פרויקט מבוגרים- קומונת יהל לפרסום

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫מרתה עמיתי‬ ‫בת ‪74‬‬ ‫נשואה למריו‬ ‫אם לארבעה ילדים‪ -‬איתן‪ ,‬חגי‪ ,‬צחי ודרור‪.‬‬ ‫סבתא לתשעה נכדים‬ ‫סיפור העלייה‪:‬‬ ‫נולדתי באורוגוואי בשנת ‪ ,1947‬והייתי חברה בתנועת \"הנוער הציוני\"‪ ,‬בה הכרתי את בעלי מריו‪ .‬בשנת ‪ ,1962‬כאשר‬ ‫היינו מדריכים בתנועת הנוער‪ ,‬שלחו אותנו מטעם התנועה ללמוד במכון למדריכי חוץ לארץ בירושלים‪ ,‬בקורס שנמשך‬ ‫כשנה‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬שבנו לאורוגוואי בכדי להדריך במשך ארבע שנים נוספות‪ .‬בשנת ‪ ,1967‬מריו ואני עלינו ארצה יחד‬ ‫עם חברי תנועה נוספים‪ ,‬והתיישבנו בקיבוץ ניצנים‪ .‬עלינו בשם ההגשמה והיישום של החינוך שקיבלנו בתנועת הנוער‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫כאשר הגענו לקיבוץ בשנת ‪ ,1967‬נקלטנו בקיבוץ בצורה מאוד פשוטה‪ .‬כל אחד קיבל מגורים‪ ,‬וסידור העבודה לאחד‬ ‫מענפי הקיבוץ‪ .‬אחיו של מריו חי בניצנים טרם הגענו ארצה ולכן הקליטה בקיבוץ היתה פשוטה יותר עבורנו‪ .‬במשך‬ ‫השנים עבדתי בבתי הילדים בתור מטפלת‪.‬‬ ‫החיים בקיבוץ היו מאוד שונים מהחיים שהכרנו באורוגוואי‪ ,‬אך בכל זאת הם היו מאוד מאורגנים ומסודרים‪.‬‬ ‫בקיבוץ‪ ,‬בניגוד לחיים באורגוואי‪ ,‬מי שרצה להשתלב ו\"להיות כמו כולם\" צריך היה להיצמד לכללים המקובלים‬ ‫בקיבוץ‪ .‬עם זאת‪ ,‬לעיתים אנשים הרגישו שצורת החיים הזו לא מאפשרת להם להביע את עצמם ולפעול באופן חופשי‪,‬‬ ‫ולכן עזבו את הקיבוץ למקומות אחרים‪.‬‬ ‫בעיני‪ ,‬התנאים להם זכו ילדיי בקיבוץ היו תנאים אידיאליים‪ .‬החברה שעטפה אותם וליוותה אותם לאורך ילדותם‬ ‫תרמה להם ושמחה אותם‪ .‬עם זאת‪ ,‬אנחנו חוששים שדווקא בגלל האינטנסיביות שבילדות המשותפת‪ ,‬הם לא שמרו‬ ‫על קשרים עמוקים וחזקים עם חבריהם לשכבה‪.‬‬ ‫למריו ולי ארבעה בנים נהדרים‪ .‬לבן הקטן ביותר קוראים דרור והוא גר עדיין בקיבוץ‪ ,‬היתר גרים בגהה‪ ,‬גלעון‪,‬‬ ‫ומודיעין‪ .‬יש לנו תשעה נכדים‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫מריו עמיתי‬ ‫בן ‪74‬‬ ‫נשוי למרתה‬ ‫אב לארבעה ‪ -‬איתן‪ ,‬חגי‪ ,‬צחי ודרור‪.‬‬ ‫סב לתשעה נכדים‪.‬‬ ‫סיפור העלייה‪:‬‬ ‫‪ 1947‬באורוגוואי‪ ,‬וכבר בגיל צעיר לקחתי חלק בתנועת הנוער \"הנוער הציוני\"‪ ,‬תחילה כחניך‬ ‫נו‪.‬וללדאתיחרבשמנכןת‬ ‫כמדריך‪ .‬בשנת ‪ ,1962‬לאחר שהכרתי את רעייתי מרתה‪ ,‬נסענו יחד מטעם התנועה לישראל‪,‬‬ ‫לקורס במכון מדריכים בירושלים שנמשך כשנה‪ .‬לאחר מכן חזרנו לאורוגוואי והדרכנו בתנועה במשך ארבע‬ ‫שנים נוספות‪ ,‬עד עלייתנו ארצה בשנת ‪ 1967‬יחד עם חברי תנועה נוספים‪ .‬בעקבות אחי הבכור‪ ,‬שעלה ארצה‬ ‫בשנת ‪ ,1954‬התיישבנו בקיבוץ ניצנים‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫הקליטה בקיבוץ היתה פשוטה ונעימה עבורנו‪ .‬כל אחד קיבל מגורים וסידור עבודה בו שובצנו בענפי הקיבוץ‪.‬‬ ‫עבדתי בפרדס כמעט חמישים שנה‪ ,‬כפועל ואף כמנהל הענף‪ .‬בהמשך גם לקחתי חלק בועדות שונות ואף הייתי‬ ‫מזכיר הקיבוץ‪ .‬החיים בקיבוץ היו מאוד מאורגנים‪ ,‬החל בסידור העבודה ועד חדר האוכל שמספק שלוש‬ ‫ארוחות ביום‪ .‬בהתאם גם החיים ומערכות היחסים היו אינטנסיביים מאוד‪ ,‬האנשים סביבך היו שם לאורך‬ ‫כל היום‪ ,‬לטוב ולרע‪.‬‬ ‫אני מאמין בשינויים שהקיבוץ עבר ואפילו פעלתי למען אותם שינויים‪ .‬חשבתי באותה התקופה שעלינו‬ ‫להסתכל על החיים בפרספקטיבה עכשווית‪ .‬כשהעולם משתנה ומתחדש‪ ,‬תפקידנו להתאים את עצמנו ואת‬ ‫הקיבוץ אליו‪.‬‬ ‫החיים אינם סטטיים‪ ,‬ולא כל דבר חייב להישאר כמו שהוא‪ .‬לכן גם האמנתי שעלינו להביא את השינוי ולא‬ ‫לחכות שיקרה מעצמו‪.‬‬ ‫השינויים באורח החיים החלו בדברים קטנים‪ ,‬דוגמת החשמל שהיה בחינם באותה תקופה והאפשרות‬ ‫להחזיק רכב‪.‬‬ ‫בעיני‪ ,‬התנאים להם זכו ילדיי בקיבוץ היו תנאים אידיאליים‪ .‬החברה שעטפה אותם וליוותה אותם לאורך‬ ‫ילדותם תרמה להם ושמחה אותם‪ .‬עם זאת‪ ,‬אני חושש שדווקא בגלל האינטנסיביות שבילדות המשותפת‪ ,‬הם‬ ‫לא שמרו על קשרים עמוקים וחזקים עם חבריהם לשכבה‪.‬‬ ‫מרתה ואני התברכנו בארבעה בנים נהדרים ותשעה נכדים‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלנו‬ ‫מרתה ומריו‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫נילי פיירמן‬ ‫בת ‪78‬‬ ‫נשואה לצבי‬ ‫אם לארבעה‪ -‬יפעת‪ ,‬יריב‪ ,‬אמנון וליטל‬ ‫סבתא לתשעה נכדים‪.‬‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1943‬בעיר תל אביב להורים שעלו ארצה בגיל צעיר‪ .‬אבי שהיה לוחם אצ\"ל נעצר בלטרון‪ ,‬בדומה לחלק‬ ‫גדול מלוחמי האצ\"ל באותה תקופה‪ .‬אני זוכרת שבתור ילדה קטנה היו מעבירים אותי אליו דרך הגדר עם דברים‬ ‫בכיסים כדי שאעביר לו‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,1951‬כשהייתי בת שמונה‪ ,‬עברנו לצ'ילה למשפחתה של אימי‪ ,‬שם סיימתי את שנות בית הספר והתיכון ולקחתי‬ ‫חלק בתנועת \"הנוער הציוני\"‪ .‬לא תמיד היה לי טוב בצ'ילה‪ .‬תמיד הרגשתי זרה ושונה אף על פי שלמדתי בבית ספר‬ ‫יהודי וחייתי בקהילה יהודית‪.‬‬ ‫בגיל עשרים ושלוש‪ ,‬עבדתי בסוכנות היהודית בתור מזכירה‪ ,‬וכך הכרתי את בעלי לעתיד‪ ,‬צבי‪ .‬כבר באותה השנה עלינו‬ ‫יחד לארץ‪ ,‬למרות ההתנגדות של הוריי‪ .‬בשנת ‪ 1967‬נישאתי לצבי ואיתו אני חייה עד היום‪.‬‬ ‫\"אני וניצנים\"‪:‬‬ ‫כשהגענו לקיבוץ‪ ,‬לא ידעתי מה זה קיבוץ ולא הכרתי אף אחד‪ .‬לא הגעתי לקיבוץ כחלק מגרעין אלא כבת זוג של בן‬ ‫גרעין ולכן בהתחלה היה לי מאוד קשה‪ .‬לצבי היה מאוד חשוב לעלות לארץ ואני כיבדתי את רצונו‪.