פרידה

‫להמתה מידית‪ .‬ילדים קטנים נלקחו מאמותיהם וצורפו לנשים מבוגרות‬ ‫יותר יחד עם החלשים והזקנים‪ .‬והיו גם משלוחים שנשלחו כולם למוות‪,‬‬ ‫ללא כל סלקציה‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫לעולם לא אוכל לדמין את פניו של מאיר האח הצעיר של אבי יהודה‪.‬‬ ‫לעולם לא אכיר את סבתי‪ ,‬איזו אשה היא היתה – מצחיקה? חמה?‬ ‫חכמה? אוכל לדמין את פניה מתוך תמונה אחת ויחידה שנותרה‪ .‬תמונה‬ ‫שאחותה פירי שמרה כשעלתה לארץ לפני המלחמה‪ .‬התמונה תלויה כיום‬ ‫על קירות הבתים של בני המשפחה ששרדו‪ ,‬בישראל ובניו‪-‬יורק‪.‬‬ ‫ימים אחדים לפני מותו‪ ,‬בקש ממני אבי לחרוט את שם הוריו ואחיו על‬ ‫קברו‪ .‬שמם מונצח כיום על המצבה שלו בבית הקברות בחיפה‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫הגעתי לראש הטור‪ .‬ליבי דופק מפחד‪ .‬אני חיב להראות גדול וחסון‪ .‬חיב‪.‬‬ ‫אסור שידעו שאני בן ‪ .14‬משהו באינטואיציה אמר לי להאמין לבחור‬ ‫שלחש לי‪ .‬הרגשתי שזה עניין של חיים ומוות‪ .‬בהסתר הצלחתי להכניס‬ ‫כמה אבנים לתוך הנעל שלי ונעמדתי על קצות האצבעות כדי שאראה‬ ‫יותר גבוה‪ .‬מזלי שהבריאות שלי היתה טובה ונראיתי יחסית במצב טוב‪.‬‬ ‫\"בן כמה את ילד?\" שאל הקצין‪,‬‬ ‫\"אני בן ‪ – \" 16‬ימינה‪.‬‬ ‫אבא שלי – ימינה‪.‬‬ ‫אנחנו ביחד‪ .‬אני לא לבד‪ .‬מזל גדול‪.‬‬ ‫[‪]42‬‬

‫סבתא חיה‪-‬אסתר הולנדר (לבית רוזנברג)‬ ‫בתמונה שצולמה לפני המלחמה‬ ‫[‪]43‬‬

‫סילביה – ימינה‪.‬‬ ‫בלימו – ימינה‪.‬‬ ‫זה טוב ימינה או עדיף שמאלה? לא יודע‪.‬‬ ‫משם נלקחנו בשיירה לתוך המחנה‪ .‬באולם גדול אחד הצטופפו מאות‬ ‫אנשים ומיד לאחר פקודה‪ ,‬תוך כדי צעקות‪ ,‬דחיפות ומכות‪ ,‬הורו לנו‬ ‫לפשוט את הבגדים‪.‬‬ ‫\"!‪\"schneller!\" ,\"schnell‬‬ ‫\"להתפשט!\"‬ ‫\"לזוז!\"‬ ‫את המעט שאנשים עוד הצליחו להסתיר בכיסי הבגדים ובנעלים לקחו‬ ‫ונשארנו בלי כלום‪.‬‬ ‫מצד אחד אנשים‪ .‬מצד שני בגדים‪ .‬כולם עוברים חיטוי‪ .‬בבת אחת מאות‬ ‫אנשים‪ ,‬כולם עומדים ערומים באולם גדול כשבאויר ריח חריף של חומר‬ ‫החיטוי‪ .‬ומשם נדחסים בכח לשלב הבא‪ ,‬לאולם המקלחות‪ .‬זרם המים‬ ‫מקפיא וחובט בחוזקה על הגופות העירומים‪ .‬כמובן שאין מגבות‪ .‬מאולם‬ ‫המקלחות יוצאים ערומים דרך הקצה השני של האולם‪ .‬כמו חיות‪ .‬בלי‬ ‫כבוד‪ .‬ובכח נדחפים לשלב נוסף – גזיזת השערות‪ .‬לא רק שיער הראש‪.‬‬ ‫השערות בכל הגוף‪ .‬נשים וגברים‪ .‬מי שלא עומד בקצב חוטף מכות‪ .‬מזלי‬ ‫שהייתי נער צעיר‪ .‬עדין לא צמח שיער לגופי‪ ,‬שיער ראשי היה קצר ממילא‬ ‫והפאות שלי כבר נגזזו על‪-‬ידי ההונגרים לפני שהגענו לכאן‪ .‬את תהליך‬ ‫הגזיזה המשפיל עברתי יחסית בסדר‪ .‬מילאנו את ההוראות כמו‬ ‫רובוטים‪ .‬לא היה זמן לחשוב או לערער‪ .‬כל החושים התערפלו‪ .‬הכל‬ ‫התנהל במהירות‪ ,‬שלב אחר שלב‪ ,‬כאילו האנשים הם חלק מתהליך יצור‬ ‫בבית חרושת‪ .‬משום מה לא קיבלנו מדי אסירים‪ .‬לבשנו אחרי המקלחת‬ ‫את הבגדים האזרחיים‪ ,‬אותם בגדים שלבשתי ביציאה מהבית‪.‬‬ ‫[‪]44‬‬

‫הסתכלתי על האבא שלי ולא זיהיתי אותו‪ .‬הוא איבד את כל המראה‬ ‫היהודי שלו ללא זקן‪ ,‬ללא פאות‪ ,‬ללא כובע לראשו‪ .‬בבת אחת הוא נראה‬ ‫זקן בכמה שנים‪.‬‬ ‫אחרי הטיפול \"המטהר\" נלקחנו לבלוק‪ .‬הבלוק היה צריף גדול‪ ,‬מואר‬ ‫באור חיוור ובתוכו טורים של דרגשי עץ עצומים‪ ,‬מונחים אחד על גבי‬ ‫השני‪ ,‬וביניהם נדחסים האסירים בצפיפות רבה‪ .‬כמובן שלא היו מזרונים‬ ‫ולא שמיכות‪ .‬שכבנו על הדרגשים בבגדים‪ ,‬עיפים‪ ,‬מושפלים‪ ,‬מיחלים‬ ‫לכוס מים ולפרוסת לחם‪ .‬סוף סוף היינו קצת חופשיים לעצמינו‪ ,‬בפעם‬ ‫הראשונה מאז שהגענו‪ ,‬מבלי שיטרידו אותנו בפקודות וצעקות‪.‬‬ ‫התמקמתי לצד אבא שלי‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫עם כניסתו למחנה נשללו מן האסיר זהותו‪ ,‬גופו‪ ,‬כבודו ונפשו‪ .‬זהותו‬ ‫ושמו הוחלפו במספר‪ ,‬גופו חולל כאשר גולח כל שיער גופו והוא היה‬ ‫חשוף בעירומו לעיני כל‪ .‬הוא נשאר ללא כל חפצים אישיים‪ .‬העולם שלו‬ ‫התכווץ באחת‪ .‬ביתו היה מעתה בלוק במחנה‪ ,‬מיטתו הוחלפה בדרגש‬ ‫שינה תלת‪-‬קומתי המשותף למספר אסירים זרים‪ .‬הדרגש היה כה צר עד‬ ‫שאם אדם אחד התהפך לצד השני כולם היו צריכים להתהפך איתו‪ .‬זה‬ ‫גרם להרבה מריבות וחיכוכים בין האסירים‪ .‬הגרמנים תכננו להשמיד‬ ‫את היהודים לא רק באכזריות רבה אלא גם בדרך משפילה מעבר לכל‬ ‫דמיון שבן אנוש יכול לקלוט‪.‬‬ ‫ביום הראשון שהגענו אבא אמר לי לאכול הכל‪ .‬לא לדקדק על הכשרות‪.‬‬ ‫זה לא היה קשה מכיון שבקושי היה אוכל‪ .‬בשר ממילא לא היה בתפריט‪.‬‬ ‫ביום הראשון קבלנו שליש כיכר לחם מלבני בצבע חום‪-‬אפור‪ .‬לחם דביק‬ ‫וטעמו טפל‪ .‬אכלתי חצי מהלחם והחבאתי את החצי השני בדרגש בצריף‪.‬‬ ‫[‪]45‬‬

‫בערב כשרציתי לאכול גיליתי שמישהו גנב לי אותו‪ .‬זו היתה הפעם‬ ‫הראשונה והאחרונה ששמרתי אוכל‪ .‬מאותו יום כל מה שקיבלתי אכלתי‬ ‫מיד עד הסוף‪.‬‬ ‫חשבתי על אמי‪ ,‬על אחיותי‪ ,‬על אחי‪ .‬איפה הם? מה קרה להם? עדין לא‬ ‫הבנו שעברנו סלקציה לחיים ולמוות‪ .‬התחלנו לדובב את האסירים‬ ‫הותיקים ומהם שמענו שאין זה מחנה עבודה‪ ,‬שזה מחנה השמדה ושכאן‬ ‫רוצחים אנשים‪ .‬ועדין למרות כל ההשפלה והיסורים שעברנו עד כה‪ ,‬עדין‬ ‫לא האמנו לסיפורים‪ .‬או לא רצינו להאמין‪ .‬חשבנו שהאנשים האלה יצאו‬ ‫מדעתם‪ ,‬שהם משקרים‪ .‬זה הרי בלתי נתפס‪.‬‬ ‫רק מאוחר יותר‪ ,‬כשהתחלנו להתענין מה קרה לכל אלה שהלכו שמאלה‬ ‫התבהר הסיפור האמיתי‪.‬‬ ‫\"אין לך יותר אמא‪ .‬אין לך יותר אח\"‪,‬‬ ‫\"כל אלה‪ ,‬יחד עם האמא שלך ואחיך נשרפו\"‪,‬‬ ‫\"תסתכלו החוצה‪ .‬תראו את השמים הצבועים באדום\"‪,‬‬ ‫\"תראו את העשן היוצא מהארובות יום ולילה‪ ,‬תריחו את הריח\"‪.‬‬ ‫באושוויץ נשארתי עם אבא שלי \"סך‪-‬הכל\" כשבוע ימים‪ .‬אבל השבוע‬ ‫הזה היה נצח וזה הספיק כדי להפוך אותי לאדם אחר‪ .‬לאדם מבוגר‪.‬‬ ‫בשבוע הזה הצלחנו לראות את שתי האחיות‪ .‬היו במחנה גדרות שהפרידו‬ ‫בין מחנה הגברים למחנה הנשים‪ .‬ראינו אותן מרחוק מגולחות‪ .‬היה‬ ‫קשה להכיר אותן‪ .‬כל הנשים ללא שיער ובבגדי אסירות נראו דומות‪.‬‬ ‫נופפנו מרחוק זה לזו‪ .‬זו היתה הפעם האחרונה שאחיותי ראו את אבינו‪.‬‬ ‫בטרנספורט של יהודי הונגריה במאי ‪ 1944‬לא כולם נשלחו לתאי הגזים‬ ‫והמשרפות‪ .‬עבור הצעירים והחזקים בני המזל שהיו כשירים לעבודה‬ ‫שימש אושוויץ מחנה מעבר‪ .‬ממנו הם נשלחו למחנות עבודה שם ניצלו‬ ‫אותם ככח עבודה זול עבור מפעלים פרטיים ועבור הצבא הגרמני‪.‬‬ ‫[‪]46‬‬

‫אסירים אלה שהו באושוויץ ימים אחדים בצריפים נפרדים משאר‬ ‫האסירים‪ .‬חלקם לא נרשמו כאסירי המחנה‪ ,‬הם לא קיבלו מדי אסירים‬ ‫ולא קועקע על ידם מספר אסיר‪.‬‬ ‫אני הייתי אחד מאותם אסירים \"ברי מזל\"‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫בין השנים ‪ 1930-1945‬הקימו הגרמנים מאות מחנות ריכוז להחזיק בהם‬ ‫את אויבי המשטר הנאצי שכונה הרייך השלישי‪ .‬הראשונים היו מחנות‬ ‫עבודה ומחנות ריכוז שהוקמו בגרמניה בהם נאסרו אנשים מלאומים‬ ‫שונים‪ ,‬כולל גרמנים‪ ,‬ומסיבות שונות – פושעים‪ ,‬מתנגדי המשטר ואנטי‬ ‫נאצים‪ ,‬קומוניסטים‪ ,‬סוציאליסטים‪ ,‬הומוסקסואלים‪ .‬היהודים נכנסו‬ ‫למחנות בשלב מאוחר יותר‪ ,‬לאחר פרוץ המלחמה ב‪. 1939 -‬‬ ‫מחנה הריכוז וההשמדה ַאּושווייץ )‪ (Auschwitz‬הוקם ב‪1940-‬‬ ‫בדרום פולין והיה הגדול במחנות‪ .‬הוא כלל שלושה מחנות מרכזיים ועוד‬ ‫כ‪ 40-‬מחנות עבודה משניים‪ .‬המפורסם שבהם הוא מחנה ההשמדה‬ ‫בירקנאו )‪ )Birkenau‬בו נרצחו בגזים קרוב למיליון וחצי גברים‪ ,‬נשים‬ ‫וטף‪ ,‬מרביתם מיד עם בואם למחנה‪ .‬יש אומרים שאושוויץ‪-‬בירקנאו היה‬ ‫לבית‪-‬הקברות הגדול ביותר בתולדות האנושות‪ .‬כשעשן שחור היתמר‬ ‫מעל ארובות הכבשנים וריח מוות נישא לכל עבר‪ ,‬ניהלו תושבי‬ ‫אושוויינצ'ים‪ ,‬העיירה הפולנית הסמוכה למחנה‪ ,‬חיי שגרה נעימים תוך‬ ‫התעלמות מוחלטת מהמתרחש מעבר לביתם‪.‬‬ ‫[‪]47‬‬

