פרידה

‫ּפרידה‬ ‫עדנה טל אלחסיד‬

‫הגהה‪ :‬אמיר אלחסיד‬ ‫עיצוב עטיפה‪ :‬עומר טל‬ ‫התצלום על העטיפה‪ :‬יהודה הולנדר ‪1948‬‬ ‫הודפס במרכז הדפוס הדיגיטאלי באוניברסיטה הפתוחה‬ ‫תשע\"ו‪ ,‬פברואר ‪2016‬‬ ‫מהדורה רביעית‬

‫לילדי האהובים עומר ועמית‬

‫ספר זה מוקדש באהבה לאבי יהודה הולנדר‬ ‫לזכרם של הוריו‪ ,‬סבי וסבתי‬ ‫יצחק‪-‬יהושע וחיה‪-‬אסתר הולנדר‬ ‫לזכרו של אחיו‪ ,‬דודי מאיר הולנדר‬ ‫שנספו בשואה ולא זכיתי להכירם‬



‫תוכן העניינים‬ ‫פתח דבר ‪1‬‬ ‫ילדות בכפר ‪5‬‬ ‫ילדות בצל המלחמה ‪17‬‬ ‫ברלין‪-‬בוליביה ‪23‬‬ ‫פלישת הגרמנים ‪27‬‬ ‫הגירוש ‪31‬‬ ‫רכבת לאושוויץ ‪35‬‬ ‫אושוויץ‪-‬בירקנאו ‪39‬‬ ‫פלאשוב ‪49‬‬ ‫גרוס‪-‬רוזן‪ ,‬בולקנהיין ‪55‬‬ ‫בוכנוולד ‪71‬‬ ‫דכאו‪ ,‬השחרור ‪79‬‬ ‫להתחיל מחדש ‪86‬‬ ‫באונייה לישראל ‪108‬‬ ‫הגירוש לקפריסין ‪114‬‬ ‫בני ברק ‪122‬‬ ‫חיל‪-‬הים ומבצע קולומבוס ‪126‬‬ ‫בית בישראל ‪136‬‬ ‫הנצחת הכפר ‪141‬‬ ‫פרידה ‪144‬‬ ‫מקורות ‪148‬‬



‫פתח דבר‬ ‫יום אחד‪ ,‬חמש שנים אחרי פטירתו של אבי‪ ,‬נסעתי כמנהגי לבקר את‬ ‫אמי בחיפה‪ .‬באותו ביקור סיפרה לי אמא שאבא השאיר כמה דפים‬ ‫בכתב ידו ומסרה לי אותם למשמרת‪ .‬הופתעתי‪ .‬אחרי שאבי נפטר קיויתי‬ ‫מאד למצוא משהו כתוב שהוא השאיר למשפחה‪ .‬מכתב‪ .‬יומן‪ .‬משהו‪.‬‬ ‫התאכזבתי כשלא מצאתי‪ .‬והנה כשכבר לא ציפיתי לכך‪ ,‬אני מחזיקה‬ ‫בידי את כתב היד שלו‪ .‬שורות שורות נפרש לפני כתב ידו המוכר לי כל‬ ‫כך‪ .‬חלק מהמשפטים מאד קצרים‪ ,‬תזכורות ורמזים‪ .‬חלקם תיאורים‬ ‫קצת יותר מפורטים‪ .‬פה ושם מופיעות הערות שוליים‪ ,‬כאילו נזכר‬ ‫במשהו מאוחר יותר‪ .‬באופן כללי הטקסט מציג עובדות ואירועים‬ ‫המופיעים על פי סדר כרונולוגי‪ ,‬כמעט ללא תאור של רגשות‪ .‬כתב היד‬ ‫לא היה מופנה אלי אישית‪ .‬שמות הנכדים הוזכרו בדף האחרון – עומר‪,‬‬ ‫עמית‪ ,‬גונן‪ ,‬אוהד‪ ,‬עודד‪ ,‬גיא‪ ,‬נועם ודפנה‪ .‬שמו של תומר הנכד הצעיר‬ ‫נעדר מהרשימה‪ .‬מכך הסקתי שהם נכתבו בין השנים ‪ ,1994‬השנה שבה‬ ‫דפנה נולדה‪ ,‬לבין ‪ 1999‬השנה שבה תומר נולד‪ .‬נראה שזו רשימה שאבא‬ ‫הכין לקראת הקלטת עדות על קורותיו בשואה‪ ,‬שהוא מסר בשנת ‪1997‬‬ ‫במסגרת פרויקט שפילברג‪.‬‬ ‫[‪]1‬‬

‫הדפים האלה היו עבורי אוצר‪ .‬תוך כדי קריאה גיליתי שאני מתחילה‬ ‫להבין יותר את סדר האירועים בחייו‪ .‬אבא סיפר לאורך השנים את‬ ‫סיפור חייו אבל לא בצורה סדורה‪ .‬סיפור ועוד סיפור‪ .‬לפעמים חזר על‬ ‫אותם סיפורים‪ .‬אבל לא ידעתי לחבר את הרצף‪ .‬ועכשיו הפאזל התחיל‬ ‫להסתדר לי‪ .‬ידעתי שיום אחד אעשה עם זה משהו‪ .‬אבל לא כרגע‪ .‬והנחתי‬ ‫את הדפים בצד‪ .‬שנתיים לאחר מכן משהו החל לבעור בי‪ .‬הובילה לכך‬ ‫שרשרת אירועים‪ .‬דודי דוד‪ ,‬אח של אבא‪ ,‬פרסם ספר על חייו ודודתי‬ ‫סילביה‪ ,‬אחות של אבא‪ ,‬הקליטה סרט עדות מאד מרגש‪ .‬באותה שנה גם‬ ‫ביקרתי את סילביה בביתה בניו‪-‬יורק ושוחחנו רבות על המשפחה‪.‬‬ ‫הצפיה בסרט שלה והקריאה בספר של דוד החזירו אותי לעיין בדפים‬ ‫ולצפות שוב בסרט העדות של אבא‪ .‬הפעם האחרונה שצפיתי בו היתה‬ ‫לפני ‪ 15‬שנה‪ .‬לאט לאט דברים החלו להתבהר‪ .‬הרגשתי שהגיע הזמן‪.‬‬ ‫כמה ימים לפני ראש השנה ‪ 2012‬התישבתי לכתוב‪ .‬המילים זרמו ולא‬ ‫הפסקתי עד שסיימתי‪.‬‬ ‫אני משתמשת בחומרים שאבא השאיר – בכתב ידו‪ ,‬בסרט העדות‬ ‫ובראיון שקימתי איתו בשנה האחרונה לחייו‪ .‬את הקלטת האנלוגית של‬ ‫הראיון מצאתי אחרי חיפוש נואש בכל המגירות בבית‪ .‬אני נזכרת‬ ‫בסיפורים שאבא סיפר לי בילדות‪ .‬משלימה אותם בזכרונות של דוד דוד‬ ‫ודודה סילביה‪ .‬אני משוחחת עם בני משפחה ועם חברים מעברו של אבא‬ ‫ומקשיבה בצמאון לסיפורים שלהם‪ .‬מבקרת ביד ושם‪ ,‬בספרית יד‬ ‫טבנקין‪ ,‬במוזיאון ההעפלה‪ .‬קוראת בארכיונים ומוצאת עוד ועוד ספרים‪,‬‬ ‫עדויות‪ ,‬מכתבים‪ ,‬סרטים‪ ,‬תמונות ואתרי אינטרנט‪ .‬הכל במטרה להבין‬ ‫יותר לעומק ולראות תמונה רחבה יותר‪ .‬כדי שאוכל לגעת‪ ,‬להרגיש‬ ‫ולדמין‪ .‬כדי שאוכל להבין למה התכוון אבא כשהוא כתב \"היה קשה\"‪,‬‬ ‫\"שוב טראומה\"‪ .‬מוסיפה לספר עוד הרבה מידע מתוך מה שאני חוקרת‪,‬‬ ‫קוראת ולומדת‪ .‬ככל שאני קוראת יותר על התקופה ועל המקומות שהוא‬ ‫עבר בהם‪ ,‬הסיפור הופך יותר מורכב‪ .‬אני תוהה האם המידע שאני‬ ‫[‪]2‬‬

‫מוסיפה לסיפורים שאבא סיפר בגוף ראשון‪ ,‬והתחושות שאני מתארת‬ ‫בשפה שלי תואמים את המציאות אותה הוא חווה‪ .‬אין יום שאיני עסוקה‬ ‫בספר‪ ,‬וכשאיני עסוקה בכתיבה אני קוראת‪ .‬ואם לא קוראת אני‬ ‫מהרהרת‪ .‬התחלתי לחלום בלילות‪ .‬זה חדש שאני חולמת על אבא‪ .‬אני‬ ‫מתעוררת בבוקר וחושבת על אבא כיצד היה מעביר את לילותיו בצריף‬ ‫הקודר במחנה הריכוז? אני מתקלחת וחושבת איך היה מתקלח שם‬ ‫במים קפואים? זה משתלט על חיי לגמרי ואיני יכולה להפסיק‪ .‬חדלתי‬ ‫מכל עיסוקי האחרים‪ ,‬אבדתי את שלוות נפש לצייר ולפסל או סתם‬ ‫לקרוא להנאתי‪ .‬אני מתלבטת באיזה גוף לכתוב ובאיזה זמן‪ .‬האם אבי‬ ‫הוא המספר או אני מספרת עליו? אולי גם וגם? האם לשתף את הקוראים‬ ‫במסע שאני עוברת או להתרכז רק בסיפור של אבא‪ .‬בכתב ידו משתמש‬ ‫אבא בגוף \"רבים\"‪ .‬תמיד \"אנחנו\"‪ .‬למה הוא לא השתמש בגוף ראשון?‬ ‫האם כך היה לו קל יותר להתמודד? אני מבקרת את אמי בחיפה‪ .‬בכל‬ ‫ביקור היא מפתיעה אותי מחדש בחומר נוסף שהיא מוצאת‪ .‬מכתבים‪,‬‬ ‫מסמכים‪ ,‬תמונות‪ .‬כל פיסת מידע כזו היא אוצר עבורי ועוזרת לי להרכיב‬ ‫את הפסיפס בסיפור חייו של אבא‪ .‬אני מגלה עליו דברים חדשים שלא‬ ‫הכרתי‪ .‬מוצאת תמונות דהויות מעברו שמעולם לא ראיתי‪ .‬אני מגלה‬ ‫שכל חייו היה אבא עסוק בעבר שלו‪ .‬בשואה‪ .‬לא זוכרת את העיסוק הזה‬ ‫ביומיום בילדות שלנו‪ .‬שלי ושל אחי עמי ואחותי מיכל‪ .‬אולי הוא הסתיר‬ ‫מאתנו‪ ,‬כדי שתהיה לנו ילדות שפויה‪ .‬להפתעתי אני מגלה בבית אוסף‬ ‫מרשים של ספרים שאבא אסף‪ .‬איפה הם התחבאו כל השנים? איך לא‬ ‫ראיתי? אני מוצאת שהאוסף מכיל את אותם ספרים שאיתרתי כשגלשתי‬ ‫באינטרנט וכשישבתי שעות בספריות‪ .‬את חלקם כבר רכשתי או תכננתי‬ ‫לרכוש או להשאיל‪ .‬והנה כולם מונחים בבית הורי ורק מחכים לי‪ .‬וכך‬ ‫החלו להערם ליד מיטתי ובחדר העבודה שלי ספרי שואה‪ ,‬ספרי זכרונות‪,‬‬ ‫ספרים על יהדות הונגריה‪ ,‬ספרי העפלה ואלבומי תמונות‪ .‬יצאתי לחפש‬ ‫[‪]3‬‬

‫בחוץ חומר שישפוך אור על המסע שאבא עבר והכל חיכה לי בבית‪ .‬יתכן‬ ‫שאבא שולח לי סימנים שאני בכיוון הנכון?‬ ‫[‪]4‬‬

