Liberty 21

Либерти: Vera Sytnik had its climatic extremes. But for me Moscow heat was especial- ly hard, because I had not been used to it anymore after twenty years I had spent in Germany, or, probably, because the rain had been pouring all my previous visits, which was common for the , there was another reason. In the course of years I felt harder and harder to visit the city which kept memories about you. Having taken off my jacket and thrown it on the empty arm- chair I started watching the girl with the corner of an eye, thin- king that I would have never paid attention to her ‘suitable suit’ if she had not reminded me of you. She had the same accurate facial contours, a firm chin, moved a little forward, a bit big nose with a slightest dorsal hump, straight lines of eye-brows and bold eyes. All this, including exceedingly sensitive lips and tender skin, ma- de an impression of special beauty, which could be noticed only by a close look and thorough, detailed study. She put her fair hair up to avoid the heat and tied in a knot on the back of her head, but some strands stuck to the sides like lax spikelets. ‘Isn’t that something?’ I thought with speechless wonder, fee- ling unexpected pain in the heart. I did not like the way the young stranger was whispering so- mething into her ear, leaning to her, that his neck almost rested on her shoulder and his wet quiver lips almost touched her beautiful curls, which she would arrange, thinking that they would bother her companion. I did not like his posture, because his right hand was resting on the back of the arm-chair, behind the girl, and his left one was before her on the table, so the girl seemed to be cap- tured in the circle of his perky arms. shook of terror. I would have killed the person, who had dared to approach your ear breath away, because I had been young, hot- blooded and mad of love with you. Yet, this could not have hap- pened, because everyone else was aware of my hot temper and my attitude towards you, so none of our acquaintances would ha- ve ever dared that. 251

Либерти: Vera Sytnik ‘So similar you both look! Can she be your daughter? Could I run into her in Moscow, in such a hive? Impossible! It’s still my memory, which keeps troubling me, and yen for youth, which is torturing me,’ I thought. Nevertheless, out of fear that I could lose temper, rise, come up to that bold face, kissing the girl on her pale neck, and smash him, I threw money on the table, grabbed my jacket and rushed out of the café, having regretted the refuse of going straight to the hotel. It too was late. Being held at bay, I realized and admitted to myself, that I wanted to see you, my darling Liza, like nobody’s business. I desired to meet you, my sweet, gentle Liza, more than feeling joy of returning to my cozy house at Hamburg suburbs, where my favorite hammock is awaiting at the lawn, than satis- faction, which my work brings along with good income, than the delight of my successful life! I had a feeling that I had got corne- red unwillingly and I could go free only by passing it through. ‘Well, I’m going. I have to go,’ I made up my mind. ‘I can’t suffer like that every time. I have no other option. That doesn’t bind me to anything. I’ll just have a look at the house and leave. She can’t be still living there, next to the station. And if so, she must have forgotten me.’ Under the impression of the accidental meeting in the café I was on fire, feeling strong excitement, which I had not felt during all those successful years. I seemed to go on date with you again, being absolutely sure that you were waiting for me in the shadow of the apple trees, which had not borne fruit for a long time so far and grown ‘just in case’, as a part of landscape. There, a bit aside of the house, close to the wooden fence, a wonderful willow was growing, which your father had planted in favor of your birth and which had grown over all other trees. What a willow! It witnessed our quick caresses and passionate kisses. I would press you to its sticky, rough stem, hurrying to feel you with all my young hot body. And you would respond and allow giving you strong, so- metimes too tight hugs. You must remember our preparation for 252

Либерти: Vera Sytnik blanket, which seemed the best place in the world to us. I managed to catch a two o’clock train. Seated near the premi- um class carriage window, I felt that my excitement calmed down, having transformed into quiet joy and sweet languor, hug- ging my heart. Those were the days! I was going to look at the house and leave, without paying a visit – it was useless. What if she was there? It was a working day, though, so she must be in the office. And yet… what should I say? What’s the use? Yes, we had crazy youth, full of oaths of loyalty, love and promises to be together ever after, there was also a feeling of pure, eternal happi- ness. But it was all over when I left for Germany, where I went in search of independent life and had a wish to call you to join me soon. To tell the truth, a certain period started in my life, when an overwhelming feeling of freedom and power eclipsed everything about it. Having arrived in Hamburg, I did not make any call or explanation, whilst I had to, because I had left without saying a word. An excuse that everything had happened immediately and I had gone for three days having just a touristic visa and having had a quarrel with my father who wanted me to continue working in scientific field like him while I had had different plans, was flimsy. It was in 1990, you know. You must remember because it was the year of our graduation, when we wanted to get married. Father found out that I had decided to give up science and move abroad instead of looking for a subject for the work of scholar- ship and called me a traitor. But what could I do? Who on Earth needed science that time? Scientists left the country in swarms. Many of them felt confu- sed thinking of the future, I was afraid to lose work so I had no right to miss the opportunity and stood my ground. Knowing me well, you can realize what the result of the quarrel was. The time passed, we reconciled but everything had already happened and I 253

