שבט אינדיג- הספר המלא גרסה און ליין

‫סבתא מלכה מספרת‬ ‫למרות אדיקותו מקפיד שמוליק לחבק ולנשק אותי‪ .‬יום אחד ביקשתי מאחד מילדיו שייתן חיבוק לסבתא‪ ,‬והוא‬ ‫ענה שאסור לו‪ .‬שאלתי אותו‪“ :‬אתה לא רואה שנתתי חיבוק לאבא?!” ‪ -‬ואז קיבלתי חיבוק גם ממנו‪ .‬היום קשה לי להגיע‬ ‫אליהם‪ ,‬כי הוא גר בירושלים בקומה שלישית ללא מעלית‪ ,‬אך כשהייתי מגיעה אליהם בעבר הקפדתי לכבד אותם ואת‬ ‫מנהגיהם‪ :‬חבשתי לראשי מטפחת ולבשתי חצאית‪ ,‬חולצה עם שרוולים ארוכים וגרביים‪.‬‬ ‫כמו במשפחות רבות‪ ,‬כל אחד מילדיהם של נאוה ומשה בחר את דרכו בחיים‪ .‬דביר דתי‪-‬לאומי‪ ,‬שמוליק חרדי‬ ‫כאמור‪ ,‬והבנות – חלקן דתיות וחלקן לא‪ .‬אני לא בוחנת את נכדיי ואת רמת דתיותם ‪ -‬אני פשוט אוהבת אותם‪ ,‬והם‬ ‫אוהבים אותי‪.‬‬ ‫לאחר שנים רבות‪ ,‬כשהילדים גדלו‪ ,‬החליטה נאוה לחזור לספסל הלימודים‪ .‬הילדים רשמו אותה‪ ,‬כמתנה ליום‬ ‫הולדתה החמישים‪ ,‬לאוניברסיטה ‪ -‬ללימודי היסטוריה של עם ישראל‪ .‬במסלול לימודים זה‪ ,‬האמינו הילדים‪ ,‬היא‬ ‫תרחיב אופקים ותלמד נושאים מעניינים המתכתבים עם התחביבים ועם תחומי העניין שלה‪.‬‬ ‫למרבה הצער‪ ,‬גם הפעם לא סיימה נאוה את לימודיה‪ .‬לאחר שני סמסטרים היא חלתה בסרטן‪ ,‬וביום ד’ בניסן‬ ‫תשע”ב‪ 27 ,‬במרץ ‪ ,2012‬בהיותה בת חמישים ושלוש בלבד‪ ,‬היא נפטרה‪ .‬ב‪ 9-‬ביוני ‪ 2021‬נפטר משה ‪ -‬והוא נקבר לידה‪,‬‬ ‫צמוד‪-‬צמוד‪ ,‬ממש כמו בחיים‪.‬‬ ‫נאוה הייתה צדקת אמיתית והתנדבה בכל מיני מקומות‪ :‬היא הכינה סנדוויצ’ים לבתי חולים‪ ,‬הסיעה קשישים עם‬ ‫דמנציה ואלצהיימר ותרמה בסתר למשפחות נזקקות‪ .‬אנשים שדפקו על דלתה זכו ממנה לתרומה ביד רחבה‪ .‬במהלך‬ ‫ה’שבעה’ הגיעה אישה אחת‪ ,‬קוננה ובכתה‪ .‬היא סיפרה לנו שנאוה פרנסה אותה והעבירה לה כספים‪ .‬אנשים שלא‬ ‫הכרנו הגיעו לנחם וסיפרו לנו על מעשי חסד שעשתה‪ .‬לא ידענו על זה בזמן אמת‪ ,‬אלא רק בדיעבד ‪ -‬כי היא הייתה‬ ‫צנועה כל כך‪.‬‬ ‫הכאב העמוק על לכתה של נאוה לא עובר‪ .‬השכול נשאר ומלווה אותי תמיד‪ .‬אני כל הזמן‬ ‫חושבת עליה ונזכרת בילדה שלי‪ .‬יהי זכרה ברוך‬ ‫‪51‬‬



‫פרק שלישי‬ ‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה ‪-‬‬ ‫הילדים מספרים על אבא‬ ‫משה ואימא נאוה‬ ‫פגשנו ‪ -‬דביר‪ ,‬אביטל‪ ,‬חיה‪ ,‬רבקי וגיתית – על סושי ויין‪ ,‬כדי להעלות זיכרונות‬ ‫ולספר את דברי הימים של אבא ואימאנ‬

‫שבט אינדיג‬ ‫אבא ואמא מקימים משפחה‬ ‫כשדב נהרג היה אבא בן תשע עשרה‪ .‬הוא היה קשור אליו מאוד‪ ,‬ובן רגע חרב עליו‬ ‫עולמו‪ .‬מצעיר שמח וערני הוא הפך לאדם עצוב ומדוכא‪ ,‬חלק ממשפחה שכולה‪.‬חיה‪:‬‬ ‫בצבא העבירו אותו ממעמד של לוחם בשריון לתפקיד עורפי‪ ,‬והוא נדרש לשמור במוצבים ובסיסים‬ ‫שונים‪ .‬ואז הגיעו ימי האזרחות‪ ,‬והכאב התעצם‪ .‬אבא הסתגר שנתיים בדל”ת אמותיו והתאבל – אך‬ ‫בשלב מסוים בחר לחזור לחיים‪ ,‬החל שוב לצאת וחיפש לעצמו משמעות ועתיד‪.‬‬ ‫האגדה מספרת שרגע לפני שאבא הכיר את אימא‪ ,‬הוא ניהל מערכת יחסים רומנטית עם נאוה ‘אחרת’–נאוה‬ ‫זילברמן‪ .‬יום אחד הוא התלווה לנאוה הראשונה ההיא‪ ,‬שביקשה לבקר חברה שהתגוררה בדירת שירות לאומי‪.‬‬ ‫בהגיעם לדירת השירות התברר כי אותה חברה כבר עזבה את הדירה ‪ -‬ובמקומה נכנסה לגור בחורה צעירה‬ ‫ומרשימה‪ ,‬שגם שם ההיה נאוה‪ ...‬נאוה גסת הרוח לא האמינה לנאוה העדינה ופרצה לתוך הבית‪ ,‬הודפת את‬ ‫הדיירת החדשה וחודרת לדירה כדי למצוא בעצמה את החברה שנעלמה‪ .‬אבא נשאר על מפתן הדלת‪ ,‬ובינתיים‬ ‫טווה את עתידו עם הדיירת החדשה‪ ,‬שמצאה חן בעיניו מהרגע הראשון‪ .‬שם‪ ,‬על סף הבית‪ ,‬הנצו הניצנים הראשונים‬ ‫לאהבתו של אבא לאותה עלמה חיננית ונעימה‪ ,‬ההפך המוחלט מנאוה המקורית‪.‬‬ ‫אימא הייתה יפהפייה ברמה בין‪-‬לאומית‪ .‬במבט אובייקטיבי היא הייתה נערה ואישה ממש יפה‪ .‬היה לה שיער‬ ‫קצר‪ ,‬היא ענדה עגילים גדולים מאוד והתלבשה בסגנון ה’סבנטיז’‪ ,‬היו לה עיניים כחולות גדולות‪ ,‬ובקיצור – היא‬ ‫הייתה ‘חתיכה’ אמיתית‪ .‬היא הייתה שיקית‪ ,‬טרנדית ומאוד לבבית‪ .‬נאוה השנייה הייתה קצת פחות‪ ...‬וכשאבא ראה‬ ‫את אימא הוא מאוד התלהב ממנה‪ .‬הוא ניסה להתחיל איתה‪ ,‬אבל אימא לא ‘זרמה’ ‪ -‬היא גדלה בתפיסה שהיא‬ ‫שייכת לאליטה‪.‬‬ ‫אבא נשאר על מפתן הדלת‪ ,‬ובינתיים טווה את עתידו עם‬ ‫הדיירת החדשה‪ ,‬שמצאה חן בעיניו מהרגע הראשון”‬ ‫‪54‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫משה ונאוה אינדיג ביום נישואיהם‬ ‫אבא ואימא עם דביר התינוק‬ ‫אבא ואימא עם מוטי ונאוה אברג'ל‬ ‫‪55‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫סבתא מצד אימא הייתה ישראלית ‘צברית’‪ ,‬ילידת הארץ‪ ,‬ובאותם ימים נהגו ה’צברים’ להסתכל‬ ‫בעליונות ובהתנשאות על אלו שלא נולדו בישראל‪ .‬בנוסף‪ ,‬אימא הייתה תמיד תלמידה מצטיינת‪,‬רבקי‪:‬‬ ‫טובה גם במקצועות הריאליים וגם במקצועות ההומניים‪ ,‬יפהפייה ומוצלחת – והיא לא התרגשה מהמבטים שנעץ בה‬ ‫אבא‪.‬‬ ‫אבל אבא לא התכוון לוותר‪ .‬מהדירה הוא אמנם יצא בחברתה של נאוה הראשונה‪ ,‬אך ליבו השתנה ללא היכר‪ .‬ימים‬ ‫ספורים חלפו‪ ,‬והצעיר המאוהב חזר לזירת ההתאהבות‪ ,‬חמוש במכתב עמוס בשירים ומילות אהבה‪ .‬הוא כתב לאימא‬ ‫שהבחין בה ושהיא מצאה חן בעיניו‪ ,‬חשף את הרגשות שהמפגש איתה עורר בו וחתם בשם ‘מנחם’ (כנראה האומץ שלו‬ ‫התפוגג כשנדרש להסגיר את שמו)‪.‬‬ ‫אבא לא זכה לקבל מאימא תגובה‪ ,‬ולכן כתב מכתב נוסף ושלשל אותו לתיבת הדואר של מושא אהבתו‪ .‬המכתב‬ ‫היה חתום באות מ’ מהטעם הפשוט שאבא שכח את שם העט שאימץ לעצמו ‪ -‬וגם הפעם התעלמה אימא מהצהרות‬ ‫האהבה הדביקות‪ .‬אבא היה יכול להמשיך ולשורר לנצח‪ ,‬לשפוך את ליבו על עוד ועוד דפים ‪ -‬אבל הגורל רצה אחרת‪:‬‬ ‫השניים נפגשו במסיבה שהתקיימה ב ’בית המהנדס’ בעיר‪ ,‬אימא לא זכרה אותו מהמפגש בדירה ‪ -‬והקשר ביניהם‬ ‫התחיל מאפס‪.‬‬ ‫הפעם היה טוויסט בעלילה ‪ -‬אימא הסכימה לצאת איתו‪ .‬היעד שנבחר לדייט הראשון היה שילוב בין יוקרתי לרומנטי‪,‬‬ ‫והם נפגשו במסעדה מול מלון מצודת דוד‪ ,‬במקום שבו פועלת כיום מסעדת מרקש‪ .‬סיפור האהבה ביניהם‪ ,‬שהתחיל‬ ‫ברגל שמאל‪ ,‬פרח והתלקח לאהבה גדולה – אבל שוב הוא נתקל במכשול‪ :‬סבא וסבתא מצד אימא לא התלהבו‬ ‫מהרומן‪ .‬הם הטילו וטו‪ ,‬השניים נפרדו‪ ,‬ובמהלך חצי שנה שיגרו זו לזה וזה לזו מכתבי אהבה ספוגים בגעגועים‪ .‬עם הזמן‬ ‫למדו סבא וסבתא לחבב את אבא‪ ,‬ההתנגדות הוסרה‪ ,‬ולאחר כשנה וחצי של היכרות הם התחתנו ‪ -‬ונסללה הדרך‬ ‫להקמת משפחת אינדיג‪.‬‬ ‫‪56‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫אבא ואימא הביאו לעולם חמישה ילדים‪ ,‬כמעט כולם (חוץ משמוליק‬ ‫‪57‬‬ ‫שנולד בביה”ח השרון בפתח תקווה) נולדו בבית החולים שערי צדק‪:‬‬ ‫דביר אריה דב נולד בכ”ו בתשרי תש”מ‪ 17 ,‬באוקטובר ‪ .1979‬נשוי‬ ‫לאביטל‪ ,‬ויש להם חמישה ילדים‪ :‬יואב אברהם‪ ,‬נתי (נתן) אהרון‪ ,‬גיא‬ ‫מיכאל‪ ,‬עמית אליהו ונאוה מרתה‪.