]48[

‫פלאשוב‬ ‫שוב הועמסנו על רכבת ליעד בלתי ידוע‪ .‬חוסר הוודאות היה נורא‪ ,‬לא‬ ‫פחות מהדוחק ומהרעב‪ .‬בקרון היו יחד איתי‪ ,‬האבא שלי‪ ,6‬אח של אבא‬ ‫דודי אלטר הולנדר ובנו‪ ,‬בן‪-‬דודי שמילו שהיה מבוגר ממני בשנה‪ .‬אחרי‬ ‫נסיעה שארכה יום שלם ולוותה בחששות רבים‪ ,‬הגענו למקום שנקרא‬ ‫פלאשוב‪ .‬זה היה מחנה עבודה בעיר קראקוב שבפולין במרחק כ‪100-‬‬ ‫ק\"מ מאושוויץ‪ .‬אף אחד לא ידע אם הגענו למקום טוב יותר או גרוע‬ ‫יותר‪ .‬מאחר ואת התמימות שלי כבר איבדתי‪ ,‬ידעתי שבכל מקרה לא‬ ‫הגענו ל\"קיטנה\"‪ .‬הירידה מהקרונות לוותה ב\"נוהל הרגיל\"‪ ,‬מוקפים‬ ‫מכל עבר בגרמנים חמושים שמכים וצועקים ללא רחם‪:‬‬ ‫\"!‪( \"Raus , Raus‬החוצה)‬ ‫\" !‪( \"schnell , schnell‬מהר)‬ ‫נצטווינו להתארגן בשורות של חמישה וכך צעדנו לתוך המחנה‪.‬‬ ‫לאחר סלקציה שנועדה לקבוע מי כשיר לעבודה ומי לא‪ ,‬הועברנו לצריף‬ ‫שהיה מאד דומה לצריף באושוויץ‪.‬‬ ‫פלאשוב‪ ,‬שהוקם ב‪ 1942-‬על אדמת בית קברות יהודי‪ ,‬היה מחנה‬ ‫לעבודות כפיה עבור יהודי קראקוב הסמוכה‪ ,‬אליו הם גורשו מהגטו‪.‬‬ ‫בינואר ‪ 1944‬הפך למחנה ריכוז ואז העבירו אליו גם יהודים מהונגריה‪.‬‬ ‫הוא לא הוגדר כמחנה השמדה‪ ,‬אך בשל המשטר המאד נוקשה ששרר‬ ‫במחנה רבים מצאו בו את מותם ממחלת הטיפוס‪ ,‬מרעב‪ ,‬מעינויים‬ ‫ומהוצאות להורג‪.‬‬ ‫‪ 6‬אבי יהודה נהג לאמר האבא שלי‪ /‬האמא שלי בהא הידיעה‬ ‫[‪]49‬‬

‫מפקד המחנה‪ ,‬נאצי בשם אמון גת (‪ )Amon Goeth‬היה ידוע לשמצה‪,‬‬ ‫סדיסט ואכזרי במיוחד‪ .‬היה אחראי על הקמת המחנה וקודם מהר מאד‬ ‫בסולם הדרגות עד למינויו כקצין אס אס שאחראי על פיקוד המחנה‪.‬‬ ‫אמון גת נהג להופיע במחנה כל בוקר רכוב על גבי סוס לבן עם כתמים‬ ‫שחורים בליווי כלב ענק בגוונים דומים כשבידו רובה‪ .‬מידי פעם היה‬ ‫משסה את כלבו באסירים כעונש על דבר פעוט שהם בצעו למורת רוחו‬ ‫או סתם לשם הנאה‪ .‬כשהיה מסתובב במחנה שררה בקרב האסירים‬ ‫אוירה של פחד בלתי יתואר כשכולם ידעו שהטיול שלו יסתיים בכמה‬ ‫קורבנות‪.‬‬ ‫ביתו היה ממוקם בראש גבעה בשטח המחנה‪ .‬ממרפסת ביתו נהג לבצע‬ ‫מידי יום ביומו מטווחי ירי באסירים שהסתובבו במחנה‪ .‬פשוט ירה‬ ‫בקורבנות המסכנים באקראיות‪ ,‬סתם ללא סיבה מיוחדת‪ .‬זה נתן לו‬ ‫סיפוק רב‪ .‬הוא דרש שנעמוד במסדרים בשורות ישרות כסרגל‪ .‬ואז היה‬ ‫נעמד בראש השורה ויורה באקדחו בכל מי שבלט מהשורה בס\"מ‬ ‫בודדים‪ .‬זה היה התחביב שלו שגרם לו עונג‪.‬‬ ‫בעיני האסירים גילם גת את מלאך המוות‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫לימים התפרסמה דמותו של אמון גת בסרט \"רשימת שינדלר\" של הבמאי‬ ‫סטיבן שפילברג‪ ,‬המספר את סיפורו של המחנה ומפקדו האכזר‪ .‬אבי‬ ‫יהודה צפה בסרט וזכר לפרטי פרטים את הסצנות המתארות את מעשיו‬ ‫האכזריים של גת‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫במחנה הזה לבשתי עדין את הבגדים האזרחיים איתם יצאתי מהבית‪.‬‬ ‫על גב החולצה סימנו אותנו בפס צבע‪ .‬את שערות ראשנו גלחו בתספורת‬ ‫[‪]50‬‬

‫מיוחדת – כל השיער גולח למעט שביל צר שהשאירו באמצע מהמצח‬ ‫ועד לעורף ברוחב כשני ס\"מ‪ .‬השביל נועד לסמן אותנו כאסירים וכדי‬ ‫שנבלוט למקרה ונברח‪ .‬קראנו לו \"שביל הכינים\"‪ .‬הכינים היו מכה‬ ‫נוראית שאי אפשר היה להיפטר ממנה‪ .‬הם נדבקו למעט השיער שנותר‬ ‫לנו על הראש והציקו לנו מאד‪.‬‬ ‫במחנה עבדתי תקופה מסוימת בבנין (בגרמנית ‪ .(Maurer‬מידי פעם‬ ‫לקחו אותנו לעבוד גם מחוץ למחנה במתחם של מגורי האס אס‪ .‬העבודה‬ ‫לוותה תמיד בקללות ובמכות הן על‪-‬ידי הגרמנים והן על‪-‬ידי הקאפו‪.‬‬ ‫קאפו היה כינוי לאסירים שהיו ממונים על קבוצת אסירים או על צריף‬ ‫מסוים‪ .‬רובם היו יהודים אך היו גם בני לאומים אחרים שהיו אסירים‬ ‫פוליטיים או פושעים‪ .‬אילו הקפידו לעשות מלאכתם כהלכה כדי‬ ‫להרשים את אנשי האס אס ובכך להציל את חייהם ולזכות במעט‬ ‫הטבות‪ .‬הם היו שנואים במיוחד מאחר וחלקם היו אכזריים לא פחות‬ ‫מהנאצים‪.‬‬ ‫הציווי למלא את הפקודות במהירות תוך כדי צרחות‪ ,‬דחיפות ונביחות‬ ‫של כלבים היה טקטיקה מתוכננת היטב כדי שלא נוכל לחשוב‪ ,‬כדי שלא‬ ‫נספיק להבין מה קורה‪ ,‬כדי שלא נתנגד‪ ,‬כדי שנהיה מטושטשים ונפעל‬ ‫כמו רובוטים‪ .‬אותה טקטיקה היתה בכל המחנות שהייתי‪ .‬לא לאפשר‬ ‫לאנשים לעצור ולו לרגע‪ ,‬מכיון שמחשבה עלולה חלילה לגרום לאנשים‬ ‫לפעול כנגד ההוראות‪ .‬והם אכן השיגו מטרה זו‪ .‬היה אובדן מוחלט של‬ ‫החושים‪ .‬פעלנו כמכונות‪ .‬לא חשבנו ושום דבר לא ענין אותנו‪ .‬לכן למי‬ ‫שלא היה שם‪ ,‬היה כל כך קשה להבין איך למרות שהיינו רבים‬ ‫מהגרמנים במספרים עצומים‪ ,‬הם גרמו לנו לציית ולא למרוד‪.‬‬ ‫הרעב במחנה היה כה רב שהאסירים פנטזו על אוכל כל היום וגם בשנתם‪.‬‬ ‫אין‪-‬ספור שיחות נסבו על הרעב ועל הדרכים להשכיחו‪ .‬כשהייתי יוצא‬ ‫לעבודה מחוץ למחנה‪ ,‬למתחם של האס אס‪ ,‬הייתי גונב אוכל יחד עם‬ ‫[‪]51‬‬

‫ילדים אחרים‪ .‬חיפשנו אחר כל פירור לחם‪ ,‬חיפשנו שאריות של קליפות‬ ‫תפוחי אדמה‪ ,‬נברנו בערימות זבל כדי למצוא שיירי מזון‪ .‬כל דבר‬ ‫שמצאתי היה אוצר‪ .‬ואת מה שמצאתי הייתי מביא בערב לאבי וחולק‬ ‫עימו‪ .‬הצפיפות והרעב גרמו למאבק בין האסירים על מרחב מחיה‪,‬‬ ‫ואסירים יכלו לשרוד רק על חשבון אחרים‪ .‬אילו שמתו מתשישות ומרעב‬ ‫היו אלה שכוחם ואישיותם לא אפשרו להם להסתגל לתנאי המחנה‪.‬‬ ‫אסירים נאלצו לסגל לעצמם נורמות חדשות – אנוכיות‪ ,‬קשיחות‪,‬‬ ‫התעלמות מהזולת – שבעולם נורמלי נחשבו לפסולות‪ .‬יחד עם זאת היו‬ ‫פה ושם גם תופעות של עזרה הדדית שהרימו את רוח האסירים ושימרו‬ ‫ניצוץ אנושיות‪ .‬הללו באו לידי ביטוי על‪-‬פי‪-‬רוב בכך שאדם רעב חילק‬ ‫את פת המזון הזעומה שלו עם אדם שהיה רעב ממנו‪ .‬זכור לי יום אחד‬ ‫שהייתי רעב במיוחד‪ .‬מרב יאוש נגשתי למטבח של קציני האס אס‪.‬‬ ‫החזקתי בידי קערה קטנה‪ .‬בקשתי בגרמנית שיתנו לי קצת אוכל‪ .‬רק‬ ‫מעט‪ .‬זה כל מה שאני רוצה‪ .‬בבקשה‪ .‬אני מתחנן‪ .‬רק קצת‪ .‬אחד הקצינים‬ ‫קרא לי בגרמנית \"בוא הנה ילד\"‪ .‬הנה‪ ,‬חשבתי בליבי‪ ,‬בכל זאת יש להם‬ ‫קצת לב‪ .‬התקרבתי לאט ותוך חשש ואז ללא כל הכנה מוקדמת חטפתי‬ ‫ממנו מקלחת קרה של דלי מים‪ .‬העלבון וחוסר האונים גברו באותו רגע‬ ‫על כאב הגוף והרעב‪.‬‬ ‫התמזל מזלי ולאחר כמה ימים העבירו אותי לעבוד בכלביה‪ .‬הכלבים זכו‬ ‫לטיפול מסור‪ ,‬האכילו אותם והשקו אותם‪ .‬אנחנו היינו נחותים יותר‬ ‫מהכלבים‪ .‬העבודה בכלביה היתה שיפור עצום בתנאים שלי‪ ,‬באופן יחסי‬ ‫כמובן‪ .‬כך יכולתי לגנוב מהאוכל שלהם שטעמו יחסית למה שקיבלנו היה‬ ‫\"מעדן\"‪ .‬אמנם חל על כך איסור מוחלט והסתכנתי בחיי‪ ,‬אבל המחסור‬ ‫באוכל והרעב היה כה גדול ולא יכולתי לעמוד בפיתוי‪.‬‬ ‫אסירים רבים הפכו עם הזמן למה שהיה קרוי \"מוזלמנים\"‪ .‬בדרך כלל‬ ‫היו אלו אסירים שחיו רק מהאוכל שחולק במחנה‪ .‬אחרים הצליחו לגנוב‪,‬‬ ‫[‪]52‬‬

‫להחליף משהו בתמורה לאוכל או לקבל מעט תוספת כשיצאו לעבודה‬ ‫מחוץ למחנה‪ .‬המוזלמנים הלכו ורזו‪ ,‬שריריהם התרופפו ותנועותיהם‬ ‫נחלשו‪ ,‬הם היו שרויים באפיסת כוחות מוחלטת עד שבקושי היו‬ ‫מסוגלים לזוז ולהגיב לסביבתם‪ .‬גופם הפך לשלד מכוסה בעור צהבהב‬ ‫ויבש‪ .‬הם בהו בעיניים חסרות חיים ונעו בשבילי המחנה ב ִאטיות‪,‬‬ ‫אדישים לצעקות הזעם שהאיצו בהם ואפילו למכות שהונחתו על גופם‪.‬‬ ‫הם איבדו לחלוטין כל צלם אנוש‪ .‬גוססים לאיטם עד לבואו של המוות‬ ‫הגואל‪ .‬האסירים האחרים העדיפו להתרחק מהם שכן דמותם היוותה‬ ‫איום וחשש שגם הם עלולים להגיע למצב דומה‪.‬‬ ‫יום אחד‪ ,‬היה זה כבר בקיץ‪ ,‬שמעתי לפתע מרחוק \"גלידה‪ ,‬גלידה\"! היו‬ ‫אלה קריאות של מוכר הגלידה שעבר מחוץ למחנה‪ .‬ליבי התמלא געגועים‬ ‫לחיים‪ ,‬לחופש‪ ,‬לימים שלפני המלחמה‪ ,‬לטעם של גלידה‪ .‬הקולות יחד‬ ‫עם הזכרון מילאו אותי בתקוה וברצון לשרוד ולהשאר בחיים‪ .‬אילו‬ ‫שאיבדו תקוה ולא האמינו שיום אחד המלחמה תסתיים‪ ,‬איבדו את הכח‬ ‫להלחם על חייהם ומצאו לרוב את מותם‪.‬‬ ‫בפלאשוב נשארנו אבא ואני כחודשיים‪ .‬בשל חששם של הגרמנים מפני‬ ‫הצבא הרוסי שהתקדם בחזית לעבר גרמניה‪ ,‬התחילו בהדרגה לפנות את‬ ‫האסירים לכיוון גרמניה‪ .‬חלק מהאסירים פונה למחנות עבודה בגרמניה‬ ‫וחלק להשמדה באושוויץ‪.‬‬ ‫בוקר אחד‪ ,‬זה היה בסוף יולי או תחילת אוגוסט ‪ ,1944‬התעוררנו כרגיל‬ ‫לקול צרחות ושריקות למסדר בוקר‪ .‬כמו תמיד נעמדו במבנה של חמישה‬ ‫איש בכל שורה‪ .‬באותו מסדר עשו סלקציה ובה הופרדנו אבי ואני‪ ,‬מהדוד‬ ‫אלטר ובנו שמילו‪ .‬היינו יחד מהיום שיצאנו מהבית‪ .‬זה מאד קרב אותנו‬ ‫האחד לשני‪ .‬היה זה רגע עצוב וקשה ביותר‪ .‬הם הועברו בטרנספורט‬ ‫לפנינו למקום בלתי ידוע‪ .‬מעולם לא ראיתי אותם שוב‪ .‬אני מניח שהם‬ ‫[‪]53‬‬

