פרידה

‫נשארתי בבויה עוד כמה ימים במהלכן נפגשנו שוב‪ .‬הייתי המאושר‬ ‫באדם‪ .‬הידיעה שאחי נותר בחיים ואף זכיתי לפגוש אותו היתה מעבר‬ ‫לכל הציפיות שלי‪ .‬היה מרגש להיפרד ממנו‪.‬‬ ‫לאחר הביקור המשכתי לבוקרשט שברומניה‪ .‬בנסיעות מעיר לעיר פגשתי‬ ‫בדרכים פליטים יהודים ומפה לאוזן עברה השמועה שבבוקרשט‬ ‫מחלקים כסף ליהודים שחזרו מהמחנות‪ .‬וכך אכן היה‪ .‬הגעתי ליעד ושם‬ ‫לראשונה קיבלתי תעודת זהות‪ .‬הצילום שלי בתעודת זהות היה באותם‬ ‫מדי היטלר יוגנד שלקחתי ביום השחרור מדכאו‪ ,‬איתם הסתובבתי כבר‬ ‫כמה שבועות‪ .‬כעבור שנתיים‪ ,‬לפני העליה לארץ ישראל‪ ,‬אאלץ להשמיד‬ ‫את תעודת הזהות על פי הוראה שנקבל‪ ,‬כדי שלא נזוהה למקרה ונתפס‬ ‫על‪-‬ידי הבריטים‪.‬‬ ‫עם קבלת הכסף קניתי לי בגדים אזרחיים וסוף סוף נפטרתי בשמחה רבה‬ ‫מהמדים‪ .‬באחד הימים בעודי מסתובב בדרכים פגשתי מישהו שסיפר לי‬ ‫שאחי דוד ושתי אחיותי בחיים‪ .‬כל כך התרגשתי שחזרתי למחנה‬ ‫השבויים בבויה‪ ,‬כדי להודיע לאחי אברומוישה על הבשורה המשמחת‪.‬‬ ‫עודדתי אותו לעשות מאמץ גדול לנסות להשתחרר כדי שנוכל להתאחד‪.‬‬ ‫ושוב‪ ,‬בפעם השניה יצאתי במסע חזרה למוז'ואי‪ .‬לאחר מספר ימים‬ ‫הגעתי לכפר‪ ,‬ויום אחד כשהתהלכתי ברחוב לא האמנתי למראה עיני‪,‬‬ ‫ראיתי מולי את דוד אחי‪ .‬לא ראיתיו הרבה מאד זמן‪ ,‬הרבה לפני הגירוש‬ ‫מהכפר‪ .‬למרות ששנינו השתנינו מאד הכרנו מיד אחד את השני‪ .‬דוד‬ ‫אישר שהבנות שרדו את המחנות‪ ,‬שהוא כבר פגש אותן ושהן נמצאות‬ ‫במחנה עקורים בלנדסברג (‪ )Landsberg am Lech‬שבגרמניה‪ .‬הוא שאל‬ ‫על אבא ולצערי נאלצתי לעדכן אותו בבשורה המרה שאבינו כנראה אינו‬ ‫בין החיים‪ .‬אודות מותם של אמא ומאיר הוא כבר שמע מאחיותי‪.‬‬ ‫סיפרתי לו על הביקור שלי אצל אחינו הבכור והחלטנו שמיד למחרת‬ ‫ניסע יחד לבויה‪ .‬הרצון להיות ביחד היה חזק יותר מכל דבר ורצינו לעזור‬ ‫לו להשתחרר ממחנה השבויים‪ .‬למחרת בבוקר‪ ,‬זכור לי שהיה זה יום‬ ‫[‪]92‬‬

‫חמישי‪ ,‬יצאנו ברגל לתחנת הרכבת בברהובו ובעודנו צועדים לכיוון העיר‪,‬‬ ‫בערך במחצית הדרך ראינו לפתע את אחינו צועד לקראתנו‪ .‬הסתכלנו‬ ‫אחד על השני כלא מאמינים‪ .‬נס משמים‪ .‬כמובן שההתרגשות היתה רבה‪.‬‬ ‫הסתובבנו מיד ושמנו פעמינו חזרה לכפר‪ .‬את השבת המרגשת העברנו‬ ‫יחד במוז'ואי‪.‬‬ ‫שלושה ימים לאחר מכן‪ ,‬ביום שני בבוקר‪ ,‬יצאנו שלושתנו לדרך לכיוון‬ ‫גרמניה לפגוש את סילביה ובלימו בלנדסברג‪.‬‬ ‫‪ .1985‬מימין לשמאל‪ :‬אברומוישה‪ ,‬דוד ויהודה‪.‬‬ ‫[‪]93‬‬

‫הדרך חזרה לגרמניה היתה ארוכה ומסובכת‪ .‬מסילות רכבת וגשרים‬ ‫רבים היו הרוסים מההפצצות וטרם תוקנו‪ .‬על כן היה צורך לנסוע‬ ‫בדרכים עקיפות‪ .‬התחבורה הציבורית לא היתה מסודרת ולא היו לוחות‬ ‫זמנים‪ .‬עדין לא היו גבולות בין המדינות בכל המקומות‪ .‬חלק מהגבולות‬ ‫בוטלו וחדשים טרם נקבעו‪ .‬הכפר שלנו כבר היה שיך באותה שנה‬ ‫לרוסיה‪ ,‬ונקבעה נקודת גבול חדשה סמוך לכפר במקום שנקרא צ'ופ‬ ‫)‪.(Chop‬מעבר הגבול לא היה פשוט וחצינו אותו ברגל בהסתר בלילה‪,‬‬ ‫תוך שאנחנו לוקחים סיכון רב‪ .‬עברנו את הגבול בשלום ומשם המשכנו‬ ‫את הדרך ברגל‪ ,‬ברכבות ופה ושם תפסנו טרמפים במשאיות‪ .‬נסענו דרך‬ ‫בודפסט עד שהגענו ללנדסברג הממוקמת כ‪ 60-‬ק\"מ ממינכן‪ .‬הפגישה עם‬ ‫הבנות היתה מרגשת בצורה בלתי רגילה‪ .‬הן לא ציפו לפגוש אותנו‪ .‬היתה‬ ‫תחושה חמה של בית‪ .‬בספטמבר ‪ 1945‬התמקמנו חמישתנו במחנה‬ ‫העקורים לנדסברג ‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫מחנות העקורים כשמם כן הוא – מחנות לאנשים שנעקרו מביתם‪ .‬הם‬ ‫הוקמו על‪-‬ידי בעלות הברית כדי לפתור את בעיית הפליטים אחרי‬ ‫המלחמה‪ .‬הניצולים איבדו משפחות‪ ,‬מצבם הבריאותי היה קשה מאד‬ ‫כמו גם מצבם הנפשי והקושי הרב להתמודד עם זוועות השואה‪ .‬חלקם‬ ‫היו כה תשושים עד שלא יכלו בכלל לחזור לביתם ולחפש קרובי משפחה‪.‬‬ ‫הבתים בהם התגוררו לפני המלחמה נחרבו או הוחרמו ורכושם נגזל‪ .‬הם‬ ‫היו חסרי מדינה וחסרי אזרחות‪ ,‬תקועים בדרכם לברוח מן התופת וללא‬ ‫יכולת לשלוט בגורלם בהווה או לכוון את עתידם‪ .‬רובם לא יכלו עדין‬ ‫להתחיל חיי שגרה מסודרים גם בהיבט הכלכלי והדרך לשיקום היתה‬ ‫ארוכה מאד‪ .‬נוסף על כך היכולת לצאת מאירופה היתה מוגבלת‪ .‬שערי‬ ‫[‪]94‬‬

‫הכניסה לפלשתינה היו סגורים על‪-‬ידי המנדט הבריטי ולא נמצאו ארצות‬ ‫שיסכימו לקלוט כמות כה גדולה של‬ ‫פליטים‪ .‬השחרור התגלה עד מהרה כשחרור חלקי‪ .‬הם היו \"משוחררים\"‬ ‫אך לא \"בני חורין\"‪ .‬הם היו תלויים לחלוטין בגורמים חיצוניים שיעזרו‬ ‫להם‪ .‬אלו היו הסיבות שהובילו את בעלות הברית להקים מחנות‬ ‫עקורים בעיקר בגרמניה ומקצתם באוסטריה ובאיטליה‪.‬‬ ‫המחנות הוקמו על גבי תשתיות של מחנות הריכוז‪ .‬בחלק מהמחנות‬ ‫שיכנו את הניצולים באותם מבנים ששימשו אותם זמן קצר קודם‬ ‫לשחרור‪ ,‬וחלקם אף שוכנו בצריפים ששימשו את אנשי האס אס‪ .‬כך נוצר‬ ‫מצב אבסורדי שבו הניצולים הוסיפו לחיות בצפיפות ובדוחק מוקפים‬ ‫בגדרות תיל‪ .‬על אף התנאים‪ ,‬זכרונות העבר שלא נתנו מנוח והעתיד‬ ‫המעורפל‪ ,‬בכל זאת החלו הניצולים לשקם את חייהם ולחלום לעזוב את‬ ‫אירופה‪ .‬הם התאהבו‪ ,‬התחתנו‪ ,‬ילדו ילדים ואלה הפכו להיות מרכז‬ ‫החיים‪ .‬החלו להתפתח חיי חברה ותרבות‪ ,‬הוקמו בתי ספר ותנועות נוער‪,‬‬ ‫התקיימו מסיבות ריקודים ואף הוציאו לאור עיתונים בשפות שונות‪.‬‬ ‫בעזרתו של ארגון הג'וינט‪ 9‬זכו הניצולים להכשרה מקצועית וללימודי‬ ‫עברית‪ .‬הרחובות והבתים באותן מחנות כונו בשמות של הקהילות מהן‬ ‫הגיעו הניצולים‪ ,‬חלקם בשמות עבריים ציוניים‪ ,‬לצד שמות אמריקאים‬ ‫כגון‪ :‬רוזוולט‪ ,‬הבית הלבן‪ ,‬וושינגטון‪ ,‬כמחווה לבעלות הברית שהקימו‬ ‫את המחנות‪ .‬אבל עדין הניצולים חיו במחנות‪ ,‬ישנו בצריפים בצפיפות‬ ‫וללא פרטיות‪ ,‬המזון היה דל ולא כולם הצליחו להשתלב בפעילות‬ ‫הציבורית‪ .‬הפעילות היתה מנותקת מהמישור הרגשי והניצולים סחבו‬ ‫בתוכם את טראומות העבר והגעגועים למשפחות שאיבדו‪ .‬בדיעבד חלקם‬ ‫היו פוסט טראומטיים‪ .‬מחנות העקורים היוו פתרון זמני שהשאיר עתיד‬ ‫מעורפל‪ .‬מה שנועד להיות מצב זמני של חסרי המולדת‪ ,‬נמשך על פני יותר‬ ‫‪ 9‬ארגון צדקה יהודי אמריקאי שנועד לסייע ליהודים באשר הם הנמצאים‬ ‫במצוקה או נתונים תחת איום‬ ‫[‪]95‬‬