‬‬ ‫שמואל חגי נולד בכ’ בכסלו תשמ”ב‪ 16 ,‬בדצמבר ‪ .1981‬נשוי‬ ‫לשלווה‪ ,‬ויש להם שלושה עשר ילדים ‪ :‬נחמן‪ ,‬חנן‪ ,‬נתן‪ ,‬אבריימ’ה‪ ,‬יואלי‪,‬‬ ‫יוסל’ה‪ ,‬רחל‪ ,‬לאה‪ ,‬חיה רבקה‪ ,‬אסתר‪ ,‬אליעזר ושרה – ולאחרונה נולד‬ ‫תינוק נוסף‪ ,‬חיים‪.‬‬ ‫חיה אסתר נולדה בי”ב באלול תשמ”ג‪ 21 ,‬באוגוסט ‪ .1983‬נשואה‬ ‫לאבישי נוי‪ ,‬ויש להם שלושה ילדים‪ :‬מיכאל אברהם‪ ,‬לביא איתן וזוהר‬ ‫יונתן‪.‬‬ ‫רבקה נולדה בי”ז באייר תשמ”ז‪ 15 ,‬במאי ‪ .1987‬נשואה לבנג’י‬ ‫דוברוי‪ ,‬ולבנם קוראים ליאו סמואל ‪ -‬אך כולם מכנים אותו לואי‪.‬‬ ‫גיתית בתיה בת הזקונים‪ ,‬נולדה בה’ באדר תשנ”ו‪ 25 ,‬בפברואר‬ ‫‪ .1996‬ביום שישי ‪ 23‬בספטמבר ‪ ,2022‬כמה חודשים לאחר מפגש‬ ‫העלאת הזיכרונות של הילדים‪ ,‬היא נישאה לבחיר ליבה הוד בדיחי‬ ‫בחתונת שישי מפוארת ב’ג’ויה מיה’‪.‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫אהבתם הנדירה של אבא ואימא‬ ‫אבא תמיד היה זקוק לחיזוקים של אימא‪.‬‬ ‫הוא היה ניגש אליה‪ ,‬מתעניין אם היאגיתית‪:‬‬ ‫עדיין אוהבת אותו ומבקש נשיקה‪ .‬הוא היה מנהל איתה שיחות‬ ‫ארוכות לתוך הלילה‪ ,‬והייתה ביניהם חברות אמיתית‪.‬החדר‬ ‫שלי היה ממוקם מעבר לקיר חדר השינה שלהם‪ ,‬ואני זוכרת‬ ‫שיחות נפש אין‪-‬סופיות בין שני אנשים שאהבו לשוחח זה עם זו‪ .‬לא היו להם‬ ‫ויכוחים וריבים כמו שקורה לפעמים בחדרי שינה אחרים‪ ,‬אלא ממש דיבורים בין‬ ‫שני חברים טובים‪ .‬גם אם הוא היה חוזר הביתה לאחר שהיא כבר נרדמה‪ ,‬היא‬ ‫הייתה מתעוררת משנתה ‪ -‬והם היו פותחים בשיחה‪ .‬אבא היה פעמים רבות‬ ‫בחו”ל לרגל עסקיו‪ ,‬אבל גם המרחק הפיזי לא מנע מהם לשוחח שיחות ארוכות‬ ‫בטלפון‪.‬‬ ‫והיו גם פרחים‪ .‬פרחים של יום שישי‪ .‬אבא היה גבר לא ממש‬ ‫רומנטי‪ ,‬שהביע את רגשותיו בצורה מסורבלת ‪ -‬אך הוא רחשחיה‪:‬‬ ‫אהבה גדולה לאשתו‪ ,‬אהבה שכולם מסביב הרגישו והעריכו‪ .‬הוא היה מגיע כל‬ ‫יום שישי עם זר פרחים‪ .‬אני לא יודעת אם אימא שמחה לקבל את הפרחים‪,‬‬ ‫אבל אני‪ ,‬כילדה‪ ,‬התעצבנתי בכל פעם מחדש מהמחווה הזאת‪ ,‬כי הוא תמיד‬ ‫הגיע כשהשולחן כבר היה ערוך ומסודר‪ ,‬דקה לפני שבת‪ ,‬ומלכלך את המדרגות‬ ‫שעוד לא התייבשו מהספונג’ה‪ .‬הוא היה מניח את הפרחים על הצלחות‪ ,‬על‬ ‫המפיות ועל העיתונים ומכריז‪“ :‬נאוה‪ ,‬הבאתי לך פרחים!” הוא תמיד עטף‬ ‫את הרגש שלו בציניות‪ ,‬אבל קל היה לראות שהוא מאוד אהב את אימא‪ .‬הוא‬ ‫תמיד ביקש ממנה “תני לי נשיקה!” הוא היה זקוק לנשיקת שבת שלום‪.‬‬ ‫‪58‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫תמונה מהחתונה‬ ‫לפני החתונה‬ ‫האוהבים הצעירים‬ ‫‪59‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫כזה היה אבא ‪ -‬זקוק לאהבה ואישורים ללא הרף‪ .‬גם אותנו הוא היה שואל‪ ,‬פעם אחר פעם‪,‬‬ ‫אם אנחנו אוהבים אותו‪ .‬אפילו ב’שבעה’ של סבא אברהם‪ ,‬כשעיניו מוצפות דמעות‪ ,‬הוא פנהרבקי‪:‬‬ ‫אליי ‪ -‬הייתי ילדונת בת חמש ‪ -‬ושאל אותי אם אהבתי את סבא‪ ...‬בתמימות של בת חמש אמרתי לו‪“ :‬קצת”‪ ,‬והוא‬ ‫התחיל להתייפח‪...‬‬ ‫כל מוצאי שבת הם היו יוצאים לבלות‪ :‬יושבים בלובי של מלון הילטון‪ ,‬הולכים לסרט או להצגה‪ ,‬או‬ ‫נפגשים עם חברים‪ .‬כדי שיוכלו לצאת‪ ,‬הם היו מביאים הביתה בייביסיטר כזו או אחרת שעברהחיה‪:‬‬ ‫סינון ‘מוקפד’‪ :‬כל מי שיש לה דופק‪ ,‬כולל בחורות שהביאו את בני הזוג שלהן וצפו בסרטים כמו אסקימו לימון‪ ,‬התקבלו‬ ‫לעבודה‪.‬‬ ‫לרוב היו הבילויים הללו כרוכים בריטואל קבוע‪ :‬אימא התנגדה בהתחלה ואמרה שלא מתחשק לה לצאת‪ ,‬להתאפר‬ ‫ולהתלבש – אך בדיעבד היא שמחה להזדמנות להיות קצת עם אבא מחוץ לבית והרחק מהמטלות השוטפות‪.‬‬ ‫אבא ואימא בשנות ה ‪70 -‬‬ ‫‪60‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫בסופו של יום‪ ,‬האהבה בין אבא ואימא הייתה חזקה מהחיים‪ .‬אפילו סבא‬ ‫וסבתא מצד אימא‪ ,‬שבהתחלה כאמור הביעו הסתייגות מהקשר‪ ,‬הסכימו עם‬ ‫הזמן שהקשר הזה ביניהם היה הקשר הכי חזק במשפחה המורחבת‪ ,‬או כדברי‬ ‫סבתא מלכה‪“ :‬בסוף הוא היה החתן הכי טוב שיצא לנו!”‬ ‫לאחר עשרים וחמש שנות נישואים‪ ,‬שהסתכמו כאמור בלא מעט ילדים‬ ‫ונכדים‪ ,‬חגגו אבא ואימא את חתונת הכסף שלהם‪ .‬לכבוד החגיגות הפקנו‬ ‫סרט המנציח תחנות מרכזיות בקשר‪ ,‬צוחק על המהמורות שבדרך וממחיז‬ ‫את הרומן ביניהם‪.‬‬ ‫קישור לסרט ‪ 25‬שנות נישואין‬ ‫בטיול בים המלח‬ ‫‪61‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫תחילת מסעו העסקי של אבא ‪ -‬והטעויות שבדרך‬ ‫לרגל לידתי‪ ,‬לידת בן בכור‪ ,‬פתחו עבורי אבא ואימא חשבון חיסכון בסניף בנק‬ ‫הפועלים ברחוב חיים עוזר בפתח תקווה‪ ,‬והכניסו לתוכו את הכסף שקיבלודביר‪:‬‬ ‫בחגיגת ברית המילה‪ .‬עם השנים החיסכון הזה נשכח‪ ,‬ולאחר שהאינפלציה עשתה בו שמות‪ ,‬לא‬ ‫נשאר ממנו הרבה‪ .‬אני גיליתי את החיסכון באקראי‪ ,‬שנים רבות לאחר מכן‪ ,‬ונותרה ממנו בערך‬ ‫עשירית מהערך המקורי‪.‬‬ ‫אבל הצטמקות החיסכון הזה מתגמדת מול עוגמת הנפש שהם חוו שנים קודם לכן‪ :‬רגע לפני שנולדתי הם איבדו‬ ‫את הדירה שלהם בקריית יובל‪ ,‬דירה שעבורה עבדה סבתא מרים כל כך קשה‪ .‬למעשה אבא הפסיד את הדירה כי הוא‬ ‫היה צריך למכור אותה לכיסוי חובות‪ .‬איך זה קרה? הוא היה שותף בעסק של מוצרי חשמל‪ ,‬ושני השותפים שלו שלמה‬ ‫שטרן ודני בלייר ‪‘ -‬דפקו’ אותו והשאירו אותו לבד מול הנושים‪ .‬האגדה המשפחתית מספרת שהם הסתבכו עם מס‬ ‫הכנסה וברחו מהארץ בלי לעדכן את הנשים שלהם – ובלי לעדכן את אבא‪ ,‬השותף השלישי‪.‬‬ ‫מוזר ככל שזה יישמע‪ ,‬גם הפרק הכושל בעסק לשיווק מוצרי חשמל הותיר אחריו זיכרונות משעשעים‪ .‬שטרן‪ ,‬אחד‬ ‫מהשותפים שהסתלקו בשעת צרה‪ ,‬השאיר לאבא משימה‪ :‬לטפל בשרה‪ ,‬אשתו הזנוחה‪ .‬זו צלצלה אליו מדי יום ונשענה‬ ‫על חוסנו הנפשי‪“ .‬איפה משה? אני רוצה לדבר עם משה!” הייתה שואלת אותנו בטלפון‪ ,‬ואנחנו היינו מחליפים צבעים‬ ‫ומתחרטים שהרמנו את השפופרת‪ .‬אבא‪ ,‬למיטב זיכרוני‪ ,‬היה שולח לה צ’קים ומסייע למחייתה‪ .‬למרבה המזל‪ ,‬שרה‬ ‫מעולם לא יצאה מתוך הטלפון ולא הגיעה לבית המשפחה‪ ,‬וזאת בניגוד לחיה – אשתו של דני‪ ,‬השותף השני‪.‬‬ ‫דני השאיר מאחור את אשתו חיה ואת ילדיו אליקים ואריאל‪ .‬אבא חיבב אותם מאוד ופרש עליהם את חסותו‪ ,‬מארח‬ ‫אותם בסופי שבוע ובחגים‪ ,‬במלחמת המפרץ ובתקופות קשות‪ .‬הוא אף ליווה את הילדים בעלייה לתורה ובדרך לחופה‪.‬‬ ‫חיה בלייר הייתה אישה נוירוטית‪ ,‬בעלת שיער ארוך ומעשנת סדרתית‪ ,‬ותמיד הייתה אומרת לאבא‪“ :‬משה‪ ,‬משה‪ ,‬תגיד‬ ‫לבעלי שישלח לי כסף!”‬ ‫‪62‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫אבא עם סבתא מרים ושותפים עסקיים במלון קפסולות‬ ‫אבא עם חבריו מהליכוד ‪ -‬צחי הנגבי ואיוב קרא‬ ‫‪63‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫למען האמת‪ ,‬לא ברור איך אימא אפשרה לאישה זרה לשהות שוב ושוב בבית שלה‪ ,‬אבל זו הייתה הכנסת האורחים‬ ‫האופיינית שלה ושל אבא‪ .‬אגב‪ ,‬גם היחסים של אבא עם דני שרדו את הטלטלה הכלכלית‪ ,‬והשותפים לשעבר המשיכו‬ ‫להיות בקשר קרוב גם בחלוף השנים‪.‬‬ ‫ההתרסקות הכלכלית הזאת היא חלק מהסיפור האינדיגי המוכר‪ .