פרויקט מבוגרים- קומונת יהל לפרסום

‫הסיפור שלי‬ ‫פרוייקט סיום‬ ‫קומונת יהל‬ ‫יוני ‪2021‬‬

‫תוכן עניינים‬ ‫אבידן שושנה וקוקו‬ ‫אברמוביץ שרה ויוסף‬ ‫אדלהייט חנה ואריה‬ ‫אלדר אריה ונילי‬ ‫אלקין דורית וישראל‬ ‫אשל ירדנה‬ ‫בן גל פנינה‬ ‫בן נתן דבורה ויגאל‬ ‫בירן דודא‬ ‫ברנקה אריברטו‬ ‫וידאל בני והדסה‬ ‫חומסקי מיכל וישראל‬ ‫לוי ישעיהו‬ ‫מנור דוד‬ ‫עמיתי מרתה ומריו‬ ‫פיירמן צבי ונילי‬ ‫פרבר מריו‬ ‫קוניס שריתה‬ ‫קורנפלד בתיה‬ ‫קרמר שושנה‬ ‫רובינשטיין אורי ויעל‬ ‫רוזנטל שושנה ומשה‬ ‫שנייר הילדה וריקרדו‬ ‫שפירר חיה ופופו‬

‫דבר פרויקט מבוגרים‬ ‫במהלך השנה האחרונה החלטנו כקומונה שחשוב לנו להתמקד באוכלוסייה המבוגרת‬ ‫בניצנים‪ ,‬אותם וותיקים שהיו חלק משמעותי בבניית הקיבוץ והפיכתו למה שהוא היום‪.‬‬ ‫הפגישה והשיחות איתם היו לנו מאוד חשובות אך לצערנו בשל מגבלות הקורונה הבנו‬ ‫שלא נוכל לעשות זאת בצורה של מעגלי שיח משותפים‪.‬‬ ‫בנוסף‪ ,‬חשבנו בשיתוף עם דנה גולדפרב איך נוכל להעביר למשפחות הצעירות והחדשות‬ ‫את אותם סיפורים‪ ,‬מסורות והיסטוריה שלהקיבוץ‪.‬‬ ‫התחלנו בלהיפגש לקפה ושיחה עם אותם וותיקים‪ ,‬לשאול שאלות‪ ,‬לדבר‪ ,‬להקשיב‪.‬‬ ‫את אותן פגישות הקלטנו כדי שנוכל לכתוב ולאסוף אותן למעין ספר זיכרונות וסיפורים‬ ‫של הוותיקים של קיבוצינו‪.‬‬ ‫אותן שיחות היו מאוד משמעותיות עבורנו ולימדו אותנו הרבה על הקיבוץ‪ ,‬על האנשים‬ ‫ועל המדינה באותם זמנים‪.‬‬ ‫התרגשנו והתפעלנו מהסיפורים מעוררי ההשראה שלכם‪ ,‬על הקמה ופיתוח הקיבוץ‬ ‫והמדינה‪ ,‬על עלייה לארץ‪ ,‬על ילדות שונה‪.‬‬ ‫אנחנו רוצים להודות לכם‪ ,‬שפתחתם את הבית ואת הלב עבורנו‪ ,‬שהסכמתם לספר ולשתף‬ ‫אותנו בסיפור האישי שלכם ושראיתם כמונו את החשיבות במפגש הזה‪.‬‬ ‫הייתה לנו הזכות להיפגש איתכם ונהנינו מזה מאוד‪.‬‬ ‫אנחנו מזמינים את כולכם לגשת לספר הדיגיטלי להביט ולקרוא את אותם הסיפורים‪,‬‬ ‫להתעניין‪ ,‬ללמוד‪ ,‬להתרגש ואפילו לקבוע לקפה וכך להכיר את הקיבוץ קצת יותר‪.‬‬ ‫תודה מיוחדת לנוער הבוגר שלנו שלקח חלק ונרתם גם הוא לפרויקט המיוחד הזה‪.‬‬ ‫הייתה לנו חוויה מרגשת לראות את הדור המבוגר של הקיבוץ פוגש את הדור הצעיר‬ ‫ובטוחים שגם אתם למדתם מאותם מפגשים המון‪.‬‬ ‫תודה נוספת לתהל בר‪ ,‬הדסה וידאל‪ ,‬דורית אלקין‪ ,‬תרזה שלו אלקין ורחלי לוי‬ ‫שהצטרפו לראיון‪ ,‬תמלול או ניסוח‪ ,‬זה עזר לנו מאוד‪ ,‬מעריכים את זה‪.‬‬ ‫קומונת יהל‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫שושנה אבידן‬ ‫בת ‪78‬‬ ‫אם לשלושה ‪-‬שלומית‪ ,‬גלעד ושירלי‬ ‫סבתא לשישה נכדים‬ ‫נולדתי בבואנוס איירס‪ ,‬ארגנטינה בשנת ‪ 1943‬השתייכתי לתנועת \"הנוער הציוני\" ושם הכרתי את בעלי לעתיד‬ ‫ישעיהו )קוקו(‪ ,‬שנינו היינו חניכים בתנועה ואחר כך הפכנו למדריכים‪ .‬בשנת ‪ ,1960‬הייתי שנה במכון למדריכים‬ ‫ולפיכך חויבתי להיות בתפקיד מדריכה בתנועה כשנתיים‪ .‬עם סיום תקופת ההדרכה‪ ,‬נישאתי לקוקו ועלינו יחד‬ ‫לארץ‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,1963‬עלינו ארצה בהפלגה שארכה כעשרים יום ובסופה הגענו לקיבוץ ניצנים‪.‬‬ ‫\"אני וניצנים\"‪:‬‬ ‫בקיבוץ עבדתי בענפים רבים ביניהם בשדה‪ ,‬בפרדס‪ ,‬במטבח ובמכבסה‪ .‬לאחר שבע שנים יצאנו‪ ,‬קוקו ואני‪,‬‬ ‫לשליחות של התנועה בארגנטינה‪ ,‬למשך שלוש שנים‪.‬‬ ‫במהלך השליחות גרנו בעיר בואנוס איירס‪ ,‬ואני עסקתי בעיקר בגידול שני ילדינו‪ .‬לעיתים‪ ,‬כאשר התקיימו‬ ‫סמינרים‪ ,‬הייתי משלבת הדרכה יחד עם הדאגה למשפחה‪.‬‬ ‫במשך השנים עבדתי בחינוך בקיבוץ‪ ,‬נתבקשתי להיות מטפלת‪ .‬אמנם סיימתי בארגנטינה בית ספר למורים אך לא‬ ‫רציתי להתעסק בזה בארץ‪ .‬לאחר השליחות‪ ,‬בחרתי ללכת ללמוד בסמינר הקיבוצים במסלול של גננות ומורות‬ ‫והשלמתי את לימודי לחינוך מיוחד במסלול של לקויי למידה‪.‬‬ ‫עבדתי מספר שנים בגן‪ ,‬טיפלתי באופן פרטני בתלמידים לקויי למידה‪ .‬הייתי פעילה בוועדת החינוך של הקיבוץ‬ ‫ולקחתי חלק במאבק למען המעבר ללינה המשפחתית‪ .‬את הקריירה המקצועית שלי סיימתי בעבודה בבית ספר‬ ‫\"ניצן\" בו עבדתי שנים רבות בחינוך המיוחד עד שיצאתי לפנסיה‪.‬‬ ‫לאחר יציאתי לפנסיה הייתי חולה לתקופה‪ ,‬וכאשר התאוששתי מהמחלה‪ ,‬עבדתי בעבודה משרדית בחשמליה‪.‬‬ ‫לאחר מכן ריכזתי את נושא הסיעוד בקיבוץ ודאגתי לתקציבים ולהכנסת המטפלים הזרים‪ .‬היום אני גמלאית‬ ‫ומתעסקת בקרמיקה‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫קוקו אבידן‬ ‫בן ‪82‬‬ ‫אב לשלושה ‪-‬שלומית‪ ,‬גלעד ושירלי‬ ‫סב לשישה נכדים‬ ‫נולדתי בשנת ‪ ,1939‬בבואנוס איירס‪ ,‬ארגנטינה‪ .‬בצעירותי הייתי חניך ומדריך בתנועת \"הנוער הציוני \"ושם הכרתי‬ ‫את אשתי לעתיד‪ ,‬שושנה‪ .‬לאחר שהתחתנו‪ ,‬בשנת ‪ ,1963‬עלינו יחד לארץ ישראל בהפלגה שארכה כעשרים יום‬ ‫ובסופה הגענו לקיבוץ ניצנים‪.‬‬ ‫\"אני וניצנים\"‪:‬‬ ‫כמו הרבה מן החברים החדשים‪ ,‬עם הגעתי לקיבוץ נקלטתי מיד לפרדס ועבדתי במיכון חקלאי‪ .‬בפרדס עבדתי‬ ‫מרגע הגעתי לקיבוץ למשך שש שנים‪ ,‬לאחר מכן בשנת ‪ ,1969‬נבחרתי להיות רכז הקניות של הקיבוץ והייתי אחראי‬ ‫לספק את צרכי החברים‪ .‬בשנת ‪ 1971‬נסעתי לארגנטינה לשליחות בת שלוש שנים בה פעלתי כשליח מרכזי בדרום‬ ‫אמריקה מטעם תנועת \"הנוער הציוני\" והסוכנות היהודית‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1973‬כאשר חזרתי מהשליחות‪ ,‬למדתי הנדסת בניין בגבעתיים ולאחר מכן ריכזתי את ענף הבניין בקיבוץ‪.‬‬ ‫עבדתי שנים רבות בתחום זה ולמשך ארבע שנים נשלחתי מטעם התנועה הקיבוצית להיות מלווה בניה של קיבוצים‬ ‫צעירים‪ .‬בין הקיבוצים שליוותי היו סופה‪ ,‬חולית‪ ,‬טללים ורתמים‪ .‬לאחר ארבע שנים אלו חזזרתי לענף הבניין‬ ‫בקיבוץ‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 2002‬הקמנו את \"אגודת המים ניצנים\" והתחלנו לספק מי קולחין‪ .‬ראשית סיפקנו לשטחי הגד\"ש והפרדס‬ ‫של ניצנים ולאחר מכן התחלנו למכור מים לאחרים‪ ,‬כשבמקביל קלטנו את מי הקולחין של אשקלון והקמנו את‬ ‫המאגרים האופרטיביים א' וב'‪ .‬ניהלתי אגודת המים עד שיצאתי לפנסיה‪.‬‬ ‫במשך השנים הייתי פעיל בתחום החברתי של הקיבוץ בצוותי תכנון‪ ,‬כוח אדם והשתלמויות‪.‬‬ ‫בשנת ‪,‬בגיל ‪ 81‬יצאתי לפנסיה‪.‬‬ ‫לי ולשושנה יש שלושה ילדים‪ ,‬שלומית‪ ,‬גלעד ושירלי‪.‬‬ ‫תחילה לא הייתי בעד השינויים שעברו על הקיבוץ‪ ,‬האמנתי שצריך להמשיך בשיטה המסורתית של קיבוץ משותף‪.‬‬ ‫אך ככל שעברו השנים‪ ,‬הופיעו התנהגויות פחות שיתופיות בציבור החברים בקיבוץ‪ ,‬ולבעלי התפקידים לא היו‬ ‫כלים להתמודד עימן‪ ,‬לכן הבנתי שהמציאות מחייבת שינוי‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלנו‬ ‫שושנה וקוקו‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫שרה אברמוביץ‬ ‫בת ‪75‬‬ ‫נשואה ליוסף‬ ‫אם לשלושה ‪-‬שני‪ ,‬אורית ואלון‪ ,‬וסבתא לשמונה‬ ‫נכדים‪.‬‬ ‫סיפור העלייה‪:‬‬ ‫נולדתי בארגנטינה בשנת ‪ ,1944‬והתחנכתי כילדה יהודייה‪ ,‬לאמא פולניה‪.‬‬ ‫גדלתי בבואנוס איירס‪ ,‬בפרברי העיר‪ .‬הייתי בבית ספר יהודי ושם למדתי יידיש‪ .‬אמא שלי שמה לב לכך‪ ,‬כי אהבה‬ ‫לדבר יידיש וידעה את השפה‪ .‬אבל היא גם הבינה שהאידיאולוגיה שלהם הייתה סוציאליסטית‪-‬קומוניסטית‪.‬‬ ‫בגיל ‪ 17-18‬הגיע הרגע שבו חיפשתי משמעות וחיפשתי תנועה להשתייך אליה‪ .‬בתחילה הגעתי ל\"איחוד הבונים\" ואחר‬ ‫כך ל\"נוער הציוני\"‪ ,‬שם השתלבתי ישירות כמדריכה‪ .‬המטרה של התנועה הייתה שנהיה חלוצים ציוניים‪.‬‬ ‫כמובן שעדיין למדתי בתיכון‪ ,‬ובמקביל התחלתי ללמוד גם בבית הספר לעבודה סוציאלית‪.‬‬ ‫אז הציעו לי את חלום חיי‪ -‬לנסוע למכון למדריכים בירושלים למשך שנה‪ .‬זו הייתה חוויה מיוחדת מאוד‪ ,‬הכרנו את‬ ‫הארץ‪ ,‬ביקרנו אפילו בניצנים‪ .‬לאחר מכן חזרתי לארגנטינה והמשכתי את לימודיי‪.‬‬ ‫כשפרצה מלחמת ששת הימים‪ ,‬בשנת ‪ ,1967‬יוסף ואני שכבר היינו זוג‪ ,‬רצינו לעלות לארץ ולהציל את המולדת‪ .‬לבסוף‬ ‫החלטנו להתחתן ולעלות ארצה‪ .‬התחתנו בבית הכנסת הכי גדול בבואנוס איירס כי נתנו סדר עדיפויות לחלוצים‪.‬‬ ‫כולם ידעו שאנחנו צריכים לעלות לאוניה ולעלות לארץ ישראל‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‬ ‫הגענו ישר לקיבוץ באחד באוגוסט ‪ .1967‬הצטרפנו כאן לחברים ומאז בנינו את ביתנו בניצנים‪ .‬כמובן שהמעבר בין‬ ‫החיים בארגנטינה לחיים בקיבוץ לא היה פשוט כלל‪ .‬ממש לא אגיד לכם שסבלתי אבל באמת היה צריך להתמודד עם‬ ‫המציאות החדשה ולקבל אותה בהמון אהבה‪.‬‬ ‫במהלך השנים בהם עבדתי בקיבוץ מילאתי תפקידים שונים‪ .‬עבדתי בחינוך במשך שמונה שנים‪ ,‬בגני הילדים ולאחר‬ ‫מכן עם הנוער‪ ,‬הייתי מרכזת ועדת קליטה וועדת תרבות‪.‬‬ ‫תמיד היה חשוב לי להיות מעורבת מבחינה קהילתית ולעשות דברים‪ .‬הרגשתי שאני צריכה להיות מחוברת למקום‬ ‫שאני שייכת‪ .‬הייתי מהראשונות שיצאו לעבוד מחוץ לקיבוץ‪ ,‬הלכתי להיות עובדת סוציאלית במועצה‪.‬‬ ‫כשנולדה ביתי הבכורה‪ ,‬שני‪ ,‬אמי הגיעה לארץ כדי להיות איתי‪ .‬אחר כך נולדה בתי‪ ,‬אורית‪ ,‬בזמן מלחמת יום‬ ‫הכיפורים‪ .‬יוסף היה מחוץ לקיבוץ במשך חצי שנה ואני נשארתי עם הילדה‪ .‬גרתי בבית של משפחת שפירר כי הם גרו‬ ‫מול בית הילדים‪ .‬כמובן שגם את תורנות השמירה עשיתי‪ .‬לא חשוב אם הייתי עובדת סוציאלית או לא‪ .‬זה לא היה‬ ‫פשוט‪ ,‬אפילו מכביד‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫שרה אברמוביץ‬ ‫בת ‪75‬‬ ‫נשואה ליוסף‬ ‫אם לשלושה ‪-‬שני‪ ,‬אורית ואלון‪ ,‬וסבתא לשמונה‬ ‫נכדים‪.‬‬ ‫לשלושת הילדים שלנו היה טוב מבחינה חברתית‪ .‬בית הילדים היה מפגש חברתי בין היתר‪ .‬הכל היה מותנה בכך‬ ‫שאתה יצור סולידרי‪ ,‬שאכפת לך מכל הילדים‪ ,‬ואני ציפיתי שכולם ינהגו ככה‪ .‬היו לי חילוקי דעות עם המטפלות‪.‬‬ ‫רציתי לראות את הילדים שלי מתי שבא לי ולא לפי לוח הזמנים שהן קבעו‪.‬‬ ‫היינו שייכים לקבוצה שבה נהוג לחיות ככה ולכן היינו בעד בתי הילדים ולא ידענו משהו אחר‪ .‬כשהתחיל הדיון על‬ ‫מעבר ללינה המשפחתית היינו מאוד בעד‪ ,‬רצינו להנות מגידול ילדינו‪ .‬בשנת ‪ ,1979‬נולד בנינו הקטן‪,‬אלון‪ .