפתח אינטימיות‪.‬‬ ‫כאשר למדתי בסמסטר הבא בברלין‪ ,‬ונסעתי הביתה לחופשת חג המולד‪ ,‬הצעתי לה שניפגש‬ ‫בחצי הדרך‪ ,‬ונבלה לילה במלון‪ .‬היא לא הסכימה‪ .‬אולי היה מפגש זה משפר את היחסים‪ .‬על‬ ‫כל פנים נידונו לניתוק‪.‬‬ ‫בחופשת הקיץ‪ ,‬אחרי הסמסטר הראשון‪ ,‬השתתפתי בסמינר אשר תנועת הנוער‬ ‫\"‪ ”Kameraden‬ערכה במקום יפה‪ ,‬במנזר ‪ ,Maulbrunn‬שהתפרסם לאחרונה בעקבות ספר‬ ‫של הרמן הסה‪ .‬הלכתי בכוונה להבין את התפנית שעשתה התנועה בסניפיה הגדולים אל‬ ‫תורת בובר‪ .‬גם לסניף שלנו במינכן הגיעו הפרסומים‪ ,‬והתקשיתי להבין את שפתם ואת‬ ‫תוכנם‪ .‬בסמינר לא שפר גורלי‪ .‬נותר זה המגע האחרון שלי עם התנועה‪ ,‬עד שפגשתיה שוב‬ ‫בשכנות קרובה בקיבוץ \"הזורע\" [שאותו הקימו בוגרי התנועה]‪.‬‬ ‫‪43‬‬

‫בובר בכנס התנועה‪( 1928 ,‬מתוך ארכיון \"הזורע\")‬ ‫לא הלכתי לסמינר בחברת ה‪ ,.‬כפי שאפשר היה לצפות‪ ,‬אלא יחד עם חברת התנועה אמה‪.‬‬ ‫היא לא הייתה חברה שלי במובן המקובל כאן והיום‪ .‬היא הייתה טובה בסקי‪ ,‬ותכונה זו לבדה‬ ‫היה בה כדי ליצור ידידות‪ ,‬וזו מחזיקה מעמד עד היום‪ .‬אז שנינו מצאנו שהמלל אינו לרוחנו‪,‬‬ ‫ועזבנו את הסמינר‪.‬‬ ‫אני פניתי למחוז שבו קיבלתי השראה ‪ -‬להרים הגבוהים‪ .‬עם פאול עליתי לעולם הקרחונים‬ ‫של הרי טירול‪ .‬היות וזו הייתה לנו הפעם הראשונה‪ ,‬נעזרנו במדריך‪ .‬כמובן‪ ,‬נשאנו את המטען‬ ‫על הגב‪ ,‬והציוד ‪ -‬חבל‪ ,‬מכוש וה\"ספייקס\" המחוברים תחת הנעלים בטיפוס על קרח ‪ -‬היו‬ ‫כבדים יותר מהמקובל היום‪ .‬בעומדנו על הפסגות הגבוהות‪ ,‬בגובה כ ‪ 3700 -‬מטר‪ ,‬ראינו את‬ ‫רכסי ההרים המושלגים פרושים סביבנו‪ ,‬והרגשנו את רוממותם‪ .‬בקיץ הבא טיפסנו ברכס‬ ‫אחר‪ ,‬הפעם בלי מדריך‪ .‬סופת שלג‪ ,‬אשר הפתיעה אותנו בחודש אוגוסט‪ ,‬הכריחה אותנו‬ ‫לוותר על פסגה אחת‪ .‬למדנו עד כמה ההר הגבוה מחייב נכונות מתמדת להיאבק על החיים‪.‬‬ ‫יותר לא הגעתי להרים בקיץ‪ ,‬אבל כן בחורף‪.‬‬ ‫במסע אחד ‪ -‬הפעם היינו חמישה – מנעו סופת שלג‪ ,‬הפעם בתקופת הפסח‪ ,‬ומפולות שלג‬ ‫לצאת מהבקתה‪ .‬הוכרחנו לוותר על שורת פסגות‪ ,‬וירדנו לעמק‪.‬‬ ‫את שיא הטיפוסים חוויתי בתקופת שבועות ‪ .1932‬הפעם הצטרפתי אל קבוצה מאורגנת של‬ ‫אגודת האלפיניסטים שליד האוניברסיטה‪ .‬מסע זה כלל גלישה על קרחונים וטיפוס על סלעים‪.‬‬ ‫יצאנו מהבקתה באחת בלילה וחזרנו אליה בצהריים‪ .‬זה היה באיטליה‪ .‬האורטלר‪ ,‬ההר‬ ‫היחידי באלפים המזרחים המגיע לארבעת אלפים מטר‪.‬‬ ‫‪44‬‬

