שבט אינדיג- הספר המלא גרסה און ליין

‫שבט אינדיג‬ ‫מסע היסטורי אל שורשיה של המשפחה‬



‫שבט אינדיג‬

‫נערך והודפס בשנת ‪2023‬‬ ‫במלאת שנתיים‬ ‫לפטירתו של משה אינדיג ז\"ל‬ ‫כתיבה ועריכה‬ ‫עידו הנדל ‪ -‬רשמים‬ ‫הפקת סיפורי חיים‬ ‫‪www.reshamim.co.il‬‬ ‫עריכה גרפית‬ ‫בת שבע יניר‬ ‫חיה אינדיג‬

‫שבט אינדיג‬ ‫תוכן העניינים‬ ‫פרק ראשון ‪ -‬סיפורה הלא‪-‬ייאמן של סבתא מרים‬ ‫‪4‬‬ ‫המלחמה טורפת את הקלפים‬ ‫‪10‬‬ ‫המלחמה שלקחה את דב‬ ‫‪28‬‬ ‫אשת עסקים בת ‪90‬‬ ‫‪32‬‬ ‫פרק שני ‪ -‬סבתא מלכה מספרת‬ ‫‪34‬‬ ‫ילדות בירושלים‬ ‫‪36‬‬ ‫מרחיבים את המשפחה וכובשים את הגלובוס‬ ‫‪42‬‬ ‫‪46‬‬ ‫נאוה ילדתי האהובה‬ ‫‪50‬‬ ‫פרק שלישי ‪ -‬סושי‪ ,‬יין ונוסטלגיה ‪ -‬הילדים מספרים‬ ‫על אבא משה ואימא נאוה‬ ‫‪56‬‬ ‫‪60‬‬ ‫אהבתם הנדירה של אבא ואימא‬ ‫‪78‬‬ ‫תחילת מסעו העיסקי של אבא ‪ -‬והטעויות שבדרך‬ ‫‪82‬‬ ‫‪110‬‬ ‫אבא ומנהיגי העולם‬ ‫‪120‬‬ ‫המסירות האין סופית של אימא‬ ‫‪128‬‬ ‫מסורת של חופשות משפחתיות‬ ‫‪136‬‬ ‫הפרוייקטים הפילנתרופים של אבא‬ ‫הספדים‬ ‫עץ משפחה‬



‫פרק ראשון‬ ‫סיפורה הלא‪-‬ייאמן של‬ ‫סבתא מרים‬ ‫ד ליום פטירתה ביום כ”ח באייר תשפ”ב‪ 29 ,‬במאי ‪ ,2022‬והיא‬ ‫בת תשעים וחמש שנים‪ ,‬המשיכה מרים אינדיג‪ ,‬סבתא מרים‪,‬ע‬ ‫לנהל את העולם במרץ‪ .‬הדבר נבע מאישיותה המיוחדת ומהעוצמות‬ ‫הפנימיות שלה – אך גם לא מן הנמנע שמסע חייה המורכב הביא‬ ‫אותה להתבגר מהר מדי והפך אותה לאשה יוצאת הדופן שהייתה‪.‬‬ ‫זהו סיפורה‪ ,‬כפי שסיפרה אותו לנציגת ‘יד ושם’‪.‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫נוף ילדותי‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1927‬ברומניה‪ ,‬בכפר קטן בשם איפ (‪ ,)IP‬שלימים עבר לשליטת הונגריה השכנה‪.‬‬ ‫על על שורשיי המשפחתיים איני יודעת הרבה‪ :‬על הוריו של אבי איני יודעת דבר ‪ -‬הייתי ילדה כשהם‬ ‫נרצחו ‪ -‬ואילו על סבי וסבתי מצד אימי‪ ,‬לייב וזרי‪ ,‬אני יודעת שניהלו חנות מכולת ומכרו בה מוצרי‬ ‫מזון‪ ,‬ביצים שסבא קנה בכפר הסמוך‪ ,‬וכן מוצרים נוספים דוגמת נפט להסקה‪ .‬סבי וסבתי היו אמידים‬ ‫יחסית וכלכלו את הבית בכבוד‪ .‬סבא וסבתא לא היו היחידים בתחום ‪ -‬כל חנויות המכולת בכפר היו‬ ‫שייכות ליהודים ‪ -‬אך למשפחה שלנו הייתה נקודת פתיחה טובה יותר‪ ,‬כי סבתא הגיעה ממשפחה עשירה‪ .‬סבתא‬ ‫סבלה מנכות‪ ,‬אך הודות לעושר המשפחתי הצליחה למצוא שידוך ראוי‪.‬‬ ‫סבא וסבתא הביאו לעולם שלושה ילדים – את אסתר אימי; בת נוספת‪ ,‬רייזי שמה‪ ,‬שנספתה במלחמה; ובן‬ ‫ששרד‪ ,‬עלה לישראל‪ ,‬ומאוחר יותר עבר לבודפשט‪ .‬כשבגרה‪ ,‬אימי הכירה את אבי‪ ,‬דב לבית הופמן והשניים נישאו‪.‬‬ ‫איני יודעת כיצד הכירו‪ ,‬אם הם נישאו בשידוך או הכירו והתאהבו‪ ,‬אך אני יודעת שהם ממש התאימו זה לזו‪ .‬איך אני‬ ‫יודעת? מכיוון שהאווירה בבית תמיד הייתה רגועה ושקטה‪ ,‬לא היה מתח‪ ,‬ולא היו מריבות‪ .‬עוד אני יודעת שהוריי‬ ‫הביאו לעולם ילדים שמחים בחלקם‪ :‬מוישה הרשל היה הבכור‪ ,‬אחריו נולדו שתי בנות‪ ,‬רוז’י ונושי‪ ,‬ואני הייתי הבת‬ ‫הרביעית‪ .‬אחריי נולדו שתי אחיות קטנות‪ ,‬אייבי (‪ )AYVEE‬ואלה‪ ,‬אחריהן נולד אחי הקטן מיקי‪.‬‬ ‫גדלתי במשפחה שומרת מצוות‪ .‬בימים ההם לא היה נהוג לחבוש כיפה‪ ,‬אך אני זוכרת שלאבא היה זקן והוא‬ ‫תמיד הלך עם כובע לראשו‪ .‬אימא נהגה להסתובב עם כיסוי ראש‪ ,‬ובשבתות חבשה פאה‪ .‬הקפדנו על הלכות קודש‬ ‫וחול ועל כשרות‪ ,‬צמנו ביום כיפור ובתשעה באב‪ ,‬ובשבתות נעזרנו באישה גויה שהייתה מדליקה עבורנו אש‪ .‬אחי‬ ‫הגדול‪ ,‬מוישה הרשל‪ ,‬היה בן המשפחה האדוק ביותר‪ .‬הוא למד בישיבה וגידל פאות‪ ,‬וכשהיה חוזר הביתה נהג‬ ‫להתלונן בפני אמא על כך שאנחנו‪ ,‬הבנות הקטנות‪ ,‬לבושות בבגדים לא צנועים ובגרביונים קצרים‪ ...‬עד היום קיימים‬ ‫במשפחה שלנו פערים במידת הדתיות של בני המשפחה‪ .‬יש המקפידים יותר על המצוות והמנהגים‪ ,‬ויש המקפידים‬ ‫פחות‪.‬‬ ‫‪8‬‬

‫סיפורה הלא ייאמן של סבתא מרים‬ ‫מרכז העיירה איפ כיום‬ ‫אני זוכרת עד היום את מרק העוף שאימא הכינה מדי שבוע לארוחת‬ ‫ערב שבת‪ ,‬וכמובן את הדגים ‪ -‬דגים שבני המשפחה דגו בנהר ולא קנו בשוק‪.‬‬ ‫‪9‬‬ ‫אימא גם אפתה לנו עוגות טעימות‪ :‬עוגת שמרים‪ ,‬שטרודל אגוזים‪ ,‬שטרודל‬ ‫תפוחי עץ‪ ,‬ובפורים גם טורט ביצים‪ .‬בערבי שבת וחג שתינו יין שאבא הכין‬ ‫בעצמו אחת לשנה וששימש אותנו לקידוש‪ .‬אני גם זוכרת את חגיגות הפסח‬ ‫באיפ‪ :‬בית הכנסת בכפר שירת את המשפחות היהודיות שהתגוררו בכפר‪,‬‬ ‫כעשר משפחות‪ ,‬וכן יהודים שהגיעו מכפרי הסביבה‪ .‬כשחג הפסח התקרב היו‬ ‫מגיעים לכפר יהודים רבים מכל האזור‪ ,‬וכולם ביחד היו אופים מצות‪ .‬אנחנו‪,‬‬ ‫הילדים‪ ,‬היינו חלק פעיל מהעשייה‪ .‬היינו מביאים מים למבוגרים ועוזרים להכין‬ ‫את הבצק‪ .‬המבוגרים היו אמונים על הלישה ועל האפייה‪ ,‬שנחשבו לפעולות‬ ‫קשות ומסוכנות יותר‪ .‬כשהמצות היו מוכנות חילקו אותן למשתתפים‪ ,‬והרגשנו‬ ‫גאווה ותחושת שייכות‪ .‬את ליל הסדר עצמו‪ ,‬משום מה‪ ,‬איני זוכרת – אך אני‬ ‫זוכרת שלאגוזים היה תפקיד מרכזי בחג‪ ,‬שכן שיחקנו בהם בהנאה‪ :‬הכנו‬ ‫מהם שער גדול‪ ,‬וכל ילד זרק את האגוזים שלו לעבר השער‪ .‬מי שהצליח‬ ‫לקלוע לשער הרוויח‪ ,‬ומי שלא ‪ -‬הפסיד‪.‬‬ ‫אני זוכרת גם את ההליכה לבית הכנסת בראש השנה וביום‬ ‫כיפור‪ ,‬את שירת כל נדרי ואת הצום‪ .‬היינו מצטרפים לאבא בלכתו‬ ‫לבית הכנסת‪ ,‬כשהוא עוטה קיטל לגופו‪ .‬המבוגרים נכנסו לבית‬ ‫הכנסת להתפלל‪ ,‬ואילו הילדים נשארו לשחק בחוץ‪ ...‬בסוכות בנינו‬ ‫סוכה שמשכה אליה משפחות רבות‪ ,‬בירכנו על האתרוג‪ ,‬ואני‬ ‫זוכרת שהקפידו איתנו ושקיבלנו אישור לאכול רק לאחר התפילה‪.‬‬ ‫אלו רגעים קטנים שאני זוכרת ושעיצבו אותי כאישה שומרת מצוות‪.‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫סבתא מרים בשנות ה ‪ 80‬בירושלים‬ ‫‪10‬‬