Либерти: Vera Sytnik stayed abroad. I started a shared business with a friend and dived into it so deep, that all recollections about you fell into the shade and the more intensively I worked, the more seldom they came back. I was right in the end, I had my own business this time, which allowed me to travel around the world without being afraid of the future. I had a wife, two daughters, a house of my own and, to put it short, everything for happiness and stability. Only all those trips to Moscow and old recollections made my sensible and tight-knit life lose its sense. I asked a carriage hostess to bring me a bottle of water, drank it all and, having closed my eyes, tried to remember the face of the girl from the café. ‘How much alike she is!’ I wondered once again and thought: ‘You must be forty-one now, the age of woman’s best time for love and glow!’ about your luring age. I wondered, if you were still slim and gra- cious. I was surprisingly sure of that. You always had natural un- resting agility, which used to impress me so much, and special celerity which prevented from putting on weight. I was also quick and you enjoyed it and our friends used to say: ‘You can put , Lizaveta, Veta… my thin branch, kicked to the curb of life. I opened my eyes, looked out of the window and realized that my station was the third. I stopped relaxing and went on watching groves running by, waiting for the familiar platform to appear. Here you are! Nothing had changed there. The number of the sa- me broken benches and dirty kiosks grew, but the high stairs and the path running through a small wasteland, along which I went up running to a house, showing in the distance. It was your house. What a smell of grass! Local boys used to play football in this wasteland. Several times I joined them to empty the emotions which had been filling me during visits to Moscow. If before our dates I used to run, trembling of the expectations of crazy happi- ness, after them I left you, relaxing on the hot camel blanket un- 254

Либерти: Vera Sytnik der the willow tree. The power of that emotion was still flowing me over, arising a crazy desire to run across the lawn with a sava- ge roar and root away some tree. Such joy was overflowing me, my darling, unforgettable Liza! , . I had never been late for the train. I had always managed to run up the platform and jump into the carriage, after hearing its noise. I was not sure that I could repeat the same now… Having crossed the wasteland, I hurried up a low hill before the house and stopped for a moment. Here you are! It looked , with its shiny green roof, walls painted tile-red, brown shutters and windows, opened wide, so white transparent curtains flew out, tossed by the draught. I did not see the garden, it must have s blossoming in the corner of the yard. I descended to the gates and stopped dead, having no idea if I should press the ring button and run away to my cozy hammock, before the past managed to break my new, real, relaxing life. Life made decision for me. The gate opened. Your mother, old and strangely dried, like a thistle with a limp bud, was standing, looking into my eyes from beneath and then said, as if she had been always standing like this behind the fence, waiting for me: ‘You’ve come at last. Come in then’ She closed the door behind my back. I was standing silent, un- able to utter a word out of anxiety. Your mother was silent, too. It worried me, so I asked, choking with my stupid question. ‘How did you recognize me?’ Olga Borisovna made no answer, but went to the house, leaving me alone in the middle of the empty yard. I looked at the garden, but there were only straight, green garden beds. My heart shrank out of grief. Olga Borisovna turned back, holding a letter in her hand. 255