‬‬ ‫תחילה עבדתי בפרדס ובגד\"ש אבל לאחר זמן מה‪ ,‬אני וצבי התחתנו‪ ,‬נכנסתי להריון ולכן העבירו אותי לעבוד במחסן‬ ‫הבגדים של הקיבוץ‪ .‬לאחר שילדי נולדו וגדלו מעט התחלתי ללמוד הנהלת חשבונות ועבדתי בתל אביב בחנות של מפעל‬ ‫הכיסאות של הקיבוץ‪\" ,‬פלטכניקה\"‪ .‬עבדתי הרבה שנים גם במטבח של ניצנים‪.‬‬ ‫בחג שבועות של שנת ‪ 1990‬כאשר חדרו לחוף ניצנים שיירת מחבלים‪ ,‬אני הייתי בחוף הים עם בני אמנון‪ ,‬לא הבנתי מה‬ ‫קורה‪ ,‬שמעתי בעיקר את המציל צועק וקורא למחבלים להתפנות מהחוף‪ .‬היה בלגן שלם ‪.‬‬ ‫מאוחר יותר באותה שנה‪ ,‬נשלחנו לשליחות בדרום אמריקה מטעם התנועה ואני עבדתי בשגרירות ישראל בארגנטינה‪.‬‬ ‫בתאריך ‪ 17‬במרץ ‪ ,1992‬כאשר הרה הפיצוץ של מכונית התופת סמוך לשגרירות‪ ,‬ניצלתי כאשר יצאתי מהעבודה‬ ‫לארוחת צהרים יחד עם חברותיי לעבודה כחצי שעה לפני הפיצוץ‪.‬‬ ‫צבי ואני הקמנו משפחה בקיבוץ וגידלנו יחדיו ארבעה ילדים‪ .‬ביתנו הבכורה יפעת‪ ,‬נולדה בשנת ‪ 1968‬וגרה בישוב‬ ‫מכמנים שמועצה אזורית משגב‪ ,‬יריב נולד בשנת ‪ 1972‬וגר כבר חמש‪-‬עשרה שנה ביפן‪ ,‬אמנון נולד בשנת ‪ 1976‬וחי בתל‬ ‫אביב‪ ,‬וביתנו הקטנה‪ ,‬ליטל נולדה בשנת ‪ 1979‬וכיום מתגוררת בכפר ויתקין‪.‬‬ ‫היום‪ ,‬ומאז שיצאתי לפנסיה אני מתעסקת בקרמיקה‪ ,‬פיסול‪ ,‬אופה ומבשלת ועסוקה בעיקר בתשעת נכדיי‪ .‬טוב לנו‬ ‫בקיבוץ ואנחנו מרגישים פה הכי בבית‪ ,‬מעורבים בהיסטוריה ובמהות של הקיבוץ‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫צבי פיירמן‬ ‫בן ‪77‬‬ ‫נשוי לנילי‬ ‫אב לארבע ילדים‪ -‬יפעת‪ ,‬יריב‪ ,‬אמנון וליטל‬ ‫סב לתשעה נכדים‪.‬‬ ‫סיפור העליה‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1944‬בבואנס איירס‪ ,‬בירת ארגנטינה‪ .‬מגיל צעיר הייתי חבר בתנועת \"הנוער הציוני\"‪ ,‬תחילה כחניך‬ ‫ולאחר מכן מדריך ואף כמזכיר התנועה‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1962‬הגעתי לראשונה לארץ ישראל מטעם התנועה‪ ,‬ועברתי הכשרה של כשנה במכון \"למדריכי חוץ לארץ\"‪.‬‬ ‫לאחר מכן כאשר חזרנו לארגנטינה‪ ,‬אני וחבריי למכון קודמנו להיות מנהיגי התנועה‪ .‬בשנת ‪ 1965‬הגעתי לארץ בפעם‬ ‫השנייה מטעם הקונגרס הציוני‪ .‬בעקבות תפקידי בתנועה‪ ,‬נשלחתי לצ'ילה לשנה לקדם את התנועה גם שם‪ .‬בצ'ילה‬ ‫באותה התקופה‪ ,‬הכרתי את נילי‪ ,‬אשתי לעתיד‪ .‬לאחר אותה השנה נילי ואני החלטנו לעלות לארץ‪ .‬בשנת ‪ ,1967‬עלינו‬ ‫ארצה והגענו לקיבוץ ניצנים יחד עם חברי הגרעין שלי‪ .‬היינו קבוצה מאוד פעילה ומגובשת שהשרתה תחושה נעימה‬ ‫וטובה של עבודה ושותפות‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫בהגעתנו לקיבוץ‪ ,‬נשלחתי לעבוד בפרדס‪ ,‬עד שהחלטתי להמשיך את לימודי הפסיכולוגיה אשר התחלתי בצ'ילה‪ ,‬עם‬ ‫פתיחת שלוחת אוניברסיטת \"בר אילן\" באשקלון‪ .‬כך למדתי תואר בפסיכולוגיה כשלוש שנים במקביל לעבודתי‬ ‫בפרדס‪ .‬כדי לסיים את התואר כהלכה הייתי צריך להמשיך את לימודי בתל אביב‪ ,‬שם במקביל ללימודים עבדתי‬ ‫בתנועה )הנוער הציוני(‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1973‬גייסו אותי ל\"מרכז הפסיכולוגי שער הנגב\"‪ ,‬שם התחלתי לעבוד כפסיכולוג‪ .‬באותה השנה‪ ,‬עם פרוץ‬ ‫מלחמת \"יום הכיפורים\"‪ ,‬גויסתי לצבא ושירתתי כחצי שנה‪ .‬במקביל לעבודתי‪ ,‬מילאתי תפקידים שונים בקיבוץ כגון‬ ‫ראש ועדת חינוך‪ ,‬תרבות וחברים‪ ,‬ואף ניהלתי פרויקט משקי גדול במשך כחמש שנים‪ .‬אהבתי את השילוב בין עבודתי‬ ‫הפרטית לחיי הקיבוץ ועשיתי אותו בהבנה ורצון רב‪.‬‬ ‫לאחר כשלוש שנים בשער הנגב‪ ,‬התחלתי ללמוד לתואר שני‪ ,‬דבר אשר היה חדש וחריג באותה תקופה בקיבוץ‪ .‬את‬ ‫עבודת התזה שלי עשיתי בנושא \"שיטות שינה והפרעות פסיכודניות אצל ילדי קיבוץ\"‪ .‬באותן שנים בקיבוץ הייתה‬ ‫לינה משותפת לכן התאפשר לי לבצע עבודת מחקר מקיפה ומעמיקה מאוד של כשנים‪-‬עשר קיבוצים שונים וכארבע‬ ‫מאות עשרים ילדים‪ ,‬מטפלות והורים‪ .‬בשנת ‪ ,1979‬כאשר התחילו הדיונים לעבור ללינה משפחתית‪ ,‬הציגו את עבודת‬ ‫המחקר שלי ואני משער שהיא השפיעה על ההחלטה‪ .‬לא כולם הסכימו עם ההצעה וחלק מהחברים כעסו‪ ,‬אך לבסוף‬ ‫התקבלה ההחלטה לעבור ללינה משפחתית‪ .‬בעקבות המוערבות שלי בהחלטה קיבלתי את תפקיד האחראי על הרחבת‬ ‫הבתים והבנייה בעקבות המעבר של הילדים לבית הוריהם‪ .‬בשנת ‪ ,1982‬ילדי הקיבוץ עברו ללינה משפחתית בניהם‬ ‫שניים מילדינו הקטנים‪ .‬גם כאשר חזרתי לעבוד בשער הנגב המשכתי להיות מעורב בתהליכים מסוימים שעבר הקיבוץ‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,1990‬טסנו לשליחות נוספת מטעם התנועה בבואנוס איירס‪ .‬במטרה לקדם פרויקט של \"מנהיגות צעירה\"‬ ‫בדרום אמריקה‪ ,‬נשלחתי לאזורים שונים‪ -‬ממקסיקו עד ארגנטינה ‪ .‬נהנתי מאוד מתפקידי אך למשפחתי היה פחות‬ ‫קל עם דרישות התפקיד‪ .‬לאחר השליחות‪ ,‬התחלתי ללמוד פסיכותרפיה‪-‬פסיכואנליטית במכון \"הפסיכואנליטי‬ ‫בירושלים\" ובשלב מאוחר יותר גם התחלתי להרצות שם‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫צבי פיירמן‬ ‫בן ‪77‬‬ ‫נשוי לנילי‬ ‫אב לארבע ילדים‪ -‬יפעת‪ ,‬יריב ‪ ,‬אמנון וליטל‬ ‫סב לתשעה נכדים‪.‬‬ ‫במהלך השנים עבדתי והתנדבתי במקומות שונים‪ ,‬אך המקום שליווה אותי מראשית הקריירה שלי הוא \"המרכז‬ ‫הפסיכולוגי שער הנגב\"‪ ,‬שהיווה מאין \"בית מקצועי\" עבורי‪ ,‬שלימים הפכתי למנהלו‪ .‬בשנת ‪ ,2006‬כאשר החלה‬ ‫ההתנתקות‪ ,‬הקמתי יחד עם המרכז של שער הנגב את המוקד לסיוע נפשי למפונים‪ .‬זה היה פרויקט מעניין שלמדתי ממנו‬ ‫המון והיה מאוד משמעותי עבורי‪ ,‬ואף ליווה אותי לדברים נוספים שעסקתי בהם אחר כך‪.