‫סיפורה הלא ייאמן של סבתא מרים‬ ‫סבתא מרים עם חברות בירושלים‬ ‫אני זוכרת שההורים דיברו ביניהם ביידיש כדי שאנחנו‪ ,‬הילדים‪ ,‬לא נבין מה הם אומרים‪ .‬זה אכן ‘עבד’ להם‪ ,‬כי‬ ‫באמת לא הבנו כלום‪ .‬השפה היום‪-‬יומית שלנו הייתה הונגרית‪ ,‬והבנתי גם קצת רומנית‪ .‬חבריי בכפר היו יהודים –‬ ‫הילדים היהודים והגויים לא התחברו ביניהם – אך מכיוון שלמדתי בבית ספר רומני והייתי ילדה יהודייה יחידה בכיתה‪,‬‬ ‫לי היו גם חברים שאינם יהודים‪.‬‬ ‫מבחינה לימודית הייתי התלמידה המובילה בכיתה‪ ,‬יחד עם תלמיד נוסף – ודווקא משום כך זכור לי שבאחד הימים‬ ‫קיבלתי ציון פחות טוב ממנו‪ .‬זה היה עבור מבחן בקריאה‪ ,‬ואני נשלחתי להיבחן אצל רב יהודי (שלמעשה היה השוחט‬ ‫של הכפר)‪ .‬אותו רב בחן אותי ואמר למורה לתת לי ציון ‘‪ ,’100‬אך המורה בחר לתת לי ציון נמוך יותר – והרב התרעם‬ ‫שהמורה פוגע לי בממוצע הציונים‪.‬‬ ‫חברתי הטובה בתקופת ילדותי הייתה בת כיתתי‪ .‬היא הייתה גויה‪ ,‬ונהגנו לבקר זו בביתה של זו‪ .‬נהנינו מהחברות‬ ‫שנרקמה בינינו‪ ,‬למרות ההבדלים הרבים וחרף העובדה שבזמן הביקור אצלה לא אכלתי או שתיתי כלום‪ ,‬כי המטבח‬ ‫בביתה לא היה כשר‪ .‬באותם ימים היה ברור לכולם מי יהודי ומי אינו יהודי‪ ,‬אך עד שפרצה מלחמת העולם השנייה חיינו‬ ‫כולנו יחד וקיבלנו אחד את האחר‪.‬‬ ‫‪11‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫המלחמה טורפת את הקלפים‬ ‫בשנת ‪ ,1939‬כשהמלחמה פרצה‪ ,‬הייתי בת שתים עשרה – ועל כן הזיכרונות שלי הם מעיניה של‬ ‫ילדה קטנה שהחיים השתנו לה מול העיניים‪ .‬תחילה הפך בית הספר הרומני להונגרי‪ ,‬ואנו נדרשנו‬ ‫ללמוד בשפה שלא כל כך הכרנו‪ .‬הרגשנו את העוינות ההונגרית כלפי הרומנים בכלל והיהודים‬ ‫בפרט‪ ,‬ומהר מאוד תורגמה העוינות הזו למעשים‪ .‬בליל שבת אחד התעוררנו לקול צרור יריות מול‬ ‫הבית שלנו‪ .‬מה קרה שם‪ ,‬תהינו‪ ,‬אך במהרה גילינו את גודל הזוועה‪ :‬משפחות רומניות נדרשו לצאת‬ ‫החוצה‪ ,‬לרחוב‪ ,‬ושם הן נורו למוות‪ .‬לא ידענו מה קורה עד שבחור רומני אחד‪ ,‬שגר לידנו‪ ,‬דפק על חלון ביתנו וביקש‬ ‫שניתן לו להיכנס‪ .‬היינו מאוד פגיעים בתקופה הזו‪ ,‬שכן היינו יהודים המוקפים באנשים שרצו ברעתנו‪ ,‬ואני זוכרת‬ ‫שאמרתי לו שילך לגינה ויסתתר בה‪ .‬אותו בחור עשה זאת וניצל‪ ,‬אבל רבים אחרים שילמו בחייהם‪ .‬איני יכולה לשכוח‬ ‫את סיפורו של תינוק אחד‪ ,‬שכל משפחתו נרצחה‪ .‬התינוק שרד את הלילה האיום הזה ‪ -‬אך למחרת‪ ,‬כך גיליתי‪ ,‬הרגו‬ ‫גם אותו‪.‬‬ ‫למרבה המזל ניצלה חברתי הגויה מאותם מאורעות קשים‪ .‬לימים‪ ,‬כשחזרתי לכפר אחרי המלחמה‪ ,‬פגשתי אותה‬ ‫והיא עדכנה אותי בקורותיה ‪ -‬אך בשלב מסוים היא התחתנה‪ ,‬אני עזבתי את הכפר ולבסוף עליתי ארצה‪ ,‬והקשר‬ ‫נותק‪.‬‬ ‫המצב בכפר החמיר‪ ,‬ובשלב מסוים נאלצה משפחתי להתפצל‪ .‬האחים הקטנים‪ ,‬אלה ומיקי‪ ,‬בני שש ושמונה‪,‬‬ ‫נשארו בבית עם ההורים‪ ,‬ואילו האחים הגדולים יותר – ובהם אני – התפזרו בין מקומות שונים‪ .‬מוישה הרשל‪ ,‬אחי‬ ‫הגדול‪ ,‬נשלח למחנה עבודה‪ ,‬ואותנו‪ ,‬האחיות‪ ,‬שלחו לבודפשט כדי להסתתר בה‪ .‬הפרידה הייתה קשה מנשוא‪ .‬לא‬ ‫ידענו לכמה זמן אנחנו נפרדים ואם נשוב להיות משפחה שוב‪ ,‬אבל הרגשנו שחיינו בסכנה וידענו שנהיה בטוחים‬ ‫יותר במקום גדול‪ ,‬שבו נוכל להסתתר ולהיטמע באוכלוסייה המקומית‪.‬‬ ‫בבודפשט‪ ,‬שהייתה רחוקה כעשרים קילומטרים מהכפר‪ ,‬התגוררה משפחה אחת שהכרנו וסמכנו עליה‪ .‬אחיותיי‬ ‫הגדולות נסעו לשם‪ ,‬והמכרים הללו עזרו להן למצוא עבודה ולהתחיל לעבוד בבתי חרושת בעיר‪ .‬הן גרו ליד‬ ‫‪12‬‬

‫סיפורה הלא ייאמן של סבתא מרים‬ ‫בודפשט‪ ,‬במקום שנקרא אולפשט‪ ,‬ואת המשכורת שהרוויחו שלחו להוריי‪ .‬אחר כך נסעתי גם אני לבודפשט‪ ,‬לעיר‬ ‫עצמה‪ .‬הייתי צעירה ולא היה לי איפה לגור‪ ,‬ולכן התחנה הראשונה שלי בעיר הייתה פנימייה דתית לנערות‪ ,‬שאליה‬ ‫רשמו אותי כדי לחיות וללמוד בה ‪ -‬ושבה נאלצתי לטפס בכל פעם ארבע קומות כדי להגיע לחדרי‪ .‬כל התלמידות‬ ‫בפנימייה‪ ,‬כחמישים במספר‪ ,‬היו יהודיות שנשלחו ללמוד מקצוע ולעבוד כשוליות של בעלות המקצוע‪ .‬אני עבדתי אצל‬ ‫אישה יהודייה‪ ,‬גב’ ברקוביץ’ מורדו שמה‪ ,‬שלימדה אותי את מלאכת התפירה‪ .‬היא העסיקה שלוש תופרות נוספות‪,‬‬ ‫ולמיטב זיכרוני היא שילמה לי סכום כסף קטן עבור עבודתי‪ .‬כדי להגיע לעבודה היה עליי לנסוע ברכבת הקלה‪ ,‬נסיעה‬ ‫שעלתה כסף‪ ,‬וכדי לחסוך כמה גרושים העדפתי לא פעם ללכת ברגל לעבודה ובחזרה לפנימייה‪.‬‬ ‫מכיוון שיהדותנו איימה על שלומנו‪ ,‬סידרו לנו מסמכים מזויפים וזהויות חדשות ‪ -‬ומזל שעשו זאת‪ ,‬שכן כשנה לאחר‬ ‫פרוץ המלחמה החריף המצב‪ ,‬והיהודים‪ ,‬שגם לפני כן הרגישו חוסר ביטחון‪ ,‬הפכו למטרה מוצהרת‪ .‬יום אחד‪ ,‬כשאבא‬ ‫הגיע לבקר אותנו בבודפשט‪ ,‬הוא סיפר לנו שהמצב הפך‬ ‫לבלתי אפשרי עבורם ושהם שוקלים לעזוב‪ .‬הוא סיפר שהחנות‬ ‫נלקחה מהם‪ ,‬איני יודעת אם על ידי הרומנים או ההונגרים‪ ,‬ושאין‬ ‫באפשרותם להמשיך לפרנס את המשפחה‪ .‬אבא תכנן להגיע‬ ‫עם אימא והאחים הקטנים לבודפשט‪ ,‬אך התוכנית מעולם לא‬ ‫סידרו לנו מסמכים‬ ‫התממשה‪ :‬הגרמנים הגיעו לכפר‪ ,‬יהודי איפ גורשו ונכלאו בשומיו‪,‬‬ ‫מזויפים וזהויות חדשות”‬ ‫עיר שהפכה לגטו ‪ -‬ובהמשך הם נשלחו למחנה ההשמדה‬ ‫אושוויץ‪.‬‬ ‫ההגבלות שהוטלו על היהודים בכל רחבי המדינה הלכו‬ ‫והחמירו‪ ,‬ובשלב מסוים נדרשנו לענוד טלאי צהוב‪ .‬את הטלאי‬ ‫היה עלינו להכין לבד‪ ,‬לתפור לבגדינו ולהסתובב איתו ברחובות‪...‬‬ ‫‪13‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫בין חיים למוות‬ ‫זה קרה כשבועיים לפני פסח ‪ .1944‬אנחנו‪ ,‬הילדים‬ ‫שנשלחו לבודפשט‪ ,‬עדיין לא ידענו את כל האמת הנוראית‬ ‫על המתרחש במקומות אחרים‪ ,‬על הרכבות המובילות‬ ‫בני אדם לתחנתם האחרונה ועל פלישתם הנרחבת‬ ‫של הגרמנים‪ .‬יום אחד הגעגועים להוריי הכריעו אותי‪,‬‬ ‫והלכתי לתחנת הרכבת במטרה לנסוע הביתה‪ .‬בתחנת הרכבת‪ ,‬למרבה‬ ‫ההפתעה‪ ,‬פגשתי את אחותי ‪ -‬בלי שתיאמנו זאת‪ ,‬גם היא רצתה להגיע‬ ‫הביתה באותו יום ממש‪ .‬שתינו נכשלנו במשימה‪ :‬בתחנה ההיא עצרו את‬ ‫כל היהודים ומנעו מהם את המשך המסע‪ .‬במקום זאת הובילו אותנו‬ ‫לחצר גדולה‪ ,‬ומשם הצעידו אותנו בלילה למקום אחר‪ .‬שם העלו אותנו על‬ ‫אוטובוסים ולקחו אותנו למקום בשם קישטורצ’ו‪.‬‬ ‫בקישטורצ’ו נשארתי שבוע ימים‪ .‬אני זוכרת מקום שאינו ראוי למגורים‪,‬‬ ‫ללא מיטות‪ ,‬מקום שבו האנשים נאלצו לישון על הרצפה‪ .‬בחוץ הייתה‬ ‫שוקת עם מים‪ ,‬כאילו מדובר בסוסים ולא בבני אדם‪ ,‬אך לפחות קיבלנו‬ ‫אוכל כשר‪ .‬איני זוכרת אם היו שם תאי שירותים‪ ,‬אך היה ברור שהמקום‬ ‫הזה לא תוכנן עבור אנשים‪ .‬באותו זמן ממש התרחשו דברים הרבה יותר‬ ‫קשים בבית שלנו באיפ‪ ,‬שאליו כאמור לא הצלחנו להגיע‪ :‬הגרמנים הגיעו‬ ‫לכפר ותפסו את היהודים‪ ,‬העלו אותם על רכבות לאושוויץ‪ ,‬ומשם הם כבר‬ ‫לא חזרו‪ .‬בדיעבד הבנתי שבזכות אותה הוראה‪ ,‬שאסרה על יהודים לנוע‬ ‫ברכבות‪ ,‬נמנעה הגעתנו לאיפ ‪ -‬וכך ניצלו חיינו‪ .‬לא זכינו להיפרד מההורים‬ ‫ומהאחים הקטנים‪ ,‬ורק אחרי המלחמה למדנו שהם נשלחו לאושוויץ‪.‬‬ ‫‪14‬‬