‫מידי שנים במהלכן עזבו העקורים את המחנות בהדרגה עד שההגירה‬ ‫מחוץ לאירופה התאפשרה סוף סוף‪ .‬כשני שליש מהם עלו בסופו של דבר‬ ‫לארץ ישראל והאחרים היגרו לארצות הברית‪ .‬בשנת ‪ 1957‬נסגר מחנה‬ ‫העקורים האחרון באירופה‪.‬‬ ‫גם בלנדסברג הקימו מחנה עקורים על תשתית של מחנה ריכוז‪ .‬בראשיתו‬ ‫הוא יועד לפליטים בני כל האומות‪ ,‬שבויי מלחמה רוסים ופולנים‬ ‫ואזרחים של מדינות מזרח אירופה שנרדפו על רקע פוליטי‪ .‬בשלב‬ ‫מאוחר יותר נותרו בו כ‪ 5000-‬יהודים בלבד‪ .‬אלה קיימו במחנה חיי‬ ‫קהילה יהודית תוססים והפכו אותו למרכז לפעילות חינוכית‪ ,‬תרבותית‪,‬‬ ‫דתית ופוליטית‪ .‬המחנה נסגר ב‪.1950-‬‬ ‫‪‬‬ ‫לאחר תקופה קצרה בה חיינו חמישתנו יחד במחנה העקורים‪ ,‬דוד נפרד‬ ‫מאיתנו‪ .‬הוא החל לעבוד באונר\"א‪ ,‬גוף בינלאומי של האו\"ם שנוסד‬ ‫בארצות‪-‬הברית וסייע לפליטים אחרי המלחמה‪ .‬מידי פעם היה מגיע‬ ‫לבקר אותנו‪ .‬באחד הביקורים הללו מצא דוד עבורנו בית בלנדסברג‬ ‫בשכונה מחוץ למחנה ברחוב ‪ 14 Kogler strasse‬באמצעות קשריו עם‬ ‫רב צבאי אמריקאי‪ .‬היה זה בית יפה ומרווח שבעבר גרה בו משפחה של‬ ‫קצין אס אס‪ .‬לאחר המלחמה קצינים יהודים מהצבא האמריקאי‬ ‫החרימו את בתיהם של קציני אס אס וגרשו מהם את משפחותיהם‪.‬‬ ‫בבתים אלה אכלסו פליטים יהודים‪ .‬בבית הזה התמקמנו והתחלנו‬ ‫לחיות חיי שגרה יחסית נורמלים‪.‬‬ ‫לאט לאט אחי ואחיותי החלו לחזור לדת ולאמונה‪ .‬אלי זה לא דיבר‪ .‬לא‬ ‫הספקתי ללכת לישיבה לפני המלחמה כמו שני אחי הגדולים ולספוג את‬ ‫האוירה של לימודי קודש אינטנסיביים‪ .‬אברומוישה ניסה לשכנע אותי‬ ‫ללכת בדרכו והיו לנו ויכוחים רבים על כך‪ .‬הוא הרגיש שכאח בכור‬ ‫[‪]96‬‬

‫מחובתו למלא את החלל החסר של ההורים ולקח על עצמו להיות דמות‬ ‫אב לכולנו‪ .‬זה היה משמעותי במיוחד עבורי בהיותי הצעיר שבחבורה‪.‬‬ ‫הוא התעקש שאלך ללמוד בישיבה ואני הייתי חצוי בענין זה‪ .‬בסופו של‬ ‫דבר נכנעתי והתחלתי ללמוד על מנת לרצות אותו ולהימנע מחיכוכים‪,‬‬ ‫וגם כדי לבדוק עם עצמי מה אני מרגיש ואם יש בי אמונה‪ .‬תוך זמן קצר‬ ‫הבנתי מה שהיה ברור לי מראש‪ ,‬שאני לא מתחבר לזה‪ ,‬שאני רוצה להיות‬ ‫אדם חופשי עם בחירות ודעות משלי‪ .‬מזה כמה חודשים שנדדתי‬ ‫באירופה לבד‪ ,‬הסתדרתי לא רע בכלל והייתי עצמאי‪ .‬הבנתי שעלי ללמוד‬ ‫משהו פרקטי ובחרתי ללכת לבית‪-‬ספר לטכנאות רדיו וחשמל‪ .‬זכור לי‬ ‫שהמורה היה מהנדס גרמני‪.‬‬ ‫הבית בלנדסברג‪14 Kogler strasse ,‬‬ ‫באותה שכונה בלנדסברג התגוררו משפחות נוספות של ניצולים יהודים‪,‬‬ ‫אחת מהם היתה משפחת וייס – אהרון ושתי אחיותיו יולי ורחי‪ ,‬בני‬ ‫[‪]97‬‬

‫דודים מדרגה שניה מצד אמי‪ .‬פגשנו אותם לאחר המלחמה והקשר‬ ‫התהדק‪ .‬סופה של ידידות הולידה שתי חתונות‪ .‬אחי אברומוישה‬ ‫התחתן עם יענטע (יולי) וייס‪ ,‬ואחותי בלימו התחתנה עם אחיה של יולי‬ ‫בן‪-‬הדוד אהרון (ארי) וייס‪ .‬בלנדסברג נולדו שני בניהם הבכורים – שיו‬ ‫בנם של אברומוישה ויולי הולנדר ואייבי בנם של בלימו וארי וייס‪.‬‬ ‫חלמנו לעלות לפלשתינה ולהקים במשותף חווה חקלאית‪ .‬מכיון‬ ‫שבינתיים בלימו וגיסתי יולי כבר היו בהריון‪ ,‬התכנית לעלות יחד‬ ‫לפלשתינה נגוזה עקב הקושי להגיע לארץ‪ ,‬בין אם באופן לגאלי וכמובן‬ ‫שבאופן בלתי לגאלי‪ .‬השיחות נסבו על הגירה לארצות‪-‬הברית‪ .‬אני מאד‬ ‫רציתי לעלות לארץ‪ .‬לא ידעתי הרבה על פלשתינה חוץ מסיפורי התנ\"ך‬ ‫שלמדתי בחדר‪ .‬חלמתי לראות את כל המקומות ההיסטוריים‪-‬התנכיים‬ ‫עליהם למדתי‪ .‬נוסף לכך השפיעו עלי שיחות עם בן הדוד שוורץ שפגשתי‬ ‫במחנה בוכנוולד‪ ,‬כשהוא סיפר על החלום שלו לעלות לפלשתינה‪ .‬היה לי‬ ‫רצון עז להיות אדם חופשי‪ ,‬להשתייך לעם עם מדינה ולא להיות תלוי‬ ‫בחסדם של אחרים‪ .‬באותם ימים הגיעו ללנדסברג שליחים של הסוכנות‬ ‫היהודית מהארץ והסיפורים שלהם על פלשתינה ועל התכנית להקים‬ ‫מדינה ליהודים כבשו את ליבי‪ .‬בשונה מאחי שכבר הקימו משפחות‬ ‫והיתה להם אחריות‪ ,‬אחותי סילביה ואני היינו מאד צעירים וציוניים‬ ‫וללא כל מחויבות‪ .‬התכנית היתה לעלות לארץ ביחד‪ .‬עם חלוף הימים‬ ‫סילביה החלה להתלבט‪ .‬היא היתה מאד קשורה לאחותנו בלימו איתה‬ ‫העבירה יחד את הימים הקשים במחנות ובזכותה היא שרדה‪ .‬בלימו כבר‬ ‫היתה בהריון מתקדם וסילביה הרגישה מחויבות כלפיה ורצון עז להשאר‬ ‫ללידה ולעזור בטיפול בתינוק שייוולד‪ .‬בסופו של דבר נותרתי לבד עם‬ ‫החלום ודחיתי אפשרות נוחה להגר לארצות‪-‬הברית עם אחי ואחיותי‪.‬‬ ‫[‪]98‬‬

‫אולם להגיע לארץ היה לגמרי לא פשוט‪ .‬היה צריך להשיג סרטיפיקט‪10‬‬ ‫והבריטים הגבילו מאד את מספרם‪ .‬נעזרתי בקשריו של דוד‪ .‬במסגרת‬ ‫עבודתו באונר\"א הוא שימש כנציג של עליית הנוער ועליה ב'‪ .‬דרכו‬ ‫יכולתי להשיג סרטיפיקט וכך להגיע לארץ בצורה חוקית‪ .‬אבל בהיותי‬ ‫צעיר וללא משפחה חשבתי שאוכל להצליח לעלות לארץ באופן בלתי‬ ‫לגאלי ובכך לתת את מקומי לאישה הרה או לאם עם ילד‪ .‬בדיעבד זו‬ ‫היתה טעות ששילמתי עליה ביוקר‪.‬‬ ‫כדי לעלות לארץ במסגרת עליה ב' היה צריך להשתייך למפלגה כלשהיא‪.‬‬ ‫בימי התוהו ובוהו השיוך למפלגות ולתנועות נוער היוו עוגן הצלה‬ ‫לעקורים שנעו ונדו ברחבי אירופה‪ .‬הם היו גוף ציבורי ומאורגן שהדריך‬ ‫וניווט‪ .‬רבים מצאו בתנועה תחליף למשפחה שאיבדו ושייכות לקהילה‪.‬‬ ‫התנועה דאגה הן לדברים בסיסיים כמו אוכל‪ ,‬קורת גג‪ ,‬ביגוד ועד לדאגה‬ ‫להעברה לארץ דרך הגבולות ולמקום באוניה‪.‬‬ ‫בגלל הרקע הדתי שלי הצטרפתי לקבוצת נוער של פועלי אגודת ישראל‬ ‫(הקבוצה החרדית) שהוקמה במטרה לשמור על היהדות האורתודוכסית‬ ‫מפני תופעת החילון‪ .‬התנועה שמה דגש על חינוך דתי והתנגדה לציונות‬ ‫הסוציאליסטית‪ .‬ניצלתי את קשריו של דוד שהיה איתם בקשר במסגרת‬ ‫עבודתו באונר\"א‪ .‬הרגשתי שהשתיכותי אליהם תרגיע את אחי‬ ‫אברומוישה שהנה אני הולך בדרך האמונה‪ ,‬מה גם שחשבתי שארגיש‬ ‫בנוח להשתייך לקבוצת צעירים מאמינים כי זה הזכיר לי את החינוך‬ ‫שקיבלתי בבית‪ .‬באביב ‪ ,1947‬שנתיים אחרי שהשתחררתי בדכאו‪,‬‬ ‫נפרדתי ממשפחתי‪ .‬אברומוישה ודוד הגיעו להיפרד ממני ונתנו לי לדרך‬ ‫‪ 10‬דולר או ‪ 10‬מארק גרמני‪ .‬לא תיארתי לעצמי שהמסע לישראל ימשך‬ ‫מעל שנה‪.‬‬ ‫‪ 10‬תעודה שהנפיק השלטון הבריטי שאפשרה עליה חוקית לארץ ישראל‪ .‬רישיון‬ ‫העלייה חולק על פי מכסות שנקבעו על ידי הבריטים במשא ומתן בינם לבין‬ ‫ההנהלה הציונית‪.‬‬ ‫[‪]99‬‬