Либерти: Vera Sytnik ‘This is for you’ she said, handing the envelope to me. ‘From whom?’ I asked accidentally frightened and stepping back. ‘From Liza.’ ‘And where is she?’ ‘Over there,’ your mother said seriously and pointed to the sky with her face. I shivered and my heart fell. I heard through the noise in my ears that she was saying in a slightly milder voice: ‘She couldn’t live without you. So the girl was left alone’ ‘Which girl?’ I asked remembering the girl in the café. ‘Your daughter. Has no one told you?’ Olga Borisovna won- dered unfeasibly. I kept silence, sitting down on a bench near the fence and opening the envelope hurriedly. ‘Love,’ it wrote, ‘if you are reading these words, it means that you’ve finally come and you’re in my home. It means that my heart did not betray me and you still love your Liza, so I forgive you. I forgive you for everything. Sorry for not waiting for you till the end. Yours, Veta.’ I was looking at the lines blankly. I seemed to pass through the most frightening corner, where I had put myself, and it was time to rise and go further on, without hesitation, to leave that dangerous place as soon as possible. So I did. I rose from the bench, gave a bow to Olga Borisovna and left. However, having put the letter into the jacket pocket, I felt the deadly corner tighte- ned behind my back. It shut, having let me pass, and turned into a sharp blade, aiming at the back of my head. I wanted to defend myself and hunkered down. But the corner, being angry because I broke out, stabbed me between the shoulders. It tore me to pieces, having fed on my forces, and tossed up into the air. I fell down. Liza… After feeling sharp pain I was happy and then calmed down, thinking, that this pain would bring me closer to you. So I gave in, feeling the same unusual overwhelming delight and hap- piness, which I used to feel each time hurrying to the date. 256

Victoria Levina Michola Rudenko* Pythagoras (Translation from Ukrainian) Those, knowing me, Will believe any word, any sound. Those who don’t Let have some speculations with me. How did it occur That I, stout-hearted and strongly-believing Must start here, in the camp, This evil spring? Having no explanations, Trust me, who’s a rather good poet. I’ve been telling no lies, All this happened exactly that way. Hundred billion bi-handed Descended on our planet. They knew perfectly well, Where was God, or the Evil, or Hell. Hundred billion of those for a thousand Years were genuflecting Feeling nor shame, nor pride… Can you even imagine all that Heart and mind’s game? Nevertheless, you keep disbelieving. So whom do you believe In the lame and unhallowed land? I’ve been telling no tales. I was born once more here 257

Либерти: Victoria Levina And sent by our Great Father To meet here the Son of a Man. He was hugging me tight Like Spiritual brother, habitually. I had nobody closer And felt no one dearer than him. He feels no need in prayers, Or in cleric’s thurible. All of this is vanitas. And only one thing is divine. That the word of our Lord Rose again, reigned forever and ever Here, in Kingdom of Earth, Where His soul walked forever, alive. Why on Earth does he need Benefit of the clergy and praises? He’s not crowned with blackthorn But with a sharp thorny crown. He’s the Sun, He’s the Logos, The eternal Monada apostle. You will soon hear of it Only Verity’s lines. I was flying, six-winged, In this flight I was fluent and free. But the Earth won’t bestow Her kids with such a sense. Do you ask for an image? There were none. As the Nature Could just share the profile Or full-face in flesh. 258

Либерти: Victoria Levina Flesh was down on the earth, There was all we perceive with our vision. I was watching by my soul, Believe me, not by the eyes. The abyss glowed up And turned into a pit as deep as well. Only sight of the soul Can become a penetrative sight. You may glow in the skies Like the arctic lights over the ground Or the shiny rain-bow… But if only you manage to turn Your pure heart into flesh That it can stand in front of our Lord In complete flesh and blood – You’d become a sophist, not a simpleton. I’m immortal Fire, This fire’s my eternal essence. I’m not taken aback Golden lights which are shining along. This is ‘divine oneself’, An absolutely pure creation, While the earthily space Is one of the simplest phenomenon. Let’s say, one pupal chamber Will transform into butterfly some time. It’s as clear as that Life can’t be defeated by someone. Look, a snowflake is trembling On lashes, preparing to melt soon. Lo! – and it’s body turn into The flesh of the burning ocean. 259

Либерти: Victoria Levina What’s the use guessing And bearing words in the Heavens? Caterpillars are agelong Whilst you’ve made a muff of your gift. An ameba used always to be An absolutely eternal creature. But you are the most complex One, being the King of the kind. I was a part of halo, But always felt that somewhere above There was something magnificent. I used to live on its light That’s the spirit, secluded his life With mists and hazes. If he were clear and simple He’d be crucified in reality. He was sacred Pythagoras, Or Plato, Eternal Spinoza, Might he be even Christ, Mahomet… Isn’t this list enough? Spirits live authorlessly, As gusts of the spring Or a thunder. He would never become An appendix for powerful bands. Why on Earth does he need And passport or residence permit? He does without them, 260