‫סיפורה הלא ייאמן של סבתא מרים‬ ‫מרים אינדיג וחברות בירושלים‬ ‫בינתיים‪ ,‬בקישטורצ’ו‪ ,‬הגרמנים נערכו להיפטר ממרבית היהודים שנתפסו‪ ,‬אך גם מזה נחלצנו במזל גדול‪ :‬נאמר לנו‬ ‫שכל מי שגילו עולה על ‪ ,55‬או שלא מלאו לו ‪ 16‬שנה ‪ -‬יעמוד בצד‪ .‬לא ידענו מה יעלה בגורלה של הקבוצה הזו‪ ,‬שכללה‬ ‫מבוגרים וילדים‪ ,‬אך משום מה הרגשתי שכדאי להשתייך דווקא לקבוצה הזו‪ .‬משכתי אחריי את אחותי ‪ -‬שהייתה‪,‬‬ ‫כמוני‪ ,‬מבוגרת מהרף שנקבע ‪ -‬והיא ניסתה להתווכח איתי‪ ,‬כי פחדה ש’יעלו עלינו’ ויגלו שאנחנו מבוגרות יותר‪ .‬בסוף‬ ‫היא התרצתה והצטרפה אליי ולשאר האנשים שהצהירו שהם בגילים האלו‪ .‬אני זוכרת שהייתה שם חברה מהפנימייה‬ ‫שעדיין לא מלאו לה שש עשרה שנים‪ ,‬אך מכיוון שהייתה גבוהה‪ ,‬הגרמנים לא האמינו לה ולא הסכימו שתיכנס לקבוצה‪.‬‬ ‫אחותי ואנו נשארנו בתוך קבוצת הילדים‪ ,‬ובדרך פלא ‪ -‬איני יודעת מדוע ‪ -‬נשלחנו חזרה לבודפשט – ושוחררנו‪ .‬ניצלנו!‬ ‫עשרים שנה מאוחר יותר גיליתי שהקבוצה השנייה‪ ,‬שנכלאה בקישטורצ’ו וכללה צעירים שאינם ילדים‪ ,‬הייתה‬ ‫הראשונה להגיע לאושוויץ – וחבריה מצאו שם את מותם‪.‬‬ ‫‪15‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫לידתה של בורז’ש אימוגדו‬ ‫לאחר שהחזירו אותנו לבודפשט צעדתי לפנימייה‪ ,‬מרחק של כשעה הליכה מהמקום שבו הורידו‬ ‫אותנו‪ .‬הייתי הנערה היחידה מהפנימייה שחזרה לעיר מקישטורצ’ו‪ ,‬וכשהגעתי – בסביבות חצות ‪-‬‬ ‫הדלת הייתה נעולה‪ .‬דפקתי על החלון שוב ושוב‪ ,‬ולבסוף פתחו לי את הדלת ונכנסתי פנימה‪ .‬בפנימייה‬ ‫נשארו עשרים בנות‪ ,‬אך נאמר לנו שאנחנו לא יכולות להישאר שם כי זה לא ‘בית עם כוכב צהוב’ –‬ ‫בית שמותר לשימוש של יהודים‪ .‬לא היה לנו לאן ללכת‪ ,‬לא בית ולא פנימייה‪ ,‬וניסיתי לדבר על ליבה‬ ‫של התופרת שעבדתי אצלה ולבקש ממנה שתיתן לי חדר לשהות בו בינתיים‪ .‬התופרת סירבה ‪ -‬כנראה היו לה‬ ‫בעיות משלה בשלב הזה של המלחמה ‪-‬והסתובבתי ברחובות כדי למצוא לעצמי פתרון‪ .‬נערה בעיר הגדולה‪ ,‬בשיא‬ ‫המלחמה‪ ,‬בקור ובגשם‪ ,‬מחפשת קורת גג בלי שיש לה אדם אחד בעולם לפנות אליו‪ .‬אני זוכרת שנכנסתי למספרה‬ ‫כדי לחפוף את השיער ולהתחמם ‪ -‬עד כדי כך הייתי נואשת‪.‬‬ ‫הנהלת הפנימייה שהתפרקה ניסתה למצוא עבורנו מקום חלופי לחיות בו‪ ,‬בית יהודי כלשהו שיסכים להחזיק‬ ‫בנו ולבסוף נמצא עבורנו בית קטן‪ .‬בבית לא היו מיטות עבורנו‪ ,‬וישנו על הרצפה ועל השולחן‪ ,‬וכן בביתם של שכנים‬ ‫מרים ואברהם אינדיג בישראל‬ ‫‪16‬‬

‫סיפורה הלא ייאמן של סבתא מרים‬ ‫יהודים‪ .‬יום אחד הגיעו לבית בחורים לבושים במדי צבא הונגריה‬ ‫יום אחד הגיעו לבית‬ ‫ואמרו לנו ללכת איתם‪ .‬מטבע הדברים נבהלנו מאוד‪ ,‬לא הבנו מה‬ ‫בחורים במדי צבא‬ ‫הם רוצים מאיתנו‪ ,‬אך אז הבנו שאלו יהודים‪ ,‬בחורים מהמחתרת‬ ‫הונגריה”‬ ‫היהודית‪ ,‬שבאו לסייע לנו‪ .‬הם הכירו את השמות שלנו מהפנימייה‬ ‫והכינו עבורנו מסמכים מזויפים‪ ,‬שבהם הוצגנו כהונגריות שאינן‬ ‫יהודיות‪.‬‬ ‫הסיוע לא היה מיידי‪ .‬תחילה התבקשנו להתפזר בעיר ולחפש‬ ‫חדרים להשכרה ללינה קצרת טווח‪ ,‬עד שהמקום שאליו התכוונו‬ ‫להעביר אותנו יהיה מוכן‪ .‬הם גם הנחו אותנו להיפטר מהטלאי‬ ‫הצהוב ומכל חפץ שיכול להסגיר את יהדותנו‪ ,‬ואנו כמובן מילאנו אחר הוראותיהם‪ .‬אני‪ ,‬למשל‪ ,‬הוצאתי את סידור‬ ‫התפילה הקטן שלי ואת תמונות המשפחה‪ ,‬ופשוט השלכתי אותם לאסלה בחדר השירותים שמחוץ לבית‪ .‬כך‪ ,‬בבת‬ ‫אחת‪ ,‬זרקתי את הפריט האחרון שסימל את זהותי המקורית ואת התמונות של אהוביי‪ .‬כך‪ ,‬בבת אחת‪ ,‬מרים פינתה‬ ‫את מקומה לזהות החדשה שקיבלה‪ :‬בורז’ש אימוגדו‪.‬‬ ‫בפיסה הזו של חיי חסרים הרבה חלקים‪ ,‬פרטים שפשוט איני זוכרת ‪ -‬כגון מה אכלתי‪ ,‬כיצד השגתי אוכל‪ ,‬איך‬ ‫שילמתי עבור קורת הגג שלי וכיו”ב‪ .‬כל לילה ישנתי במקום אחר‪ ,‬אצל גויים שהשכירו חדרים‪ ,‬ועל אף שהיו לי‬ ‫מסמכים מזויפים‪ ,‬הם תמיד חשדו בי ולא הסכימו להשכיר לי את החדר ללילה נוסף‪ .‬הם דרשו לראות מסמכים‬ ‫ואישורים‪ ,‬הוכחות מאין באתי ולאן אני הולכת‪ ,‬וזה התיש אותי לגמרי‪ .‬היה מקום מוסכם שבו אפשר היה לפגוש את‬ ‫הבחורים מהמחתרת‪ ,‬וכשנמאס לי להתרוצץ בין בעלי בית חשדנים פניתי אליהם וביקשתי עזרה‪ .‬לשמחתי הם הגיבו‬ ‫יפה למצוקה שלי ואמרו‪“ :‬טוב‪ ,‬בואי ניקח אותך לבונקר!”‬ ‫‪17‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫הבונקר‬ ‫לבונקר נסעתי עם הבחורים מהמחתרת‪ .‬נסענו באוטובוס‪ ,‬והם הנחו אותי לא להסתכל דרך החלון‬ ‫כדי שלא אדע לאן אנחנו נוסעים‪ .‬הסיבה לכך הייתה פשוטה‪ :‬כדי שאם יתפסו אותי‪ ,‬או באופן כללי‬ ‫יתפסו מישהו מאיתנו‪ ,‬וניחקר לגבי מיקום הבונקר‪ ,‬לא נוכל לענות להם ולא נסכן את השאר‪ .‬לבסוף‬ ‫הגענו לבונקר ‪ -‬מבנה מעץ שנבנה מתחת לאדמה‪ ,‬מתחת בניין בעיר‪ ,‬שכדי להיכנס אליו היה עלינו‬ ‫לרדת עשר מדרגות עשויות פח‪ .‬תא השירותים היה בחוץ‪ ,‬ומכיוון שהגעתי בחורף‪ ,‬כשבחוץ היה קור‬ ‫אימים וירד שלג‪ ,‬השהות בבונקר לא הייתה פשוטה כלל וכלל‪ .‬בבונקר הזה‪ ,‬בתנאים הללו‪ ,‬חייתי במשך כחודשיים‪.‬‬ ‫את הבונקר השכיר לנו גוי אחד‪ ,‬קומוניסט כבן חמישים‪ ,‬והוא דאג להביא לנו כל יום שני דליי מים‪ .‬דליים אלו היו‬ ‫אמורים להספיק לצרכים של דיירי הבונקר – כעשרים במספר‪ .‬המים שימשו בעיקר לרחצה‪ ,‬שכן מים לשתייה השגנו‬ ‫מהשלג שהפשרנו‪ .‬גם אוכל הוא הביא לנו‪ ,‬עוף ותפוחי אדמה מבושלים‪ ,‬וריח של פפריקה תמיד נישא באוויר ‪ -‬אך‬ ‫אני לא נגעתי בכלום‪ ,‬כי האוכל לא היה כשר‪ .‬הבחורים כעסו עליי שאני לא אוכלת‪” :‬מה‪ ,‬הבאנו אותך לכאן כדי‬ ‫שתמותי ברעב?!” ועל כן הקפדתי לאכול ביסקוויטים‪ ,‬שניים‪-‬שלושה ביסקוויטים מדי יום‪.‬‬ ‫מפקד הבונקר היה בחור יהודי בשם אלי שלומוביץ’‪ ,‬נשוי ואב לשני ילדים‪ .‬בבונקר ישנו בשורות‪ ,‬שורה אחר‬ ‫שורה‪ .‬איני זוכרת איך נראיתי או מה הרגשתי‪ ,‬אך בזיכרוני חקוק שמלה שחורה אחת‪ ,‬עם צווארון לבן‪ ,‬שהייתה –‬ ‫לאחר שהשמדתי את כל מה שסיכן את חיי ‪ -‬רכושי היחיד עלי אדמות‪ .‬אני זוכרת גם שבשערותיי שרצו הרבה מאוד‬ ‫כינים‪ ...‬ללא ספק הייתה זו תקופה מאוד מינימליסטית‪ ,‬שבה הסתפקנו במועט שבמועט‪.‬‬ ‫החיילים ההונגריים השכיבו אותנו על השלג‪ ,‬וכך חיכינו עד‬ ‫הערב”‬ ‫‪18‬‬