‫הועברו להשמדה באושוויץ‪ .‬אבי ואני הועברנו יחד בטרנספורט למחנה‬ ‫\"גרוס רוזן\" בגרמניה‪ ,‬כמובן שאז לא ידענו לאן מעבירים אותנו‪ .‬היו‬ ‫שהעדיפו להשאר בגיהינום שבמחנה מאשר לעלות לרכבת אל הלא נודע‪.‬‬ ‫לרבים מהאסירים המעבר ממחנה למחנה גרם כל פעם מחדש למשבר‬ ‫נפשי וערער את היציבות היחסית‪ .‬היה פחד גדול מהסלקציה והמעברים‬ ‫ברכבת היו קשים ביותר ותבעו קורבנות‪ .‬המעבר מפלאשוב לגרוס רוזן‬ ‫היה קשה מאד ונמשך כיומיים‪ .‬הוא התבצע בחלקו ברכבת וחלקו ברגל‪.‬‬ ‫רבים מתו בדרך מרעב ומתשישות‪ .‬איני זוכר כל כך את הדרך‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫בינואר ‪ 1945‬פינו את אחרוני האסירים בפלאשוב בצעדת מוות לאושוויץ‪,‬‬ ‫רבים מאד נהרגו בדרך ורבים מאלו ששרדו את הצעדה נרצחו עם הגעתם‬ ‫לאושוויץ‪ .‬הצבא האדום שחרר את המחנה‪ ,‬שהיה כבר ריק מאדם וללא‬ ‫הוכחות לרצח שהתרחש בו‪ ,‬ב‪ 20-‬בינואר ‪.1945‬‬ ‫אבי יהודה ישאר במחנות שלושה חודשים נוספים לאחר שחרור‬ ‫פלאשוב‪.‬‬ ‫אחרי המלחמה‪ ,‬מצא בית המשפט העליון של פולין את אמון גת‪ ,‬המפקד‬ ‫האכזר של המחנה‪ ,‬אשם ברציחתם של עשרות אלפי אנשים‪ .‬הוא נתלה‬ ‫בספטמבר ‪ 1946‬בגיל ‪ .37‬מקום תלייתו היה לא רחוק ממחנה פלאשוב‪.‬‬ ‫[‪]54‬‬

‫גרוס‪-‬רוזן‪ ,‬בולקנהיין‬ ‫גרוס‪-‬רוזן היה מחנה השמדה גדול‪ .‬החל מאביב ‪ 1944‬שימש כמחנה‪-‬אם‬ ‫לכ‪ 100-‬מחנות עבודה משנה שאכלסו נוסף ליהודים גם אסירים בני‬ ‫לאומים שונים‪ .‬מחנות העבודה הוקמו כדי לפתור את בעית המחסור‬ ‫בידיים עובדות‪ .‬הן המפעלים הפרטיים והן מפקדת האס אס האמינו‬ ‫שיוכלו לצבור רווחים באמצעות כח העבודה הזול של אסירי המחנות‬ ‫ובעיקר היהודים‪.‬‬ ‫לגרוס‪-‬רוזן הגענו באוגוסט ‪ .1944‬מספר האסיר שקיבלתי היה ‪13385‬‬ ‫ומספרו של אבי היה ‪ ,13384‬כמו שאר היהודים הוגדרנו כאסירים‬ ‫פוליטיים‪ .‬כאן קיבלתי לראשונה מדי הפטלינג (‪ 7(Häftling‬מפוספסים‬ ‫ונעלי עץ שהיה קשה מאד ללכת בהם והם גרמו לכאבים ולפצעים בכפות‬ ‫הרגליים‪.‬‬ ‫בגרוס‪-‬רוזן נשארנו אבא ואני מספר ימים‪ .‬איני זוכר מה בדיוק עשינו‬ ‫בימים האלה‪ .‬זוכר רק שזה היה מחנה עם תנאים קשים ביותר‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫בואם של יהודי הונגריה לגרוס‪-‬רוזן בשנה האחרונה של המלחמה גרם‬ ‫לצפיפות רבה במחנה הזה ובמחנות המשנה שלו‪ .‬הצפיפות צמצמה את‬ ‫מרחב המחיה של האסירים הותיקים ולהפחתה בכמות המזון שהוקצבה‬ ‫להם‪ .‬הותיקים שראו את יהודי הונגריה מגיעים למחנה בבגדים‬ ‫אזרחיים ונראים שבעים ובריאים‪ ,‬חשו כלפיהם טינה על כך שהם ניצלו‬ ‫מאימת המחנות בשנים הראשונות של המלחמה‪ .‬כך נוצר‬ ‫‪ 7‬כך כונו האסירים במחנות הריכוז‬ ‫[‪]55‬‬

]56[

‫חיץ בין יהודי פולין ותיקי המחנות לבין יהודי הונגריה‪ .‬ובכלל‪ ,‬הערבוב‬ ‫של אסירים מארצות שונות הקשה על התקשורת ביניהם בשל בעית‬ ‫השפה‪ .‬היו כאלה שלא הבינו גרמנית ולא יכלו להבין את ההוראות‬ ‫שניתנו‪ .‬גם כשכולם היו יהודים‪ ,‬יהודי הונגריה לא ידעו לדבר פולנית‪,‬‬ ‫ויהודי פולין לא דברו הולנדית וכך הלאה‪ .‬לפעמים היידיש חיברה בין‬ ‫היהודים אך היתה שגורה בעיקר בקרב יהודים אורתודוקסים‪ .‬נוסף על‬ ‫כך היו בין האסירים היהודים גם הבדלים ברקע‪ ,‬בתרבות ובאמונה‪ .‬כך‬ ‫נוצר מצב שכל קבוצה התכנסה בתוך עצמה ולעיתים התעלמה‬ ‫מהאחרות‪ .‬רק לאחר זמן מה היטשטשו ההבדלים ועל רקע קשיי‬ ‫הקיום הבינו שגורלם משותף‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫מגרוס‪-‬רוזן הועברנו כ‪ 350-‬איש ברכבת תחת משמר כבד למחנה עבודה‬ ‫קטן בשם בולקנהיין (‪ .)Bolkenhain‬היה זה תת‪-‬מחנה של גרוס רוזן‬ ‫ובמרחק כ‪ 20 -‬ק\"מ ממנו‪ ,‬הממוקם סמוך לעיר ‪ Bolków‬שבדרום‪-‬מערב‬ ‫פולין‪.‬‬ ‫מחנה בולקנהיין זכור לי במיוחד מאחר ושהיתי בו את התקופה הארוכה‬ ‫ביותר במלחמה‪ .‬המחנה היה יחסית קטן וכלל סך‪-‬הכל כ‪ 800-‬אסירים‪.‬‬ ‫הוא היה ממוקם על גבעה‪ ,‬מוקף בגדרות תיל חשמליות וארבעה מגדלי‬ ‫שמירה‪ .‬האסירים שוכנו בשלושה‪-‬ארבעה צריפים שהיו דומים לצריפים‬ ‫במחנות האחרים‪ .‬מגורי האס אס היו מחוץ למחנה סמוך לשער הכניסה‪.‬‬ ‫במחנה היו גם אסירים לא יהודים‪ .‬לכל אסיר היה סימן הכר על הבגד‬ ‫שלו כדי לזהות איזה סוג אסיר הוא‪ .‬אסירים פוליטיים נקראו‬ ‫\"האדומים\" מכיון שעל הבגד היה להם משולש אדום‪ ,‬האסירים‬ ‫הפליליים \"הירוקים\"‪ ,‬ההומוסקסואלים ענדו משולש ורוד‪ ,‬וליהודים‬ ‫היה משולש צהוב ועליו סימן של מגן‪-‬דוד‪.‬‬ ‫[‪]57‬‬

‫בין ‪ 1940‬ל ‪ 1944 -‬היה בולקנהיין מחנה עבודה לנשים והן הועסקו‬ ‫באריגת טקסטיל‪ .‬בשנים אילו היתה מדיניות לא להעסיק אסירים‬ ‫בעבודות עבור הצבא הגרמני‪ .‬אך החל מ‪ ,1944-‬בשל הפצצות בעלות‬ ‫הברית והתקדמותם המהירה של הרוסים מערבה‪ ,‬ובשל המחסור בנשק‬ ‫ובתחמושת‪ ,‬החלו להעסיק יהודים גם במפעלי החימוש בגרמניה‪.‬‬ ‫באוגוסט ‪ 1944‬הוסב בולקנהיין למחנה עבודה לגברים ושימש כמפעל‬ ‫משני של האיגוד הגרמני למתכות ‪Vereinigte Deutsche ( VDM‬‬ ‫‪ )Metallwerke‬שעסק ביצור חלקי מטוסים עבור חיל האויר הגרמני‪.‬‬ ‫לאחר הסבתו הגיעו אליו טרנספורטים של יהודים מפולין והונגריה‪,‬‬ ‫חלקם הגיעו מפלאשוב וחלקם הועברו ישירות מאושוויץ‪.‬‬ ‫בבולקנהיין‪ ,‬כמו גם בכל מחנות המשנה של גרוס‪-‬רוזן‪ ,‬היו שתי סמכויות‬ ‫מנהלתיות‪ .‬החיצונית היתה מפקדת המחנה שהורכבה מאנשי אס אס‪,‬‬ ‫והפנימית נוהלה על‪-‬ידי אסירים נבחרים תחת פיקוח המפקדה‬ ‫הגרמנית‪ .‬צוותי האס אס שהוצבו במחנה לא הרבו להכנס למתחם‬ ‫האסירים‪ ,‬והפיקוח על האסירים נעשה דרך אסיר ממונה – הקאפו‪.‬‬ ‫מלבד סלידתם של אנשי האס אס ממגע עם האסירים‪ ,‬היה כאן גם‬ ‫שיקול של הגברת עוצמת הכאב וההשפלה נוכח העובדה שעונשו של‬ ‫אסיר בא לו מידי אסיר אחר ‪ .‬לאסירים הנבחרים היו סמכויות רבות‬ ‫שבגינן הם היו ל\"אדוני החיים והמוות\"‪ .‬לרוב האסיר הנבחר היה ״זקן‬ ‫המחנה״ (בגרמנית ‪ (Lagerälteste‬והוא זה שהכתיב במידה רבה את‬ ‫אופי החיים במחנה‪.‬‬ ‫מפקד מחנה בולקנהיין היה קצין אס אס בשם פריץ וולף‪ .‬זקן האסירים‬ ‫במחנה והקאפו הראשי היה פושע גרמני (בנדיט) בשם הנס הנצ'ל ( ‪(Hans‬‬ ‫‪ .Henschel‬הנס ביצע בחדווה את כל פקודות האס אס נגד היהודים‬ ‫והוסיף עוד מנה הגונה ואכזרית משל עצמו‪ .‬תנאי חייו היו משופרים‬ ‫למדי‪ .‬היתה לו מיטה‪ ,‬מזרון‪ ,‬הוא אכל לשובע ואף זכה לקבל משרת‪.‬‬ ‫[‪]58‬‬

‫אני הייתי המשרת של הנס הנצ'ל‪.‬‬ ‫הנס לבש מדי אסירים מפוספסים כמו כל האסירים‪ ,‬אבל הם היו‬ ‫תפורים לפי מידותיו ועשויים מבד איכותי וחם יותר מאלה שאנחנו‬ ‫לבשנו‪ .‬אני זוכר שעל יד אחת היה לו קעקוע בדמות ראש בחורה ומתחת‬ ‫האותיות ‪ .LA‬בשל היותו אסיר פלילי היה לו משולש ירוק על הבגד‪.‬‬ ‫במסגרת תפקידי הייתי מנקה את חדרו‪ ,‬מצחצח לו ולקצינים האחרים‬ ‫את הנעלים‪ ,‬ומגיב מיד לכל גחמה אחרת שלו‪ .‬זו נחשבה \"עבודה טובה\"‬ ‫וזימנה לי פריבילגיות שלא היו לשאר האסירים‪ .‬התפקיד הזה הציל‬ ‫אותי‪.‬‬ ‫תנאי החיים במחנה היו קשים מאד‪ .‬אמנם היה זה מחנה עבודה ולא‬ ‫היתה בו השמדה שיטתית‪ ,‬ובכל זאת האסירים היהודים חיו על זמן‬ ‫שאול‪ .‬כ‪ 20%-‬מהאסירים במחנה מתו מרעב‪ ,‬מאפיסת כוחות‪ ,‬מעינויים‪.‬‬ ‫רבים איבדו עצמם לדעת על‪-‬ידי ריצה לגדר החשמלית ואלה שלא‬ ‫הספיקו להתחשמל נורו על‪-‬ידי השומרים‪ .‬את גופות המתים זרקו‬ ‫לתעלת בטון בכניסה למחנה ומשם הועברו באופן תדיר לשריפה במחנה‬ ‫האם גרוס‪-‬רוזן‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫יום בחייו של אסיר היה מחולק לסדרות ארוכות של חובות ופקודות‬ ‫שהיה עליו למלא אותן במהירות ובדייקנות מבוקר עד ליל‪ .‬כל סטייה ולו‬ ‫הקטנה ביותר גררה עונשים‪ .‬השכמה בשעות מאד מוקדמות‪ ,‬סידור‬ ‫ויישור \"המיטה\"‪ ,‬מסדר בוקר‪ ,‬צעידה לעבודה‪ ,‬שעות של עבודת פרך‪,‬‬ ‫המתנה בתור לארוחה הדלה‪ ,‬צעידה חזרה למחנה‪ ,‬ביקורת בבלוק‬ ‫ומסדר ערב‪ .‬וכך חוזר חלילה כל יום‪ .‬מדי בוקר היה על האסיר לאסוף‬ ‫את שארית כוחו כדי לשרוד‪ .‬חלק מהחובות היו מוכתבות על‪-‬ידי מפקד‬ ‫המחנה‪ ,‬אחרות היו בלתי צפויות והופעלו כתוצאה מהתפרצות אלימה‬ ‫[‪]59‬‬