‫ילדות בכפר‬ ‫נולדתי ב‪ 30.3.1930 -‬בכפר צ'כי קטן וציורי בשם מוז'ואי בהרי‬ ‫הקרפטים‪ .‬שמי הרשמי המתועד בתעודת הלידה הצ'כית הוא לודויג‬ ‫‪ Ludvig‬אך בילדותי קראו לי ביידיש לייבי‪ .‬כך כינו אותי בני המשפחה‬ ‫וחברי היהודים מהכפר‪ .‬מכיון שהאזור בו גרתי היה שייך לפני כן‬ ‫להונגריה זכיתי גם לשם הונגרי לאיוש ‪ .Layion‬בגיל ‪ 13‬עליתי לתורה‬ ‫בשמי העברי יהודה‪.‬‬ ‫אבי יצחק יהושע הולנדר‪ ,‬איז'ק בצ'כית ‪ ,‬נולד במוז'ואי בשנת ‪ .1898‬אמי‬ ‫חיה‪-‬אסתר לבית רוזנברג‪ ,‬בצ'כית ‪ ,Hajnal‬נולדה בעיירה ליסיצ'ובו‬ ‫ביידיש ‪ Lisice‬בצ'כיה ב ‪ .9.9.1901‬הורי הכירו באמצעות שדכן והתחתנו‬ ‫כשאמי חיה‪-‬אסתר היתה נערה בת שמונה עשרה‪.‬‬ ‫אני הילד החמישי מבין ששת ילדי משפחת הולנדר‪ .‬אחי הבכור‬ ‫אברומוישה (אברהם‪-‬משה) ובצ'כית מוזס‪ ,‬גדול ממני בתשע שנים‪ ,‬נולד‬ ‫בשנת ‪ .1921‬שנתיים אחריו האח מרדכי‪-‬דוד‪ ,‬בצ'כית מרטין‪ ,‬נולד ב ‪-‬‬ ‫‪ .1923‬עם הגיעם לגיל ‪ 13‬שני אחי הגדולים עזבו את הבית לישיבה‪ ,‬כך‬ ‫שלא זכיתי להכירם מקרוב בשנות ילדותי‪ .‬אחותי בלימו (בלומה)‪,‬‬ ‫בצ'כית בלנקה‪ ,‬צעירה מדוד בשנתיים נולדה בשנת ‪ ,1925‬ואחותי‬ ‫[‪]5‬‬

‫סלובה‪-‬רבקה (כיום סילביה) ובצ'כית סידוניה ילידת ‪ .1927‬אני נולדתי‬ ‫בשנת ‪ 1930‬ואחרי מאיר הצעיר ממני בחמש שנים‪.‬‬ ‫הכפר מוז'ואי נמצא כיום במזרח אוקראינה על גבול הונגריה‪ .‬כשנולדתי‬ ‫הכפר היה תחת שלטון צ'כוסלובקיה‪ ,‬אך בשנים שלפני ואחרי הוא נכבש‬ ‫כמה פעמים על‪-‬ידי מדינות שונות‪ .‬עד מלחמת העולם הראשונה הוא‬ ‫נשלט על‪-‬ידי ההונגרים תחת האימפריה האוסטרו‪-‬הונגרית והיה לו שם‬ ‫הונגרי ‪ .Nagymuzsaj‬אחרי מלחמת העולם הראשונה‬ ‫חולקה האימפריה האוסטרו‪-‬הונגרית לכמה מדינות‪ ,‬אחת מהן‬ ‫צ'כוסלובקיה‪ ,‬אליה סופח הכפר וניתן לו השם הצ'כי ‪ .Muzijovo‬ב‪-‬‬ ‫‪ 1938‬קיבלה הונגריה חזרה את השליטה על האזור וב‪ 1944-‬נכבש על‪-‬ידי‬ ‫הגרמנים‪ .‬שנה לאחר מכן‪ ,‬עם סיום מלחמת העולם השניה‪ ,‬נכבש על ידי‬ ‫הרוסים והיה תחת שלטון ברית‪-‬המועצות עד ‪ .1991‬כיום מסופח הכפר‬ ‫לאוקראינה ושמו האוקראיני הוא ‪ .Muzhijevo‬מוז'ואי היה שמו‬ ‫ביידיש‪ .‬עד כמה שידוע לא מתגוררים כיום בכפר יהודים‪.‬‬ ‫הכפר זכור לי כמאד ציורי‪ ,‬בצידו האחד הרים וכרמים ובצידו השני‬ ‫שדות ומטעי פרי‪ .‬יהודים התישבו בכפר החל מתחילת המאה ה‪.19-‬‬ ‫בשנת ‪ 1830‬חיו בכפר ‪ 50‬יהודים‪ .‬בשנות השלושים חיו בכפר כ‪70-‬‬ ‫משפחות יהודיות שמנו יחד כ‪ 350-‬נפש וכולם הכירו את כולם‪ .‬היהודים‬ ‫היו כולם דתיים מאמינים ורובם מאד אורתודוקסים‪ .‬אלה גרו בידידות‬ ‫רבת שנים עם כ‪ 5000-‬אנשי המקום הלא יהודים‪ ,‬רובם ממוצא הונגרי‬ ‫ומיעוט קטן אוקראינים‪ .‬לאורך השנים היו בדרך‪-‬כלל יחסי שכנות‬ ‫טובים ביניהם והיתה הערכה משני הצדדים‪ .‬מרבית אנשי הכפר‬ ‫התפרנסו מגידול ענבים וייצור יין‪ ,‬מחקלאות וממסחר‪.‬‬ ‫השפה המדוברת ברחוב ובבית הספר היתה הונגרית למרות שהכפר היה‬ ‫תחת השלטון הצ'כוסלובקי‪ .‬המשפחות היהודיות דברו יידיש והונגרית‪.‬‬ ‫[‪]6‬‬

]7[

‫הכפר היה שייך לקהילה יהודית בשם \"קהילת ברהובו‪-‬ברגסס\" על שמה‬ ‫של העיר הקרובה ברהובו (‪ )Berehovo‬בשמה הצ'כי‪ ,‬או ברגסס‬ ‫(‪ )Beregsaz‬בשמה ההונגרי‪.‬‬ ‫מיקום הכפר מוז'ואי‬ ‫[‪]8‬‬

‫ברהובו היתה עיר גדולה יחסית במרחק של כשבעה ק\"מ מהכפר ותושבי‬ ‫מוז'ואי היו הולכים לשם לבלות‪ ,‬לערוך קניות ולעסוק במסחר‪ .‬אני זוכר‬ ‫שאחותי סילביה נהגה ללכת לשם ברגל עם חברותיה כדי לבלות ולאכול‬ ‫גלידה‪.‬‬ ‫לא היו מכוניות באותה תקופה‪ ,‬כלי התחבורה המרכזי בכפר היה סוס‬ ‫ועגלה ובעיקר הרגליים‪ .‬כמה שנים לפני המלחמה החל לעבור בכפר‬ ‫אוטובוס ציבורי‪ .‬לא היה מכשיר טלפון‪ .‬למשפחה אחת בכפר‪ ,‬משפחה‬ ‫יהודית מודרנית בשם גרנדסי ‪ ,Gerendasy‬היה מכשיר רדיו אותו היו‬ ‫מניחים על אדן החלון ואנשים היו מתכנסים סביבו כדי לשמוע את‬ ‫החדשות‪ .‬אבל בדרך כלל‪ ,‬בתחילת שנות השלושים‪ ,‬החדשות הועברו‬ ‫לתושבי הכפר באמצעות כרוז שעבר ברחובות‪.‬‬ ‫תקופת הילדות זכורה לי כתקופה שמחה‪ .‬החיים היו יפים‪ ,‬שקטים‬ ‫ומענינים והאוירה בבית חמה ונעימה‪ .‬אני זוכר שבימי הקיץ אהבתי‬ ‫להשתכשך עם חברי במי הנהר (כנראה שמו ‪ )Borzhava‬שבקרבת הכפר‪.‬‬ ‫הבית שגדלתי בו היה גדול ומרווח וממוקם ברחוב הראשי במרכז הכפר‪.‬‬ ‫בית חד קומתי הבנוי בצורה של האות העברית ד‪ .‬זה הבית שבו סבא‬ ‫וסבתא מצד אבי‪ ,‬שלמה‪-‬צבי (זלמן‪-‬הירש) הולנדר ולאה הולנדר לבית‬ ‫שוורץ גידלו גם הם את ילדיהם‪ .‬בבית היו ארבעה חדרים גדולים וגרו בו‬ ‫עשר נפשות‪ .‬בחדר אחד גרו ארבע האחים הגדולים – שתי אחיותי‬ ‫סילביה ובלימו ישנו במיטה אחת‪ ,‬ובמיטה השניה שני אחי אברומוישה‬ ‫ומרדכי‪-‬דוד‪ .‬כך היה בתחילת שנות השלושים בתקופה שאחי עוד היו‬ ‫בבית לפני שעזבו לישיבה‪ .‬בחדר השני גרו ההורים‪ ,‬ויחד איתם ישנו‬ ‫במיטה נוספת אחי מאיר ואני‪ .‬המזרונים היו שקי קש גדולים‬ ‫(\"שטרוזק\" ביידיש)‪ .‬פעמיים שלוש בשנה היינו מרעננים אותם בקש חדש‬ ‫שנאסף בשדות‪ .‬החדר השלישי היה מטבח וחדר אוכל גדול מאד אשר‬ ‫שימש כמקום ההתכנסות של המשפחה‪ .‬אחת לכמה ימים התרחצנו‬ ‫באמבטיה עשויה מעץ שהיה ממוקמת במטבח‪ .‬מים לרחצה כמו גם‬ ‫[‪]9‬‬

‫לבישול ולשתיה היינו מביאים יומיום מהבאר‪ .‬השירותים היו מחוץ‬ ‫לבית‪ .‬היינו חופרים בור באדמה וכל כמה ימים היו מגיעות לכפר עגלות‬ ‫לפינוי הפסולת‪ .‬אז היינו מכסים את הבור וחופרים אחד חדש‪.‬‬ ‫בחדר הרביעי גרו הורי אבי‪ ,‬סבא שלמה‪-‬צבי וסבתא לאה‪ .‬בין סבא‬ ‫לסבתא שררה אהבה גדולה‪ ,‬הם נהגו לטייל יד ביד בחצר הגדולה של‬ ‫ביתנו כזוג אוהבים‪.‬‬ ‫אבי יצחק‪-‬יהושע נולד בכפר בשנת ‪ .1898‬כמו לכל היהודים בכפר גם לו‬ ‫היו זקן ופאות קטנות אותן קיפל מאחורי אוזניו‪ .‬המשפחה מצד אימו‬ ‫לאה גרה בכפר כמה דורות‪ .‬סבא שלמה‪-‬צבי נולד למשפחה עניה בכפר‬ ‫קטן ברומניה‪ .‬אמו נפטרה כשהיה בן שלוש‪ .‬על פי המנהג הוא נדרש לומר‬ ‫קדיש יומיום במשך שנה גם שהיה ילד קטן‪ .‬בכפר לא היה מנין ועל כן‬ ‫צעדו יחד‪ ,‬הוא ואביו‪ ,‬כל בוקר דרך ארוכה לכפר הקרוב \"סורליש\" כדי‬ ‫לומר קדיש בבית הכנסת‪ .‬הרב בבית הכנסת ריחם על שהם נאלצים‬ ‫לצעוד מרחק רב ברגל‪ ,‬בקור וללא נעלים טובות‪ ,‬הלוך וחזור יום אחר‬ ‫יום‪ .‬לכן הציע להשאיר את הילד הקטן בבית הכנסת ולחזור לקחת אותו‬ ‫בשעות הערב‪ .‬השנים עברו והילד שלמה‪-‬צבי נשאר ללמוד בישיבה‬ ‫בסורליש ‪ 13‬שנים נוספות‪ .‬הוא גדל והיה לנער בן ‪ 16‬והקשר עם אביו‬ ‫ובני משפחתו ניתק‪ .‬יום אחד הגיע לישיבה דוד‪-‬צבי שוורץ‪ ,‬אדם נשוא‬ ‫פנים מהכפר מוז'ואי‪ .‬פנה לרב הישיבה ואמר לו‪\" :‬יש לי שתי בנות‪ .‬אני‬ ‫רוצה לחתן את המבוגרת מביניהן‪ .‬אני אדם אמיד ובבעלותי שדות‬ ‫וכרמים‪ .‬האם תוכל להמליץ לי על הבחור הטוב ביותר בישיבה כשידוך‬ ‫הולם לבתי?\"‬ ‫ענה הרב‪\" :‬לומד אצלנו בישיבה בחור חכם ומוכשר בשם שלמה‪-‬צבי‪.‬‬ ‫הוא האדם המתאים לשאת את בתך\"‪.‬‬ ‫לחצו השניים ידיים וקבעו את תנאי החתונה‪.‬‬ ‫שלמה‪-‬צבי הגיע למוז'ואי‪ ,‬ראה לכמה רגעים את שתי האחיות‪ ,‬ומיד‬ ‫לאחר מכן נערכה בכפר החתונה על‪-‬פי מיטב המסורת‪ .‬ביום למחרת‬ ‫[‪]10‬‬