‫אחי ואחיותי נשארו בלנדסברג שנה נוספת וב‪ 1948 -‬היגרו יחד לניו‪-‬‬ ‫יורק‪.‬‬ ‫המשפחה בלנדסברג ‪ .1946‬מימין לשמאל‪:‬‬ ‫דוד‪ ,‬סלביה‪ ,‬רחי (אחות של יולי)‪ ,‬בלימו‪ ,‬יולי ואברומוישה‪.‬‬ ‫יושב‪ :‬יהודה‬ ‫[‪]100‬‬

‫יהודה‪ ,‬לנדסברג ‪1946‬‬ ‫[‪]101‬‬

]102[

]103[

‫עליה ב'‪ ,‬העליה הבלתי חוקית של ניצולי השואה לישראל נעשתה בצורה‬ ‫מאורגנת באמצעות תנועת \"הבריחה\"‪ .‬בהתחלה היא התפתחה באופן‬ ‫ספונטני על‪-‬ידי קבוצות של פרטיזנים ששרדו את המלחמה‪ .‬מאוחר יותר‬ ‫התנועה הפכה ליעד לאומי והצטרפו אליה שליחים מישראל ונציגים של‬ ‫\"ההגנה\"‪ .‬אנשי \"הבריחה\" העבירו את הפליטים ממחנות העקורים‬ ‫וממזרח אירופה דרך הגבול בדרכים לא חוקיות עד הגעתם לערי נמל‬ ‫באיטליה או בצרפת כדי שיוכלו משם להגיע לארץ באוניות‪ .‬רבים מפעילי‬ ‫\"הבריחה\" היו ניצולים שהיו פעילים בתנועות נוער חלוציות ומילאו‬ ‫תפקידים שונים כמו ניהול מטות הפעולה‪ ,‬פיקוד על השיירות‪ ,‬איוש‬ ‫מעברי הגבול וכד'‪ .‬היה זה מבצע חסר תקדים ורחב היקף שהתנהל בסדר‬ ‫מופתי ובחשאיות מוחלטת‪.‬‬ ‫העיר אולם (‪ )ULM‬שבגרמניה‪ ,‬המרוחקת כ‪ 120-‬ק\"מ מלנדסברג‪ ,‬היתה‬ ‫מקום הריכוז של הפליטים שתכננו לעלות לארץ בעליה ב'‪ .‬לאולם הגיעו‬ ‫משאיות מרחבי גרמניה עם קבוצות יהודים במסגרות שונות – מבתי‬ ‫יתומים‪ ,‬ממחנות עקורים‪ ,‬חברים במפלגות שונות ותנועות נוער‪ .‬לשם‬ ‫הגעתי גם אני יחד עם קבוצת הנוער של אגודת פועלי ישראל‪ .‬יהושע‬ ‫אייבשיץ‪ ,‬יליד פולין‪ ,‬היה המדריך שלנו והאחראי לעלית הנוער של‬ ‫התנועה והמלווה שלנו לישראל‪ .‬שם פגשתי את דוד שהיה אחראי על‬ ‫קבוצות של ילדים יתומים בדרכם לארץ‪ .‬יצאנו לדרך במוצאי שבת‪.‬‬ ‫היציאה נעשתה באופן חשאי במשאיות של הצבא האמריקאי מלווים‬ ‫בג'יפים צבאיים‪ ,‬לכיוון מרסי שבדרום צרפת‪ .‬היה זה נוהג קבוע שכל‬ ‫מוצאי שבת יוצאות הקבוצות בדרכן לישראל‪.‬‬ ‫הברחת הפליטים מגרמניה לצרפת היתה ענין מסובך מאד והמעבר‬ ‫למרסי התבצע רק כאשר אוניה עמדה להפליג לישראל‪ .‬אנשי \"הבריחה\"‬ ‫קיבלו עזרה מעובדים אמריקאים שהעמידו לרשותם משאיות ודלק‪.‬‬ ‫נסענו שעות רבות עד למעבר הגבול לצרפת‪ .‬סמוך לגבול כיסו את‬ ‫המשאיות בברזנטים כדי שיראה כאילו מובילים סחורה ובקשו שנשמור‬ ‫[‪]104‬‬

‫על שקט מוחלט‪ .‬למן הרגע שהגענו לגבול הצרפתי עברה האחריות עלינו‬ ‫לידי המוסד‪ .‬בתוך צרפת עברנו לרכבת נוסעים עד שהגענו לפנות בוקר‬ ‫למרסיי‪ .‬משם הסיעו אותנו שוב במשאיות לאזור כפרי סמוך ושיכנו‬ ‫אותנו באחוזה גדולה ומבודדת‪ ,‬בית דו קומתי מוקף חצר גדולה ומסביב‬ ‫לה חומה‪ .‬שהינו במקום מספר שבועות והמתנו עד שהספינה בה היינו‬ ‫אמורים להפליג לארץ תהיה מוכנה לקלוט אותנו‪ .‬זמן זה נוצל‬ ‫להתארגנות ולהכשרה בסיסית לקראת היציאה למסע בים‪ .‬סדר היום‬ ‫בימי ההמתנה כלל השכמה‪ ,‬התעמלות‪ ,‬תפילה‪ ,‬אימונים בהגנה עצמית‪,‬‬ ‫ג'ודו וקליעה למטרה‪ ,‬הרצאות‪ ,‬מסדרים‪ ,‬ארוחות וכיבוי אורות‪ .‬הכינו‬ ‫אותנו לעימות האפשרי במפגש עם הבריטים‪ .‬חל איסור מוחלט לצאת‬ ‫ממתחם האחוזה וחל איסור לשלוח מכתבים מאחר והכל נשמר‬ ‫בסודיות מוחלטת‪.‬‬ ‫יום אחד כינסו את כולנו והודיעו לנו שתוך כמה שעות עלינו להתארגן‬ ‫ולצאת לדרך‪ .‬אפשרו לנו לארוז חפצים אישיים עד משקל של ‪ 10‬ק\"ג‪ .‬את‬ ‫יתר החפצים נאלצנו להשאיר במקום‪ .‬לפני היציאה קבלנו הוראה‬ ‫להשמיד תעודות‪ ,‬תמונות וסימנים מזהים שעלולים להסגיר את המוצא‬ ‫שלנו‪ .‬בצער רב נאלצתי להיפטר מתעודת הזהות שלי‪ ,‬אותה תעודה‬ ‫שקיבלתי לראשונה בחיי בבוקרשט‪ .‬כל אחד קיבל כרטיס עליו היה‬ ‫רשום מספר תא באוניה‪ ,‬אותו נתבקשנו להציג כשנעלה לאוניה‪.‬‬ ‫בשעות המאוחרות של אותו לילה יצאנו במשאיות לכיוון הנמל‪.‬‬ ‫לא ידעתי אז לאיזו הרפתקה אני נכנס‪ .‬העתיד לא היה ברור‬ ‫אבל השאיפה וההתלהבות להגיע לארץ ישראל גרמו לכולנו ללכת‬ ‫באמונה שלמה ובעיניים עצומות אחרי השליחים‪.‬‬ ‫[‪]105‬‬

‫חמשת האחים ובנות הזוג ‪.1997 ,‬‬ ‫מימין לשמאל‪:‬‬ ‫דוד ואשתו לילי‪ ,‬בלימו‪ ,‬סילביה‪ ,‬יהודה ואסתר‪ ,‬יולי (אשתו של אברומוישה)‬ ‫[‪]106‬‬

]107[

‫באונייה לישראל‬ ‫עליתי לארץ באוניה בשם \"תיאודור הרצל\"‪ .‬האוניה יצאה מנמל סט‬ ‫שבצרפת ב‪ 1 -‬באפריל ‪ 1947‬בשעות הבוקר המוקדמות‪ ,‬כשעל סיפונה‬ ‫‪ 2,641‬מעפילים‪ ,‬רובם ככולם ניצולי מחנות ריכוז‪ ,‬צעירים וצעירות בני‬ ‫‪ ,22-30‬מעל ‪ 40‬נשים צעירות בהריון‪ ,‬כ‪ 60-‬תינוקות מתחת לגיל שנה וכ‪-‬‬ ‫‪ 500‬בני נוער יתומים ביניהם אני‪ .‬המעפילים באוניה חולקו לקבוצות על‪-‬‬ ‫פי השתיכותם התנועתית‪ ,‬ואני הייתי כאמור עם הקבוצה של פועלי‬ ‫אגודת ישראל‪ .‬המעפילים הגיעו למקום במספר שיירות בפיקוח‬ ‫המשטרה הצרפתית‪ ,‬להם סופר שהם עומדים כביכול להפליג לדרום‬ ‫אמריקה‪ .‬צוות פלי\"ם (פלוגת הים של הפלמ\"ח) פיקד על האוניה‬ ‫ובראשם מרדכי (מוקה) לימון‪.11‬‬ ‫\"תיאודור הרצל\" היתה אוניית ברזל ישנה‪ ,‬מונעת בפחם שבמקור‬ ‫שימשה להנחת כבלים תת‪-‬ימיים‪ .‬אחרי שנרכשה על‪-‬ידי המוסד לעליה‬ ‫ב' עשתה בה עבודה יסודית וממושכת כדי להכשירה להסעת המעפילים‪.‬‬ ‫התנאים באוניה היו קשים מנשוא‪ .‬אף על פי שהאוניה הפליגה באביב‬ ‫במזג אויר יחסית נוח ובים רוגע‪ ,‬מהיום הראשון התגלו תקלות רבות‪.‬‬ ‫אנשי הצוות היו עסוקים כל הדרך במאמץ לתקן את הליקויים שנתגלו‪.‬‬ ‫התברר שהאוניה איטית בהרבה משהעריכו מה שהכפיל כמעט את משך‬ ‫זמן הנסיעה‪ .‬היתה בעיה במערכת אספקת המים ומי השתיה המתוקים‬ ‫הפכו תוך כמה ימים לטפלים ומלוחים‪ .‬גם אוכל לא היה מספיק‪ .‬בבטן‬ ‫האוניה התקינו דרגשי עץ צפופים ‪ 4-5‬קומות לשינה‪ ,‬מה שהחזיר אותנו‬ ‫לזכרונות מהצריפים במחנות הריכוז‪ .‬תנאי האוורור בתאים היו לקויים‬ ‫בשל הצפיפות הרבה ומהר מאד אנשים החלו לחוש מחנק בבטן הספינה‪.‬‬ ‫‪ 11‬שנים לאחר מכן מונה מוקה למפקד חיל‪-‬הים‬ ‫[‪]108‬‬