‬האינדיגיות הזאת היא אופי‪ .‬מין שילוב של‬ ‫תושייה‪ ,‬חריצות וסבלנות‪ ,‬עם תערובת של תמימות‪ ,‬מתן אמון באנשים המפזרים הבטחות וחוסר יכולת לשמור טינה‪,‬‬ ‫ובגדול‪ :‬אופטימיות נצחית‪ .‬שילוב של תעוזה ואמונה עמוקה בצדקת הדרך – לצד מזל גדול‪ ,‬השומר על אבא ועל בני‬ ‫המשפחה ומייצר עבורם עוד ועוד הזדמנויות עסקיות‪.‬‬ ‫העובדה שבכלל הייתה לו דירה בסוף שנות השבעים היא פלא שאינו מובן מאליו‪ ,‬והפלא הזה‬ ‫התאפשר בזכות סבתא מרים‪ ,‬שעבדה כמלצרית ואספה שקל לשקל כדי לחסוך לו לדירה‪ .‬והנה‪,‬דביר‪:‬‬ ‫היום שבו נולדתי היה גם יום האריזה והאובדן‪ .‬למחרת הולדתי עברנו לפתח תקווה‪ ,‬לדירה שכורה בקרבת ביתם של‬ ‫סבתא מלכה וסבא דוד‪.‬‬ ‫הפרידה מירושלים והנחיתה בפתח תקווה‪ ,‬מייד אחרי הלידה שלי‪ ,‬הייתה תחילתה של הרפתקה עסקית חדשה‬ ‫עבור אבא‪ :‬הוא מצא עבודה בחברת ביפרים בשם ‪ Beep-a-call -‬שפעלה במלון הילטון בתל אביב‪ .‬אבא שימש כאיש‬ ‫מכירות ועשה חיל בעבודתו‪.‬‬ ‫זו הייתה הכנסת האורחים האופיינית של אימא‬ ‫ואבא”‬ ‫‪64‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫בפתח תקווה גרנו כמה שנים‪ ,‬עד שנת ‪ .1986‬כששמוליק היה פעוט‬ ‫ארזו אבא ואימא בשנית את חפציהם וחזרו לירושלים‪ .‬הם התמקמו בדירה‬ ‫בשדרות הרצל ‪ ,24‬בקומה רביעית ללא מעלית‪ ,‬ונשארו בה חמש שנים ‪ -‬עד‬ ‫שאבא עשה עסקה והחליף את הדירה הזו במגרש ריק ברחוב הרב שרירא ‪.4‬‬ ‫מכיוון שעל מגרש אי אפשר לחיות‪ ,‬ואבא היה זקוק לכסף לבנייה‪ ,‬הוא מכר‬ ‫חלקה אחת מתוך המגרש למשפחה בשם ברן‪ .‬בכסף שקיבל בנה בית עבור‬ ‫המשפחה ‪ -‬בית יוצא דופן מבפנים ומבחוץ‪ ,‬ושעליו עוד יסופר בהמשך‪.‬‬ ‫גם לאחר החזרה לירושלים המשיךאבא לעבוד בחברת ‪Beep-a-call‬‬ ‫בסניף הירושלמי ‪ -‬שפעל גם הוא ממלון הילטון‪ .‬בתור ילדים בילינו לא מעט‬ ‫במלונות מרשת הילטון והרגשנו בהם בני בית‪.‬‬ ‫אבא הפך לשחקן מרכזי בחברה‪ .‬בתחילת העסקתו אמר לו סמואל‪ ,‬מנהל‬ ‫החברה‪“ :‬תעבוד בתמורה לאחוזים מהמכירות‪ ,‬כי אין לי כסף לשלם לך”‪ .‬תוך‬ ‫זמן קצר מאוד אבא הצליח ומכר המון מנויים‪ ,‬וסמואל הוריד לו את האחוזים‬ ‫ועבר לשלם לו משכורת כמנהל הסניף הירושלמי‪.‬‬ ‫אחרי תקופת ‪ Beep-a-call‬עבד אבא בחברה שעסקה במכירת שלטים‬ ‫ואזעקות‪ ,‬ואחר כך בחברת תכשיטים ששלחה אותו לשופינג בקבר רחל‬ ‫שבבית לחם‪ .‬התקופה בחברת התכשיטים הותירה אחריה מזכרות בדמות‬ ‫עגילים ושרשראות שהתגלגלו ברחבי הבית ‪ -‬והזכירו לכולם את הימים שבהם‬ ‫הוא היה מושקע בעסקים נוצצים‪.‬‬ ‫‪65‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫עם הנסיך האפריקני בביקור ב ‪ CAPSULEINN‬בירושלים‬ ‫הרפתקה כלכלית נוספת הייתה בר‪-‬מסעדה כשר שאבא הקים יחד עם בחור בשם גיא כהן ברחוב יפו ‪‘ ,53‬סבן’‬ ‫(‪ )Seven‬שמו‪ .‬ה’סבן’ היה אחד הברים הכשרים הראשונים בארץ ‪ -‬מתחם בגודל שלוש מאות מטרים שכלל גם מקומות‬ ‫ישיבה בחוץ‪ .‬אבא‪ ,‬לדעתי‪ ,‬השקיע את הכסף הדרוש ‪ -‬וגיא ניהל את הבר בפועל‪ .‬אמנם בסופו של יום הוביל הבר‬ ‫להפסדים‪ ,‬אבל הוא היה מוצלח למדי‪ ,‬ואבא נהנה לארח בו את חבריו ואת אימא‪.‬‬ ‫העסקים של אבא היו חלק בלתי נפרד מחייו ומחיינו‪ .‬באחד הטיולים המשפחתיים בארצות‬ ‫הברית הוא אף קיבל שיחת טלפון מנשיא הרפובליקה המרכז‪-‬אפריקאית ‪ -‬ונאלץ להיפרד מאיתנודביר‪:‬‬ ‫לשבוע ולנסוע לאותה מדינה כדי לבחון הזדמנות עסקית חשובה‪ .‬בפעם אחרת הגיע לביתנו בחור מחוף השנהב‪ ,‬ואף‬ ‫זכינו לארח בביתנו ‘נסיך’ מזמביה‪.‬‬ ‫‪66‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫עם נפתלי בנט‬ ‫עם החברה הטובה פנינה רוזנבלום‬ ‫עסקים באפריקה‬ ‫‪67‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫ילדות בירושלים וההזדמנויות העסקיות (והלא‪-‬שגרתיות) של אבא‬ ‫הרומן בין פרטנר למשפחת אינדיג‬ ‫בשנת ‪ 1998‬עזר אבא לחברת פרטנר להיכנס למכרז המפעיל השלישי ולזכות בו‪ .‬הוא הכיר‬ ‫את אחד האנשים שישבו בוועדה‪ ,‬אולי זה עזר ואולי לא – אך החברה זכתה במכרז‪ ,‬ונציגי פרטנר‬ ‫הבטיחו לו שהוא יקבל בלעדיות להקמת כל האנטנות של החברה‪ .‬אחרי שהחברה זכתה הם חזרו‬ ‫בהם מההבטחה‪ ,‬ועו”ד וינרוט ניהל איתם משא ומתן קשוח כדי לקבל מהם – במקום הבלעדיות‬ ‫המקורית ‪ -‬את הבלעדיות להפצת מכשירי טלפון ניידים של פרטנר בכל המגזר הדתי‪ .‬כך נולדה חברת ‘הרמא‬ ‫תקשורת’ – שבשמה הסתתרו ראשי התיבות המשעשעים ‘הרב משה אינדיג’‪.‬‬ ‫כשהשתחררתי משירותי הצבאי‪ ,‬בשנת ‪ ,2002‬הצטרפתי לחברה כעובד מן המניין‪ ,‬ומאז‬ ‫השתלבתי באופן פעיל בעסקיו של אבא‪.‬דביר‪:‬‬ ‫האנשים בפרטנר שנאו את השותפות שנכפתה עליהם‪ ,‬וכל הזמן העלימו מאיתנו הכנסות‪ .‬לחברה שלנו הייתה‬ ‫בלעדיות גורפת לכל המגזר הדתי בישראל – והמשמעות הייתה שכל מכשיר שנמכר במגזר הדתי מזכה אותנו בעמלה‪.‬‬ ‫לדוגמה‪ ,‬אם סוכן באילת מוכר מכשיר לבחור ישיבה‪ ,‬אנו זכאים לעמלה גם אם לא השתתפנו באופן פעיל במכירה‪.‬‬ ‫כך נולדה חברת‬ ‫עם הזמן הגיע שוק הסלולר למצב של רוויה‪ ,‬ולמען האמת גם הניהול‬ ‫‘הרמא’ תקשורת‬ ‫של ‘הרמא’ לא היה מוצלח במיוחד‪ .‬עלה אצלנו חשד שסוכנים גונבים‬ ‫שבשמה הסתתרו ראשי‬ ‫מכשירים ניידים‪ ,‬ואבא החליט לנצל את ההזדמנות ואת הרצון של‬ ‫התיבות המשעשעים‬ ‫פרטנר ‘להיפטר’ מאיתנו ‪ -‬ובשנת ‪ 2004‬מכר להם בחזרה את הזיכיון‬ ‫הרב משה אינדיג”‬ ‫בתשעה מיליון ש”ח‪ .‬יותר מחצי מהסכום‪ ,‬אגב‪ ,‬הוקצה לתשלום חובות‬ ‫שצברה החברה‪.‬‬ ‫‪68‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫באותה תקופה ניהלתי עבור החברה חנות טלפונים ברחוב רבי עקיבא ‪ 131‬בבני ברק‪ .‬אבא ממש רצה שאמשיך‬ ‫לנהל את החנות‪ ,‬אך החבר’ה בפרטנר סירבו לכך נחרצות‪“ .‬אנחנו לא מוכנים לשמוע יותר את השם אינדיג‪ ”,‬אמרו‪.‬‬ ‫אבא החליט להילחם בהחלטה הזו ושכר את שירותיו של עו”ד רמי בובליל‪ .‬הוא חשב שמכיוון שעו”ד בובליל שירת‬ ‫בחיל הים עם חיים רומנו‪ ,‬מנכ”ל פרטנר‪ ,‬הם יסכימו לדרישתנו‪ .‬בפרטנר התעקשו – וכך פרשה משפחת אינדיג‬ ‫לחלוטין מעסקי הטלפונים הניידים‪.‬‬ ‫נייר ירושלים וחופשת הסקי‬ ‫לצד הפעילות בשוק הסלולר‪ ,‬אבא שלח את ידו בפעילויות עסקיות נוספות‪ .‬בשלהי שנות התשעים הגיש אבא את‬ ‫מועמדותו למכרז לרכישת מפעל למחזור נייר בקריית גת מכונס נכסים‪ .‬לפני המכרז הוא לא עשה בדיקת נאותות‪,‬‬ ‫לא קרא דוחות‪ ,‬ואף לא נסע לראות את המקום‪ .‬הוא הגיש הצעה בסך מאה אלף דולר ‪ -‬ונסע לחופשת סקי‪ ,‬ככל‬ ‫הנראה החופשה הראשונה שלו עם קבוצה כשרה (‘מרגנית’)‪.‬‬ ‫לאבא כבר היה טלפון נייד‪ ,‬אך רמת הקליטה בחו”ל הייתה נמוכה‪ .‬כונס הנכסים התקשר אליו בעת שהיה‬ ‫בחופשה ואמר לו‪“ :‬שמע‪ ,‬משה‪ ,‬הגשת הצעה‪ ,‬אבל היא מאוד נמוכה‪ .‬אולי תעלה עוד קצת?” אבא ענה לו במקום‪:‬‬ ‫”מעלה בעוד ח”י אלפים דולר”‪ .‬לאחר כמה ימים התקשר אליו שוב הכונס ואמר‪“ :‬שמע‪ ,‬אתה ממש קרוב לזכייה‪,‬‬ ‫אבל אולי תעלה עוד קצת?” אבא אמר לו‪“ :‬תעלה בעוד ח”י אלפים דולר ‪ -‬אבל זהו‪ .‬אל תתקשר אליי יותר‪ .‬אם‬ ‫זכיתי – זכיתי‪ ,‬ואם זה לא מספיק‪ ,‬אני מוותר”‪ .