‬ביקשנו‬ ‫אישור מיוחד כדי שיוכל להישאר איתנו כמה שיותר זמן בבית ושנוכל להנות מגידולו‪ ,‬הוא היה כמעט שישה חודשים‬ ‫איתנו בבית‪.‬‬ ‫חלפו השנים‪ ,‬עבדתי במועצה כמעט ארבעים שנה‪ .‬נתתי את כל כולי למקצוע‪ ,‬אהבתי אותו מאוד‪ .‬הרגשתי שהזדהיתי‬ ‫יותר עם המטופלים שלי כשעבדתי במסגרת שהיו בה מושבים וקיבוצים‪ .‬אבל הם היו חקלאים‪ .‬זו תרבות אחרת לגמרי‬ ‫והרגשתי שזה יותר נוח לי‪.‬‬ ‫לסיום‪ ,‬כשהגעתי לגיל הפנסיה חיפשתי משהו שאוכל לעסוק בו ויתן לי משמעות‪ .‬בדיוק התחילה להיווצר קבוצה של‬ ‫גמלאים צעירים ועשינו פעילויות מעניינות ומגוונות‪ ,‬למשל בני משק שבאו עם ארוחת בוקר לוותיקים‪ .‬הכנתי גם‬ ‫טיולים לוותיקים וארגנתי חוגים למוזיקה‪ .‬אחר כך הייתי רכזת תרבות יחד עם מוניקה מני‪.‬‬ ‫יוסף ואני הקמנו משפחה כאן בניצנים וגידלנו את ארבעת ילדינו‪ ,‬שני‪ ,‬אורית‪ ,‬ואלון אברמוביץ'‪ .‬היום אני סבתא‬ ‫לשמונה נכדים‪ ,‬שחלקם נולדו בניצנים‪ ,‬אך היום לא גרים פה‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫יוסף אברמוביץ‬ ‫בן ‪77‬‬ ‫נשוי לשרה אברמוביץ‬ ‫אב לשלושה ‪-‬אורית‪,‬שני ואלון‬ ‫סבא לשמונה נכדים‬ ‫סיפור העליה‪:‬‬ ‫נול‪.‬לדבתייתבהשנכנתס‪4‬ת‪19,4‬הקבבשוראענוםסהיאיהידרוסת‪,‬באבריגתנטהיינההמלאמושדפקחלהושמומכעךמגדםההפוקעשלרי עם‪.‬םעהלקאהףילשהב‪.‬יוכםדיכילפהוירותאבביקהשירהעהםולך‬ ‫הקהילה צריך מעמד חברתי מסוים שלא עמדנו בו‪.‬לא היה מכנה משותף‪ ,‬בעיקר בגלל דעות קדומות‪ .‬עד גיל‬ ‫‪ 12‬למדתי בבית ספר עממי‪ .‬היינו ‪ 3‬ילדים שהמכנה המשותף היה שרצינו להוכיח שאנחנו שווים יותר מיתר‬ ‫הילדים‪ .‬לא יודע מאיפה זה בא אבל ניסינו‪.‬‬ ‫גויסתי לתנועת \"הנוער הציוני\" ע\"י שכן שהיה חבר בתנועה‪ .‬לא היו לי הרבה ילדים חברים בגלל שאני יהודי‪.‬‬ ‫לא שזה אנטישמיות גרידא‪ ,‬אך דעות קדומות וחוסר רצון להתחבר‪ .‬נוסף לך‪ ,‬החינוך בבית היה תמיד מאוד‬ ‫זהיר‪,‬ודרש לא להתחבר עם אנשים שלא מתאימים‪ .‬אם תתחבר עם פושע תהפוך לכזה‪ .‬התחלתי להיכנס‬ ‫לקבוצה של התנועה‪ ,‬ערכתי איתם קבלות שבת כל שבוע‪ ,‬ועל אף שלא ידעתי על מה מדברים‪ ,‬זה היה נעים‪.‬‬ ‫האידיאולוגיה הציונית‪ ,‬מהפכה חילונית‪ ,‬הכל קיבל סגנון אנטי דתי‪ .‬דעות נגד הדמות של היהודי הנצחי‬ ‫והמסכן ובעד הקמת אומה חזקה‪ .‬נוסף לך‪ ,‬ראינו בקיבוץ משהו מהפכני‪ .‬כולם שווים וכולם עושים‪ .‬יש הרבה‬ ‫להט עבור ילד בן ‪ 13-14‬שמציעים לו מהפכה‪ .‬אלי זה נדבק‪ ,‬והיו גם חברה אליהם לא נדבק‪ .‬המשפחות‬ ‫היהודיות שדאגו לעתיד יהדותם של ילדיהם‪ ,‬אט אט הבינו שעליה לישראל היא הפתרון‪ ,‬וזה נעשה מקובל‪.‬‬ ‫בתנועה חשנו מחויבות ל\"יחד\"‪ ,‬אווירת \"אחי\"‪ ,‬כמו בצבא‪ .‬קסם לי הרעיון המהפכני של הקיבוץ‪.‬‬ ‫בגיל ‪ ,19‬פגשתי את שרה והיינו יחד כמה שנים עד החתונה‪ .‬בשנת ‪ ,1967‬אחרי החתונה עלינו ארצה בתחושה‬ ‫שאנחנו מתחילים הרפתקה‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫הגענו ישר לניצנים בתאריך ה‪ 1-‬באוגוסט ‪ .1967‬בקיבוץ ערך העבודה היה גדול מאוד‪ ,‬גדול בהרבה מערך‬ ‫הכסף‪ .‬גרנו בחדר וחצי ועבדנו עבודה קשה‪.‬קמנו מוקדם לעבודה‪ ,‬עבדנו בשדה‪ ,‬חזרנו לחדר האוכל לארוחת‬ ‫בוקר ומשם חזרנו לעבוד עד הצהריים‪ .‬בצהריים היינו באים שוב לחדר האוכל לארוחת ארבע של לחם זיתים‬ ‫או ריבה‪ .‬בכלל היינו כמעט כל הזמן יחד‪ ,‬וכל התקופה הייתה אוסף של חוויות משותפות‪.‬‬ ‫החיים התנהלו על פי חוקים די נוקשים‪ .‬היום אני מביט אחורה בשיפוטיות וחושב‪ :‬מה עשינו? אבל זו הייתה‬ ‫נורמה‪ .‬היחד חייב את כולם לעשות אותו דבר‪ ,‬ואותו הדבר נתן לנו יחס שווה‪ .‬היום אני כמעט מתבייש בכך‪.‬‬ ‫אבל למרות הכל‪ ,‬חצי הכוס המלאה הייתה טעימה‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫יוסף אברמוביץ‬ ‫בן ‪77‬‬ ‫נשוי לשרה אברמוביץ‬ ‫אב לשלושה ‪-‬אורית‪,‬שני ואלון‬ ‫סבא לשמונה נכדים‬ ‫כשהגעתי לקיבוץ תחילה עבדתי בחקלאות‪ ,‬לאחר מכן במסגריה‪ ,‬ניהלתי את \"חוף ניצנים\" שהייתי בין יוזמיו‬ ‫דומה לחוף אל‪-‬עריש‪ .‬בין‬ ‫הכי‬ ‫ולל‪.‬בקיןחלתימדחתליקבבבתצכלנאוןל‪,‬ובמהאוקחמרהיוובתנירהעובלד‪.‬תאיחברניויפ‪.‬ינבויימיחוהפיחוסריףניב‪,‬נוזיהכהשילהאההחיוהף‬ ‫של עבודה‪ ,‬יצרתי פסלים‬ ‫לחץ‬ ‫והעמדתי אותם בחצר הקיבוץ‪ .‬פיסלתי פסלים בצורת אגס‪ ,‬תפוח‪ ,‬פלפל ועוד‪.‬‬ ‫שרה ואני בחרנו לחיות כאן בניצנים ולגדל כאן את משפחתנו‪ .‬הקמנו משפחה כאן בניצנים וגידלנו את ארבעת‬ ‫ילדינו‪ ,‬שני‪ ,‬אורית‪ ,‬ואלון אברמוביץ'‪ .‬היום אני סבא לשמונה נכדים‪ ,‬שחלקם נולדו בניצנים‪ ,‬אך היום לא‬ ‫גרים פה‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלנו‬ ‫שרה ויוסף‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫חנה אדלהייט‬ ‫בת ‪74‬‬ ‫נשואה לאריה אדלהייט‬ ‫אם לשלוש בנות‪ :‬רקפת‪ ,‬דנה שרית‬ ‫סבתא לשבעה נכדים ונכדות‪ :‬עמית‪ ,‬אורי‪ ,‬בר‪ ,‬מור‪ ,‬אביגיל‪ ,‬אלה‪ ,‬רימון‬ ‫סיפור העליה‬ ‫נו‪.‬לדתי בשנת ‪ ,1947‬בבואנוס איירס‪ ,‬ארגנטינה‪ ,‬עיר מדהימה‪ ,‬תוססת עם הרבה כסף‪ ,‬שהייתה דומה בעיני‬ ‫לפריז או לווינה‪.‬‬ ‫גדלתי בשכונה לא יהודית ולכן הלכתי לבית ספר הממשלתי בשעות הבוקר ורק לאחר סיום יום הלימודים‪,‬‬ ‫בשעות אחר‪-‬הצהריים לבית ספר היהודי‪ .‬לתנועת הנוער \"הנוער הציוני\" הגעתי במקרה‪ .‬בגיל בת שבע‪-‬עשרה‬ ‫הייתי מדריכה בתנועה ושם פגשתי את אריה בעלי לעתיד‪ .‬אריה דיבר הרבה על העלייה לארץ אך אני חשבתי‬ ‫על ללכת ללמוד תואר‪ ,‬ואבי מאוד דחף אותי לכיוון הזה גם כן‪ .‬נבחנתי לאוניברסיטה לפסיכולוגיה‬ ‫והתקבלתי אך אמרתי לאבי שלא עברתי את המבחנים כדי לעלות עם אריה לארץ ישראל‪.‬‬ ‫אמא שלי הייתה חברת תנועת בית\"ר בפולין וההורים שלי עברו הרבה בשואה‪ ,‬לכן הייתה מאוד קשורה לארץ‬ ‫ורצתה שאני אעלה לארץ‪ ,‬ונתנה דחיפה שאריה ואני נתחתן ונעלה לארץ‪.‬בשנת ‪ ,1965‬התחתנו‪ ,‬ועלינו יחד‬ ‫עם הגרעין של אריה לארץ‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫תחילה היה קשה בקיבוץ‪ ,‬הכל היה שונה ומורכב‪ .‬היה מאוד כואב להיפרד ממשפחתי‪ ,‬ולא הייתי רגילה‬ ‫לעבודה פיזית קשה‪ ,‬הרבה פעמים רציתי לחזור והיו לנו הרבה ויכוחים בנושא‪.‬‬ ‫עבדתי קצת בנוי וקצת במטבח וזה היה נורא‪ .‬לבסוף עבדתי עם שושנה קומפ‪ ,‬המטפלת של התינוקות בקיבוץ‪,‬‬ ‫היא מאוד אהבה אותי ואחרי שנתיים כבר הייתה לי קבוצה של חמש תינוקות‪ .‬לאחר תקופה מסוימת‬ ‫בקיבוץ‪ ,‬יצאנו לשליחות בארגנטינה מטעם התנועה‪ .‬כך חזרנו למשפחותינו אחרי תקופה ארוכה שלא ראינו‬ ‫אותם‪ .‬שנה אחרי שהגענו לארגנטינה אמי נפטרה‪ ,‬ואני שמחה שיצא לי להיות איתה בתקופה הזו‪ .‬השליחות‬ ‫הייתה כמו רגע של נשימה ונהננו מאוד‪.‬‬ ‫כמה חודשים אחרי שחזרנו נולדה ביתנו שרית‪ ,‬ולאחר מכן הלכתי ללמוד להיות גננת בסמינר הקיבוצים‪.‬‬ ‫למדתי שנתיים‪ ,‬חזרתי ופתחתי את הגנון הראשון בתנועה הקיבוצית‪ ,‬גנון רותם‪ .‬כשלמדתי באורנים לקחו‬ ‫אותנו לראות את הגן הפתוח של גדעון לוי‪ ,‬מאוד אהבתי את הרעיון של גן פתוח ויישמתי את הרעיון הזה‬ ‫בגנון שלי‪ ,‬הגיעו אנשים מכל התנועה הקיבוצית כדי ללמוד איך לפתוח את הגנונים הצעירים בקיבוצים‪.‬‬ ‫אחרי שנתיים עברתי עם הקבוצה מהגנון שלי לגן דרור שהוא גן של ילדים גדולים יותר‪ ,‬עבדתי בגן דרור כמה‬ ‫שנים ואז הייתי צריכה לעשות תורנות מטבח של שנה ובמקומי נכנסה לגן מרתה‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫חנה אדלהייט‬ ‫בת ‪74‬‬ ‫נשואה לאריה אדלהייט‬ ‫אם לשלוש בנות‪ :‬רקפת‪ ,‬דנה שרית‬ ‫סבתא לשבעה נכדים ונכדות‪ :‬עמית‪ ,‬אורי‪ ,‬בר‪ ,‬מור‪ ,‬אביגיל‪ ,‬אלה‪ ,‬רימון‬ ‫‪.‬כשחזרתי מהמטבח החלטתי ללכת לעבוד בבית הספר האזורי בשער הנגב‪ ,‬אהבתי את בית‬ ‫הספר ורציתי לנסות ללמד‪ ,‬נשארתי שם שלושים ושש שנים‪ ,‬תוך כדי למדתי תואר שני‪.‬‬ ‫בשנת השבתון שלי‪ ,‬הלכתי להתנדב \"בבית ציפורה\" בקריית מלאכי‪ ,‬הילדים שהגיעו אלינו‬ ‫קיבלו ארוחה חמה‪ ,‬כנראה היחידה ביום‪ ,‬הכנו איתם שיעורים ולימדנו אותם‪ .‬ראיתי שם‬ ‫דברים ששברו לי את הלב‪ ,‬אך זאת הייתה תקופה נהדרת‪ .‬אחרי השנה המדהימה שם‪ ,‬לא‬ ‫יכולתי לעזוב כי ידעתי שהם צריכים מישהו שיבין אותם ושיתן להם אהבה‪ .‬לכן גם אחרי שנת‬ ‫השבתון שלי‪ ,‬הייתי מלמדת בשער הנגב בבקרים ובשעות אחר‪-‬הצהריים הייתי באה להתנדב‪.‬‬ ‫במשך שמונה שנים הייתי המנהלת הפדגוגית‪ ,‬עד שיצאנו למשלחת לברזיל‪ .‬אחר כך הפרויקט‬ ‫גדל והתחלנו לעזור להם לבגרויות‪ ,‬מוציאים אותם קייטנות בקיץ‪ ,‬ואף היו שם ילדים שהיינו‬ ‫לוקחים אותם בפעם הראשונה לים‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫אריה אדלהייט‬ ‫בן ‪78‬‬ ‫נשוי לחנה אדהלייט‬ ‫אב לשלוש בנות‪ :‬רקפת‪ ,‬דנה שרית‬ ‫סבא לשבעה נכדים ונכדות‪ :‬עמית‪ ,‬אורי‪ ,‬בר‪ ,‬מור‪ ,‬אביגיל‪ ,‬אלה‪ ,‬רימון‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1943‬בבואנוס איירס‪ ,‬ארגנטינה‪ ,‬להורים מהגרים מפולין‪ .‬מגיל תשע השתייכתי לתנועת \"הנוער הציוני\" וכך‬ ‫גדלתי בתוכה‪ .‬חיינו בשכונה לא יהודית‪ ,‬לכן בשנות היסודי למדתי בבית ספר ממשלתי ובסיום יום הלימודים‪ ,‬בשעות‬ ‫אחר‪-‬הצהריים‪,‬למדתי בנוסף בבית ספר יהודי‪ .‬בתיכון למדתי בסמינר למורים‪ ,‬וסיימתי כך את שתיים‪-‬עשרה שנות לימוד בבית‬ ‫הספר הממשלתי‪ ,‬ובמקביל בבית הספר היהודי‪.‬‬ ‫בסיום לימודי בתיכון‪ ,‬הגעתי לארץ לשנת הכשרה מטעם התנועה‪ ,‬חצי ממנה הייתי בירושלים ובחצי השני עבדנו בקיבוצים‪ .‬זו‬ ‫הייתה שנה מדהימה שחיברה אותי מאוד לישראל‪ .‬לאחר מכן חזרתי לארגנטינה לארבע שנים ועבדתי בתפקידים שונים בתנועה‪.‬‬ ‫בהתחלה נסעתי לסנטה פה‪ ,‬ניו מקסיקו‪ -‬שם הייתי ראש קן‪ ,‬לאחר מכן אחר כך חזרתי לבואנוס איירס לעוד שליחות פנימית‬ ‫בעיר פאראנה והייתי חבר בהנהגת התנועה‪ .‬לבסוף החלטתי יחד עם הגרעין שלי שאנחנו רוצים לעלות לארץ‪ ,‬לניצנים‪ .‬האמנו‬ ‫שהגשמת הציונות הייתה לעלות לארץ לקיבוצים‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,1964‬הכרתי את חנה במחנה של התנועה‪ ,‬כאשר אני הייתי ראש קן והיא הייתה מדריכה בו‪ .