‫רבים חלו במחלת ים‪ ,‬התינוקות בכו ללא הפסק‪ ,‬חלקם היו עם חום‬ ‫גבוה‪ ,‬וחלק מהנשים ההרות הפילו‪ .‬בלית ברירה העלו את המעפילים‬ ‫בתורנות לסיפון‪ ,‬כל פעם קבוצה אחרת‪ ,‬כדי לנשום אויר צח ולדלל את‬ ‫הצפיפות והמחנק בתאים‪ .‬התרכזות אנשים רבים על הסיפון יחד עם‬ ‫העובדה שמכלי המים על הסיפון לא הוצבו כהלכה‪ ,‬פגעו ביציבות האנייה‬ ‫והיא החלה לנטות על צידה‪ .‬כדי לפתור את בעית הצפיפות והמחנק‬ ‫שיכנו את האמהות עם התינוקות ואת הנשים ההרות בתאים אחרים‬ ‫שבמקור נועדו עבור קבוצת מעפילים שהיתה אמורה להצטרף באיטליה‪.‬‬ ‫בלית ברירה נאלצו לסטות מהתכנית המקורית ולא לאסוף את הקבוצה‬ ‫הזאת‪ .‬בשל התקלות במערכת הקשר לא ידע איש במוסד לעלייה ב'‪ ,‬לא‬ ‫בצרפת ולא בארץ‪ ,‬על השינוי במסלול‪ .‬אי הידיעה גרמה לדאגה רבה‪.‬‬ ‫שהותם של אנשים רבים על הסיפון הגדיל את הסיכון לזיהוי הספינה‬ ‫מרחוק‪ .‬על כן החלו לתרגל את האנשים בפינוי מהיר של הסיפון למקרה‬ ‫ונתגלה על‪-‬ידי אוניה או מטוס בריטי‪ .‬המשמעת בקרב המעפילים היתה‬ ‫למופת‪ .‬כולם שתפו פעולה ולמרות כל הקשיים המוראל בקרב המעפילים‬ ‫היה גבוה‪ .‬היתה הרבה תקוה וציפיה להגיע לארץ ולהתחיל חיים חדשים‪.‬‬ ‫את ליל הסדר \"חגגנו\" בלב ים‪ .‬באותו ערב היתה סערה ולא יכולנו לערוך‬ ‫סדר כהלכתו על הסיפון וגם לא בתאים‪ .‬הסתפקנו באכילת מצה ובשתית‬ ‫כוס יין‪ .‬ביום השביעי להפלגה החליט מפקד הספינה להחמיר את‬ ‫הנהלים כדי למנוע גילוי של הספינה והוא הגביל את היציאה לסיפון‬ ‫להתאוורר לזמן קצוב‪.‬‬ ‫אך הגילוי כנראה היה בלתי נמנע‪.‬‬ ‫ב‪ 9-‬באפריל בשעה ‪ ,20:30‬בהיותנו סמוך לכרתים‪ ,‬חלפו מעל האוניה‬ ‫שני מטוסים‪ .‬בשעה ‪ 22:30‬הגיעה משחתת בריטית שהאירה עלינו‬ ‫בזרקורים‪ .‬בתשובה לשאלתם לאן אנו מפליגים‪ ,‬ענה צוות הספינה כי זו‬ ‫ספינת סוחר המפליגה מאיטליה לפורט סעיד‪ .‬על הספינה התנוסס דגל‬ ‫הונדורס ושם האוניה הגלוי היה שמה המקורי \"‪.\"GUARDIAN‬‬ ‫[‪]109‬‬

‫המשחתת הבריטית לא חקרה יותר והתרחקה מאיתנו‪ .‬למחרת בערב‬ ‫הופיעה שוב משחתת בריטית‪ ,‬הקיפה אותנו מספר פעמים ונעלמה מבלי‬ ‫לשאול דבר‪ .‬כל אלה הובילו את צוות הפיקוד לחשוש שהבריטים גילו‬ ‫את הזהות האמיתית של האוניה‪ .‬בלית ברירה התחילו להתכונן לעימות‪.‬‬ ‫הסיכויים לחמוק מהבריטים ולהנחית את המעפילים בחשאי בחופי‬ ‫הארץ היו קלושים בפרט בגלל התקלה במערכת הקשר שלא אפשרה‬ ‫לאנשי המוסד בארץ לכוון אותנו לנקודת עגינה‪ .‬שלושת הימים הבאים‬ ‫והאחרונים של המסע הוקדשו לתכנון ולתרגול המאבק הצפוי בחילים‬ ‫הבריטים‪ .‬ההוראות היו להתנגד ולא לאפשר להם לעלות על הסיפון‬ ‫ולהשליך עליהם מהסיפון חפצים שונים‪ .‬האנשים חולקו לקבוצות‬ ‫ולאזורי הגנה‪ .‬אילו שאמורים היו לשמש כמגנים קיבלו מסכות גז כדי‬ ‫שיוכלו לעמוד תחת התקפה של גז מדמיע‪ .‬לאחרים חילקו \"כלי נשק\" –‬ ‫מקלות גומי‪ ,‬אגרופנים‪ ,‬קופסאות שימורים‪ ,‬בקבוקים‪.‬‬ ‫בחצות הלילה של ה‪ 12-‬לאפריל‪ ,‬אחרי ‪ 12‬ימי הפלגה‪ ,‬כשהאוניה כבר‬ ‫היתה קרובה לחופי ישראל‪ ,‬חודש סוף סוף הקשר בין האוניה למטה‬ ‫בארץ‪ .‬אבל זה היה מאוחר מידי ולא אפשר לאנשי המוסד בארץ‬ ‫להתארגן כמו שצריך‪ .‬הם הורו למפקד הספינה לחזור ללב ים בשל‬ ‫הסכנה‪ ,‬אך דרישה זו היתה בלתי אפשרית בשל התנאים הקשים מאד‬ ‫שהיו על הספינה‪ .‬על כן חל שינוי בתכנית וההוראות היו להגיע למחרת‬ ‫בסביבות ‪ 22:00‬לחופי הרצליה להטיל עוגן ולהתחיל לפנות את האנשים‪.‬‬ ‫במשך כל היום למחרת התקדמה האוניה לאט לאט ללא הפרעה‪ .‬עם רדת‬ ‫החשכה הואפלו האורות על האוניה וצפינו בעיניים מלאות תקוה לעבר‬ ‫אורות העיר הרצליה‪ .‬לפתע‪ ,‬בסביבות השעה ‪ 20:30‬הוארה האוניה‬ ‫בזרקור אור חזק ומסנוור במיוחד מאחר והאוניה היתה מואפלת‪.‬‬ ‫האוניה נעצרה על‪-‬ידי שתי משחתות בריטיות שהיו בסיור שגרתי מול‬ ‫חופי תל אביב‪ .‬הן התקרבו משני צידי הספינה והחלו לנגוח בה‪ .‬התברר‬ ‫אחר כך שהיא נתגלתה על מסך המכ\"ם‪ .‬עצירת אונית מעפילים בכוח על‪-‬‬ ‫[‪]110‬‬

‫ידי משחתת תוך כדי שיוט היה דבר חריג בציד אוניות המעפילים על‪-‬ידי‬ ‫הבריטים עד אז‪.‬‬ ‫הבריטים קראו ברמקול למפקד הספינה להזדהות‪ .‬משהוא לא ענה‪ ,‬פנה‬ ‫הדובר לכלל המעפילים‪\" :‬תנו לנו לעלות לספינה\" ‪\" ,‬אל תתנגדו‪ ,‬לא‬ ‫נעשה לכם דבר\"‪\" ,‬אם תתנגדו נאלץ להפעיל כוח\"‪ .‬על האזהרה הזאת‬ ‫חזרו מספר פעמים כשהדברים נאמרים באנגלית‪ ,‬בצרפתית ובגרמנית‪.‬‬ ‫בתגובה לכך פצחו המעפילים בשירה אדירה של \"התקווה\" ותלו על דופן‬ ‫הספינה כרזה ענקית‪:‬‬ ‫‪The Germans destroyed our families and homes‬‬ ‫‪Don't you destroy our hopes‬‬ ‫החילים החלו את ההשתלטות מכיוון הירכתיים‪ .‬הם זרקו לעבר הסיפון‬ ‫חבלים ואנחנו חתכנו אותם‪ ,‬והשלכנו לעברם בקבוקים‪ ,‬קופסאות‬ ‫שימורים וחפצים שונים‪ .‬אבל הם לא התרגשו והחלו לעלות לסיפון תוך‬ ‫כדי התזת סילוני מים והשלכת פצצות גז מדמיע‪ .‬נלחמו בנו כאילו מדובר‬ ‫בחילים ובשדה קרב‪ .‬ומי היה על האוניה? תינוקות‪ ,‬ילדים‪ ,‬נשים בהריון‪.‬‬ ‫היה זה קרב אלים במיוחד‪ ,‬אחד מהקשים בקרבות ההתנגדות לבריטים‪.‬‬ ‫לא ויתרנו וניהלנו קרב עיקש אבל זו היתה מלחמה אבודה‪ .‬היה ברור‬ ‫שנגד ההתנגדות שלנו יופעל כח‪ ,‬אך אף אחד לא האמין שהחילים יעשו‬ ‫שימוש באש חיה‪ .‬במקרים קודמים הרובים שהיו ברשות הבריטים נועדו‬ ‫רק לצורך הגנה עצמית במקרה של סכנה ממשית לחייהם‪ .‬החיילים חרגו‬ ‫מן ההוראות וירו לעבר האנשים‪ .‬יתכן וההתנגדות בקרב המעפילים‬ ‫היתה נמרצת מעבר למצופה‪ .‬מהרגע שנפתחה אש נוצר בלבול והקרב יצא‬ ‫מכלל שליטה‪ .‬העימות האלים נמשך כשלוש שעות בשעות הלילה‬ ‫המאוחרות‪ ,‬עד להשתלטות הסופית על האוניה‪ .‬כשנדמו היריות והגז‬ ‫המדמיע החל להתנדף התבררו התוצאות הקטלניות‪ :‬שלושה מעפילים‪,‬‬ ‫[‪]111‬‬