‫עבורי הייתה זה הפעם הראשונה שטיפסתי ממש‪ ,‬ונשארה גם האחרונה‪ .‬תמיד אהבתי את‬ ‫המעבר מקרח ושלג אל מרבדי הפרחים באביב‪ .‬הפעם ירדנו אל עצי ערמון פורחים‪ ,‬וליקקנו‬ ‫את הגלידה האיטלקית המצויינת‪.‬‬ ‫____________________‬ ‫חזרה לשנה ‪ .1930‬מסביב רבתה המצוקה וגדל מספר המובטלים‪ .‬הממשלה התנהגה‬ ‫בהתאם לעקרונות מקובלים על בעלי עסק זהירים‪ .‬הכנסותיה קטנו‪ ,‬והיא הקטינה את‬ ‫הוצאותיה בהתאם‪ .‬כך הוסיפה לאבטלה ולמצוקה‪ .‬יותר ויותר אנשים נטו למפלגות הקיצוניות‬ ‫– הקומוניסטית‪ ,‬ובעיקר ‪ -‬הנאצית‪.‬‬ ‫אני הייתי‪ ,‬כמובן‪ ,‬מודע למצב‪ ,‬אבל לא הסקתי כל מסקנה‪ :‬לא הייתי פעיל במפלגה הלוחמת‬ ‫בקיצוניות‪ ,‬ולא הרהרתי במעמדי בתור יהודי‪ .‬הייתי סגור במסגרת הפרטית שלי‪ ,‬שאיפשרה‬ ‫להמשיך במסלול של לימודים והנאות‪.‬‬ ‫בסמסטר השני למדתי בברלין‪ .‬מקובל היה לעבור בין אוניברסיטאות ולשמוע מרצים ידועים‪.‬‬ ‫בסמסטר זה כבר היה עליי ללמוד יותר ולכתוב יותר עבודות‪ .‬הציונים שקבלתי שיכנעו אותי‬ ‫שמשפטן גדול לא אהיה‪.‬‬ ‫דרתי בחדר בבית העומד במפגש של שכונה של בורגנים קטנים עם שכונה של פושעים‬ ‫וזונות‪ ,‬המאוכלסת גם ביהודים רבים‪ ,‬מהגרים חסרי‪-‬כל ממזרח אירופה‪ .‬לא הרגשתי קירבה‬ ‫אליהם‪ .‬בעיר הגדולה והתוססת היה היצע עצום של אמנות ותרבות‪ .‬לא התרחקתי מעבר לו‬ ‫אל מחוזות חדשים‪ ,‬אף לא יצאתי את גבולות העיר לתור את סביבתה‪.‬‬ ‫בחופשת חג המולד נסעתי הביתה על מנת ללכת להרים‪ .‬אף רכשתי מעט מכרים חדשים‪ .‬אני‬ ‫זוכר שניים‪ ,‬אשר מהר נעלמו מחוג מכריי‪ .‬אף את שמם שכחתי‪ .‬קרובים אשר גרו בעיר‬ ‫ביקרתי‪ .‬גם איתם לא נוצרו קשרים בני קיימא‪ .‬אני מודע לכך שאז התקשיתי עוד יותר מאשר‬ ‫בתקופות מאוחרות יותר ליצור קשרים עם בני אדם‪ .‬בין הסטודנטים למשפטים בסמסטר‬ ‫השני‪ ,‬אשר שמעו אותן הרצאות כמוני‪ ,‬משכה את תשומת לבי בחורה בעלת יופי מיוחד‪ ,‬שאז‬ ‫לא היכרתי כמוהו‪ .‬שחורה הייתה ואקזוטית‪ ,‬אבל גם עם התנהגות של גברת בעלת מעמד‪.‬‬ ‫בסוף השיעור שבו משכה את תשומת ליבי‪ ,‬רציתי לעזור לה ללבוש את המעיל‪ .‬בתנועה‬ ‫מיוחדת ידעה ללבוש אותו‪ ,‬וגם לסמן שעזרתי אינה רצויה‪ .‬הבנתי את הרמז ונסוגותי‪.‬‬ ‫לא אטען שהתאהבתי בה אז‪ ,‬באולם ההרצאות של פרופ' וולף על משפט חפצים‪.