‬כשאבא חזר מחופשת הסקי חיכה לו פקס‪ ,‬ובו היה כתוב שהוא אכן‬ ‫זכה במכרז‪ ,‬בסכום של מאה ושלושים ושישה אלף דולר‪.‬‬ ‫אז‪ ,‬לראשונה‪ ,‬נסע אבא לקריית גת לראות במה הוא ‘זכה’‪ .‬בעיקול שלפני הכניסה למפעל‪ ,‬כמה עשרות מטרים‬ ‫לפני הכניסה‪ ,‬עצר אותו אדם‪“ .‬אתה משה אינדיג?” שאל‪ ,‬ואבא ענה לו בחיוב ושאל‪” :‬מי אתה?” “אני הבעלים‬ ‫הקודם של המפעל‪ ”,‬ענה האיש‪“ ,‬לא יכולתי להתחרות במכרז כי אז הכונס היה יודע שיש לי עוד כסף והיה רודף‬ ‫אותי‪ .‬אבל תגיד ‪ -‬מה לך ולעסקי הנייר?”‬ ‫‪69‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫אבא ככל הנראה ניסה לאלתר איזו תשובה‪ ,‬אך האדם שמולו מייד הבין שאבא לא בכיוון ‪ -‬ואז הוא הציע לאבא‬ ‫הצעה מעניינת‪“ :‬שמע‪ ,‬קח את הסכום שהתחייבת לשלם‪ ,‬אני אוסיף לך עוד חמישים אלף דולר‪ ,‬ותסתובב‪ .‬כך הרווחת‬ ‫חמישים אלף דולר בלי לעשות כלום”‪ .‬אבא בחושיו המחודדים הבין שקורה כאן משהו ואמר‪“ :‬לא‪ ,‬מה פתאום‪ ,‬מה זה‬ ‫חמישים אלף דולר?”והבעלים ענה לו‪“ :‬יודע מה? קח עוד מאה אלף דולר – ותסתובב”‪.‬‬ ‫אבא‪ ,‬שעדיין לא שילם ולו דולר אחד‪ ,‬ניסה שוב את מזלו ואמר‪“ :‬אם אני מסתובב‪ ,‬על כל הטרחה הזו אני רוצה‬ ‫להרוויח פי שניים‪ .‬עוד מאה ושלושים ושישה אלף דולר מעבר למה שהשקעתי”‪ .‬הבעלים הקודם ענה לו בפשטות‪“ :‬לך‬ ‫חפש‪ ,‬אתה עוד תתחרט שלא הסכמת למה שהצעתי!”‬ ‫אבא נכנס לאוטו והמשיך בנסיעתו‪ ,‬ולאחר העיקול נגלה לעיניו המפעל‪ .‬המפעל עמד בשיממונו‪ ,‬המכונות כולן היו‬ ‫דוממות‪ ,‬וכעשרים עובדים עמדו בשורה וחיכו לראות מי הוא אותו ‘מושיע’ שיעסיק אותם שוב‪ .‬אבא חשב לעצמו‪ :‬איזה‬ ‫‘ברוך’‪ ,‬מה עשיתי לעצמי‪...‬‬ ‫אבל אבא מצא פתרון‪ :‬הוא חבר לאלי שמעון‪ ,‬שכן שלו מקריית משה‪ ,‬והציע לו לנהל את המפעל במשכורת פלוס‬ ‫שותפות של ‪ .25%‬איכשהו הם העמידו את המפעל על הרגליים‪ ,‬והעסק שגשג‪ .‬אבא גם החליט לשנות את שם המפעל‬ ‫מ’לבניר’‪ ,‬שמו של הבעלים הקודם‪ ,‬ל’נייר ירושלים’‪ ,‬על שם העיר שכל כך אהב‪.‬‬ ‫לאחר שנים ספורות קנה אבא את חלקו של אלי שמעון במפעל ונשאר עם מפעל משגשג‪ ,‬המפרנס עשרות‬ ‫משפחות ומניב כל חודש רווח של בין מאה למאה וחמישים אלף ‪ .₪‬והכול‪ ,‬כזכור‪ ,‬התחיל מהשקעה קטנה של מאה‬ ‫ושלושים ושישה אלף דולר‪ ,‬שעליה הוסכם בחופשת סקי‪.‬‬ ‫בשלהי שנות התשעים הגיש אבא את מועמדותו למכרז‬ ‫לרכישת מפעל למחזור נייר בקרית גת”‬ ‫‪70‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫עם המשפחה וחברים עסקיים שהפכו לחלק מהמשפחה‬ ‫ההצלחה הזאת שרדה כשבע שנים‪ .‬אחר כך‪ ,‬לצערנו‪ ,‬הביא אבא שותף חדש‪ ,‬א‪.‬נ‪ .‬שמו‪ ,‬שבתמורה ל‪50%-‬‬ ‫מהבעלות התחייב להשקיע‪ ,‬להכפיל את הרווחיות ולהפוך אותו למפעל שמייצר גם טישיו (המפעל ייצר עד אז רק‬ ‫נייר קרפ תעשייתי‪ ,‬בעיקר למוסכים ולבתי חולים)‪ .‬השותף החדש התנהג בכוחניות‪ ,‬לא עמד בהתחייבויותיו‪ ,‬נכשל‬ ‫בניהול המקום‪ ,‬ככל נראה גם מעל בכספים ‪ -‬ובגללו המפעל נסגר תוך שלוש שנים מהרגע שנכנס כשותף‪ .‬מכיוון‬ ‫שהמפעל כבר עבר שני ‘גלגולים’ של כינוס‪ ,‬הפעם הוא נסגר לצמיתות‪.‬‬ ‫‪71‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫אבא עם גיסו האהוב יעקב חגואל‬ ‫המפגש במעלית שהסתיים במפעל פטריות‬ ‫יום אחד‪ ,‬בשנת ‪ ,2008‬במקביל לניהול של ‘נייר ירושלים’ על ידי א‪.‬נ‪ ,‬עלה אבא‬ ‫במעלית של בית גיבור ספורט במתחם הבורסה ברמת גן‪ ,‬ואיתו עו”ד אופיר ברנוי‪,‬‬ ‫קרוב משפחתו ועורך דינו באותה העת‪ .‬במעלית הוא פגש את עו”ד שלמה נס‪ ,‬ועו”ד‬ ‫נס אמר לו‪“ :‬משה! מה שלומך? באת להתמחרות? ”אבא בלי להתבלבל ענה לו בחיוב‪,‬‬ ‫אף על פי שלא היה לו מושג ירוק במה מדובר‪.‬‬ ‫עו”ד נס המשיך‪“ :‬באת להתמחרות על מפעל הפטריות‪ ,‬כן? ואבא ענה‪“ :‬כן‪ ,‬בטח!”‬ ‫עו”ד נס שאל‪“ :‬והבאת את הערבות? זה חתיכת מחיר‪ ,‬מינימום שמונה מיליון ‪.₪‬‬ ‫יש לך פה ערבות של שמונה מאות אלף ‪ ”?₪‬ואבא‪ ,‬בלי למצמץ‪ ,‬ענה‪“ :‬לא‪ ,‬אבל עורך‬ ‫הדין שלי ייתן לך צ’ק‪ .‬הרי צ’ק של עורך דין מספיק טוב‪ ,‬זה כמו ערבות‪ ,‬לא?”‬ ‫אופיר כמעט התפלץ‪ ,‬אך אבא שכנע אותו לחתום על צ’ק בגובה שמונה מאות‬ ‫אלף ‪ ₪‬והבטיח לו ש”יהיה בסדר”‪ .‬גם הפעם – בלי לדעת במה מדובר‪ ,‬בלי לבדוק‬ ‫את העסקה ובלי לראות את הנכס –נכנס אבא להרפתקה חדשה ורכש מפעל‬ ‫פטריות בשווי שמונה מיליון ‪...₪‬‬ ‫איכשהו שכנע אבא את הצדדים המתחרים לרדת מההתמחרות‪ ,‬וכשהוא ביקש‬ ‫מהבנק שלו הלוואה בנקאית בגובה הסכום הנדרש‪ ,‬הבנקאית חשבה בטעות שזו‬ ‫הלוואה עבור מפעל הנייר‪ .‬היא פנתה לשותף שלו‪ ,‬א‪.‬נ‪ ,‬וביקשה את אישורו להלוואה‪.‬‬ ‫כשא‪.‬נ‪ .‬שמע את זה‪ ,‬הוא כעס על אבא‪“ :‬מה‪ ,‬משה‪ ,‬אתה קונה מפעל פטריות‬ ‫בלעדיי? גם אני רוצה להיות שותף!”‬ ‫‪72‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫כך הפכו השניים לבעלים של המפעל‪ ,‬ששכן בנחלה ביישוב משמר איילון ‪ -‬לא לפני שסיכמו ביניהם כי לא יחול שום‬ ‫שינוי בנחלה‪ .‬בחלק מאותה נחלה היה בית מגורים‪ ,‬ולאבא היה חשוב שהדיירת של אותו בית לא תפונה מביתה‪ ,‬אף‬ ‫על פי שמבחינה חוקית הם היו רשאים לדרוש זאת ממנה‪.‬‬ ‫הניהול הכושל של א‪.‬נ‪ ,‬שבא לידי ביטוי במפעל ‘נייר ירושלים’‪ ,‬נתן את אותותיו גם כאן‪ .‬מפעל הפטריות קרס יחד‬ ‫עם ‘נייר ירושלים’‪ ,‬המבנה עצמו נחתך ונמכר לסוחרי ברזל‪ ,‬ואילו הנחלה עצמה נמכרה לבנק דיסקונט כחלק מהסדר‬ ‫החוב‪.‬‬ ‫אבא בפעילויות עסקיות בסין‬ ‫‪73‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫האישיות הייחודית של אבא‬ ‫אבא השאיר אחריו זיכרונות רבים‪ ,‬כי הוא היה בעל אישיות מיוחדת במינה שהקרינה על כולם‪.‬‬ ‫הוא עבד ופרנס את המשפחה בעוד אימא גידלה אותנו וטיפלה בבית‪ ,‬ועשה זאת בחן השמור רק‬ ‫לו‪ .‬הוא אמנם מעולם לא החליף חיתול‪ ,‬אך הוא לקח אותנו מדי בוקר למסגרות החינוכיות ולחוגים‪,‬‬ ‫ליווה אותנו בטיולים והקריא לנו סיפור לפני השינה‪.‬‬ ‫הוא השתוקק תמיד לנוח בחברת חבריו הטובים ‪ -‬העיתונים‪ ,‬הפיצוחים והפירות ‪ -‬אבל לא ויתר‬ ‫על מקומו בבית ועל תפקידו ההורי‪ .‬הוא נעדר תכופות בשל עסקיו ולא נכח בשעות אחר הצהריים‪ ,‬אבל ידע להרעיף‬ ‫חום ואהבה על כולם‪.‬‬ ‫בימי שישי בערב‪ ,‬אחרי סעודת השבת‪ ,‬הוא נאלץ לדחות את זמן האיכות שלו עם העיתונים‬ ‫והפיצוחים – ככל הנראה אימא ביקשה ממנו להעסיק אותנו‪ .‬הוא היה שוכב במיטה בנחת‪ ,‬מכנסיחיה‪:‬‬ ‫בוקסר לגופו‪ ,‬מכסה את כולנו בשמיכה ומספר לנו ‘סיפור בחושך’ ‪ -‬סיפור מפחיד שהיה מסתיים לרוב באיזו צעקה‬ ‫פתאומית שלו‪ .‬כשהוא היה יותר צעיר היה יותר ‘סיפור’ בטקס הלילי הזה‪ ,‬וככל שהוא התבגר והזדקן היה פחות ‘סיפור’‬ ‫ויותר חושך…‬ ‫באותם ערבים היינו ממתינים לשעת כושר כדי לממש את התחביב הקבוע שלנו‪ :‬כאשר אבא היה נרדם היינו‬ ‫מניחים לו ענבים בשקע של הפופיק‪ .‬זה הצחיק אותנו מאוד והעניק לנו עוד כמה זיכרונות נחמדים להמשך‪.‬‬ ‫אני הגעתי לעולם בשלב שאבא היה יותר מבוגר‪ ,‬ואני זוכרת איך הוא היה ממציא דמויות‬ ‫ומספר‪“ :‬פעם הייתה ילדה שקראו לה גיתית‪ ...‬ואז בא האריה ועשה [קולות של אריה]‪ ”...‬בזהגיתית‪:‬‬ ‫היה מסתכם הסיפור‪ ,‬ותמיד היה סוף מפחיד לסיפור שלו‪ .‬אני גם זוכרת שבשלב מסוים הוא היה נרדם – ומשאיר סביבו‬ ‫גרעינים‪ ,‬קליפות של גרעינים‪ ,‬פירות אכולים וגלעינים‪.‬‬ ‫‪74‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫משה והמשפחה ‪ -‬פורטרט עצמי‬ ‫‪75‬‬