‫בחורים צעירים ששרדו את השואה‪ ,‬נהרגו מאש החילים הבריטים‪ .‬רבים‬ ‫אחרים נפצעו והועברו לבית חולים בעתלית‪ .‬המאבק ותוצאותיו הכו את‬ ‫כולם בתדהמה‪ .‬גם אני יכולתי לסיים את חיי באותו אירוע‪ .‬ענין של מזל‪,‬‬ ‫לא יותר‪ .‬בהשוואה להתנגשויות קודמות בין מעפילים לחיילים בריטים‪,‬‬ ‫מה שקרה בעת לכידתה של \"תיאודור הרצל\" היה חסר תקדים בעיקר‬ ‫בשל מספר הנפגעים והדרך בה נפגעו‪ .‬התקרית הזו היוותה הסלמה‬ ‫במלחמתם של הבריטים בהעפלה‪ .‬בדיעבד הסתבר שריבוי הנפגעים‬ ‫בקרב המעפילים גרם למבוכה רבה בקרב הבריטים ובהודעה הרשמית‬ ‫הראשונה שהתפרסמה הם העלימו את פרטי הנפגעים‪ .‬יתכן וגילוי‬ ‫האוניה בכל זאת היה מפתיע‪ .‬היא לא יורטה בדרך אלא התגלתה במכ\"ם‬ ‫רק סמוך לחופי תל אביב‪ .‬הבריטים חששו שהמעפילים ירדו לתל אביב‬ ‫שהיתה מאוכלסת יחסית בצפיפות וכך הם לא יוכלו לאתר אותם‪ .‬על כן‬ ‫ההסתערות היתה מידית וספונטנית מבלי שהחילים הזוטרים המתינו‬ ‫להוראות מפורשות של הקצינים‪.‬‬ ‫לאחר הקרב ניסוי הבריטים להשיט את האוניה אל לב ים כדי למנוע‬ ‫מהמעפילים לקפוץ לים ולשחות אל עבר החוף‪ .‬מכיון שהמנועים לא פעלו‬ ‫קשרו את האוניה אל שתי אוניות קרב בריטיות ואלה גררו אותה לנמל‬ ‫חיפה לרציף המטענים‪ .‬כל המעפילים התקבצו על הסיפון וכשהתקרבה‬ ‫הספינה לנמל הם פצחו בשירה אדירה של \"התקוה\" והניפו על ראש‬ ‫התורן שני דגלים – דגל כחול‪-‬לבן ודגל שחור לאות אבל על החברים‬ ‫שנהרגו‪ .‬בנמל הוטל עוצר והרציף הוסב למחנה צבאי סגור – עשרות‬ ‫חילים בריטים חמושים‪ ,‬מכוניות משוריינות וגדרות תיל לאורך הרציף‬ ‫כדי למנוע מהמעפילים לברוח ולהעלם בחיפה‪ .‬ואז הורידו אותנו בכוח‬ ‫מהאוניה‪ ,‬תוך כדי שאנחנו ממשיכים להתנגד‪ .‬את חפצינו לקחו והעבירו‬ ‫אותנו לאוהל חיטוי‪.‬‬ ‫מיד לאחר מכן הועברנו באוניות גירוש למחנות המעצר בקפריסין‪.‬‬ ‫הצלחתי לראות מרחוק את אורות הכרמל‪.‬‬ ‫[‪]112‬‬

‫מעפילי 'תאודור הרצל' מניפים כרזה‪:‬‬ ‫\"הגרמנים הרסו את משפחותינו ובתינו – אל תהרסו אתם את תקוותינו\"‪.‬‬ ‫מתוך אתר הפלי\"ם וההעפלה ‪http://www.palyam.org‬‬ ‫[‪]113‬‬

‫הגירוש לקפריסין‬ ‫בנמל בקפריסין העלו אותנו על משאיות ותחת משמר כבד נסענו למחנה‬ ‫המעצר‪ .‬היה זה שטח צבאי סגור‪ ,‬מוקף בגדרות תיל שלאורכם מגדלי‬ ‫שמירה עם זרקורים‪ .‬אלה אוישו בזקיפים חמושים בנשק שערכו‬ ‫פטרולים מסביב כדי להשגיח על \"השבויים\" יומם ולילה – כל אלה‬ ‫החזירו אותי למראות ממחנות הריכוז והטראומה עבורי היתה גדולה‪.‬‬ ‫אחרי שטעמתי טעם של חופש‪ ,‬אחרי המתנה כה ארוכה בגרמניה ובצרפת‬ ‫עד יציאתה של האוניה‪ ,‬ההפלגה הקשה והמתישה‪ ,‬המאבק על האוניה‬ ‫בבריטים – כשכל כך יחלתי להגיע כבר לישראל ולהתחיל חיים חדשים‪,‬‬ ‫מצאתי את עצמי שוב אסיר‪ .‬שוב נשללה ממני חירותי‪ ,‬שוב להרגיש רעב‬ ‫וצמא‪ ,‬שוב מחסור בביגוד ובחפצים אישיים‪ ,‬שוב חיים נעדרי פרטיות‬ ‫מוקפים במסגרת קשיחה‪ .‬תחושה קשה מאד‪ .‬כל המראות מהמחנות‬ ‫חזרו אלי‪ .‬לא האמנתי שזה קורה לי‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪ 51,530‬מעפילים שהפליגו לישראל ב ‪ 39 -‬ספינות‪ ,‬גורשו על‪-‬ידי הבריטים‬ ‫לקפריסין בתקופה שבין אוגוסט ‪ 1946‬לאפריל ‪ .1948‬רובם הגדול עברו‬ ‫את מחנות העקורים לפני עלייתם ארצה‪ .‬לנמלי ההפלגה באירופה הגיעו‬ ‫אחרי מסע ארוך מאד בדרכי \"הבריחה\"‪ ,‬תוך כדי מעברי גבול‪ ,‬שהייה‬ ‫במחנות הכשרה וציפיה אינסופית עד ליום ההפלגה‪ .‬רב הצעירים שהגיעו‬ ‫בגילאי ‪ 12-18‬היו יתומים ובודדים‪ .‬בדידותם הורגשה אף יותר בתוך‬ ‫ההמון הסואן שהיה סביבם‪ .‬הם השתוקקו לפינה פרטית ואינטימית‪,‬‬ ‫[‪]114‬‬

‫לחום ולמשפחה ואיבדו כבר את סבלנותם לחכות עד שיעלו ארצה‪,‬‬ ‫יקלטו ויתחילו בחיי שגרה‪.‬‬ ‫האחריות על המחנות היה בידי הצבא הבריטי שגישתו אליהם היתה כאל‬ ‫מחנות שבויים‪ ,‬ללא יכולת לטפל באוכלוסיה פצועה ומוכת סבל שהיתה‬ ‫שונה משבויי מלחמה‪ .‬לשבויי מלחמה יש זכויות וחובות המוגדרים‬ ‫באמנה בינלאומית‪ ,‬ואילו המעפילים היו חסרי נתינות ולכן חסרי זכויות‪.‬‬ ‫תנאי החיים בקפריסין היו קשים‪ .‬היה מחסור גדול במי שתיה ובמים‬ ‫לרחצה ולכביסה‪ .‬היה חם מאד‪ ,‬לא היה צל‪ ,‬לא היו עצים או מקום‬ ‫להסתתר מהשמש‪ .‬הפליטים לא היו רגילים למזג האויר החם והמאובק‪.‬‬ ‫היה מחסור בתרופות ובטיפול רפואי ותנאי התברואה וההיגיינה היו‬ ‫לקויים‪ .‬בצריפי המגורים ובאוהלים לא היה דבר זולת מיטות‪ .‬לא היה‬ ‫כסא‪ ,‬לא היה שולחן ולא ארון לשים את מעט החפצים האישיים אם‬ ‫בכלל היו כאלה‪ .‬לא היתה תאורה ובחורף לא היו תנורי חימום‪ .‬היה‬ ‫מחסור בביגוד שהחמיר במיוחד בתקופת החורף‪ .‬בהעדר אספקה‬ ‫מסודרת נהגו המעפילים לתפור בגדים בעצמם מיריעות האוהלים‪ ,‬מה‬ ‫שהוביל לזעמם של שלטונות הצבא הבריטי בגלל השחתת הציוד ובשל‬ ‫כך ננקטו עונשים קולקטיביים‪ .‬התזונה היתה מצומצמת וחד‪-‬גונית‪.‬‬ ‫הקצבת מזון נעשתה על פי חישוב ערך קלורי יומי סביר לאדם‪ .‬אבל‬ ‫תחושת הרעב בקרב המעפילים היתה רבה לא רק בשל הכמות‬ ‫התיאורטית של הקלוריות שסופקה‪ ,‬אלא בעיקר בשל איכותו הירודה‬ ‫ותנאי הבישול הגרועים במחנה‪ .‬עם הזמן הוגדל הסיוע של הג'וינט וחל‬ ‫שיפור הדרגתי ומשמעותי ברמת התזונה של המעפילים במחנות‪.‬‬ ‫קושי נוסף שעמד בפני המעפילים היה ניתוק העצורים ככל האפשר ממגע‬ ‫עם העולם החיצון‪ .‬סידורי הדואר במחנות היו מוגבלים ולקויים‪ .‬לכל‬ ‫מעפיל הוקצב בול אחד בחודש לצורך התכתבות‪ .‬אותם אנשים שאבדו‬ ‫את רב בני משפחתם במלחמה וחיפשו נואשות אחר שרידי משפחה ורצון‬ ‫[‪]115‬‬