‬‬ ‫זה קרה בסמסטר הבא בקיץ ‪ -‬בעיר היידלברג‪ ,‬שבה האהבה היא חלק מהרומנטיקה של‬ ‫הנוף‪ ,‬בדיוק כמו חורבת הארמון שעל הגבעה השולטת על העיר‪ .‬את ניסיונותיי הילדותיים‬ ‫לעבור את תפקיד הידיד אשר הקצתה לי הדפה בקלילות‪ .‬נשארתי מאוהב בה עד מותה‪ ,‬אף‬ ‫שלא זכיתי אפילו בנשיקה אחת‪ .‬אני טוען שאפשר להיות מאוהב בשתי נשים – בטי ואליזבט‪,‬‬ ‫ובלבד שאהבה אחת אינה מגיעה למימוש‪.‬‬ ‫העיר היידלברג לא הציעה רק רומנטיקה‪ ,‬אלא גם מרצים מצוינים באוניברסיטה ושמעתי‬ ‫מהם לא רק בחוג המשפטים‪ .‬הבאתי את הסירה שלי ושטתי בנהר וגם הגעתי עד נהר הריין‪.‬‬ ‫רכשתי ידידים‪ ,‬הקרוב ביותר היה פרנץ‪ ,‬לימים ‪ -‬נתן‪ .‬היה זה סמסטר יפה‪ ,‬ותוך כך הזנחתי‬ ‫‪45‬‬

‫ושכחתי כליל את ה‪ .‬היום אני מודע לכך שכלפיה התנהגתי באותו זמן‪ ,‬וגם כעבור שנתיים‪,‬‬ ‫קרוב לעלייה שלי‪ ,‬בצורה אנוכית ובלתי‪-‬בוגרת‪.‬‬ ‫השנה ‪ .1931‬הנאצים הולכים ומתחזקים‪ ,‬ובצורה בולטת ‪ -‬גם באוניברסיטאות‪ .‬מפעם לפעם‬ ‫פורצות בהן תגרות ידיים‪ ,‬גם בהיידלברג‪ .‬לא רק שלא הייתי מעורב בהן‪ ,‬אף לא הייתי מודע‬ ‫להן‪ .‬רק כעבור עשרות שנים‪ ,‬בקוראי את זיכרונותיו של גד לוי‪ ,‬חבר קיבוץ \"הזורע\" וסטודנט‬ ‫בתקופה ההיא גם הוא בהיידלברג‪ ,‬למדתי על מהומות אלה‪ .‬בחופשה באותה השנה עשינו‪,‬‬ ‫פאול ואני‪ ,‬את מסענו באלפים‪.‬‬ ‫לסמסטר הבא חזרתי לברלין‪ .‬הפעם גרתי בבית יפה באזור יקר של העיר‪ .‬זה היה במסגרת‬ ‫עסקת חילופין‪ :‬בן משפחת בעלת הבית למד במינכן באותו סמסטר וגר בבית שלנו‪ .‬אחותי‬ ‫למדה באוניברסיטת ‪ .Jena‬אולי צריך להזכיר שכל האנשים אשר מדובר בהם בתקופה זו –‬ ‫להוציא את פאול – היו יהודים‪ .‬זה לא נבע מתכנון או כוונה‪ .‬עובדה זו לא עוררה ספקות ביחס‬ ‫לביטחון שאני גרמני‪ ,‬ושאין לי שותפות עם יהודים בתור כאלה‪ .‬קשר אינטימי היה לי זמן קצר‬ ‫עם ק‪ ,.‬שלא הייתה יהודייה‪ .‬הוא היה מוצלח יותר מקודמו עם ה‪ ,.‬אבל תחילתו וסופו נותרו‬ ‫מעורפלים בזיכרוני‪.‬‬ ‫בחורף השני היה לי חוג מכרים מבני העיר (ברלין) אשר חזרו מהיידלברג הביתה‪ .‬הוזמנתי‬ ‫גם לבתיהם‪ .‬הופתעתי מההבדל בין סגנון החיים שהתגלה לי אצלם והידוע לי מכל הבתים‬ ‫במינכן‪ .‬הריהוט היה מודרני‪ .‬האימהות התאפרו ועישנו‪ .‬כזאת לא ראיתי אצלנו‪.