‬‬ ‫פעמים רבות כעסתי שבכדי לצאת ללימודים או לטיסת שליחות בחו\"ל הייתי צריך לעבור ועדה והצבעה בקיבוץ‪ ,‬אך גם‬ ‫הסכמתי והבנתי את המניעים הקיבוציים להתנהלות זו‪ .‬הקיבוץ עבר שינויים רבים במהלך השנים אך אני מרוצה מהצורה‬ ‫והדרך בה הוא השתנה‪ .‬אני רואה את ההתפתחות של ניצנים בהכנסת החברים החדשים לקיבוץ ואני חושב שזה עושה טוב‬ ‫לקהילה‪ ,‬מפתח אותה חברתית ותרבותית מאוד‪.‬‬ ‫לנילי ולי ארבעה ילדים‪ ,‬ביתנו הראשונה יפעת‪ ,‬כיום בת ‪ 53‬וגרה במכמנים שבמשגב‪ ,‬יריב בן ‪ 49‬חי ביפן‪ ,‬אמנון בן ‪ 45‬וחי‬ ‫בתל אביב‪ ,‬והאחרונה‪ ,‬ליטל בת ‪ 42‬וכיום מתגוררת בכפר ויתקין‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלנו‬ ‫צבי ונילי‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫מריו פרבר‬ ‫בן ‪77‬‬ ‫אלמן לרוזה ז\"ל‬ ‫אב לשני ילדים‪ -‬יוני וקרן‬ ‫סיפור עלייה‪:‬‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1944‬באורוגוואי‪ ,‬לחיים טובים ונוחים מאוד‪ .‬בצעירותי השתייכתי לתנועת הנוער‬ ‫\"הנוער הציוני\"‪ .‬בשנת ‪ ,1965‬כאשר הייתי בן עשרים ואחת‪ ,‬עליתי לארץ כחלק מהגרעין שלי‬ ‫בתנועה‪ .‬עליתי מתוך מניעים ציוניים‪ ,‬וכי הרגשתי צורך להגן על מדינת ישראל באותה התקופה‪.‬‬ ‫זאת הייתה ההגשמה באותם ימים‪ .‬הורי עלו לארץ גם הם בשנות התשעים‪ .‬כאשר עליתי הגעתי‬ ‫ישר לקיבוץ ניצנים‪.‬‬ ‫התגייסתי לצבא לגדוד הנחל והשריון ונלחמתי במלחמות שונות‪ ,‬במלחמת \"ששת הימים\"‪,‬‬ ‫במלחמת \"יום הכיפורים\" ובמלחמת \"ההתשה\"‪ .‬לאחר מכן התנדבתי ב\"משמר הגבול\" במשך‬ ‫עשרים ושתיים שנים‪ ,‬והייתי רכז הביטחון של הקיבוץ‪.‬‬ ‫את אישתי הכרתי בזמן הצבא‪ ,‬כאשר לאחר מלחמת \"ששת הימים\"‪ ,‬היא הגיעה בתור מתנדבת‬ ‫ביחד עם עוד קבוצת מתנדבות מברזיל‪ .‬לאחר מכן עברנו לגור ביחד בקיבוץ‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫הקליטה בקיבוץ הייתה מאתגרת בשבילי‪ .‬המעבר בין החיים באורוגוואי לחיים בקיבוץ היה מאוד‬ ‫קשה והכניס אותי להלם מכיוון שהגעתי לבד לקיבוץ‪ ,‬ורק לאחר חצי שנה הגיעו חברי לגרעין‪.‬‬ ‫תחילה עבדתי בפרדס בקיבוץ למשך מספר חודשים‪ ,‬אך החלטתי לעבור לחשמלייה‪ .‬שם נשארתי‬ ‫לעבוד שלושים שנה‪ .‬לאחר מכן הייתי עשר שנים בבניין ולבסוף עבדתי עוד עשר שנים במפעל‬ ‫הכסאות של הקיבוץ‪\" ,‬פלטכניקה\"‪.‬‬ ‫אהבתי את הלינה המשותפת וחשבתי שאורח החיים הזה עשה טוב לילדיי ושהם נהנו מזה מאוד‪.‬‬ ‫בהתחלה לא התחברתי לשינויים שהקיבוץ עבר במהלך השנים כחלק מתהליך ההפרטה‪ ,‬כיום אני‬ ‫מתלבט איזה דרך אני מעדיף‪ ,‬הקיבוץ השיתופי או המתחדש‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,2009‬התאלמנתי מאישתי‪ ,‬רוזה‪ ,‬היום יש לי שני ילדים ואחד מהם אף בונה בית בקיבוץ‬ ‫ומתכנן לעבור אליו כאשר יהיה מוכן‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫מריו פרבר‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫שריתה קוניס‬ ‫בת ‪73‬‬ ‫נשואה לשלום‬ ‫אם לשלושה ילדים ‪-‬דרורית‪ ,‬אביגל וליאור‬ ‫סיפור העליה‪:‬‬ ‫סבתא לשישה נכדים‪.‬‬ ‫נולדתי ב‪ 1946‬בבואנוס איירס‪ ,‬ארגנטינה‪ ,‬להורים מהגרים מרוסיה וגרמניה‪ .‬ארגנטינה הייתה מדינה שמעוניינת‬ ‫לקלוט מהגרים‪ ,‬ולכן יהודים רבים ממזרח אירופה הגיעו אליה‪ .‬החיים של המהגרים‪ ,‬וכך גם של משפחתי‪ ,‬היו‬ ‫פשוטים מאוד‪ ,‬היו קשיי שפה ופרנסה‪ .‬הורי היו ציונים שרצו לעלות לישראל )אך הגשימו זאת רק אחרי שנים רבות‬ ‫בארגנטינה‪ ,‬הם עלו לארץ שנתיים אחרי(‪ .‬הם לא היו מאוד מסורתיים‪ ,‬אבל היהדות הייתה מודעת‪ ,‬ובלטו בעיקר‬ ‫מאורעות קשים כמו האינקוויזיציה והשואה‪.‬‬ ‫הייתי די צמודה לבית‪ ,‬מסביב היו שכנים גויים ולא היו לי חברים‪ .‬עד שבגיל שתיים‪-‬עשרה הגעתי לתנועת הנוער‪,‬‬ ‫\"הנוער הציוני\"‪ ,‬ומאז היא הייתה החלק החשוב ביותר בחיי‪ ,‬יותר מהלימודים בבית הספר‪ .‬בתנועה היה נהוג‬ ‫לאחר סיום לימודי תיכון לא ללכת לאוניברסיטה‪ ,‬אלא לעלות לארץ ישראל‪ .‬אני הגעתי לארץ פעמיים‪ .‬בגיל שבע‬ ‫עשרה נשלחתי ע\"י התנועה והסוכנות למכון למדריכים בירושלים‪ ,‬שם העברנו שנה של לימודים עיונים בכל הקשור‬ ‫לארץ‪ ,‬טיולים ועבודה בקיבוצי התנועה‪ .‬בגיל תשע‪-‬עשרה עליתי ממש‪ ,‬כבר נשואה לשלום‪ ,‬והגענו יחד ישר לניצנים‬ ‫עם כל החברה של השכבה שלנו‪ .‬העלייה לארץ הייתה שמחה‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫חיינו בקיבוץ בצניעות‪ ,‬בדירת חדר עם שירותים משותפים ל – ‪ 4‬זוגות‪ ,‬אבל כך חיו כולם‪ .‬הארץ כולה הייתה‬ ‫צנועה‪ .‬הגענו קבוצה די גדולה והיה טוב עם החברה‪ .‬בני גילנו‪ ,‬בני המשק‪ ,‬לא כל כך קיבלו אותנו‪ ,‬היינו שונים‪ ,‬לא‬ ‫הייתה לנו שפה‪ .‬אחר כך הדברים הסתדרו‪ .‬חברי ואני היינו הקבוצה הגדולה ביותר שבאה לניצנים וגם נשארה‬ ‫לחיות כאן‪ .‬לאורך השנים עבדתי בכל מיני עבודות בקיבוץ‪ .‬בהתחלה עבדנו בפרדס‪ .‬היה קשה‪ ,‬חם‪ ,‬אבל היינו יחד‪,‬‬ ‫אז כל דבר היה נסבל‪ .‬עבדתי כמה שנים במטבח‪ ,‬בחינוך‪ ,‬ריכזתי את הגיל הרך ואת וועדת חינוך‪ ,‬גם ועדת חברים‪.‬‬ ‫הקיבוץ הקטן‪ ,‬יחסית‪ ,‬היה בעצם תחליף למשפחה שלא הייתה לי‪ ,‬אהבתי מאוד את התרבות‪ ,‬החגים ולא יכולתי‬ ‫להיעדר מחגים משום סיבה‪ .‬גם את השפה למדתי בחריקת שיניים‪ .‬את הסיפור בגן בשעת ההשכבה למדתי קודם‬ ‫בע\"פ כי היה לי קשה לקרוא אותו‪ .‬עם ילדי דיברתי רק עברית‪ .‬השפה בקיבוץ הייתה חשובה‪ .‬ספגתי את‬ ‫הישראליות בשמחה‪.‬‬ ‫רציתי מאוד ללמוד אומנות‪ ,‬אך לא הצלחתי לצאת ללימודים ארוכים אלא למדתי בקורסים פעם – פעמיים בשבוע‪.‬‬ ‫לבסוף הגעתי דווקא ללימודים באוניברסיטת באר שבע‪ ,‬מדעי ההתנהגות‪ .