‬בשנת ‪ ,1965‬התחתנו‪ ,‬ועלינו‬ ‫יחד עם הגרעין שלי לארץ‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫תחילה‪ ,‬היה לנו קשה מאוד בקיבוץ‪ ,‬שנינו הגענו מהעיר הגדולה שבה החיים נוחים‪ ,‬לחיים לא נוחים‪,‬למחסור ולצניעות‪.‬‬ ‫המפגש עם העבודה הפיזית בקיבוץ היה קשה מאוד‪ ,‬העבודה הראשונה שעשינו הייתה הכנת הקרקע לשתילה‪ ,‬בשטחים עם בתי‬ ‫ערבים נטושים ומחנה בריטי נטוש‪ .‬בשנת ‪ ,1967‬עם פרוץ מלחמת \"ששת הימים\" גויסתי כדי להגן על ניצנים‪ ,‬חיכינו למצרים‬ ‫שיבואו בעקבות הטראומה שהייתה בניצנים ממלחמת \"העצמאות\"‪ .‬עבדתי בגד\"ש במשך שמונה‪-‬עשרה שנים‪ ,‬בחקלאות שלחין ‪-‬‬ ‫חקלאות מושקית‪ ,‬שבה זרענו‪ ,‬התעסקנו בהשקייה‪ ,‬בדילוילים ובעבודות נוספות‪ ,‬ואף ריכזתי את הענף במשך תקופה מסוימת‪.‬‬ ‫לאחר מלחמת \"יום הכיפורים\" יצאנו לשליחות בארגנטינה מטעם התנועה‪ ,‬אחרי הפסקת האש הראשונה במלחמה שלחנו‬ ‫אותנו מהר לקהילות היהודיות בארגנטינה‪.‬שם נולדה ביתנו הבכורה‪ .,‬בארגנטינה היינו שנתיים וחצי ואלו היו שנים קשות‪,‬‬ ‫הצבא שפט את השלטון והייתה אווירה מאוד אנטי ישראלית‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫אריה אדלהייט‬ ‫בן ‪78‬‬ ‫נשוי לחנה אדהלייט‬ ‫אב לשלוש בנות‪ :‬רקפת‪ ,‬דנה שרית‬ ‫סבא לשבעה נכדים ונכדות‪ :‬עמית‪ ,‬אורי‪ ,‬בר‪ ,‬מור‪ ,‬אביגיל‪ ,‬אלה‪ ,‬רימון‬ ‫בשנת ‪ ,1976‬חזרנו מארגנטיה ונולדה ביתנו השלישית‪ ,‬שרית‪ .‬אני חזרתי לעבוד בגד\"ש ולאחר מכן נבחרתי למספר‬ ‫תפקידים בקיבוץ‪ -‬הייתי מזכיר קיבוץ‪ ,‬מרכז משק וכשהוחלט בקיבוץ על פרויקט תיירותי בחוף ניצנים‪ ,‬אני ריכזתי את‬ ‫הצוות‪ .‬עבדנו שם קשה‪ ,‬אבל אהבנו את זה מאוד ‪.‬‬ ‫באותה התקופה‪ ,‬היה ניסיון פיגוע בחוף ניצנים‪ ,‬כאשר הגיעה בטעות ספינה עם נשק בדרכה לתל אביב‪ .‬ברגע ששמענו יריות‬ ‫מהספינה ניסינו לפנות את האנשים בצורה רגועה כדי שלא יכנסו לפאניקה‪ .‬החוף היה מלא באנשים באותו היום והיה לנו‬ ‫מזל גדול‪.‬‬ ‫אחרי שעבדתי בחוף‪ ,‬התחלתי ללמוד במכללת אורנים קורס בנושא מקורות ישראל‪ .‬לימודים אלו‪,‬השפיעו עליי מאוד‬ ‫ועיצבו את האידיאולוגיה שלי‪ ,‬את התפיסה והחיבור שלי לציונות ולארץ ישראל‪ .‬בהמשך עבדתי במפעל הכסאות‬ ‫\"פלטכניקה\" עד לסכסוך עבודה‪ ,‬וכשהייתי בן חמישים‪ ,‬חברי לתנועה גילו שחזרתי הביתה ושהפסקתי לעבוד והגיעו לשכנע‬ ‫אותי להיות מז\"כל התנועה‪ .‬אז עברנו תקופה קשה‪ ,‬נגמר לתנועה הכסף והסוכנות היהודית שינתה את פניה‪ ,‬ולכן הבנו‬ ‫שאנחנו צריכים להיכנס לפוליטיקה ולהקים מפלגת מרכז ליברלית שהייתה מפלגת \"שינוי\" ‪ .‬כך נכנסתי לפוליטיקה‬ ‫הישראלית בתחום הקשר שלה עם חוץ לארץ‪ ,‬וגיליתי עולם שלם של פעילות ציונית שלא הייתי חשוף אליו‪ ,‬עולם הפעילות‬ ‫החוץ לארץ‪ .‬נוסף לכך עסקנו בפתיחת כפרי נוער של התנועה‪.‬‬ ‫הייתי חבר בדירקטוריון של קק\"ל‪ ,‬ובשנת ‪ ,2009‬נשלחתי לשלוחת הסברה וגיוס כספים בברזיל לשלושה חודשים‪ ,‬נסעתי‬ ‫לשם ונשארתי שלוש שנים‪ ,‬חנה הייתה איתי שם רק במשך שנתיים כי היא הייתה מורה‪ .‬אני הגעתי לברזיל קודם וחנה‬ ‫המשיכה לעבוד כדי לסיים את שנת הלימודים עם תלמידיה‪.‬‬ ‫כיום ‪,‬בגיל שבעים ושבע‪ ,‬אני פעיל בשדמות שאחראי על כפרי הנוער האלו‪ ,‬אני פעיל בברית שנקראת תנועת המרכז‬ ‫הליברלית ואני מרכז ועדת תכנון בניצנים‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלנו‬ ‫חנה ואריה‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫נילי אלדר‬ ‫בת ‪74‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫נשואה לאריה‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1946‬בקיבוץ ניצנים‪ .‬אריה בעלי ואני היינו חברים כבר מגיל צעיר‪ ,‬הכרנו בתנועת \"הנוער הציוני\"‪ .‬אריה‬ ‫גדל והתחנך בקיבוץ כפר גליקסון שגם הוא השתייך לתנועת הנוער הציוני‪ ,‬ולכן היו לנו פעולות משותפות‪ ,‬מפגשים‬ ‫בסמינרים‪ ,‬בחופשות ובמחנות הקיץ‪.‬‬ ‫עברנו לקיבוץ החדש מניצנים הישנה‪ .‬למעשה גדלנו כילדים נורמליים‪ ,‬היינו חבורת ילדים שמחציתם היו יתומים‬ ‫מאב‪ .‬אחי יאיר היה ה\"בכור של ניצנים\"‪ ,‬הוא נולד בניגוד לכללים בתקופה שאסור היה להרות לפי החלטת הקיבוץ‪.‬‬ ‫במהלך מלחמת השחרור אבי עבד בהובלות בנגב ומדי פעם היה מגיח לפגוש אותנו‪ ,‬אך בזמן הקרבות הקשים‬ ‫והאבידות שספג הקיבוץ‪ ,‬אמי נאלצה להתמודד לבדה עם גידולם של שני ילדים קטנים‪.‬‬ ‫אחרי הקרב על ניצנים‪ ,‬עברנו ממקום למקום‪ .‬מבאר טוביה לנגבה‪ ,‬לתל יצחק‪ ,‬להרצליה ובסוף הגענו בשנית לניצנים‪.‬‬ ‫בתקופה שאחרי המלחמה‪ ,‬עם ההחלטה להקים את ניצנים מחדש‪ ,‬הבחורים הגיעו למקום שנקרא סורני‪ ,‬מצפון‬ ‫לחסה‪ ,‬והתגוררו שם בזמן שבנו את הקיבוץ במיקומו החדש‪.‬‬ ‫במהלך שנות הלימודים לא יכולנו להשתלב עם קיבוצים בסביבה‪ .‬למשל חברי יד מרדכי‪ ,‬קיבוץ של השומר הצעיר‪ ,‬היו‬ ‫\"מורמים מעם\" )לפחות כך הם חשבו(‪ .‬לנו לא היה גב פוליטי חזק‪ ,‬היינו ה\"פרוגרסיביים\" ולאחר מכן הליברלים‬ ‫העצמאיים‪ .‬חברי ניצנים תמיד היו שונים בנוף ואף פעם לא הוזמנו לאירועים קיבוציים משותפים‪ .‬יתרה מכך‪ ,‬לא‬ ‫חשבנו שעלינו להיות מוזמנים‪ ,‬ההורים שלנו לא הטמיעו בנו את תחושת הקיפוח הזו ורק כשהתבגרנו וניתחנו את‬ ‫המצב‪ ,‬הבנו וזיהינו את האפליה‪ .‬אלו כל מיני אנקדוטות שאתה מבין ומזהה רק בגיל מבוגר יותר‪ .‬ביחוד עם חברי יד‬ ‫מרדכי‪ ,‬השכנים הכי קרובים שלנו‪.‬‬ ‫כילדה בקיבוץ אני זוכרת ילדות מאושרת בסה\"כ‪ .‬מאחר והיינו הקבוצה הראשונה של הקיבוץ הצטרפנו לילדים‬ ‫הגדולים באותו בית ילדים‪ .‬תמיד היה מישהו מהבית‪ ,‬שאת מכירה ובסך הכל יש לנו זיכרונות מאד טובים וחמים‪.‬‬ ‫חשוב להגיד שבעיניי לא מדובר בטראומה‪ .‬ברגע שמתעוררת איזו מצוקה יש תמיד מישהו שנמצא ויוכל לסייע‪ .‬מיכל‪,‬‬ ‫דורית‪ ,‬ירדנה‪ ,‬הדסה‪ ,‬אורי ויגאל הם הכיתה שלנו‪ .‬השמות עבריים כולם בכוונת תחילה וניתנו לילדי הקיבוץ ע\"י‬ ‫אידה‪ ,‬שהיתה חברת קיבוץ משכילה‪ .‬עם זאת אצלנו בבית היה זה אבא שלי שבחר את השמות‪ -‬נילי‪ ,‬נצח ישראל לא‬ ‫ישקר ויאיר‪ ,‬ע\"ש יאיר שטרן‪.‬‬ ‫לשמחתי‪ ,‬הורינו השכילו לשלוח אותנו ללמוד בכפר הנוער ניצנים בין כיתה א' לכיתה ג'‪ .‬כפר של ילדים שעלו מצפון‬ ‫אפריקה‪ .‬השילוב בגיל צעיר לימד אותנו שאין שוני בינינו לבינם‪ .‬מדובר בצעד אמיץ מצד המבוגרים בקיבוץ‪ ,‬צעד שלא‬ ‫היה מקובל בקיבוצים אחרים‪ .‬גם את שנות התיכון העברנו באשקלון‪ ,‬יחד עם נערים שלא גדלו בקיבוצים‪ .‬מבחינה זו‬ ‫אני מודה להורים שלנו‪ ,‬אף פעם לא הרגשנו נבדלים או מורמים מעם‪ .‬אני זוכרת שכשאבי היה לוקח אותנו להתלוות‬ ‫אליו לעבודה בנגב‪ ,‬הוא דאג לצרף אלינו ילדים נוספים‪ .‬תמיד הצטרף אלינו מישהו‪ ,‬בעיקר מקרב הילדים היתומים‪.‬‬ ‫זוהי אחת התכונות שעברו לאחי יאיר‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫נילי אלדר‬ ‫בת ‪74‬‬ ‫נשואה לאריה‬ ‫בהמשך‪ ,‬עברתי את המסלול הרגיל שעוברת כל חברת קיבוץ‪ :‬צבא‪ ,‬בתי ילדים‪ ,‬חדר האוכל ושמירת לילה‪ .‬הכל‬ ‫בתורנויות‪.‬‬ ‫בנוגע לשינויים שעבר הקיבוץ‪ ,‬אני חושבת שהמעבר מלינה משותפת למשפחתית שינתה את היחסים בין הילדים‪ .‬עם‬ ‫זאת‪ ,‬כשגלי‪ ,‬הבת שלנו‪ ,‬היתה בת שלוש היא סירבה ללכת לישון בבית הילדים‪ ,‬למרות שהיה בית חדש ויפה‪ .‬החלטתי‬ ‫שאם היא לא רוצה‪ ,‬היא לא תלך‪ .‬זה היה מעין \"מרד\"‪ .‬אחרי שנה‪-‬שנתיים‪ ,‬כולם כבר רצו לישון עם ההורים בבתים‬ ‫שלהם ואי אפשר היה עוד להמשיך עם הלינה המשותפת‪ .‬האוכלוסיה היתה מגוונת‪ ,‬אחרת‪.‬‬ ‫גם היום‪ ,‬אני לא רואה היגיון או אופציה לחזור ללינה משותפת‪ ,‬למרות שאני זוכרת אותה לטובה‪ .‬הלכנו לישון‬ ‫בביטחון מלא‪ ,‬סמכנו אחד על השני שנהיה שם בכל מצב‪ .‬אבל זה לא משהו שיכול לקרות בתרבות של היום‪ .‬ולמרות‬ ‫זאת אני חושבת שגם היום יש לנו מדינה וארץ נהדרת‪ ,‬אם אני מנקה את הפוליטיקה‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫אריה אלדר‬ ‫בן ‪77‬‬ ‫נשוי לנילי‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1942‬בקיבוץ כפר גליקסון‪ .‬בשנת ‪ ,1970‬הגעתי לקיבוץ ניצנים בעקבות נישואי לנילי‪.‬‬ ‫כפר גליקסון וניצנים השתייכו לאותה התנועה‪ ,‬תנועת \"הנוער הציוני\"‪ .‬לכן היו לנו פעולות משותפות‪,‬‬ ‫מפגשים בסמינרים‪ ,‬בחופשות ומחנות קיץ ואף התארחנו בין הקיבוצים‪ .‬כך למעשה הכרתי את נילי‪.‬‬ ‫בצעירותי בכפר גליקסון עבדתי משעות הבוקר בכרם ואחרי הצהריים למדתי בתיכון של עלית הנוער \"אלוני‬ ‫יצחק\"‪ .‬בסיום לימודי בתיכון‪ ,‬למדתי חשמל בטכניון‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫בהתחלה כאשר הגעתי לניצנים עבדתי בבית חרושת באשדוד ואחרי מלחמת יום הכיפורים‪ ,‬חזרתי לעבוד‬ ‫בקיבוץ‪ .‬עבדתי במסגרייה‪ ,‬באינסטלציה‪ ,‬וכשהגעתי לחשמליה אני ושני חברים עשינו מבצע גדול‪ ,‬הנחנו כבלי‬ ‫של חשמל חדשים בשטח רב מהקיבוץ‪ .‬זו הייתה \"עבודה עבודה!\"‪ .‬משם עברתי לעבוד במפעל \"פלטכניקה\"‬ ‫כמנהל אחזקה עד שהמפעל נסגר‪ .‬תחילה הקיבוץ קנה את המפעל כדי לייצר עבודה לחבריו הותיקים אך עם‬ ‫הזמן נוצר ביקוש רב למוצרי המפעל ונשלחנו לגרמניה ללמוד הפעלת ציוד מתקדם‪ .‬במהלך תקופת עבודתי‬ ‫במפעל נדרשתי לעיתים לתרום שעות עבודה נוספות בקיבוץ‪ ,‬במכון החליבה‪.‬‬ ‫בילדותי‪ ,‬מחוץ לקיבוץ היו שני אירועים די גדולים – מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור‪ .‬בששת הימים‬ ‫הייתי צעיר מאוד‪ .‬אני זוכר שיום אחד‪ ,‬בזמן שעבדתי בכרם‪ ,‬בא אליי מפקד הטנק שלי ואמר \"תכין דברים אני‬ ‫בא לקחת אותך\"‪ .‬נסענו לבסיס שלנו בבית דראס והסתובבנו שם שבועיים שלמים בזמן שהדיפלומטים ניסו‬ ‫לעשות איזה הסדר שהמצרים ישיגו את הכוחות מסיני‪ .‬כשעבדנו בכרם עבדו איתי פועלים ערבים מכפר שכן‬ ‫והיתה להם טלוויזיה כאשר לנו בקיבוץ עוד לא היתה‪ .‬הם סיפרו על מצעדים צבאיים בקהיר‪ .‬היינו איתם‬ ‫ביחסים טובים‪ ,‬אך בכל זאת הם נהגו להגיד שנאצר יבוא עם הטנקים וייקח חזרה את האדמות שלנו‪.‬‬ ‫לאחר שבועיים‪-‬שלושה בהם הסתובבנו באיזור הנגב‪ ,‬הגענו עד ראס‪-‬סודר‪ ,‬ים סוף‪ .