‬‬ ‫זה היה הסמסטר האחרון מחוץ לבית‪ ,‬וניצלתי אותו לראות מופעים ותערוכות‪ ,‬אבל איני זוכר‬ ‫התרשמות מיוחדת‪ .‬הלכתי אף לנשף ריקודים ותחפושות‪ ,‬דבר שהייתי יכול לעשות במינכן‬ ‫ביתר הצלחה‪ .‬הניעו אותי ועזרו בתחפושת אליזבט וידידתה היפה אורסולה‪ .‬מזלי הטוב הציל‬ ‫אותי מהסתבכות‪ ,‬כאשר אירחתי בחדרי את אלן‪ ,‬ביתה של קרובה מצד אימי‪ .‬שפיכה‬ ‫מוקדמת מנעה ממני ליטול את בתוליה‪ .‬אילו הצלחתי הייתי רואה עצמי חייב לשאת אותה‬ ‫לאישה‪.‬‬ ‫כעבור ארבעים שנה ביקרה אותנו ביקנעם ערב אחד‪ ,‬והתגלתה בכל ריקנותה וטיפשותה‪,‬‬ ‫לשמחתה הגדולה של בטי‪.‬‬ ‫הסמסטר השני בברלין היה הרביעי מתוך שבעה הדרושים כדי לגשת לבחינות‪ .‬מעתה היה‬ ‫עליי להתכונן אליהן‪ ,‬ולתכלית זו נרשמתי‪ ,‬בנוסף לשיעורים באוניברסיטה‪ ,‬גם לקורס שבו‬ ‫מורה‪-‬מרצה לימד על סמך השאלות אשר הופיעו בבחינות בעבר‪ .‬סבור אני שרק קומץ מבין‬ ‫העתידים להיבחן העזו לוותר על אמצעי עזר זה‪ .‬גם גיאורג (גיורא) יוספטל‪ ,‬אשר כמוני עבר‬ ‫מברלין למינכן‪ ,‬למד אצל אותו מורה‪ ,‬והוא היה משפטן מעולה‪.‬‬ ‫המאמץ להתכונן לבחינות לא מנע‪ ,‬כמובן‪ ,‬את המשך הפעילות הספורטיבית‪ .‬היה זה‬ ‫בחופשת שבועות הקצרה של שנה זו שטיפסתי על הר האורטלר‪ ,‬מסע שתיארתי כבר קודם‪.‬‬ ‫בחופש הגדול‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬ערכתי שייט בסירה המתקפלת‪ .‬חברי למסע היה גיורא‪ .‬התחלנו‬ ‫בעיירה‪ ,‬שאת שמה איני זוכר‪ ,‬הבנויה לחוף הנהר אין שנשפך לנהר הדנובה‪ ,‬ועליו הגענו עד‬ ‫וינה‪ .‬המסע נמשך שבוע‪ .‬היו לנו אוהל וציוד בישול‪ .‬אז טרם ניבנו הסכרים בדנובה‪ ,‬ויכולנו‬ ‫ליהנות מהנופים אשר לשני גדות הנהר בלי הפרעה‪.‬‬ ‫עיתון אותו קנינו‪ ,‬כאשר ביקרנו בעיר לינץ‪ ,‬בישר על כניעת ממשלת פרוסיה השמאלית‬ ‫למשטר הימני המרכזי‪ .‬הבנו שצעד זה מבשר השתלטות כללית של הימין הלאומני‪ .‬יותר‬ ‫רחוק ‪ -‬מעבר השלטון לידי הנאצים ‪ -‬לא חזינו‪ .‬הגענו לעיר ווינה העליזה במצב רוח מדוכא‪.‬‬ ‫‪46‬‬

‫ירד גשם קל מעננים נמוכים‪ ,‬והעיר עשתה רושם עצוב ‪ -‬בירתה של ממלכה גדולה שאינה‬ ‫עוד‪ ,‬והותירה את מרכזה תלוי על בלימה‪ .‬ארזנו את הסירה ולקחנו את הרכבת הראשונה‬ ‫חזרה למינכן‪ .‬פלא הוא בעיניי איך הפכה אוסטריה הענייה והמסכנה למדינה העשירה של‬ ‫היום‪.‬‬ ‫סמסטר החורף ‪ 1932-33‬התחיל באופן רגיל‪ .‬למדתי‪ ,‬ואחרי שנפל מספיק שלג – נסעתי‬ ‫לסקי‪ .