‫החתונה קם החתן המאושר והלך להתפלל בבית הכנסת‪ .‬כשחזר‬ ‫מהתפילה הגישה לו אשתו החדשה לאה ארוחת בוקר‪ .‬אמר לה שלמה‪:‬‬ ‫\"למה את מטפלת בי? למה את מכינה לי ארוחה?\"‬ ‫ענתה לאה‪\" :‬הרי אני אשתך‪ .‬התחתנו אתמול‪ .‬זו חובתי\"‪,‬‬ ‫ענה לה שלמה‪\" :‬אהה‪ ,‬ואני חשבתי שהתחתנתי עם אחותך\"‪.‬‬ ‫את סיפור ההכרות בינה לבין סבא הרבתה סבתא לאה לספר לנכדים‪.‬‬ ‫הוא תמיד הצחיק אותנו ואהבנו לשמוע אותו שוב ושוב‪.‬‬ ‫סבתא לאה היתה אישה רזה מאד ועיוורת אך לא מלידה‪ .‬ראייתה‬ ‫היטשטשה עם השנים כנראה ממחלה‪ .‬היו לה בכפר חברות רבות‪ ,‬חלקן‬ ‫לא יהודיות‪ ,‬שהיו באות לבקר אותה בביתנו‪ .‬תמיד החזיקה סוכריות‬ ‫בכיסי שמלתה‪ ,‬ותוך כדי חיבוק‪ ,‬הנכדים היו \"גונבים\" מכיסיה את‬ ‫הסוכריות‪ .‬זה היה משחק ידוע ואהוב על כולם‪.‬‬ ‫סבא שלמה‪-‬צבי היה אדם מאמין ודתי מאד‪ ,‬רב גדול ומכובד ורוב יומו‬ ‫הוקדש ללימודי קודש‪ .‬איש צנוע ואדיב שכיבד כל אדם‪ .‬בהולכו‬ ‫ברחובות הכפר נהג לברך לשלום את העוברים והשבים‪ ,‬יהודים וגויים‬ ‫כאחד‪ .‬כולם כבדו אותו‪ .‬כשהיה מגיע לתפילה בבית הכנסת נהגו לקום‬ ‫לכבודו‪ .‬במבוכתו וצניעותו וכדי לא להטריחם הקפיד תמיד להגיע ראשון‬ ‫לתפילה‪ .‬היה מוכר בשם הכינוי ההונגרי‪ jó szívű :‬שבפירושו \"בעל הלב‬ ‫הטוב\"‪.‬‬ ‫אבא שלי מאד כיבד את אביו סבא שלמה‪-‬צבי‪ .‬תמיד קם על רגליו‬ ‫כשנכנס לחדר ומעולם הוא לא עישן בנוכחותו‪ .‬היתה בבית תורנות‪ ,‬בה‬ ‫כל ילד מצחצח בתורו את הנעלים של שאר בני המשפחה‪ .‬אבא הקפיד‬ ‫לצחצח בעצמו את הנעלים של סבא והרגיש שזו זכותו וחובתו כאחת‪.‬‬ ‫לכל ילד היה מקום ישיבה קבוע בשולחן האוכל‪ .‬אחי מאיר ואני ישבנו‬ ‫לצד ההורים‪ ,‬וארבע האחים הגדולים ישבו מולנו בצידו השני של‬ ‫השולחן‪ .‬סבא וסבתא אף פעם לא הצטרפו אלינו לארוחה‪ .‬הם נהגו‬ ‫לסעוד בחדרם בנפרד‪ .‬גם בימי שישי ובחגים‪ ,‬כולל בראש השנה ובליל‬ ‫[‪]11‬‬

‫הסדר‪ .‬תמיד סעדו בנפרד מהמשפחה בחדרם‪ .‬תפיסתם היתה שילדים‬ ‫צריכים להתחנך על ידי ההורים‪ ,‬ועל הילדים להיות מושפעים מההורים‬ ‫ולא מסבא וסבתא‪ .‬הם לא כל כך הצליחו בזאת מכיון שהשפעתם עלינו‬ ‫הילדים היתה עצומה‪ .‬הם השפיעו על האוירה החמה והנעימה ששררה‬ ‫בבית והם הרעיפו עלינו הרבה אהבה‪ .‬בכל הארוחות הם הקפידו תמיד‬ ‫להשאיר את דלת חדרם פתוחה ושמרו איתנו על קשר עין‪ .‬בליל הסדר‬ ‫היה מנהג שהיינו נכנסים לחדרם רק כדי לשאול את הקושיות ואז‬ ‫חוזרים לשולחן האוכל המשפחתי‪ .‬סבא וסבתא היוו מופת לכל‬ ‫המשפחה‪.‬‬ ‫בבעלות משפחתי היה שטח אדמה גדול בן מספר דונמים בו גידלנו‬ ‫ירקות‪ ,‬עצי פרי וכרמים‪ .‬היו לנו עופות ואוזים ששימשו אותנו למאכל‪,‬‬ ‫ובתקופה מסוימת אף היתה לנו פרה‪ .‬כל הילדים עזרו לאבא ואמא‬ ‫בעבודה שהיתה חלק משמעותי מחיינו – בשתילת הגפנים‪ ,‬בבציר‬ ‫הענבים‪ ,‬בהאכלת העופות והאווזים‪ ,‬בחליבת הפרה‪ ,‬בהכנת גבינות‬ ‫מהחלב‪ ,‬בהבאת עצים להסקה‪ .‬אני זוכר בגעגועים איך היינו דורכים‬ ‫את הענבים ברגלינו כדי להפיק מהם יין‪ .‬תקופת הקיץ הוקדשה לאיסוף‬ ‫ולאריזה של הפירות ולהכנת ריבות ושימורים שישמשו אותנו בחורף‪.‬‬ ‫באותה תקופה לא היו מקררים ולכן הכל נארז ונאגר במרתף כדי שיהיה‬ ‫מה לאכול ולמכור בחורף‪.‬‬ ‫בחזית הבית ברחוב הראשי היתה לנו חנות‪ .‬מכרנו בין היתר את הריבות‬ ‫והשימורים שהכנו בעצמנו‪ ,‬פירות מהחלקה שלנו ובפסח מכרנו מצות‬ ‫עבודת יד‪ .‬לצד החנות היתה טברנה‪ ,‬קרייצ'מה בהונגרית‪ ,‬בה מכרנו את‬ ‫היין שהפקנו בייצור עצמי מהכרמים שלנו‪ ,‬משקאות חריפים אחרים‬ ‫ובירות‪ .‬היה לנו אף רשיון מיוחד למכור טבק‪ .‬מעת לעת נסע אבי‬ ‫לברהובו למכור את תוצרתנו בעיר הגדולה‪ ,‬את היינות‪ ,‬הפירות‪ ,‬הריבות‪,‬‬ ‫המצות וכו'‪ .‬בזכות העסק היינו בני המזל המעטים בכפר שהיה להם‬ ‫[‪]12‬‬

‫חשמל בבית‪ .‬לצד הטברנה היה אטליז אותו ניהל הדוד ישראל פרל שהיה‬ ‫נשוי לשרה‪-‬פרידל אחותו של אבי ‪. 1‬‬ ‫אמא חיה‪-‬אסתר לבית רוזנברג נולדה ב ‪ 9.9.1901‬בעיירה ליסיצ'ובו‬ ‫‪ ,Lysychovo‬ביידיש ‪ ,Lisice‬שהיתה אז בצ'כיה‪ .‬כיום נמצאת‬ ‫באוקראינה‪ .‬היא הכירה את אבי בגיל ‪ 18‬באמצעות שדכן וכך הגיעה‬ ‫לכפר‪ .‬היתה אשת חיל נאה עם חוש הומור‪ ,‬אהבנו אותה והיינו קשורים‬ ‫אליה מאד‪ .‬אמא עבדה מאד קשה במשק הבית וגם עזרה לאבא בחנות‬ ‫ובטברנה‪ .‬היא זו שדחפה וניהלה את העסק המשפחתי מאחורי הקלעים‪.‬‬ ‫היא היתה אישה מודרנית יחסית לאותה תקופה‪ .‬נהגה להלביש את‬ ‫אחיותי בשמלות עם שרוולים קצרים ובגרביים קצרות‪ ,‬מנהג שלא היה‬ ‫מקובל אז בקרב היהודים החרדים בכפר‪ .‬גיסתה שרה‪-‬פרידל היתה‬ ‫מעירה לה ומקניטה אותה בשל כך‪ .‬שיערה היה מגולח והיא כיסתה אותו‬ ‫במטפחת כדי לכבד את אבא‪ .‬אמא השרתה אוירה של שמחה בבית‪.‬‬ ‫אורחים ומבקרים רבים נהגו להתארח אצלנו‪ .‬אני זוכר את האוירה‬ ‫הנעימה בימי שישי‪ .‬אמא היתה קמה מוקדם מאד בבוקר לבשל לשבת‬ ‫ולאפות חלות ועוגות שריחן היה נישא בכל הבית‪ .‬היא אפתה שבעה‬ ‫ככרות לחם‪ ,‬אחד לכל יום בשבוע‪ .‬בקיץ השתמשה בתנור האפיה בחצר‬ ‫ובחורף בתנור האפיה במטבח‪ .‬בשישי אחר‪ -‬הצהרים היינו הולכים עם‬ ‫אבא למקווה‪ .‬לאחר מכן לובשים בגדי חג והולכים לבית הכנסת כשאבי‬ ‫לבוש בשטריימל‪ ,‬למרות שאביו לא נהג כך‪ ,‬וזאת בשל הכבוד שהוא רכש‬ ‫לחותן שלו סבא ישעיהו‪ .‬בכפר היו שני בתי כנסת‪ ,‬בית מדרש קטן ומאד‬ ‫אורתודוקסי שם התפלל סבא‪ ,‬ובית כנסת גדול ומודרני \"שול\" עם חצר‬ ‫גדולה‪ .‬אמא והבנות בקרו בבית הכנסת רק בחגים ולעיתים רחוקות גם‬ ‫בשבתות‪ .‬כשחזרנו הביתה מהתפילה השולחן כבר היה ערוך בחגיגיות‪,‬‬ ‫מפה לבנה‪ ,‬נרות שבת‪ ,‬חלות וכל טוב‪ .‬אהבתי מאד את האוירה‪ .‬הארוחה‬ ‫‪ 1‬ישראל ושרה פרל הם ההורים של אסתר דוידוביץ מרחובות ורבקה קליש‬ ‫ממשואות יצחק שהיינו איתם בקשר שנים לאחר מלחמה‪.‬‬ ‫[‪]13‬‬