‬היו לנו מספר נפגעים‪.‬‬ ‫כשהגענו למעבר המיתלה הודיעו לנו שבצד המצרי מחכה לנו כוח הטנקים הגדול ביותר של המצרים ובמשך‬ ‫לילה שלם חששנו מאוד לחיינו‪ .‬למחרת הסתבר שצה\"ל השמיד את כל הטנקים‪.‬‬ ‫מלחמת יום כיפור נראתה אחרת לגמרי‪ .‬בשבת בבוקר עבר קצין מהגדוד שלי לקחת אותי‪ .‬נילי הספיקה‬ ‫להכין לי כמה סנדויצ'ים שמאוחר יותר חילקנו לכל הצמים במחנה‪ .‬כאשר הגענו לבית דראס היינו היחידים‪.‬‬ ‫אני הוצאתי את הטנקים לחניון להעמסה והקצין הקפיץ אותי מטנק לטנק עם קומנדקר‪ .‬כך הוצאנו את כל‬ ‫הטנקים עד שהגיעו כולם‪ .‬נסענו בתוך הטנקים על המובילים‪ ,‬כדי להיות מוכנים‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫אריה אלדר‬ ‫בן ‪77‬‬ ‫נשוי לנילי‬ ‫בסופו של דבר הגענו עד סואץ ממערב‪ ,‬חצינו על גשר הגלילים המפורסם‪ .‬ב‪ 22 -‬לחודש היתה הפסקת אש‪ .‬עם‬ ‫זאת‪ ,‬משה דיין החליט שיש צורך בהישג צבאי גדול ונכנסנו לסואץ‪ .‬כוחות מצרים רבים ישבו על הצריחים‪,‬‬ ‫היה שם כוח אדיר והתחילה הפגזה נוראית‪ .‬כל המצרים נסוגו לסואץ והיה \"ברוך\" גדול‪ .‬אני הייתי בטנק‬ ‫האחרון בשיירה וספגנו את רוב האש‪ .‬מפקד הטנק נפגע מאש מצרית והספיק לדווח שנפגע‪ .‬אני לא רוצה‬ ‫להתפאר‪ ,‬אבל ביוזמתי הסתובבתי וחזרתי אחורה כ ‪ 2‬ק\"מ לתאג\"ד כשכל הדרך שומעים את הקליעים פוגעים‬ ‫בטנק‪ .‬הרופא בדק את המפקד אבל לצערנו לא היה כבר מה לעשות והוא נהרג‪ .‬חשבנו שבשל הפגיעות בטנק‬ ‫לא נוכל לחזור במהירות לקוי האש‪ ,‬אך חוליה טכנית הגיעה והשמישה את הטנק בתוך שעתיים‪ .‬קיבלנו‬ ‫מפקד חדש ובמשך חצי שנה עשינו מצור על הארמיה השלישית‪ .‬הקפנו אותה כדי לבודד אותה‪.‬‬ ‫אני לא זוכר שהיתה לי איזו טראומה נוראית‪ .‬פחדתי‪ ,‬זה נכון‪.‬‬ ‫אחרי חצי שנה הגיעו להסכמים וחזרנו הביתה עם הטנקים על הרכבת‪ .‬ב‪ 12:00 -‬בצהריים הגעתי לחדר‬ ‫האוכל והדבר היחידי שאני זוכר מהרגע הזה הוא שנילי הודיעה לי‪\" :‬יצאת שחרחר וחזרת לבן!\"‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלנו‬ ‫נילי ואריה‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫דורית אלקין‬ ‫בת ‪76‬‬ ‫אם לשלושה‪ -‬עפרה‪ ,‬גיא ואורי‬ ‫סבתא לאחד‪-‬עשר נכדים‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1945‬בקיבוץ ניצנים‪ ,‬הייתי מילדי הקיבוץ הראשונים שנולדו פה‪ ,‬והוריי ממקימי הקיבוץ‪.‬‬ ‫כיוון שהיינו הילדים הראשונים‪ ,‬עוד לא היתה בקיבוץ תרבות והיסטוריה של חינוך ופעילויות‪ .‬היה עלינו להמציא‬ ‫את כלל המשחקים והפעולות שעברנו והעברנו‪ .‬ההתנסות הזו העניקה לנו יצירתיות יוצאת דופן‪ .‬המבוגרים סביבנו‬ ‫השתדלו להעניק לנו‪ ,‬הילדים‪ ,‬את הילדות הטובה ביותר‪.‬‬ ‫את מרבית הימים העברנו יחד בבית הילדים‪ .‬גדלתי יחד עם חבריי‪ ,‬כמו משפחה‪ ,‬ומאוד אהבתי את זה‪ .‬בית הילדים‬ ‫היה מקום קסום בעיני והיה אידיאלי בשבילי באותה תקופה‪ .‬עם זאת‪ ,‬לא הייתי מגדלת את הילדים שלי בתנאים‬ ‫שהיו אז‪.‬‬ ‫במשך עשרים וחמש שנים עבדתי בתור מורה לאנגלית ומזכירה בבית הספר \"ניצן\"‪ ,‬ובשנים האחרונות עבדתי במפעל‬ ‫הכיסאות \"פלטכניקה\"‪.‬‬ ‫שינויי הקיבוץ וההפרטה הגיעה בזמן‪ ,‬לפחות בעיניי‪ .‬העולם התקדם והשתכלל‪ ,‬והקיבוץ היה חייב להתאים את‬ ‫עצמו‪ ,‬אחרת אנשים לא היו נשארים לגור בקיבוץ‪ .‬העובדה שהעצמאות הכלכלית של החבר הייתה נתונה בידיים שלו‬ ‫היא שעזרה לקיבוץ להמשיך להתקיים‪.‬‬ ‫ילדי גדלו גם הם בלינה משותפת‪ .‬כיוון שגדלתי באותה צורת חיים‪ ,‬לגדל אותם ככה הרגיש טבעי‪.‬‬ ‫התחתנתי עם בעלי ישראל בשנת ‪ 1963‬לאחר שהכרתי אותו בקיבוץ ונולדו לנו שלושה ילדים‪-‬‬ ‫עפרה‪ ,‬שגרה בקיבוץ ויש לה שלושה ילדים‪ ,‬כיום עובדת בכלבו‪ .‬גיא‪ ,‬גם הוא גר בקיבוץ ויש לו ארבעה ילדים‪ ,‬כיום‬ ‫מנהל את הנוי בקיבוץ‪ .‬לבני השלישי קוראים אורי והוא מתגורר בלכיש‪.‬‬ ‫היום אני מאמינה שמערכת היחסים בין בני משק שגדלו יחדיו‪ ,‬חזקה יותר מזו של אחים‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫ישראל אלקין‬ ‫בן ‪.82‬‬ ‫אב לשלושה‪ -‬עפרה‪ ,‬גיא ואורי‪.‬‬ ‫סבא לאחד‪-‬עשר נכדים‪.‬‬ ‫סיפור העלייה‪:‬‬ ‫נולדתי בשנת ‪ ,1939‬בארגנטינה במושבה מבודדת שנבנתה על ידי הברון הירש‪ ,‬במטרה להבריח יהודים מליטא ופולין‬ ‫לאזורים הכפריים של ארגנטינה‪ .‬המושבה בה גדלתי הייתה מנותקת מחשמל ומתנאים בסיסיים‪ .‬הפעם הראשונה בה‬ ‫יצאתי ממנה הייתה בגיל עשר‪.‬‬ ‫בכפר לא ידעו מה היא ציונות‪ ,‬אך כשהגעתי לבאונוס‪-‬איירס הצטרפתי לתנועת \"הנוער הציוני\"‪ ,‬שהייתה מאוד פעילה‬ ‫בתקופה הזו ושיתפה פעולה עם שליחים שהגיעו מהארץ במטרה להעלות יהודים‪ .‬רצינו לעלות לארץ בעיקר מתוך‬ ‫אידיאולוגיה וציונות‪ ,‬זאת למרות שהחיים בכפרים היו טובים ולא נחשפנו לגילויי אנטישמיות‪.‬‬ ‫כבר בארגנטינה הייתי חלק מגרעין שביקש להחליט יחדיו האם לעלות ארצה או להישאר שם‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬הרוב‬ ‫המוחלט החליט לעלות יחד לא\"י ורק מעטים החליטו להישאר לגור בארגנטינה‪ .‬בשנת ‪ ,1960‬עליתי לארץ יחד עם‬ ‫הגרעין שלי‪ .‬עלינו באוניה ששטה במשך כחודש מבאונוס‪-‬איירס לאיטליה‪ ,‬היו בה תאים מסודרים ותנאים נוחים‪.‬‬ ‫חיכינו חודש לעלייה ארצה ובינתיים טיילנו באיטליה‪ ,‬בספרד ובשוויץ ביחד עם עולים ממדינות נוספות באירופה‬ ‫שחיכו גם הם לעלות ארצה‪ .‬זו היתה חוויה מהנה מאוד‪ ,‬הפעם הראשונה בה פגשנו בתרבויות ומדינות אחרות ויוצאות‬ ‫דופן‪ .‬בסופו של דבר שטנו באוניה קטנה לא\"י והתיישבנו בקיבוץ ניצנים‪.‬‬ ‫בדרך לארץ לא ניתן היה לדבר הרבה עם המשפחה בארגנטינה‪,‬יכלנו להתקשר הביתה רק בימי שישי בשעות קבועות‬ ‫מראש‪ ,‬וכשהגענו לקיבוץ ניתן היה להתקשר גם מהטלפון במזכירות‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫הקבלה שלי לקיבוץ הייתה טובה וידידותית‪ .‬כאן הכרתי את אשתי דורית ובשנת ‪ 1963‬בחרנו להתחתן‪ .‬בשנותיי‬ ‫הראשונות בקיבוץ עבדתי בענפים שונים במטרה למצוא ענף שמתאים לי‪ .‬לבסוף‪ ,‬מכיוון שלמדתי מכונאות רכב לפני‬ ‫העלייה שלי לארץ‪ ,‬החלטתי לעבוד במכונאות רכב בקיבוץ‪.‬‬ ‫ההפרטה בניצנים הגיעה בזמן‪ ,‬לפחות בעיניי‪ .‬העולם התקדם והשתכלל‪ ,‬והקיבוץ היה חייב להתאים את עצמו‪ ,‬אחרת‬ ‫אנשים לא היו נשארים לגור בו‪ .‬העובדה שהעצמאות הכלכלית של החבר הייתה נתונה בידיים שלו היא שעזרה לקיבוץ‬ ‫להמשיך להתקיים‪.‬‬ ‫לדורית ולי נולדו שלושה ילדים וגידלנו אותם בלינה משותפת בקיבוץ‪ .‬כיוון שאשתי גדלה באותה צורת החיים‪ ,‬היה‬ ‫זה טבעי לגדל אותם בצורה הזו גם כן‪ .‬לבתי קוראים עפרה‪ ,‬היא גרה בקיבוץ ויש לה שלושה ילדים‪ ,‬כיום עובדת‬ ‫בכלבו‪ .‬בני השני הוא גיא‪ ,‬גם הוא גר בקיבוץ ויש לו ארבעה ילדים‪ ,‬כיום מנהל את הנוי בקיבוץ‪ .‬לבני השלישי קוראים‬ ‫אורי והוא מתגורר בלכיש‪ .‬מאז שעליתי לפה הבנתי שזה המקום בשבילי‪ .‬אין כמו חברי קהילה‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלנו‬ ‫דורית וישראל‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫ירדנה אשל‬ ‫בת ‪77‬‬ ‫אם לשניים‪ -‬שחף וניב‬ ‫סבתא לארבעה‪ -‬עמית‪ ,‬אומרי‪ ,‬נועם ועופרי‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1944‬בקיבוץ שורשים‪ ,‬למשפחה שנמצאת כבר שבעה דורות בארץ‪.‬הורי החליטו לעבור לקיבוץ ניצנים‬ ‫לאחר שהקיבוץ בו חיו‪ ,‬התפרק בעקבות המלחמה‪.‬‬ ‫כשהגעתי לקיבוץ גרנו בניצנים הישנה‪ ,‬שם כולם גרו באוהלים ובצריפים‪ ,‬מלבד הילדים‪ ,‬שאותם שמו בבית הילדים‬ ‫\"בארמון\"‪ .‬בפרוץ מלחמת העצמאות‪ ,‬בהיותי בת ארבע בלבד‪ ,‬הבריחו את ילדי הקיבוץ ובניהם אני‪ ,‬כחלק‬ ‫\"ממבצע תינוק\"‪ .‬אמי לא יצאה איתי‪ ,‬היא הייתה מטפלת ולכן נאלצה ללוות את קבוצתה‪ .‬אבי שהיה אחראי על‬ ‫חדר המשק ומחסנאי‪ ,‬נשאר להילחם בקיבוץ‪.‬‬ ‫איני לא זוכרת את ההליכה או את מה שהלבישו אותנו‪ ,‬אך אני זוכרת שכאשר הגענו לבית דרס‪ ,‬העבירו אותי‬ ‫לחייל שתפקידו להוביל אותנו לבתים מסומנים בנר דולק בחלון‪ ,‬בהם ציפו להגעתנו‪ .‬אני לא רציתי ללכת ולעבור‬ ‫בחושך לאדם זר‪ ,‬למרות זאת העבירו אותי כמובן‪.‬‬ ‫לאחר סיום המלחמה עם הקמת הקיבוץ החדש‪ ,‬גם הילדים חזרו לקיבוץ‪ .‬את כיתה א' למדתי בקיבוץ ולאחר מכן‬ ‫עברנו ללמוד בכפר הנוער \"עליית הנוער\" אליו הגענו בטרקטור‪ ,‬בעגלה עם סוסה או במשאית ואם היו מתבטלים‬ ‫שיעורים היינו חוזרים ברגל‪ .‬לאחר מכן למדתי את כיתה י' באשקלון וסיימתי את לימודי בתיכון \"בבית ברל\"‪.‬‬ ‫בסיום לימודי‪ ,‬התגייסתי לנח\"ל המוצנח ושם הכרתי את בעלי שהיה חבר בגרעין שהופנה למחניים ‪.‬אחרי הצבא‪,‬‬ ‫נתקלנו בקושי כאשר אף אחד מאיתנו לא רצה לוותר על מקומו‪ ,‬הוא על מחניים ואני על ניצנים‪ .‬כך החלטנו לחזור‬ ‫לקיבוץ לכחצי שנה שאחריה עברנו לחצי שנה נוספת למחניים‪.‬בתקופתי במחניים עבדתי כנוטעת במטעי האגסים‬ ‫והתפוחים‪ ,‬ואף כמבשלת במטבח הילדים ובניצנים עבדתי בתינוקיה‪ ,‬בחדר אוכל‪ ,‬בגן הירק ובמטבח‪ .‬לבסוף‬ ‫התפשרנו ועברנו לגור לתקופה בתל אביב‪ ,‬שם נולדה ביתנו הבכורה שחף‪ .‬בשנת ‪ 1965‬התחתנו‪ ,‬חזרנו לקיבוץ ונולד‬ ‫בנינו השני ניב‪ .‬אף על פי שאהבתי כילדה את הלינה המשותפת‪ ,‬תמכתי במעבר ללינה המשפחתית כשהפכתי‬ ‫לאמא‪.‬‬ ‫תחילה‪ ,‬עבדתי בגן ובמטבח עד שהתחלתי את לימודיי‪ .‬מכיוון שלא יכולתי לצאת ללימודים ארוכים‪ ,‬הייתי נוסעת‬ ‫פעמיים בשבוע אחרי העבודה לשלוחה של אוניברסיטת \"בר אילן\" באשקלון‪ ,‬שם למדתי חינוך מיוחד וגיאוגרפיה‪.‬‬ ‫בשלב מאוחר יותר‪ ,‬קיבלתי אישור מהקיבוץ לצאת פעם בשבוע ליום לימודים מרוכז כדי לסיים את התואר‪ .‬אחרי‬ ‫התואר עבדתי בבית הספר \"שער הנגב\" כמורה לחינוך מיוחד עד הפנסיה‪.‬‬ ‫מאז שיצאתי לפנסיה‪ ,‬פיתחתי הרבה תחביבים חדשים‪ .‬הצטרפתי לארבע קבוצות טיולים שונות‪ ,‬לקחתי קורסים‬ ‫מגוונים‪ ,‬הייתי בהמון הופעות‪ ,‬והצטרפתי למכון \"אבשלום\"‪ .