‫סיפורה הלא ייאמן של סבתא מרים‬ ‫סבתא מרים ונושי באנדרטה‬ ‫גם בבונקר‪ ,‬כמו בכל מקום מסתור אחר בימים ההם‪ ,‬לא הרגשנו בטוחים‬ ‫לגמרי‪ ,‬ולכן הקדשנו חלק ניכר מזמננו להגנה עצמית‪ .‬ציידו את כולנו באקדחים‬ ‫‪19‬‬ ‫ולימדו אותנו לירות ‘על יבש’‪ ,‬ללא שימוש בתחמושת חיה‪ .‬היינו חמושים‬ ‫ושמרנו בזוגות מתוך בית עץ שניצב מעל הבונקר‪ .‬יום אחד‪ ,‬כשבעמדת‬ ‫השמירה שמרו בחור ובחורה מהקבוצה שלנו‪ ,‬הגיעו לפתע חיילים הונגריים‪.‬‬ ‫מישהו ככל הנראה הלשין עלינו‪ .‬כשהחיילים הופיעו‪ ,‬הבחור שעמד בעמדת‬ ‫השמירה נבהל וירה לעברם ‪ -‬והם הגיבו מייד והשיבו אש‪ .‬הבחור נהרג במקום‪.‬‬ ‫הבחורה הייתה אמורה לצלצל בפעמון כדי להזהיר אותנו‪ ,‬אך גם היא נבהלה‬ ‫– ובמקום להתריע על הסכנה‪ ,‬היא ירדה לבונקר ואמרה‪” :‬נגמר הסיפור‪,‬‬ ‫עלו עלינו”‪ .‬החיילים הבינו שמסתתרים בסביבה אנשים נוספים‪ ,‬קראו לנו‬ ‫במגאפון לצאת החוצה וקינחו באיום שאם לא נצא‪ ,‬הם יפוצצו את הבונקר‪.‬‬ ‫חששנו לחיינו ויצאנו‪.‬‬ ‫החיילים ההונגריים השכיבו אותנו על השלג‪ ,‬וכך חיכינו עד הערב‪ .‬כולם‬ ‫חשבו שנהרגנו‪ ,‬כי שכבנו כמו גופות במשך שעות‪ .‬בערב הגיע אוטובוס‪ ,‬ונלקחנו‬ ‫לבית הסוהר מורגיט גרוט בבודפשט‪ .‬שיכנו אותנו‪ ,‬לא פחות מחמישים איש‪,‬‬ ‫בתא אחד קטן‪ ,‬ובפינת החדר עמד דלי ששימש כשירותים‪ .‬שם‪ ,‬בבית הסוהר‬ ‫הנורא והצפוף הזה‪ ,‬פגשתי את חנה סנש‪ .‬חנה‪ ,‬הצנחנית האגדית‪ ,‬שהתנדבה‬ ‫לשרת במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים‪ ,‬נתפסה‬ ‫לאחר שצנחה בשטח הונגריה‪ .‬באף אחת משיחותינו היא לא הזכירה את‬ ‫הפעולה הסודית שבה לקחה חלק‪ ,‬אך לא הופתעתי כשיום אחד היא נלקחה‬ ‫לחקירה ומעולם לא חזרה‪ .‬היינו מורגלים בכך שאנשים נעלמים ולא חוזרים‪.‬‬ ‫בהמשך למדתי על חנה סנש‪ ,‬על אומץ ליבה ועל הוצאתה להורג‪.‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫סבתא מרים וסבא בומי ביום נישואיהם‬ ‫‪20‬‬

‫סיפורה הלא ייאמן של סבתא מרים‬ ‫מרים אינדיג‬ ‫המוות היה מאוד נוכח באותם ימים‪ .‬לא פעם העמידו אותנו ליד הקיר‪ ,‬והייתי בטוחה שהולכים לירות בי‪ .‬לא חשבתי‬ ‫שנצא משם בחיים‪ .‬משם העבירו אותנו לבית סוהר אחר‪ ,‬לא הרחק משם ‪ -‬ג’ושקושיב‪ .‬לימים‪ ,‬כעשרים שנה מאוחר‬ ‫יותר‪ ,‬ביקרתי בבודפשט ונזכרתי בבית הסוהר הזה‪ ,‬שהיה פחות מפורסם‪ .‬כשחיפשתי אותו צחקו עליי‪ ,‬אך אני זכרתי‬ ‫שהוא אכן היה קיים ושנכלאתי בו‪ .‬גם שם היינו עלולים למות כל יום‪ ,‬אך הסתבר שלא הגיע זמננו למות‪ :‬יום אחד נכנסו‬ ‫פנימה חיילים לבושים בשחור והודיעו שהם לוקחים אותנו לנהר הדנובה כדי להרוג אותנו‪ .‬החיילים היו לבושים במדי‬ ‫הצבא הנאצי‪ ,‬אך מהר מאוד הבנו שהם משלנו ‪ -‬כי הם הכירו אותנו וקראו בשמותינו לפני שיצאנו‪.‬‬ ‫ה’חיילים’‪ ,‬שהתגלו כאמור כבחורים מהמחתרת‪ ,‬הובילו אותנו מעל נהר הדנובה על גבי שני גשרים‪ ,‬ובנקודה‬ ‫מסוימת עצרו ואמרו לנו‪“ :‬זהו‪ ,‬אתם חופשיים”‪ .‬הם שחררו אותנו מהכלא ושלחו אותנו לחפש בית או חצר של יהודים‪,‬‬ ‫מבקשים מאיתנו להמשיך להסתתר שם עד שחלום הבלהות שבו חיינו יסתיים‪ .‬הצלחנו למצוא חצר כזו‪ ,‬מלאה ודחוסה‬ ‫ביהודים במצב דומה למצבנו‪ ,‬והסתתרנו‪ .‬קיווינו שהמלחמה תיגמר במהרה‪.‬‬ ‫‪21‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫המלחמה מגיעה לסיומה‬ ‫מבחינתי המלחמה הסתיימה ביום שבו ההונגרים שהסתובבו ברחובות נעלמו‪ ,‬ובמקומם הגיעו‬ ‫הרוסים‪ .‬יום אחד‪ ,‬במהלך חודש ינואר הקר‪ ,‬ניגשה אליי בחורה דוברת רוסית שהכרתי‪ ,‬הראתה לי‬ ‫פיסת לחם וקראה‪“ :‬קיבלתי חתיכת לחם מהרוסים!” זה היה סימן שהתקופה האפלה הזאת אכן‬ ‫הסתיימה‪ .‬ולמרות זאת‪ ,‬לא הייתה אווירה חגיגית‪ ,‬שכן המראות ברחובות היו קשים מנשוא‪ .‬גופות‬ ‫קפואות היו מוטלות בערימות בכל רחבי בודפשט‪ ,‬מראה שעד היום איני שוכחת‪ .‬על הרוסים היו‬ ‫שמועות שהם נוגעים בבחורות צעירות ומטרידים אותן‪ ,‬אך אנו לא פחדנו מהם והסתובבנו ברחובות ללא חשש‪.‬‬ ‫ההונגרים היו אלו שהטילו עלינו מורא בכל התקופה הזו‪ ,‬וכעת – כשההונגרים חששו מהרוסים והסתתרו מפניהם ‪-‬‬ ‫חשנו מוגנות‪.‬‬ ‫דודי‪ ,‬נושי וסבתא מרים‬ ‫‪22‬‬

‫סיפורה הלא ייאמן של סבתא מרים‬ ‫לאחר סיום המלחמה נשארתי בעיר כחודש או חודשיים‪ ,‬במין מקלט שארגנה הסוכנות היהודית עבור הניצולים‪.‬‬ ‫ישנתי על הרצפה במרתף המקלט וניזונתי ממאה גרם לחם שהוקצו מדי יום תמורת תלושים‪ .‬זכורה לי גם תקופה‬ ‫מסוימת של ‘הכשרה’ (לקראת העלייה ארצה)‪ ,‬שבמהלכה הבנות בישלו והבנים הלכו לעבוד בשדה‪.‬‬ ‫אחר כך התגוררתי זמן קצר אצל משפחה בשם שמברג‪ ,‬שבזמן המלחמה הסתתרה בדירה שלה וכך ניצלה‪ .‬בני‬ ‫משפחת שמברג‪ ,‬וביניהם הבת אדית‪ ,‬שהייתה חברה שלי‪ ,‬גרו בדירת חצי חדר ‪ -‬ואיתם היינו גם אחת מאחיותיי‪ ,‬אייבי‪,‬‬ ‫ואני‪ .‬אני לא זוכרת בדיוק כיצד נוצר הקשר עם אחותי‪ ,‬אך למיטב זיכרוני זה קרה באקראי‪ :‬היא הכירה בחורה שהכרתי‬ ‫גם אני ושהתגוררה סמוך לבונקר (אחותי עזרה לה ולמשפחתה והביאה להם אוכל)‪ ,‬וכך נוצר המפגש המחודש‪.‬‬ ‫אגב‪ ,‬במאה שערים יש רב גדול‪ ,‬חרדי‪ ,‬ושמו הרב שמברג‪ .‬בעבר ביקשתי מאחד מנכדיי שיבדוק אם אותו רב הגיע‬ ‫לארץ מבודפשט‪ ,‬אך איני יודעת אם הוא קשור לאותה משפחה‪.‬‬ ‫בתום אותה תקופה נסעתי עם אחותי לאיפ‪ ,‬כפר מגורינו‪ .‬בשלב הזה כבר הבנתי שהוריי‪ ,‬אבי ואימי האהובים‪,‬‬ ‫לא יחזרו – שכן סיפרו לי שלקחו את כל היהודים ושרפו אותם‪ .‬בהמשך הבנתי שגם האחים הקטנים שלי נספו יחד‬ ‫איתם באושוויץ‪ .‬נקודת האור היחידה הייתה ששתי אחיותיי‪ ,‬רוז’י ונושי‪ ,‬שגם הן נשלחו בשלב מסוים לאושוויץ ‪ -‬בנפרד‬ ‫מההורים – שרדו את המלחמה‪ .‬אלוהים שמר עליהן‪ .‬כשהגענו לאיפ מצאנו גם את אחינו הגדול‪ ,‬מוישה‪ ,‬שחזר ממחנה‬ ‫העבודה ומיהר לפתוח מחדש את המכולת של ההורים‪ .‬הוא היה היהודי הראשון שחזר לכפר‪ ,‬ולמען האמת הוא לא‬ ‫התקבל בזרועות פתוחות‪ :‬הרומנים וההונגרים לא שמחו לגלות שהיהודים שנותרו חוזרים לבתיהם‪ .‬בחנות שאחי פתח‬ ‫אפשר היה לקנות בדים במטר‪ ,‬כלי אוכל‪ ,‬מצרכים‪ ,‬סוכר‪ ,‬מלח‪ ,‬נפט ועוד ‪ -‬וזכור לי שבאחד הימים הדלקתי גפרור כדי‬ ‫לחפש משהו (פנס לא היה לנו)‪ ,‬וכמעט שרפתי את החנות‪ ...‬החיים לאט‪-‬לאט חזרו למסלולם‪ ,‬והיהודים שחזרו לגור‬ ‫בכפר‪ ,‬יחד עם יהודי הכפרים הסמוכים‪ ,‬הקפידו להגיע בשבתות ל’בית הכנסת’ ‪ -‬מבנה קטן בכפר שהוסב להיכל תפילה‬ ‫ולהתפלל במניין‪.‬‬ ‫‪23‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫משה‪ ,‬נושי וסבתא בחדר זיכרון בבסיס חיל השריון‬ ‫‪24‬‬