‬איני זוכר איפה הייתי בחופשת חג המולד‪ ,‬ועם מי‪.‬‬ ‫אינני יודע מתי בסתיו ‪ 1932‬פרצה המחלה של אחותי‪ .‬ראוי היה שתאריך זה יהיה מוטבע‬ ‫עמוק בזיכרוני‪ .‬העובדה שאין זה כך מעידה על חוסר הבגרות ועל מידת האנוכיות שבה‬ ‫התייחסתי אל האירוע הטראומתי הזה‪ .‬צריך הייתי להיות המשענת הקרובה ביותר להוריי‪,‬‬ ‫ונכשלתי‪ .‬זו הייתה הדודה הדוויג הנהדרת‪ .‬אבי חשד זה זמן שדבר‪-‬מה אינו כשורה אצל‬ ‫רות‪ .‬איני יודע אם ביטא את חששותיו בפני אימי‪ .‬בה התפרצות מחלת הנפש פגעה הכי‬ ‫קשה‪ .‬היום היו מטפלים בתרופות‪ .‬אז הובאה אחותי לבית חולים פרטי‪ ,‬ולא חזרה עוד‬ ‫הביתה‪ .‬כעבור שלוש שנים עלו הוריי ארצה והותירו אותה בבית החולים‪ .‬איש לא חזה את‬ ‫העתיד‪ .‬רות נרצחה בידי הנאצים‪ ,‬ההורים ניצלו‪ .‬אילו נשארו‪ ,‬לא יכלו לשנות גורלה‪ ,‬וגם‬ ‫דינם היה רצח‪ .‬אימא חזרה עוד פעם לגרמניה ב‪ 1937-‬וביקרה אותה‪ .‬איתי לא דיברה‬ ‫בשום זמן על רות‪ .‬איני יודע אם ביקשה להדחיק את האסון‪ ,‬או אם שתיקתה הייתה פרי‬ ‫תרבותה‪ .‬אני לא ידעתי לשבור את הדממה‪ ,‬ואף לא התייחסתי אליה‪.‬‬ ‫[בשנת ‪ 2019‬הוצב לוח זיכרון לרות לוינגר‪ ,‬אחותו של פריץ‪ ,‬על גדר בית המשפחה ברחוב‬ ‫גאוסשטראסה ‪ 3‬בשכונת בוגנהאוזן בעיר במינכן‪ .‬הצבת הלוח הייתה תוצאה של עבודת‬ ‫החקר שעשתה יעל (לוינגר) ועשו כמה גרמנים מסורים לשימור ואזכור קורבנות הנאצים‪.‬‬ ‫במאמר שהתפרסם בתקשורת אודות טקס ההצבה צויינו תולדות חייה בקצרה]‪.‬‬ ‫המצב הכלכלי והפוליטי היה בכי רע‪ ,‬אבל כמו כולם למדתי להתעלם ממנו‪ .‬ב‪ 30-‬לינואר‬ ‫‪ 1933‬מונה היטלר לראש הממשלה‪ .‬זה היה הליך בהתאם לחוקה‪ .‬הוא היה יושב ראש‬ ‫המפלגה הגדולה‪ ,‬ונשיא המדינה הזמין אותו להרכיב ממשלה חדשה‪ .‬נכון שקדמו לכך‬ ‫קנוניות שונות‪ ,‬אך תמורה פוליטית זו‪ ,‬אשר הייתה שורש השואה הגדולה בהיסטוריה‪ ,‬לא‬ ‫התרחשה בדרך של מהפכה‪.‬‬ ‫למחרת בבוקר רכבתי כהרגלי על אופניי אל הבית בו גר גיאורג (לימים – גיורא) יוספטל על‬ ‫מנת ללמוד יחד איתו‪ .‬אבני הרחובות ‪ -‬אספלט היה עדיין נדיר – היו מכוסות בשכבה דקה של‬ ‫קרח חלק‪ ,‬כפי שמתהווה כשאחרי גשם קל יורדת הטמפרטורה מתחת לאפס‪ .‬קרח זה מסוכן‬ ‫‪ -‬קל מאוד להחליק וליפול‪ .‬יצאתי בשלום ממלכודת זו‪ ,‬והגעתי לגיורא‪ .‬הוא סיפר שהנאצים‬ ‫חגגו את הגעת מפלגתם לשלטון במשך הלילה בפונדק הקרוב‪ ,‬בשתייה ובשירה‪.‬‬ ‫יותר לא קרה כלום בימים הקרובים‪ .‬אני לא רשמתי יומן‪ ,‬ואיני זוכר תאריכים מדויקים‪ .‬את‬ ‫התאריך הקובע בהקשר לאירועים בחורף‪-‬אביב ‪ ,1933‬שריפת הרייכסטאג‪ ,‬אפשר למצוא‬ ‫‪47‬‬