‫משה אינדיג הצעיר‬ ‫שבט אינדיג‬ ‫אבא היה גבר שחונך לכך שהכול מגיע לו‪ ,‬והוא לא עשהחיה‪:‬‬ ‫שום דבר בבית‪ .‬למזלו הרב אימא קיבלה את מנהגיו‪,‬‬ ‫הרימה אחריו גרביים וניקתה את הלכלוך שהשאיר‪ .‬כשהוא היה מגיע‬ ‫הביתה‪ ,‬הוא היה קורא לי (או לאחד הילדים האחרים) ומבקש מאיתנו‬ ‫שנחלוץ את נעליו‪ .‬למען האמת‪ ,‬ממש לא אהבתי את הטקס הזה‪ ,‬את‬ ‫המאבק בשרוכים ואת המגע עם הנעל‪ ,‬ואף הרגשתי תחושה קלה של‬ ‫השפלה‪ .‬עם זאת‪ ,‬למדנו לחיות עם הצרכים של אבא ועם הדרישות‬ ‫המוזרות שלו‪.‬‬ ‫כשאבא היה נרדם לא היה אפשר לפספס אתדביר‪:‬‬ ‫הנחירות שלו‪ .‬הן היו עוצמתיות מאוד‪ ,‬ולעיתים‬ ‫אף גרמו לו להפסקות נשימה ולעייפות קיצונית בשעות היום‪ .‬אימא‬ ‫כנראה התרגלה לנחירות שלו (למעט בקולנוע – היא שנאה שהוא נרדם‬ ‫במהלך הסרט ומתחיל לנחור באמצע האולם)‪ ,‬אך אנחנו השתאינו תמיד‬ ‫מהעוצמה החריגה‪ .‬לימים גילו שהשקדים שלו מודלקים והסירו אותם‬ ‫בניתוח‪ ,‬אך זה הקל לזמן קצר בלבד‪ ,‬ועוצמת הרעש חזרה להיות כבעבר‪.‬‬ ‫יום אחד חזרנו ביחד מתל אביב לירושלים‪ .‬אבא נהג‪ ,‬ואני ישבתי לצידו‪.‬‬ ‫בשלב מסוים פניתי אליו‪ ,‬אך הוא לא ענה‪ .‬אני מסתכל עליו –ואני רואה‬ ‫שהוא ישן לגמרי‪ .‬קראתי לו בקול שוב ושוב‪ ,‬ועברו שניות ארוכות לפני‬ ‫שהתעורר‪ .‬מאותו רגע השגחתי עליו‪ ,‬בהבנה שהוא נוהג ברמה מינימלית‬ ‫של ערות ובעיניים כמעט עצומות‪...‬‬ ‫‪76‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫בחתונה של חיה ואבישי‬ ‫לאבא היה ביטחון עצמי רב‪ .‬כשהוא היה מנסה לסכם דיון או ויכוח כזה או אחר‪ ,‬הוא היה מכריז‪:‬‬ ‫“חבר’ה‪ ,‬דבר אחד ברור…” ‪ -‬כאילו האמת הבלעדית מונחת אצלו בכיס‪ .‬אם הנוכחים היודביר‪:‬‬ ‫מתעקשים ולא מסכימים עם דבריו‪ ,‬הוא היה קובע נחרצות‪“ :‬אתה לא מבין כלום‪ ”,‬או שהיה פוסק‪“ :‬עשית סלט!”‬ ‫במקרים אחרים‪ ,‬כשהיה מדבר על משהו שלא הלם את הסיטואציה‪ ,‬או כשהיה מוציא מפיו גסויות‪,‬‬ ‫הוא היה מסביר לנוכחים באדיבות ש”סיפרתי בדיחה רוסית”‪.‬חיה‪:‬‬ ‫‪77‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫היה לו משפט נוסף שהוא היה אומר לי בכל פעם שעשיתי משהו לא בסדר וניסיתי לתרץ‪ .‬לעיתים‬ ‫הוא היה מעיר לי‪ ,‬ובתגובה הייתי עונה לו‪“ :‬אבא‪ ,‬אבל זה גם מה שאתה עושה!” והוא מייד היהדביר‪:‬‬ ‫עונה לי‪ “ :‬אבל למה אתה לא יכול ללמוד ממני את דברים הטובים?!”‬ ‫לאבא הייתה ‘חבורה’‪ ,‬קבוצת חברים קרובה‪ ,‬שנפגשה ועשתה יחד הכול‪ :‬מוטי אברג’יל‪ ,‬דידו שוויקה‬ ‫וחיים ששון‪ .‬הנשים שלהם התחברו עם אימא‪ ,‬ואילו אבא למד מהם להיות קצת אחר‪ .‬אפשר לומרחיה‪:‬‬ ‫שהוא ‘הסתפרד’ קצת‪.‬‬ ‫גם לאימא‪ ,‬אגב‪ ,‬הייתה ‘חבורה’ בתקופת התיכון‪ :‬יהודית גרשבסקי‪ ,‬נחמה קמפר ונערה נוספת בשם ציקי ‪ -‬אך‬ ‫לאחר שסיימו את לימודיהן והחלו את השירות הלאומי שלהן‪ ,‬הקשר התפוגג‪ .‬פה ושם הן היו מתראות‪ ,‬לעיתים גם‬ ‫איתנו הילדים‪ ,‬אך זה היה קשר רופף למדי‪.‬‬ ‫חיים‪ ,‬משה ומוטי ‪ -‬אבא וחברי הילדות‬ ‫‪78‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫אבא עם חברו הקרוב יעקב עידן‬ ‫אבא מאוד אהב פעילויות אקסטרים‪ .‬כשהיינו קטנים היינו הולכים לחוות הסוסים של יהודה אלפי‬ ‫בעיר‪ ,‬ואבא היה משאיר אותנו בחווה ויוצא לרכוב ביער‪ .‬כשדביר גדל קצת הוא צירף אותו למסעותחיה‪:‬‬ ‫הרכיבה‪ ,‬ואני ושמוליק נותרנו בחווה‪ ,‬נתונים לחסדיו של יהודה‪.‬‬ ‫‪79‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫אבא ומנהיגי העולם‬ ‫האכזבה מבנימין נתניהו‬ ‫בשנת ‪ ,2007‬לקראת יום הולדתה השמונים של סבתא מרים‪ ,‬רצה אבא לערוך אירוע מרשים‬ ‫וחגיגי‪ .‬מכיוון שהכיר את חגי בן ארצי‪ ,‬שהיה חברותא של דב אחיו ושמר איתנו על קשר לאורך כל‬ ‫השנים (מדי שנה מגיע חגי לכל אזכרה ולכל יום זיכרון‪ ,‬ובימי הזיכרון הוא אף מביא איתו את תלמידי‬ ‫שכבת י’ מבית הספר ‘הרטמן’ שבירושלים)‪ ,‬ומכיוון שחגי הוא אחיה של שרה נתניהו‪ ,‬אשתו של ראש‬ ‫הממשלה לשעבר בנימין (ביבי) נתניהו‪ ,‬נוצר ביניהם קשר‪.‬‬ ‫אבא הציע לביבי‪ ,‬שהיה אז שר האוצר‪ ,‬לארגן ביחד ערב לזכרם של דב אינדיג ושל יוני נתניהו‪ .‬ואכן‪ ,‬בבנייני האומה‬ ‫בירושלים התקיים אירוע מכובד מאוד – ואבא‪ ,‬יחד עם שותף עסקי שלו בשם אייל יונה וחברת גמול השקעות‪ ,‬תרמו‬ ‫סכום גבוה לרכישת שני אמבולנסים‪ ,‬אחד לארגון זק”א ואחד לארגון ‘הצלה’‪ .‬לימים התברר שנציגי זק”א לקחו את‬ ‫הכסף שנתרם לרכישת האמבולנס והשתמשו בו לכיסוי חובות ולהוצאות השוטפות‪ ,‬ולמעשה רימו את אבא ולא קנו‬ ‫אמבולנס‪.‬‬ ‫עשור אחר כך‪ ,‬ביום הולדתה התשעים של סבתא‪ ,‬ניסה אבא לארגן אירוע דומה ולהזמין שוב את ביבי‪ .‬ביבי כבר‬ ‫היה אז ראש ממשלה‪ ,‬והוא ‘טרטר’ את אבא מעוזר אחד לשני‪ ,‬עד שאבא ‘נשבר’ והתעצבן‪ .‬מאיש סודה של שרה‬ ‫נתניהו ומליכודניק גאה ומובהק הוא הפך לשונא בדם של הזוג ‪ -‬ואז גם‬ ‫לקראת יום הולדתה‬ ‫העביר לאיילת שקד שלושה דפים ששרה נתניהו כתבה לו בכתב ידה‪.‬‬ ‫השמונים של סבתא‬ ‫בדפים היו כמה וכמה הנחיות להזמנת חקירה שנועדה להשיג מידע מכפיש‬ ‫מרים‪ ,‬רצה אבא לערוך‬ ‫על איילת שקד ועל נפתלי בנט‪ .‬הציפייה של שרה נתניהו הייתה שאבא‬ ‫אירוע מרשים וחגיגי”‬ ‫יזמין את החוקר על חשבונו – אך אבא לא ביצע את מבוקשה של שרה‪,‬‬ ‫ולבסוף הועברו דפים אלו לתקשורת על ידי איילת שקד‪ ,‬לאחר שקיבלה את‬ ‫הסכמתו של אבא‪.‬‬ ‫‪80‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫החברות עם אהוד אולמרט‬ ‫אבא תמיד אמר בחיוך שעד פרויקט הולילנד בירושלים‪ ,‬כשרצית לבנות משהו אפשר היה ‘לשלם’ ולבנות ‪ -‬אך‬ ‫מאז הולילנד אי אפשר ‘לשלם’ וגם אי אפשר לבנות‪...‬‬ ‫אהוד אולמרט‪ ,‬ראש הממשלה לשעבר שהורשע בין השאר בלקיחת שוחד‪ ,‬היה חבר טוב של אבא‪ ,‬אך אבא‬ ‫תמיד אמר לנו שלא ידע על שוחד קונקרטי שאולמרט לקח‪ .‬אמנם תמיד היו רינונים ושמועות בנושא‪ ,‬אבל אבא‬ ‫סיפר לנו שאולמרט היה ‘בן אדם’ וחבר נאמן‪.‬‬ ‫אף על פי שאבא לא תמך בו מבחינה פוליטית‪ ,‬אולמרט הגיע לכל האירועים שאליהם אבא הזמין אותו‪ .‬כשהיה‬ ‫שר התמ”ת הוא אף הסכים להצטלם בספונטניות לסרט שהפקנו לרגל עשרים וחמש שנות נישואים להורים‪.‬‬ ‫בחתונה של דביר עם צחי הנגבי מימין ואהוד אולמרט משמאל‬ ‫‪81‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫פגישה בשש עיניים עם נשיא זימבבואה‬ ‫בשנת ‪ 2008‬החליט אבא לחפש את מזלו באפריקה‪ ,‬ומשום מה הגיע לזימבבואה‪ .‬שם הוא נפל בקסמו של נוכל‬ ‫בשם פבלו‪ ,‬ואותו פבלו רימה אותו ושאב ממנו מיליוני אירו‪ .‬הוא שכנע את אבא להשקיע בהשקעות כוזבות‪ ,‬וביניהן‬ ‫מיזם להקמת מכרה כרום מפוקפק‪ ,‬שכלל לא בטוח שהייתה לו אחיזה משפטית או מעשית‪.