‫סיפורה הלא ייאמן של סבתא מרים‬ ‫רוז’י ונושי‪ ,‬שהיו כאמור באושוויץ ושרדו‪ ,‬סיפרו לי שכל בוקר הן נדרשו לעמוד‪ ,‬כנראה לספירה או מסדר‪ ,‬ושהן לא‬ ‫קיבלו שום אוכל‪ .‬אחת מהן‪ ,‬נושי‪ ,‬עבדה במטבח והחביאה קליפות של תפוחי אדמה עבורה ועבור רוז’י‪ ,‬ורק בזכות‬ ‫הקליפות האלו הן שרדו‪ .‬אחרי ששוחררו מאושוויץ‪ ,‬חלתה אחת האחיות בטיפוס ואושפזה בבית חולים בגרמניה‪.‬‬ ‫אחותה לא רצתה לעזוב אותה ולחזור הביתה בלעדיה‪ ,‬ועל כן חיכתה לה עד שהחלימה‪ .‬עם זאת‪ ,‬כשהן האזינו‬ ‫לתלאותיי‪ ,‬הן אמרו שאפילו באושוויץ לא עבר עליהן מה שעבר עליי בימי המלחמה‪ .‬עד היום אני לא יודעת איך‬ ‫עשיתי זאת‪ .‬איך שרדתי‪.‬‬ ‫למרות התקופה הקשה שעברנו והאבל על האובדן המשפחתי הכבד‪ ,‬התעקשנו לחיות‪ .‬לפצות את עצמנו על‬ ‫הנעורים שנלקחו מאיתנו‪ .‬אחותי הגדולה התחתנה עם בחור יהודי שחזר ממחנה עבודה‪ ,‬ואחריה נישאה גם האחות‬ ‫השנייה‪ .‬בחור שנכנס לחנות ראה אותה‪ ,‬חיזר אחריה‪ ,‬ולבסוף ביקש את ידה‪ .‬מוישה‪ ,‬שהיה מאוד דתי ושמרן‪,‬‬ ‫לא נתן את ברכתו לקשר של האחות השנייה‪ ,‬שכן החתן המיועד לא היה דתי ‪ -‬אך האחות הגדולה עזרה לכלה‬ ‫המיועדת‪ ,‬והשניים התחתנו‪ .‬החיים‪ ,‬מסתבר‪ ,‬היו חזקים יותר‪.‬‬ ‫מאוחר יותר עלו אחי ושתי אחיותיי ארצה‪ .‬כולם (כולל אחותי ובעלה הלא‪-‬דתי) נשארו דתיים והקפידו על שמירת‬ ‫המצוות‪ ,‬וחלקם אף נהגו והתלבשו כחרדים‪ .‬דווקא אני הייתי הכי פחות דתייה‪ .‬אני שומרת שבת ולא מדליקה אש‪,‬‬ ‫אך לא מקפידה ללכת עם שרוולים ארוכים ועם גרביים בקיץ‪.‬‬ ‫‪25‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫מקימה משפחה ‪ -‬ועולה ארצה‬ ‫לאחר זמן מה עזבנו את איפ‪ .‬מוישה מכר את החנות שלנו‪ ,‬וכולנו עברנו להתגורר בעיר‬ ‫נוידוורוד (‪ .)Nagyvarad‬ידענו שזו לא התחנה האחרונה שלנו כי תכננו לעלות לישראל‪ ,‬אך בינתיים‬ ‫התגוררנו בעיר החדשה‪ ,‬לא רחוק מבית הכנסת הגדול של נוידוורוד‪ .‬החיים חזרו להאיר לנו פנים‪:‬‬ ‫אני עבדתי בבית חרושת לתיקים‪ ,‬בעיר הייתה קהילה יהודית קטנה‪ ,‬ובנוידוורוד גם הכרתי את‬ ‫אברהם‪-‬יחזקאל אינדיג‪ ,‬בעלי לעתיד‪ .‬אברהם עבד בתקופת המלחמה במכרה‪ ,‬ועל כן ניצל‬ ‫מהשילוחים למחנות הריכוז ‪ -‬משום שלא לקחו אנשים שעבדו מתחת לאדמה‪ .‬האהבה בינינו פרחה‪ ,‬והחלטנו‬ ‫להקים משפחה‪ .‬התחתנו בחצר בית הכנסת שלידו התגוררנו‪ ,‬ומהר מאוד הפכתי לאימא‪ .‬נולדו לי שני ילדים‪ :‬דב‬ ‫ומשה‪.‬‬ ‫לאברהם הייתה מרפדייה בנוידוורוד‪ .‬הוא העסיק עובדים ופרנס אותנו בכבוד‪ .‬במרפדייה הכינו ספות ורהיטים‬ ‫מרופדים‪ ,‬כשבעלי מנהל את העסק ועושה חיל‪ .‬שואלים אותי איך קרה שלא סבלנו מהשלטון הקומוניסטי‪ ,‬ואני תמיד‬ ‫עונה שהקומוניסטים התנכלו לאנשים שהיה מה לקחת מהם‪ .‬מאיתנו‪ ,‬בשלב ההוא‪ ,‬לא היה באמת מה לקחת‪ .‬היינו‬ ‫ניצולי שואה ולא בעלי נכסים‪.‬‬ ‫כל אותה תקופה רצינו לעלות ארצה‪ ,‬ויום אחד ‪ -‬באורח פלא ‪ -‬הבקשה שלנו לאשרת עלייה אושרה‪ .‬כחמש עשרה‬ ‫שנה מאוחר יותר חזרתי לביקור בעיר‪ ,‬וליד הבית שגרנו בו פגשתי מישהו שהכיר אותי‪ .‬לאחר שיחה איתו הבנתי את‬ ‫גודל המזל‪ :‬מישהו חשק בדירה שלנו‪ ,‬וכדי להשיג אותה הוא דאג שנקבל דרכונים ואשרת עלייה‪ .‬האינטרס שלו פגש‬ ‫את האינטרס שלנו‪ ,‬והודות לכך יכולנו לעלות ארצה‪.‬‬ ‫בשעה טובה הגשמנו חלום‪ :‬בשנת ‪ 1959‬עזבנו את אירופה ועלינו לישראל‪ .‬יצאנו ברכבת לאתונה‪ ,‬ולאחר שלושה‬ ‫ימי המתנה באתונה עלינו למטוס – ונחתנו בארץ הקודש‪.‬‬ ‫חשוב לציין כי לאחר עלייתי ארצה לא הבטתי עוד לאחור‪.‬‬ ‫‪26‬‬

‫סיפורה הלא ייאמן של סבתא מרים‬ ‫לכפר מגוריי‪ ,‬איפ‪ ,‬לא חזרתי‪ .‬אמנם ביקרתי בנוידוורוד – אך לא מתוך‬ ‫געגועים ונוסטלגיה‪ ,‬אלא משום שהיו שם מעיינות חמים‪ .‬בני משפחתה של‬ ‫אחותי נסעו לאיפ וצילמו שם סרט על קורותיה‪ ,‬אך אותי לא עניין לחזור לשם‪.‬‬ ‫עברתי תלאות רבות‪ ,‬ולא חשתי צורך להיזכר בכל מה שעבר עליי‪.‬‬ ‫גם בשנות החמישים‪ ,‬כש’משפט קסטנר’ היה בכותרות‪ ,‬לא האשמתי את‬ ‫ישראל קסטנר כמו רבים אחרים‪ ,‬אלא סברתי שהוא לא היה אשם‪ .‬בכתבה‬ ‫שפורסמה בשנת ‪ 1952‬נטען כי ישראל קסטנר‪ ,‬חבר ועד העזרה וההצלה‬ ‫בבודפשט בתקופת השואה‪ ,‬שיתף פעולה עם השלטון הנאצי‪ .‬בית המשפט‬ ‫המחוזי תמך בטענות ופסק כי “קסטנר מכר את נפשו לשטן” ‪ -‬ובעקבות זאת‬ ‫הוא נרצח בשנת ‪ 1957‬בידי מתנקשים (מאוחר יותר קבע בית המשפט העליון‬ ‫כי קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים)‪ .‬כך או כך‪ ,‬אני סברתי – ואחיותיי‬ ‫סברו כמוני – שקסטנר אינו אשם‪ ,‬וממילא לא היה אפשר להציל את כל‬ ‫היהודים‪.‬‬ ‫אברהם יחזקאל זצ\"ל ‪ -‬סבא בומי‬ ‫‪27‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫על אדמת ישראל‬ ‫מוישה‪ ,‬אחי הבכור‪ ,‬היה הראשון מהאחים שהגיע אחרי המלחמה לישראל‪ .‬כאן הוא עבד קשה‪ ,‬יום ולילה‪ ,‬כדי‬ ‫לבסס את עצמו‪ .‬ידענו שהוא גר בשכונת גאולה בירושלים‪ ,‬בדירת שני חדרים‪ ,‬יחד עם אשתו וששת ילדיו‪ .‬הם חיו‬ ‫בצפיפות גדולה‪ .‬תחילה עבד במקווה‪ ,‬ומכיוון שהיה לו שם מכשיר טלפון ‪ -‬יכולנו לשוחח איתו ולבשר לו שגם אנחנו‬ ‫עולים ארצה‪.‬‬ ‫לאחר הגעתנו לישראל לקחו אותנו נציגי הסוכנות היהודית לירוחם‪ .‬הגענו לשם ביום שישי בצהריים‪ ,‬ואף אחד‬ ‫לא רצה לרדת מהאוטובוס ‪ -‬כי היו בעיירה רק כמה בתים קטנים‪ ,‬והרבה חול מסביב‪ ...‬אני הייתי החלוצה‪ ,‬הראשונה‬ ‫לרדת ‪ -‬ואחריי כולם ירדו‪ .‬השבת נכנסה‪ ,‬ואני זוכרת שקיבלנו דג דלוח לשבת‪ ,‬אך לא היה אכפת לנו ‪ -‬כי היינו ציונים‬ ‫נלהבים‪ ,‬וכל כך שמחנו להיות בארץ‪.‬‬ ‫אברהם בעלי ואחיו‪ ,‬שעלה גם הוא ארצה‪ ,‬לא נשארו לעשות את השבת בירוחם‪ .‬הם מייד המשיכו לעיר לוד‪ ,‬כי‬ ‫ידעו שהוריהם נשלחו לשם ורצו למצוא אותם‪ .‬כדי לממן את נסיעתם ללוד מכרתי תפוחי עץ שקניתי באתונה‪ .‬ביום‬ ‫ראשון חזרו בעלי ואחיו לירוחם‪ ,‬והחלטנו לנסוע לירושלים‪ .‬התחלנו לצעוד ברגל עד לתחנת דלק שהייתה באזור‪,‬‬ ‫ושם עצרנו מונית ונסענו לביתו של מוישה אחי‪ .‬נכנסנו להתגורר יחד איתם‪ :‬הוא‪ ,‬אשתו והתינוק ישנו בחדר אחד‪,‬‬ ‫ואנחנו ישנו בחדר השני יחד עם שאר ילדיו‪.‬‬ ‫במשך כחודש התגוררנו כך‪ ,‬וכל יום – בגשם ובקור ‪ -‬הלכתי עם אחי משכונת גאולה למשרדי הסוכנות היהודית‬ ‫וביקשתי שנקבל דירה בשכונת עיר גנים‪ .‬כל יום ‘נדנדתי’ לאנשי הסוכנות‪ ,‬עד שקיבלנו דירה בעיר גנים ב’ – והיינו‬ ‫הדיירים הראשונים בשכונה‪ ,‬שהייתה עדיין ללא חיבור למים ולחשמל‪ .‬הילדים שלי כבר היו בני שבע וארבע‪ ,‬וסוף‬ ‫סוף הם סיימו את נדודיהם‪.‬‬ ‫ידענו שנצטרך להתחיל מההתחלה‪ ,‬כמו כולם‪ ,‬ולטפס לאט‪-‬לאט‪ .‬מניהול עסק שלא דרש מאיתנו מאמץ גופני‪,‬‬ ‫מצאתי את עצמי בעבודה פיזית של ממש‪ .‬התקבלתי לעבודה בבית קפה ‘עטרה’ בירושלים –ושם שטפתי כלים‪,‬‬ ‫הכנתי קפה וארוחות בוקר והגשתי מזון וגלידה לאורחים‪ .‬מעולם לא הכנתי קפה לפני כן‪ ,‬כי בבית ילדותי עשתה‬ ‫‪28‬‬