‬התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית‬ ‫ועבדתי כמה שנים בפנימיה לנוער קשה‪ ,‬בעוטף עזה‪,‬עם המפונים מרצועת עזה‪ .‬עבדתי גם בקיבוץ‪ ,‬שניסה להתמודד‬ ‫בעצמו עם בעיות חברתיות ושל הנוער‪ .‬הקיבוץ בזמנו נתן מענה רצוף לכל בעיה‪ .‬היום זה נגמר‪ ,‬יש חוקי מדינה‪.‬‬ ‫אבל בזמנו היינו די סגורים‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫שריתה קוניס‬ ‫בת ‪73‬‬ ‫נשואה לשלום‬ ‫אם לשלושה ילדים ‪-‬דרורית‪ ,‬אביגל וליאור‬ ‫סבתא לשישה נכדים‪.‬‬ ‫את השינויים שעבר הקיבוץ קיבלתי בשמחה‪ .‬קודם כל הלינה המשפחתית‪ .‬אני‪ ,‬כאמא‪ ,‬שנאתי את הלינה‬ ‫המשותפת‪ ,‬אבל כמו כולם זרמתי עם המנהג הזה‪ .‬אבל הייתי בין הדוחפים לשינוי‪ .‬רק בתי הקטנה זכתה לישון‬ ‫בבית ההורים‪ .‬לגבי השינוי באורחות החיים גם על זאת שמחתי‪ .‬חבל שהתנועה הקיבוצית לא השכילה לעשות את‬ ‫התהליך מוקדם יותר‪ ,‬אולי היו נמנעות כך הרבה צרות כלכליות שבאו על הקיבוצים‪ .‬היום הכול שונה מותאם יותר‬ ‫למציאות בארץ ובעולם‪ .‬אך עדין בחברה הקטנה שלנו אנו מקפידים על נושא העזרה ההדדית כערך חברתי חשוב‪.‬‬ ‫השינוי הביא איתו ביקוש לחיים בו‪ ,‬יש קליטה המתאפשרת בגללו‪ ,‬ואפשרויות כלכליות רחבות לקיבוץ ולחבר‪.‬‬ ‫היום אני גמלאית‪ ,‬עוסקת בעיקר באומנות‪ .‬לא עובדת בעבודה סוציאלית מבחירה‪ .‬בניתי בביתי סטודיו קטן בו‬ ‫אני יוצרת וגם מעבירה סדנאות ציור וקרמיקה למבוגרים‪ .‬בעלי‪ ,‬שלום‪ ,‬הפך להיות תלמידי‪ ,‬ואפילו עולה התלמיד‬ ‫על מורהו‪ .‬אני מתעניינת עכשיו בעיקר באומנות וציור יפני‪.‬‬ ‫הקמתי משפחה בקיבוץ נולדו לי שלושה ילדים אך לצערי היום הם אינם מתגוררים בקיבוץ‪ .‬בת אחת בגברעם‪ ,‬בת‬ ‫שנייה בתל אביב ובן שלישי חי בדנמרק‪ .‬לכולם יש משפחה וילדים‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫שריתה קוניס‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫בתיה קורנפלד‬ ‫בת ‪85‬‬ ‫אלמנה לאהרון ז\"ל‬ ‫אם לארבעה ילדים‪ -‬יואב‪ ,‬טליה‪ ,‬ישי ואיתי‬ ‫סבתא לשמונה‪-‬עשר נכדים ולשלושה נינים‪.‬‬ ‫סיפור העלייה‪:‬‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1936‬בבואנוס איירס‪ ,‬ארגנטינה‪ .‬כשהייתי בת ‪ ,10‬הצטרפתי לתנועת הנוער \"הנוער הציוני\" אשר‬ ‫ביקשה לעודד בני‪-‬נוער לעלות לא\"י‪ .‬כשהייתי בת ‪ 17‬עברתי שנת הכשרה לקראת העלייה לארץ בחוות ההכשרה של‬ ‫התנועה‪ .‬בהכשרה למדתי על הארץ‪ ,‬על עבודה חקלאית ועל החיים בקיבוץ‪ .‬שם הכרתי את בעלי לעתיד‪ ,‬אהרון‪,‬‬ ‫שהיה המורה לעברית שלי‪ ,‬התאהבנו והחלטנו לעלות ביחד לארץ‪ .‬שנינו החזקנו באידיאולוגיה חלוצית וציונית‬ ‫מאוד חזקה והתנאים הקשים בהם חיו בשנים הראשונות בארץ לא הפחידו אותנו‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1954‬עלתי לארץ יחד עם חברי הגרעין שלי וביניהם אהרון‪ .‬בהתחלה הגרעין שלנו היה מיועד להגיע לקיבוץ‬ ‫ניצנים רק בשביל הכשרה נוספת לקראת הקמת קיבוץ חדש אך לבסוף נשארנו בקיבוץ‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫לאחר שהגעתי לארץ ולקיבוץ ניצנים‪ ,‬בשנת ‪ ,1956‬החלטתי להתגייס לצבא ‪ -‬לגרעין נחל‪ .‬במהלך השירות הצבאי‬ ‫אני ואהרון החלטנו להתחתן‪ .‬כך לאחר כשנה וחצי מהשירות הצבאי שלי התחתנו והשתחררתי מהצבא‪ ,‬אך אהרון‬ ‫המשיך את שירותו ונלחם במלחמת \"סיני\" ובמלחמת \"ששת הימים\"‪.‬‬ ‫עבדתי במגוון מענפי הקיבוץ במהלך שנותיי הראשונות בניצנים‪ .‬לאחר מכן עבדתי בבתי ילדים ובגנים בתפקיד‬ ‫מטפלת בגילאים שונים‪ .‬בנוסף עבדתי מספר שנים בהנהלת חשבונות של החנות של מפעל הכיסאות של הקיבוץ‬ ‫שהייתה בעיר בתל אביב‪ .‬לפני שיצאתי לפנסיה חזרתי לעבוד בהנהלת החשבונות בקיבוץ כדי להיות קרובה יותר‬ ‫למשפחתי‪.‬‬ ‫במהלך השנים‪ ,‬אני ובעלי התאכזבנו מהשינויים שהקיבוץ עבר והרגשנו שהם מנוגדים לאידיאולוגיה השיתופית‬ ‫של הקיבוץ‪ .‬אך הבנו את הצורך בשינוי ובהתקדמות וכי החיים חייבים להשתנות לפי הצורך והתפתחות החברה‪.‬‬ ‫היום יש לי משפחה גדולה‪ ,‬ארבעה ילדים‪ ,‬שמונה עשר נכדים ושלושה נינים‪ .‬אני עדין חייה בקיבוץ אך ללא בעלי‬ ‫אהרון שנפטר ממחלת הסרטן‪ .‬אני מתנדבת בבית חולים ברזילאי ומארגנת את המתנדבים שבאים לעזור ולסייע‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫בתיה קורנפלד‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫שושנה קרמר‬ ‫בבת ‪78‬‬ ‫נשואה ליעקב‬ ‫אם לשלושה ‪ -‬בני‪ ,‬דני וורד‬ ‫סבתא לחמישה נכדים‬ ‫סיפור העליה‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1943‬בבואנוס איירס‪ ,‬ארגנטינה למשפחה ציונית מאוד‪ .‬לכן כבר בכיתה ח' הצטרפתי‬ ‫לתנועת הנוער הציוני‪ .‬בגיל עשרים ואחת אבי נפטר ומאותו רגע החלטתי שאני עולה ארצה עם‬ ‫החברים לתנועה‪ .‬וכך הגעתי לניצנים שהיה מוכר כקיבוץ טוב ו'מסודר' בתנועה‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫כאשר הגעתי לקיבוץ היה נהוג שהבנות הולכות לעבוד חצי שנה בשדה‪ ,‬דבר שלא הכרתי מחיי‬ ‫בארגנטינה‪.‬בקיבוץ הכרתי את בעלי‪ ,‬יעקב‪ ,‬וכעבור חצי שנה התחתנו ‪.‬אנחנו נשואים כבר חמישים‬ ‫ושש שנים‪ .‬יעקב ואני עבדנו יחד בפרדס וכך התחברנו‪.‬‬ ‫כמו כל חברת קיבוץ הייתי צריכה לעשות תורנות מטבח במשך שנה במהלך שנות עבודתי בפרדס‪.‬‬ ‫בארגנטינה היה מקובל ללכת לאוניברסיטה מיד לאחר סיום התיכון‪ ,‬אני רציתי ללמוד משפטים‪,‬‬ ‫היום אני שמחה שלא עשיתי זאת‪.‬‬ ‫במהלך השנים בקיבוץ‪ ,‬עבדתי בתפקידים שונים בחינוך‪ ,‬ואף נבחרתי ע\"י התנועה הקיבוצית להנחות‬ ‫מטפלות וועדות חינוך בקיבוצי אזור הדרום‪ .‬הרגשתי מאוד ברת מזל מכיוון שבכל מקום שעבדתי‬ ‫בקיבוץ נהניתי ומצאתי את עצמי שם‪.‬נוסף לכך‪ ,‬הייתי מזכירת הקיבוץ חמש שנים‪.