‬נוסף לכך‪ ,‬היום אני סבתא לארבעה נכדים‪ ,‬עמית‪,‬‬ ‫אומרי‪ ,‬נועם ועופרי ומנצלת את הזמן בחיק משפחתי‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫ירדנה אשל‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫דודא בירן‬ ‫בת ‪73‬‬ ‫אם לשלושה ‪ -‬מיכל‪ ,‬עמי ויוחאי‬ ‫סבתא לעשרה נכדים‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫נולדתי בקיבוץ ניצנים בשנת ‪ 1948‬במהלך מלחמת השחרור‪ ,‬בתאריך כ\"ט באייר כשעתיים לפני נפילת ניצנים‪.‬‬ ‫הורי עלו לארץ מפולין כחלק מתנועת הנוער הציוני בתקופת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה‪ .‬כאשר הגיעו ארצה‬ ‫התמקמו בניצנים והיו ממייסדי הקיבוץ‪ .‬תחילה גרו הוריי בארמון בניצן ואבי היה הצופה אשר תפקידו היה‬ ‫להשגיח ולתצפת על הפרעות‪ .‬אבי נהרג במלחמה‪ ,‬בעת שאמי הייתה בהריון איתי‪ .‬שמו היה יהודה‪ -‬וכך על שמו‬ ‫קוראים לי יהודית‪.‬‬ ‫\"במבצע תינוק\" אמא שלי צעדה כחלק מהשיירה של הילדים שפונו‪ ,‬יחד עם אחותי דורית‪ ,‬כאשר בסופה הגענו‬ ‫להתארח בקיבוץ תל יצחק‪.‬‬ ‫מאוד אהבתי את הילדות בקיבוץ‪ ,‬את הביחד‪ ,‬החגים‪ ,‬ימי שישי‪ ,‬היה הווי מיוחד‪ .‬הרגשנו כמו משפחה אחת‬ ‫גדולה‪ ,‬הותיקים היו כמו ההורים שלנו ואנחנו הילדים‪ ,‬הרגשנו כמו אחים ואחיות‪.‬‬ ‫עבדתי הרבה שנים בחינוך בתור מטפלת בבתי הילדים ואהבתי את העבודה הזו מאוד‪ .‬הייתי מעירה את הילדים‬ ‫בכל בוקר לביה״ס‪ ,‬מכינה להם ארוחת בוקר ונמצאת איתם כאשר חזרו מבית הספר‪.‬‬ ‫עבדתי שלוש שנים בחוף ניצנים כאשר הוא עוד היה בבעלות הקיבוץ‪ ,‬וניהלתי את מחסן הבגדים‪ .‬למדתי תפירה‬ ‫וקוסמטיקה ובזה אני עוסקת עד היום‪.‬‬ ‫אני עוסקת הרבה בגינון ומטפחת את הגינה בביתי ובחממה‪ ,‬אשר נותנות לי אנרגיות לעבוד ולהשקיע‪.‬‬ ‫אני הייתי מאוד מרוצה מהקיבוץ ההוא‪ ,‬השיתופי‪ ,‬אבל אני גם מאוד מרוצה מהמצב של הקיבוץ היום‪ ,‬עם‬ ‫ההפרטה‪ .‬הקיבוץ התאים את עצמו למציאות בעולם ולחיים היום‪ .‬השינוי היה נחוץ וטוב לדעתי‪ .‬הוא הציל את‬ ‫הקיבוץ שלנו והביא הרבה חברה צעירים‪ ,‬חיים ואנרגיה חדשה שהיו חסרים‪ .‬היום אתה הולך ברחובות הקיבוץ‬ ‫ושומע ילדים משחקים‪ ,‬בשנים האחרונות לא היה את זה‪ .‬זכינו בעתיד חדש‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫דודא בירן‬ ‫בת ‪73‬‬ ‫אם לשלושה ‪ -‬מיכל‪ ,‬עמי ויוחאי וסבתא לעשרה נכדים‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫פנינה בן גל‬ ‫בת ‪80‬‬ ‫אלמנתו של שאול ז\"ל‬ ‫אם לשלושה‪ -‬רונן‪ -‬רפתן‪ ,‬אורלי‪ -‬אמנית ולביא‪ -‬עורך תכניות טלוויזיה‬ ‫סבתא לחמישה‪ -‬צליל‪ ,‬נעם‪ ,‬גיא‪ ,‬שני ורז‬ ‫סיפור עליה‪:‬‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1941‬בארגנטינה לבית אמיד‪ ,‬שלא היה חסר בו דבר‪ .‬בילדותי השתייכתי לתנועת הנוער הציוני טרם‬ ‫עלייתי ארצה‪ .‬במסגרת התנועה עברתי הכשרה שבמהלכה למדתי מהו בקיבוץ ומה עליי לעשות כדי להיקלט בצורה‬ ‫טובה‪ .‬במהלך ההכשרה התנסנו בחקלאות‪ ,‬קטפנו בבקרים ארטישוקים‪ .‬בוקר אחד החלפתי חברה שעבדה במטבח‬ ‫והיה \"קטסטרופה\"‪ -‬לא ידעתי שכאשר מבשלים אטריות כמות האטריות צריכה להתאים לכמות המים והכל‬ ‫התחיל לגלוש ולגלוש‪ .‬את הסיר שפכתי לכיור והוא נסתם‪ .‬זו היתה הפעם האחרונה שנתנו לי לעבוד במטבח ומאז‬ ‫ועד העליה ארצה‪ ,‬עבדתי בשדה‪.‬‬ ‫כבר בהכשרה ידעתי שהגרעין שלי מיועד לקיבוץ ניצנים והתרגשתי לשמוע וללמוד את סיפור ניצנים‪ ,‬לעלות לארץ‬ ‫ולהגיע לקיבוץ‪ .‬בארגנטינה למדתי ציור‪ ,‬עיצוב במה ותפאורה‪ ,‬ועיצוב פנים‪.‬‬ ‫בגיל ‪ ,23‬יחד עם קבוצתי בתנועה החלטתי לעלות לארץ מטעמי ציונות‪ ,‬וכן כי החלה לבעבע בי תחושת ריקנות‬ ‫וצורך למלא את חיי בעשיה‪ .‬בשנת ‪ 1963‬עליתי לארץ‪ ,‬הגעתי ישר לקיבוץ ניצנים והתרגשתי להשתייך לקיבוץ עליו‬ ‫שמעתי סיפורים רבים‪ .‬קיבוץ שעבר מלחמות ושחברים בו היו בשבי המצרי‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫הקליטה בקיבוץ הייתה מורכבת עבורי‪ .‬מצד אחד קיבלו אותנו בשמחה וברצון‪ ,‬אך מצד שני בחנו את סיבות‬ ‫העלייה שלנו ומדוע הגענו דווקא לקיבוץ‪ ,‬לבסוף הצלחנו להוכיח שבאנו ממניעים ציוניים ומתוך רצון אמיתי‬ ‫לחיות כאן‪.‬‬ ‫אהבתי את הסיפורים והדמויות שחיו בקיבוץ‪,‬ואת הצניעות שאפיינה את החיים בו‪ .‬בארגנטינה החיים היו‬ ‫חומריים‪ ,‬הסתכלו על מה שיש לי ובקיבוץ על היכולות והכישורים שלי‪ ,‬על מי שאני‪.‬‬ ‫כאשר הגעתי לניצנים‪ ,‬רציתי ללמוד אומנות אך בקיבוץ רצו שאשאר לעבוד בענפי המשק‪ -‬בגנים‪ ,‬ברפת או בלול‪.‬‬ ‫בקיבוץ לא היה מקובל ואף משונה ללכת ללמוד אמנות‪ ,‬נתפס כפינוק‪ .‬התעקשתי לצאת ללמוד והגעתי עם הקיבוץ‬ ‫להסכם‪\" -‬תתחתני‪ ,‬תלדי ואז נדבר\"‪ .‬כך התחתנתי עם שאול בן גל וילדתי את בני הבכור‪ ,‬רונן‪ .‬כשרונן היה בן שנה‬ ‫ביקשתי שוב לצאת ללימודי אומנות ולאחר שכנועים רבים קיבלתי מהקיבוץ את הכסף להרשמה‪ 20 ,‬לירות בלבד‪,‬‬ ‫והתקבלתי ללימודים‪.‬‬ ‫למדתי באוניברסיטה במשך ‪ 5‬שנים‪ ,‬תוך כדי מילוי החובות שלי כחברת קיבוץ‪ -‬עבדתי במטבח‪ ,‬בבתי הילדים‬ ‫ובגד\"ש‪ .‬אהבתי לעבוד בבתי הילדים‪ ,‬אני ושאול בעלי קיבלנו בהבנה את הלינה המשותפת בקיבוץ‪ ,‬ידענו שככה זה‬ ‫וככה זה צריך להיות‪.‬‬ ‫במהלך לימודי התואר נולדה ביתי השנייה אורלי‪ .‬בסיום לימודי‪ ,‬עבדתי כמרצה לציור במכללת ספיר במשך ‪22‬‬ ‫שנה‪ ,‬תוך כדי למדתי גם אוצרות ועבדתי כאוצרת בגלריה במכללת ספיר ובמוזאונים נוספים‪ .‬עבדתי במשך חמש‬ ‫שנים בתנועה הקיבוצית כאחראית במדור לאומנות‪.‬‬ ‫יצאתי לפנסיה כאשר הקיבוץ עבר הפרטה‪ ,‬גם בזמן הפנסיה המשכתי לעסוק באומנות והעברתי חוגי יצירה בקיבוץ‬ ‫ונהנתי מילדי ונכדיי‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫פנינה בן גל‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫דבורה בן נתן‬ ‫בת ‪74‬‬ ‫נשואה ליגאל‬ ‫אם לארבעה בנים ‪-‬ערן‪ ,‬עמית‪ ,‬עומרי ועמיר‪.‬‬ ‫סבתא לשניים עשר נכדים‪.‬‬ ‫נול‪.‬דתי בארגנטינה‪ ,‬בשנת ‪ 1940‬אחי‪ ,‬שאול בן גל )גלזר( ז\"ל היה חבר קיבוץ ניצנים גם‪ .‬שנינו למדנו בבית ספר‬ ‫יהודי בבואנוס איירס‪ ,‬שם למדנו עברית‪ ,‬ולכן היה לנו קל יותר להשתלב בארץ‪ .‬מילדות היינו שנינו פעילים‬ ‫בתנועת הנוער הציוני‪ ,‬וכהגשמה לחזון התנועה עלינו יחד ארצה‪ ,‬שאול לפניי ואני בשנת ‪ .1966‬ההחלטה על‬ ‫העלייה הייתה כבדת משקל‪ .‬בארגנטינה של אותם ימים היה עדיין ממשל דמוקרטי )לפני עליית ה\"חונטה\"‬ ‫של הגנרלים(‪ ,‬והמצב בכללו בארגנטינה היה די טוב‪ .‬אבל החלטתי שישראל היא המקום בו ארצה לחיות‪,‬‬ ‫ובמיוחד בניצנים שנחשב אז לקיבוץ ליברלי יותר מקיבוצים אחרים‪.‬‬ ‫המסע לארץ ארך כחודש ימים באנייה שנשאה עמה עשרות עולים חדשים נוספים מתנועות נוער שונות‪.‬אני‬ ‫עליתי עם מספר חברי גרעין עלייה נוספים שחלקם חי עד היום בניצנים‪.‬‬ ‫בפברואר ‪ 1967‬התגייסתי לנח״ל ונשלחתי לישוב \"מי‪-‬עמי\" בוואדי \"ערה\"‪ .‬מספר חודשים מועט לאחר הגיוס‬ ‫פרצה מלחמת ששת הימים וכל הבנות בהיאחזות נשלחו הביתה‪ .‬חזרתי לניצנים ובקיץ נישאתי ליגאל שחיכה‬ ‫לי בקיבוץ‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫ניצנים הייתה מהחלוצים בנתינת חופש בחירה לחברים ולכן הסתגלתי מהר מאוד לחיי הקיבוץ‪ .‬לאורך‬ ‫השנים עבדתי במקומות שונים‪ ,‬בחינוך‪ ,‬ובמטבח כמובן‪ .‬הייתי גם אקונומית‪ ,‬מזכירה רפואית ורכזת מש\"א‪.‬‬ ‫הייתי פעילה בוועדות שונות בקיבוץ ביניהם ועדת תרבות‪ ,‬שהייתה מארגנת בזמנו מידי יום שישי פעולה‬ ‫משותפת בחדר האוכל‪ ,‬ועדת שיכון ששמרה על הוותק של החברים ולפיו חילקה תקציבים לציוד לבית‪ .‬גם‬ ‫בוועדת קליטה השתתפתי והייתי חברת מזכירות‪ .‬משנת ‪ 1999‬עבדתי בכולבו עד שפרשתי לגמלאות בשנת‬ ‫‪.2010‬‬ ‫אני ויגאל‪ ,‬בשנות הפנסיה שלנו )למעט שנת הקורונה( אנחנו נהנים מהצגות תיאטרון‪ ,‬הרצאות‪ ,‬קונצרטים‬ ‫וטיולים‪.‬‬ ‫שנינו תמכו בהחלטה על הפרטת הקיבוץ‪ .‬החברים השתנו‪ ,‬השוויון והתרומה לכלל נשחקו‪ ,‬נקלטו חברים‬ ‫חדשים ללא אידאולוגיה קיבוצית מובהקת‪ ,‬היה בזבוז משאבים והורגש מאוד צורך בשינוי‪.‬‬ ‫גידלנו יחד משפחה לתפארת‪ ,‬נולדו לנו ‪ 4‬בנים‪ ,‬ערן‪ ,‬עמית‪ ,‬עומרי ועמיר‪ .‬לצערינו כל בנינו גרים מחוץ לקיבוץ‬ ‫ורק בן אחד‪ ,‬עמיר‪ ,‬עדיין קיבוצניק ומתגורר עם משפחתו במגן‪ .‬הבנים הגדולים גדלו כשעדיין לא הייתה‬ ‫הפרטה והיה קשה לבנים לחזור לקיבוץ‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫יגאל בן נתן‬ ‫בן ‪77‬‬ ‫נשוי לדבורה‬ ‫אב לארבעה בנים ‪-‬ערן‪ ,‬עמית‪ ,‬עומרי ועמיר‪.‬‬ ‫סב לשניים עשר נכדים‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫אני בן המשק הבוגר ביותר שחי ומתגורר בקיבוץ‪ .‬נולדתי בשנת ‪ 1944‬להורים יוצאי רומניה‪ ,‬יוסף ומניה נתנזון זכרונם‬ ‫לברכה‪ ,‬שבנו את ביתם בניצנים‪ .‬יש לי אחות‪ ,‬אלישבע‪ ,‬אף היא חיה בניצנים כל חייה‪ .‬שנות הילדות עברו עליי בקרב‬ ‫חבריי בני הקבוצה הראשונה לבני המשק‪ ,‬אך בגיל ‪ 4‬פרצה מלחמת השחרור שקטעה את רצף החיים הזה‪.‬‬ ‫במאי ‪ 1948‬התפניתי עם שאר ילדי ניצנים לבאר טוביה באישון לילה‪ ,‬במה שכונה לימים \"מבצע תינוק\"‪ .‬אמי פונתה‬ ‫יחד איתי‪ ,‬אך אבי נשאר בקיבוץ להילחם על הבית ועל המולדת‪ ,‬ונפל בקרב האחרון בניצנים ביום ‪ .6/6/1948‬בתום‬ ‫הקרב נפלו גם רבים מהוריהם של חבריי הילדים‪ .‬ילדי ניצנים ואני נדדנו ממקום למקום עד שקיבוץ ניצנים נבנה‬ ‫מחדש בגבעה המשקיפה על ניצנים הישנה ושדה הקרב‪.‬‬ ‫אהבתי מאוד את הלינה המשותפת בבית הילדים‪ .‬אהבתי את ההשתוללויות בלילה אחרי עזיבת ההורים את המקום‪.‬‬ ‫השומרת הייתה בגן ואנו הילדים הבוגרים יותר ניצלנו זאת לתעלולים שונים‪ .‬אני יודע שיש ילדים שהיה להם קשה‪,‬‬ ‫וגם הורים שהיה להם קשה‪ ,‬אבל אני זוכר הכל לטובה‪.‬‬ ‫את בית הספר היסודי סיימתי בבית הספר הצעיר \"המשותף\" )לילדי הקיבוץ ומושבי הסביבה( שהלך ונבנה בקיבוץ‪,‬‬ ‫ועברתי בתיכון ללמוד בבית הספר מקווה ישראל‪ ,‬שעם סיום הלימודים שם התגייסתי לצבא‪ .‬בצבא עשיתי רק טירונות‬ ‫מכיוון שהיה בכושר לקוי )כ‪.‬ל‪ .‬מה שנקרא(‪ ,‬ושוחררתי לעבודה בתנועת הנוער הציוני כמדריך‪ .‬לאחר שנה חזרתי‬ ‫לקיבוץ‪ .‬בשנת ‪ 1967‬התחתנתי עם רעייתי עד היום‪ ,‬דבורה בן נתן‪ .