Либерти: Victoria Levina He needs neither a state, nor a house. I’m an eternal Fire, Vibrating, existing, in heavens, While darkness of hell Is permanently curling around. Where’s my friend? Call him Pythagoras, There’s no mistake. Let him be our tutor In our high ‘everywhere’. Let the reader imagine How vein’s trembling under grey hair, How silver is glittering With shiny sparkles on his beard. Everything’ll be ‘o’key’ If the troops of the powerful bodies Will not put on the cuffs Or smash anyone into the face. Everything will pass well, As long as the Global Monada Lets us innumerate and enlarge Both our Spirit and Strength. We spent three days with Pythagoras And all later years I was trying to get in touch, calling Him on first-name terms. I’m still living this way, As if raking up fire by own hands. There’s mess all around, While my soul is peaceful and calm. 261

Либерти: Victoria Levina * Michola Rudenko Nicolas Rudenko was sentenced to seven years of labour camp work and five years of exile for ‘anti-Soviet activism and propa- ganda’. Soon after all his works were taken out from all shops and libraries under the order of Main Administration for Safe- guarding State Secrets in the Press of the Soviet republic of Ukra- ine. The writer served his sentence in labour camps in Mordovia, Perm region and Gorno-Altai Autonomous region. In the beginning of 1970s Nicolas Rudenko took up activities for human rights support, kept in touch with Moscow nonconfor- mists and was a member of Soviet department of ‘Amnesty Inter- national’. In 1974 he was expelled from CPSU for the criticism of Marxism ideology, and from Writers’ Association of Ukraine a year later. The writer had to sell his country house and his car, but he only managed to get a job as a night watchman. In April, 18th, 1975 he was arrested for human rights activity, but, due to the amnesty in tribute to 30th Victory anniversary, was released. However, at the end of 1976, after the declaration of Ukrainian Helsinki group foundation along with Oles Berdnik and Oxana Meshko, he became a thorn in the eye for the authorities. In Feb- ruary, 5th, 1977 he was arrested again in Kiev. The same summer he was sentenced to seven years of strict-security labour camp work and five years of exile for ‘anti-Soviet activism and 50 volumes. It’s obvious that soon after all his works were taken out from all shops and libraries under the order of Main Admi- nistration for Safeguarding State Secrets in the Press of the Soviet republic of Ukraine. The writer served his sentence in labour camps in Mordovia, Perm region and Gorno-Altai Autonomous region. In 1981 writer’s wife Raisa Rudenko was also arrested for intense activity within Ukrainian Helsinki group and support ac- tions of her husband. 262

263

‫אילנה גורודיסקי‬ ‫הרים‬ ‫למדבר הלוהט‬ ‫הובילוני רגליי‬ ‫שלוותי הנפשית לחפש‪,‬‬ ‫בקרני החמה‬ ‫לייבש דמעותיי‪,‬‬ ‫לסבלי האכזר לשים קץ‪.‬‬ ‫מעלי השחקים‪,‬‬ ‫מתחתיי אבנים‪,‬‬ ‫והרים זהובים מסביבי‪.‬‬ ‫הם רמים ונשאים‪,‬‬ ‫אבל גם בודדים‪,‬‬ ‫בודדים‪ ,‬בודדים כעצבי‪.‬‬ ‫לה קראתי אני‬ ‫בערוץ ומערות ‪-‬‬ ‫אנחה של הדי לי ענתה‪.‬‬ ‫וראיתי תחתיי‪,‬‬ ‫על הארץ‪ ,‬עקבות‬ ‫של אלה‪ ,‬שגם כן חיפשו פה אותה‪.‬‬ ‫כי זוכרים ההרים‬ ‫את אלפי הסובלים‬ ‫שהגיעו לכאן לפניי‪.‬‬ ‫הם רמים ונישאים‪,‬‬ ‫אבל גם בודדים‪,‬‬ ‫בודדים כמו געגועיי‪.‬‬ ‫‪264‬‬