‬‬ ‫לאחר שסיימתי את העבודה בחינוך‪ ,‬הייתי אחראית על המועדון עד שהתבקשתי לעבוד בהנהלת‬ ‫חשבונות‪ .‬אבא שלי היה מנהל חשבונות ושנאתי את זה‪ ,‬אך ברגע שהתחלתי את עבודתי התלהבתי‬ ‫מאוד לעבוד עם מחשב והחלטתי להישאר בתור מנהלת חשבונות במשך כמה שנים‪ ,‬עד שיצאתי‬ ‫לפנסיה‪.‬‬ ‫היו הרבה פעמים שרציתי לעזוב את הקיבוץ‪ ,‬כי קיבוץ זו חברה שהיא מאוד מקנאת אחד בשני‪ .‬היה לי‬ ‫לאן ללכת‪ -‬אחי למד באוניברסיטה והיה פסיכולוג קליני מוכר וידוע ‪ ,‬אחי הקטן הוא איש מחשב‬ ‫מוכשר מאוד שעבד בתק\"מ‪ ,‬ונוסף לכך היו לי הרבה יותר חברות מחוץ לקיבוץ שעלו ארצה לא‬ ‫למקומות שונים‪ .‬אך היום יש לי הרבה יותר חברות מהקיבוץ מאשר שהיו לי פעם‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫שושנה קרמר‬ ‫לאורך השנים הקיבוץ עבר מספר שינויים בהתנהלותו‪ .‬אני יכולה להגיד שראיתי את שינויי הקיבוץ באור‬ ‫חיובי להתפתחות‪ .‬אפילו את הלינה המשפחתית ראיתי בחיוב‪ ,‬אח שלי‪,‬צבי פיירמן‪ ,‬הוביל את הלינה‬ ‫המשפחתית‪ ,‬שעדיף שהילדים ישנו איתנו‪ ,‬כל הילדים שלי היו בלינה המשותפת‪ ,‬בתי הצעירה ורד הייתה‬ ‫בת שתיים‪-‬עשרה כשהפסיקו עם הלינה המשותפת ורק אחרי הבנתי כמה הפסדתי בגידול הילדים באורח‬ ‫זה‪ ,‬באותם שנים זה היה נראה לי הגיוני ואחר כך הבנתי כמה זה לא היה הגיוני‪.‬‬ ‫בשבילי באותם השנים להיות בקיבוץ זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת‪ .‬יעקב ואני רציני להקים משפחה‬ ‫בקיבוץ והינו מאוד שמחים עם חיינו ושלושת ילדינו בני‪ ,‬דני וורד‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫יעל רובינשטיין‬ ‫בת ‪76‬‬ ‫נשואה לאורי רובינשטיין‬ ‫אם לשלושה ‪ -‬עופר‪ ,‬ארז ושחר‬ ‫סבתא לאחד‪-‬עשרה נכדים‪.‬‬ ‫סיפור עלייה‪:‬‬ ‫נו‪.‬לדתי בשנת ‪ 1945‬בצרפת‪ ,‬ובשנת ‪ 1949‬עליתי ארצה יחד עם שני הורי ואחותי הקטנה באוניית \"קדמה\"‪.‬‬ ‫תחילה התיישבנו בשדה אליעזר‪ ,‬גרנו באוהלים ובצריפים‪ ,‬לאחר מכן הוגרלו החלקות וכל משפחה קיבלה‬ ‫שתי פרות‪ ,‬סוסה במשותף עם השכנים ולול‪.‬‬ ‫עד כיתה ג' למדנו ביסוד המעלה‪ ,‬לאחר מכן בנו לנו בית ספר במושב ובו למדנו עד כיתה ח' ובכיתה ח' כאשר‬ ‫מרבית חברי עברו ללמוד בכפר הנוער \"מקווה ישראל\" אני הלכתי ללמוד בבית הספר לגננות ושתלנות‪ .‬שם‬ ‫למדתי במשך ארבע שנים והתמחתי בצמחי בית‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,1963‬כשסיימתי את לימודיי‪,‬התגייסתי לגרעין בישוב אלמגור ובמהלך השירות התנסיתי בגידול‬ ‫פרחים מטעם \"המכון הוולקני\" מה שהקנה לי שם אפשרות למקום עבודה אחרי הצבא‪ .‬את אורי בעלי הכרתי‬ ‫במהלך שירות באלמגור ובשנת ‪ 1967‬התחתנו והגענו לקיבוץ ניצנים יחדיו‪ ,‬בו הוא גדל‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫תחילה היה לי מוזר לחיות בקיבוץ ולא התחברתי לאורח החיים השיתופי‪ ,‬שכולם מעורבים בחיי הפרטיים‪.‬‬ ‫עבדתי בנוי ואף ריכזתי אותו במשך תקופה ומאוד אהבתי את העבודה‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬לימדתי בבית הספר‬ ‫\"ניצן\" את ילדי עליית הנוער‪.‬‬ ‫למדתי שנה בקורס לסייעות במרפאות שיניים בפקולטה לרפואת שיניים בהדסה וכשחזרתי הקמתי את‬ ‫מרפאת השיניים בקיבוץ‪ .‬מספר שנים מאוחר יותר יצאתי לקורס שינניות ומאז ועד היום אני עובדת במרפאת‬ ‫השיניים בניצנים כשיננית‪ ,‬כסייעת וכמנהלת המרפאה‪ .‬במקביל לאורך השנים‪,‬עבדתי גם בהרבה קיבוצים‬ ‫בסביבה כשיננית‪.‬‬ ‫אורי ואני‪ ,‬תמכנו בשינויים שעבר הקיבוץ כי ראינו את ההבדל ביחס בין החברים‪ ,‬התנהגויות חדשות שלא‬ ‫התאימו לאידיאולוגיה השיתופית וכי המשמעת של החברים פחתה‪ .‬תמכתי גם במעבר ללינה המשפחתית‪,‬‬ ‫לא הבנתי למה ילדינו צריכים לישון בבתי הילדים ורציתי אותם בביתנו‪.‬‬ ‫אורי ואני בחרנו להקים כאן את משפחתנו ולגדל את שלושת בנינו ‪ ,‬עופר‪ ,‬ארז ושחר‪ .‬היום אורי ואני חיים‬ ‫כאן בניצנים‪ ,‬עובדים ונהנים מחיי הקיבוץ המתחדש ומנכדינו הקרובים‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫אורי רובינשטיין‬ ‫בן ‪76‬‬ ‫נשוי ליעל‬ ‫אב לשלושה בנים ‪-‬עופר‪ ,‬ארז ושחר‬ ‫סב לאחד‪-‬עשר נכדים ‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫נולדתי בניצנים הישנה בשנת ‪ ,1945‬לזוג הורים צעיר‪.‬‬ ‫אבי נהרג לפני מלחמת השחרור כאשר אמי הייתה בהריון וחיכתה ללדת בקיבוץ ליד רחובות‪ .‬באותה‬ ‫התקופה‪ ,‬הוא היה מצטרף ומלווה שיירות שנסעו לרחובות להביא אספקה‪ ,‬מטעם תפקידו כאחראי הביטחון‬ ‫בקיבוץ‪ .‬מול מחנה חסה השיירה עלתה על מוקש ואבי נהרג‪ .‬שבוע לאחר מותו נולד אחי שנקרא על שמו של‬ ‫אבי‪ ,‬שלמה‪.‬‬ ‫אחרי שחזרנו לקיבוץ התקבלה הוראה מהצבא להוציא את הילדים לקראת המלחמה‪ .‬כך באמצע הלילה‬ ‫במבצע שנקרא \"מבצע תינוק\"‪ ,‬לקחו את ילדי הקיבוץ‪ ,‬בניהם אני בן שלוש וחצי בלבד‪ ,‬על הגב לבית דראס‬ ‫וכשהגענו הובילו אותנו עם אוטובוסים לבאר טוביה‪ .‬מבאר טוביה עברנו לתקופ לכפר שמריהו ולתל יצחק‬ ‫ועם סיום המלחמה חזרנו לניצנים ולמעבר לניצנים החדשה‪.‬‬ ‫למדנו בבית הספר בניצן‪ ,‬שם היה כפר נוער של עליית הנוער ולאחר מכן עברנו ללמוד בקיבוץ‪ .‬בכיתה ו' חזרנו‬ ‫ללמוד בכפר הנוער ובשלב מאוחר יותר עברתי ללמוד \"באורט\" אשקלון‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1965‬התגייסתי לנחל לפלוגת בני המשקים ועם סיום קורס מכים נשלחתי לישוב כורזים שבו היה מאוד‬ ‫מסוכן באותה תקופה‪ ,‬אך שם גם היה לי הרבה מזל כשפגשתי את יעל אישתי‪ .‬עם סוף השירות כשהקימו את‬ ‫חצבה הייתי שם כשלושה חודשים ואחריהם השתחררתי מהצבא‪ .‬אחרי השירות הסדיר הועברתי לחטיבת‬ ‫הצנחנים ‪ 55‬ונלחמתי איתם במלחמת \"ששת הימים\" בירושלים‪ .