‫סיפורה הלא ייאמן של סבתא מרים‬ ‫זאת העוזרת – אך מהר מאוד למדתי להיות‬ ‫מלצרית‪ ,‬והייתי שמחה בחלקי‪ .‬חברה מתל‬ ‫סבתא מרים בחתונת הנכדה רבקי‬ ‫אביב שאלה אותי יום אחד איך אני הולכת‬ ‫‪29‬‬ ‫לעבוד בכזאת עבודה‪ ,‬ועניתי לה‪“ :‬זו לא‬ ‫בושה לעבוד!”‬ ‫עבדתי כל יום משמונה בבוקר עד‬ ‫אחת בצהריים‪ ,‬עבודה פיזית קשה‪ ,‬אך לא‬ ‫התלוננתי‪ .‬רק ספונג’ה לא ביקשו ממני‬ ‫לעשות – ואני זוכרת שיום אחד הייתי צריכה‬ ‫לעבוד אחר הצהריים‪ ,‬והמנהלת אמרה לי‪:‬‬ ‫“אני יודעת שאת לא יודעת לעשות ספונג’ה‪.‬‬ ‫שהרצפה תישאר כך עד מחר‪ ,‬ומישהו אחר‬ ‫ישטוף אותה”‪ .‬היא התחשבה בי‪ ,‬אך לו‬ ‫הייתה מבקשת – הייתי עושה גם ספונג’ה‪.‬‬ ‫אברהם התחיל לעבוד במרפדייה‪,‬‬ ‫אך הפעם עשה בעצמו את כל הפעולות‬ ‫שבנוידוורוד נעשו על ידי העובדים שלו‪.‬‬ ‫בהמשך הוא עבר לעבוד כסדרן סחורה‬ ‫בחנות מכולת‪ .‬ידענו שזו לא בושה‪,‬‬ ‫ושהעבודה תהפוך אותנו לחלק מהמקום‬ ‫הזה שאליו הגענו‪.‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫המלחמה שלקחה את דב‬ ‫השמות דב ואסתר‪ ,‬שמות הוריי שנספו בשואה‪ ,‬ממשיכים לחיות במשפחתנו‪ .‬יש לי נכדות ונכדים‪,‬‬ ‫נינות ונינים לרוב‪ ,‬ולחלקם ניתנו השמות אסתר ודב‪ .‬גם לבני בכורי קראתי דב‪ ,‬על שם אבי‪ ,‬וזכיתי‬ ‫לגדל אותו עשרים ושתיים שנה עד שנפל במלחמת יום כיפור‪.‬‬ ‫מאז שהיה ילד הצטיין דב בכל מה שעשה‪ :‬בלימודי הקודש ובמקצועות החול‪ ,‬בקריאת ספרי רוח‪,‬‬ ‫בכתיבת מאמרים בנושאי תרבות ויהדות‪ ,‬בהדרכה‪ ,‬בהסברה‪ ,‬ואף בצילום‪ .‬לאחר שסיים את לימודיו‬ ‫התיכוניים בישיבת ‘נתיב מאיר’ החל דב ללמוד בישיבת ההסדר ‘כרם ביבנה’‪ ,‬במסלול שבו לומדים ומשרתים בצבא‬ ‫במשך שש שנים‪.‬‬ ‫כשפרצה מלחמת יום כיפור שירת משה‪ ,‬הבן צעיר מבין השניים‪ ,‬כחייל בסדיר‪ ,‬בבסיס קרוב לבית‪ .‬בערב החג‬ ‫הוא לא הגיע הביתה כי רמת הכוננות הועלתה‪ .‬דב כבר סיים את חובותיו כחייל סדיר בחיל השריון‪ ,‬וכשהמלחמה‬ ‫פרצה הוא היה בישיבה‪ .‬בשעה שתיים בצהריים‪ ,‬כשהופעלו האזעקות בעיצומו של היום הקדוש‪ ,‬נבהלנו מאוד‪ .‬אני‬ ‫זוכרת שאמרתי לחברותיי בבית הכנסת שאני דואגת לדב‪ ,‬אך הן הרגיעו אותי‪” :‬דב לומד בישיבה‪ ,‬הכול יהיה איתו‬ ‫בסדר”‪.‬‬ ‫חיכיתי למוצאי שבת‪ ,‬צלצלתי אליו‪ ,‬והוא אמר‪“ :‬איזה יופי שהתקשרת‪ ,‬אימא! אני פה‪ ,‬וכבר אחר הצהריים לוקחים‬ ‫את כל הבחורים לצבא‪ .‬אני מוכרח לבוא הביתה לקחת את המדים!”‪ .‬הוא אכן הגיע יחד עם חברו הרב חיים סבתו‬ ‫(ששנים לאחר מכן כתב את הסיפור של דב ושלו בספר “תיאום כוונות”)‪ ,‬לקח בגדים וספרים ‪ -‬דב תמיד הסתובב עם‬ ‫ספרים ‪ -‬ונסע‪ .‬אברהם ואני ליווינו אותו החוצה‪ ,‬וזו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו‪.‬‬ ‫אברהם ואני ליוונו אותו החוצה‪ ,‬וזו היתה הפעם האחרונה‬ ‫שראינו אותו”‬ ‫‪30‬‬

‫סיפורה הלא ייאמן של סבתא מרים‬ ‫סבתא וחגי בן ארצי באזכרה ברמת הגולן‬ ‫למחרת פגשתי באקראי מישהו שהכרתי‪ .‬הוא סיפר לי שראה את דב בשכונת בית וגן‪ ,‬ושדב וחבריו עלו על אוטובוס‬ ‫ונסעו לרמת הגולן‪.‬‬ ‫הימים עברו‪ ,‬ולא שמענו מדב‪ .‬דאגנו מאוד‪ ,‬ולבסוף משה החליט לנסוע לרמת הגולן ולחפש אותו‪ .‬הוא לקח מכונית‬ ‫מהיחידה שבה שירת‪ ,‬ובמהלך מסע החיפושים עשה תאונה והתהפך עם האוטו – אך למרבה המזל ניצל בנס‪.‬‬ ‫אני‪ ,‬במקביל‪ ,‬התרוצצתי הלוך ושוב וביקרתי שוב ושוב את קצין העיר‪ .‬חיפשתי חדשות ומידע‪ .‬גם לאימו של חברו‬ ‫לטנק התקשרתי‪ ,‬וכשהיא אמרה לי שבנה יצר איתה קשר‪ ,‬נרגעתי קצת‪ .‬בדיעבד גילינו שהוא ואותו חבר‪ ,‬שתמיד היו‬ ‫ביחד‪ ,‬פוצלו לטנקים שונים‪ .‬בגשר בנות יעקב הם נקלעו לקרב עם הסורים‪ ,‬והטנק של דב היה הראשון להיפגע‪.‬‬ ‫עד היום אנחנו לא באמת יודעים איך ומתי הוא מת‪ ,‬אבל בישיבה זיהו את הגופה שלו‪ .‬בעלי סירב לקבור את הבן‬ ‫שלנו בהר הרצל‪ ,‬והוא נטמן בגבעת שאול‪ ,‬ליד סבו וסבתו מצד אביו (והיום גם אברהם קבור לידו)‪ .‬דב היה בן עשרים‬ ‫ושתיים בלבד במותו‪ ,‬ובעקבות מותו שקע אברהם לתוך עצבות נוראה‪ .‬השכול פגע בו עמוקות‪ ,‬והוא לא התאושש‬ ‫מהאובדן‪ .‬גם אני נמלאתי כעס על מה שקרה – לצד חרדה שמא יקרה משהו לבני משה‪ ,‬היחיד שנשאר‪ ,‬ולבני‬ ‫משפחתו‪.‬‬ ‫‪31‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫דב אינדיג הי\"ד‬ ‫‪32‬‬

‫סיפורה הלא ייאמן של סבתא מרים‬ ‫הספר 'מכתבים לטליה'‬ ‫בגלל מה שעברתי במלחמות‪ ,‬בגלל שאיבדתי את יקיריי והאנשים הקרובים אליי ובגלל מה שעברתי עד שגיליתי‬ ‫שדב איננו – עד עצם היום הזה אני צריכה תמיד לדעת שכולם בסדר‪ ,‬שכולם במקום ושלא קרה להם שום דבר‪ .‬היום‬ ‫אני יודעת לומר שהאובדן והסבל שחוויתי הפכו אותי ללא רגועה‪ .‬אני חייבת לקבל בבוקר‪ ,‬כל בוקר‪ ,‬שיחת טלפון ‪-‬‬ ‫ולשמוע שהמשפחה שלי בסדר‪.‬‬ ‫שנים רבות לאחר נפילתו של דב פרסם חגי בן ארצי ספר מכתבים ששמו “מכתבים לטליה”‪ .‬הספר מבוסס על‬ ‫חילופי מכתבים בין דב לבין נערה חילונית שהכיר‪ ,‬ובזכות פרסומו של הספר הזדמן לי להכיר את בני מזווית שלא‬ ‫הכרתי‪ .‬למדתי עליו המון‪ ,‬ואני מרגישה שהמכתבים שנותרו אחריו השאירו פיסה מנשמתו בחיים‪.‬‬ ‫‪33‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫אשת עסקים בת תשעים‬ ‫אני בשנות התשעים של חיי‪ ,‬אך איני מרגישה כך‪ .‬למה? כי כל בוקר אני הולכת למשרד שלנו‪,‬‬ ‫בבניין הפעמון‪ ,‬ומטפלת בדברים שדורשים טיפול‪ .‬לפעמים האור נשאר דולק בשירותים‪ ,‬במטבח‬ ‫ובמשרד‪ ,‬ואני דואגת לכבות אותו‪ .‬לפעמים צריך לעשות סיבוב ולאסוף צ’קים מהשוכרים‪ ,‬ולפעמים‬ ‫אני מבצעת משימות אחרות שאין מי שיעשה‪ .‬אני שולטת היטב בכל מה שקורה בעסק‪ ,‬יודעת מי‬ ‫שילם ומי לא שילם‪ ,‬מי חייב מה וכמה‪ .‬אני לא מנהלת מלמעלה ונותנת הוראות לעובדים‪ ,‬אלא‬ ‫מסתכלת בשירותים לבדוק אם יש נייר טואלט‪ ,‬אם התאים נקיים ואם ברז המים סגור‪.‬‬ ‫החיים לימדו אותי להיות אני ‪-‬‬ ‫אישה שלא נותנת פקודות‪ ,‬אלא עושה‪ .‬אני פעילה‪ ,‬שמחה בחיי ובמשפחתי‪ ,‬ואין לי כלל‬ ‫געגועים לעבר‪ .‬רק דבר אחד הייתי שמחה לאמץ בשתי ידיים – להיות שוב צעירה‪...‬‬ ‫קישור לסרט עדות של סבתא מרים‬ ‫‪34‬‬

‫סיפורה הלא ייאמן של סבתא מרים‬ ‫סבתא מרים עם דב‬ ‫‪35‬‬

‫מימין לשמאל‪ :‬דוד ומלכה שלזינגר‪ ,‬לאה‪ ,‬סבתא גיטה וסבא מיכאל שיפר‪ ,‬דוד שיפר ובמרכז התינוקת נאוה‪.‬‬

‫פרק שני‬ ‫סבתא מלכה מספרת‬ ‫לכה שיפר‪-‬שלזינגר שתיבדל”א זכתה להיוולד על אדמת ארץ ישראל‪ ,‬שבע‬ ‫שנים וחצי לפני קום המדינה‪ .‬כ’צברית’ לכל דבר ועניין‪ ,‬ירושלמית מבטןמ‬ ‫ומלידה‪ ,‬סיפורה שזור בסיפורה של מדינת ישראל‪.‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫ילדות בירושלים‬ ‫הגחתי לאוויר העולם בי”ג בשבט ת”ש‪ 32 ,‬בינואר ‪ ,1940‬בירושלים‪ ,‬בת בכורה להוריי‪.‬‬ ‫הוריי עלו ארצה מהונגריה‪ :‬אבי‪ ,‬מיכאל שיפר‪ ,‬עלה בשנת ‪ 1935‬כחלוץ‪ ,‬ובשנת ‪ 1938‬נסע להביא את‬ ‫אימי‪ ,‬גיטה לבית שטיין‪ .‬שנתיים לאחר מכן נולדתי אני‪ ,‬ואחריי נולדו יהודית‪ ,‬לאה ודוד‪ .‬ילדותי עברה‬ ‫עליי במרכז ירושלים‪ ,‬בסמטה היוצאת ממפגש הרחובות יפו וקינג ג’ורג’‪ .‬שנות בית הספר היסודי‬ ‫עברו עליי במוסד חינוכי על שם אוולינה דה רוטשילד‪ ,‬והלימודים בו היו בשפה האנגלית‪ .‬לאחר מכן‪,‬‬ ‫בהגיעי לגיל התיכון‪ ,‬עברתי לבית ספר בקיבוץ חפץ חיים‪ ,‬ובו התגוררתי ולמדתי‪ .‬אבי היה חייט שנתן‬ ‫שירות למגזר החרדי‪ ,‬ואימי הייתה תופרת‪ .‬לאחר שגדלנו היא הפסיקה לעבוד ונשארה בבית‪ .‬רוב הזמן התגוררו‬ ‫הוריי בירושלים (בתחילה בסמטה הקטנה ליד רחוב יפו‪ ,‬ואחר כך עברנו לשכונת רוממה)‪ ,‬ובערוב ימיהם עברו לפתח‬ ‫תקווה כדי להיות קרובים לילדיהם ולנכדיהם‪.‬‬ ‫מילדותי אני זוכרת את תקופת המנדט הבריטי‪ ,‬את השנאה היוקדת שלנו כלפי הבריטים ואת הפעילות למען‬ ‫המחתרות‪ .‬כשהיינו ילדים בגן היינו צועקים “גסטפו!” לעבר חיילים בריטים שעברו ליד הגן עם השריוניות שלהם‪,‬‬ ‫וכשקצת גדלנו עזרנו ללוחמי המחתרות במשימות קטנות שהם ביקשו מאיתנו לעשות‪ .‬אני זוכרת איש מחתרת‬ ‫מסתתר במרתף‪ ,‬מסמן לי עם היד להיות בשקט ‪ -‬ואת החיפוש שלנו‪ ,‬הילדים‪ ,‬אחר הזדמנויות לקחת חלק בפעילות‪.‬‬ ‫היינו מעורבים רגשית במאבק בבריטים ובהתנגדות לשלטון שלהם‪ ,‬ואני זוכרת שאנשי המחתרות‪ ,‬הלח”י והאצ”ל‪,‬‬ ‫נעזרו בנו כדי לחלק עבורם עלונים ברחובות‪ .‬קיבלנו מהם ערימות של עלונים ויצאנו לדרך ‪ -‬ועד היום אני לא מבינה‬ ‫איך נתנו לנו לעשות את זה‪ ,‬ואיך הבריטים שנתקלו בנו לא עשו לנו שום דבר‪ .‬עוד אני זוכרת שאמרו לנו להפסיק‬ ‫לצעוק ולהתריס נגד הבריטים‪ ,‬כדי שההורים שלנו לא ייחשדו בחברות במחתרות וייעצרו‪ .‬לי היה בן דוד שהיה עצור‬ ‫בלטרון‪ ,‬ואני זוכרת שהיינו הולכים מדי שבת לבקר את הוריו‪.‬‬ ‫הייתי בת שבע וחצי כשהכריזו באו”ם על הקמת מדינת ישראל‪ .‬יום אחד אבא שלי העיר אותי ואמר‪“ :‬קומי‪,‬‬ ‫קומי‪ ,‬תתלבשי! אנחנו יורדים למטה!” אימא שלי‪ ,‬מסכנה‪ ,‬נשארה בבית עם הבנות הקטנות‪ ,‬ואילו אני ירדתי איתו‪.‬‬ ‫כשהגענו לרחוב הביט בי אבא ואמר‪“ :‬אל תשכחי את היום הזה בחיים שלך! תמיד תזכרי את היום הזה!”‬ ‫‪38‬‬