‫החלה תמיד בזמירות‪ ,‬לאחר מכן אבא קידש ולאחר האוכל המשכנו‬ ‫לשיר זמירות שבת עד שעות הלילה המאוחרות‪.‬‬ ‫בימי חול המועד פסח נהגנו לבקר את סבא וסבתא מצד אמי‪ ,‬ישעיהו‬ ‫רוזנברג ואסתר‪-‬ליבה לבית וייס‪ ,‬בעירה ליסיצ'ובו במרחק כ‪ 70 -‬ק\"מ‬ ‫מהכפר‪ .‬אהבתי מאד את הביקורים האלה‪ .‬השכם בבוקר ארזנו אוכל‬ ‫ומצות ויצאנו לדרך‪ .‬עגלה רתומה לסוס הביאה אותנו עד ברהובו‪ .‬משם‬ ‫המשכנו בנסיעה ברכבת קטנה עד קישניצה‪ ,‬וסימנו את המסע בסוס‬ ‫ועגלה עד שהגענו מאוחר בערב לליסיצ'ובו‪ .‬הנסיעה ארכה יום שלם‪.‬‬ ‫נסיעה כזו אורכת היום כשעה‪ .‬סבא וסבתא מצד אמא היו אנשים‬ ‫מלומדים ומכובדים‪ .‬באותן חופשות היינו פוגשים את הדוד אברהם‪-‬‬ ‫משה רוזנברג‪ ,‬אחיה של אמי‪ ,‬את אשתו אסתר‪-‬חנה ואת ילדיהם‪ .‬אחת‬ ‫מבנות הדוד היא לילי הולנדר שלימים התחתנה עם אחי דוד‪.‬‬ ‫התחלתי ללמוד ב\"חדר\" בגיל שלוש‪ .‬קבוצה של כ‪ 20-‬ילדים ישבו סביב‬ ‫שולחן גדול כשהרבי בראש השולחן‪ .‬למדנו את הא\"ב העברי ולימודי‬ ‫קודש‪ .‬בגיל שש התחלתי לבקר גם בבית ספר חילוני ציבורי‪ .‬היום החל‬ ‫מוקדם מאד בבוקר בבית הכנסת‪ .‬בשעה שמונה כבר חזרנו הביתה‬ ‫לארוחת בוקר‪ .‬יומיום עם חזרתו מהתפילה הקפיד סבא להכנס למטבח‬ ‫ולברך אותנו בברכת בוקר טוב‪ .‬לאחר מכן המשכנו ללימודי חול בבית‪-‬‬ ‫הספר ובגמר הלימודים רצנו הביתה לארוחת צהרים‪ .‬כל יום כשחזרנו‬ ‫מבית הספר‪ ,‬נכנס סבא למטבח ואז היה מתקיים סוג של טקס קבוע שבו‬ ‫היה שואל תחילה את אמא לשלומה‪ ,‬ואחר כך מתענין בשלום כל אחד‬ ‫מהילדים באופן אישי‪ .‬לאחר מכן היה פורש לחדרו‪ .‬לאחר הארוחה‬ ‫מיהרנו לחדר ללימודי קודש שהתקימו עד שעות אחר‪-‬הצהרים‬ ‫המאוחרות‪ .‬ובערב ביקרנו שוב בבית הכנסת‪ .‬המשמעת בבית‪ -‬הספר‬ ‫ובחדר היתה מאד חזקה‪ .‬בשעת הלימודים שרר בכיתה שקט מוחלט‬ ‫ואיש לא פצה פה‪ .‬הפרות משמעת טופלו כמקובל אז בעונשים גופניים‪,‬‬ ‫[‪]14‬‬

‫סטירות לחי‪ ,‬מכות בסרגל על קצות האצבעות או על הישבן‪ ,‬עונש שהיה‬ ‫גם כואב וגם משפיל‪.‬‬ ‫אבא שם דגש רב על חינוך דתי וחילוני ועל דרך ארץ‪ .‬הלימודים שלנו היו‬ ‫בראש מעייניו והוא הקפיד לוודא שאנחנו מכינים שיעורי בית‪ .‬נהג לבקר‬ ‫בבית הספר ולשוחח עם המורים על מצב הלימודים שלנו‪ .‬בשבתות נתן‬ ‫לנו רק כשעה‪-‬שעתיים זמן חופשי למשחקים‪ ,‬ובשאר הזמן דרש שנתפלל‪.‬‬ ‫מעת לעת היה בוחן את הידע שלנו בלימודי קודש‪ ,‬ובסעודת הצהרים של‬ ‫ימי שבת היינו מתחרים בדברי תורה‪.‬‬ ‫סבא וסבתא הולנדר חיו יחד ‪ 64‬שנים‪ .‬הם נפטרו בשיבה טובה‪ .‬סבא‬ ‫שלמה‪-‬צבי נפטר בגיל ‪ 96‬בנובמבר ‪ ,1939‬וסבתא לאה נפטרה שנה לאחר‬ ‫מכן‪ .‬שניהם נקברו בכפר‪ .‬היו בני מזל שנחסכה מהם השואה‪.‬‬ ‫סבא ישעיהו וסבתא אסתר‪-‬ליבה רוזנברג הושמדו באושוויץ‪.‬‬ ‫[‪]15‬‬

‫סבא וסבתא מצד האמא‪ ,‬ישעיהו ואסתר‪ -‬ליבה רוזנברג‬ ‫[‪]16‬‬

‫ילדות בצל המלחמה‬ ‫בנובמבר ‪ 1938‬כבשו ההונגרים את האזור שגרנו בו‪ .‬הכפר‪ ,‬הרחוב והבית‬ ‫בו גרנו כל השנים‪ ,‬שהיה עד אותו יום בשטח צ'כוסלובקיה‪ ,‬הפך ביום‬ ‫אחד להיות בשטח הונגריה‪.‬‬ ‫זה היה בחג סוכות‪ .‬דוד אחי הגיע לביקור מהישיבה וההתרגשות היתה‬ ‫רבה‪ .‬אותו לילה ישנו ביחד בסוכה בחצר הבית‪ .‬מוקדם מאד בבוקר‬ ‫שמענו מרחוק קול פיצוץ עז‪ .‬לא הבנו מה פשר הפיצוץ‪ .‬מאוחר יותר‬ ‫בשעות אחר הצהרים הלך דוד לטייל ביער הסמוך‪ .‬בדרכו הוא נתקל‬ ‫בכמה בחורים זרים לבושים בבגדים אזרחיים חמושים בנשק‪ ,‬והחל‬ ‫לשוחח עימם‪ .‬הסתבר שהם היו פרטיזנים הונגרים‪ ,‬כלומר לוחמים שלא‬ ‫שייכים לצבא ההונגרי המוסדר‪ .‬תוך כדי שיחה איתם התברר שהם‬ ‫פוצצו את פסי הרכבת לכיוון העיר ברהובו‪ ,‬שהם שונאים יהודים והם‬ ‫יעשו הכל כדי לשנות את חוקי המדינה‪ .‬זה היה למעשה הסימן הראשון‬ ‫להשתלטות ההונגרים‪ .‬אחי הגיע בריצה הביתה וסיפר לנו את האירוע‬ ‫בהתרגשות רבה‪ .‬הורי הקשיבו אך לא לקחו את הסיפור יותר מידי‬ ‫ברצינות‪.‬‬ ‫מאותו יום שההונגרים נכנסו לכפר החלו בעיות והחיים נהיו קשים‪ .‬עבור‬ ‫ההונגרים היה זה יום חג‪ .‬בברהובו הונפו דגלי הונגריה על הבתים‪,‬‬ ‫והמוני בני אדם יצאו לרחובות לקבל את פני הצבא ההונגרי‪ .‬מעתה שונה‬ ‫שמה של ברהובו לשמה בהונגרית – ברגסס‪.‬‬ ‫[‪]17‬‬

‫מהמשטר הליברלי של הנשיא הצ'כוסלובקי טומס מסריק‪ ,‬עבר השלטון‬ ‫למשטר מדכא ופשיסטי שנשלט על‪-‬ידי העוצר‪ 2‬ההונגרי הורטי מיקלוש‬ ‫שהיה עושה דברם של הגרמנים‪.‬‬ ‫באותה שנה החלו לגייס עשרות אלפי צעירים יהודים מגיל ‪ 18‬ומעלה‬ ‫לצבא ההונגרי למעין שרות מילואים לתקופה של עד שלושה חודשים‪.‬‬ ‫בין המגויסים היה אבא שלי‪ ,‬שהשתחרר כעבור מספר חודשים‪.‬‬ ‫ערב אחד נכנסו כמה חילים הונגרים לטברנה שלנו‪ .‬הם שתו מבלי לשלם‪,‬‬ ‫הרעישו‪ ,‬התפרעו ושברו כוסות וזכוכיות‪ .‬זה היה מפחיד מאד‪ .‬באותו‬ ‫לילה סגרנו את הטברנה מוקדם מהרגיל‪ ,‬נעלנו את הבית והלכנו לישון‬ ‫אצל הדוד בכפר כי חששנו שהחילים יחזרו מאוחר יותר ויפגעו בנו‪ .‬מיד‬ ‫לאחר המקרה נלקחו מאבא רשיונות העסק והחנות והטברנה נסגרו‪.‬‬ ‫אבא החל להתפרנס מעט מהדרכת ילדי הכפר לקראת בר‪ -‬המצווה‪ .‬עדיין‬ ‫לא סבלנו מרעב אבל כבר הורגש מחסור גדול באוכל‪ .‬אנחנו הילדים‬ ‫נאלצנו לעזור בפרנסת המשפחה והתחלנו לעבוד בשדות ובכרמים של‬ ‫התושבים הלא יהודים תמורת שכר מגוחך‪ .‬אמא היתה מכינה לנו כל‬ ‫בוקר ארוחה דלה ומביאה לנו לשדות‪.‬‬ ‫מיום ליום המצב הכלכלי נהיה קשה עד שיום אחד נתקבלה הוראה‬ ‫לשינוי המטבע‪ .‬נאלצנו להחליף את כל הכסף הצ'כי שהיה ברשותנו לכסף‬ ‫הונגרי‪ .‬ערכו היה נמוך בהרבה מערכו המקורי והחלפת הכסף הפכה‬ ‫אותנו ואת כל היהודים בכפר תוך יום אחד לעניים‪ .‬ואז החל רעב‪ .‬לא‬ ‫היה מספיק לחם בבית‪ .‬החלפנו את היבול מהשדות והכרמים שלנו‬ ‫תמורת לחם‪ .‬בבעלות אח של סבתא לאה היתה חלקה גדולה ומעת לעת‬ ‫הוא סיפק לנו קצת יבול מהשדה שלו‪ .‬ערבי שישי לא היו עוד חגיגיים‬ ‫ושמחים‪ .‬אמא לא יכלה לאפות עוד חלות ועוגות כמו שאהבתי‪ .‬היא‬ ‫‪ 2‬עוצר הוא השליט בפועל‪ .‬במלוכה עוצר מקבל בדרך כלל את השלטון בשל‬ ‫היעדרו של המלך או אי‪-‬יכולתו למלוך עקב נסיבות שונות‪ .‬לצד העוצר כיהן‬ ‫בהונגריה גם ראש ממשלה‪.‬‬ ‫[‪]18‬‬