‬במהלך השנים הקמנו משפחה כאן בקיבוץ ונולדו‬ ‫לנו ארבעה בנים‪-‬ערן‪ ,‬עמית‪ ,‬עומרי ועמיר‪.‬‬ ‫בקיבוץ השתלבתי מיד בעבודות שונות‪ ,‬עבדתי בגד\"ש אבל בעיקר‪ ,‬ולאורך שלושים שנה הייתי רפתן ברפת ניצנים‪.‬‬ ‫מלבד עבודה השתלבתי גם בתפקידים חברתיים שונים‪ ,‬הייתי מזכיר הקיבוץ שלוש שנים‪ ,‬ניהלתי וליוויתי מסעות‬ ‫התנועה לפולין במשך ‪ 7‬שנים‪ ,‬והייתי גם בוועדת חברים‪ .‬בשנת ‪ 2009‬יצאתי לגמלאות‪.‬‬ ‫אני ודבורה אשתי‪ ,‬בשנות הפנסיה שלנו )למעט שנת הקורונה(נהנים מהצגות תיאטרון‪ ,‬הרצאות‪ ,‬קונצרטים וטיולים‪.‬‬ ‫שנינו תמכו בהחלטה על הפרטת הקיבוץ והבנו כי החברים השתנו‪ ,‬השוויון והתרומה לכלל נשחקו‪ ,‬נקלטו חברים‬ ‫חדשים ללא אידאולוגיה קיבוצית מובהקת‪ ,‬היה בזבוז משאבים והורגש מאוד צורך בשינוי‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלנו‬ ‫דבורה ויגאל‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫אריברטו ברנקה‬ ‫בן ‪76‬‬ ‫נשוי לשרה‬ ‫אב לשלושה‪ -‬נמרוד‪ ,‬ינאי ונדב‬ ‫סב לשישה נכדים‪.‬‬ ‫סיפור העלייה שלי‪:‬‬ ‫נולדתי בשנת ‪ ,1947‬בכפר קטן באורוגוואי למשפחה נוצרית איטלקית‪ .‬עד גיל שתיים עשרה בכלל לא‬ ‫שמעתי על היהדות‪ ,‬וכשעברנו לגור בעיר אחרת‪ ,‬פגשתי יהודים שסיפרו לי סיפורים על דויד וגולית ועל‬ ‫ההיסטוריה היהודית‪ .‬אלה היו סיפורים שלא הכרתי בכלל‪ ,‬וזו הייתה בעצם ההיכרות שלי עם היהדות‪.‬‬ ‫התעניינתי מאוד בסיפורים היהודיים ולכן הלכתי יחד עם חברה טובה שלי שהייתה יהודייה לתנועת‬ ‫הנוער שלה \"הנוער הציוני\"‪ .‬שם הכרתי את אותם יהודים והתחברתי אליהם‪ ,‬למסורת שלהם ולתרבות‬ ‫שלהם‪ .‬נהניתי מאוד בתנועה ונשארתי שם הרבה זמן עד שהפכתי להיות מדריך‪.‬‬ ‫בגיל חמש עשרה עברנו לעיר הבירה‪ ,‬ובאותו זמן כבר היו לי רק חברים יהודיים‪.‬‬ ‫כשהגעתי לגיל שמונה עשרה כל חבריי החליטו שהם עולים למדינת ישראל ביחד עם תנועת הנוער‪ ,‬והייתה‬ ‫לי התלבטות גדולה אם לעלות לארץ עם חבריי‪ .‬לבסוף החלטתי לעלות ביחד עם כל הגרעין למדינת‬ ‫ישראל‪ ,‬אך לפני כן הייתי צריך לעבור גיור‪ .‬לצורך זה טסתי לצרפת לבדי ולבסוף עליתי למדינת ישראל‬ ‫ומשם הגעתי לקיבוץ ניצנים‪.‬‬ ‫הקליטה שלי בקיבוץ הייתה טובה‪ ,‬יש פה המון אנשים חמים ומשפחתיים‪.‬‬ ‫קריירה צבאית‪:‬‬ ‫לפני העלייה לא ידעתי שאצטרך להתגייס תוך חצי שנה מרגע הגעתי לארץ ולכן הצמידו לי מורה שתלמד‬ ‫אותי עברית כי לא ידעתי לדבר כלל‪ .‬התגייסתי לנח\"ל המוצנח ולקחתי חלק במלחמת ששת הימים‪,‬‬ ‫מלחמת יום הכיפורים‪ ,‬במלחמת ההתשה ומלחמת המפרץ‪.‬‬ ‫הייתי צנחן במשך עשרים ושלוש שנים וצנחתי מעל מאתיים פעמים‪ .‬אהבתי מאוד לצנוח וניצלתי כל‬ ‫הזדמנות שהייתה לי כדי לעשות זאת‪ .‬סיימתי לשרת במילואים בגיל ארבעים ושבע‪ ,‬אחרי שנפצעתי‬ ‫באימון בזמן מלחמת המפרץ‪.‬‬ ‫כשהשתחררתי מהצבא נסעתי למיאמי מטעם התנועה לשנתיים אך לבסוף נשארתי רק שנה וחזרתי לארץ‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫כאשר חזרתי לקיבוץ ממלחמת ששת הימים הכרתי את אישתי שרה שהגיעה עם קבוצת מתנדבות‬ ‫מארגנטינה ולאחר מכן התחתנו‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,1971‬כשנה לאחר החתונה‪ ,‬נולד בנינו הבכור‪ ,‬נמרוד‪ ,‬שגר כיום בניר ישראל‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,1973‬אחרי מלחמת יום הכיפורים‪ ,‬נולד בנינו השני‪ ,‬ינאי‪ ,‬שגר בניצן‪.‬‬ ‫בנינו השלישי‪ ,‬נדב‪ ,‬שנולד בשנת ‪ 1975‬גר כיום ברמת השרון‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫אריברטו ברנקה‬ ‫בן ‪76‬‬ ‫נשוי לשרה‬ ‫אב לשלושה‪ -‬נמרוד‪ ,‬ינאי ונדב‬ ‫סב לשישה נכדים‪.‬‬ ‫לפני הגיוס עבדתי בפרדס הקיבוץ ולאחר השחרור חזרתי לעבוד שם‪ .‬לאחר מכן היה צורך למנהל של‬ ‫הלולים וקיבלתי את המשרה הזו עליי‪ .‬בהתחלה היה מאתגר לנהל את הלולים כי לא הכרתי את העבודה‬ ‫מהסוג הזה‪ .‬היה לי קשה לעבוד שם‪ ,‬לראות את התעשייה הזו מבפנים ולקחת בה חלק‪ .‬עבדתי שם במשך‬ ‫שלוש שנים ולאחר מכן הקיבוץ מכר את הלולים‪ .‬בהמשך חזרתי לעבודה בפרדס ולאחר מכן עברתי לנוי‬ ‫ושם עבדתי עם יעל רובינשטיין במשך ‪ 15‬שנה‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬פתחתי את משק הילדים בקיבוץ ששילב בין‬ ‫החקלאות לבין הילדים‪ ,‬אך הוא נסגר לאחר שהקיבוץ עבר הפרטה‪ .‬בהמשך עבדתי במפעל \"פלטכניקה\"‪,‬‬ ‫שם לקחתי חלק בפרויקט מיוחד שיצר עבודה לוותיקי הקיבוץ‪ .‬היינו ממחזרים חלקי צעצועים ישנים‬ ‫ממפעלים בדרום ומרכיבים מהם צעצועים חדשים‪ .‬בעבודתי האחרונה לפני הפנסיה עבדתי במפעל וצבעתי‬ ‫כיסאות במשך ‪ 10‬שנים‪.‬‬ ‫עד יציאתי לפנסיה‪ .‬בפנסיה החלטתי שאני רוצה להתעסק באמנות‪ .‬אני מפסל ובונה דברים לגינה ולרחבי‬ ‫הקיבוץ ואני מאוד נהנה מזה‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,2012‬חבר טוב שלי נסע לפורטוגל‪ ,‬הוא סיפר לי שהוא מצא את שם המשפחה שלי במוזיאון של‬ ‫האנוסים‪ .‬לאחר כמה בירורים הלכתי לבדוק את העניין‪ ,‬וגיליתי שבתקופת האינקוויזיציה משפחתי‬ ‫הייתה צריכה לעבור התבוללות כדי להישאר בחיים‪ .‬אז הבנתי שאני בעצם יהודי וסגרתי מעגל‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫אריברטו ברנקה‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫הדסה וידאל‬ ‫בתבת ‪74‬‬ ‫נשואה לבני‬ ‫אם לשלושה‬ ‫סבתא לחמישה נכדים‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1945‬בניצנים הישנה‪ ,‬שנתיים אחרי העלייה לקרקע‪ .‬איני זוכרת מהתקופה של מלחמת‬ ‫השחרור ולפניה‪ ,‬רק סיפורים ששמעתי‪.‬‬ ‫‪.‬הורי היו ממקימי הקיבוץ‪ ,‬וזאת חוויה משמעותית שמלווה אותי מילדותי ולאורך חיי‪ .‬הם עברו הכול‬ ‫בניצנים‪ -‬העלייה על הקרקע‪ ,‬בניית ישוב חדש‪ ,‬מצור‪ ,‬הקרב‪ ,‬הנדידה למקום אחר והחזרה לניצנים‪ ,‬המקום‬ ‫שבו אנו נמצאים היום‪ .‬חוויה משמעותית נוספת שמלווה אותי היא‪ ,‬שהורי עסקו כל השנים בהמשך הקיום‬ ‫של ניצנים למען הנצחת חבריהם שנפלו כאן‪ .‬על זה גדלתי‪ .‬אימי‪ ,‬חנקה ז\"ל‪ ,‬יזמה את חדר הזיכרון הראשון‬ ‫של הקיבוץ ותערוכת זיכרון‪ ,‬עוד בניצנים הישנה‪ .‬אבי‪ ,‬קובה ז\"ל‪ ,‬יזם ועזר באיסוף התרומות להקמת בית‬ ‫ההנצחה המתנוסס על הגבעה ומביט לעבר ניצנים הישנה‪.‬‬ ‫ב\"מבצע תינוק\" עוד לא הייתי אפילו בת שלוש‪ .‬אבי נשא אותי על כתפיו ואימי נשארה בקיבוץ‪ .‬בפינוי הלילי‬ ‫הרגלי יצאו רק נשים בהריון ומטפלות‪ ,‬ורק ימים אחר כך פונו גם שאר האימהות מהקיבוץ‪ ,‬חוץ מהלוחמות‪.‬‬ ‫אנחנו‪ ,‬הילדים‪ ,‬הגענו בפינוי לבאר טוביה‪ ,‬משם הועברנו לנגבה‪ ,‬לתל יצחק ובסוף לכפר שמריהו‪ .‬היינו שם‬ ‫זמן רב‪ ,‬עד שהשבויים חזרו מהשבי‪.‬‬ ‫אני זוכרת את ההתחלה של ניצנים במקום החדש‪ .‬החברים ומעט החברות שהגיעו לבנות את ניצנים החדשה‬ ‫גרו בבית ערבי סמוך בסוראני בזמן שבנו את הבתים הראשונים בקיבוץ‪ .‬זיכרון ילדות שיש לי מהימים‬ ‫הראשונים בקיבוץ‪ -‬אני הולכת מהגן לכיוון החדר של ההורים שנמצא מעבר לשדרת הברושים ומנסה‬ ‫להתמצא בסביבה החדשה‪ .‬הכל נראה זר‪ ,‬עירום‪ ,‬מעט עצים‪ ,‬מעט בתים‪...‬‬ ‫בין בני כיתתי היו ילדים יתומים מהמלחמה‪ ,‬הורי והורים אחרים לקחו אחריות גם עליהם ותמיד דאגו שאף‬ ‫אחד לא ירגיש לבד‪ .‬החוויה הייתה שכולנו לא רק ילדים של ההורים הפרטיים שלנו כי אם ילדים של הקיבוץ‬ ‫וכולם דואגים לכולם‪ .‬כל ההורים לקחו חלק בגידול כל הילדים‪ .‬חוויה חזקה של ערבות הדדית ושייכות‪ .‬גן‬ ‫הילדים היה עבורנו בית לכל‪ .‬שיחקנו‪ ,‬אכלנו וישנו בו‪ ,‬הכל קרה שם‪ .‬את כיתות היסוד הראשונות למדנו‬ ‫בניצנים הישנה‪ ,‬שם הוקם כפר נוער לילדים שעלו לארץ אחרי השואה ללא הורים‪ .‬יחד איתם למדנו כל יום‬ ‫עד הצהריים‪ .‬לא הרגשנו הבדל בינינו לבין ילדי הכפר‪ ,‬הלימוד במשותף היה מובן מאליו‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫הדסה וידאל‬ ‫בתבת ‪74‬‬ ‫נשואה לבני‬ ‫אם לשלושה‬ ‫סבתא לחמישה נכדים‬ ‫כשהייתי בכיתה ד' הקיבוץ החליט שצריך להקים בית ספר בבית‪ .‬בשעות של אחרי הלימודים עבדנו במשק‬ ‫ילדים‪ ,‬שהיה ממוקם קרוב לבית הספר‪ .‬עבדנו בעיקר בחקלאות בגידול ירקות‪ .‬גם אחר הצהריים הייתה לנו‬ ‫פעי‪.‬לות‪ ,‬כשהמטפלת שלנו שימשה גם כמדריכה‪ .‬מכיוון שזאת הייתה אימי הייתה לי אחריות להתנהג יפה‪,‬‬ ‫לעזור ולא לעשות \"קונצים\"‪ ...‬לא תמיד זה היה קל! זכור לי שלא היינו ילדים מאוד ממושמעים‪ ,‬וביום בו‬ ‫אמא נעדרה היה קשה למצוא לה מחליפה‪ .‬בנוסף‪ ,‬התקיימה אצלנו פעילות של תנועת \"הנוער הציוני\"‬ ‫שהורינו התחנכו בה בצעירותם‪ .‬היה לנו מדריך‪ ,‬למדנו שדאות‪ ,‬קשרים צופיים‪ ,‬יצאנו למחנות‪ ,‬ובגיל‬ ‫המתאים קיבלנו את סמל התנועה בטקס חגיגי‪.‬‬ ‫בית ספר תיכון לא היה בניצנים‪ ,‬בקיבוצים בסביבה היו בתי ספר של השומר הצעיר ולא היה נהוג אז לערבב‬ ‫בתחום החינוך בין התנועות השונות‪ .‬לכן‪ ,‬בית ספר תיכון למדנו בתיכון עירוני באשקלון‪ .‬כל יום ירדנו‬ ‫לכביש‪ ,‬חיכינו לאוטובוס אגד ונסענו ללמוד ושוב בסיום היום‪ ,‬לא היו לנו הסעות‪.‬‬ ‫חוויות עשירות מלוות אותי מהחגים בקיבוץ‪ ,‬כילדה‪ ,‬כחברה‪ ,‬כשותפה בוועדות תרבות‪ ,‬בנגינה ובהכנות‬ ‫השונות‪ .‬החגים תמיד היו חשובים לי‪ ,‬ולקראת כל חג הייתה אווירה מיוחדת בחצר הקיבוץ‪ .‬החג היה‬ ‫משותף‪ ,‬וכולם לקחו בו חלק‪.‬‬ ‫תמיד היה לי ברור שניצנים זה הבית שלי !!!‬ ‫ינקתי את השייכות למקום הזה מגיל צעיר‪ ,‬ידוע שדור הבנים הראשון ברוב הקיבוצים המשיך את דרכם של‬ ‫הוריו ונשאר בקיבוץ‪ .‬בני‪ ,‬בעלי‪ ,‬היה צריך להבטיח לי שיסכים לחיות איתי בניצנים‪ .‬זה היה התנאי‪.‬‬ ‫ילדינו כבר התחילו לשאול יותר שאלות‪ ,‬ואני כאמא חשבתי וחושבת גם כיום שעל כל ילד לבחור את דרכו‪ ,‬גם‬ ‫אם הוא בוחר לעזוב‪ .‬קיבוץ מתאים למי שאוהב את ערכי החיים שלו‪ ,‬ולא לכל אחד‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫בני וידאל‬ ‫בן ‪79‬‬ ‫נשוי להדסה וידאל‬ ‫אב לשלושה‪ -‬שרון‪ ,‬כרמל וירדן‬ ‫סב לחמישה נכדים‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1941‬בקהיר שבמצרים‪ .