‬כשחזרתי מהמלחמה לקיבוץ‪ ,‬עבדתי שנה‬ ‫ברפת‪ ,‬במסגריה ומעט אחרי הקמת המפעל \"פלטכניקה\" עברתי לעבוד בו‪ .‬מאוחר יותר עבדתי בבית האריזה‬ ‫של הדרי ניצנים ולבסוף הייתי אחראי על אחזקת המים בקיבוץ‪.‬‬ ‫תמכנו בשינויים שעבר הקיבוץ כי ראינו את ההבדל ביחס בין החברים‪ ,‬התנהגויות חדשות שלא התאימו‬ ‫לאידיאולוגיה השיתופית והמשמעת של החברים פחתה‪.‬‬ ‫לפני שיצאתי לפנסיה חיפשו במועצה מישהו שיהיה אחראי על המים של הישוב ניצן ועד היום אני עובד בזה‪.‬‬ ‫יעל ואני הקמנו משפחה בניצנים וחיים כאן עד היום‪ .‬יש לנו שלושה בנים‪ ,‬ואחד עשר נכדים‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלנו‬ ‫יעל ואורי‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫שושנה רוזנטל‬ ‫בבת ‪80‬‬ ‫נשואה למשה‬ ‫אמא לאיילה‪,‬שי אשרת וגיל ז\"ל‪.‬‬ ‫סבתא לארבעה נכדים‪.‬‬ ‫סיפור עלייה‪:‬‬ ‫נולדתי בבואנוס איירס‪ ,‬ארגנטינה‪ ,‬בשנת ‪ .1940‬הורי הגיעו לארגנטינה מפולין‪ ,‬לפני מלחמת העולם‬ ‫השנייה‪ .‬במשפחתי אנחנו ‪ 2‬ילדים‪ ,‬אני ואחי‪.‬‬ ‫מדינת ישראל תמיד הייתה \"נוכחת\" בביתנו‪ ,‬ועוד מילדות רציתי לעלות לארץ‪ .‬עם סיום לימודיי‬ ‫פניתי לסוכנות היהודית בבקשה לבצע עלייה‪ ,‬ושם הפנו אותי לתנועת \"הנוער הציוני\" שהייתה‬ ‫מארגנת עלייה בגרעיני התיישבות‪ .‬הצטרפתי למחנה הכשרה לפני העלייה‪ ,‬שם הכרתי את חמשת‬ ‫החברים הנוספים שעלו ארצה יחד איתי‪ .‬נהניתי מאוד בהכשרה‪ ,‬והכרתי חברים חדשים‪ .‬רציתי‬ ‫להגיע לניצנים כי הכרתי את סיפור ניצנים במלחמת השחרור‪ ,‬ידעתי שהיו חברים שנפלו בשבי ושהיו‬ ‫הרבה אבדות בנפש‪ ,‬ושבקיבוץ יש הרבה יתומים ואלמנות‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1963‬הפלגנו ארצה באוניה‪ .‬הנוסעים באוניה היו עולים חדשים מתנועות נוער שונות‪ ,‬וגם‬ ‫משפחות עם ילדים‪ .‬אחת מהנוסעות הייתה ויוי‪ ,‬שהייתה תינוקת בת שנתיים שעלתה עם הוריה‬ ‫לארץ יחד‪ .‬הגענו לחיפה בלילה‪ ,‬והיה מרגש מאוד לראות את חופי הארץ המוארים מתקרבים אלינו‪.‬‬ ‫משה‪ ,‬שלימים הפך לבעלי הגיע לקחת אותנו לקיבוץ‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\" ‪:‬‬ ‫קבלת הפנים בקיבוץ הייתה חמה ונעימה‪ .‬בערבים‪ ,‬אני ובנות הקבוצה היינו מארחות צעירים בחדרנו‬ ‫לקפה‪ .‬כבר בילדותי אהבתי לבשל‪ ,‬אבל שובצתי לעבודה בפרדס‪ ,‬ורק לאחר זמן מה הגעתי לעבוד‬ ‫‪.‬במטבח כפי שרציתי‪ .‬לאחר מכן עבדתי בתינוקייה‬ ‫אני אוהבת את הקיבוץ‪ .‬חשתי באהבה והערכה בעבודתי ויצרתי בעזרתה קשרים טובים‪ .‬הייתי בעד‬ ‫תוכנית ההפרטה שהקיבוץ עבר‪ ,‬לא פחדתי מלקחת אחריות לפרנסתי כי תמיד עבדתי קשה וידעתי‬ ‫‪.‬שאוכל לדאוג למשפחתי גם אחרי השינוי‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫משה רוזנטל‬ ‫בן ‪81‬‬ ‫נשוי לשושנה‪.‬‬ ‫אב לאיילה‪ ,‬שי‪ ,‬אשרת וגיל ז\"ל ‪.‬‬ ‫סבא לארבעה נכדים‪.‬‬ ‫סיפור עלייה ‪:‬‬ ‫נולדתי בבואנוס איירס‪ ,‬ארגנטינה‪ ,‬בשנת ‪ .1940‬הייתי חבר בתנועת הנוער הציוני מגיל ‪ ,8‬ועם‬ ‫תום לימודי הצטרפתי לגרעין הכשרה לפני עלייה לארץ‪ .‬בארגנטינה היה מותר לעלות לארץ רק‬ ‫בגיל ‪ .21‬הורי התנגדו שאעלה בגיל צעיר‪ ,‬והסכימו לחתום לי על אישור העלייה רק לאחר‬ ‫ששבתתי רעב במשך יומיים‪.‬‬ ‫הגעתי לארץ בגיל ‪ 19‬על האונייה \"תאודור הרצל\"‪ .‬חלמתי לראות בלילה את אורות חיפה‪ ,‬אך‬ ‫לעומת שושנה‪ ,‬לצערי הגענו ביום‪ .‬בכל זאת היה יפה לראות את ההר‪ .‬משם המשכנו ישירות‬ ‫לקיבוץ ניצנים‪ .‬מיד לאחר הגעתנו לקיבוץ יצאנו להכשרה ולאולפן עברית בקיבוץ אושה‪ .‬אני‬ ‫ידעתי קצת עברית מבית הספר ולכן נהייתי דובר הקבוצה‪ .‬בהכשרה היו הרבה צעירים‪ ,‬עבדנו‬ ‫חצי יום ובחציו השני למדנו עברית‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\" ‪:‬‬ ‫עם תום תקופת ההכשרה חזרנו לניצנים‪ .‬המצב בניצנים היה די קשה חברתית‪ .‬לא היו הרבה‬ ‫צעירים‪ .‬שובצתי לעבודה בענפים שונים‪ :‬פרדס‪ ,‬לול‪ ,‬רפת‪ ,‬פלטכניקה וניהלתי מפעל מוגן‬ ‫לוותיקי הקיבוץ‪.‬‬ ‫כל חיינו אנחנו בקיבוץ‪ .‬בעצם לא מכירים צורת חיים אחרת‪ .‬ואנחנו אוהבים מאוד את‬ ‫הקיבוץ‪ .‬אני אוהב את הקיבוץ הישן‪ ,‬אבל עם הזמן השלמתי עם השינוי‪ .‬הייתי בין המתנגדים‬ ‫כי אהבתי את השוויון ודאגתי שלא אוכל להשתכר מספיק למחייתי ולמשפחתי אחרי השינוי‪.‬‬ ‫כשנכנס גיל בננו ז\"ל לקבע עקב תפקידו בצבא‪ ,‬נאלץ ממש להילחם בקיבוץ על מנת שיאשר לו‬ ‫לקבל לכיסו את המשכורת‪ .‬צרכיו היו רבים ותקציב חייל בקיבוץ היה מאוד מצומצם‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלנו‬ ‫שושנה ומשה‬ ‫משפחתנו‪:‬‬ ‫משה ואני הקמנו משפחה בניצנים‪ ,‬נולדו לנו ‪ 4‬ילדים‪ .‬איילה‪ ,‬גננת בגן אנטרופוסופי‪ .‬גיל‪ ,‬ז\"ל‪ ,‬נפל בשירותו במילואים‬ ‫בתאונת מסוק בראש הנקרה‪ .‬שי‪ ,‬מחנך בחינוך מיוחד‪ ,‬אשרת‪ ,‬גננת בקיבוץ‪ .‬יש לנו ‪ 4‬נכדים‪.‬‬ ‫כשהילדים היו קטנים עדיין הייתה נהוגה לינה משותפת בקיבוץ‪ .‬גיל בננו אמר שזו הייתה ילדות מאושרת מאוד‪.‬‬ ‫תחילה הלינה המשותפת נראתה לנו טבעית‪ .‬מאוחר יותר התחילו הוויכוחים על העברת הילדים ללינה בבית ההורים‬ ‫ושמחנו על כך‪.‬‬ ‫כשאשרת הייתה קטנה‪ ,‬היה לילה אחד סוער של גשם וסופה והייתה הפסקת חשמל‪ .‬רצנו שנינו לבית הילדים ואשרת‬ ‫הייתה במצוקה כמו הרבה ילדים נוספים‪ .‬לקחנו אותה הביתה ומאז היא ישנה רק בבית‪ .‬מאוחר יותר התקבלה‬ ‫החלטה על לינה משפחתית‪ ,‬שמחנו מאוד על המהלך‪.‬‬ ‫ביתנו היה תמיד בית פתוח‪ .‬היו לנו הרבה \"בנים מאומצים\" מתוך המתנדבים הרבים שהיו בקיבוץ לאורך השנים‪.‬‬ ‫ידענו מה זה להיות רחוקים מההורים ורצינו לתת להם הרגשה טובה של בית‪.