‫ושרירותית של אחד הקצינים או של הקאפו‪ .‬המסדרים הידועים‬ ‫לשמצה‪ ,‬כונו \"אפל\" )‪ ,)Appell‬היו אחת ההתנסויות הקשות בכל‬ ‫המחנות‪ .‬המסדרים נערכו פעמיים ביום‪ ,‬השכם בבוקר ובערב אחרי‬ ‫החזרה מן העבודה‪ .‬לעיתים היה מתקיים מסדר נוסף באישון לילה‪.‬‬ ‫אחרי מסדר הבוקר האסירים היו יוצאים לעבודה‪ ,‬לרוב מחוץ למחנה‬ ‫בבתי חרושת לנשק ולתחמושת‪ .‬שם עבדו האסירים ביצירת חלקי‬ ‫מטוסים במשמרות של ‪ 12‬שעות‪ ,‬משמרת יום ומשמרת לילה‪ .‬היציאה‬ ‫לעבודה לוותה תמיד במוסיקה של מארשים גרמניים אותם ניגנה‬ ‫תזמורת שהורכבה מאסירי המחנה‪ .‬שם למדתי את המארשים הידועים‪.‬‬ ‫מסדר הערב היה גורר אחריו לא אחת עונשים אישיים או קולקטיביים‬ ‫בגין עבירות פעוטות‪ .‬אי הופעתו של אסיר אחד למסדר גרמה לסבל רב‬ ‫לשאר האסירים‪ .‬היה עליהם להישאר בעמידת דום למשך שעות רבות‬ ‫עד שהאסיר החסר או הסיבה להעדרו התגלו‪ .‬עמידה שעות רבות על‬ ‫מגרש המסדרים מבלי יכולת לנוע‪ ,‬כמעט בלי כסות לגופם‪ ,‬בכל מזג‪-‬‬ ‫אויר‪ ,‬חשופים לקור ולרוח‪ ,‬לגשם ולשלג‪ .‬מי שמעד הוצא להורג‪.‬‬ ‫לאחר מסדר הערב היו האסירים רשאים לפרוש לבלוק ולקבל את מנת‬ ‫האוכל הדלה שהיתה מורכבת בדרך כלל ממרק מימי עם ירקות רקובים‬ ‫ועצמים בלתי מזוהים שצפו בו‪ ,‬ופרוסת לחם שלא היה בה די להזין‬ ‫אדם‪ .‬משעת כיבוי האורות רותקו האסירים לבלוקים הקרים והקודרים‬ ‫שלהם עד להשכמה ב ‪ 4:30 -‬לפנות בוקר בצפירה מחרישת אוזניים‬ ‫ובצעקות \"‪!\"schnell\" , !\"raus‬‬ ‫בשל היותי המשרת של הנס‪ ,‬הקאפו שניהל את המחנה‪ ,‬לא יצאתי‬ ‫לעבודה עם האסירים האחרים‪ .‬גרתי בנפרד מהם‪ ,‬בקצה המחנה בחדרו‬ ‫של הנס‪ .‬קיבלתי יותר אוכל מהאחרים‪ .‬היה לי כלי מיוחד לאוכל‬ ‫ויכולתי אף לקבל תוספות‪ .‬גם הצלחתי פה ושם לגנוב מזון נוסף‪ .‬אבא‬ ‫שלי גר בצריף עם האסירים האחרים והיה יוצא איתם לעבוד מחוץ‬ ‫[‪]60‬‬

‫למחנה‪ .‬בערב‪ ,‬כשהאסירים הוא חוזרים מהעבודה‪ ,‬הם רותקו בצריף עד‬ ‫ליום המחרת‪ .‬אם מישהו היה יוצא מהצריף בערב השומרים היו יורים‬ ‫בו ממגדלי השמירה‪ .‬למרות הסכנה שהשומרים יבחינו וירו בי‪ ,‬הייתי‬ ‫מתגנב כל ערב לצריף של אבא שלי‪ ,‬מביא לו אוכל‪ ,‬מתישב לצידו על‬ ‫דרגש העץ והיינו משוחחים‪ .‬על אמא‪ ,‬על המשפחה‪ ,‬על הכפר‪ .‬תהינו מה‬ ‫עלה בגורלם‪ .‬כך הצלחנו לשרוד מיום ליום ביחד‪ .‬היחד החזיק אותנו‬ ‫ונתן לנו תקוה משותפת‪ .‬הייתי מסתכל בפניו ורואה כמה קשה לו‪ ,‬כמה‬ ‫הוא הזדקן‪ .‬סך‪-‬הכל הוא היה בן ‪ .46‬במונחים של היום אדם יחסית‬ ‫צעיר‪ .‬ידיו התמלאו פצעים וצלקות‪ ,‬גופו נחלש‪ ,‬פניו העלו קמטים‪ .‬כאב‬ ‫לי לראות אותו ‪.‬‬ ‫היה קשה מאד לשרוד אם לא היה לצידך אדם קרוב‪ .‬מצבו של אסיר היה‬ ‫טוב יותר אם היה מישהו שהוא יכול היה לסמוך עליו‪ ,‬לדאוג לו‪ ,‬לחלוק‬ ‫עימו פרוסת לחם‪ ,‬להצטופף איתו בדרגש ולחלוק שמיכה‪ .‬הקרבה‬ ‫והדאגה אחד לשני השאירה אותנו בני אנוש‪ .‬ללא הקרבה האנושית‬ ‫אנשים אבדו לגמרי צלם אנוש ואבדו את רגשותיהם לזולת‪ .‬מי שחי למען‬ ‫מישהו אחר שרד יותר זמן‪ .‬לי היה את אבא ולאבא היה אותי וחיינו אחד‬ ‫למען השני‪.‬‬ ‫אבא לא הרגיש טוב‪ .‬לאחר כמה ימים שמצבו התדרדר‪ ,‬בשל דלקת‬ ‫ריאות קשה שהוא לקה בה המלווה בשיעול חזק‪ ,‬הוא נשלח למרפאה‬ ‫(בגרמנית ‪ )Revir‬שעמדה בכניסה למחנה‪ .‬היה בה מעט מאד ציוד רפואי‪.‬‬ ‫סל‪-‬הכל היו בה כמה תחבושות‪ ,‬מעט גאזה‪ ,‬נוזל לטיהור פצעים‪ ,‬אספירין‬ ‫ותו לא‪ .‬שולחן רגיל שימש לניתוחים והציוד הכירורגי כלל זוג מספריים‬ ‫ואזמל ישן‪ .‬היו בה מעט מאד מיטות‪ ,‬יותר נכון דרגשים‪ ,‬ולעיתים שניים‪-‬‬ ‫שלושה חולים נאלצו להצטופף יחד בדרגש אחד‪ .‬רוב האסירים החולים‬ ‫שהגיעו למרפאה הומתו באמצעות זריקת רעל פנול וגופותיהם נשלחו‬ ‫לשריפה בגרוס‪-‬רוזן‪ .‬האסירים לא תלו תקוות רבות במרפאה ומבחינתם‬ ‫היא היתה מעין פרוזדור לקרמטוריום‪.‬‬ ‫[‪]61‬‬

‫בזכות התפקיד שלי‪ ,‬סידרתי שאבי יגיע למרפאה מעת לעת וישאר שם‬ ‫למנוחה לכמה ימים‪ .‬אחרי שהיה מתאושש קצת היה חוזר לצריף‬ ‫ולעבודה‪ .‬זה היה נדיר במחנה והתאפשר רק בזכות הפריבילגיה‬ ‫שקיבלתי‪.‬‬ ‫הנס הנצ'ל היה סדיסט גדול ונהנה להתעלל באסירים‪ .‬הקנסות בגין‬ ‫דברים פעוטים היו מאד חמורים והושפעו מהברוטליות שלו‪ .‬אני זוכר‬ ‫כמה עינויים אכזריים במיוחד‪ .‬מכיון שהיתי צריך להיות צמוד להנס‪,‬‬ ‫הייתי עד לעינויים מקרוב ולעיתים נאלצתי לפנות לאחר מכן את גופת‬ ‫הקורבן‪ .‬עד היום איני יכול לשכוח את המראות הללו‪ .‬במקלחות היו שני‬ ‫מיכלים גדולים כמעין אמבטיות מבטון‪ .‬אחד עם מים חמים והשני עם‬ ‫מים קרים‪ .‬הוא אילץ אסירים לעבור בחורף המושלג והקפוא מהמיכל‬ ‫עם החמים למיכל עם הקרים ולהיפך‪ .‬כך רבים חלו בדלקת ראות‪.‬‬ ‫וכמובן מי שהיה חולה ולא כשיר לעבודה נשלח למרפאה ושם הומת‪.‬‬ ‫זוכר אני עינוי נוסף שהנס נהנה לבצע אותו‪ .‬הוא החדיר צינור מים‬ ‫זורמים לפיותיהם של האסירים עד שהם נחנקו למוות‪.‬‬ ‫אני זוכר את המלקות באסירים שנעשו תמיד בפומבי‪ .‬באחד הצריפים‬ ‫עמד שולחן עץ קטן ובתחתית שלו היו מורכבים שני קרשים עם מרווח‬ ‫ביניהם המיועדים להכנסת רגליים‪ .‬האסיר היה צריך להתכופף על‬ ‫השולחן על בטנו‪ ,‬להכניס את רגליו בין שני הקרשים למטה‪ ,‬ואלה היו‬ ‫ננעלות מבלי שהוא יוכל לזוז‪ .‬בתנוחה זו היו מלקים אותו עם שוט‬ ‫באכזריות רבה על הישבן‪ .‬נאמר לי שהשוט היה עשוי מאבר מין של פר‪,‬‬ ‫שהיה מתוח על‪-‬ידי משקולות‪ .‬השוט הזה היה אלסטי וכל מכה בו גרמה‬ ‫לכאב נוראי‪ .‬זוכר מקרה של אסיר שהרטיב במכנסיים בדרגש בצריף‪,‬‬ ‫וכעונש הכריחו אותו לשתות את השתן בפומבי במגרש המסדרים‪ .‬מקרה‬ ‫אחר היה של אסיר ששלשל והוא אולץ לאכול את הצואה שלו לעיני‬ ‫כולם‪.‬‬ ‫[‪]62‬‬

‫זוכר אני יום אחד שעמדתי במסדר‪ .‬נתפסתי בגין עבירה כלשהיא‪ ,‬איני‬ ‫זוכר מה היה המקרה‪ .‬מפקד המחנה‪ ,‬קצין אס אס‪ ,‬דרש שאפסע קדימה‬ ‫ואעמוד לפני כולם‪ .‬הוא חבש על ידיו כפפות ואמר לי \"איני רוצה ללכלך‬ ‫את הידים שלי על יהודי חזיר )‪ ,\")zoy jude‬ואז הוא סטר לי בעוצמה‪.‬‬ ‫הייתי עד לרצח אסיר שבוצע על‪-‬ידי הנס‪ .‬באופן רשמי הוצאות להורג לא‬ ‫נערכו בבולקנהיין ואנשים שנדונו למוות נשלחו לגרוס‪-‬רוזן‪ .‬אבל הנס‬ ‫היה אדון לעצמו‪ .‬כל הזמן אנשים מתו סביבי בדרכים אכזריות‪ ,‬אך‬ ‫מאחר והייתי נוכח ברצח הזה ממש מקרוב הוא נחרט חזק בזכרוני‪ .‬אותו‬ ‫אסיר נתפס כשהוא גונב תפוחי אדמה‪ .‬ירקות היו מאוחסנים במחנה‬ ‫בבור באדמה מכוסה בקש‪ ,‬כדי למנוע מהם לקפוא‪ .‬מידי פעם אסירים‬ ‫היו גונבים מהבור אוכל‪ .‬האסיר המסכן נתפס בשעת מעשה ונגרר לחדר‬ ‫של הנס‪ .‬שם הוא הרג אותו במכות פטיש בעורף‪ .‬מכיון שהייתי אחראי‬ ‫על הנקיון‪ ,‬אולצתי לשים יעה מתחת לראשו של הקורבן כדי שהדם‬ ‫יזרום אליו ולא ילכלך את הרצפה‪ .‬כמובן שאחרי שהאסיר המסכן נפח‬ ‫את נשמתו‪ ,‬נאלצתי לפנות אותו ולנקות את החדר משאריות הדם‪ .‬ברצח‬ ‫הזה נכחו יחד איתי סנדלר המחנה והחייט‪.‬‬ ‫[‪]63‬‬

]64[

‫‪‬‬ ‫ב‪ 12-‬למרץ ‪ 1969‬נתן אבי יהודה עדות במשטרת ישראל על קורותיו‬ ‫במלחמה‪ .‬הראיון נערך מטעם משרד המשפטים הגרמני בלודויגסברג‬ ‫(‪ (Ludwigsburg‬על‪-‬ידי הגוף האחראי על חקר פשעי הנאצים‪ .‬במהלך‬ ‫העדות הוא תיאר את האכזריות הרבה של מנהל המחנה הקאפו הנס‬ ‫הנצ'ל‪ .‬ב‪ 2-‬לנובמבר ‪ 1970‬זומן אבי פעם נוספת כדי לזהות אנשי מפתח‬ ‫במחנה בולקנהיין‪ .‬במהלך העדות הוא זיהה את תמונותיהם של הנס ושל‬ ‫פריץ וולף מפקד המחנה מתוך ‪ 12‬תמונות שהוצגו בפניו‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫בינואר ‪ 1945‬פתחו הרוסים במתקפה כוללת בחזית המזרחית נגד‬ ‫הגרמנים‪ .‬האסירים הפכו לנטל מעיק ועל כן השאיפה היתה להיפטר‬ ‫מהם לפני פלישת הצבא האדום‪ ,‬הן כדי שלא יוכלו להעיד על הזוועות‬ ‫שהתרחשו במחנות והן בכדי לסיים את תכנית \"הפתרון הסופי\"‪.‬‬ ‫הגרמנים המשיכו בהשמדת יהודים ביתר שאת אך שינו את שיטת‬ ‫ההשמדה‪ .‬הם החלו לפנות את אסירי המחנות ב\"צעדות מוות\"‪ ,‬מהמזרח‬ ‫מערבה לכיוון גרמניה‪.‬‬ ‫מחנה בולקנהיין חוסל ב‪ 15-‬לפברואר ‪ .1945‬בימים האחרונים ששהינו‬ ‫במחנה שמענו רעש הפגזות ומטוסים מכיוון מזרח וראינו בשמיים עשן‬ ‫מיתמר‪ .‬היתה מצד אחד תחושת שמחה שהרוסים מתקדמים לעבר‬ ‫המחנה והשחרור קרב‪ .‬אך מצד שני היה חשש גדול שהגרמנים ירצו‬ ‫להיפטר מאיתנו לפני שהרוסים יגיעו כדי לא להשאיר עדויות‪ .‬התכונה‬ ‫במחנה היה רבה‪ .‬קציני האס אס החלו לארוז ולשרוף מסמכים‪ .‬יומיים‬ ‫לפני הפינוי המיתו עשרות אסירים‪ ,‬רובם חולים‪ ,‬באמצעות זריקות רעל‪.‬‬ ‫‪ 500‬האסירים הנותרים‪ ,‬וביניהם אבי ואני‪ ,‬נשלחו בצעדת מוות‪ .‬באותו‬ ‫[‪]65‬‬