‬אחד הזיכרונות הראשונים שלי זה שאני פותח את חלון חדר השינה שלי ורואה‬ ‫את השמש שוקעת מעבר לפירמידה העתיקה ביותר‪ ,‬בצורה של מדרגות‪\" ,‬הפירמידה של סקארה\"‪ ,‬הבנויה מלבנים‬ ‫ומגיעה לגודל עצום ‪ -‬זה היה הנוף שלי ממצרים‪ .‬אחרי הלידה‪ ,‬אמי הרגישה לא טוב אז עברנו מקהיר לחלואן ‪ -‬עיר‬ ‫קטנה יפיפיה מדרום לקהיר‪ ,‬לעיר זו באו אנשים מכל העולם לטפל בעצמם‪ .‬שם אמי נרפאה‪.‬‬ ‫אני למדתי בבית ספר לא יהודי‪ ,‬אצל הגויים‪ ,‬בעיקר כמרים איטלקיים‪ .‬הכמרים האלה לימדו כל החיים שלהם‬ ‫בהתנדבות‪ .‬הם היו שייכים למסדר מיוחד‪ ,‬שנקרא סליזיאני‪ ,‬והשליחות שלהם בנזירות היא ללמד ובית הספר היה‬ ‫מצוין‪ .‬אך אסור היה לדבר ערבית‪ ,‬רק צרפתית‪ .‬בבית אנחנו דיברנו צרפתית‪ ,‬וגם בחוץ‪ .‬במצרים הייתה תודעה שאתה‬ ‫צריך לדעת שפות‪ .‬מי שלא לומד שפות הוא 'לא יוצלח'‪ .‬אנחנו דיברנו רק ‪ 4‬שפות‪ .‬למדנו בבית הספר הנוצרי במהלך‬ ‫השבוע ובימי ראשון למדנו עברית‪ ,‬לקרוא ולכתוב ולא רק תפילות‪ ,‬אצל מסייה ומדאם אזולאי‪ .‬מדאם אזולאי הביאה‬ ‫מישראל ספרים בעברית שנקראו \"עלה\"‪ .‬אני זוכר אותם עד היום‪ .‬הקשר שלי ושל משפחתי עם ארץ ישראל היה חזק‬ ‫מאד‪ .‬אפילו כשהוריי יצאו לירח‪-‬הדבש עברו ברכבת דרך תל אביב‪ ,‬ישנו לילה אחד במלון בלפוריה ברחוב הרצל‪,‬‬ ‫המלון היחידי שהייתה לו מעלית בשנת ‪ ,1928‬והמשיכו ללבנון לבתי מלון יפהפיים בהרים‪ .‬המזרח התיכון זה שדה‬ ‫החינוך שלי‪ ,‬וזה השפיע עלי גם לאורך השנים‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,1948‬עם פרוץ מלחמת השחרור בארץ ישראל‪ ,‬לא היינו רצויים במצרים‪ ,‬כי היינו יהודים‪ .‬דודי נתפס ונשלח‬ ‫למחנה מעצר בטענה שהוא מרגל ציוני‪ ,‬זרקו אותנו ממצרים‪ .‬סגרו לנו את בית הדפוס שהיה שייך למשפחה ותוך שבוע‬ ‫גם אנחנו היינו בחוץ בלי כלום‪ .‬שטנו באוניה מאלכסנדריה למרסיי בצרפת‪ ,‬שם אבי מצא עבודה והיה מוכן להישאר‪,‬‬ ‫אבל אמי לא רצתה‪ .‬היא רצתה להגיע לישראל והצליחה לשכנע אותו‪ .‬בתאריך ה‪ 29-‬באוקטובר ‪ 1950‬עלינו לארץ‬ ‫באוניה \"נגבה\" והגענו לחיפה בבוקר‪ .‬כולם עלו לסיפון ושרו התקווה‪ .‬זו באמת הייתה שירה ספונטנית מכל הלב ‪-‬‬ ‫לשיר את ההמנון‪ ,‬ולא במסגרת טקס‪ .‬אני הייתי בן תשע‪ ,‬ואני זוכר היטב את התחושה‪.‬‬ ‫הגענו 'עולים חדשים' למעברה בטבריה‪.‬זה היה לקראת החורף הקשה של שנת ‪ ,1950‬סערה וגשם ראשון וכל האוהל‬ ‫שלנו התרומם ועף‪ .‬הדודה שלי בטבריה אירחה אותנו אצלה בימי החורף ומשם מגיע המבטא שלי – ב‪-‬ע' ח' כמו‬ ‫שדיברו בטבריה‪ .‬שם למדתי בבית ספר \"אליאנס\" בגלל הצרפתית‪ ,‬עד שעברנו מטבריה לתל אביב‪ .‬אמי רצתה לעבור‬ ‫לתל אביב כי בטבריה לא הייתה אוניברסיטה‪ .‬לכן‪ ,‬במקום לקנות וילה בטבריה‪ ,‬עברנו לדירת גג קטנה בתל אביב‪.‬‬ ‫בקיץ למדתי את כל האנגלית שצריך כדי לעלות לתיכון‪ .‬במקביל‪ ,‬הייתי צריך גם לעבוד כדי להשתתף בפרנסת‬ ‫המשפחה‪ ,‬כך למדתי בערב ועבדתי בבוקר כנער שליח בחברת \"דובק\" לסיגריות‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫בני וידאל‬ ‫אהבתי את תל אביב מאד‪ .‬העיר פתחה לי את הדמיון לכל מיני כיוונים‪ .‬אחרי שסיימתי את לימודיי בתיכון‪,‬בשנת‬ ‫‪ ,1960‬התגייסתי לצבא ליחידה מיוחדת – מודיעין לוחם‪ .‬באחת הפעולות שעשינו הגעתי לניצנים‪.‬שם התאמנו עם‬ ‫היחידה על כיבוש יעד‪ ,‬בלילה \"כבשנו\" את המחנה הבריטי שהיה צמוד לניצנים הישנה‪ .‬זו פעם ראשונה שניצנים נקלט‬ ‫לי‪ .‬סיימתי את השירות הסדיר‪ ,‬והחלטתי ללמוד מזרח תיכון – היסטוריה וגיאוגרפיה‪ .‬אך בשביל לממן את לימודיי‪,‬‬ ‫הלכתי לקורס מורי דרך ואז התחלתי להדריך תיירים וללמוד באוניברסיטה‪.‬‬ ‫באחד הימים של חודש מאי הציעה לי מכרה להצטרף לשמוע קונצרט עם מקהלה בטבע כיוון שאהבתי מוסיקה והלכנו‬ ‫לקונצרט מעל אבו גוש‪ .‬שם בטבע פגשתי את הדסה אישתי‪ ,‬שבמקרה בת קיבוץ ניצנים‪ .‬היא הייתה מורה למוסיקה‬ ‫ושרה ב\"מקהלת אבו גוש\"‪ .‬ישבנו לאכול ארוחת צהרים יחד ומשם המשכנו את הקשר‪ .‬הדסה למדה בתל אביב בסמינר‬ ‫הקיבוצים וכשסיימה את לימודיה בשנת ‪ 1967‬התחתנו‪ ,‬בדיוק לפני מלחמת ששת הימים‪ .‬במהלך ירח הדבש שלנו כבר‬ ‫קראו לי למילואים‪ .‬במלחמה הגענו עם הכוחות עד לתעלת סואץ וחזרה לקיבוץ עוד בתום היום השישי של הקרבות‪.‬‬ ‫ניצנים ואני‬ ‫אחרי המלחמה היה ברור לי שאני בא לקיבוץ אך עדיין לא סיימתי את הלימודים‪ .‬המשכתי ללמוד והייתי \"בעל של‬ ‫חברה\" – עוד לא חבר קיבוץ‪ .‬בינתיים פנה אלי אהרון קורנפלד ואמר לי שהקיבוץ צריך מורה שילווה את ילדי הקיבוץ‬ ‫לבית הספר התיכון בשער הנגב‪ .‬הרגשתי שאני רצוי בניצנים וזו הייתה תחושה טובה‪ .‬חשבתי לנסות שנה אחת‪ ,‬אבל‬ ‫המשכתי חמש שנים‪ .‬מה שמצא חן בעיני בקיבוץ ניצנים הייתה האווירה הפוליטית הליברלית שלה‪ ,‬התפיסה שלי‬ ‫התאימה לליברלים העצמאיים‪ ,‬בכיוון של הומניזם עולמי‪.‬‬ ‫הפעם הראשונה שהרגשתי שאני ישראלי הייתה רק בשנת ‪ .1953‬זה קרה בחגיגת בר מצווה של תלמיד שלמד איתי‬ ‫באותה כיתה – יקי בן מנחם‪ .‬באמצע החגיגה שלו הוא התחיל לבכות‪ .‬הוא סיפר שהדוד שלו נפל במלחמת השחרור‬ ‫בקרב בתל גיבורים‪ .‬באמצע החגיגה הוא נזכר בדוד שלו שלא יכול להשתתף בשמחה שלו‪ .‬ואז פתאום ראיתי את השכול‬ ‫בעיניי‪ .‬חבר שלי מהכיתה בוכה על דודו‪ .‬הדוד שלו נתן את חייו‪ .‬ואצלי – כל הדודים שלי חיים! פה באירוע הזה‬ ‫התחילה הזדהות שלי עם ארץ ישראל‪.‬‬ ‫כשהגעתי ארצה עוד לא היו בארץ ‪ 2‬מיליון תושבים‪ ,‬אז היה יחד מיוחד‪ .‬כולם הכירו את כולם‪ .‬המדינה הייתה קטנה‪.‬‬ ‫הרגשתי את זה גם בקיבוץ‪ ,‬למרות שהקיבוץ היה עני ועלוב מאד‪ ,‬היה 'יחד' ואווירה טובה‪ .‬ודווקא ה\"עוני\" הזה נתן‬ ‫לך גאווה ורצון להגיע להישגים – כל יום עוד הישג! בנוסף‪ ,‬ניצנים היה קיבוץ קטן – כולם מכירים אותך ואתה מכיר‬ ‫את כולם‪ .‬הרגשתי בתוך חברה שאתה יכול לצמוח איתה‪ ,‬יש לך זהות חברתית‪ ,‬אפילו החינוך המשותף היה מיוחד‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלנו‬ ‫הדסה ובני‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫מיכל חומסקי‬ ‫בת ‪75‬‬ ‫נשואה לישראל‬ ‫אם לארבעה ילדים ‪ -‬טל‪ ,‬ניר‪ ,‬רן ורוני‬ ‫סבתא לשנים‪-‬עשר נכדים‬ ‫נולדתי בקיבוץ בשנת ‪ .1945‬בשנת ‪ ,1948‬עם פרוץ מלחמת השחרור כשהוציאו את הילדים \"במבצע תינוק\" הייתי כבת‬ ‫שנתיים וחצי‪ ,‬הוציאו גם את אבא שלי לניתוח מכיוון שחלה בדלקת תוספתן ואמי יצאה בשלב מאוחר יותר יחד עם‬ ‫הנשים‪ .‬הוציאו אותנו ממש על הידיים‪ ,‬לקחו אותנו תחילה לבאר טוביה‪ ,‬אז לתל יצחק ומשם לכפר שמריהו‪ .‬לאחר‬ ‫מ‪.‬כן‪ ,‬לקראת שנת ‪ ,1950‬חזרנו לקיבוץ‪ .‬אני לא זוכרת כלום ממבצע תינוק‪ ,‬הזיכרון הראשון שלי היה כשהייתי בת‬ ‫חמש וירד שלג בכל הארץ‪ .‬אני זוכרת את השלג שירד כשהיינו בכפר שמריהו‪.‬‬ ‫הסבים שלי עלו חצי שנה לפני מלחמת השחרור והם סיפרו לי שבזמן \"מבצע תינוק\"‪ ,‬סבא שלי עמד כל הלילה וקרא‬ ‫תהילים‪ .‬הם היו ההורים היחידים של חברים בקיבוץ‪ ,‬הם היו דתיים והקיבוץ התייחס אליהם באופן מיוחד‬ ‫ומתחשב‪.‬‬ ‫בגיל ‪ 17‬יצאתי לבית ספר לאחיות‪ ,‬אך הקיבוץ החתים אותי שלמרות שהם שולחים אותי ללמוד להיות אחות‪ ,‬הם לא‬ ‫מתחייבים לתת לי עבודה בתור אחות בקיבוץ‪ .‬בגיל ‪ 19‬ילדתי את טל‪ ,‬ובגיל ‪ 20‬התחלתי לעבוד בתור אחות בקיבוץ‪.‬‬ ‫בגלל שהייתי האחות היחידה במרפאה בקיבוץ הייתי \"משוחררת\" מתורנויות‪ .‬לאחר זמן מה‪ ,‬קופת החולים קבעה‬ ‫שכדי להיות אחות מוסמכת צריך ללמוד תואר אקדמי‪ ,‬אשר לא היה לי‪ ,‬לכן לא יכולתי להמשיך לעבוד במרפאת‬ ‫הקיבוץ‪ .‬לאחר כמה שנים חזרתי ללמוד את התואר האקדמי‪ ,‬ומאז ועד היום אני אחות במרפאה בניצנים‪.‬‬ ‫לאחר כמה שנים טסנו לשליחות באורוגוואי‪ ,‬היינו שם עם ילדינו טל וניר‪ ,‬בננו השני‪ .‬כשהיינו שם‪ ,‬נפל לי אסימון‬ ‫כמה קשה היה יכול להיות לעלות לארץ‪ .‬בשבילנו זה היה מעולה העליות האלו‪ ,‬הם \"החיו\" את הקיבוץ שלנו שהיה‬ ‫שרוי באבל הגדול בעקבות המלחמה‪ .‬בין אם זה בגלל שקראו לנו בוגדים ובין אם זה בגלל שנהרגו הרבה מאוד מאנשי‬ ‫הקיבוץ‪ .‬נוסף לך‪ ,‬היה רעב בקיבוץ וקושי כלכלי ‪ .‬כשהגיעה הקבוצה הראשונה של הדרום אמריקאים הם התחילו‬ ‫לעשות קבלות שבת‪ ,‬חגים ומסיבות והעלו את המורל שהיה בקיבוץ מאוד‪.‬‬ ‫אני נולדתי וגדלתי פה‪ ,‬הייתי הילדה של כולם‪ .‬כשנסענו לשליחות‪ ,‬התגעגעתי לקיבוץ מאוד‪ .‬שם‪ ,‬נפל לי אז האסימון‬ ‫שהתפקיד שלנו הוא לשכנע הורים לתת לילדים שלהם לעלות ולבנות את ארץ ישראל‪ ,‬משכנעים ילדים לעזוב את‬ ‫הבית‪ .‬הבנתי‪ ,‬שאני צריכה להתייחס לעולים החדשים אחרת‪ ,‬בגלל הוויתור שהם עשו ועושים עבורנו ועל התרומה‬ ‫הגדולה שלהם‪.‬‬ ‫כשהתקבלה ההחלטה לעבור ללינה משפחתית בניצנים אני התנגדתי‪ .‬לי היה טוב בלינה המשותפת ולילדיי היה טוב‬ ‫בלינה המשותפת‪ ,‬אז תהיתי למה לשנות משהו טוב‪ .‬בשמירת לילה בכה לי תינוק בכל שעתיים‪ ,‬ילד בן שלוש בוכה‬ ‫בלילה לאמא‪ ,‬ובטח שלא לשומר לילה‪ .‬באותו רגע הבנתי שטעיתי‪.‬‬ ‫ישראל ואני חיים בניצנים עד היום‪ ,‬ומאוד אוהבים את ההווי הקיבוצי ואת הקהילה שלנו‪ .‬בנינו כאן את ביתנו‬ ‫וגידלנו את ארבעת ילדינו‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫ישראל חומסקי‬ ‫בן ‪79‬‬ ‫נשוי למיכל‬ ‫אם לארבעה ילדים ‪ -‬טל‪ ,‬ניר‪ ,‬רן ורוני‬ ‫סבא לשנים‪-‬עשר נכדים‪.‬‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1941‬בבואנוס איירס‪ ,‬ארגנטינה‪ .‬בערך בגיל ‪ 11-12‬הצטרפתי לתנועת \"הנוער הציוני\"‪ .‬בגיל ‪ 14‬התחלתי‬ ‫ללכת לפעילויות של התנועה‪ ,‬המדריכים היו עוברים דרך הבתים ולוקחים אותנו לפעילויות שקרו לרוב בסופי שבוע‪.‬‬ ‫הקבוצות היו בנים ובנות בנפרד‪ .‬היינו חוגגים ומציינים את כל החגים היהודים‪ ,‬היינו מקשטים את הסניף‪ ,‬ןעושים‬ ‫תחרויות‪.‬‬ ‫אחי‪ ,‬הגדול ממני בשבע שנים‪ ,‬עלה לארץ לקיבוץ עין השלושה לפניי ‪ ,‬כך שהיה לי יותר קל לעלות לארץ‪ .‬לפניי העליה‬ ‫לארץ‪ ,‬היה לנו פרק הכשרה של שנה שבו הלכנו ללמוד איך לעבוד בשדה‪ .‬היינו רק הבנים‪ ,‬והבנות ביקרו כל סוף שבוע‪.