‬‬ ‫בעקבות האסון שקרה לנו עם נפילתו של גיל‪ ,‬יצרנו קשר מיוחד עם היחידה ‪ 669‬בה שירת בצבא‪ ,‬גם אשרת שירתה שם‬ ‫ואנחנו מבקרים שם הרבה‪ .‬אפילו נכדתנו דר שירתה ביחידה במבצעים‪ .‬גיל אמר כי רצה לשרת ביחידה זו כי שם‬ ‫מלמדים להילחם על מנת להציל אנשים‪.‬‬ ‫גיל עמד לצאת לטיול הגדול עם חברתו קרן‪ ,‬אך לא זכה לכך‪ .‬הוא נפל כשבוע לפני המועד המתוכנן‪ .‬משפחתה של קרן‬ ‫הייתה בשליחות במקסיקו‪ ,‬והם הזמינו אותנו לבוא אליהם לטייל ביחד‪ .‬ואמנם‪ ,‬אחרי האסון יצאנו לטיול ארוך עם‬ ‫שי ואשרת‪ .‬משה תכנן טיול של חודש בארה\"ב‪ ,‬ומשם טסנו למקסיקו למשפחתה של קרן‪ .‬בשדה התעופה קיבלו את‬ ‫פנינו בשמחה רבה כל המתנדבים שהיו בקיבוץ במהלך השנים ואירחו אותנו בטיולים ואירועים‪ .‬אשרת אפילו שומרת‬ ‫על קשר עם חלק מהם‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלנו‬ ‫שושנה ומשה‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫הילדה שנייר‬ ‫בבת ‪75‬‬ ‫נשואה לריקרדו‬ ‫אמא לשלושה ילדים‪ -‬גדית‪ ,‬צבי ומאיה‬ ‫סבתא לתשעה נכדים‬ ‫סיפור עליה ‪:‬‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1945‬בארגנטינה‪ ,‬בעיר במחוז פאראנה‪.‬‬ ‫לב‪.‬תפנואערהאנמהי‪,‬לבדוהיתו‪.‬תאיחרדקמבהתם‪18‬א‪,‬פיהלצוטהריפהתיבמלכתונןועלתמדהרניוכעירםהבצאיורנץי‪,‬בכמאששךרשנההא‪.‬חכישםנכשנליס כתיברלתהניוועמהאהדיימנוחוקבברויצםה‬ ‫מאד גדולה מכל רחבי ארגנטינה‪.‬‬ ‫כשהגיע זמננו לעלות לארץ‪ ,‬היה לי ברור שאני עולה עם הקבוצה שלי למרות שריקרדו לא היה חלק ממנה‪.‬‬ ‫ביוני ‪ 1966‬הגענו לארץ‪ ,‬אחרי טיול באירופה‪ ,‬ישר לניצנים‪ .‬היינו קבוצה מאד גדולה שנקראה \"במקור\"‪.‬‬ ‫כעבור שנה פרצה מלחמת ששת הימים וריקרדו עלה לארץ‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\" ‪:‬‬ ‫בקיבוץ עבדנו בכל הענפים‪ :‬פרדס‪ ,‬תפוחי אדמה‪ ,‬אספנו כותנה בידיים‪ .‬העבודה הייתה קשה‪.‬‬ ‫היה לנו גם שבוע של שמירות לילה‪ ,‬גם בבתי הילדים‪ .‬זה אומר שבלילה לא ישנים ובשעות היום לא עובדים‪.‬‬ ‫במשך השנים היינו מאד פעילים בקיבוץ‪ .‬אני הייתי אקונומית‪ ,‬האחראית לכל נושא האוכל‪ .‬הייתי מרכזת ו'‬ ‫תרבות‪ ,‬בריאות‪ ,‬חינוך ועוד‪ .‬הייתי גם מנהלת ייצור של המפעל‪.‬‬ ‫הייתי מאוד פעילה‪ ,‬כל תפקיד שלקחתי עשיתי תמיד בהבנה ש\"צריך\" ובאהבה גדולה‪ .‬ברגע שקיבלתי על‬ ‫עצמי תפקיד התמסרתי אליו ואהבנו אותו‪.‬‬ ‫בשני לינואר ‪ 1969‬אני וריקרדו התחתנו בקיבוץ‪ ,‬יש לנו שלושה ילדים‪ .‬הראשונה גדית ויש לה שני ילדים‪.‬‬ ‫השני‪ ,‬צבי שגר בכפר סבא ולו ארבעה ילדים‪ .‬השלישית‪ ,‬מאיה שגרה בכוכב מיכאל ולה שלושה ילדים‪ .‬סך הכל‬ ‫יש לנו ‪ 9‬נכדים‪.‬‬ ‫מאז שאני בפנסיה אני מתעסקת בציור‪ ,‬בקרמיקה והולכת להרצאות בכל מיני נושאים‪ .‬ריקרדו ואני נהנים‬ ‫מאד מהנכדים‪.‬‬ ‫אהבתי בניצנים את היחס בין האנשים‪ ,‬את העזרה ההדדית‪ .‬בימי שישי התלבשנו במיוחד‪ ,‬התאפרנו כדי‬ ‫ללכת לחדר האוכל שתמיד היה הומה מאנשים‪.‬‬ ‫בחלק מהתקופה שבה היה דיון על מעבר ללינה משפחתית הייתי מרכזת ועדת חינוך‪ ,‬ותמכתי מאוד במעבר‪.‬‬ ‫אני לא מצטערת על התקופה שגידלנו את הילדים בבתי ילדים‪ ,‬זה היה חלק מהחינוך של ילדינו‪.‬‬ ‫מאז כניסת החברים החדשים מאד מורגשת האווירה החדשה בקיבוץ‪ ,‬לטובה‪ .‬כמות אדירה של אנשים‬ ‫וילדים‪ .‬החינוך הוא טוב‪ ,‬אין על זה ויכוח!‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫ריקרדו שנייר‬ ‫בן ‪73‬‬ ‫נשוי להילדה‬ ‫אב לשלושה‪ -‬גדית‪ ,‬צבי ומאיה‬ ‫סיפור העלייה‪:‬‬ ‫סב לתשעה נכדים‬ ‫נולדתי בשנת ‪ ,1947‬בארגנטינה במחוז סנטה‪-‬פה‪ .‬הייתי חניך בתנועת הנוער הציוני מגיל ‪ .10‬התקדמתי‬ ‫מחניך למדריך בתנועה‪ .‬השכבה שלי היתה צריכה לעלות לארץ בשנת ‪ ,1968‬אך בינתיים פרצה מלחמת ששת‬ ‫הימים‪ .‬יום אחד‪ ,‬ללא התראה מוקדמת הודיעו לנו שבתוך יומיים נעלה על מטוס לישראל‪ .‬נסעתי הביתה‪,‬‬ ‫ארזתי מזוודה קטנה ונסעתי עם המשפחה במטרה להגיע לבואנוס איירס‪.‬‬ ‫כמעט כל המשפחה באה ללוות את בן דודי )שנסע יחד איתי( ואותי‪ .‬כשהגענו לבואנוס איירס‪ ,‬גילינו שיש‬ ‫בעיה של מקום במטוסים כי היו מאות אנשים שהיו צריכים לעלות לארץ‪ .‬במקרה האוניה \"תאודור הרצל\"‬ ‫הגיעה לבואנוס איירס‪ .‬נפרדתי מהמשפחה‪ ,‬ועליתי לאוניה עם ‪ 8‬חברים מילדותי בסנטה פה‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫בתחילה הייתי מיועד להגיע לקיבוץ עין השלושה יחד עם הקבוצה שלי אבל באתי לניצנים כדי להצטרף‬ ‫להילדה‪.‬‬ ‫בשני בינואר ‪ 1969‬התחתנו פה בקיבוץ‪.‬‬ ‫מכיוון שבאותה תקופה עבדתי בהשקייה‪ ,‬שהייתה ענף בפני עצמו )היינו אחראים להשקות את כל השדות‬ ‫ולהעביר צינורות(‪ ,‬אז את החופה עשו עם צינורות השקייה‪.‬‬ ‫הענפים שעבדתי בהם‪ :‬עבדתי בהשקייה וחקלאות‪ ,‬ואחר כך מנהל הגד\"ש‪ .‬הייתי מנהל ענף החקלאות‬ ‫בקיבוץ במשך עשר שנים‪ .‬הייתי רכז משך למשך שתי קדנציות‪ .‬במשך הרבה שנים הייתי גם מנהל המפעל‬ ‫\"פלטכניקה\" ומנהל השיווק של המפעל‪.‬‬ ‫כשהרחבנו את המפעל בשנת ‪ ,1985‬יזמתי כמנהל קומה לאנשים המבוגרים )בני ‪ (70 - 60‬שהמשיכו לעבוד‪.‬‬ ‫בנינו אותה כדי לתת תעסוקה לאנשים המבוגרים‪ .‬לכל אחד מהמבוגרים היה שולחן עבודה‪ ,‬ויכול היה לבוא‬ ‫לעבוד בשעות המתאימות לו ולעשות מה שמתאים לו‪.‬‬ ‫להילדה ולי נולדו שלושה ילדים‪ .‬הראשונה היא גדית ויש לה שני ילדים‪ .‬בנינו השני‪ ,‬צבי‪ ,‬שגר בכפר סבא ולו‬ ‫יש ארבעה ילדים‪ .‬השלישית‪ ,‬מאיה‪ ,‬גרה בכוכב מיכאל ולה שלושה ילדים‪ .‬סה\"כ יש לנו ‪ 9‬נכדים‪.‬‬ ‫אהבתי את החיים בקהילה בקיבוץ‪ .‬בכל ערב בבתי הילדים‪ ,‬היינו נפגשים עם כל ההורים עוד פעם כדי לשוחח‬ ‫ולטפל ביחד בילדים‪ .