‫יום הורו לנו במסדר הבוקר להסתדר בשורות ולצעוד לכיוון שער‬ ‫המחנה‪ ,‬שם חיכו לנו אנשי אס אס‪ .‬לפני היציאה כל אחד מהאסירים‬ ‫קיבל כיכר לחם אחת‪ ,‬חתיכת מרגרינה וקצת ריבה‪ .‬כך יצאנו לדרך‬ ‫בהליכה במזג אויר מושלג וקר במיוחד‪ .‬אנשי האס אס הלכו משני צידי‬ ‫טור האסירים עם נשקם וכלביהם‪ .‬את חפציהם הארוזים בתרמילים‬ ‫ומזוודות נתנו לאסירים הכחושים לסחוב‪ .‬ההליכה הקשה ארכה כמה‬ ‫ימים ומעטים מאד שרדו אותה‪ .‬צעדנו שעות רבות ללא הפסקה‪ ,‬היתה‬ ‫לנו רק את כיכר הלחם שקיבלנו ביציאה ומעבר לכך לא קיבלנו תוספת‬ ‫ולא מים‪ .‬לאחר שסימתי את מנת הלחם שקיבלתי אכלתי שלג‪ .‬ההליכה‬ ‫היתה מהירה‪ .‬השומרים קללו‪ ,‬הכו אותנו בקתות הרובים והאיצו בנו‬ ‫ללכת מהר בשל חששם מהתקרבות הרוסים‪ .‬רעמי ההפגזות נשמעו‬ ‫ברקע‪ .‬צעדנו בקור‪ ,‬בגשם ובשלג‪ ,‬בנעלי עץ שהיו בלתי מתאימות להליכה‬ ‫והסבו לנו סבל רב ברגליים‪ .‬אנשים ניסו לעזור לחלשים ולתמוך בהם‬ ‫בהליכה לבל יפלו‪ .‬מי שתש כוחו ועצר לרגע או העז לצאת מגבולות‬ ‫השיירה נורה מיד למוות ונזרק לתעלה בצד הדרך‪ .‬לאורך כל הדרך ראינו‬ ‫את גופות המתים מוטלות בצדדים כשהשלג סביבם נצבע אדום‪ .‬הרעב‬ ‫והקור היו בלתי נסבלים‪ .‬לא ידענו לאן אנחנו הולכים‪ .‬בלילה עשו‬ ‫הפסקה באסם שבאחד הכפרים באזור‪ .‬הצפיפות באסם היתה רבה כך‬ ‫שאי אפשר היה לשכב‪ .‬אבל המגע אחד בשני חימם אותנו אחרת היינו‬ ‫קופאים למוות‪ .‬למחרת מוקדם בבוקר העירו אותנו בצווחות להמשיך‬ ‫בצעידה‪ .‬חלק לא שרדו את הלילה‪ .‬כך המשכנו ללכת במשך כמה ימים‪,‬‬ ‫מאור ראשון של הבוקר ועד הערב‪ .‬כשהשומרים התעיפו‪ ,‬אחרים החליפו‬ ‫אותם‪ .‬בשלב מסוים בצעדה החליפו את השומרים הצעירים במבוגרים‬ ‫יותר‪ ,‬כנראה הצעירים נשלחו לחזית להלחם ברוסים‪ .‬אלה התקשו‬ ‫לצעוד בקצב המהיר של הצעירים כך שזה היה לטובתנו וקצב הצעידה‬ ‫הואט מעט‪ .‬אבל רצח האסירים בדרך המשיך‪.‬‬ ‫[‪]66‬‬

‫מסע היסורים הסתיים במחנה \"הירשברג\" )‪ .(Hirschburg‬גם הוא תת‬ ‫מחנה של גרוס‪-‬רוזן‪ .‬בהירשברג נעלמו אנשי האס אס כולל הנס הנצ'ל‪.‬‬ ‫ב‪ 22-‬בפברואר ערכו בהירשברג סלקציה בין הבריאים לחולים‪ .‬באותה‬ ‫סלקציה הופרדתי מהאבא שלי שהיה כבר מאד חולה בדלקת ראות‪ .‬הוא‬ ‫הועלה יחד עם חולים אחרים על משאית ומאז לא ראיתיו עוד‪.‬‬ ‫כל כך הרבה זמן הצלחנו לשרוד ולעבור ממחנה למחנה ביחד‪ .‬נקשרנו‬ ‫אחד לשני כל אותה תקופה וזה הקל על שנינו את הימים הקשים‪ .‬והנה‬ ‫דוקא לקראת סוף המלחמה הפרידו בינינו‪ .‬היה זה היום הקשה ביותר‬ ‫שהיה לי מתחילת המלחמה‪ .‬זו היתה הפעם הראשונה מאז שעזבנו את‬ ‫הבית שבכיתי‪ .‬בכי ועצב כזה לא היה לי עד אז ומאז‪ .‬בניגוד לפרידה‬ ‫מאמי‪ ,‬אז בסלקציה באושוויץ לא ידעתי שאנחנו נפרדים לעולמים‪.‬‬ ‫הפעם ידעתי שיתכן ולא נפגש עוד‪ .‬נשארתי לגמרי לבד‪ .‬קשה להיות לבד‪,‬‬ ‫קשה עוד יותר להיות לבד כשאין לך בית ובודאי כשאתה בארץ זרה‪.‬‬ ‫ובגיהינום הזה היה קשה שבעתיים‪ .‬כשאין עם מי לדבר ואין על מי‬ ‫לסמוך‪ .‬ולמרות הכל מאד רציתי להשאר בחיים‪ .‬היתה לי תקוה לפגוש‬ ‫מישהו מבני המשפחה‪ .‬ואולי בכל זאת אפגוש שוב את אבא שלי‬ ‫כשהמלחמה תסתיים?‬ ‫בהירשברג נשארתי כמה ימים‪ .‬לאחר הסלקציה נשארנו מעטים מאד‪.‬‬ ‫את הנותרים‪ ,‬יחד עם חלק מאסירי מחנה הירשברג‪ ,‬פינו באי סדר‬ ‫מוחלט למחנה בשם רייכנאו (‪ (Reichenau‬שנמצא באזור הסודטים‬ ‫שבגרמניה‪ ,‬כהמשך הבריחה מהצבא הרוסי שהתקדם אחרינו‪ .‬הפינוי‬ ‫נעשה ברכבת עם קרונות פתוחים ללא גג‪ .‬במשך שישה ימים ולילות של‬ ‫סופות ושלגים עשינו את הדרך ללא מזון וללא מים‪ .‬נזונו רק מהשלג‬ ‫שירד עלינו‪ .‬אני זוכר שהרכבת נסעה מאד לאט ועצרה פעמים רבות בשל‬ ‫ההפצצות‪ .‬זכור לי שעברנו דרך עיירה‪ ,‬כנראה צ'כית‪ ,‬מתחת לגשרונים‬ ‫ותוך כדי נסיעה זרקו לנו תושבי העיירה לחם ונקניק‪ .‬אין לי מושג איך‬ ‫שרדתי את המסע הנוראי הזה‪.‬‬ ‫[‪]67‬‬

‫‪‬‬ ‫בספרה של בלה גוטרמן‪ ,‬גשר צר אל החיים‪ ,‬עמ' ‪ ,375‬מצוין שלאחר‬ ‫הסלקציה בהירשברג הועלו החולים למשאיות ורבים מהם נרצחו בדרך‪.‬‬ ‫אלה ששרדו הגיעו למחנה בשם באד‪-‬ורמברון (‪ .)Bad-Warmbrunn‬שם‬ ‫התפשטה מחלת הטיפוס‪ .‬כל השנים לא היה ידוע האם סבי יצחק‪-‬יהושע‬ ‫הולנדר היה בין אלה שנרצחו בדרך או שאולי הוא שרד והגיע לבאד‪-‬‬ ‫וורמברון? לאחר השחרור‪ ,‬יפגוש אבי יהודה באדם שיטען שסבי זכה‬ ‫להשתחרר ונפטר כמה ימים לאחר מכן‪ .‬לא ידוע מה מקור העדות והאם‬ ‫היא מהימנה‪.‬‬ ‫שישים ושמונה שנים לאחר מותו של סבי‪ ,‬שמונה שנים לאחר מותו של‬ ‫אבי יהודה ושישה חודשים לאחר הוצאת המהדורה הראשונה של הספר‪,‬‬ ‫הגיע לידי מסמך ממרכז המחקר‬ ‫( ‪ ITS (International Tracing Service‬שנמצא בעיר ‪Bad Arolsen‬‬ ‫בגרמניה‪ ,‬אליהם פניתי במהלך כתיבת הספר‪ .‬על פי הרישומים‪ ,‬סבי‬ ‫יצחק‪-‬יהושע הולנדר נפטר ב‪ 6 -‬למאי ‪ 1945‬במחנה דורנאו (‪)Dornhau‬‬ ‫שהיה אחד ממחנות המשנה של גרוס‪-‬רוזן‪ .‬סיבת המוות כפי שנרשמה‬ ‫היא אי ספיקת לב וחולשה כללית של הגוף‪ .‬יומיים לאחר מותו שוחרר‬ ‫המחנה על‪-‬ידי הצבא הרוסי‪.‬‬ ‫בעמודים הבאים צילום מסמכים שהתקבלו ממרכז ‪.ITS‬‬ ‫[‪]68‬‬

]69[

]70[

]71[

‫בוכנוולד‬ ‫לבוכנוולד שבגרמניה הגענו באמצע הלילה ב‪ 7-‬למרץ ‪ .1945‬הגעתי‬ ‫למחנה מבלי שהכרתי אף אחד‪ .‬הייתי מאד בודד‪ .‬מספר האסיר‬ ‫שקיבלתי היה ‪ . 133701‬על פי הרישומים גילי היה בשנתיים מבוגר יותר‪,‬‬ ‫זאת בשל ההצהרה שנתתי כשהגעתי לאושוויץ‪ ,‬אשר בדיעבד הצילה את‬ ‫חיי‪ .‬מעטים מאד שרדו את המעבר מבולקנהיין לבוכנוולד שאורכו כ‪-‬‬ ‫‪ 500‬ק\"מ‪ .‬האס אס הובילו אותנו בצעידה של חמישה בשורה מתחנת‬ ‫הרכבת אל תוך המחנה הישר למקלחות לחיטוי‪ .‬מעל שער הכניסה היה‬ ‫שעון גדול‪ .‬לימים ביום שחרור המחנה פגע כדור בשעון ומחוגיו נעצרו על‬ ‫[‪]72‬‬

‫השעה שלוש ורבע‪ .‬עד היום מוצב השעון באותו מקום ומחוגיו מורים על‬ ‫השעה שלוש ורבע‪.‬‬ ‫בוכנוולד היה מחנה ריכוז גדול מאד‪ ,‬מהגדולים בגרמניה‪ ,‬עם‬ ‫קרמטוריום‪ ,‬ולו כ‪ 130-‬מחנות משנה‪ .‬היו בו אסירים מלאומים שונים‪.‬‬ ‫היה מחנה לשבויים רוסים ופולנים‪ ,‬והיה גם מחנה ילדים‪ .‬באופן כללי‬ ‫המשטר כבר היה פחות נוקשה ממה שהיה במחנות האחרים מאחר‬ ‫והתחילה להיות תחושה של סיום המלחמה‪ .‬אותי שיכנו יחד עם‬ ‫האסירים המבוגרים והלא יהודים‪ .‬איני זוכר מדוע‪ .‬התנאים בצריף של‬ ‫האסירים הלא יהודים היו אמנם קצת יותר טובים‪ ,‬אבל הייתי נער צעיר‬ ‫בין מבוגרים‪ .‬גורלם של הצעירים במחנות היה לעיתים אכזרי יותר משל‬ ‫האסירים המבוגרים‪ .‬מנותקים מההורים ומהבית סיגלו הצעירים דפוסי‬ ‫התנהגות בוגרים מאד מאחר ולא היה מי שידאג להם והם נאלצו‬ ‫להסתדר בעולם המבוגרים האכזר בכוחות עצמם‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫בשנותיו הראשונות של בוכנוולד‪ ,‬שהוקם כבר בשנת ‪ ,1937‬היו בו מעט‬ ‫מאד אסירים מתחת לגיל ‪ .20‬אולם כשעלה הצורך של גרמניה בפועלי‬ ‫כפייה למפעלי חימוש‪ ,‬וכן עם פינוי האסירים מהמחנות במזרח‪ ,‬הופסקה‬ ‫ההתחשבות בגיל ויותר צעירים החלו להגיע למחנה‪ .‬עבור הילדים‬ ‫היהודים שהגיעו לבוכנוולד אחרי ינואר ‪ 1945‬הוקם צריף מיוחד \"בלוק‬ ‫הילדים\" ובו שוכנו כ‪ 600-‬ילדים ונערים‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫[‪]73‬‬

‫אחרי כמה ימים הצלחתי להגיע לביקור בצריף הילדים‪ .‬תוך כדי שיטוט‬ ‫פגשתי לפתע את בן הדוד שלי צבי שוורץ‪ . 8‬צבי ואני גדלנו יחד במוז'ואי‬ ‫והוא היה מבוגר ממני סך‪-‬הכל בשנה‪ .‬היתה זו פגישה מאד מרגשת‪ .‬מאז‬ ‫שהפרידו ביני לבין אבי הרגשתי מאד בודד‪ .‬הפגישה עם צבי חיממה את‬ ‫ליבי והציתה מעט אור באפילה שמסביב‪ .‬להפתעתי ולשמחתי הרבה‬ ‫התברר לי שגם אביו של צבי‪ ,‬ניסן שוורץ‪ ,‬בן דוד מדרגה ראשונה של אבי‪,‬‬ ‫נמצא במחנה‪ .‬נפגשנו מספר פעמים לאורך התקופה שהייתי בבוכנוולד‪,‬‬ ‫דיברנו קצת ואני זוכר את הסיפורים שלו על פלשתינה‪ .‬החותן שלו‬ ‫ומשפחתו גרו בארץ והוא תכנן בסוף המלחמה לנסוע לפלשתינה‪ .‬כך החל‬ ‫להרקם החלום שלי להגיע לישראל כשהכל יגמר‪.‬‬ ‫גיליתי שבמחנה הילדים היו חיי תרבות‪ .‬אני זוכר שראיתי שם הצגה‬ ‫ששמה ביידיש‪\" :‬עס ברנט יידלעך עס ברנט\" (\"שריפה אחים שריפה\")‪.‬‬ ‫התנאים במחנה הילדים היו טובים יותר מאשר במחנות של המבוגרים‬ ‫ומאד רציתי להצטרף לשם‪ ,‬הרי הייתי בגיל הילדים שהיו שם‪ .‬אך לצערי‬ ‫לא הצלחתי מאחר וברישומים הייתי מבוגר בשנתיים מגילי האמיתי‪ .‬עד‬ ‫היום לא ידועה הסיבה האמיתי \"ליחס המשופר\" שקיבלו ילדי בוכנוולד‪.‬‬ ‫בשל התקרבות הרוסים‪ ,‬המשיכו הגרמנים ביתר שאת לחסל כמה שיותר‬ ‫יהודים‪ .‬מכיון שבמחנה היו אסירים רבים לא יהודים‪ ,‬אנשי האס אס‬ ‫ניסו לאתר את כל היהודים במחנה‪ .‬יום אחד‪ ,‬בשעת המסדר שכלל מאות‬ ‫אסירים‪ ,‬הורו אנשי האס אס \"‪( \"!Jüden raus‬יהודים החוצה)‪ .‬באותו‬ ‫מסדר היו די הרבה יהודים ורובם יצאו מהשורות‪ .‬אני לא יצאתי‪ .‬משהו‬ ‫באינסטינקט אמר לי להשאר לעמוד במקום‪ .‬היהודים הרבים שיצאו‬ ‫נלקחו בצעדה אל מחוץ למחנה‪ .‬בשורה לידי עמדו שני פולנים‪ ,‬שונאי‬ ‫יהודים‪ ,‬וכשראו שאני נשאר לעמוד במקומי החלו לצעוק ולהצביע עלי‬ ‫‪ 8‬צבי שרד‪ ,‬עלה לישראל‪ ,‬התחתן וגר עם אשתו ברוריה וילדיו משה וחני בתל‬ ‫אביב‪ .‬נשארנו בקשרי ידידות אחרי המלחמה‪.‬‬ ‫[‪]74‬‬