‫בספרות ההיסטורית‪ .‬אחרי אירוע זה החלו האדונים החדשים לבצע את תוכניותיהם‪ .‬אולם‬ ‫הם עשו זאת צעד אחרי צעד‪ .‬זה נכון באופן מיוחד כלפי היהודים‪ .‬כך השתכנעו רבים שיצליחו‬ ‫לשרוד‪ ,‬ואף לחיות טוב תחת הנאצים‪.‬‬ ‫פשטו שמועות על מחנה ריכוז ראשון ליד מינכן ועל הוצאות להורג שם‪ ,‬אולם הלימודים‬ ‫נמשכו‪ .‬המצב השתנה עם החרם על עסקי יהודים‪ ,‬אשר בוצע ב‪ 1-‬באפריל‪ ,‬פיטורי היהודים‬ ‫משירות המדינה‪ ,‬וסגירת האוניברסיטאות בפני סטודנטים יהודים‪ .‬כל הגזירות נכנסו לתוקף‬ ‫בחדש אפריל‪.‬‬ ‫עבורי היה עכשיו מצב חדש וברור‪ .‬לא אוכל להתייצב לבחינה‪ ,‬וממילא אין יכולת לפעול בתור‬ ‫משפטן בארץ אשר אינה רוצה בי‪ .‬תם תור לימודיי באוניברסיטה‪.‬‬ ‫מה לקחתי איתי לחיי החדשים? מובן ששכחתי את החומר הנלמד‪ .‬שמרתי את החשיבה‬ ‫האנליטית של המשפטנות‪ .‬היו שלוש שנים של חיים ללא אחריות‪ ,‬בהן ניצלתי כל הזדמנות‬ ‫ליהנות מהטבע‪ ,‬ובייחוד מההרים‪ .‬עוד באפריל עליתי במסגרת סטודנטיאלית לאזור‬ ‫הקרחונים בגבול אוסטריה‪-‬איטליה‪.‬‬ ‫מאידך לא קידמו שלוש שנים אלה את תהליך ההתבגרות‪ .‬זה נותר שמור לפרק הבא של חיי‪.‬‬ ‫**************************‬ ‫‪48‬‬

‫פרק עשירי‪ :‬לארץ‬ ‫בחודש יולי שנת ‪ 1933‬הגעתי לארץ ישראל‪ ,‬אז ‪ -‬פלשתינה–א\"י‪ .‬חצי שנה קודם לכן מונה‬ ‫היטלר לראש ממשלת גרמניה‪ ,‬והחל אותו משטר אימים‪ ,‬שכונה אחרי סיומו בלעג \"ממלכת‬ ‫אלף השנים\"‪ .‬ביום שלאחר המינוי – השלושים או שלושים ואחד בינואר‪ ,‬אין אני בטוח‬ ‫בתאריך – רכבתי כהרגלי על האופניים‪ ,‬על מנת ללמוד עם חברי גאורג לקראת הבחינות‪ .‬אני‬ ‫זוכר היטב את שכבת הקרח הדקה והמאיימת‪ ,‬שנוצרה על אבני הכביש ברחובות‪ ,‬עליה כבר‬ ‫סיפרתי‪ .‬פרט בלתי‪-‬חשוב זה זכור לי עד היום!‬ ‫בשני החודשים הבאים אומנם אירעו שריפת הרייכסטאג‪ ,‬הקמת מחנה ריכוז ראשון‪ ,‬רציחות‬ ‫רבות; והנאצים השתלטו על בני בריתם בממשלה ועל בית הנבחרים‪ ,‬אבל אני המשכתי עוד‬ ‫בשיגרת חיי כמקודם‪ .‬למדתי לבחינות והחלקתי על סקי‪ ,‬אף יצאתי במסגרת מועדון‬ ‫סטודנטים ובלוויית חברה להחליק על קרחונים‪.