‫השתמשה בתירס לאפית הלחם שטעמו היה פחות טעים‪ .‬ראיתי את‬ ‫העצב בעיני הורי‪.‬‬ ‫גם בבית הספר הורגשה אנטישמיות‪ .‬פיטרו את כל המורים היהודים‬ ‫והביאו במקומם מורים הונגרים שחייבו אותנו להגיע לבית הספר גם‬ ‫בשבתות‪ .‬חברי הגויים לספסל הלימודים התחילו להציק והתעלמו‬ ‫מהחברות שלנו‪ .‬משכו לי בפאות‪ ,‬כינו אותי \"יהודי מלוכלך\"‪ ,‬מידי פעם‬ ‫אף הכו אותי‪ .‬לעיתים ברחתי ולעיתים לא יכולתי להתאפק והחזרתי‪.‬‬ ‫עם הזמן‪ ,‬כשהמצב הפך בלתי נסבל העדפתי לעבור לצד השני של הרחוב‬ ‫על מנת לא לפגוש אותם בדרך לבית ספר‪ .‬היו פעמים שראיתי חילים‬ ‫הונגרים משפילים ילדים ברחוב וגוזרים להם את הפאות ולמבוגרים את‬ ‫הזקנים‪ .‬כילד לא הבנתי למה הם שונאים אותנו כל כך? רק בגלל שאנחנו‬ ‫יהודים? התושבים הגויים ראו את ההתנכלויות בנו אך לא עשו דבר‬ ‫למנוע אותן‪ .‬אולי פחדו בעצמם? זה היה מפחיד ומתסכל מכיון שלא‬ ‫היתה לנו שום דרך להגן על עצמנו‪ .‬כשהייתי בן ‪ 12‬הפסקנו ללכת לבית‬ ‫הספר‪ .‬כל הילדים היהודים בכפר גויסו לעבודות בניקוי הכביש הראשי‬ ‫ובחורף נאלצנו לגרוף את השלג‪ .‬היה מאד קר‪ ,‬גשום ומושלג‪ .‬לפעמים‬ ‫השלג הגיע לגובה של כמה מטרים וזו היתה עבודה קשה לילדים‪.‬‬ ‫כשהייתי בן ‪ 13‬החלו לאמן אותנו על כלי נשק מדומים עשויים מעץ‬ ‫כהכנה לצבא‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫מלחמת העולם השניה פרצה ב ‪ 1‬לספטמבר ‪ 1939‬עם פלישת גרמניה‬ ‫לפולין‪ .‬ניצנים ראשונים של השואה בהונגריה החלו בשנת ‪ 1940‬אם כי‬ ‫בקנה מידה קטן ביותר בהשוואה למה שקרה בארצות השכנות שנכבשו‬ ‫על‪-‬ידי הגרמנים‪ .‬באותה שנה גורשו מהונגריה לפולין ולאוקראינה‬ ‫עשרות אלפי יהודים שלא יכלו להוכיח שיש בידם אזרחות הונגרית‪.‬‬ ‫[‪]19‬‬

‫רובם נרצחו‪ .‬באפריל ‪ 1941‬הפכה הונגריה לחברה מלאה במדינות הציר‪.3‬‬ ‫הממשלה ההונגרית בראשותו של מיקלוש הורטי גזרה חוקים נגד‬ ‫היהודים‪ ,‬בדומה לחוקי נירנברג‪ 4‬שנועדו להשפילם ולרוששם‪ .‬גזירה‬ ‫רדפה גזירה‪ .‬כל יום גזירה חדשה וכל חוק חריף יותר מקודמו‪ .‬ליהודים‬ ‫אסור היה להימצא מחוץ לבית אלא רק בשעות מסוימות של היום‪,‬‬ ‫רשיונות העבודה נשללו‪ ,‬חופש התנועה הוגבל וזכויות האזרח הבסיסיות‬ ‫ניטלו מהם‪.‬‬ ‫מענין שיחד עם זאת דחה הורטי בהתחלה את דרישות הגרמנים לחייב‬ ‫את היהודים לענוד את הטלאי הצהוב‪ ,‬אות הקלון‪ ,‬וכן סרב לרכז אותם‬ ‫בגטאות ולגרש אותם למחנות השמדה בפולין‪ .‬בשנת ‪ 1942‬חלה הרעה‬ ‫בתנאי השרות הצבאי‪ ,‬כשהצבא ההונגרי החל להלחם לצד הגרמנים נגד‬ ‫הרוסים‪ .‬אם עד כה גויסו הגברים לצבא ההונגרי למשך שלושה חודשים‪,‬‬ ‫הרי שמעתה הם גויסו לעבודות כפיה ולתקופה של שנתיים‪ .‬בין‬ ‫המגויסים היו שני האחים שלי אברומוישה ודוד‪ ,‬שנאלצו בשל כך לעזוב‬ ‫את הלימודים בישיבה‪ .‬המגויסים עבדו בעבודות פרך בתנאים קשים‬ ‫ביותר ובתת תזונה‪ .‬וזאת תחת משמעת צבאית נוקשה בפיקוח חיילי‬ ‫הצבא ההונגרי שגילו כלפיהם אכזריות רבה תוך עינויים ואף הוצאות‬ ‫להורג‪ .‬הם אולצו לעסוק בסלילת כבישים‪ ,‬בחפירת ביצורים‪ ,‬בחפירת‬ ‫תעלות כנגד הטנקים של הצבא האדום‪ ,‬והגרוע מכל היה שחלקם נוצלו‬ ‫לפינוי שדות מוקשים‪ .‬הם נשלחו לעבור את שדות המוקשים ברגל וכך‬ ‫פוצצו בגופם את המוקשים‪ .‬היחס של החילים ההונגרים כלפי הצעירים‬ ‫היהודים המגויסים היה כה אכזרי שאפילו אנשי האס אס התריעו על‬ ‫כך‪ .‬רוב הקשר עם שני אחי התנהל בתקופה זו באמצעות מכתבים‪ ,‬כאשר‬ ‫‪ 3‬המדינות ששיתפו פעולה עם הגרמנים – הראשונות היו איטליה ויפן ואחר‪-‬‬ ‫כך הצטרפו הונגריה‪ ,‬רומניה‪ ,‬בולגריה‪.‬‬ ‫‪ 4‬חוקי גזע שחוקק המשטר הנאצי בספטמבר ‪ 1935‬בכינוס המפלגה הנאצית‬ ‫בעיר נירנברג‪ .‬החוקים קבעו כי האזרחות הגרמנית תישלל מכל היהודים‪ ,‬נאסרו‬ ‫נישואי תערובת ויהודי גרמניה הוצאו באופן שיטתי מכול תחומי החיים‪.‬‬ ‫[‪]20‬‬

‫בכל אותה תקופה הם ביקרו בבית פעמים ספורות בלבד‪ .‬אני זוכר‬ ‫שאברומוישה היה מביא לי ולאחי מאיר באותם ביקורים ספורים‬ ‫מתנות‪.‬‬ ‫עד לסוף מלחמת העולם השניה מצאו את מותם בגדודים אלו כ‪42,000-‬‬ ‫צעירים יהודים‪ .‬חלק מהחילים היהודים נפלו בשבי הרוסי ואברומוישה‬ ‫ביניהם‪.‬‬ ‫המצוקה הכלכלית והגזרות והחוקים שנחתו על היהודים מידי יום ביומו‬ ‫והזכויות הרבות שנשללו מהם דרבנו את האוירה העוינת כלפי היהודים‬ ‫והגבירו את האנטישמיות מצד ההונגרים בני המקום‪.‬‬ ‫ולמרות כל זאת‪ ,‬בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה עדיין‬ ‫היתה בהונגריה תחושה של יציבות יחסית‪ ,‬משום שהחיים לא הועמדו‬ ‫בסכנה מידית ולא התנהל מסע שיטתי של השמדת יהודים‪ .‬מצבנו היה‬ ‫טוב בהרבה ממצבם של היהודים בגרמניה ובארצות הכבושות‪ .5‬מכיון‬ ‫שהכפר מוז'ואי והאזור מסביב עדיין לא היה בשליטת הגרמנים‪ ,‬אפשר‬ ‫לאמר ש\"נהננו\" מתקופת חסד של עוד שלוש שנים‪ .‬מידע לא מועט הסתנן‬ ‫על המאורעות ברחבי אירופה אבל אנשים לא האמינו‪ ,‬או האמינו ש\"כאן‬ ‫זה לא יקרה\"‪ .‬יהודי הונגריה האמינו ששלטונות המדינה יגנו על אזרחיה‬ ‫היהודים אם המלחמה תגיע לכאן ובקרוב החיים יחזרו למסלולם‪.‬‬ ‫ובכלל‪ ,‬המלחמה היא בגרמניה ולא בהונגריה‪ ,‬זה לא נוגע ליהודי‬ ‫הונגריה‪ .‬הרגשנו בני המקום מדורי דורות‪.‬‬ ‫‪ 5‬המדינות הראשונות שנכבשו על‪-‬ידי הגרמנים היו פולין‪ ,‬דנמרק‪ ,‬נורבגיה‪,‬‬ ‫הולנד‪ ,‬בלגיה‪ ,‬צרפת‪.‬‬ ‫[‪]21‬‬

]22[

‫ברלין‪-‬בוליביה‬ ‫בזמן שאבי יהודה ומשפחתו חיו חיים יחסית יציבים בכפר הקטן‬ ‫בהונגריה‪ ,‬במרחק ‪ 1000‬ק\"מ מהם בעיר ברלין שבגרמניה חיה משפחת‬ ‫מוסקטבליט תחת משטר האימים של גרמניה הנאצית – סבא ישראל‪,‬‬ ‫סבתא תמה‪ ,‬וילדיהם אן (חנה)‪ ,‬פלה‪ ,‬מקס (מאיר) ובת הזקונים אסתר‪,‬‬ ‫היא אמי‪ ,‬שנולדה ב‪ 1932-‬שנה אחת לפני עליית היטלר לשלטון‪ .‬יהודי‬ ‫גרמניה היו הקהילה הראשונה אשר סבלה תחת השלטון הנאצי ומצבם‬ ‫היה קשה מאד‪ .‬באוקטובר ‪ 1938‬גורשו יהודי גרמניה שאזרחותם פולנית‬ ‫אל שטח פולין‪ .‬מכל הערים בגרמניה גורשו משפחות שלמות‪ .‬מברלין‬ ‫גורשו הגברים בלבד‪ .‬כך‪ ,‬סבי ישראל ודודי מאיר מצאו עצמם בין אלפי‬ ‫היהודים המגורשים לפולין‪ .‬משהגיעו לגבול פולין בעירה זבונשין‪ ,‬סירבה‬ ‫ממשלת פולין לקבלם‪ ,‬והם נאלצו לשהות בשטח ההפקר שבין שתי‬ ‫המדינות במשך כמה ימים בחורף הקר‪ ,‬ללא מזון ומים וללא קורת גג‪.‬‬ ‫בסופו של דבר בלחץ הגרמנים הסכימה ממשלת פולין לקלוט את‬ ‫המגורשים‪ .‬בדרך לא דרך הצליחו סבי ודודי להגיע ברכבת לעיר פוזנן‬ ‫שבפולין ולבקש את עזרת הקהילה היהודית שדאגה לארח אותם אצל‬ ‫משפחה יהודית פולנית‪ .‬סבתי‪ ,‬אמי אסתר ושתי אחיותיה חנה ופלה‬ ‫נשארו לבד בברלין‪ .‬בכל אותה תקופה הם שמרו על קשר מכתבים הדוק‬ ‫ואף קשר טלפוני‪.‬‬ ‫חודש לאחר גירוש היהודים לפולין‪ ,‬בנובמבר ‪ ,1938‬התבצע בכל רחבי‬ ‫גרמניה פוגרום \"ליל הבדולח\"‪ .‬אירועי אותו לילה גורלי ניפצו את התקוה‬ ‫שהמצב זמני ויחלוף במהרה‪ .‬חנה דודתי וארנו ארוסה הצליחו לארגן‬ ‫ביוזמה ותושיה רבה ויזה לבוליביה למשפחה ולקנות לכולם כרטיסים‬ ‫להפלגה לדרום אמריקה‪ .‬האפשרות היחידה היתה לרכוש כרטיס באוניה‬ ‫[‪]23‬‬