‫\"יש כאן נער יהודי\"! למזלי קציני האס אס כבר התרחקו עם השיירה‬ ‫ולא שמעו את הצעקות‪ .‬וכך ניצלתי‪ .‬כל אותם יהודים מסכנים‪ ,‬ביניהם‬ ‫האבא של בן דודי צבי שוורץ‪ ,‬הוצאו כעבור זמן קצר להורג ביריה‪ .‬כך‬ ‫היה כל יום‪ .‬בכל מסדר החלו להוציא קבוצות של אנשים אותם שלחו‬ ‫למקום בלתי ידוע וכנראה הם הוצאו להורג‪ .‬היתה באויר תחושה‬ ‫שמשהו קורה‪ ,‬למרות שהיינו מנותקים מכל אמצעי תקשורת וממה‬ ‫שקורה בעולם‪ .‬ברקע נשמע ירי תותחים‪ ,‬ואפשר היה להבחין באוירונים‬ ‫טסים מעל ומפציצים מטרות תוך שהם עוקפים את שטח המחנה‪ .‬במחנה‬ ‫שרר אי סדר‪ .‬ולא רק במחנה זה‪ .‬האנדרלמוסיה גברה בקרב כל דרגי‬ ‫שלטון הרייך השלישי‪ ,‬לתוהו ובוהו זה נקלעו שיירות האסירים המפונים‬ ‫בצעדות המוות‪.‬‬ ‫באותם ימים כבר לא עבדנו ולמעשה לא עשינו דבר‪ .‬גופות המתים היו‬ ‫פזורות בצריפים ובשטח המחנה מבלי שאפשר היה להשתלט עליהם‪.‬‬ ‫בשל הבלגן ששרר‪ ,‬וכנראה בשל הנחיות סותרות שהגיעו למפקדים‪,‬‬ ‫הצלחתי להסתתר בצריף ולא להגיע לחלק מהמסדרים‪ .‬כך הצלחתי‬ ‫לשרוד יום ועוד יום בציפיה ובתקוה שעוד מעט הכל יגמר‪ .‬כל יום שעבר‬ ‫מבלי שנתפסתי היה מבחינתי נס‪.‬‬ ‫אבל יום אחד זה נגמר‪ .‬באותו יום הלכתי לאכול ב\"חדר האוכל\"‪ .‬בתום‬ ‫הארוחה‪ ,‬חיכו אנשי אס אס בדלת היציאה וכל מי שיצא החוצה נתפס‬ ‫ונלקח ישר לטרנספורט‪ .‬כך נתפסתי כמה שבועות לאחר שהגעתי למחנה‪.‬‬ ‫במשך כעשרה \"ימי ציד\" אילו תפסו הגרמנים עשרות אלפי יהודים‬ ‫במחנה ורק מעטים מהם נשארו בחיים‪ .‬מספר ימים אחרי שנתפסתי‬ ‫שוחרר המחנה על‪-‬ידי האמריקאים ב‪ 11-‬לאפריל ‪.1945‬‬ ‫בצעדה רגלית הובלנו לעיר ַויימאר ( ‪ (Weimar‬המפורסמת בזכות‬ ‫המחזאי והמשורר גתה‪ ,‬שהיתה מיושבת באזרחים גרמנים‪ .‬ההליכה‬ ‫שהיתה אמנם רק למרחק של כשמונה ק\"מ‪ ,‬היתה קשה מאד כמו‬ ‫הצעדות הקודמות‪ .‬הובלנו תחת משמר כבד של אנשי אס אס‪ ,‬מאומנים‬ ‫[‪]75‬‬

‫ומיומנים‪ ,‬חמושים ברובים ובכידונים‪ .‬לצידם כלבים שרק מחכים‬ ‫לתנועה הלא נכונה של אחד האסירים‪ .‬היינו חצאי אדם‪ ,‬אומללים‪ ,‬רזים‬ ‫ותשושים‪ ,‬בקושי יכולנו ללכת‪ .‬לצידי הדרך בה הלכנו היו מוטלים מאות‬ ‫אסירים הרוגים שאפס כוחם ולא יכלו להמשיך ללכת‪ .‬כאלה שסטו לרגע‬ ‫מהשורה שלא במכוון או כאלה שהתיישבו לצידי הכביש וחיכו באדישות‬ ‫לגזר דינם‪ .‬כל אסיר כזה נורה במקום בראשו‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫חוקרי שואה טוענים שהסיבה לצעדות המוות אינה לגמרי ברורה‪ .‬האם‬ ‫הגרמנים חששו שהאסירים השורדים יחשפו את מעלליהם? האם רצו‬ ‫להמשיך ולנצל את האסירים ככח עבודה בשטח גרמניה? האם הכוונה‬ ‫היתה להמשיך בתהליך ההשמדה באמצעות צעדות אלה? או שהפינוי‬ ‫המהיר נבע כתוצאה מאנרכיה כללית שפשטה בגרמניה ולשטח הגיעו‬ ‫הנחיות סותרות? ההנחה היא שהמכלול של כל אלה יחד הוא הסיבה‬ ‫לפינוי המהיר בצעדות המוות‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫כשהגענו לווימאר העלו אותנו על רכבת משא‪ .‬אף אחד לא ידע לאן פנינו‪.‬‬ ‫במרכז הקרון היתה קורת עץ שיצרה מחיצה בין האזור בו ישבו‬ ‫האסירים לבין האזור בו ישבו השומרים ליד דלתות הרכבת‪ .‬אלו כבר לא‬ ‫היו אנשי אס אס אלא חילים מבוגרים‪ ,‬בני חמישים ומעלה‪ ,‬שלבשו‬ ‫מדים של הצבא הגרמני‪ .‬כנראה החליפו את החילים הצעירים שנלחמו‬ ‫בחזית או ברחו מאימת הכיבוש‪ .‬היה זה סימן שהצבא הגרמני הולך‬ ‫ומתמוטט‪ .‬מידת האכזריות שהם גילו לא נפלה מזו של אנשי האס אס‪.‬‬ ‫לאורך כל הדרך לא קיבלנו בכלל אוכל‪ .‬הרכבת עצרה מידי פעם כדי‬ ‫[‪]76‬‬

‫לאפשר לנו לעשות את הצרכים בשדות‪ .‬נצלנו את ההזדמנות ובכל פעם‬ ‫שהרכבת עצרה ליקטנו ואכלנו דשא‪ .‬בקרון הרכבת השומרים הגרמנים‬ ‫היו קולפים תפוחי אדמה לאכול‪ ,‬ואנחנו בינינו היינו רבים על הקליפות‪.‬‬ ‫היתה לי קופסא קטנה עם פקק מעץ והיה בה מלח וכך יכולתי \"להנות‬ ‫מארוחה\" קצת מתובלת‪ .‬לאורך הנסיעה שמענו שמעלינו חגים אוירונים‬ ‫וברקע רעש של הפגזות‪ .‬כל פעם שהיינו מופגזים‪ ,‬הרכבת היתה עוצרת‪,‬‬ ‫השומרים הגרמנים היו בורחים להתחבא בשדות‪ ,‬ושבו לקרון רק לאחר‬ ‫שהאוירונים הסתלקו‪ .‬ניצלנו את הרגעים האלה כדי לרדת לשדות‬ ‫ולחפש אוכל‪ .‬העינויים‪ ,‬הסבל והקור העז ששרר בקרון היו איומים‬ ‫ובלתי ניתנים לתיאור‪ .‬נוסף לכל היתה מכת כינים‪ .‬הבגדים שלי היו‬ ‫מלאים בכינים ולא יכולתי לסבול את זה‪ .‬למרות הקור העז זרקתי צעיף‬ ‫צמר שחימם אותי מכיון שהוא שרץ כינים‪ .‬הסבל מהכינים היה גדול‬ ‫יותר מהסבל מהקור‪ .‬רבים מתו במהלך הנסיעה מצמא ומרעב‪,‬‬ ‫מתשישות וגם מייאוש‪ .‬את גופותיהם זרקו מהרכבת‪ .‬כל בוקר היו‬ ‫מאתרים בקרון את החולים‪ ,‬יורים בהם וזורקים מהרכבת‪ .‬רגשות‬ ‫הייאוש וחוסר האונים התחלפו לא אחת ברצון להיאבק ולשרוד‪ .‬רציתי‬ ‫מאד לחיות וידעתי שחיי תלויים בראש וראשונה בעצמי‪ .‬האמנתי שסוף‬ ‫המלחמה יגיע‪.‬‬ ‫יחד איתי ברכבת היו אסירים רבים לא יהודים‪ ,‬אבל גיליתי שבקרון שלי‬ ‫היו עוד שני יהודים‪ .‬אני זוכר שידו של האחד התנפחה‪ .‬השומרים‬ ‫השכיבו אותו באמצע הקרון וכיוונו רובה לראשו‪ .‬הוא צעק והתחנן‬ ‫שהוא רוצה לחיות וניסה להזיז את קנה הרובה המכוון לראשו הצידה‪.‬‬ ‫אבל זה לא עזר לו והוא נורה‪ .‬זה היה מזעזע‪.‬‬ ‫ישבתי בפינת הקרון‪ .‬משני צדדי ישבו שני בחורים פולנים‪ ,‬אחד מימיני‬ ‫והשני משמאלי‪ .‬אלו היו אותם שני בחורים שהלשינו עלי במחנה‬ ‫בוכנוולד שאני יהודי ורצו להסגיר אותי כשנתבקשנו לצעוד קדימה‬ ‫משורת המסדרים‪ .‬באמצע הלילה אחד מהם התרומם‪ .‬אסור היה לקום‬ ‫[‪]77‬‬

‫מחשש שנקפוץ מהרכבת‪ .‬ברגע שהוא התרומם מיד ירו בו‪ .‬הרגשתי את‬ ‫הדם נוזל על גופי אבל לא ידעתי אם ירו בי או בו מכיון שהכל סביב היה‬ ‫חשוך מאד‪ .‬בבוקר למחרת הסתבר שהקליע עבר והרג גם את הפולני‬ ‫שהתרומם וגם את חברו שישב מצידי השני‪ .‬אני שישבתי באמצע בין‬ ‫שניהם לא נפגעתי‪ .‬זו היתה הנקמה המתוקה שלי‪.‬‬ ‫שבועיים ימים היינו בדרכים‪ .‬שבועיים שנמשכו נצח נצחים‪ .‬בודדים‬ ‫שרדו את הנסיעה ‪ .‬הגענו למחנה דכאו בגרמניה \"חצאי בני אדם\"‪.‬‬ ‫[‪]78‬‬

]79[

‫דכאו‪ ,‬השחרור‬ ‫מחנה הריכוז דכאו ממוקם סמוך לעיר דכאו בגרמניה קרוב מאד למינכן‪.‬‬ ‫היה זה המחנה הראשון שהוקם כבר ב‪ 1933-‬על‪-‬ידי המפלגה הנאצית ‪50‬‬ ‫יום לאחר עלית היטלר לשלטון‪ ,‬ושימש כאב טיפוס למחנות האחרים‪.‬‬ ‫הוא נועד במקור עבור אסירים פוליטיים‪ ,‬קומוניסטים ומתנגדי המשטר‬ ‫הנאצי המסכנים את בטחון המדינה‪ ,‬אותם רצו להפריד מהאסירים‬ ‫האחרים הכלואים בבתי סוהר‪ .‬אף שדכאו הוגדר כמחנה ריכוז מדרגה‬ ‫ראשונה‪ ,‬כלומר שהתנאים בו קצת יותר סבירים ביחס למחנות אחרים‪,‬‬ ‫רבים מהאסירים מצאו בו את מותם‪ .‬במחנה הוקמו תאי גזים אך מעולם‬ ‫לא נעשה בהם שימוש‪ .‬מבחוץ נראה המחנה כמחנה צבאי רגיל המוקף‬ ‫בחומת אבן גבוהה‪ .‬לא ברור אם ומה ידעו תושבי דכאו באשר למתרחש‬ ‫מאחורי חומות האבן‪ .‬יתכן ורבים מהם ידעו והעדיפו להתעלם‬ ‫ולהתכחש לזוועות‪.‬‬ ‫בתחילת ‪ ,1945‬עם התקדמות צבאות בעלות הברית לכיוון גרמניה‪ ,‬פונו‬ ‫בחיפזון מחנות ריכוז והשמדה מהאזורים אליהם התקדמה החזית‪ ,‬וכך‬ ‫הגיעו לדכאו משלוחים של אסירים שפונו מאותם מחנות‪ .‬רובם הגיעו‬ ‫מותשים עד מוות ונראו כשלדים מהלכים‪ .‬בשל הגברת הצפיפות במחנה‬ ‫הורעו דרסטית התנאים ובחודשים האחרונים לפני השחרור חיו‬ ‫האסירים בתנאים תת‪-‬אנושיים מחרידים‪ .‬מגפת טיפוס שפרצה במחנה‬ ‫יצאה מכלל שליטה כשהיא מפילה קרבנות רבים‪ .‬כ‪ 200-‬אסירים מתו‬ ‫מידי יום כתוצאה מהמגיפה‪.‬‬ ‫[‪]80‬‬