‫לחדש קשרים עם קרובים בארץ ובעולם‪ .‬כשנכנס הג'וינט למחנות‬ ‫הוגדלה מכסת הבולים לשניים לחודש לכל נפש‪.‬‬ ‫גם ההתארגנות בקפריסין היתה לפי ההשתיכות למפלגות או לתנועות‬ ‫דרכם עלו המעפילים לארץ‪ .‬ההשתיכות למפלגה היתה כמעט טוטלית‬ ‫ומי שלא היה שייך לתנועה כלשהי היה בגדר חריג ואלה‪ ,‬יחידים או‬ ‫משפחות‪ ,‬נכללו בקטגוריה של ״הבודדים״‪ .‬אף שההצטרפות לתנועה‬ ‫נעשתה לרב משיקולים פרקטיים‪ ,‬כלומר להגיע באמצעותם לארץ‪ ,‬עם‬ ‫ההגעה לקפריסין הזהות עם התנועה גברה‪ .‬לכל תנועה היה יחוד משלה‬ ‫שבא לידי ביטוי בסמלים‪ ,‬בלבוש‪ ,‬בעיסוק היומיומי ובהווי‪ .‬המעבר‬ ‫מתנועה לתנועה היה אסור‪ .‬הרוב הגדול של המעפילים היה חילוני‪ .‬פחות‬ ‫מ‪ 20%-‬היו דתיים ושומרי מסורת והשתיכו למפלגות הדתיות‪ ,‬המזרחי‪,‬‬ ‫בני‪-‬עקיבא ואגודת ישראל‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫מכיון שעליתי לארץ יחד עם פועלי אגודת ישראל‪ ,‬נשארתי איתם גם‬ ‫בקפריסין‪ .‬כ ‪ 7% -‬מהמעפילים היו שייכים לאגודת ישראל‪ .‬תנועה זו‬ ‫הושפעה מהרבי מגור שדגל בחינוך לעבודת כפיים‪ ,‬בשיתוף ועזרה‬ ‫הדדית‪.‬‬ ‫בפסח ‪ 1947‬עם הגעת אוניות המעפילים מצרפת‪ ,‬ביניהן האוניה תיאודור‬ ‫הרצל‪ ,‬הגיעה לקפריסין קבוצה יחסית גדולה של ילדים ובני נוער מפועלי‬ ‫אגודת ישראל‪ .‬צבי וולף היה יהודי דתי שהגיע מקיבוץ חפץ חיים במיוחד‬ ‫כדי לעזור בהקמת המחנות למעפילי פועלי אגודת ישראל‪ .‬מחשש‬ ‫שהנוער הדתי יבלע בקרב הנוער החילוני ויושפע מהאוירה החילונית‬ ‫במחנה‪ ,‬קיבל צבי אישור להקים כפר נוער דתי‪ ,‬שהוקם במחנה ‪ 64‬בנפרד‬ ‫מכפר הנוער הכללי שבמחנה ‪.65‬‬ ‫[‪]116‬‬

‫כפר הנוער הכללי שהוקם ב\"מחנה ‪ \"65‬היה מחנה גדול ורוכזו בו כ‪2000 -‬‬ ‫ילדים ובני נוער‪ ,‬רובם הגדול יתומים‪ ,‬בני מוצא ותרבות שונים‪ ,‬חילוניים‬ ‫ודתיים‪ .‬הוא הוקם בשל הרצון להבדיל את הנוער מחברת המבוגרים‬ ‫ובכך ליצור הווי של נעורים ופעילות חינוכית מתוכננת וללא הפרעה‪.‬‬ ‫צורת הארגון בכפר הנוער נתנה לילדים יתרונות‪ ,‬בהשוואה למחנות של‬ ‫המבוגרים‪ ,‬בכלכלה‪ ,‬בהלבשה‪ ,‬בעזרה רפואית‪ ,‬בלימוד ובעיסוק‬ ‫היומיומי‪ .‬כפר הנוער‪ ,‬על אף היותו במעצר בריטי‪ ,‬נהנה מאוירה של‬ ‫עצמאות יחסית והשרה בטחון יחסי לעומת תחושת הלחץ שהיתה בקרב‬ ‫המבוגרים‪ .‬זה נתן אשליה שאיננו עוד \"נודדים\" כפי שהיינו באירופה‪,‬‬ ‫אלא אנו בדרך להגשמה ונמצאים בתקופת ״ערב ישראל״‪ .‬לאנשי‬ ‫המזרחי ובני עקיבא לא היתה שום הסתיגות ממגורים יחד עם אנשי‬ ‫התנועות החילוניות והתקיימו ביניהם יחסי חברות ובני הנוער שלהם‬ ‫שכנו עם הנוער החילוני‪.‬‬ ‫בהיותי בן ‪ 17‬הועברתי עם הנוער הדתי ל\"כפר הנוער ‪ \"64‬שכונה גם בשם‬ ‫״רמת חזקיהו״‪ ,‬על שם ר׳ חזקיהו מישקובסקי שהיה פעיל בהצלת ילדים‬ ‫אחרי המלחמה‪ .‬הוא כלל כמאה בני ובנות נוער ששוכנו בארבעה פחונים‬ ‫– שניים עבור נערים ושניים עבור הנערות‪ .‬עם ההגעה לקפריסין נפרדנו‬ ‫מהמדריך יהושע אייבשיץ‪ ,‬שליווה אותנו בדרך הארוכה מגרמניה‪ .‬כאן‬ ‫קיבל יהושע תפקיד חדש וקבוצת הנוער שלנו קיבלה שני מדריכים‬ ‫חדשים – לייבל רוזנבלום ולייבל יוד‪.‬‬ ‫היומיום במחנה ‪\" 64‬רמת חזקיהו\" היה די מאורגן ונסב סביב תכנית‬ ‫לימודים קבועה‪ .‬מכיון שלכולנו חסרו שנות לימוד‪ ,‬כל אחד יכול היה‬ ‫לבחור לו את הכיתה המתאימה לרמתו – אם בלימודי הקודש ואם‬ ‫בלימודי החול‪ .‬הלימודים נסבו סביב נושאים שונים כגון – עברית‬ ‫ודקדוק‪ ,‬חשבון‪ ,‬תנ\"ך‪ ,‬דברי ימי ישראל‪ ,‬ידיעת ארץ ישראל‪ ,‬תולדות‬ ‫הספרות ויהדות‪ .‬בנוסף יכולנו להצטרף לחוג בחירה ואני בחרתי ללמוד‬ ‫נגרות‪ .‬הושם דגש רב על פיתוח השקפת עולם ברוח התורה‪ .‬מדריכי‬ ‫[‪]117‬‬

‫האגודה התרשמו מפעילות הספורט המתקימת במחנות הנוער של‬ ‫התנועות החילוניות ובקשו ממדריכי הספורט להשתלב גם אצלינו‪ .‬מידי‬ ‫פעם היו פונים לציבור החילוני באמצעות כרוזים ומבקשים לשמור על‬ ‫קדושת השבת במחנה‪ .‬בפרט בקשו מהבנות החילוניות להקפיד על לבוש‬ ‫צנוע‪.‬‬ ‫יחד עם לימודי הקודש וההקפדה על תפילה היתה הכוונה להכשרה‬ ‫חקלאית כהכנה לקראת ההתישבות בארץ‪ .‬בנוסף השתתפנו בהכשרה של‬ ‫ההגנה מאחר והמדרכים ראו שחובתנו‪ ,‬גם כקבוצה חרדית‪ ,‬להיות‬ ‫מוכנים לעמוד על המשמר למען הגנת העם והמולדת‪ ,‬וראו חשיבות רבה‬ ‫שנדע להשתמש בנשק‪ .‬המדריכים ניסו ככל יכולתם להעניק לילדים רגש‬ ‫אבהי‪ ,‬לתת הרגשה שאינם בודדים ולמלא את החלל של המשפחה‬ ‫החסרה‪ ,‬ושאנחנו שיכים לחברה בעלת דרך חיים משותפת‪.‬‬ ‫בעית הכשרות העיקה מאד על כל התנועות הדתיות בקפריסין‪ .‬רוב המזון‬ ‫הגיע ממחסני הצבא הבריטי והיו בו מרכיבים רבים לא כשרים‪ .‬תחושת‬ ‫הרעב היתה קימת בקרב כל המעפילים והיתה חריפה יותר בקרב‬ ‫המעפילים הדתיים‪ .‬במיוחד היתה בעיה עם הבשר שהיה לא כשר ולכן‬ ‫סיפקו דגים משומרים‪ .‬בקרב חלק מהנערים נמשך ההרגל מהמלחמה‬ ‫להסתיר לחם‪ ,‬והיה רעב לטעם של פירות ודברי מתיקה שחסרו לנו מאד‪.‬‬ ‫זכור לי יום אחד שלקחו אותנו להתרחץ בים‪ .‬ההליכה לים נעשתה תוך‬ ‫ליווי כבד של חיילים בריטים‪ .‬זה היה מראה הזוי‪ .‬קבוצת ילדים‬ ‫תמימים צועדת בשיירה מלווה בטנקים כבדים‪ .‬הרחצה בים התאפשרה‬ ‫בזכות הלחץ של הג'וינט ששכנעו את הפקיד הבריטי שהיה אחראי על‬ ‫המחנות כי אין זה אנושי להחזיק כל כך הרבה אנשים בימי הקיץ ליד‬ ‫הים מבלי לאפשר להם להתרחץ‪ .‬בסופו של דבר נעתרו השלטונות‬ ‫ובאוגוסט ‪ 1947‬אפשרו במשך אותו החודש לילדי כפר הנוער להתרחץ‬ ‫בים בקבוצות של ‪ 100‬ילדים בכל פעם‪ .‬לשם כך הוקצה וסומן שטח‬ ‫מיוחד בחוף‪ .‬כל קבוצה הורשתה לשהות בחוף למשך שלושת רבעי שעה‬ ‫[‪]118‬‬

‫בלבד‪ .‬האישור ניתן כמובן בתנאי שאם תהיה חריגה מהוראות המשמר‬ ‫תבוטל ההטבה הזאת‪.‬‬ ‫במסגרת המכסה החודשית לאישורי כניסה לארץ‪ ,‬החליטו השלטונות‬ ‫הבריטיים להכליל את מעפילי קפריסין יחד עם הפליטים באירופה‪.‬‬ ‫המכסה למעפילי קפריסין עמדה על ‪ 750‬אישורים לחודש ואלה ניתנו לפי‬ ‫העקרון של \"ראשון נכנס ראשון יוצא\"‪ .‬בקיץ ‪ 1947‬כאשר תור העליה‬ ‫מקפריסין לישראל הלך והתארך ולא נראה באופק פתרון שעשוי לקצר‬ ‫את תקופת המעצר‪ ,‬השתררה במחנות אוירת דכאון ואדישות שבאה לידי‬ ‫ביטוי בכל התנועות‪ .‬למזלי הרב ביוני אותה שנה נחגגו ארוסיהם של‬ ‫אליזבת‪ ,‬לימים מלכת אנגליה‪ ,‬והנסיך פיליפ‪ .‬כמחווה לאירוע המלכותי‬ ‫הודיעה ממשלת בריטניה ביולי ‪\" :1947‬את הילדים היתומים בגילאי ‪6-‬‬ ‫‪ 17‬העצורים בקפריסין יש להביא לארץ מטעמים הומניטריים״‪1000 .‬‬ ‫סרטיפיקטים ניתנו לילדי המחנה‪ .‬בקפריסין היו באותה עת כ ‪2000 -‬‬ ‫ילדים ובני נוער והיה צריך לקבוע רשימה מי נשאר ומי ישוחרר‪ .‬לצורך‬ ‫כך הוקמה ועדה מיוחדת שהגדירה קריטריונים לשחרור‪ .‬ב ‪ 19‬באוגוסט‬ ‫עזבו את קפריסין ‪ 500‬ילדים‪ .‬לראשונה הפליגו האוניות עם הילדים‬ ‫המאושרים ללא משמר צבאי‪ .‬בספטמבר שוחררו ‪ 500‬ילדים נוספים‪.‬‬ ‫למרות שהגיל שלי היה גבולי‪ ,‬הייתי אחד מהיתומים בעלי המזל שזכו‬ ‫בשחרור המוקדם וקיבלו אישור כניסה לארץ‪.‬‬ ‫[‪]119‬‬