‬בנוסף‪ ,‬יש לנו בקיבוץ ‪ 7‬זוגות חברים שיחד איתם עשינו את כל הדברים במקביל‪:‬‬ ‫התחתנו‪ ,‬ילדנו‪ ...‬כל החוויות של הזוגיות וליווי הילדים נעשו ביחד‪.‬‬ ‫בשנות התשעים החברה הקיבוצית התחילה לדבר על התופעה של עזיבת הבנים את הקיבוץ‪ .‬אז התחילו‬ ‫לחשוב איך אפשר לשנות לטובת הפרטה‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 2009‬יצאתי לפנסיה ואני עדיין עובד מידי פעם במפעלים שונים‪.‬‬ ‫לפני כארבע שנים הצעתי לשפץ את המסגריה הישנה לטובת סדנה למלאכה‪ ,‬וכיום אני עובד בה בזמני הפנוי‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלנו‬ ‫הילדה וריקרדו‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫חיה שפירר‬ ‫בבת ‪87‬‬ ‫נשואה ליהושע )פופו(‬ ‫אם לארבעה ילדים ‪ -‬צביקה‪ ,‬יהורם יובל וחגית )ז\"ל(‪,‬‬ ‫סבתא לעשרה נכדים וחמישה נינים‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫סיפור עלייה‪:‬‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1934‬בבואנוס איירס‪ ,‬ארגנטינה‪ ,‬וכשהייתי בת שלוש‪-‬עשרה‪ ,‬הצטרפתי לתנועת הנוער‬ ‫\"הנוער הציוני\" אשר ביקשה לעודד בני‪-‬נוער לעלות לא\"י‪ .‬כך החלטתי לעלות ארצה יחד חברי הגרעין‬ ‫שלי מהתנועה‪ .‬לפני העלייה עברתי שנת הכשרה בחווה של התנועה בה למדתי על הארץ‪ ,‬על עבודה‬ ‫חקלאית‪ ,‬על חיים בקיבוץ ועוד‪ .‬במהלכה הכרתי את בעלי לעתיד יהושע או בשמו המדובר‪ ,‬פופו‪.‬‬ ‫כחודשיים לפני העלייה הורי והוריו של פופו ביקשו שנתחתן כדי שיוכלו להיות רגועים לגבינו ולחגוג‬ ‫יחד איתנו‪ .‬בשנת ‪ ,1953‬בת עשרים בערך‪ ,‬עליתי לארץ יחד עם חברי הגרעין שלי וביניהם בעלי הטרי‬ ‫פופו‪ .‬מההתחלה ידענו שהגרעין שלנו מיועד לקיבוץ ניצנים‪ ,‬במטרה לבנות ולשקם אותו לאחר‬ ‫המלחמה‪ ,‬וכך היה‪.‬‬ ‫לפני יצאתי למסע העליה‪ ,‬כאשר עלינו על האוניה שלקחה אותנו לארץ‪ ,‬רבים מהקהילה היהודית‬ ‫בבואנוס איירס באו לאחל לנו הצלחה ושרו את ההמנון של מדינת ישראל ‪\",‬התקווה\" ‪ ,‬כאשר‬ ‫האונייה עזבה‪ .‬רגע זה זכור לנו כמרגש ומיוחד מאוד בחיינו‪ ,‬בו באמת הרגשנו את התמיכה של‬ ‫קהילתנו בעליה ובהגשמת הציונות‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫הגעתי לארץ במהלך תקופת הצנע ועם סיום מלחמת \"השחרור\"‪ ,‬לתוך מציאות קשה ותנאים דלים‪.‬‬ ‫תחילה בקיבוץ‪,‬הייתי צריכה להסתגל לאורח חיים שונה מאוד מחיי הקודמים בארגנטינה‪ .‬חיים‬ ‫פשוטים וצנועים מאוד‪ .‬במהלך השנים‪ ,‬בתקופת הלינה המשותפת‪ ,‬עסקתי בחינוך ילדי הקיבוץ‪.‬‬ ‫עבדתי בגנים ובבתי ילדים בתור מטפלת ועוזרת גננת‪ .‬לאחר מכן עבדתי בנעורים‪ ,‬עם הנוער הבוגר‬ ‫יותר‪ ,‬וכמחסנאית ילדים כמה שנים גם כן‪ .‬נוסף לכך‪ ,‬כנהוג באותה התקופה‪ ,‬כל אישה עשתה תורנות‬ ‫מטבח‪,‬גם אני עבדתי כשנה במטבח‪.‬‬ ‫לדעתי השינויים בקיבוץ ותהליכי ההפרטה היו מאוד חשובים והכרחיים לקיבוץ והתאמתו‬ ‫להתפתחות החברה והארץ‪,‬אך זהו תמיד תהליך ארוך‪,‬איטי ומאתגר‪.‬‬ ‫בשנותיי האחרונות לפני יציאתי לפנסיה‪ ,‬עבדתי בחנות בגדים בקיבוץ‪ ,‬ורק בגיל שמונים בחרתי לצאת‬ ‫לפנסיה‪ .‬פופו ואני הקמנו משפחה בניצנים וגידלנו כאן את ארבעת ילדינו ‪ -‬צביקה‪ ,‬יהורם יובל וחגית‬ ‫)ז\"ל(‪ ,‬עשרה נכדים וחמישה נינים‪ .‬היום אני אנחנו חיים בניצנים ואף חלק מילדיי ומנכדיי עדיין‬ ‫מתגוררים כאן ואף עובדים בענפי הקיבוץ‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫ישעיהו )פופו( שפירר‬ ‫בן ‪87‬‬ ‫נשוי לחיה‬ ‫אב ארבעה ילדים‪ -‬צביקה‪ ,‬יהורם‪ ,‬יובל וחגית )ז\"ל(‬ ‫סב לעשרה נכדים וחמישה נינים‪.‬‬ ‫סיפור עלייה‪:‬‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1934‬בבואנוס איירס‪ ,‬ארגנטינה‪ ,‬ובגיל שלוש‪-‬עשרה הצטרפתי לתנועת הנוער \"הנוער הציוני\"‬ ‫אשר ביקשה לעודד בני‪-‬נוער לעלות לא\"י‪ .‬כך החלטתי לעלות ארצה יחד עם גרעין שלי מהתנועה‪ .‬לפני‬ ‫העלייה עברתי שנת הכשרה בחווה של התנועה בה למדתי על הארץ‪ ,‬על עבודה חקלאית‪ ,‬על חיים בקיבוץ‬ ‫ועוד‪ .‬במהלכה הכרתי את חיה‪ ,‬אשתי לעתיד‪ ,‬והחלטנו לעלות יחד‪.‬‬ ‫כחודשיים לפני העלייה הוריי והוריה של חיה‪ ,‬ביקשו שנתחתן בארגנטינה‪ ,‬כדי שיוכלו לחגוג יחד איתנו‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,1953‬כשהייתי בן עשרים‪ ,‬עליתי לארץ ביחד עם חברי גרעין ב' וביניהם אשתי הטריה חיה‪ .‬הגרעין היה‬ ‫מיועד מההתחלה להגיע לקיבוץ ניצנים וכך היה‪.‬‬ ‫כאשר עלינו על האוניה שלקחה אותנו לארץ רבים מהקהילה היהודית בבואנוס איירס באו לאחל לנו הצלחה‬ ‫ושרו את ההמנון של מדינת ישראל ‪\",‬התקווה\" ‪ ,‬כאשר האונייה עזבה‪ .‬רגע זה זכור לנו כמרגש ומיוחד מאוד‬ ‫בחיינו‪ ,‬בו באמת הרגשנו את התמיכה של קהילתנו בעליה ובהגשמת הציונות‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫תחילה היה לנו קשה להסתגל לחיי הקיבוץ‪ .‬הגענו לאחר מלחמת השחרור‪ ,‬במהלך תקופת הצנע‪ ,‬לאורח‬ ‫חיים שונה מאוד מהחיים בארגנטינה שכלל תנאים דלים וקשים‪.‬‬ ‫עבדתי בגד\"ש בתור טרקטוריסט במשך עשר שנים‪ .‬לאחר מכן הייתי מרכז הקניות של הקיבוץ והייתי אחראי‬ ‫לספק לחברים את בקשותיהם‪ .‬במהלך השנים‪ ,‬מילאתי עוד תפקידים שונים בקיבוץ בניהם אחראי ועדת‬ ‫תרבות‪ .‬נוסף לכך‪ ,‬עבדתי בתחום המכירות של מפעל הכסאות \"פלטכניקה\"‪ .‬בעשרים שנה האחרונות עבדתי‬ ‫בהנהלת חשבונות של הקיבוץ‪.‬‬ ‫חיה ואני הקמנו משפחה בניצנים וגידלנו כאן את ארבעת ילדינו ‪ -‬צביקה‪ ,‬יהורם יובל וחגית )ז\"ל(‪ ,‬עשרה‬ ‫נכדים וחמישה נינים‪ .‬היום אני חי עם אשתי בניצנים ואף חלק מילדיי ומנכדיי עדיין מתגוררים כאן ואף‬ ‫עובדים בענפי הקיבוץ‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלנו‬ ‫חיה ופופו‬