‫‪‬‬ ‫לדכאו הגעתי סמוך ליום הולדתי ה‪ .15-‬עם ההגעה למחנה הצגתי את‬ ‫עצמי כהולנדי והזדהיתי בשמי המקורי \"לודביק הולנדר\"‪ ,‬כפי שרשום‬ ‫בתעודת הלידה שלי‪ .‬הרבה אומץ ותושיה היה צריך כדי להציג עצמך כלא‬ ‫יהודי‪ .‬לקחתי סיכון לא קטן והייתי עלול לשלם על כך בחיי‪ .‬אבל‬ ‫להפתעתי הרבה הסיפור שלי התקבל‪ ,‬אולי מכיון שרב האסירים‬ ‫בטרנספורט שהגעתי איתו היו לא יהודים ובשל הבלבול והבלגן ששרר‬ ‫בימים אלה של סוף המלחמה‪ .‬נשלחתי לצריף מספר ‪ 30‬בו התנאים היו‬ ‫יחסית \"טובים\" יותר בשל העובדה שהשתכנו בו לא יהודים‪ .‬בצריף היו‬ ‫מיטות בקומות ולא דרגשי עץ‪ .‬זה היה שיפור עצום בתנאים‪ .‬שנה שלא‬ ‫ישנתי במיטה‪ .‬אזור מיוחד בצריף היה שמור לאסירים מיוחסים‪,‬‬ ‫אסירים פוליטיים בעלי תפקידים רמי מעלה מממשלת צרפת‪ .‬מכיון‬ ‫שחשבו שאני הולנדי אפילו קיבלתי פעם חבילה מהצלב האדום‪ .‬אבל‬ ‫לצערי לא הספקתי להנות ממנה מאחר ומישהו גנב לי אותה בזמן‬ ‫שעמדתי במסדר‪ .‬היתה זו החמצה ואכזבה גדולה מאד‪ .‬לקבל חבילה‬ ‫באמצע הגהנום היה אוצר של ממש‪.‬‬ ‫לא הכרתי אף אחד במחנה אבל זכורה לי שיחה עם אחד מהאסירים‬ ‫הצרפתים המיוחסים שהיה איתי בצריף‪ .‬הוא אמר לי שמכיון שאני צעיר‬ ‫חשוב שאשאר בחיים כדי לספר הכל לאחר המלחמה‪ .‬הוא הדגיש וחזר‬ ‫על דבריו שוב ושוב‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫ב‪ 29-‬לאפריל ‪ 1945‬בשעה ‪ 7:30‬נכנס גדוד טנקים של הצבא האמריקאי‬ ‫למחנה דכאו‪ .‬החילים לא היו מוכנים למראות הזועה שקיבלו את פניהם‪.‬‬ ‫עוד לפני שנכנסו בשער המחנה‪ ,‬נמצאו סמוך לו כ‪ 30 -‬קרונות רכבת משא‬ ‫[‪]81‬‬

‫שכל אחת מהן היתה עמוסה בגופות כחושות של אסירים ואסירות‬ ‫שנשלחו לדכאו כמה ימים קודם לכן ממחנות אחרים‪ .‬בכל ‪ 30‬הקרונות‬ ‫האלה לא נמצאו סימני חיים‪ .‬בהתחלה הם סברו שהאסירים ישנים עד‬ ‫שלאט לאט התגלתה גודל הטרגדיה‪ .‬חילים שסיפרו את סיפורם שנים‬ ‫רבות לאחר מכן העידו שהמראות היו טראומטיים ובלתי נשכחים‬ ‫והשפיעו עליהם כל חייהם‪ .‬אבל זו רק היתה ההתחלה‪ .‬לאחר קרב יריות‬ ‫קצר מול שומרי האס אס שאיישו את מגדלי השמירה בשער המחנה‪,‬‬ ‫פרצו האמריקאים פנימה‪ .‬החילים היו בשוק מהזוועה שנגלתה לעיניהם‪.‬‬ ‫הם לא ידעו מה זה מחנה ריכוז‪ .‬המראות היו קשים ביותר‪ .‬אלפי שלדים‬ ‫מהלכים הסתובבו באדישות ברחבי המחנה במצב פיזי ונפשי גרוע ביותר‪.‬‬ ‫הניצולים דמו יותר ל\"מתים מהלכים\" מאשר לבני אדם חיים‪.‬‬ ‫האמריקאים מצאו ‪ 1,600‬אסירים מצטופפים בצריפים שנועדו להכיל‬ ‫‪ 200‬איש‪ ,‬רבים מהם היו מתים או גוססים‪ .‬חלק מהגופות היו במצב‬ ‫רקבון ומכל עבר ניתן היה להרגיש בצחנת מוות ‪.‬‬ ‫רב אנשי האס אס ברחו או נכנעו‪ .‬אלה שנשארו הוצאו להורג‪.‬‬ ‫האמריקאים אפשרו לניצולים שרצו לנקום‪ ,‬להכות אותם ואף לירות‬ ‫בהם‪ .‬את גופותיהם זרקו לתעלה מחוץ למחנה ובתעלה הזו היו מוטלות‬ ‫הגופות במשך שלושה ימים כדי שהאסירים יוכלו לראות אותם‪ .‬תמונות‬ ‫המחנה שודרו באמצעי התקשורת המערביים‪ ,‬והוסיפו לזוועות שנתגלו‬ ‫במחנות ריכוז אחרים‪ .‬החילים האמריקאים סחבו בכח לתוך המחנה את‬ ‫תושבי העיר דכאו הסמוכה והכריחו אותם לראות את המראות הקשים‪.‬‬ ‫שיראו מקרוב מה קרה במהלך כל שנות המלחמה ממש מעבר לרחוב שבו‬ ‫גרו‪.‬‬ ‫לאט לאט החלו האסירים לצאת מהצריפים לעבר החילים‪ ,‬מביטים בהם‬ ‫כלא מאמינים‪ .‬חלק מהחילים היו אפרו‪-‬אמריקאים‪ ,‬כך שמעבר להלם‬ ‫של השחרור עצמו‪ ,‬היתה הפתעה רבה בקרב האסירים מאחר ורבים‬ ‫מהם מעולם לא ראו אדם שחור‪.‬‬ ‫[‪]82‬‬

‫החילים החלו לחלק אוכל‪ ,‬בעיקר קופסאות שימורים‪ ,‬באופן בלתי‬ ‫מבוקר‪ .‬האסירים המורעבים התנפלו עליו ללא שליטה‪ ,‬ומאחר ולא‬ ‫יכלו לעכל אותו הם מתו בהמוניהם \"כמו זבובים\"‪ .‬נוסף על כך מחלת‬ ‫הטיפוס שררה בכל מקום והפילה קורבנות נוספים‪ .‬אלפי אנשים‪,‬‬ ‫שבקושי שרדו את המלחמה אבל בכל זאת הצליחו להחזיק מעמד עד‬ ‫הסוף‪ ,‬מתו דוקא ביום השחרור‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫לא היה לי כח לצאת מחוץ למחנה‪ .‬הייתי באפיסת כוחות מוחלטת‪.‬‬ ‫נשארתי בתוך שטח המחנה ובכל מקום שהסתובבתי‪ ,‬בתוך הצריפים‬ ‫ומחוץ לצריפים‪ ,‬נתקלתי באנשים מתים וחצאי מתים‪ .‬בכל מקום‪ .‬זה‬ ‫היה בלתי יתואר‪ .‬כך הסתובבתי במחנה כמה ימים‪ .‬זוכר שפגשתי בחור‬ ‫מהכפר שלי‪ ,‬מושקוביץ‪ ,‬קצת יותר מבוגר ממני‪ .‬ישב ליד דלת הצריף‪.‬‬ ‫לרגע הרגשתי תקוה חדשה ושמחה שהנה אני לא לבד‪ .‬אך מהר מאד‬ ‫חזרו אלי העצב והבדידות מאחר והוא היה חולה מאד ולא היה מסוגל‬ ‫לזוז‪ .‬לא ראיתיו מאז ואיני יודע מה עלה בגורלו‪.‬‬ ‫לאחר כמה ימים פתחו את דלתות המחסנים של הצבא הגרמני כדי לחלק‬ ‫לנו בגדים‪ .‬זרקתי את הבגדים שלי שהיו מלאים בכינים ולקחתי לי מדים‬ ‫ירוקים של \"היטלר יוגנד\" (תנועת הנוער של המפלגה הנאצית)‪ ,‬מכיוון‬ ‫שאילו היו בגדי נוער שהתאימו פחות או יותר למידה שלי‪ .‬לא ידעתי אז‬ ‫שהמדים האלה עלולים לסכן את חיי‪.‬‬ ‫רופאים של הצבא האמריקאי עברו בין הניצולים לצורך בדיקות‬ ‫רפואיות ולבצע חיטוי יסודי כדי למנוע עוד קורבנות‪ .‬בבדיקות שעשו לי‬ ‫התברר שכל השיניים שלי התנדנדו ואני עלול לאבד אותם‪ .‬רופאה‬ ‫צבאית נתנה לי ויטמין ‪ C‬וכך הצילה את שיניי‪ .‬מיום ליום התחלתי‬ ‫[‪]83‬‬

‫להתחזק‪ .‬האוכל והויטמינים שקיבלתי התחילו לאושש אותי מבחינה‬ ‫גופנית‪.‬‬ ‫לאחר כמה ימים של נסיון להתארגן בשטח המחנה‪ ,‬החליטו‬ ‫האמריקאים שהגיע הזמן לשחרר אותנו‪ .‬הם בקשו שנסתדר לפי מדינות‬ ‫– הולנדים‪ ,‬בלגים‪ ,‬צ'כים‪ ,‬צרפתים‪ ,‬הונגרים וכו' כדי להסיע כל קבוצה‬ ‫לארץ המוצא שלה‪ .‬לאסירים הלא יהודים החלוקה לקבוצות היתה מאד‬ ‫ברורה והיה להם לאן לחזור‪ .‬בקרב היהודים המצב היה שונה‪ .‬לא היה‬ ‫לאן לחזור‪ .‬לניצולים היה ברור שרב המשפחה נרצחה‪ ,‬ושהבתים שלהם‬ ‫נהרסו או נתפסו על‪-‬ידי זרים‪ .‬הייתי בבעיה אמיתית‪ .‬לא ידעתי לאיזו‬ ‫מדינה ללכת‪ .‬לצ'כיה? להונגריה? לא רציתי ללכת לאף אחת מהן‪.‬‬ ‫הרגשתי שאני לא שייך לשום מקום‪ .‬לראשונה הכתה בי התובנה שאין לי‬ ‫בית לחזור אליו‪ .‬אין ליהודים מדינה‪ .‬הייתי מאד בודד‪ .‬לא היה לי עם‬ ‫מי לדבר ולהתיעץ ולחלוק את החששות וההתלבטויות שלי‪ .‬ידעתי שאמי‬ ‫ואחי נרצחו באושוויץ‪ .‬את שתי אחיותי ראיתי בפעם אחרונה כשעזבתי‬ ‫את אושוויץ ולא ידעתי אם שרדו‪ .‬לא ידעתי מה עלה בגורלו של אבי אחרי‬ ‫שהפרידו בינינו‪ .‬אחרי הרבה התלבטויות החלטתי בסופו של דבר ללכת‬ ‫עם הקבוצה הצ'כית‪ .‬היו לי זכרונות טובים מהצ'כים מתקופת הילדות‬ ‫בכפר‪ .‬להונגריה בשום אופן לא רציתי לחזור‪ ,‬היו לי זכרונות קשים‬ ‫מתקופת הכיבוש והגירוש לגטו‪.‬‬ ‫כל קבוצה פוזרה במשאיות של הצבא האמריקאי ובדרך זו הגעתי‬ ‫לברטיסלאבה‪ .‬שם עברנו דיסאינפקציה‪ ,‬חיטוי של הבגדים ושל הגוף‪ .‬זה‬ ‫היה תהליך מאד לא נעים‪ .‬הרגשתי מבויש לעמוד ערום מול האחיות‬ ‫והרופאות‪ .‬לאחר החיטוי השאירו אותנו בתחנת הרכבת שנוסעת לפראג‪.‬‬ ‫כל אחד חופשי לעצמו‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫[‪]84‬‬

‫מאי ‪ .1945‬נער בן ‪ .15‬לבד בעולם‪ .‬באמצע תחנת רכבת‪ .‬בעיר שמעולם‬ ‫לא ביקר‪ .‬במדינה זרה‪ .‬אין מי שיחכה לו‪.‬‬ ‫המלחמה של אבי יהודה הסתימה בדכאו ב ‪ 29 -‬באפריל ‪ .1945‬הוא הגיע‬ ‫לאושוויץ בחג שבועות והשתחרר בחג שבועות בדיוק שנה לאחר מכן‪.‬‬ ‫היה חלש מאד ובקושי יכול היה להסתובב‪ .‬היה אמנם נער צעיר אבל‬ ‫הרגיש זקן‪ .‬שנה שלמה שרד אבי את זוועות המלחמה‪\" .‬סך הכל\" שנה‬ ‫אחת מתוך ‪ 75‬שנות חייו‪ .‬שנה גורלית שהשפיעה עליו כל החיים‪ .‬הוא לא‬ ‫חזר להיות לייבי‪ ,‬הוא לא שב לגור בביתו בכפר שכל כך אהב‪ .‬הוא לא‬ ‫יראה עוד את הוריו ואחיו הצעיר‪ .‬הוא איבד את אמונתו והתחיל את‬ ‫חייו לבד מחדש‪ 29 .‬באפריל ‪ 1945‬הוא תאריך יום הולדתו השני‪ .‬שבוע‬ ‫ימים לאחר השחרור‪ ,‬ב ‪ 8 -‬במאי ‪ ,1945‬חגג העולם את סופה של‬ ‫המלחמה‪.‬‬ ‫[‪]85‬‬

‫להתחיל מחדש‬ ‫מה עושים? היכן מתחילים? לאן הולכים? איך? השחרור לא דמה לחלום‬ ‫אליו יחלתי כל כך הרבה זמן‪ .‬זה לא היה \"סוף מאושר\" אלא התחלה‬ ‫מלווה בתחושת ריקנות‪ ,‬בדידות‪ ,‬ייאוש‪ ,‬הרבה שאלות וחששות‪ .‬אמנם‬ ‫תם סיוט המחנות אבל החלה תקופת נדודים בלא בית לחזור אליו‪.‬‬ ‫החמצה גדולה ובעיקר געגוע לבית ודאגה למשפחתי‪ .‬האם אבא שרד? מה‬ ‫עלה בגורלם של אחי ואחיותי? החלטתי לנסוע הביתה‪ .‬לחפש משפחה‪.‬‬ ‫היתה לי הרגשה שאותי אף אחד לא יחפש מכיון שהייתי צעיר ולא‬ ‫יאמינו שיש סיכוי שנשארתי בחיים‪ .‬זכרתי את הבקשה של האמא שלי‬ ‫לפני שעזבנו את הגטו – \"כשהכל יגמר נפגשים בבית\"‪.‬‬ ‫המסע שלי באירופה החל בפראג‪.‬‬ ‫כיצד להשיג אוכל? בגדים? קורת גג? לא היה ברור היכן בטוח להסתובב‪.‬‬ ‫איך אני מסתובב במדים של ההיטלר יוגנד? איך יתיחסו המקומיים –‬ ‫הגרמנים‪ ,‬הצ'כים‪ ,‬ההונגרים – לניצולים? אולי נותרו בשטח אנשי אס‬ ‫אס שאורבים ליהודים המשוחררים ועלולים לפגוע בהם?‬ ‫נסעתי ברכבות שהיו אמצעי התחבורה היחידי כמעט באותה תקופה‪.‬‬ ‫מאות אלפי פליטים עשו דרכם לאורכה ולרוחבה של אירופה רובם‬ ‫ככולם מחוסרי כל‪ .‬זו היתה פחות או יותר האוירה בימים שאחרי‬ ‫המלחמה‪ .‬כמובן שגם לי לא היה כסף ולא תעודות אבל איכשהו‬ ‫הסתדרתי‪ .‬הדרכים היו עמוסות בחיילים מצבאות שונים שחזרו הביתה‪,‬‬ ‫בפליטי המחנות שהסתובבו בכל מקום‪ ,‬בעיקר ביהודים שנסעו ממקום‬ ‫למקום לחפש שרידי משפחה‪ .‬נראה היה שכולם בתנועה מתמדת‪ ,‬כולם‬ ‫אבודים‪ .‬כולם מבולבלים‪ .‬הרכבות היו עמוסות בפליטים וכשלא היה‬ ‫מקום האנשים היו יושבים על הגג‪ .‬לפעמים נתנו להם לנסוע ברכבות‬ ‫[‪]86‬‬