‫סבתא מלכה מספרת‬ ‫אני מודה שבהתחלה לא הבנתי למה הוא מתכוון‪ .‬ידעתי שאנחנו רוצים‬ ‫מדינה‪ ,‬דקלמנו כילדים את הסיסמה “מדינה עברית ‪ -‬עלייה חופשית‪ ,‬בוז‬ ‫לספר הלבן ‪ -‬יחי דגלנו כחול לבן!”‪ ,‬אך לא באמת הבנתי מה משמעות‬ ‫הצהרת האו”ם‪ .‬ובאותו יום‪ ,‬ברחוב‪ ,‬כשאבא הרים אותי גבוה כדי שאוכל‬ ‫לראות את הריקודים ברחובות‪ ,‬ראיתי אנשים רוקדים משמחה ובוכים‬ ‫מהתרגשות ‪ -‬וזה לא היה דבר של מה בכך‪.‬‬ ‫אבי היה ציוני נלהב‪ ,‬והיה לו חשוב שהרגעים המכוננים של המדינה‬ ‫הצעירה ייחקקו בזיכרוני‪ .‬גם בפרשיית אלטלנה – ספינת הנשק של האצ”ל‬ ‫שהוטבעה על ידי צה”ל כחודש וחצי לאחר קום המדינה‪ ,‬כחלק מסדרת‬ ‫אירועים קשים שכמעט הובילו למלחמת אחים ‪ -‬לקח אותנו אבי לתל אביב‬ ‫כדי שנראה את שרידי האונייה‪“ .‬אל תשכחי את זה‪ ,‬תמיד תזכרי את התמונה‬ ‫הזאת‪ ”,‬אמר לי – ואכן‪ ,‬עד היום‪ ,‬אף על פי שהייתי צעירה אז‪ ,‬אני זוכרת את‬ ‫האירוע הזה‪.‬‬ ‫מימין‪ :‬סבא דוד (‪ ,)1957‬משמאל‪ :‬מלכה ודוד שלזינגר מתחתנים‬ ‫עוד אני זוכרת שהילדות בירושלים עברה‬ ‫עלינו בנעימים‪ .‬היינו ילדים שמחים ומאושרים‪,‬‬ ‫ושיחקנו בשכונה שבה התגוררנו‪ .‬הסמטה שבה‬ ‫שכן ביתי הייתה מוגנת יחסית‪ ,‬ללא מכוניות‪ ,‬והיו‬ ‫שכנים שצעקו לנו מהחלונות שאנחנו מפריעים‬ ‫ועושים רעש‪ .‬בכל פעם כזו ההורים שלי הגנו‬ ‫עלינו וענו להם שאי אפשר להתרחק מהסמטה‬ ‫כי זה מסוכן‪.‬‬ ‫‪39‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫קורותיו של דוד בעלי‬ ‫דוד לבית שלזינגר‪ ,‬בעלי ז”ל‪ ,‬נולד ב‪ 11-‬בפברואר ‪ 1935‬בהונגריה‪ ,‬ארבע שנים לפני פרוץ מלחמת‬ ‫העולם השנייה‪ .‬משפחתו חוותה קשיים וסבל רב‪ ,‬אך הודות לתושייתה ואומץ ליבה של רבקה ‪ -‬אימו‬ ‫של דוד‪ ,‬חמותי לעתיד ‪ -‬המשפחה שרדה את השואה (שני אחים נוספים נולדו לאחר שהמלחמה‬ ‫הסתיימה)‪ .‬לאחר פרוץ המלחמה נשלחה המשפחה למחנה עבודה שפעל באוסטריה‪ ,‬ואימו של דוד‬ ‫הייתה צריכה להאכיל את ילדיה‪ .‬האישה האמיצה הזאת‪ ,‬ששמה את טובת ילדיה לנגד עיניה וסיכנה‬ ‫את חייה לשם כך‪ ,‬הלכה למגורי החיילים ואמרה‪“ :‬אני פה עם חמישה ילדים קטנים‪ ,‬ואני צריכה אוכל!” הפגנת‬ ‫אומץ כזו הייתה עלולה לעלות לה בכדור בראש‪ ,‬אך למרבה ההפתעה מילאו החיילים אחר בקשתה ונתנו לה אוכל‪.‬‬ ‫בשלב מסוים נשלחה המשפחה לאושוויץ‪ ,‬אך פרטיזנים פוצצו את מסילת הרכבת‪ ,‬והנוסעים עצרו בדרך וניצלו‪.‬‬ ‫כאשר הרכבת עצרה‪ ,‬פנתה אימו של דוד לאחד החיילים ששמר עליהם‪ ,‬הושיטה לו בקבוק וביקשה שימלא מים‬ ‫לקשישים ולילדים‪ .‬החייל עשה כדבריה‪ ,‬וכשהחזיר לה את הבקבוק המלא‪ ,‬הבקבוק נפל מידיה ‪ -‬והמים נשפכו על‬ ‫החייל‪ .‬אימו של דוד התחילה למלמל “שמע ישראל”‪ ,‬משוכנעת שהחייל יירה בה‪ ,‬אבל שוב שיחק לה המזל‪ .‬החייל‬ ‫אמר “לא קרה שום דבר” והביא לה מים חדשים‪ .‬זה היה האופי שלה‪ ,‬והוא הציל את כל מי שסמך עליה‪.‬‬ ‫בתום המלחמה חזרו בני המשפחה לביתם בהוידובסרמין‪ ,‬הונגריה‪ .‬בשנת ‪ ,1949‬בהיותו בן ארבע עשרה‪ ,‬עלה‬ ‫דוד לבדו לישראל‪ ,‬הצטרף לישיבת פוניבז’ והתערה יפה בקהילה המקומית‪ .‬הוא נהג להשלים מניין אצל ‘החזון איש’‬ ‫והפך לבן בית אצלו ‪ -‬אך גם לא ויתר על השכלה רחבה‪ .‬הוא התגייס לצבא‪ ,‬שירת בנח”ל‪ ,‬ולאחר שחרורו התגורר‬ ‫בקיבוץ שעלבים‪.‬‬ ‫דוד היה אדם משכיל מאוד‪ ,‬איש ספר‪ ,‬שתמיד חיפש הזדמנויות ללמוד ונהג להעלות את מחשבותיו על הכתב‪.‬‬ ‫בהמשך הוא למד באוניברסיטה וסיים תואר שני במדעי המדינה ובקרימינולוגיה‪ .‬לאחר פטירתו ב‪ 12-‬בדצמבר ‪2021‬‬ ‫גילינו בין חפציו ארבע מחברות כתובות ‪ -‬וחלומי הוא שאמצא מי שיקליד את הכתוב בהן‪.‬‬ ‫‪40‬‬

‫סבתא מלכה מספרת‬ ‫סבתא מלכה וסבא דוד‬ ‫‪41‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫נאוה‪ ,‬אורנה‪ ,‬אסי‪ ,‬תחיה ושירלי שלזינגר‬ ‫‪42‬‬