‬‬ ‫מן האשליה שאוכל להמשיך כאילו החיים הפרטיים שלי מוגנים התעוררתי בחודש אפריל‪,‬‬ ‫אחרי גל הפיטורים של יהודים ואיסור הלימודים באוניברסיטה עבורנו‪ .‬התברר לי שהממשלה‬ ‫הלגיטימית של גרמניה מוציאה אותנו מגוף העם הגרמני‪ ,‬ואין לי יותר מה לחפש בארץ‬ ‫האומרת לי בצורה גלויה וגסה שבטעות חשבתי אותה למולדת‪.‬‬ ‫ההחלטה להגר התקבלה בין רגע‪ .‬הקלות שבה אפשר היה להיכנס לארץ ישראל בתור בעל‬ ‫\"הון\" של אלף לירות (אנגליות)‪ ,‬והסיכוי להתחיל שם מסלול של חקלאי‪ ,‬הכריעו לטובת יעד‬ ‫זה‪.‬‬ ‫מניע ציוני או יהודי היה מעורב בהחלטה זו‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬בצורה שולית‪ .‬הנאצים היו בתקופה‬ ‫ההיא‪ ,‬ועד פרוץ המלחמה‪ ,‬מעוניינים להיפטר מהיהודים‪ .‬עוד לא עשו הכול כדי להשמידם עד‬ ‫האחרון‪ .‬אף אמנות השוד שלהם טרם השתכללה‪ ,‬וההיטל המוטל על רכישת מטבע זר היה‬ ‫עדיין צנוע‪ .‬נפרדתי מההורים בלי כל חשש מפורענות‪ ,‬והגעתי לארץ החדשה‪ ,‬בלי כל ידיעה‬ ‫על מה שמצפה לי בה‪.‬‬ ‫בשבועות האחרונים לפני עזיבת גרמניה עבדתי אצל חוכר אדמה השייכת למשפחתנו‪ ,‬אשר‬ ‫גידל ירקות למכירה בשוק העיר‪ .‬המקום קרוב לעיר – היום פרבר שלה – ויכולתי להגיע אליו‬ ‫בקלות ברכיבה על אופניים‪ .‬זה היה עסק צנוע‪ ,‬אבל בכל זאת העסיק שני פועלים‪ .‬אלה ניבאו‬ ‫לי‪ ,‬עוד בארוחת הבוקר הראשונה‪ ,‬שלעולם לא אצליח בחקלאות משום שאיני שותה בירה‪.‬‬ ‫בעל הבית ידע מניסיונו במלחמת העולם הראשונה שבאקלים החם של המזרח העשבים‬ ‫גדלים מהר‪ ,‬ולחקלאי קשה להתגבר עליהם‪ .‬הוא צדק‪ .‬פועליו טעו‪ .‬ידעתי‪ ,‬כמובן‪ ,‬שכמה‬ ‫שבועות עבודה זו לא יכשירו אותי לניהול משק חקלאי‪ .‬הכשרה יהיה עליי לעבור בארץ‬ ‫היעודה‪ .‬נדברתי עם ידידי פרנץ‪ ,‬בשעת ביקורי בברלין בסוף חודש אפריל‪ ,‬שביחד נעבור את‬ ‫תקופת ההכשרה‪ ,‬וביחד גם נתיישב‪.‬‬ ‫ארבעה או חמישה ימים של שייט באונייה הגדושה צעירים יהודים נתנו לי טעם ראשון של‬ ‫המצפה לי בארץ‪ .‬ביליתי אותם על הסיפון‪ ,‬הים היה שקט והירח מלא‪ ,‬והרגשתי חופשי בין‬ ‫‪49‬‬