‬‬ ‫בישלנו לבד‪ ,‬אכלנו בעיקר בשר ותפוחי אדמה‪ ,‬היינו שם עד שהודיעו לנו שעולים לארץ‪ ,‬כל אחד חזר לביתו והתכונן‬ ‫לעלות‪.‬‬ ‫הוריי עלו לארץ גם כן‪ ,‬לקיבוץ עין השלושה‪ .‬אחרי שאחי עזב את קיבוץ עין השלושה ואמי נפטרה‪ ,‬אבי עבר לקיבוץ‬ ‫שלי‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,1960‬כשהייתי בן ‪ ,20‬עלינו לארץ‪ ,‬הגרעין השני שהגיע לניצנים‪ .‬הגענו ישר לקיבוץ‪ ,‬אני וחברי לגרעין ‪ -‬חיים‬ ‫שכטמן‪ ,‬משה רוזנטל‪ ,‬קיצ'ואה‪ ,‬שאול בן גל‪ ,‬וישעיהו אבידן‪ .‬כשהגענו לקיבוץ קיבלנו שלושה ימי מנוחה מהדרך‬ ‫שהייתה הפלגה קשה של כמה שבועות בים‪ .‬תחילה‪ ,‬נשלחנו לעבודה בפרדס‪ ,‬בחורף‪ ,‬בקטיף‪ .‬שם‪ ,‬פגשתי את מיכל‬ ‫שבמקרה עבדה אז בפרדס‪ .‬עבדתי בפרדס עד הגיוס‪.‬‬ ‫שירתתי בנחל‪ ,‬במהלך השירות התנועה ביקשה מהצבא לשחרר מספר חיילים לעבוד בחינוך בכפרי נוער במקביל‬ ‫לשירות‪ .‬כך עבדתי תקופה במזכירות של התנועה בתל אביב‪ ,‬ובחוות הנוער הציוני בירושלים‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬עברתי‬ ‫לאימון מתקדם בגדוד ‪ 50‬של הנחל‪ ,‬ובמהלכו עברנו קורס צניחה‪ ,‬שהיה חוויה גדולה‪.‬‬ ‫אחרי שסיימתי את השירות עבדתי בפרדס‪ ,‬אחרי הקטיף מתחילים להתפזר למקומות עבודה אחרים ‪ .‬אני עברתי‬ ‫לפלחה‪ ,‬גידולי השדה‪ .‬אני טוען שמי שהכניס אותי לאווירה של העבודה זה ספרון שמצאתי של א‪.‬ד גורדון ושם הוא‬ ‫מספר את החוויות והרגשות שלו בעבודה‪ .‬חלק מהכניסה שלך למסגרת ולקיבוץ באה דרך העבודה‪,‬כולם עבדו‬ ‫בחריצות מאוד גדולה‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫ישראל חומסקי‬ ‫בן ‪79‬‬ ‫נשוי למיכל‬ ‫אם לארבעה ילדים ‪ -‬טל‪ ,‬ניר‪ ,‬רן ורוני‬ ‫סבא לשנים‪-‬עשר נכדים‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,1967‬עם פרוץ מלחמת \"ששת הימים\"‪ ,‬גייסו אותי למילואים בצנחנים‪ .‬הייתה שם אווירה מאוד מיוחדת‪,‬‬ ‫‪\".‬המשפט המפורסם שם היה \"מתי מתחילים‬ ‫נלחמנו בירושלים בגבעת התחמושת‪ .‬עלינו לגבעה ‪ 80‬איש וירדנו ממנה רק כ‪ .48 -‬עברו מאז הרבה שנים אך זה עדין‬ ‫מלווה אותי‪ ,‬יש כאלה שעברו את זה יותר קל‪ ,‬יש כאלה שפחות‪ .‬היה קרב קשה‪ ,‬זה היה מחנה אנגלי של המשטרה‪,‬‬ ‫היו שם בונקרים ותעלות‪ .‬היינו אמורים לעלות על המטוסים בשדה התעופה של גבעת ברנר ואז הגיעה הודעה שבוטל‪,‬‬ ‫כי הטנקים כבר הגיעו אל האש‪ .‬בדיעבד הבנו שמזל שלא הצניחו אותנו כי המקום שהיינו אמורים לצנוח בו היה‬ ‫ממוקש כולו‪.‬‬ ‫לחזור לחיים נורמלים אחרי דבר כזה זה קשה‪ ,‬היה לי חבר טוב מקיבוץ כפר גליקסון‪ ,‬שנהרג בלחימה‪ .‬הייתי צריך‬ ‫ללכת להלוויתו ולפגוש את ההוריו שהכירו את המשפחה של מיכל‪ .‬הפרק הזה בחיי קשה לי מאוד‪.‬‬ ‫מיכל‪ ,‬אני ושני ילדינו הגדולים‪ ,‬טסנו לשליחות באורוגוואי מטעם \"הנוער הציוני\"‪ .‬היו שם מספר סניפים של התנועה‬ ‫וקהילה יהודית מאוד פעילה‪ .‬התחלנו לארגן שם קבלות שבת‪ ,‬בקבלת שבת היו מופעים שכל פעם מישהו אחר העלה‪.‬‬ ‫לי זה הוסיף גם עבודה והרבה כיף‬ ‫כשחזרנו לקיבוץ מהמשלחת נבחרתי לתפקיד מזכיר הקיבוץ למספר שנים‪ ,‬במקביל לעבודתי במפעל \"פלטכניקה\"‬ ‫בתור מנהל מכירות‪ .‬שם עבדתי משנת ‪ 1972‬עד שיצאתי לפנסיה‪ .‬לאחר מכן עבדתי במשך חמש שנים בתור פנסיונר‬ ‫בפלטכניקה עד שהמפעל נסגר‪ ,‬היה נהדר לעבוד במפעל של הקיבוץ‪.‬‬ ‫מיכל ואני חיים בניצנים עד היום‪ ,‬ומאוד אוהבים את ההווי הקיבוצי ואת הקהילה שלנו‪ .‬בנינו כאן את ביתנו וגידלנו‬ ‫את ארבעת ילדינו‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלנו‬ ‫מיכל וישראל‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫ישעיהו לוי‬ ‫בן ‪73‬‬ ‫נשוי לצביה‬ ‫אב לשלושה‪ -‬רז‪ ,‬שגיא ונטע‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫נולדתי בשנת ‪ .1947‬הגעתי לקיבוץ בגיל שש יחד עם הוריי‪ ,‬ואחותי‪ .‬כשהוריי הגיעו לארץ הם התיישבו תחילה‬ ‫בגליל ו\"התגלגלו\" לקיבוץ ניצנים בשנת ‪.1952‬‬ ‫היום אני רואה את החיים בקיבוץ כילד בתור חוויה גדולה‪ ,‬היו לי חוויות כמו לינה משותפת או העבודה במשק‬ ‫ילדים שבו היינו חולבים עיזים‪ ,‬מגדלים ירקות ודרך הכסף שהרווחנו קנינו דברים \"כיפים\" כמו פטיפון או‬ ‫אופניים‪.‬‬ ‫עוד דבר שעיצב את הילדות שלי בקיבוץ היה תנועת הנוער‪ ,‬אנחנו היינו חלק מתנועת \"הנוער הציוני\"‪ ,‬שבה בכל‬ ‫שנה היינו יוצאים למשך שבוע ימים למחנה קיץ ולטיולים נוספים‪.‬‬ ‫אז בקיבוץ‪ ,‬כל הילדים התחילו לעבוד בכיתה ח'‪ .‬בכל פעם שהיו גיוסים נרתמנו לעבודה‪ ,‬התחלנו לעבוד בחמש‬ ‫בבוקר בשדות תפוחי האדמה או בחמניות‪ ,‬לאחר מכן היינו הולכים לבית הספר‪.‬‬ ‫איני חושב שהיום ניתן לחוות חוויות דומות לאלו שהיו לי בבית הילדים‪,‬בלינה המשותפת‪ .‬היינו כל כך מגובשים‪,‬‬ ‫עשינו הכל יחדיו‪ .‬כל דבר שקרה‪ ,‬קרה לנו ביחד‪ ,‬אפילו אם מישהו היה חולה היינו חולים כולנו‪ .‬מסורת שזכורה‬ ‫לי במיוחד היא שנת המצוות בקיבוץ‪ .‬היה נהוג שעם ההגעה לגיל המצוות‪ ,‬קיבלנו שלוש‪-‬עשרה משימות שהיינו‬ ‫צריכים לבצע כקבוצה‪ ,‬ביניהן לכתוב משהו על החוויות בקיבוץ‪ ,‬משימת חוץ שבה עלינו להכין לעצמנו את האוכל‬ ‫ולדאוג לעצמנו בשטח‪ ,‬להעביר שבת אחת בקיבוץ דתי‪ ,‬שחזור אירועים היסטוריים שקרו בקיבוץ ‪.‬‬ ‫בצבא התגייסתי לצנחנים ובמרץ ‪ ,1967‬עוד לפני המלחמה‪ ,‬כבר הייתי חייל משוחרר‪ .‬בעקבות המתיחות שהייתה‬ ‫ערב מלחמת \"ששת הימים\"‪ ,‬נקראנו למילואים והתכוננו לצנוח באל עריש‪ .‬ברגע האחרון התכנית הזו בוטלה‪,‬‬ ‫ועברנו לירושלים‪ .‬לימים שחררנו את העיר‪ .‬אני נלחמתי ונפצעתי קשה באזור שכונת שיח ג'ראח‪ ,‬הייתי חודשיים‬ ‫וחצי בבית החולים ולאחר מכן בשיקום שארך כשנתיים‪.‬‬ ‫בגלל שהייתי חובש בצנחנים הייתי יותר חשוף ופגיע‪ .‬פעם אחת בעודי מטפל בפצוע‪ ,‬ירו בי מאחור‪.‬‬ ‫במהלך תקופת השיקום הקיבוץ עזר לי מאוד‪ .‬הדבר היחיד שהצלחנו לשמר אחרי תהליך ההפרטה הוא הערבות‬ ‫ההדדית שנשארה בקהילה‪ .‬הקיבוץ לא נתן לאף אחד ליפול‪ ,‬אם חבר היה חלש הוא היה מקבל עזרה‪ ,‬וכך גם אני‬ ‫קיבלתי‪ .‬הקיבוץ מגן על החלשים‪ ,‬הוא נותן להם הרבה‪.‬‬ ‫אחרי שהתאוששתי חזרתי למילואים והספקתי להיות בלבנון בשנת ‪ 1982‬ביחידות עורפיות‪.‬‬ ‫אחרי הפציעה אני וצביה הפכנו לזוג והתחתנו‪ .‬במשך השנים עבדתי תחילה בחקלאות ואז עברתי למסגריה‪.‬‬ ‫‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫ישעיהו לוי‬ ‫בן ‪73‬‬ ‫נשוי לצביה‬ ‫אב לשלושה‪ -‬רז‪ ,‬שגיא ונטע‪.‬‬ ‫משבר ההפרטה היה לי קשה‪ .‬תחילה התנגדתי להפרטה כמו רבים‪ ,‬שרצו שגם ילדיהם יחוו את אותה חוויה‬ ‫שהייתה להם‪ .‬הצטערתי מאוד על השינויים אך בשלב מאוחר יותר הבנתי שזה פרק מסוים בחיים‪ ,‬ושעכשיו מתחיל‬ ‫פרק חדש‪ .‬הערבות ההדדית נשארה בקהילה‪ .‬היה לנו חשוב שהיא לא תפגע למרות כל השינויים שהקיבוץ עובר‪ ,‬כי‬ ‫הדאגה לאחר היא ששומרת על מהות הקיבוץ והקהילה שבתוכו‪ .‬לכן הקמנו את הקרן לערבות הדדית‪.‬‬ ‫מהמעבר ללינה משפחתית הדרך להפרטה הייתה כבר סלולה‪ .‬היום כשאני מסתכל אחורה אני מבין שלא הייתה‬ ‫ברירה‪ ,‬הקיבוץ הזדקן וצעירים לא רצו לבוא‪ .‬אני מרגיש שהקיבוץ מאוד השתנה‪ ,‬אבל הצלחנו לשמור על הצביון‬ ‫הקיבוצי והאידיאולוגיה הקיבוציות‪.‬‬ ‫לא הייתי מחליף אותו בשום דבר אחר ולמעשה לא עזבתי את הקיבוץ מעולם‪ .‬אני שמח על ההחלטה הזו‪ ,‬כי צורת‬ ‫החיים הקיימת כאן סיפקה את מה שאני ראיתי בתור ערך‪.‬‬ ‫היום אני בן ‪ ,74‬עדיין עובד בתור נהג רכב הסעות‪ .‬חלק מהמהות של הקיבוץ הוא ערך העבודה‪ ,‬למרות שאני‬ ‫פנסיונר אני ממשיך לעבוד‪ .‬זה אחד מהדברים שהקיבוץ נתן לי מגיל צעיר‪ ,‬חינך אותי לעבודה ולחריצות‬ ‫‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫ישעיהו לוי‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫דוד מנור‬ ‫בן ‪88‬‬ ‫אלמן למרים ז\"ל‬ ‫אב לארבעה‪ -‬אמיר‪ ,‬אודי‪ ,‬גבי ורינת‪ .‬סבא לשניים‪-‬עשר נכדים ונין אחד‪.‬‬ ‫סיפור עלייה‪:‬‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1933‬בואנוס איירס‪ ,‬ארגנטינה‪ ,‬השתייכתי לתנועת הנוער הציוני\" ושם בגיל חמש‪-‬עשרה הכרתי את‬ ‫אשתי לעתיד מרים‪ .‬בשנת ‪ ,1951‬הגעתי לארץ ישראל לקורס מדריכים ובסיומו חזרתי לארגנטינה לגרעין שלי‪.‬‬ ‫מרים ואני‪ ,‬יחד עם חברי הגרעין‪ ,‬עלינו לארץ במטרה להגיע ישר לקיבוץ \"ניצנים\" ולתת יד בבניין הקיבוץ לאחר‬ ‫מלחמת \"העצמאות\"‪ .‬בשנת ‪ ,1957‬לאחר מסעות רבים בעולם‪ ,‬אני ומרים הגענו יחד לקיבוץ ובאותה השנה אמיר‪,‬‬ ‫בנינו הבכור‪ ,‬נולד‪.‬‬ ‫\"ניצנים ואני\"‪:‬‬ ‫כאשר הגעתי לקיבוץ ניצנים‪ ,‬עבדתי כנהוג שבועיים בכל ענף כדי שאוכל להחליט איזה ענף מתאים לי‪ .‬בחרתי‬ ‫לעבוד לפרדס ועבדתי שם במשך עשר שנים‪ ,‬במהלכן יצאתי יחד עם משפחתי לשליחות בארגנטינה מטעם התנועה‪.‬‬ ‫לאחר שחזרנו לארץ‪,‬הקיבוץ שלח אותי ללמוד קורס מרכזי משק‪ ,‬וכך עבדתי כרכז משק במשך שתי קדנציות לא‬ ‫רצופות‪ .‬באותה התקופה‪ ,‬מרים אשתי עסקה בחינוך וניהלה את בית ספר \"ניצן\" במשך הרבה שנים‪.‬‬ ‫לאחר מלחמת \"יום הכיפורים\" עברתי לעבוד כגזבר הקיבוץ וכשסיימתי את תפקידי‪ ,‬חזרתי לקדנציה השנייה בתור‬ ‫רכז המשק‪ .‬במהלך שנותיי בהנהלת ניצנים‪ ,‬לקחתי חלק בתהליכי הפיתוח הכלכלי שעבר הקיבוץ כאשר הובלנו את‬ ‫רכישת מפעל הכסאות \"פלטכניקה\"‪ ,‬בו בהמשך עבדתי בשיווק ובמכירת כסאות‪ .‬בשנת ‪ ,1993‬בגיל ‪ ,60‬עזבתי את‬ ‫המפעל ועברתי לעבוד בוועדת כוח אדם בקיבוץ‪ .‬לאחר יציאתי לפנסיה‪,‬בתחילת שנות האלפיים ועד לפני שלוש‬ ‫שנים‪ ,‬הייתי גזבר של תנועת \"הנוער הציוני\"‪.‬‬ ‫מאוד האמנתי באידיאולוגיית הקיבוץ‪ ,‬בסולידריות ובשיתוף‪ ,‬אך הבנתי כי השינויים שקרו בקיבוץ היו חשובים‬ ‫להמשך קיומו ולהתאמה שלו להתפתחות המדינה והעולם‪ .‬לכן בסופו של דבר אני מאוד תומך ומאמין בדרך בה‬ ‫בחר הקיבוץ בשנים האחרונות‪.‬‬ ‫מרים ואני הקמנו במהלך השנים משפחה בקיבוץ וגידלנו ארבעה ילדים ביחד‪ ,‬אמיר‪ ,‬אודי‪ ,‬גבי ורינת‪ .‬היום אני‬ ‫סבא לשניים‪-‬עשר נכדים ונין אחד‪.‬‬

‫יוני ‪2021‬‬ ‫הסיפור שלי‬ ‫דוד מנור‬