‫סבתא מלכה מספרת‬ ‫דוד ואני מקימים בית בישראל‬ ‫סבא דוד יורד עם אימא (נאוה) מהאונייה בחזרה בישראל‬ ‫סבא דוד (במרכז) עם נאוה‪ ,‬אסי ואורנה בארה\"ב‬ ‫בהיותי נערה צעירה‪ ,‬כבת שש עשרה וחצי‪ ,‬נסעתי עם חברה טובה לעשות את השבת בקיבוץ שעלבים‪.‬‬ ‫שם‪ ,‬בקיבוץ‪ ,‬הכרתי את דוד‪ .‬מהר מאוד הקשר בינינו הפך לרציני‪ ,‬ושנה לאחר מכן ‪ -‬כשהייתי בת שבע‬ ‫עשרה וחצי ‪ -‬נישאנו‪.‬‬ ‫לאחר החתונה עברנו להתגורר במושב שרשרת שבנגב (היום הוא נקרא מבועים)‪ .‬אמנם אני ציירת‪,‬‬ ‫אך שנים רבות עסקתי בהוראה כמו דוד בעלי – וכך מצאנו את עצמנו בנגב‪ ,‬בדיור המיועד למורים‬ ‫המלמדים במקום‪ .‬לאחר שנה עברנו למושב בית חלקיה‪ ,‬אחר כך לירושלים‪ ,‬ובהמשך אף הגענו לאיראן ‪ -‬לשליחות‬ ‫מטעם הסוכנות היהודית‪ ,‬שעליה ארחיב בהמשך‪ .‬ניסינו את מזלנו גם בארצות הברית‪ ,‬גרנו בפתח תקווה‪ ,‬הדרמנו עד‬ ‫מצפה רמון – ולבסוף השתקענו בבית רחב ידיים במעלה שומרון וגרנו בו במשך עשרים שנה‪.‬‬ ‫ לצערי גם את מעלה שומרון נאלצנו לעזוב‪ ,‬והפעם בנסיבות לא פשוטות‪ :‬דוד חלה ונזקק לטיפולים רבים‪,‬‬ ‫והחלטנו לעבור לנתניה כדי להתגורר בקרבת בית החולים‪ .‬בשנת ‪ 2021‬נפטר דוד‪ ,‬ואני נשארתי לגור בדירה בנתניה‪.‬‬ ‫המטפלת ווין ‪ ,‬שטיפלה בדוד בשנותיו האחרונות‪ ,‬מתגוררת איתי כיום‪ .‬היא מסייעת לי בקניות ובניקיונות ומרגיעה אותי‬ ‫בעצם נוכחותה‪.‬‬ ‫‪43‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫מרחיבים את המשפחה וכובשים את הגלובוס‬ ‫כשדוד ואני כבר היינו מאורסים‪ ,‬הצליח דוד להשיג ויזה לאוסטריה ונסע לווינה כדי לפגוש את‬ ‫הוריו ‪ -‬אך למרבה הצער הוא פספס אותם ולא הצליח לראותם‪ .‬הוא נאלץ לחזור ארצה‪ ,‬ותוך כדי‬ ‫כך התבקש ללוות עולים שהפליגו לישראל באונייה‪ ,‬שכן דיבר את שפתם‪ .‬מטבע הדברים‪ ,‬מסעו‬ ‫בחזרה לישראל היה מלווה בתחושות אכזבה והחמצה‪.‬‬ ‫ומה עם הוריו? חסידי סאטמר שהגיעו להונגריה שכנעו את הוריו לעבור לאמריקה‪ .‬לאחר שהגיעו לארצות הברית‬ ‫שאבה הקהילה החרדית הזו את בני המשפחה‪ ,‬ואלו אימצו את מנהגי הקהילה והחלו להתנהג ולהתלבש בהתאם‪.‬‬ ‫הם הקימו שם מפעל משפחתי לייצור בדים והתפרנסו ממנו בכבוד‪ .‬עד היום כל אחיו של דוד – חמישה אחים ואחות‬ ‫אחת ‪ -‬מתגוררים בארצות הברית‪.‬‬ ‫לאחר שנאוה הבכורה ואורנה ביתי השנייה נולדו‪ ,‬נסע דוד לארצות הברית בלעדיי לשנה תמימה כדי לעבוד‬ ‫במפעל המשפחתי לייצור בדים‪ .‬נשארתי לבד‪ ,‬עם שתי בנות ‪ -‬אבל רצינו לקנות דירה‪ ,‬והצעד הזה נראה לנו הכרחי‬ ‫בדרך אל היעד‪ .‬ואכן‪ ,‬לאט‪-‬לאט החסכונות הצטברו‪ ,‬וקנינו דירה בפתח תקווה‪ ,‬לא רחוק מביתה של יהודית אחותי‪.‬‬ ‫זמן מה לאחר מכן‪ ,‬בשנת ‪ ,1962‬כשנאוה הייתה קטנטונת ואורנה הייתה קטנטונת אף יותר‪ ,‬נסענו לשליחות‬ ‫באיראן‪ .‬באותה תקופה היו יחסים טובים בין ישראל לאיראן‪ ,‬והתגוררו בה ישראלים רבים ‪ -‬אך לא בכל עיר‪ .‬בתחילה‬ ‫הגענו לשיראז‪ ,‬אך לא הצלחנו להתאקלם בה‪ .‬לא היו שם ישראלים‪ ,‬לא היה לנו‬ ‫עם מי לדבר‪ ,‬ואחרי שנה ארזנו והמשכנו לטהרן‪ .‬שם‪ ,‬בטהרן‪ ,‬הייתה קהילה יהודית‬ ‫לאחר שנתיים‬ ‫נחמדה‪ ,‬ונאוה למדה בגן יהודי‪ .‬אחד מחבריה לגן היה עופר נמרודי‪ ,‬לימים איש‬ ‫החלטנו לחזור‬ ‫עסקים ומו”ל ידוע‪ .‬שנתיים נשארנו בטהרן‪ ,‬נהנינו מהמקום ולמדנו פרסית‪ .‬כשהגיע‬ ‫ארצה‪ .‬הילדות הן‬ ‫זמנה של נאוה לעלות לכיתה א’ חזרנו לישראל והשתקענו בפתח תקווה‪ .‬לאחר‬ ‫שהכריעו את הכף”‬ ‫חזרתנו ארצה נולד אסף‪ ,‬ילדנו השלישי‪.‬‬ ‫‪44‬‬

‫סבתא מלכה מספרת‬ ‫סבא מיכאל וסבתא גיטה שיפר ז\"ל‬ ‫בשנת ‪ ,1969‬חמש שנים לאחר שחזרנו מאיראן‪ ,‬יצאנו לארצות הברית – הפעם כמשפחה‪ .‬גרנו בשכונת בורו‬ ‫פארק‪ ,‬בברוקלין שבניו יורק‪ ,‬במטרה לנסות את מזלנו ולחיות בקרבת בני משפחתו של דוד‪ .‬עבדנו כמורים‪ ,‬ודוד עבד‬ ‫‘משמרת שנייה’ במפעל המשפחתי כדי להרוויח עוד קצת כסף‪ .‬כשהיינו שם הגיעה נאוה לגיל בת מצווה‪ ,‬והיא חגגה‬ ‫כמנהג המקומיים‪ :‬בופה אמריקאי עשיר‪ ,‬כדורי בשר‪ ,‬צ’יפס ובטטה‪.‬‬ ‫הבנות בכו ואמרו שלא טוב להן‪ ,‬הן לא אהבו את המקום ולא הסתדרו עם המנטליות ‪ -‬ולמען האמת‪ ,‬גם אנחנו לא‬ ‫מצאנו את עצמנו‪ .‬לאחר השיבה לישראל נולדו שירלי ותחיה‪ ,‬ונהיינו משפחה גדולה בת חמישה ילדים‪.‬‬ ‫‪45‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫סבא מיכאל וסבתא גיטה בשנות ה ‪30 -‬‬ ‫סבא וסבתא שיפר‬ ‫סבתא מלכה (במרכז) ואחיותיה לאה ויהודית‬ ‫‪46‬‬

‫סבתא מלכה מספרת‬ ‫סבא דוד עם נאוה‪ ,‬אורנה ואסי בארה\"ב‬ ‫אימא (נאוה) כשהיתה ילדה‬ ‫סבא דוד עם אורנה ונאוה בארה\"ב‬ ‫‪47‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫נאוה ילדתי האהובה‬ ‫נאוה נולדה בכ”ט בסיון תשי”ח‪ 17 ,‬ביוני ‪ ,1958‬בבית החולים שערי צדק בירושלים‪ ,‬והייתה‬ ‫כאמור הילדה הבכורה מבין חמשת ילדינו‪ .‬היא הייתה ילדת פלא של ממש‪ :‬כבר בהיותה בת תשעה‬ ‫חודשים הייתה שרה ומדברת‪ ,‬מכירה ומחקה את הקולות של כל בעלי החיים‪ .‬היא נולדה כשגרנו‬ ‫במושב‪ ,‬ומגיל צעיר נהגה לצעוק “מו!” לפרות‪ .‬כשאורנה‪ ,‬אחותה הקטנה‪ ,‬נולדה ‪ -‬נאוה אהבה‬ ‫אותה בכל ליבה ולא קינאה בה‪ .‬אולי משום שכשנולדה אמרנו לנאוה‪“ :‬תראי‪ ,‬זה שלך! הבאנו לך‬ ‫תינוקת!” ובכך חיזקנו את הקשר ביניהן‪.‬‬ ‫בינקותה‪ ,‬לאחר שעברנו לירושלים‪ ,‬הייתה נאוה בגן ילדים בשכונת תלפיות ‪ -‬ואחר כך‪ ,‬במסגרת נדודינו בעולם‪,‬‬ ‫אף זכתה כאמור להיות בגן בטהרן‪ .‬את כיתה א’ התחילה בארץ‪ ,‬לאחר חזרתנו מאיראן‪ .‬בהתחלה רשמנו אותה‬ ‫לבית הספר ‘בנות יעקב’ בפתח תקווה‪ ,‬אך מכיוון שבית הספר היה חרדי ולא ציוני‪ ,‬העברנו אותה לבית הספר ‘נצח‬ ‫ישראל’‪ .‬היא למדה זמן קצר גם בשדה יעקב (למשך תקופה קצרה ניהל דוד אתהישיבה התיכונית שדה יעקב‪ ,‬וגרנו‬ ‫בטבעון)‪ ,‬וכן בבית הספר ‘ספרינג וַא ִלי’ בעיירה מונסי‬ ‫שליד העיר ניו יורק‪.‬‬ ‫את שנות התיכון העבירה בארץ‪ ,‬בתיכון ‘ישורון’ בפתח‬ ‫היא נולדה כשגרנו‬ ‫תקווה‪ ,‬ולאחר שסיימה את לימודיה יצאה לשנת שירות‬ ‫במושב‪ ,‬ומגיל צעיר‬ ‫לאומי בבית החולים שערי צדק‪ .‬בתקופה הזו‪ ,‬בהיותה‬ ‫נהגה לצעוק “מו!”‬ ‫צעירה העושה את צעדיה הראשונים בעולם‪ ,‬היא הלכה‬ ‫לפרות”‬ ‫לאירוע חברתי‪ ,‬ושם הכירה את משה‪ ,‬משה אינדיג‪ ,‬האיש‬ ‫שהפך לבעלה האוהב ולאבי ילדיה‪ .‬משה חיזר אחריה‬ ‫במרץ‪ ,‬ניסה לכבוש את ליבה‪ ,‬ולא ויתר עד שהשיג את‬ ‫מטרתו‪ .‬נאוה התאהבה בו‪ ,‬והאהבה ביניהם הלכה וגדלה‬ ‫כל הזמן‪.‬‬ ‫‪48‬‬

‫סבתא מלכה מספרת‬ ‫לאחר השירות הלאומי החלה נאוה ללמוד רוקחות בירושלים והתגוררה אצל‬ ‫סבה וסבתה‪ .‬ממוצע הבגרות שלה היה לא פחות מתשע‪ ,‬והיא הייתה טובה‬ ‫במתמטיקה ובביולוגיה ‪ -‬ולכן האמינה שתצליח בלימודי הרוקחות‪ .‬לאחר הגשת‬ ‫המועמדות לבית הספר לרוקחות התקשר דוד לראש בית הספר‪ ,‬פרופ’ פדה‪,‬‬ ‫שאיתו היה מיודד‪ .‬הוא רצה לדעת אם נאוה התקבלה או לא‪ ,‬והפרופסור החמיא‬ ‫לה‪“ :‬עם תעודת בגרות כזאת אתה באמת שואל אותי אם היא תתקבל?!”‬ ‫על אף כישוריה ושכלה החריף הלימודים היו קשים מאוד‪ ,‬והיא לא כל כך‬ ‫אהבה אותם‪ .‬לבסוף היא ויתרה על לימודי הרוקחות ועזבה את האוניברסיטה‪.‬‬ ‫נאוה ומשה התחתנו במלון ‘מרכז’ בירושלים‪ ,‬בפינת הרחובות יפו והנביאים‪.‬‬ ‫לאחר נישואיהם גרו בני הזוג בקריית היובל בירושלים‪ ,‬ולאחר שדביר נולד הם‬ ‫עברו לפתח תקווה והתגוררו בה כמה שנים בדירה שכורה‪ .‬אחר כך שבו שוב‬ ‫לירושלים והשתקעו בה‪.‬‬ ‫נאוה ומשה הביאו לעולם חמישה ילדים‪ ,‬שני בנים ושלוש בנות‪ :‬דביר‪ ,‬שמואל‪,‬‬ ‫חיה‪ ,‬רבקה וגיתית ‪ -‬וגידלו אותם בחינוך הממלכתי‪-‬דתי‪ .‬שמוליק‪ ,‬בנם השני‪,‬‬ ‫התחזק מבחינה דתית לאורך השנים‪ ,‬וכיום הוא חרדי קיצוני‪ .‬התהליך הזה‬ ‫לא היה פשוט למשה ונאוה‪ ,‬ומשה ושמוליק רבו בשל כך לא מעט‪ .‬דווקא איתי‪,‬‬ ‫לשמחתי‪ ,‬הוא שומר עד היום על קשר הדוק‪ .‬אני תמיד שואלת אותו‪“ :‬אתה יודע‬ ‫שסבתא אוהבת אותך?” והוא עונה שהוא יודע‪ .‬וכשאני שואלת אותו אם גם הוא‬ ‫אוהב קצת את סבתא‪ ,‬הוא תמיד עונה‪“ :‬למה את אומרת קצת?”‬ ‫נאוה הילדה‬ ‫‪49‬‬

‫שבט אינדיג‬ ‫נאוה אינדיג ז\"ל‬ ‫‪50‬‬