‫שני עולמות‪ .‬ישנתי על הסיפון‪ ,‬כי בהמולת העלייה על האונייה הוקצה לי מקום בתא של‬ ‫בחורות‪.‬‬ ‫\"נחיתה\" בחיפה‪:‬‬ ‫את מטעני הבאתי במזוודה גדולה מהסוג אשר הכיל כל הדרוש למהגר‪ .‬היא‪ ,‬כמובן‪ ,‬הייתה‬ ‫כבדה ויציבה‪ .‬בשנת ‪ 1933‬הפליגו רק מורמים מעל העם‪ ,‬ומזוודות לא נשקלו‪ .‬זו שלי הכילה‬ ‫גם אוהל‪ ,‬אותו אוהל קטן וסגור משלושה צדדים‪ ,‬שבו השתמשתי בשייט עם סירתי‪ .‬ידעתי‬ ‫שחסרים חדרים בארץ המוצפת במהגרים; גם הייתי חסכני‪ .‬האוהל יפתור את הבעיה‪ .‬יש רק‬ ‫שאלה‪ :‬איפה אקים אותו? מצאתי תשובה‪.‬‬ ‫אבל קודם צריך למצוא את המזוודה‪ .‬הרי היא נועדה לפריקה בנמל יפו‪ ,‬ואני המשכתי על‬ ‫האונייה לחיפה‪ .‬אחרי לילה במחסן ענקי בשטח הנמל‪ ,‬מכוסה בסדין מלוכלך‪ ,‬אחרי חיסון נגד‬ ‫מחלה – טיפוס? – מצאתי עצמי יושב בקפה קטשקה מול גלי הים התיכון‪.‬‬ ‫חיפה‪ ,‬פינת בורג'‪-‬סטנטון‪1934 ,‬‬ ‫נמל חיפה שנות השלושים‬ ‫כמובן‪ ,‬לא ידעתי שזה קפה קטשקה‪ ,‬ומה חשיבותו ההתיישבותית‪ :‬כאן נפגשים סוחרי‬ ‫הבהמות והסוסים עם החקלאים‪ .‬גם לא ידעתי שתוך זמן קצר הים לא ייראה יותר ליושבי‬ ‫הקפה‪ .‬הם יסתכלו על שדרות המלכים – העצמאות – ועל שורת בתים גבוהים‪.‬‬ ‫התחלתי לשאול את השכנים איך מגיעים ליפו‪ .‬שאלה זו והתשובה שקיבלתי היוו שיעור‬ ‫ראשון ביידיש ובסדרי התחבורה בארץ החדשה‪.‬‬ ‫למדתי שבמרחק קטן משם עומדות מוניות‪ .‬נהגיהם מכריזים בקול‪\" :‬יפו‪ ,‬יפו\"‪ .‬מקום זה הוא‬ ‫צומת תחבורה‪ ,‬כי במרחק קטן ממנו נמצא השוק‪ ,‬ועל כן מזדמנים לכאן נוסעים‪ .‬תתמלא‬ ‫המונית‪ ,‬אחרי חצי שעה או שעה או יותר‪ ,‬וייסע הנהג‪ .‬דרך אחרת‪ ,‬ארוכה בהרבה ‪-‬‬ ‫באוטובוס‪ .‬מתיי יוצא כזה? לא יודעים‪ .‬דרך שלישית ‪ -‬ברכבת‪ .‬התחנה ‪ -‬מעבר לשוק דרומה‪.‬‬ ‫מתיי נוסעת אחת? אין יודעים‪ .‬צריך ללכת לתחנה ולשאול‪.‬‬ ‫בירור זה מבהיר שהכי פשוט להשתמש במונית‪ .‬בינתיים החלה הזריקה להשפיע‪ .‬אני מרגיש‬ ‫שיש לי חום‪ .‬הולך למקום יציאת המוניות‪ ,‬ויושב בזו שנהגה מכריז על יפו‪ .‬ישבתי זמן רב‪,‬‬ ‫והיה חם‪ ,‬אבל בסוף זזנו‪ .‬לא הגענו רחוק‪ .‬מסלול הנסיעה התבהר לי למחרת‪ .‬באותו יום‬ ‫הגענו קצת מעבר לשכונת בת גלים‪ ,‬והמכונית נעצרה‪ .‬התחיל הוויכוח הרגיל בין כל הנוסעים‬ ‫האחרים על מה חסר למכונית והאם אפשר להמשיך בנסיעה‪ .‬חזרנו ומצאתי עצמי בחיפה‪,‬‬ ‫בלי מזוודה‪ ,‬ועם חום‪ ,‬ובלי גג מעל ראשי‪ .‬הייתי קרוב לדמעות‪ .‬ריחם עליי אחד הנוסעים של‬ ‫מונית הנפל‪ ,‬ולקח אותי למלון ברחוב בורג'‪ ,‬הוא הרחוב העולה להדר (כיום רחוב מעלה‬ ‫השחרור)‪ .‬אחרי שנים נודע לי שהאיש היה עסקן ידוע של \"השומר הצעיר\"‪ ,‬חבר אחד‬ ‫הקיבוצים בעמק‪ ,‬ושמו היה בדר‪.‬‬ ‫‪50‬‬