‫אילנה גורודיסקי ‪Либерти:‬‬ ‫סלח לי נא‪ ,‬המדבר‪,‬‬ ‫הזהוב‪ ,‬הלוהט‪:‬‬ ‫לא אוכל לשהות כאן יותר‪.‬‬ ‫שלוותי הנפשית‬ ‫יש עליי‪ ,‬כנראה‪,‬‬ ‫לחפש במקום האחר‪.‬‬ ‫אבלים ההרים‪.‬‬ ‫הם בשמי זועקים‪,‬‬ ‫מחפשים ללא הרף אותי‪.‬‬ ‫הם רמים ונישאים‪,‬‬ ‫אבל גם בודדים‪,‬‬ ‫בודדים כמו אהבתי‪.‬‬ ‫‪265‬‬

‫אילנה גורודיסקי ‪Либерти:‬‬ ‫הכאב הראשון‬ ‫שמוט לרגליי חוט הזמן הקרוע‪,‬‬ ‫עומדים מחוגי שעוני כקפואים‪.‬‬ ‫הרחק מביתי‪ ,‬במקום לא ידוע‪,‬‬ ‫נמצאת עדנתי‪ ,‬מרובת מכאובים‪.‬‬ ‫כל יום מתחדש המרוץ המשגע‪:‬‬ ‫עובדת‪ ,‬לומדת‪ ,‬בלי רגע של פנאי‪.‬‬ ‫וכל יום אני‪ ,‬במסעי המייגע‪,‬‬ ‫רועה את נפשי הגוועת בגיא‪.‬‬ ‫בוער הכאב הראשון בי בסתר‪,‬‬ ‫מעל לזמנים ומעל לפרידה‪.‬‬ ‫צונחת אני תחת כובד הכתר‬ ‫עליו חרוטה מילת‪-‬קודש‪\" :‬אתה\"‪.‬‬ ‫יותר כבר אינני כזאת‪ ,‬כמו פעם –‬ ‫קרה‪ ,‬מאובנת‪ ,‬כמו במותי‪.‬‬ ‫אין ספור חדשים בחיי אין כל טעם‪,‬‬ ‫זורמים הם כמו בחלום סיוטי‪.‬‬ ‫אומרים‪ ,‬עץ אחד לא צומח ביער‪,‬‬ ‫ואין אהבות נצחיות בעולם‪.‬‬ ‫אז איך‪ ,‬אף על פי הייאוש והצער‬ ‫יקר לי אתה היחיד מכולם?‬ ‫חולף מול עיני במראה מרוסקת‬ ‫כל קטע ופרט‪ ,‬ושב לזיכרון‪.‬‬ ‫לא‪ ,‬לא תתרפא לעולם הצלקת‪,‬‬ ‫ולא ישכח הכאב הראשון!‬ ‫‪266‬‬

‫אילנה גורודיסקי ‪Либерти:‬‬ ‫תה על הבוקר‬ ‫לגימת תה חזק‬ ‫עם שלוש כפיות של סוכר‪,‬‬ ‫עם עלות ה\"מחר\"‬ ‫על טירוף החושים של הליל‪,‬‬ ‫לשפתיי לא תומתק‪,‬‬ ‫כי יושב ממולי מנוכר‬ ‫האהוב המותר‬ ‫לאחרת‪ ,‬שבו עשתה חיל‪.‬‬ ‫זה אתמול רק היה‬ ‫שהשקני בבר איכותי‬ ‫בכספו הפרטי‬ ‫הוא \"אורגזמה\" – קוקטיל עם שמנת‪.‬‬ ‫יזיזה לא קרויה‪,‬‬ ‫כליקר משובח מצצתיו‬ ‫לעיני זולתי‬ ‫עד בלי די עם ערגה מעודנת‪.‬‬ ‫הוא נגס מן התות‪,‬‬ ‫ובלע דובדבן עסיסי‪,‬‬ ‫ובטון מעשי‬ ‫לי הציע תה חם על הבוקר‪.‬‬ ‫אז רציתי למות‪,‬‬ ‫כי שתק האומלל והוסיף‪,‬‬ ‫שהיה אקסקלוסיב‬ ‫המגע‪ ,‬שעלה לו ביוקר‪.‬‬ ‫שלחוף מבטחים הרחוק הוא נמשך כמו בחוט‪,‬‬ ‫ונוטש אותי כאן עם התה‪ ,‬ה\"אורגזמה\" ותות‪.‬‬ ‫‪267‬‬