‫במחלקה ראשונה‪ ,‬הלוך ושוב‪ ,‬סכום עתק באותם ימים‪ .‬משהגיעה הויזה‬ ‫המיוחלת‪ ,‬סבי ודודי קיבלו היתר לחזור לברלין כדי לארוז ולצאת לדרך‪.‬‬ ‫כך‪ ,‬בגיל שבע‪ ,‬ערב כניסתה לכיתה א'‪ ,‬הצליחה אמי ומשפחתה הקרובה‬ ‫להינצל מהשמדה רגע לפני שננעלו שערי היציאה מגרמניה‪.‬‬ ‫‪ 18‬שנים מאוחר יותר היא תפגוש את אבי יהודה בארץ ישראל‪.‬‬ ‫יוני ‪ ,1939‬על האוניה בדרך לבוליביה‪ .‬אסתר יושבת על ברכי רב‪-‬החובל‬ ‫[‪]24‬‬

‫ברלין‪ ,‬מאי ‪ .1939‬אסתר בת שש אוחזת בידה קונוס‬ ‫ממתקים כנהוג בגרמניה לפני הכניסה לכיתה א'‬ ‫[‪]25‬‬

]26[

‫פלישת הגרמנים‬ ‫ביום ראשון ‪ 19‬במרץ ‪ 1944‬נכבשה הונגריה בידי גרמניה בשל חששה‬ ‫שההונגרים יפרו את הברית עמם ויעברו לצידה של ברית המועצות‪.‬‬ ‫באותו יום בו נכנסו הגרמנים לכפר עם טנקים‪ ,‬צועדים בבטחון ומטילים‬ ‫מורא לכל עבר‪ ,‬השתנה מצבם של היהודים מהקצה אל הקצה‪ .‬שנה אחת‬ ‫בלבד לפני סוף מלחמת העולם השניה‪ ,‬בזמן שהצבא האדום כבר היה‬ ‫קרוב מאד לגבולות הונגריה במטרה להלחם בגרמנים‪ ,‬הגיע ה\"פתרון‬ ‫הסופי\" גם ליהודי הונגריה‪.‬‬ ‫ההונגרים ניצלו את נוכחות הגרמנים בכפר והמוטיבציה שלהם גדלה‬ ‫בכל מה שקשור להתנכלות ביהודים‪ .‬הם התכחשו בצורה מחרידה לחיים‬ ‫המשותפים שהתפתחו לאורך מאות שנים בינם לבין היהודים‪ .‬הם תלשו‬ ‫זקנים‪ ,‬תלשו פאות‪ ,‬השפילו נשים וילדים ודרשו שנמסור להם את כל‬ ‫דברי הערך שלנו‪ .‬אלו היו השכנים שלנו‪ ,‬הלקוחות שלנו בחנות‪.‬‬ ‫יום אחד ללא הכנה מוקדמת‪ ,‬פלשו קצינים גרמנים לבתי היהודים‪ .‬כמה‬ ‫קצינים פלשו גם לבית שלנו והשתלטו על מרבית החדרים‪ .‬מצאנו את‬ ‫עצמנו ששה אנשים – אבא‪ ,‬אמא‪ ,‬שתי האחיות‪ ,‬אני ואחי הצעיר‪,‬‬ ‫מצטופפים בחדר אחד‪ .‬זה היה מאד מפחיד‪ .‬הבית כבר לא היה עוד מקום‬ ‫מבטחים‪ .‬גרנו עם האויב‪ .‬הורי חששו שהגרמנים יפגעו באחותי הגדולה‬ ‫בלימו ולכן הסתירו אותה‪ .‬עד כמה שידוע לי הם לא פגעו בה או בבני‬ ‫המשפחה האחרים‪ .‬זכור לי אפילו שדיברנו איתם וכילד נראה היה לי‬ ‫שהם התנהגו יחסית בסדר‪ .‬כנראה שאילו לא היו אנשי אס אס אלא‬ ‫\"צבא במעבר\"‪ .‬לימים התבהר שזו היתה טקטיקה פסיכולוגית מתוכננת‬ ‫היטב‪ ,‬לטעת בקרב היהודים אמון והרגשת בטחון כדי שלא יתנגדו ולא‬ ‫יתמרדו מאוחר יותר בגרוש לגטו ובהובלה להשמדה‪.‬‬ ‫[‪]27‬‬

‫על אף כל מה שראינו לנגד עינינו‪ ,‬ממש בתוך הבית‪ ,‬בכל אותה תקופה‬ ‫לא ידענו דבר מהזועה שמתרחשת בגרמניה‪ .‬על השמדת יהודים לא‬ ‫שמענו כלל‪ .‬העולם סביבנו כבר ידע – ידעו בוושינגטון‪ ,‬בלונדון‪,‬‬ ‫בישראל‪ ,‬בותיקן‪ .‬יהודי מוז'ואי והסביבה לא ידעו‪ .‬ידענו שהמצב רע אבל‬ ‫לא היה מושג שרוצחים יהודים ולא ידענו על קיומם של מחנות השמדה‪.‬‬ ‫ב‪ 4-‬באפריל ‪ 1944‬יצאה הוראה שעל היהודים לשים טלאי צהוב על הבגד‪.‬‬ ‫סימון היהודים היתה אחת הגזירות היותר משפילות שאפשרו לגרמנים‬ ‫לאתר מיד מיהו יהודי ונועד לשים חיץ בין היהודים לשאר האוכלוסייה‪.‬‬ ‫היהודים חויבו להכין בעצמם את הטלאי ולתפור על הבגדים בתפירה‬ ‫חזקה‪ .‬הטלאי הצהוב בהונגריה‪ ,‬בשונה מהמדינות האחרות‪ ,‬היה ללא‬ ‫הכיתוב ‪( jude‬יהודי) במרכזו‪ .‬מי שנתפס בלעדיו או שהטלאי לא תאם‬ ‫את ההוראות במדויק נענש קשות‪ ,‬מה שמנע את ההתנגדות של האנשים‬ ‫לסרב לשאת אותו‪ .‬אמא והבנות נשארו ערות כל הלילה לתפור את‬ ‫הטלאי על הבגדים שלנו‪ .‬ענידת הטלאי הצהוב היתה מכה פסיכולוגית‬ ‫קשה‪ .‬להיות יהודי היה חטא כבד‪.‬‬ ‫תקופה זו נמשכה כחודש ימים עד חג הפסח באותה שנה‪ .‬אותו פסח כבר‬ ‫לא נסענו לבקר את סבא וסבתא מצד אמא כפי שהיינו נוהגים מידי שנה‪.‬‬ ‫היהודים לא הורשו לנסוע ברכבות והשהות מחוץ לבית הוגבלה לשעות‬ ‫ספורות ביום‪ .‬ליל הסדר חל ב ‪ 8 -‬באפריל ‪ .1944‬אבא ערך את הסדר‬ ‫בחדר היחיד שהרשו לנו להתגורר בו‪ .‬שרנו בשקט \"מה נשתנה\" ו\"עבדים‬ ‫היינו\" לבל ישמעו אותנו הגרמנים שגרו בחדר הסמוך‪ .‬שני אחי הגדולים‬ ‫לא היו איתנו‪ .‬הם עדין במחנות כפיה‪ .‬הורי עוד הספיקו לשלוח להם‬ ‫חבילה עם מצות‪ .‬היה זה ליל סדר עצוב מאד עם מעט אוכל וקצת מצות‪.‬‬ ‫ליל הסדר האחרון שחגגתי בבית בחיק משפחתי האהובה‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫[‪]28‬‬

‫יום ההולדת ‪ 14‬של אבי יהודה צוין שבוע קודם‪ ,‬ב ‪ .30.3.44 -‬הוא לא‬ ‫יכול היה לשער בחלומותיו הפרועים ביותר שאת יום הולדת ה‪15 -‬‬ ‫\"יחגוג\" במחנה הריכוז בוכנוולד בגרמניה‪.‬‬ ‫[‪]29‬‬

]30[

‫הגירוש‬ ‫ימים אחדים לאחר חג הפסח הוציא הצבא ההונגרי צו שהורה על גירוש‬ ‫כל יהודי הכפר‪ .‬ההוראה היתה מפתיעה ומידית‪ .‬מהיום למחר נצטוו‬ ‫היהודים לעזוב את ביתם ולהתרכז ב\"שול\" בבית הכנסת הגדול‪ .‬מותר‬ ‫היה לקחת מטען אישי במשקל שלא יעלה על ‪ 50‬ק\"ג וכמובן ללא דברי‬ ‫ערך‪ .‬מה לוקחים במשקל כזה? בגדים? כלי אוכל? מזכרות? תמונות?‬ ‫מצעים? איך מכניסים בית שלם ב‪ 50-‬ק\"ג כשלא ברור לאן מעבירים‬ ‫אותנו? לכמה זמן? האם בכלל נחזור הביתה?‬ ‫הורי ניסו להציל מה שנותר מהרכוש‪ .‬הם החביאו דברי ערך וספרי קודש‪,‬‬ ‫בין היתר ספר משנה שסבא כתב במו ידיו‪ ,‬בקורות התקרה בבית‪ .‬שנים‬ ‫אחרי המלחמה הרהרתי לא פעם בכתב ידו של סבי שנותר שם‪ ,‬חלמתי‬ ‫שאני מדפדף שוב בדפי המשנה שריח סבי עולה מהם‪ .‬דודי ישראל פרל‪,‬‬ ‫בעל האטליז שגבל בביתנו‪ ,‬החביא בנוכחותי בתקרת המרתף קופסת‬ ‫תכשיטים עם עגילים של אשתו‪ .‬כנראה סבר שבהיותי צעיר יש סיכוי‬ ‫שאשאר בחיים‪ .‬זאת למרות שלא ידענו ולא שערנו שרבים מאיתנו לא‬ ‫יחזרו אחרי המלחמה‪ .‬ארזנו מעט מאד דברים‪ ,‬בעיקר בגדי חורף ואוכל‬ ‫ועטפנו אותם בשמיכות וסדינים‪ .‬כל השאר נותר בבית כמו שהוא‪.‬‬ ‫פינוי המשפחות ארך יומיים‪ .‬הסדר היה לפי רצף הבתים‪ .‬חצי מתושבי‬ ‫הכפר שהתגוררו בצד אחד התפנו ביום הראשון‪ ,‬והחצי השני וביניהם‬ ‫משפחתי ואני ביום השני‪ .‬המשפחות שהתפנו איתנו ישנו בבית שלנו‬ ‫באותו לילה‪ .‬ערב הגירוש הוציא האבא שלי מעליית הגג את הריבות‬ ‫שהיו מאוחסנות שם וחילק לכולם לאכול‪ .‬כילד האירוע הזה מאד ריגש‬ ‫ושימח אותי כאילו מדובר היה ביום חג‪ .‬למחרת יצאנו יחד כל המשפחות‬ ‫[‪]31‬‬