‫במחנה המעצר בקפריסין בכפר הנוער של \"פועלי אגודת ישראל\"‪.‬‬ ‫אחד המדריכים‪ ,‬לייבל יוד או לייבל רוזנבלום‪ ,‬הוא ככל הנראה המזוקן‬ ‫במרכז התמונה‪ .‬יהודה עומד שני מימין‪.‬‬ ‫[‪]120‬‬

‫יהודה ‪1949‬‬ ‫[‪]121‬‬

‫בני ברק‬ ‫כשהגענו לארץ שהינו יום יומיים בעתלית‪ ,‬שם רשמו אותי כאזרח‬ ‫המדינה וקיבלתי תעודת זהות פלשתינית‪ .‬נתבקשנו לבחור לאן אנחנו‬ ‫רוצים ללכת‪ .‬מכיוון שהייתי שייך לקבוצה של פועלי אגודת ישראל‪ ,‬לא‬ ‫עמדו בפני הרבה אפשרויות – יכולתי לבחור בין קיבוץ דתי או ישיבה‪.‬‬ ‫החלטתי שאני רוצה ללכת לישיבה‪ .‬הפסקתי ללמוד בגיל ‪ 12‬ורציתי‬ ‫להשלים את מה שהחסרתי‪ .‬אחי הספיקו ללכת לישיבה לפני המלחמה‬ ‫ואני לא‪ .‬עדין לא הייתי שלם לגבי דרך האמונה שלי ורציתי לברר מה אני‬ ‫מרגיש‪ .‬נוסף על כך זה מה שהכרתי מהבית ולכן זה היה מבחינתי מסלול‬ ‫טבעי‪ .‬גם ידעתי שהישיבה ממוקמת בעיר גדולה וזה קסם לי‪.‬‬ ‫שלחו אותי לישיבת פונוביץ בבני‪-‬ברק שם נשארתי כשנה וחצי‪ .‬בתקופת‬ ‫הלימודים עבדתי כמדריך לילדים ובתמורה קיבלתי דמי כיס‪ .‬בין היתר‬ ‫הייתי נוהג להשגיח על הילדים בארוחות בחדר האוכל ‪ .‬יום אחד פנתה‬ ‫אלי בחורה צעירה שעבדה בחדר האוכל‪:‬‬ ‫\"אתה מאד דומה למישהו שאני מכירה‪ ,‬האם יש לך קשר משפחתי עם‬ ‫אדם בשם דוד הולנדר\"?‬ ‫\"בודאי‪ ,‬זה אח שלי\"! עניתי לה‪\" ,‬איפה פגשת אותו\"?‬ ‫הייתי כמובן מופתע ונרגש מאד‪ .‬לא שמעתי ממנו ומאחי האחרים כבר‬ ‫הרבה זמן‪.‬‬ ‫\"הוא היה המדריך שלי במחנה הילדים בצרפת לפני שעליתי לארץ‪ .‬לפני‬ ‫שיצאתי לדרך הוא ביקש ממני לחפש אותך כשאגיע לישראל‪ .‬הוא ידע‬ ‫שאתה נמצא בישיבה בבני ברק\"‪.‬‬ ‫השיחה המרתקת והמרגשת כמובן המשיכה ושאלתי אותה הרבה‬ ‫שאלות‪ ,‬ממנה הבנתי שדוד לא מתכוון לעלות לארץ ומאד התאכזבתי‪.‬‬ ‫[‪]122‬‬

‫הבחורה הזאת היא שרה זילברשטיין‪ .‬כמה שנים אחר‪-‬כך הם יפגשו שוב‬ ‫בחיפה והקשר יוליד שכנות וחברות אמיצה רבת שנים שנמשכת עד היום‬ ‫בין המשפחות ‪.‬‬ ‫יהודה עם החברים מפועלי אגודת ישראל‬ ‫[‪]123‬‬

‫יהודה ‪1948‬‬ ‫[‪]124‬‬

‫חיפה‪ ,‬אפריל ‪ .1949‬מימין לשמאל‪ :‬דוד‪ ,‬דודה פירי ‪ ,‬יהודה‬ ‫[‪]125‬‬

‫חיל‪-‬הים ומבצע קולומבוס‬ ‫ב‪ 1948-‬הגעתי לגיל גיוס‪ .‬בשל היותי תלמיד ישיבה קיבלתי פטור מהצבא‬ ‫ובמקום זה גייסו אותי למשמר האזרחי‪ .‬התאכזבתי‪ .‬מאד רציתי‬ ‫להתגיס‪ .‬לא נהניתי מהלימודים בישיבה‪ .‬הלימודים‪ ,‬האוירה התובענית‬ ‫והמסגרת הקשיחה לא התאימו לי ולא גרמו לי לסיפוק המיוחל‪ .‬כל‬ ‫אותה תקופה ניצלתי את הקרבה לתל אביב והייתי בורח לחוף היום‬ ‫ולבילויים בעיר הגדולה‪ .‬הרגשתי שאני מתרחק מהדת ורוצה לחיות‬ ‫חיים חילוניים ולהרגיש אדם חופשי‪.‬‬ ‫הלכתי ללשכת הגיוס ברמת גן וביקשתי להתנדב לצבא‪ .‬בקשתי נענתה‬ ‫מיד‪ .‬נקלטתי בבסיס צבאי בעתלית ושם התחלנו לעבור אימונים‪ .‬החלום‬ ‫שלי היה להצטרף לחיל הים‪ ,‬חלום שנולד עוד באירופה שאחרי‬ ‫המלחמה‪ .‬נזכרתי בשחקן שגילם את רב החובל בסרט הקולנוע שראיתי‬ ‫בבודפסט מיד אחרי המלחמה‪ .‬כבר אז התחיל לבעור בי כל מה שקשור‬ ‫לים ולאוניות‪ .‬הים סימל בעיני חופש וחלמתי על האפשרות להפליג‬ ‫ולראות עולם‪ .‬זה לא היה פשוט מכיון שבאותה תקופה מספר כלי השיט‬ ‫בחיל‪-‬הים היה מצומצם ולכן לא היו זקוקים לחילים רבים‪ .‬בקשתי‬ ‫להצטרף לחיל‪-‬הים נענתה בשלילה‪ .‬לא התיאשתי וכתבתי מכתב‬ ‫לרמטכ\"ל‪ ,‬בעזרתו של חברי הטוב ברוך אספיס בו סיפרתי על קורותי‬ ‫ועל החלום שלי‪ .‬מכתבי כנראה נגע לליבו ונתקבלתי‪.‬‬ ‫שרתתי בחיל הים בתפקידים שונים על אוניה‪ ,‬עברתי קורס רדאר‪,‬‬ ‫ולאחר מכן שימשתי כאלחוטן באוניה‪ .‬ההתעקשות לשרת בחיל‪-‬הים‬ ‫נשאה פרי ובשל תפקידי זכיתי להיות שותף לביקור הממלכתי של ראש‬ ‫הממשלה בן‪-‬גוריון בארצות‪-‬הברית‪.‬‬ ‫[‪]126‬‬

]127[

‫במרץ ‪ 1951‬יצא דוד בן‪-‬גוריון עם משלחת גדולה של חיל‪-‬הים לארצות‪-‬‬ ‫הברית‪ ,‬הביקור הראשון של ראש ממשלה ישראלי בארצות‪-‬הברית‪.‬‬ ‫הביקור כונה בשם \"מבצע קולומבוס\"‪ .‬מטרות הביקור היו ביסוס הקשר‬ ‫עם הממשל האמריקני‪ ,‬הידוק הקשרים בין ישראל לקהילות היהודיות‬ ‫שם וגיוס כ‪ 500-‬מליון דולר מיהודי ארצות‪-‬הברית לצורך מימון קליטת‬ ‫העולים שהגיעו לארץ‪ .‬למשלחת הצטרפו שתי ספינות של חיל הים \"הגנה‬ ‫ק‪ \"20‬ו\"משגב ק‪ .\"30‬אני הייתי על \"הגנה ק‪ \"20‬בתפקיד אלחוטן‬ ‫וטלפוניסט‪ .‬יחד איתי שרתו שני חילים נוספים ועבדנו במשמרות‪.‬‬ ‫התפקיד הזה נחשב ל\"אצולה\" מכיון שהיינו קרובים לקבינה של הקפטן‪.‬‬ ‫בעוד שהחילים האחרים עבדו על הסיפון או בחדר המכונות‪ .‬מסיבה זו‬ ‫היתה לי פחות אינטראקציה עם החילים האחרים‪.‬‬ ‫המסע ארך כשלושה חודשים‪ .‬הדרך לארצות‪-‬הברית היתה ארוכה‬ ‫ועצרנו פעמיים לתדלוק ולתחזוקה – עצירה ראשונה למשך שבוע ימים‬ ‫בנאפולי באיטליה ותדלוק נוסף \"באיים האזוריים\" (‪ )Azores‬באוקינוס‬ ‫האטלנטי‪ .‬חילי הצבא האמריקאי התרשמו והופתעו מהתעוזה שלנו‬ ‫לחצות את האוקינוס בשתי אוניות כה קטנות‪\" .‬הגנה ק‪ \"20‬היתה במקור‬ ‫אוניות מעפילים ששופצה לטובת הנסיעה‪ ,‬ו\"משגב ק‪ \"30‬שרתה‬ ‫במלחמת העולם השניה כספינת אספקה וליווי וגם היא עברה שיפוץ‪.‬‬ ‫שתיהן היו ספינות קטנות יחסית לספינות הגדולות של הצי האמריקאי‪.‬‬ ‫הביקור החל בוושינגטון ומשם המשיכה המשלחת לניו‪-‬יורק‪ .‬בהגיענו‬ ‫לניו‪-‬יורק זכתה המשלחת בקבלת פנים מרשימה ביותר‪ ,‬וראש עירית‬ ‫ניו‪-‬יורק הכריז על \"יום בן‪-‬גוריון\" ששיאו היה במצעד כבוד שנערך‬ ‫לכבודו ולכבוד יום העצמאות השלישי של מדינת ישראל‪ .‬המצעד החל‬ ‫במלון וולדורף אסטוריה לאורך השדרה החמישית והסתיים בבניין‬ ‫עירית ניו‪-‬יורק‪ .‬בן‪-‬גוריון נסע לאורך השדרה במכונית גדולה עם גג‬ ‫פתוח‪ ,‬עומד ומנופף לשלום‪ .‬אחריו תזמורת של ‪ 120‬חילים‪-‬נגנים של הצי‬ ‫האמריקאי ולאחריהם אנחנו – ‪ 120‬בחורים של הצבא הישראלי במדים‬ ‫[‪]128‬‬