‫אילנה גורודיסקי ‪Либерти:‬‬ ‫כך נגן‪ ,‬סקסופון‬ ‫כך נגן‪ ,‬סקסופון‪,‬‬ ‫שנפשי תתנפץ לרסיסיה!‬ ‫בעונת הגשמים‬ ‫רק אתה לערגה לי בבר‪.‬‬ ‫מתקרב השיכרון‬ ‫למוחי ממשקע מבעבע‪.‬‬ ‫בחיבוק עם עצמי‬ ‫אתאחד עם כל צליל ומיתר‪.‬‬ ‫הרקיע נרטב‪,‬‬ ‫מתפקע מבכי הליל‪.‬‬ ‫דמעותיו הן על כך‪,‬‬ ‫כמה לא‪-‬אפשרי לאהוב‪.‬‬ ‫לב‪ ,‬דבר לא עכשיו!‬ ‫גם תשלה מעליך חוט‪-‬תיל!‬ ‫לכל \"רע ואח\"‬ ‫אזמר עד עוני יחלוף‪.‬‬ ‫ובבוקר השקם‬ ‫שוב אצא לחפש את האושר‪.‬‬ ‫סקסופון אז יידום‪,‬‬ ‫פלירטוטיי יעלו עד גרוני‪.‬‬ ‫העולם יאלם‪,‬‬ ‫יתעלם מכל אלה ביושר‪,‬‬ ‫אך יגיע היום‬ ‫בו אפגוש את חציי השני‪.‬‬ ‫‪268‬‬

‫אילנה גורודיסקי ‪Либерти:‬‬ ‫על גינה שכונתית‬ ‫על גינה שכונתית מטפטף גשם קל ואפטי‪,‬‬ ‫ילדים שחפרו בארגז החולות התפזרו‪.‬‬ ‫אך הם טרם יודעים‪ ,‬כמו שפעם אני לא ידעתי‪,‬‬ ‫שקרוב הוא היום‪ ,‬בו כולם‪ ,‬כאחד‪ ,‬יעזבו‪.‬‬ ‫במדינות מערב אין ילדות פסטורלית‪ ,‬בעצם‪,‬‬ ‫היא מזמן הוחלפה באינספור משחקי מחשבים‪.‬‬ ‫כל שנה החיים מגבירים שם ת'עוז ות'קצב‪,‬‬ ‫ובגרות מתחילה קצת מוקדם‪ ,‬בהתאם לתנאים‪.‬‬ ‫אך ללא חרטה וכאילו ללא געגוע‬ ‫מביטים לאחור כל אותם ילדי הארגז‪.‬‬ ‫יחסם לעולם שחדל מלהיות כבר רעוע‪,‬‬ ‫רק עולם העתיד נעמד בשבילם במרכז‪.‬‬ ‫מי היה מצטרף למסע שורשים שארכתי‬ ‫לנופים מוכרים‪ ,‬שכעת הונצחו בתמונות?‬ ‫מי ישמח ת'שמחה מהולה בכאב ששמחתי‪,‬‬ ‫למראה השחקים שבכו כאן על משחקיות?‬ ‫על גינה שכונתית מטפטף גשם קל עם שלכת‪,‬‬ ‫לארגז החולות מגיעים תינוקות אחרים‪.‬‬ ‫הלוואי שלהם לא תהיה שום סיבה עוד ללכת‬ ‫לחפש את הונם ואושרם במחוזות הזרים!‬ ‫‪269‬‬