‫למקום האיסוף‪ .‬טרם היציאה אחד מהשכנים הציע להחביא את אחותי‬ ‫הגדולה בלימו אבל היא העדיפה להשאר עם המשפחה‪.‬‬ ‫זהו‪ .‬סגרנו את דלת הבית‪ .‬נפרדנו מהשכנים הקרובים‪ .‬מה עשינו עם‬ ‫המפתח? נעלנו או הבית נשאר פתוח? אולי נתנו את המפתח לאחד‬ ‫השכנים הקרובים? לא זוכר‪ .‬אמא‪ ,‬אבא‪ ,‬אני‪ ,‬אחי מאיר ואחיותי‬ ‫סילביה ובלימו‪ .‬יחד עם כל בני הכפר הגענו לנקודת הריכוז בבית הכנסת‬ ‫ונשארנו שם יום יומיים‪ .‬השוטרים ההונגרים שניהלו את גירוש‬ ‫התושבים בסדר מופתי קראו בשם של כל משפחה מתוך רשימה‪ .‬כך‬ ‫הסתדרנו משפחה משפחה‪ ,‬חלק על גבי עגלות רתומות לסוסים‪ ,‬והתחלנו‬ ‫לצעוד בשיירה ארוכה לאורך הכפר בכיוון היציאה תוך שאנחנו מלווים‬ ‫בשוטרים חמושים בכלי נשק‪ .‬היה זה יום אביב נאה‪ .‬ברקע ניגנה‬ ‫תזמורת הונגרית בציניות מעוררת חלחלה מארש הונגרי‪ .‬הגירוש תוכנן‬ ‫כפעולה צבאית לכל דבר ונשמר בסודיות מוחלטת‪ .‬כל התהליך התבצע‬ ‫ללא גילויי התנגדות‪ .‬איש מהיהודים או מתושבי הכפר שנשארו לא מחה‬ ‫ולא ניסה לעשות מאומה‪ .‬תוך כדי שאנחנו צועדים חלק קטן מאד‬ ‫מהתושבים עמד בצד הדרך או הציץ מבעד לחלון והתבונן במתרחש‪ .‬היו‬ ‫כאלה שנראו עצובים והיו ששמחו לאיד‪ .‬מרבית התושבים העדיפו‬ ‫להסתגר בביתם‪ .‬אולי העדיפו לא להיות עדים למחזה? אולי חששו‬ ‫לפגוש מבטי עיניים? ואולי סתם מתוך הפגנת אדישות‪ .‬השכנים שרק‬ ‫אתמול היו חברינו הפכו את עורם‪ .‬נראה שחלקם חיכו בקוצר רוח לתפוס‬ ‫את הבתים המפונים וקיוו למצוא בהם חפצי ערך‪ .‬גם מי שלא היה‬ ‫אנטישמי בהשקפת עולמו פחד להפגין סולידריות‪ .‬מאחר ומרבית‬ ‫הצעירים היו מגויסים למחנות הכפיה של הצבא ההונגרי‪ ,‬השיירה כללה‬ ‫בעיקר זקנים‪ ,‬נשים וילדים והתנהלה בקצב איטי‪ .‬כך עשרות יהודי הכפר‬ ‫הלכו בשירה אחת ארוכה‪ .‬כולם בכיוון העיר הקרובה ברהובו במרחק ‪7‬‬ ‫ק\"מ מהכפר‪.‬‬ ‫[‪]32‬‬

‫ליד פסי הרכבת בקצה ברהובו עמד באזור מבודד בית חרושת לייצור‬ ‫לבנים‪ .‬זה היה הגטו שהוקם באופן מאולתר בשטח שהיה מיועד לייבוש‬ ‫ואכסון לבנים‪ .‬לא סתם נקבע הגטו קרוב לרכבת‪ .‬הכל תוכנן מראש כדי‬ ‫לאפשר מאוחר יותר גרוש מהיר ברכבות‪ .‬המתחם היה בנוי מסככות‬ ‫נמוכות‪ ,‬כל סככה בגודל ‪ 10‬מטרים על ‪ 100‬מטרים‪ ,‬עם גגות רעפים‪ ,‬ללא‬ ‫קירות‪ ,‬ללא מחיצות‪ ,‬ללא ריצוף‪ ,‬ללא תאורה וכמובן שללא ריהוט‪ .‬חלל‬ ‫גדול ושומם‪ .‬המפעל גודר בחוטי תיל וז'נדרמרים (שוטרים) הונגרים‬ ‫שמרו עלינו‪ .‬כל המשפחות‪ ,‬מהכפר שלנו ומכפרים נוספים באזור‪ ,‬שוכנו‬ ‫במחסנים האלה‪ .‬חלק מהגברים התארגנו ואספו לבנים שהיו פזורות‬ ‫בשטח בית החרושת כדי לתחום בעזרתם את הסככה מסביב ובכך ליצור‬ ‫לנו מרחב מוגן‪ .‬לכל משפחה הוקצו כמה מטרים רבועים בהתאם למספר‬ ‫הנפשות‪ .‬כל משפחה ניסתה ליצור לעצמה פינה אינטימית באמצעות‬ ‫מחיצות מאולתרות משמיכות שנקשרו אל קורות הגג והעמודים‬ ‫התומכים אותו‪ .‬השטח היה מאד מצומצם כך שכל בני המשפחה נאלצו‬ ‫להצמד אחד לשני‪ .‬כמובן שלא היו מזרונים ונאלצנו לישון על הרצפה‪.‬‬ ‫אמי אלתרה \"מיטות\" ממעט השמיכות שהבאנו מהבית‪ .‬התנאים בגטו‬ ‫היו קשים מאד והמקום לא היה ראוי למגורים‪ .‬הצפיפות היתה רבה‪ ,‬כ‪-‬‬ ‫‪ 12,000‬יהודים מברהובו ומהכפרים בסביבה‪ .‬מעט גברים צעירים והרוב‬ ‫נשים‪ ,‬ילדים‪ ,‬זקנים ונכים‪ .‬תנאי התברואה היו איומים ולא היה טיפול‬ ‫רפואי‪ .‬היה מחסור באוכל ובמים‪ .‬היתה אמנם באר באזור אבל היה‬ ‫קשה מאד להגיע אליה‪ .‬אנשים עמדו כל היום בתור לקבל מים בכמות‬ ‫מדודה שהוקצבה לכל משפחה‪ .‬לא ניתן היה כמובן להתרחץ‪ .‬בימים‬ ‫הראשונים אנשים אכלו מהצידה שהביאו מהבית וכשאזלה התארגן‬ ‫מטבח מרכזי לכל המשפחות‪ ,‬בו בנו תנור מרכזי עשוי מלבנים ומעצים‬ ‫שאספו מסביב‪ .‬אחותי בלימו התנדבה לעבוד במטבח‪ .‬פעם ביום סיפקו‬ ‫לנו מרק אך רבים נמנעו מלאכול מחשש שהאוכל אינו כשר‪.‬‬ ‫[‪]33‬‬

‫מידי יום נערכו חיפושים על‪-‬ידי הז'נדרמרים ההונגרים למצוא אצלינו‬ ‫דברי ערך‪ .‬את העשירים עינו עינויי תופת כדי לאלצם למסור חפצי ערך‬ ‫או לגלות היכן החביאו אותם בביתם‪ .‬רבים מהם נשברו תחת העינויים‬ ‫והסגירו את מקומות המסתור‪ .‬הגברים אולצו לגלח את זקנם ולקצוץ‬ ‫את הפאות‪ .‬איש לא דמיין שהנורא מכל עוד לפנינו‪.‬‬ ‫נשארנו במקום ששה שבועות‪ .‬רוב היום ישבנו על הרצפה ללא מעש‬ ‫ובהמתנה ללא נודע‪ .‬היתה סוג של השלמה עם המצב ואף אחד לא ניסה‬ ‫להתנגד או לברוח‪ .‬גם לא היה לאן לברוח‪ ,‬ובכלל נראה היה שעדיף ובטוח‬ ‫יותר להשאר עם כולם‪ .‬היה צריך הרבה אומץ ותושיה כדי ללכת נגד‬ ‫כולם‪ .‬מי שבורח לבד סיכויו לההרג גבוהים יותר מאלה שנשארים יחד‬ ‫בקבוצה‪ .‬הרי לא יוציאו להורג קבוצה של אלפי אנשים?!‬ ‫יום אחר הודיעו לנו שמעבירים אותנו ברכבות לעבודה במערב‪ .‬הבטיחו‬ ‫ששם יהיה טוב‪ ,‬שכל משפחה תעבוד ביחד עד לסיום המלחמה ואז כולם‬ ‫יחזרו הביתה‪ .‬האמנו שבאמת נוסעים לתקופה זמנית‪ .‬ולכן אפילו קצת‬ ‫שמחנו כי החיים בגטו היו מאד קשים‪ .‬כל משפחה הורשתה לקחת עמה‬ ‫חבילה קטנה – שמיכות‪ ,‬בגדים וקצת אוכל‪ .‬במקום הציבו סלים גדולים‬ ‫והורו לזרוק לתוכם את מעט דברי הערך שאנשים עוד הצליחו להסתיר‪.‬‬ ‫איימו שמי שיסרב לפקודה ירו בו‪.‬‬ ‫את הגטו עזבנו בדיוק שבוע לפני חג השבועות באמצע חודש מאי ‪.1944‬‬ ‫אמא‪ ,‬אבא‪ ,‬בלימו‪ ,‬סילביה‪ ,‬אני והאח הצעיר מאיר‪ .‬אמא אמרה לנו –‬ ‫\"מה שלא יהיה ולאן שלא נלך‪ ,‬אחרי שהכל יגמר נפגשים בבית\"‪.‬‬ ‫[‪]34‬‬

‫רכבת לאושוויץ‬ ‫‪ 12,000‬יהודים הונגרים נלקחו לאושוויץ בשלושה טרנספורטים‪ .‬כל‬ ‫יהודי מוז'ואי‪ ,‬למעט אלה שנשלחו למחנות הכפיה בצבא ההונגרי היו על‬ ‫אותה רכבת לאושוויץ‪ .‬רק כשהרכבת הגיעה לתחנה בברהובו הבנו שאין‬ ‫זו רכבת נוסעים ומדובר ברכבת משא שמיועדת להובלת מטען ובהמות‪.‬‬ ‫העמיסו אותנו על רכבת מאד ארוכה‪ ,‬כ‪ 45-‬קרונות‪ ,‬כמו שמעמיסים‬ ‫בהמות‪ .‬העליה לקרונות לוותה בהצלפות‪ ,‬בקללות ובגידופים תוך‬ ‫שהחילים ההונגרים מכוונים אלינו רובים וכידונים‪ .‬הקרונות היו‬ ‫גבוהים‪ ,‬ללא מדרגות‪ ,‬ולאנשים היה קשה לטפס עליהם‪ .‬החיילים נצלו‬ ‫את הסיטואציה הזאת כדי להשפיל ולהתעלל באנשים ובעיקר בזקנים‪.‬‬ ‫ואז בבת אחת דלתות הקרון נסגרו עלינו‪ .‬הצפיפות היתה איומה‪ ,‬כ ‪80- -‬‬ ‫‪ 100‬איש נדחקו בקרון אחד‪ .‬לרבים לא היה מקום לשבת והם נאלצו‬ ‫לעמוד‪ .‬היה חשוך ומעט מאד אויר ואור חדרו דרך חרירי אשנב קטן‬ ‫שהיה מסורג בחוטי תיל דוקרניים‪ .‬הדוחק היה נוראי והתנאים בלתי‬ ‫אנושיים‪ .‬במרכז כל קרון עמדו שתי חביות – האחת עם מי שתיה והשניה‬ ‫ריקה ומיועדת לעשיית צרכים‪ .‬עשית הצרכים לעיני כל היתה משפילה‪.‬‬ ‫בהתחלה אנשים התאפקו ועשו את הצרכים בלילה כשהיה יותר חשוך‪.‬‬ ‫היה קשה לעבור ולהגיע לחביות כי האנשים ישבו ועמדו בצפיפות גדולה‪.‬‬ ‫בדרך אנשים נפלו זה על זה וצעקו וקללו אחד את השני‪ .‬אחרי יום כבר‬ ‫אי אפשר היה להתאפק עוד‪ .‬כשגבר רצה לעשות את הצרכים נעמדו‬ ‫סביבו גברים כדי להסתיר מעט ולשמור על כבודו‪ ,‬וכשאשה עשתה את‬ ‫הצרכים נעמדו סביבה נשים כשגבן מופנה אליה כדי לתת מעט פרטיות‬ ‫בסיטואציה המביכה‪ .‬במהלך כל הנסיעה לא פתחו את הדלתות‪ ,‬אוכל‬ ‫ושתיה כמובן שלא חולקו והיה רק מעט מהאוכל שהבאנו מהגטו‪ .‬עד‬ ‫[‪]35‬‬