‫של חיל הים וביניהם אני‪ .‬על פי ההערכה הגיעו לצפות במצעד כשני מליון‬ ‫איש רובם יהודי ניו‪-‬יורק והסביבה‪ .‬בין הקהל היו גם האחים והאחיות‬ ‫שלי שהיגרו לארצות‪-‬הברית וקבעו את משכנם בניו‪-‬יורק‪ .‬המשלחת של‬ ‫חיל‪-‬הים התקבלה בכבוד גדול ולנו זו היתה גאוה גדולה מאד‪ .‬זו היתה‬ ‫פעם ראשונה שראו בארצות‪-‬הברית חיל ישראלי‪ .‬לרגל הארוע הלבישו‬ ‫אותנו במדים כחולים שנתפרו במיוחד עבורנו‪ .‬לפני המצעד הגיעו לאוניה‬ ‫חיטים מחנות הכלבו המפורסמת מיסיס (‪ ,)Macy's‬לקחו את המידות‬ ‫שלנו וכך כל אחד קיבל חליפה תפורה מותאמת למידותיו‪ .‬בנוסף תפרו‬ ‫לנו כובעים לבנים עליהם כתוב \"צבא הגנה לישראל\"‪.‬‬ ‫בימים שלאחר מכן המשיכה המשלחת במסע לגיוס כספים בערים‬ ‫הגדולות וביניהן בוסטון‪ ,‬בולטימור‪ ,‬שיקגו ופילדלפיה‪ .‬בכולן התקבלנו‬ ‫במפגן אהדה המוני מצד יהודי העיר‪ .‬במהלך הביקור הגיעו אלפי יהודים‬ ‫לרציף האוניה לראות מקרוב את החילים היהודים‪ ,‬לנשק את האוניה‬ ‫והחילים שהגיעו מאדמת ישראל ולהכנס לבית הכנסת הקטן שהיה על‬ ‫האוניה‪.‬‬ ‫כמובן שניצלתי את הביקור לפגוש את האחים שלי‪ .‬עברו ארבע שנים‬ ‫מאז הפעם האחרונה שראיתי אותם כשעזבתי את גרמניה‪ .‬שמרנו על‬ ‫קשר מכתבים אבל הרגשתי שאני מתחיל לשכוח אותם ושהקשר‬ ‫מתרופף‪ .‬גם הם חשו כמוני וחששו שהקשר יתנתק‪ .‬הם המשיכו לחיות‬ ‫ביחד וגרו בשכנות ואילו אני‪ ,‬האח הצעיר מכולם‪ ,‬רחוק מהם‪.‬‬ ‫הם ניסו לשכנע אותי להגיע לארצות‪-‬הברית מיד לאחר השחרור מהצבא‪.‬‬ ‫וכך עשיתי‪.‬‬ ‫[‪]129‬‬

]130[

]131[

‫יהודה והאח דוד בביקור משלחת חיל‪-‬הים באמריקה‪1951 ,‬‬ ‫[‪]132‬‬

‫לאחר השחרור נסעתי לארצות‪-‬הברית עם חברי אברהם רייף ושהיתי‬ ‫שם במשך כשלוש שנים‪ .‬כדי לקבל ויזה שיניתי את שמי ל\"לי הילטון\"‪.‬‬ ‫טילתי‪ ,‬ביליתי‪ ,‬עבדתי בעבודות מזדמנות ומגוונות‪ ,‬הכרתי חברים‬ ‫וחברות חדשים‪ ,‬אפילו כמעט התחתנתי עם בחורה בשם לוסי אך‬ ‫בהמלצת אחי ואחיותי ויתרתי על הרעיון‪ .‬נהניתי מהאיחוד עם‬ ‫המשפחה‪ .‬אבל נשארתי ברוחי ציוני נלהב והעדפתי לחזור לארץ ולהקים‬ ‫בית ומשפחה בישראל‪.‬‬ ‫[‪]133‬‬

‫יהודה בניו‪-‬יורק‪1953 ,‬‬ ‫[‪]134‬‬

‫דודה פירי ויהודה בארצות‪-‬הברית‪1953 ,‬‬ ‫[‪]135‬‬

‫בית בישראל‬ ‫חיפה ‪ .1957‬אבי יהודה מתגורר בדירת חדר ברחוב הגנים ‪ 23‬במושבה‬ ‫הגרמנית‪ .‬זו דירה שדודתו פירי (אחות אימו) השאירה לו אחרי שעזבה‬ ‫את הארץ לארצות‪-‬הברית‪ .‬קצת בודד‪ .‬ללא משפחה‪ .‬מעט חברים שהכיר‬ ‫בצבא‪ .‬חודשים ספורים אחרי שחזר משהות בת שלוש שנים בארצות‪-‬‬ ‫הברית‪ .‬מנסה להתחיל את חייו‪ ,‬להתפרנס‪ ,‬להקים משפחה‪ .‬עובד‬ ‫בחברת פזגז‪ .‬בשבתות בבוקר נהג לשבת על הספסל במגרש הטניס‬ ‫שבשכונה מתבונן בשחקנים החובטים בכדור‪ .‬בחורה צעירה‪ ,‬חטובה‬ ‫וספורטיבית הקסימה אותו במיוחד והוא אהב להתבונן בה‪ .‬שיערה‬ ‫שחור בוהק עד הכתפיים וחיוכה המקסים שבה את ליבו‪ .‬שמע שהיא‬ ‫מדברת אנגלית‪ .‬חשב לנסות את מזלו ולהתחיל לשחק‪.‬‬ ‫יום אחד‪ ,‬אחרי שאסף מסניף הדואר קופסת כדורי טניס שאחיו דוד שלח‬ ‫לו מארצות‪-‬הברית‪ ,‬ראה מולו את אותה בחורה ממגרש הטניס‪ .‬הוא עצר‬ ‫ושאל אותה‪:‬‬ ‫\"?‪\"Hello, do you know me‬‬ ‫\"‪\"Sorry, no‬‬ ‫\"?‪\"Does this box remind you something‬‬ ‫\"‪\"Yes, I play tennis‬‬ ‫‪\"Well, I know, I saw you in Windzor, the tennis court. Do you‬‬ ‫\"?‪remember me from there‬‬ ‫\"‪\"No‬‬ ‫\"?‪\"May I invite you for a date‬‬ ‫‪\"Sorry, I am very busy\".‬‬ ‫[‪]136‬‬

\"Ok. I have plenty of time. Lets meet two weeks from today near Armon cinema\". \"I am busy. Maybe I'll come, I am not sure\". ]137[

]138[

‫‪ ,1967‬מימין לשמאל‪ :‬מיכל‪ ,‬אבא‪ ,‬עדנה‪ ,‬עמי‪ ,‬אמא‬ ‫‪ ,1975‬מימין לשמאל‪ :‬עמי‪ ,‬אבא‪ ,‬אמא‪ .‬למטה‪ :‬מיכל‪ ,‬עדנה‬ ‫[‪]139‬‬

‫דור ההמשך‪ .‬מימין לשמאל‪ :‬תומר‪ ,‬גונן‪ ,‬אוהד‪ ,‬עודד‪ ,‬גיא‪ ,‬דפנה‪ ,‬עומר‪ ,‬נועם‪ ,‬עמית‬ ‫[‪]140‬‬

‫הנצחת הכפר‬ ‫בקעת הקהילות ביד ושם הוקמה למען הנצחת שמות אלפי הקהילות‬ ‫היהודיות אשר נחרבו בידי הנאצים‪ ,‬זכר לעולם היהודי שהיה ואיננו‪.‬‬ ‫הבקעה המשתרעת על שטח נרחב בנויה כמבוך של חצרות וקירות‬ ‫המסודרות בהתאם למיקומן הגיאוגרפי באירופה ובצפון אפריקה‪ .‬על‬ ‫גבי קירות האבן חקוקים שמות של למעלה מ‪ 5000-‬קהילות‪ .‬גודל‬ ‫האותיות מרמז על גודלן היחסי של הקהילות‪ .‬שם כפר הולדתו של אבי‬ ‫יהודה – מוז'ואי ‪ – MUZIJOVO‬לא הוזכר שם‪ .‬לאבי זה כאב מאד‬ ‫ועד ליום מותו ביולי ‪ 2005‬ניסה שוב ושוב‪ ,‬ללא לאות לשכנע את מוסד‬ ‫יד ושם להוסיף את שם הכפר ולהנציחו במקום הראוי לו‪.‬‬ ‫במכתב ששלח ביולי ‪ 2001‬להנהלת יד ושם הוא כותב‪:‬‬ ‫\"‪ ...‬בכפר שלי חיו מעל ‪ 73‬משפחות מעל ‪ 400‬נפש ‪ ..‬רובם נספו בשואה‪.‬‬ ‫נשארנו מתי מעט ואני הצעיר שבהם‪ ...‬בקשתי ששם הכפר יופיע‬ ‫בבקעת הקהילות\"‪.‬‬ ‫לאחר מספר חילופי מכתבים הגיע ביוני ‪ 2004‬המכתב הבא‪:‬‬ ‫\"‪...‬בעבר פנית ליד ושם בענין חריטת שם כפר הולדתך ‪MUZIJOVO‬‬ ‫בבקעת הקהילות‪ ...‬יד ושם נמצא בעיצומה של תכנית פיתוח ובנייה‪...‬‬ ‫במהלך שנת ‪ 2005‬תסתיים בניית המוזיאון והיכל השמות‪ .‬עם סיום‬ ‫הבניית נעשה מאמצים לממש את פרויקט חריטת השמות החסרים‪.\"...‬‬ ‫תשובתו של אבי למכתב האחרון‪:‬‬ ‫\"‪ ...‬אני בן ‪ 74‬הצעיר היחידי מהקהילה שעדיין בחיים‪ .‬בינתיים חליתי‬ ‫במחלת סרטן ואלוהים יודע כמה עוד נשאר לי לחיות‪ .‬לדעתך מישהוא‬ ‫מהמעטים שעדיין בחיים יזכו לראות ולהצטלם עם הילדים והנכדים ליד‬ ‫שלט הזכרון?\"‬ ‫[‪]141‬‬