‫ליודמילה לבזניי‬ ‫לחברים לא דרוש צוות‬ ‫זכרונות מילדות על כלבי הראשון‪.‬‬ ‫האורח הלא קרוי‬ ‫צ'רליק – בא להתגורר איתנו בשלהי סתיו‪ ,‬באותה השנה בה ציינתי חמש‬ ‫שנים להווסדותי והחלטתי‪ ,‬שהגיע הזמן שאלך ללמוד‪ .‬נו‪ ,‬למה לשבת בבית?‬ ‫קדימה‪ ,‬לבית ספר! אימא‪ ,‬מבלי לחשוב הרבה‪ ,‬נתנה לי ספר א\"ב אמיתי במתנה‪.‬‬ ‫אבל על המתנה הזו ועל מה שמצאתי בה אספר בפעם אחרת‪.‬‬ ‫בוקר אחד‪ ,‬כשסבתא ואני נשארנו לבד בבית‪ ,‬מישהו בא לסף דלתינו‪.‬‬ ‫סבתא‪ ,‬מבלי לשים לב‪ ,‬המשיכה בשלווה ללגום תה מצלוחית‪ ,‬נאנחת‬ ‫וממצמצת בפיה חסר השיניים‪ .‬ניגשתי אליה קרוב יותר ואמרתי בלחש‪:‬‬ ‫\"סבתא‪ ,‬שומעת‪ ,‬מישהו שם מתהלך ומרעיש!\"‬ ‫סבתא התבוננה בי‪ ,‬לגמה עם שריקה את התה מתוך הצלוחית וענתה‪:‬‬ ‫\"זאת רוח\"‪.‬‬ ‫\"והרוח מייללת?\"‬ ‫\"הרוח מיבבת‪ ,‬ילדה!\"‬ ‫פתאום הרוח \"שאגה\"‪...‬‬ ‫אני נבהלתי וזחלתי מהר מתחת למיטה מרוב הפחד‪.‬‬ ‫סבתא קמה מהשולחן‪ ,‬תפסה את המגרף של תנור‪ ,‬ויצאה למרפסת‪ .‬שמעתי‬ ‫איך היא פתחה את הדלת ללא פחד‪...‬‬ ‫איזו סתבא אמיצה יש לי‪ ,‬חשבתי‪.‬‬ ‫\"מילה‪ ,‬תצאי מהר‪ ,‬בואי לכאן‪ ,‬רק שתראי‪ ,‬יש לנו אורח לא קרוי\"‪ ,‬אמרה‬ ‫היא בקול רם‪.‬‬ ‫יצאתי מתוך מקלטי‪ ,‬הצצתי מחוץ למשקוף הדלת וראיתי כלבלב קטן ורטוב‪,‬‬ ‫שרעד מקור ומרעב‪ ,‬בהה בי בעיניו הגדולות האפורות וילל‪ .‬ניגשתי לסבתא‬ ‫בנחישות‪.‬‬ ‫\"מה‪ ,‬הוא בא אליי? אולי ניקח אותו לבית?\"‬ ‫סבתי אהבה כלבים‪ ,‬ואילו אמי לא הרשתה לי ולאחיי להכניס לבית לא‬ ‫חתולים ולא כלבלבים‪ .‬אימא דאגה לבריאותנו ואהבה סדר! סבתא הסתכלה עלי‬ ‫ועל הכלבלב ואמרה‪:‬‬ ‫\"אנו הולכות לחטוף מאימא! טוב‪ ,‬לא נגרש את האורח‪ ,‬אם הוא כבר הגיע‪.‬‬ ‫‪270‬‬