‬‬ ‫לצד ההפסד הכספי שנגרם לו‪ ,‬אבא הצליח לחבור לאיש עסקים בשם רועי בן ימי‪ ,‬שותף ומייסד של חברה בשם‬ ‫‪ – LR GROUP‬חברה בשווי מיליארדי דולרים ‪ -‬ורתם אותו לשותפות שווה (‪ 50%‬לכל צד) בכל מיזם שיוקם ביחד‬ ‫בזימבבואה‪ .‬הם אף הצליחו להיפגש בשש עיניים עם נשיא זימבבואה המנוח‪ ,‬רוברט מוגאבה‪ .‬שלוש שעות ארכה‬ ‫הפגישה‪ ,‬ובמהלכה חלק הנשיא עם אבא ועם רועי את רשמיו מפגישתו עם בן גוריון – אך לצערם שום מיזם בזימבבואה‬ ‫לא צלח‪.‬‬ ‫בית כנסת באתיופיה בהסכמת הממשלה‬ ‫ביוני ‪ 2017‬אירח אבא בישראל‪ ,‬יחד עם חברת ‪ ,LR GROUP‬את נשיא אתיופיה‪ .‬הם ארגנו לנשיא ולמשלחתו ארוחה‬ ‫מפוארת וכנס עסקי בקומה האחת עשרה בעזריאלי‪ ,‬אך המפגש הזה לא הניב פרי‪ .‬נשיא אתיופיה לא הסכים לספק‬ ‫בטוחות לשום השקעה‪ ,‬וכל נסיעותיו הרבות של אבא לאתיופיה ירדו לטמיון‪.‬‬ ‫דבר אחד חשוב הצליח אבא לעשות באתיופיה‪ ,‬בהסכמת הממשלה המקומית ‪ -‬לפתוח בית כנסת ובית חב”ד‬ ‫בנמל התעופה הבין‪-‬לאומי אדיס אבבה‪ .‬זהו אחד מנמלי התעופה העמוסים ביותר באפריקה‪ ,‬והוא משמש כ‪HUB-‬‬ ‫לטיסות רבות לכל רחבי אפריקה ולמזרח הרחוק‪ .‬לבית הכנסת קרא אבא ‘בית נאוה’‪ ,‬על שם אמא האהובה‪ .‬הוא פעיל‬ ‫עד היום‪ ,‬ואף עובר שיפוץ וחידוש בימים אלו‪.‬‬ ‫לבית הכנסת קרא אבא ‘בית נאוה’ על שם אמא האהובה‬ ‫‪82‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫אבא בתחילת דרכו העסקית‬ ‫ההימור על נשיא זמביה‬ ‫בשנה האחרונה לחייו‪ ,‬בין אין‪-‬ספור המיזמים המוצלחים יותר והמוצלחים פחות‪ ,‬ובעקבות קשר שנוצר בין אבא‬ ‫ל’נסיך’ מזמביה שהתגייר לכאורה וחזר בתשובה‪ ,‬החליט אבא לתמוך בבחור בשם מייקל סאטה‪ ,‬שהיה המועמד‬ ‫הפחות מוביל במרוץ לנשיאות זמביה‪ .‬אבא ארגן על חשבונו משלחת של לוביסטים ויועצים כדי שינסו לקדם את אותו‬ ‫מועמד ללא תשלום מיידי – וכל מה שהוא ביקש היה התחייבות כתובה לתשלום לאחר שהמועמד ייבחר‪ ,‬אם ייבחר‪.‬‬ ‫כאמור אותו מועמד היה ‘אנדרדוג’ מובהק‪ ,‬ללא כל סיכוי לנצח‪ ,‬ובעקבות התמיכה בו אף נוצר חשש לחייו של אבא‪.‬‬ ‫לבסוף לא נחתם הסכם שיתוף פעולה שכזה‪ ,‬ומייקל סאטה החליט להיעזר בגורמים אחרים‪.‬‬ ‫בספטמבר ‪ ,2021‬כשלושה חודשים לאחר מותו של אבא‪ ,‬קרה הלא ייאמן – ומייקל סאטה זכה בנשיאות זמביה‪.‬‬ ‫אבא‪ ,‬מסתבר‪ ,‬בכל זאת ידע להמר על הסוס הנכון‪.‬‬ ‫‪83‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫המסירות האין‪-‬סופית של אימא‬ ‫אימא הפגינה מסירות נטולת גבולות כלפינו ‪ -‬בעלה וילדיה‪ .‬בסופי שבוע‪ ,‬לדוגמה‪,‬‬ ‫היא מעולם לא ביקשה מאיתנו לסייע לה בהכנות ובניקיונות‪ .‬היא גם לא הנידהחיה‪:‬‬ ‫עפעף כשאבא היה מביא משפחות שלמות לשולחן השבת ללא כל התראה מוקדמת‪.‬‬ ‫לא פעם היה אבא חוזר מתפילת שישי או שבת בבוקר ולצידו משפחה שלמה‪ .‬אני זוכרת בעיקר‬ ‫את משפחת הלפרין‪ ,‬שהיו לה חמישה ילדים ‪ -‬אך היו עוד כמה משפחות כאלו‪ ,‬שהגיעו בספונטניות‬ ‫רבה מדי‪ ...‬השולחן כבר היה ערוך ומסודר – אך אימא לא הייתה אומרת מילה‪ ,‬אלא מפנה את הכלים מהשולחן‪,‬‬ ‫פותחת אותו לרווחה‪ ,‬מוסיפה עוד צלחות ומאכילה עוד כמה וכמה פיות רעבים‪.‬‬ ‫כבר בגיל צעיר הטילו סבא דוד וסבתא מלכה מטלות רבות על אימא‪ ,‬והיא עשתה הכול בבית‪:‬‬ ‫טיפלה וגידלה‪ ,‬סידרה וניקתה‪ .‬לימים היא עשתה בדיוק ההפך ‪ -‬ובאופן קיצוני‪ .‬היא לא ביקשהדביר‪:‬‬ ‫מאיתנו לעשות כלום‪ ,‬אפילו לא להוריד צלחת מהשולחן בתום הארוחה‪ .‬פה ושם ניקינו ושטפנו‪ ,‬אבל הדברים נעשו‬ ‫מתוך רצון טוב של ילדים‪ ,‬ולא משום שאימא דרשה‪.‬‬ ‫אבא ואימא בחתונה עם סבא וסבתא שלזינגר‬ ‫‪84‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫אני זוכרתאביטל‪:‬‬ ‫האינדיגיות‬ ‫שבתחילת‬ ‫הקשר עם דביר‪ ,‬כשהגעתי לשבתות בבית‬ ‫‪85‬‬ ‫משפחת אינדיג‪ ,‬הייתי בהלם‪ .‬נאוה עבדה‬ ‫ועמלה‪ ,‬ואף אחד לא עזר לה במלאכות‬ ‫ההגשה והפינוי‪ .‬אני כמובן רציתי להיות‬ ‫אורחת מנומסת‪ ,‬וקמתי לעזור לה‪.‬‬ ‫בתור הבת הגדולהחיה‪:‬‬ ‫קיבלתי על עצמי לסייע לה‬ ‫כשיכולתי ‪ -‬לשטוף את המדרגות בימי שישי‪,‬‬ ‫לטגן שניצלים‪ ,‬לשטוף כלים (כשסבתא‬ ‫מרים לא דחקה אותי מחוץ למטבח)‪ ,‬וכמובן‬ ‫לגדל את גיתית‪ :‬להלביש‪ ,‬לטפל‪ ,‬להאכיל‪,‬‬ ‫לקלח ולהחליף חיתולים‪ ,‬וגם להפיק לה ימי‬ ‫הולדת ולשחק איתה‪ .‬האחים תמיד אמרו לי‬ ‫שאני ביקשתי מאימא אחות קטנה‪ ,‬ולכן זו‬ ‫הייתה ‘חובתי’ לקחת חלק בגידול שלה‪.‬‬ ‫כילדה הייתי קשורהרבקי‪:‬‬ ‫לאימא בעבותות‬ ‫שהקשו עליי לקיים פעילויות הרחק מהבית‪.‬‬ ‫אני זוכרת שכשאבא ואימא היו יוצאים‬

‫שבט אינדיג‬ ‫בחתונה של דביר ואביטל‬ ‫במוצאי שבתות‪ ,‬הייתי נכנסת ללחץ וחוששת שמא לא יחזרו‪ .‬בכיתה א’ לא היו לי חברות חוץ מחברה אחת ‪ -‬אימא‪ .‬עד‬ ‫גיל שתים עשרה אף ישנתי איתה (ועם אבא‪ ,‬שכמובן לא שמח מהרעיון) במיטה‪ .‬כשהייתי בת חמש עשרה ניסיתי בכוח‬ ‫לצאת מהבית ‪ -‬בניסיון להתמודד עם החרדות שמהן סבלתי ועם הרצון התמידי שלי להיות בחברת אימא‪.‬‬ ‫הרגשתי שאני רוצה את אימא תמיד לצידי ‪ -‬אבל עם הזמן הבנתי שזה היה הדדי‪ ,‬ושגם אימא רצתה בחברתי‪.‬‬ ‫כשהיה לי חבר רציני ראשון עשינו מדי פעם שבתות ביחד‪ ,‬ובאחד מימי השישי אמרתי לאימא‪“ :‬אני עושה את השבת‬ ‫אצל יעקב”‪ .‬אימא שאלה‪“ :‬למה לא אמרת לפני כן?! הכנתי לך את המרק שאת אוהבת‪”,‬ורגשות האשם שלי גרמו לי‬ ‫לבטל את הנסיעה ולהישאר בבית‪ .‬גם כשהתחלתי ללמוד במכללת כנרת הרגשתי שאימא רוצה אותי לצידה‪ .‬היא לא‬ ‫ידעה איך ‘לאכול’ את המעבר שלי צפונה ‪ -‬היה לה מוזר שנעלמתי והתרחקתי מהבית‪.‬‬ ‫נולדתי בפער שנים משמעותי‪ ,‬ולכן גדלתי בבית שבו כבר לא היו ילדים קטנים‪ .‬שנאתי לגדול‬ ‫לבד‪ ,‬ולא פעם הטחתי בפני אימא‪“ :‬למה עשיתם את זה? למה הבאתם אותי?!” אימא הייתהגיתית‪:‬‬ ‫‪86‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫עונה‪“ :‬להפך! מה הייתי עושה בלעדייך? היה לי נורא משעמם”‪.‬‬ ‫היתרון בלגדול לבד‪ ,‬בלי אחים בני גילי‪ ,‬היה היחס שקיבלתי מדי שבת‪ .‬סניף בני עקיבא היה במרחק של כארבעים‬ ‫דקות הליכה מהבית שלנו‪ ,‬ואבא ואימא היו מלווים אותי חצי דרך‪ ,‬כעשרים דקות‪ ...‬זה היה בילוי נחמד וזמן איכות עם‬ ‫שניהם‪ .‬היתרון הזה בא לידי ביטוי גם בימי ההולדת שלי‪ ,‬שבהם היינו עושות ימי כיף‪ :‬הולכות למוזיאון המדע‪ ,‬לגן חיות‬ ‫ולכל מיני אטרקציות אחרות‪ .‬זו הייתה מסורת של אימא ‪ -‬לתת לכל ילד את התחושה שהוא יחיד ומיוחד ביום ההולדת‬ ‫שלו‪.‬‬ ‫הילדות שלי כללה גם שעות רבות עם אימא בין ארבעה קירות‪ ,‬ואני זוכרת התבוננות ילדותית בעשייתה של אימא‬ ‫נמרצת‪ ,‬אישה שאינה עוצרת לרגע ושכל היום דואגת לאחרים ולא לעצמה‪ .‬רק בערבים‪ ,‬אחרי שביצעה את כל‬ ‫המטלות‪ ,‬היא נהגה לנוח קצת‪ :‬היא הייתה מכינה לעצמה טוסט עם זיתים סורים דפוקים וירקות ומתיישבת בגפה מול‬ ‫הטלוויזיה‪ .‬מדי ערב היא צפתה שעות על גבי שעות בטלוויזיה ‪ -‬היא אהבה לצפות לבדה‪ ,‬ללא אנשים או ילדים סביבה‬ ‫עד שהתעייפה והלכה לישון‪.‬‬ ‫גם בבקרים היא נהנתה מזמן איכות קצר עם עצמה‪ :‬היא הכינה לעצמה כוס קפה‪ ,‬פרסה לעצמה פרוסת עוגה‬ ‫(גם כשהייתה חולה ורצינו שתקפיד על תזונה נכונה‪ ,‬היא לא ויתרה על פרוסת העוגה של הבוקר) ‪ -‬ופתרה תשחצים‬ ‫להנאתה‪.‬‬ ‫זו הייתה מסורת של אימא ‪ -‬לתת לכל ילד את התחושה שהוא‬ ‫יחיד ומיוחד ביום ההולדת שלו”‬ ‫‪87‬‬