‫חינם‪ .‬בתחנות הרכבת היו ארגונים מהצלב האדום וארגונים אחרים‬ ‫שהגישו אוכל חם‪ .‬כך התגלגלתי מיום ליום בדרכי למוז'ואי דרך‬ ‫בודפסט‪ .‬בלילות ישנתי ברכבת או על ספסל בתחנת רכבת‪ .‬חיפשתי בעיני‬ ‫מישהו מוכר‪ ,‬אולי אפגוש במישהו מהכפר שלי‪ .‬שאלתי מי מכיר? מי‬ ‫יודע? מי ראה?‬ ‫והנה יום אחד אכן פגשתי בחור בגילי שהכרתי במחנה בולקנהיין‪ .‬זכרנו‬ ‫אחד את השני‪ .‬הוא זכר גם את האבא שלי‪ ,‬זכר שהיינו ביחד‪\" .‬מה עלה‬ ‫בגורלו של אבי\"? שאלתי אותו‪\" ,‬האם אתה זוכר? האם אתה יודע\"?‬ ‫אותו בחור נזכר וסיפר לי שאבי שרד את המלחמה והגיע לעיר בשם ברנו‬ ‫(‪ )Brno‬שבצ'כיה‪ .‬אבל ממה שידוע לו הוא הגיע לשם מאד חולה‪ .‬הוא לא‬ ‫ממש אמר לי מה עלה בגורלו‪ ,‬אבל נתן לי להבין במרומז ואני הסקתי‬ ‫שהוא לא הצליח לשרוד‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫בשנת ‪ 1996‬נסע אבי יהודה להונגריה לטיול עם אמי אסתר‪ ,‬אחותו‬ ‫סילביה וגיסו ברני המתגוררים בניו‪-‬יורק‪ .‬רק בדרך התברר להם שאבי‬ ‫החליט לחפש בטיול הזה את קברו של אביו בעיר ברנו וחלומו היה להביא‬ ‫אותו לקבורה בישראל‪ .‬כשהגיעו להונגריה הוא לא יכול היה להסתיר עוד‬ ‫את התרגשותו ושיתף את האחרים בתכניתו‪ .‬יחד נסעו לבית הקברות‬ ‫בעיר ברנו וחיפשו לשווא‪ ,‬בעזרת האחראי על בית הקברות‪ ,‬את שם האב‬ ‫בספרים ועל המצבות‪.‬‬ ‫אבי יהודה לא זכה לקבל את הידיעה שאביו‪ ,‬סבי יצחק‪-‬יהושע הולנדר‪,‬‬ ‫נפטר ב‪ 6 -‬למאי ‪ 1945‬במחנה דורנאו (‪ )Dornhau‬שהיה אחד ממחנות‬ ‫המשנה של גרוס‪-‬רוזן‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫[‪]87‬‬

‫את נהר הדנובה עברתי ברגל עד שהגעתי לבודפסט‪ .‬הסתובבתי ברחובות‬ ‫ושמעתי מפה לאוזן על ארגון יהודי בעיר שדואג לפליטים לאוכל ולמקום‬ ‫לינה מסודר‪ .‬הגעתי אליהם‪ .‬נדמה לי שאפילו הם חילקו לנו קצת כסף‪.‬‬ ‫במקומות שונים ברחבי העיר תלו רשימות של ניצולים‪ ,‬כך אנשים היו‬ ‫עומדים שעות בתקוה למצוא קרובי משפחה שאולי שרדו‪.‬‬ ‫בבודפסט ראיתי בפעם ראשונה בחיי סרט קולנוע‪ .‬הדמות המרכזית‬ ‫בסרט היתה של רב חובל‪ .‬שם התחילה אהבתי לים ושם החל להרקם‬ ‫החלום שלי‪ ,‬אותו הגשמתי כמה שנים אחר כך‪ ,‬לשרת בחיל הים של‬ ‫צה\"ל‪ .‬לימים גם התפרנסתי משמאות ימית וכך יכולתי להשאר קרוב‬ ‫לאוניות ולים‪.‬‬ ‫היעד הבא שלי היה כפר ילדותי מוז'ואי‪ .‬התגלגלתי שוב ברכבות ממקום‬ ‫למקום עד שהגעתי לתחנת הרכבת של ברהובו ומשם המשכתי ברגל‬ ‫לכפר‪ .‬מצאתי שהכפר היה עכשיו בשליטת הרוסים ושהחיים בו המשיכו‬ ‫בשגרה‪ .‬כאילו דבר לא השתנה מאז הגירוש‪ .‬הלכתי לבית שלי‪ .‬דפקתי‬ ‫בדלת ואנשים זרים פתחו אותה‪ .‬אלה היו אזרחים רוסים שהגיעו‬ ‫מסיביר במסגרת חילופי תושבים שארגנו הרוסים – רוסים שגרו בכפר‬ ‫נשלחו לרוסיה ותושבים מרוסיה נשלחו לגור בכפר‪ .‬כל כך רציתי להכנס‬ ‫ולראות את הבית‪ .‬אבל הדירים סרבו‪ .‬לבית שלי לא נתנו לי להכנס!‬ ‫הייתי אדם חופשי‪ ,‬אבל ללא בית‪ .‬ללא משפחה‪ .‬בדרך לא דרך התגנבתי‬ ‫למרתף מהכניסה האחורית‪ ,‬ובהתרגשות רבה חיפשתי את קופסת‬ ‫התכשיטים שהחביא דודי ישראל פרל‪ .‬מצאתי! הקופסא היתה מונחת‬ ‫במקומה‪ .‬בהסתר ובמהירות הכנסתי אותה לכיסי‪ .‬לימים נתתי את‬ ‫העגילים לבת‪-‬דודתי רבקה קלוש‪ .‬אלה היו העגילים של אמה שרה‪-‬‬ ‫פרידל‪ ,‬אחות של אבא‪ .‬רבקה ניצלה וחיתה שנים רבות לאחר המלחמה‬ ‫בארץ במושב משואות יצחק ועד היום התכשיטים נמצאים אצל בנותיה‬ ‫שרה ורחל‪ .‬את שאר דברי הערך שהסתרנו בתקרת המרתף לא מצאתי‪.‬‬ ‫ניסיתי להגיע עם היד עמוק בין קורות העץ כי חשבתי שאולי התכשיטים‬ ‫[‪]88‬‬

‫נפלו ביניהם‪ ,‬אך הדיירים הזרים תפסו אותי ואלצו אותי לעזוב את‬ ‫הבית‪.‬‬ ‫אחי דוד‪ ,‬אותו אפגוש בכפר בביקור הבא שלי‪ ,‬הלך בתמימותו להתלונן‬ ‫במשטרה בתואנה ש\"זה הבית שלי‪ ,‬כאן גרתי לפני המלחמה\"‪ .‬ענו לו‬ ‫השוטרים הרוסים בבוז‪\" :‬האבא שלך לא שילם מיסי ארנונה שנה‬ ‫שלמה‪ .‬לכן הבית כבר לא שלך\"‪.‬‬ ‫במוז'ואי נשארתי כמה ימים‪ .‬הרוסים הקצו בכפר בית אחד עבור‬ ‫הפליטים שחזרו מהמחנות‪ .‬שם נודע לי שאחי הבכור נמצא בשבי הרוסי‬ ‫בהונגריה‪ ,‬סמוך לעיר בשם \"בויה\" (‪ .)BAJA‬אברומוישה נלקח למחנות‬ ‫כפיה של הצבא ההונגרי עוד לפני שגורשנו לגטו‪ .‬כשהרוסים התקרבו‬ ‫לחזית לקראת סוף המלחמה הוא הצליח לברוח ולהתחבא ביער במשך‬ ‫שלושה ימים‪ .‬משהרוסים הגיעו‪ ,‬הם שבו אותו יחד עם חיילים מהצבא‬ ‫ההונגרי והגרמני‪ .‬אברומוישה היה מועמד להשלח לעבודות כפיה‬ ‫בסיביר‪ .‬למזלו הגדול ברגע האחרון הציל אותו רופא יהודי‪-‬רוסי‪.‬‬ ‫החלטתי לנסוע לבויה לחפש אותו‪ .‬שוב יצאתי לבד למסע בדרך ארוכה‪.‬‬ ‫הלכתי ברגל מהכפר לתחנת הרכבת בברהובו‪ ,‬והתחלתי במסע רכבות‬ ‫מבלי לדעת היכן אעביר את הלילה הבא וכמה זמן יארך המסע‪ .‬עברתי‬ ‫רכבות שונות‪ ,‬רכבת נוסעים‪ ,‬רכבת פחם‪ ,‬הלכתי הרבה ברגל‪ ,‬וכעבור‬ ‫מספר ימים הגעתי לעיר בויה‪ .‬מחנה השבויים היה מחוץ לעיר במרחק‬ ‫כמה ק\"מ ממנה‪ .‬הזהירו אותי שהדרך לשם מסוכנת‪ ,‬מאחר ובמחנה שהו‬ ‫שבויים גרמניים והיה עליהם משמר כבד‪ .‬ולמרות שהמליצו לא להגיע‬ ‫לשם החלטתי בכל זאת לצאת לדרך ברגל‪ .‬לא חששתי מדבר‪ .‬הפחד היה‬ ‫מאחורי אחרי כל התקופה שעברתי‪ .‬החושים שלי התחדדו והיו לי‬ ‫אינטואיציות טובות וסמכתי על עצמי שאני פועל נכון‪ .‬הרצון לפגוש את‬ ‫אחי הבכור היה חזק מאד והניע אותי‪.‬‬ ‫הגעתי לאזור המחנה‪ .‬מה עושים? איך נכנסים למחנה? הסתובבתי כמה‬ ‫ימים בשדה בחוץ‪ ,‬התבוננתי ולמדתי על נהלי התנועה של האסירים‬ ‫[‪]89‬‬

‫והסוהרים שיוצאים מהמחנה ונכנסים אליו וחיכיתי להזדמנות‬ ‫המתאימה‪ .‬תוך כדי התבוננות שמתי לב שביום קבוע חלק מהאסירים‬ ‫יוצאים בשיירה מלווה בשומרים לכיוון הכפר הסמוך‪ .‬חיכיתי ליום הזה‬ ‫והלכתי בזהירות בעקבות השיירה‪ .‬גיליתי שהם הולכים למרפאת‬ ‫שיניים‪ .‬בזמן שהם המתינו בתור לרופא השיניים‪ ,‬עשיתי עצמי מסתובב‬ ‫באזור ו\"מדבר לקיר\" ביידיש‪ .‬הם הבינו את השפה וכך התחלנו לתקשר‬ ‫מבלי שהשומרים יבחינו‪ .‬הסתבר לי שהם מכירים את אחי שהיה שייך‬ ‫לקבוצה של מכבי אש‪ .‬הם הציעו לי להגיע ביום למחרת בשעה ‪,12:00‬‬ ‫השעה שבא יש סיכוי שאתקל בו כשהוא עובר את הכביש ממחנה אחד‬ ‫למחנה שני‪ .‬וכך עשיתי‪ .‬ישבתי בחוץ וחיכיתי עד השעה ‪ 12:00‬ביום‬ ‫למחרת ובאמת לפתע ראיתי מרחוק שיירת אסירים חוצה את הכביש‬ ‫וביניהם אחי‪ .‬זיהיתי אותו מיד‪ .‬למזלי גם הוא הבחין בי למרות שמאד‬ ‫השתנתי ‪ .‬עברו כמה שנים מאז הפעם אחרונה שהוא ראה אותי‪ ,‬ועוד‬ ‫שהייתי לבוש במדי ההיטלר יוגנד‪ ,‬אותם מדים שלקחתי ביום השחרור‬ ‫מדכאו‪ .‬בודאי נראיתי שונה לגמרי‪ ,‬ובכל זאת הוא זיהה אותי‪ .‬הוא‬ ‫הצליח לגשת אלי לרגע קצר מאד ולקבוע איתי שאגיע למחרת בשעה‬ ‫מסוימת תוך הבטחה שהוא יבקש אישור מהמפקד שלו לפגוש אותי‪.‬‬ ‫הגעתי למחרת מוקדם מהשעה שקבענו‪ .‬הייתי חסר סבלנות לחכות‬ ‫לשעה שקבענו ולא ידעתי איך להעביר את הזמן ולכן הקדמתי‪ .‬ישבתי‬ ‫מחוץ למחנה ואז לפתע מגיח ונעמד מולי חייל במדים של הצבא הרוסי‪,‬‬ ‫אחד משומרי המחנה‪ ,‬ומכוון אלי רובה‪\" .‬מה שמך! מהיכן אתה ומה‬ ‫מעשיך כאן!\" הוא שואל אותי בטון מאיים ועוד רגע אני חושש שהוא‬ ‫עומד לירות בי‪ .‬למזלי הרב אחי הגיע באותו רגע ממש והציל אותי‪ .‬בשל‬ ‫המדים שלבשתי אותו חיל חשד שאני גרמני ורצה לחסל אותי‪ .‬רק אז‬ ‫הבנתי את גודל הסכנה שהייתי נתון בה כל הזמן הזה כשהסתובבתי‬ ‫במדים של נאצי‪ .‬אני רק יכול לשער שלא פגעו בי מאחר והייתי כל כך‬ ‫[‪]90‬‬

‫רזה ונראיתי אף צעיר מגילי האמיתי כך שיכלו להניח שאינני באמת חיל‬ ‫גרמני‪.‬‬ ‫‪ .1945‬יהודה במדי \"היטלר יוגנד\" חודש וחצי לאחר השחרור‬ ‫[‪]91‬‬