‫מהרה אזלו המים‪ .‬כל הנסיונות לצעוק ולבקש עוד מים היו לשוא‪ .‬בכי‬ ‫התינוקות היה בלתי נסבל והאמהות האומללות לא יכלו לעזור להם‪ .‬עד‬ ‫מהרה האויר נהיה דחוס והיה ממש קשה לנשום‪ .‬לא ידענו לאן מובילים‬ ‫אותנו‪ .‬לפעמים היו כאלה שהצליחו להציץ החוצה מבין הסורגים‪ ,‬לנשום‬ ‫קצת ולראות את כיוון הנסיעה‪ .‬אבל לא זיהו את הדרך ולא ידעו היכן‬ ‫אנחנו‪ .‬כשחלפנו על פני תחנה‪ ,‬הרכבת עברה במהירות כדי שלא נזהה את‬ ‫המיקום‪ .‬אנשים בכו והתפללו חרישית‪ .‬המצב היה רע מאד‪ .‬רבים‬ ‫מהנוסעים לא עמדו בסבל ומתו בדרך ממחנק ומצמא‪ .‬גופותיהם נשארו‬ ‫בקרון‪ .‬הריח היה בלתי נסבל – ריח זיעה של אנשים שכמה ימים לא‬ ‫התרחצו‪ ,‬סרחון מהדליים שהיו מלאים בצואה ובשתן שלא רוקנו מאז‬ ‫תחילת הנסיעה וריח המתים‪ .‬כל אלה הפכו את הנסיעה לגיהינום‪ .‬ומעל‬ ‫הכל העיקה אי הודאות – לאן נוסעים? מתי מגיעים? מה יקרה איתנו?‬ ‫במעבר הגבול כנראה עם פולין‪ ,‬עלו לרכבת אנשי אס אס וזה סימן רעות‪.‬‬ ‫הנסיעה נמשכה ונמשכה בלי סוף ברציפות שלושה ימים ושלושה לילות‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫את השואה על יהדות הונגריה הביא המשטר ההונגרי‪ .‬לולא השנאה‬ ‫התהומית של ההונגרים ליהודים והכניעה שלהם מרצון לתכתיב המשטר‬ ‫הנאצי היו יהודי הונגריה ניצלים‪ .‬פחות משלושה חודשים מהיום‬ ‫שהונגריה נכבשה בידי הגרמנים גורשו כ‪ 440,000-‬יהודים מכל רחבי‬ ‫המדינה‪ ,‬למעט בודפסט‪ ,‬להשמדה‪ .‬הונגריה היתה המדינה היחידה בה‬ ‫ניהל אייכמן בעצמו את הגרוש והוא ניצל למטרה זו את כל הניסיון‬ ‫שצבר עד כה‪ .‬התהליך היה כה מהיר שעוד לפני שהספיקו לעכל את‬ ‫פלישת הגרמנים לארצם מצאו את עצמם היהודים במחנה ההשמדה‬ ‫אושוויץ‪ .‬גם כשכבר היה ברור שגרמניה תפסיד במלחמה‪ ,‬הגרמנים‬ ‫וההונגרים לא ויתרו על השלמת יעדם בהשמדת היהודים‪ .‬ומסתבר‬ ‫[‪]36‬‬

‫שמכונת ההשמדה ההונגרית פעלה בצורה משומנת לא פחות ממכונת‬ ‫ההשמדה הגרמנית‪ .‬אבי יהודה חזר על כך באוזני שוב ושוב בשנה‬ ‫האחרונה לחייו – \"זכרי‪ ,‬ההונגרים היו אכזרים ואנטישמים לא פחות‬ ‫מהנאצים\"‪.‬‬ ‫[‪]37‬‬

]38[

‫אושוויץ‪-‬בירקנאו‬ ‫הרכבת עצרה‪ .‬הקרונות נפתחו‪ .‬אור חזק סנוור את העיניים אחרי ימים‬ ‫של נסיעה בקרון החשוך‪ .‬מול העיניים התנוסס השלט \"אושוויץ‪-‬‬ ‫בירקנאו\" ועל שער הכניסה למחנה הכתובת‬ ‫‪ARBEIT MACHT FREI‬‬ ‫(העבודה משחררת)‬ ‫השם אושוויץ כמובן לא אמר לנו דבר‪ .‬מעולם לא שמענו על המקום הזה‪.‬‬ ‫מותשים רעבים ומפוחדים אחרי הנסיעה הארוכה וחוסר הוודאות לגבי‬ ‫העומד להתרחש‪ .‬חלקינו עדין סבר שמדובר במחנה עבודה זמני עד‬ ‫שהמלחמה תסתיים ואז נחזור הביתה‪ .‬ברגע הראשון שמחתי סוף סוף‬ ‫לנשום אויר טרי ולצאת מהגיהינום והסרחון הבלתי נסבל שהיה בקרון‬ ‫הרכבת‪ .‬אבל תוך שניה הכל התהפך‪ .‬צרחות‪ ,‬דחיפות‪ ,‬מכות‪ ,‬נביחות של‬ ‫כלבים‪ ,‬כל אלה קיבלו את פנינו כשנפתחו דלתות הרכבת‪.‬‬ ‫\"‪( \"! raus‬החוצה)‬ ‫\" ‪( \"!schnell , schnell‬מהר‪ ,‬מהר)‬ ‫\"לזוז!\"‪\" ,‬קדימה!\"‪.‬‬ ‫\"להשאיר את כל החבילות בקרון!\"‬ ‫\"לא לקחת שום דבר!\"‬ ‫\"תקבלו את החבילות מאוחר יותר\"‪,‬‬ ‫\"‪( \"!schneller‬מהר יותר)‬ ‫היה קשה לזוז כי כל הגוף כאב מהישיבה הממושכת על רצפת הקרון‬ ‫מבלי יכולת לזוז ולהניע את האיברים‪ .‬חיילי אס אס במדים כהים‬ ‫ובמגפיים גבוהים עומדים מסביב אוחזים בכלבים הנובחים ללא הרף‬ ‫וחמושים בכידונים ורובים כאילו בדרך לכבוש יעד מבוצר בשדה הקרב‪.‬‬ ‫[‪]39‬‬

‫ומולם נשים‪ ,‬זקנים וילדים מפוחדים‪ .‬לפתע הבחנתי בבחורים צעירים‬ ‫בני ‪ 16-17‬מגולחי ראש לבושים בפיג'מות מפוספסות רצים בינינו‬ ‫ומזרזים את כולם לצאת מהרכבת‪ ,‬מורים לנו להשאיר את החבילות‬ ‫בקרון‪ .‬אלה היו אסירים יהודים‪-‬פולנים מהמחנה‪ .‬תפקידם היה לפנות‬ ‫את היהודים מהרכבות ולאסוף את מעט החבילות שהביאו עימם מהגטו‪.‬‬ ‫אסור היה להם לדבר איתנו‪ .‬הם מילאו את תפקידם במהירות וביעילות‪.‬‬ ‫ובין לבין‪ ,‬תוך סיכון גדול של חייהם‪ ,‬דבר שלמדתי מאוחר יותר‪ ,‬חלקם‬ ‫לחשו לאמהות ביידיש‪ ,‬בזהירות לבל יראו שהם מדברים איתנו ותוך כדי‬ ‫שהם מבצעים עבודתם‪:‬‬ ‫\"הרפו מהילדים\"‪,‬‬ ‫\"מסרו את הילדים הקטנים לסבתא\"‪.‬‬ ‫הם חזרו על כך שוב ושוב‪.‬‬ ‫לא הבנו על מה הם מדברים‪ .‬מי בכלל רצה להקשיב לאנשים לבושים‬ ‫בפיג'מות שנראים כמו משוגעים ונותנים עצות לא הגיוניות‪.‬‬ ‫ומסביב כל הזמן הצרחות של אנשי האס אס‪\"schnell ,schnell\"! :‬‬ ‫כאוס ופחד בל יתואר‪.‬‬ ‫התקבצנו ביחד כל המשפחה צמודים אחד לשני‪ .‬עוד לפני שהבנו מה‬ ‫קורה ולאן לפנות ציוו עלינו להסתדר בטורים‪.‬‬ ‫\"נשים וילדים לעמוד בטור הימני!\"‬ ‫\"גברים בטור השמאלי!\"‬ ‫תוך כדי המולה וצעקות לחש לי באוזן ביידיש אחד מהצעירים‬ ‫\"המשוגעים\" אלה שהסתובבו בינינו עם פיג'מות הפסים‪:‬‬ ‫\"בן כמה אתה\"?‬ ‫\"‪\"14‬‬ ‫\"כשישאלו אותך לגילך תגיד שאתה בן ‪ 16‬ותצמד לאביך\"‪.‬‬ ‫לפני שהספקתי להסתובב לעברו הוא נעלם‪.‬‬ ‫האדם הזה הציל את חיי‪.‬‬ ‫[‪]40‬‬

‫אמא סרבה כמובן לעזוב את אחי הקטן ונעמדה יחד איתו בטור הנשים‪.‬‬ ‫לצידה עמדו שתי אחיותי סילביה ובלימו‪ .‬הטור נע במהירות קדימה‬ ‫לעבר קצין אס אס שעמד בראש כל טור‪ .‬אחד מהם היה ד\"ר מנגלה‪,‬‬ ‫גבוה‪ ,‬עומד במגפי עור שחורים ומבריקים‪ ,‬חמוש באקדח‪ .‬מסמן‬ ‫באדישות בתנועת יד קלילה – זה לימין וזה לשמאל‪ .‬זה לחיים וזה‬ ‫למוות‪ .‬מי ידע אז מה המשמעות של ימין ושמאל? לאן עדיף ללכת? למה‬ ‫בכלל מפרידים אותנו?‬ ‫עמדתי בטור לצד אבא שלי‪ .‬לפני עמד הדוד ישראל פרל‪ ,‬אותו דוד‬ ‫שהאטליז שלו גבל בביתנו בכפר ואשר החביא בנוכחותי במרתף את‬ ‫תכשיטי אשתו‪.‬‬ ‫ישראל הגיע לראש הטור‪.‬‬ ‫\"מהו המקצוע שלך?\" שאל אותו הקצין‪,‬‬ ‫\"אני מומחה לכרמים וליין\"‪ ,‬השיב ישראל‪.‬‬ ‫\"אנו זקוקים לאנשים כמוך\" וסימן באצבע – שמאלה‪.‬‬ ‫זו הפעם האחרונה שראיתי אותו‪.‬‬ ‫זקנים – שמאלה‪.‬‬ ‫אמהות עם ילדים – שמאלה‪.‬‬ ‫אמא שלי אחזה חזק בידו של אחי מאיר‪ .‬בחלקיק שניה ראיתי אותם‬ ‫פוסעים לצד שמאל‪ ,‬מתרחקים ונעלמים‪ .‬הכל היה כל כך מהיר‪ .‬לא היתה‬ ‫מילת פרידה‪ ,‬לא היה מבט פרידה‪ .‬מי בכלל חשב שצריך להפרד‪ .‬לא‬ ‫הבנתי שברגע הזה אני נפרד מאמי ומאחי לעולמים‪ .‬אמי היתה אשה‬ ‫צעירה בת ‪ 43‬ואחי סך‪-‬הכל ילד בן תשע‪ .‬האם היא הרגישה שזה יומה‬ ‫האחרון? לעולם לא אדע על רגעי האימה האחרונים שלה בעודה מנסה‬ ‫לגונן על אחי בן הזקונים שלה‪.‬‬ ‫רק לימים הבנתי שעברנו \"סלקציה\"‪.‬‬ ‫הסלקציה לחיים ולמוות נעשתה על פי מראה האנשים‪ ,‬בשטחיות‬ ‫ובאקראיות אכזרית‪ .‬גברים שנראו צעירים נשלחו לעבודה והשאר נידונו‬ ‫[‪]41‬‬