‫רבקי ואבא בטיול בארה\"ב‬ ‫שבט אינדיג‬ ‫בבת המצווה של חיה‬ ‫דביר ורבקי בחתונת רבקי‬ ‫‪88‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫אם במקרהרבקי‪:‬‬ ‫אימא הצעירה עם דביר התינוק‬ ‫אחד מאיתנו‬ ‫חלף על פניה בזמן שהיא פתרה‬ ‫‪89‬‬ ‫תשחץ‪ ,‬היא הייתה ממהרת לקרוא לו‪,‬‬ ‫להציג בפניו תמונות של אנשים לא‬ ‫מוכרים ‪ -‬ולשאול אותו במי מדובר‪.‬‬ ‫אימא תמידגיתית‪:‬‬ ‫הסיעה אותנו‬ ‫לכל מקום שביקשנו‪ ,‬או החזירה‬ ‫אותנו הביתה‪ .‬אני זוכרת שהייתי‬ ‫מגיעה מבית הספר עם ארבע ‪ -‬חמש‬ ‫חברות‪ ,‬והיא תמיד אירחה אותן‬ ‫ברוחב לב והגישה לשולחן שניצלים‬ ‫וצ’יפס‪ ,‬ממש כמו במסעדה‪ .‬ובכלל –‬ ‫היא אימצה משפחות שלמות שצצו‬ ‫בהפתעה ועזבו אחרי כמה ימים‪.‬‬ ‫אבא היה פותח את הדלת ומודיע‬ ‫שחבר כזה או אחר ובני משפחתו‬ ‫באים להתארח אצלנו – והיא הייתה‬ ‫מבשלת‪ ,‬מכבסת‪ ,‬מנקה ומארגנת‪.‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫אבא דאג לכך שסבא אברהם וסבתא מרים יגורו בקרבתנו‪ ,‬במרחק של כשני בניינים מביתנו‪.‬‬ ‫סבתא מרים עבדה שנים ארוכות בחניון במרכז העיר שאבא שכר לכמה שנים‪ ,‬ולאחר מכן בבנייןדביר‪:‬‬ ‫הפעמון ‪ -‬ומדי יום‪ ,‬בסיום העבודה (לרוב בשעות הצהריים)‪ ,‬הייתה מופיעה על סף דלתנו‪ .‬אימא תמיד קיבלה אותה‬ ‫בסבר פנים יפות‪ ,‬לא לפני שנערכה מראש לבואה‪ :‬היא קנתה לכבודה את החלב החביב עליה ואת כיכר הלחם שאהבה‬ ‫לאכול‪ ,‬את העיתון ההונגרי ‘אוי‪-‬קלט’ ופינוקים נוספים שהיא ידעה שסבתא מרים תאהב‪.‬‬ ‫יש לא מעט נשים שמתכווצות במקומן כשהן שומעות שהחם והחמות מגיעים לביקור‪ ,‬גם אם מדובר בביקור נדיר אך‬ ‫אימא תמיד אירחה את סבא וסבתא במסירות וברוחב לב‪ ,‬ועשתה זאת על בסיס יום‪-‬יומי‪ ,‬לרבות בשבתות ובחגים‪.‬‬ ‫הייתה תקופה‪ ,‬לפני שסבא אברהם וסבתא מרים עברו לביתם החדש‪ ,‬שהם היו גרים בחדר האורחים‬ ‫שבכניסה לבית‪ ,‬ונושי – אחותה של סבתא – התארחה במרתף‪ .‬בפעמים אחרות היא אירחה את בניוחיה‪:‬‬ ‫של חבר של אבא‪ ,‬זלמן לייב ולדמן‪ ,‬שבאו (כל אחד בתורו) מקנדה כדי ללמוד בישיבה‪ .‬גם קרובי משפחה של אבא‬ ‫הגיעו אלינו מבני ברק כדי לנפוש בירושלים בתקופת ‘בין הזמנים’ – ואימא אירחה אותם בסבר פנים יפות‪ .‬ארוחות‬ ‫בוקר‪ ,‬צהריים וערב‪ ,‬כביסות‪ ,‬מקלחות‪ ,‬מגבות ומצעים – ‘מלון אינדיג’‪ ,‬בניהולה המסור של אימא‪ ,‬פעל כמעט ללא‬ ‫הפסקה‪.‬‬ ‫רבקי ואבא בחתונה של רבקי ובנג'י‬ ‫‪90‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫‘מלון אינדיג’ בניהולה‬ ‫המסור של אימא פעל‬ ‫כמעט ללא הפסקה”‬ ‫‪91‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫החלומות של אימא‬ ‫לאימא היו המון ספרי בישול‪ ,‬והיא תמיד רצתה לגוון ולהכין לנו מאכלים חדשים ומעניינים‪ .‬לצערה‬ ‫היא לא זכתה לשיתוף פעולה ולגילויי חדשנות מצד בני הבית‪ ,‬והם תמיד ביקשו ממנה לחזור לאותן‬ ‫מנות מוכרות‪ :‬מרק עוף‪ ,‬גפילטע פיש‪ ,‬ג’חנון‪ ,‬קיגל ועוגת חנק ’ספונג’ קייק’ עם קצפת‪ .‬אף על פי‬ ‫שנמאס לה להכין שוב ושוב את אותו אוכל‪ ,‬היא קיבלה עליה את הדין – וחזרה לרפרטואר הקולינרי‬ ‫הקבוע‪.‬‬ ‫הייתה לה פנטזיה אחת‪ ,‬פשוטה למדי‪ :‬להיות בחופש בבית השלה‪ ,‬ללא משימות ומטלות‪ .‬את החלום הקטן הזה‬ ‫היא הגשימה נקודתית‪ ,‬פה ושם‪ ,‬אבל לא באופן שלם ‪ -‬אף אחד מעולם לא אסף את כל בני המשפחה ולקח אותם‬ ‫רחוק לאיזה חודש‪ ,‬כי אבא ואנחנו תמיד ביקשנו להיות בחברתה…‬ ‫הטיול המשפחתי האחרון שלנו לפני פטירתה של אימא היה בארצות הברית ובמקסיקו‪ ,‬בשנת ‪ .2011‬סיימנו את‬ ‫הטיול בקנקון‪ ,‬ושם היא זכתה להגשים (חלקית) את החלום וליהנות מקצת זמן פנוי ללא משימות‪ ,‬ללא טרדות וללא‬ ‫פעילויות מיוחדות‪ .‬היא נהנתה מהחופש‪ ,‬מהשהות בחדר ומהרביצה בחוף הים‪.‬‬ ‫אימא הייתה אישה רגועה ונינוחה‪ ,‬ועד היום קשה לי להיזכר ברגעי שבירה שלה‪ .‬עם זאת‪ ,‬נהיגה‬ ‫הסבה לה לא מעט מתח ועצבים‪ .‬היא אמנם התיישבה מאחורי ההגה כשהיה בכך צורך והחליפהדביר‪:‬‬ ‫את אבא בנהיגה‪ ,‬אך היא שנאה לנהוג בלילה או מחוץ לעיר‪ .‬אני מעולם לא שמעתי את אימא מתרגזת ופולטת קללה‬ ‫– אך גיתית ורבקי מעידות כי כשנסעו עם אימא באוטו זכו לשמוע אותה מקללת – לעיתים את הנהגים בכביש‪ ,‬ולעיתים‬ ‫את אחת המורות בבית הספר‪.‬‬ ‫אני זוכר רגע נדיר של איבוד עשתונות אצלה כשמתישהו‪ ,‬בשנות השמונים‪ ,‬היא נתקעה עם המכונית המשפחתית‬ ‫בכניסה לעיר‪ ,‬במקום שבו עומד היום גשר המיתרים‪ .‬האוטו נתקע באמצע הצומת‪ ,‬באמצע הכביש‪ ,‬בגשם זלעפות –‬ ‫ואימא ישבה חסרת אונים וחיכתה לאבא‪ .‬כשאבא הגיע‪,‬אימא התפרקה ‪ -‬זו הייתה הפעם היחידה שראיתי אותה בוכה‪.‬‬ ‫‪92‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫ב‪ 1992-‬נוספה לאימא טראומה נוספת הקשורה למכוניות‪ .‬המשפחה נסעה ‪ -‬ללא חגורות בטיחות‬ ‫ומעל למכסת הנוסעים המותרת ‪ -‬למעלה שומרון‪ ,‬לעשות את השבת אצל סבא דוד וסבתא מלכה‪.‬חיה‪:‬‬ ‫איתנו הייתה גם תחיה‪ ,‬אחותה הקטנה של אימא‪ .‬במוצאי שבת‪ ,‬בדרך חזרה‪ ,‬בכביש עוקף עזון‪ ,‬נתקעה המכונית בבור‬ ‫שהסתתר מתחת לשלולית‪ .‬אבא איבד שליטה‪ ,‬המכונית הסתחררה ונתקעה במבנה אבן ששימש כבית בד‪ ,‬כרית‬ ‫האוויר נפתחה ברעש‪ ,‬האוטו התמלא אבק‪ ,‬והנעילה האוטומטית הופעלה‪ .‬אבא פחד שהאוטו יתלקח וצעק שנצא‬ ‫מהחלונות‪ ,‬ואנו ניסינו להיחלץ מהמכונית‪ .‬הגשם ירד בכבדות ומספר רכבים של ישראלים עצרו ועזרו לנו לחזור חזרה‬ ‫למעלה שומרון‪ .‬גם מהסיטואציה הזו יצאו כולם בריאים ושלמים‪ ,‬מחוזקים‪ ,‬מגובשים‪ ,‬ועם סיפור משפחתי נוסף‪.‬‬ ‫הייתה לנו עוד נסיעה בלתי נשכחת למעלה שומרון‪ .‬זה היה בתחילת האינתיפאדה השנייה‪ ,‬ואני‬ ‫זוכרת שבשלב מסוים הכביש נחסם כי מחבלים זרקו בקבוק תבערה‪ .‬עשינו סיבוב פרסה וחזרנורבקי‪:‬‬ ‫הביתה‪ ,‬חיה התחילה לבכות‪ ,‬ומשום מה אותי ואת שמוליק הסיטואציה דווקא הצחיקה‪.‬‬ ‫אף על פי שצחקנו‪ ,‬לי התאונה גרמה לטראומה נוראית‪ .‬אני זוכרת שלמחרת לא הלכתי לגן כי הגענו מאוד מאוחר‬ ‫הביתה‪ ,‬וכשחזרתי סיפרתי לכולם שהייתה לנו תאונת דרכים‪ .‬הייתי אז בגן חובה‪ ,‬ואני זוכרת שבירכנו את ברכת‬ ‫‘הגומל’‪.‬‬ ‫הטיול המשפחתי האחרון שלנו לפני פטירתה של אימא‬ ‫היה בארצות הברית ובמקסיקו‪ ,‬בשנת ‪”2011‬‬ ‫‪93‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫אבא בשנות ה ‪80 -‬‬ ‫בבת המצווה של חיה‬ ‫חיה ונחמן הצעיר‬ ‫‪94‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫חוץ מנהיגה‪ ,‬הייתה פעילות נוספת שאימא לא אהבה לעשות‪ :‬ספורט‪ .‬עם זאת‪ ,‬היה שלב שבו‬ ‫היא שכרה מאמנת אישית ‪ -‬חרדית מודרנית‪ ,‬לבושה ‘טיפ טופ’‪ ,‬עם פאה שנראית אמיתית ובגדירבקי‪:‬‬ ‫מעצבים‪ ,‬סבתא לנכדים עם עור פנים של אישה צעירה ‪ -‬ואני הצטרפתי אליה לאימונים‪ .‬האימונים‪ ,‬למען האמת‪,‬‬ ‫היו רק תירוץ‪ ,‬ולא פעם אמרנו לעצמנו שזה ‘זמן בנות’ עבורנו‪ .‬בדרך לאימון נהנינו‪ ,‬אימא ואני‪ ,‬משעה של שיחה‬ ‫אינטימית‪ ,‬ובמהלכה נהגתי להקשיב לסיפוריה ולעדכן אותה על דברים שקורים לי בחיים‪ .‬אחר כך אימא נפצעה‬ ‫ברגל והפסיקה להתאמן – אך אני זוכרת עד היום את הרגעים הקסומים האלו‪.‬‬ ‫בשלב מסוים‪ ,‬בהיותה כבת ארבעים וחמש‪ ,‬נותחה אימא בעיניה בניתוח לייזר‪ .‬הניתוח לא יצא כמו‬ ‫שצריך‪ ,‬והיא לא יכלה עוד לקרוא ספרים ‪ -‬דבר שמאוד אהבה לעשות‪ .‬בהמשך היא נפצעה כאמורחיה‪:‬‬ ‫ברגל והפסיקה את האימונים‪ ,‬ולדעתי שני המקרים הללו היו זרז להידרדרות הבריאותית שלה‪.‬‬ ‫גם אני וגם אימא לא היינו משתפות ופתוחות יתר על המידה‪ ,‬ועל כן לעיתים התנהלנו בבית‬ ‫כמו שתי שותפות לדירה‪ .‬פעם אחת סימסתי לה שאני חוזרת הביתה מאוחר‪ ,‬ובתגובה היאגיתית‪:‬‬ ‫כתבה לי‪‘ :‬לאב יו’‪ .‬הודעות כאלו לא אפיינו אותנו‪ ,‬ואני התקשרתי אליה ושאלתי אותה בהומור‪“ :‬אימא‪ ,‬הכול בסדר?‬ ‫את על ערש דווי? למה כתבת לי ‘לאב יו’?‬ ‫האחיות בחתונה של רבקי‬ ‫‪95‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫ייתכן שאני פתחתי את הדלת לתכתובות הקיטשיות‬ ‫אבא ואימא בטיול בשווייץ‬ ‫האלו‪ ...‬יום אחד נסעתי לתל אביב עם אחותו של החבררבקי‪:‬‬ ‫‪96‬‬ ‫שלי דאז‪ .‬הם אמריקאים‪ ,‬ואצלם השימוש ב‪ ”I love you’’-‬נפוץ למדי‪.‬החלטתי‬ ‫לבחון בהפתעה את האיחול הזה על אימא‪ ,‬וכשהיא התקשרה אמרתי לה‪:‬‬ ‫“הגענו לתל אביב‪ ,‬אנחנו נוסעות במונית‪ ,‬ביי‪ ,‬אימא‪ ,‬איי לאב יו!” מהצד השני‬ ‫של הטלפון השתרר שקט למשך כמה שניות‪ ,‬ואז היא ענתה‪” :‬לאב יו טו”‪.‬‬ ‫לאימא היה חוש הומור משובח‪ .‬היא נהגה לחקות את‬ ‫גיא‪ ,‬השותף של אבא ב’סבן’ (הבר שהקימו)‪ ,‬עם עיניוגיתית‪:‬‬ ‫הגדולות ומשפט שהיה אומר לעיתים תכופות‪” :‬נאוה‪ ,‬בא לך משהו מתוק?”‪.‬‬ ‫היא גם אהבה לחזור שוב ושוב על המשפט המפורסם של עידן אלתרמן –”מה‪,‬‬ ‫אתה דפוק?”‪ ,‬והיא מאוד אהבה את דמותו של שאולי מ’הפרלמנט’‪.‬‬ ‫בזמנו הייתה הודעה קולית‪ ,‬הקלטה שהפכה לוויראלית ושתמיד הצחיקה‬ ‫אותה‪ :‬מישהו התקשר לתחנת מוניות והחליט למתוח את הסדרן‪ .‬הוא שאל‬ ‫כמה עולה נסיעה‪ ,‬וכשנענה‪“ :‬שישים שקל”‪ ,‬הוא אמר במבטא‪“ :‬שישים?! מה‪,‬‬ ‫אתה דופק אותי כי אני צרפתי?” בכל פעם שאמרתי לה את המילה ‘שישים’‪,‬‬ ‫היא הייתה פורצת בצחוק סוער‪.‬‬ ‫גם לאימא‪ ,‬כמו לאבא‪ ,‬היו משפטים שחזרו על עצמם והפכו למטבעות‬ ‫לשון משפחתיים‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬היא נהגה לומר לנו “שמחת זקנתי” או “יופי‪,‬‬ ‫נחמה!” – וכשהשתעממנו ורצינו שתשעשע אותנו‪ ,‬ענתה לנו בכעס מעושה‪:‬‬ ‫“מה‪ ,‬אני קצינת הבידור שלכם?‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫אבא וגיתית‬ ‫‪97‬‬ ‫מקבלים את פניה של גיתית אחרי הטיול הגדול‬

‫שבט אינדיג‬ ‫הארמון של משפחת אינדיג‬ ‫אבא תמיד רצה בית גדול‪ ,‬מרשים ורחב ידיים‪ ,‬שיכיל בנוחות את בני המשפחה‪ .‬הוא קנה ברחוב‬ ‫שרירא ‪ 4‬מגרש שהשתרע על פני שטח של שלוש מאות מטרים‪ ,‬ומכיוון שכרבע מהמגרש נמכר‬ ‫לטובת מימון הבנייה‪ ,‬השטח הצטמצם ‪ -‬והוא החליט להתחכם ולבנות לגובה‪.‬‬ ‫משה בנה ארמון – אבל טלאי על טלאי‪ .‬הבית היה בן חמש קומות‪ ,‬חדר‬ ‫על חדר על חדר‪ ,‬בלי היגיון אדריכלי‪ .‬הבית יצא מבולגן ולא ממש פרקטי‪,‬אביטל‪:‬‬ ‫ואמנם מי שגדל לתוך זה ידע בדיוק היכן ממוקם כל חדר ומתי הוא נבנה – אך מי שהגיע ‘מבחוץ’‪ ,‬כמוני‪ ,‬לא תמיד הבין‬ ‫מה הוא רואה‪.‬‬ ‫כדי להיכנס הביתה היה צריך לטפס כמה מדרגות‪ ,‬כי את רוב קומת הקרקע תפס שטח המגורים של משפחת ברן‪.‬‬ ‫לאחר שעולים במדרגות לכיוון הבית מגיעים לחדר יחידת אורחים לאחר שממשיכים לטפס חצי קומה מגיעים לשירותי‬ ‫אורחים‪ ,‬ולאחר חצי קומה נוספת מגיעים לקומה שבה היו מטבח‪ ,‬סלון‪ ,‬פינת אוכל ומרפסת שירות‪ .‬המטבח היה מרווח‪,‬‬ ‫כמו גם הסלון ופינת האוכל‪ .‬בפינת האוכל היו חלונות מעץ בלגי‪ ,‬ולטובת החורף הירושלמי הקר נבנתה גם אח לחימום‬ ‫הבית‪ .‬בקומה נוספת היו שירותי ילדים וחדר אמבטיה‪ ,‬וכן יחידת הורים וארבעה חדרי שינה ‪ -‬שאחד מהם היה משרד‬ ‫במקור‪ .‬היה בבית גם מרתף‪ ,‬ולידו מקלט משותף לשתי המשפחות – אינדיג וברן‪.‬‬ ‫והייתה גם מעלית‪ .‬אבא בנה את המעלית כדי שאביו‪ ,‬סבא אברהם (בומי)‪ ,‬יוכל לעלות הביתה‬ ‫ולא במדרגות – אך סבא נפטר לפני שהתקנת המעלית הושלמה‪ .‬יתר בני המשפחה לא היודביר‪:‬‬ ‫זקוקים לה ולא השתמשו בה – אך לכולנו זכור שהמעלית הייתה עולה ויורדת כרצונה‪ ,‬בלי שאף אחד לחץ על הכפתור‪.‬‬ ‫אנחנו‪ ,‬הילדים‪ ,‬נהגנו לומר שרוחו של סבא נוסעת בה מעלה‪-‬מטה‪...‬‬ ‫בהמשך שימשה המעלית את אימא כשהיא הביאה קניות ‪ -‬אך המעלית נהגה להיתקע שוב ושוב‪ ,‬ולא פעם היה צריך‬ ‫לחלץ את אימא (ואת הקניות) באמצעות המפתח שהוחבא במגירת המטבח‪ .‬לאחר שהמעלית נתקעה פעם אחת יותר‬ ‫מדי‪ ,‬היא שבקה חיים ‪ -‬והכניסה אליה נחסמה על ידי ספה‪.‬‬ ‫‪98‬‬

‫סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה‬ ‫האחים אולי זוכרים שהמעלית עבדה‪ ,‬אך כשאני הצטרפתי למשפחה היא פשוט הייתה‬ ‫שם‪ ,‬ומעולם לא ראיתי אותה פועלת‪ .‬אני מבינה איך הכול התחיל ‪ -‬אבל באופן מאודאביטל‪:‬‬ ‫‘אינדיגי’‪ ,‬זה היה תהליך שהשתבש גם הוא ולא הוביל לכלום‪ .‬מאוד אהבתי להיות בבית הזה‪ ,‬היה בו משהו כיפי‬ ‫ומכניס אורחים‪ ,‬אבל הוא שיקף את האינדיגיות הזאת‪ :‬ניקח מפה‪ ,‬נגנוב קצת שטח משם‪ ,‬ולאט‪-‬לאט נתקדם‬ ‫בבנייה‪.‬‬ ‫גם באח לא השתמשנו יותר מדי‪ ,‬אך הייתה פעם אחת – כך סיפרה לי אימא – שהיא רצתה‬ ‫לחמם את הבית וניסתה להבעיר את האח‪ .‬לפתע התפשט בבית ריח חריף של גז‪ ,‬וסבתארבקי‪:‬‬ ‫מרים רצה לקצה הרחוב וקראה לעזרה‪ .‬למרבה המזל לא קרה כלום‪ ,‬והאח הובערה בהצלחה והפיצה את חומה‪.‬‬ ‫לאח הייתה מערכת שנועדה לחמם את המים‪ ,‬ובאחד מערבי שבת התפוצץ מיכל הברזל‬ ‫האדום שהיה חלק מהמערכת – וכל הסלון הוצף במים‪ .‬זו הייתה‪ ,‬למיטב זיכרוני‪ ,‬הפעםדביר‪:‬‬ ‫האחרונה שהשתמשנו באח‪.‬‬ ‫‪99‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫מימין לשמאל‪ :‬סבתא מרים‪ ,‬רבקי‪ ,‬אימא‪ ,‬שמוליק‪ ,‬דביר‪ ,‬חיה‪ ,‬אבא‪ ,‬סבא בומי‬ ‫צמוד ל’ארמון המשפחה’‪ ,‬שבהתחלה התנשא לגובה ארבע קומות ולא חמש‪ ,‬נבנה בית מגורים‪.‬אבא‬ ‫בתושייתו הרבה הרחיב את הבית ובנה‪ ,‬תמורת תשלום מסוים שעליו הסכים מראש עם השכנים‪,‬חיה‪:‬‬ ‫קומה נוספת בגג שלהם ‪ -‬והבית גדל בבת אחת‪ .‬כך‪ ,‬לפתע‪ ,‬ילדים נטולי חדר או ‘מצומצמי חדר’ זכו פתאום לחדרים‬ ‫גדולים יותר‪.‬‬ ‫סגנון הבנייה הזה‪ ,‬טלאי על טלאי‪ ,‬יצר עיוותים אינדיגיים טיפוסיים‪ :‬לילדה אחת היה חדר‬ ‫ששטחו תשעה מטרים‪ ,‬ולילדה אחרת ‪ -‬חדר ששטחו חמישים מטרים‪ .‬היה שם חדר בתוךאביטל‪:‬‬ ‫חדר בתוך חדר‪ ,‬חדר לצעצועים וחדר לבגדים– וגם חדר שירותים שאף אחד לא הגיע אליו‪ ,‬ועל כן אני‪ ,‬הכלה העתידית‪,‬‬ ‫השתמשתי בו והרגשתי בו בנוח‪.‬‬ ‫‪100‬‬