‫ליודמילה לבזניי ‪Либерти:‬‬ ‫הנה‪ ,‬גם השלג יורד‪ ,‬המסכן יקפא למוות‪ .‬תכנס‪ ,‬צ'רלי צ'פלין!\"‬ ‫רק בדיעבד התגלה לי מדוע היא קראה לו כך‪ .‬לכלבלב היה פרצוף מצחיק‬ ‫ונאיבי‪ ,‬רגליים דקיקות ועקומות וכתם שחור מתחת לאף‪ ,‬כמו שפם‪.‬‬ ‫ניגבנו לכלבלב את הפרצוף ואת הפרווה עם מטלית‪ ,‬סבתא מזגה לו לקערה‬ ‫חלב חם ושמה חתיכת לחם‪ .‬הכלבלב אכל‪ ,‬משך בגפיו‪ ,‬פיהק ונשכב ליד המפתן‬ ‫על שטיח‪.‬‬ ‫סבתא ליטפה אותו וחייכה‪ .‬חיכיתי בסבלנות לרשותה לשחק איתו אחרי‬ ‫שיישן‪ .‬ובינתיים ישבתי על הספה בין הכריות והתלחשתי עם בובותיי‪ ,‬שהמתינו‬ ‫אף הן לחברם החדש‪ .‬כעבור זמן מה הכלבלב התעורר והתחיל להסתכל מסביבו‬ ‫בחדר‪ .‬סבתא עקבה אחריו מבעד למשקפיה‪ ,‬חייכה וסרגה דבר מה‪ .‬עד מהרה‬ ‫צ'רליק נשכב ליד כורסתה של הסבתא וקיבלתי היתר לשחק איתו‪ .‬אני זוכרת‪,‬‬ ‫איך הוא ריחרח אותי תוך שהוא נפנף את אפו וחירחר בצורה מצחיקה‪ .‬סבתא‬ ‫אמרה‪:‬‬ ‫\"תראי‪ ,‬התחבבת עליו‪ ,‬הרי הוא מחרחר‪ .‬הכלבים מביעים כך שמחה‬ ‫מהיכרות‪ .‬תתיידדו\"‪.‬‬ ‫הפכנו לחברים‪...‬‬ ‫הטיול הראשון‬ ‫כלב וילדה‪ ,‬שחייה נהיו עליזים ומעניינים יותר‪ .‬לאן שלא הלכתי‪ ,‬צ'רליק‬ ‫מיהר בעקבותיי‪ ,‬מנפנף בזנבו‪ .‬סיקרן אותי‪ ,‬איך זה קרה שרק לא מזמן הוא היה‬ ‫כה קטן ואני כה גדולה‪ .‬השנה החדשה התחילה‪ ,‬אני נשארתי כמו שאני‪ ,‬והוא‬ ‫השתנה לגמרי‪\" .‬איך הוא גדל כל כך מהר?\"‪ ,‬שאלתי את הסבתא‪ .‬ובכל פעם‬ ‫קיבלתי תשובות שונות‪...‬‬ ‫פעם תאמר‪ ,‬שהוא אוכל דייסה מהר‪ ,‬וגם מלקק את כל הקערה שלו כך שלא‬ ‫צריך לשטוף! פעם אחרת תגיד‪ ,‬שהוא שותה שומן דגים ולא יורק אותו החוצה‪.‬‬ ‫ולפעמים תענה כך‪:‬‬ ‫\"הוא כלב‪ ,‬חברו הנאמן של האדם‪ .‬ממהר לגדול‪ ,‬על מנת להפוך למביא‬ ‫תועלת במשק‪ .‬תמורת לחם וטוב ליבם של בעליו משתדל לשלם בטוב‪ ,‬למשל‪,‬‬ ‫לשחק איתך‪ ,‬ומצפה שלא תעליבי אותו בשוגג\"‪.‬‬ ‫האמנתי לכל תשובה ונהיה לי חם ושמח ממילותיה של הסבתא‪ .‬רציתי לתפוס‬ ‫את צ'רליק‪ ,‬כמו לפני חודשיים‪ ,‬לגרור אותו לחדרי‪ ,‬ושם ללטף אותו‪ ,‬להלביש‬ ‫אותו בכובעים ובז'קטים‪...‬‬ ‫אך לא כך היה! צ'רליק התנגד ולא הירשה להרים את עצמו‪ .‬הוא היה מתחמק‬ ‫‪271‬‬

‫ליודמילה לבזניי ‪Либерти:‬‬ ‫מידי ומקפץ עם לשון אדומה בחוץ‪ .‬עליז ונועז‪ ,‬מקשקש בזנבו‪ ,‬כמו בנוצה גדולה‬ ‫ופלומתית‪.‬‬ ‫סבתא ספרה לי פעם שכלב היה הראשון מכל החיות שבא לשירותו של בן‪-‬‬ ‫אדם ונשבע לשרתו במסירות‪ ,‬לעזור לו לצוד חיות פרא‪ ,‬להגן עליו מפני אויבים‬ ‫ולחמם אותו בעונות הקרות‪ .‬הקשבתי לה בתשומת לב רבה ודמיינתי לי‪ ,‬איך‬ ‫היינו צ'רליק ואני צדים יחדיו‪ ,‬ואת מי?‪..‬‬ ‫האביב הגיע ונהיה חמים ושמשי בחוץ‪ .‬השלג התקהה והפשיר בשמש‪ ,‬הפך‬ ‫לשלוליות‪ .‬הטלאים ברקו בשמש‪ .‬צ'רליק ואני החלטנו לטייל לבד כשסבתא‬ ‫הייתה עסוקה וההורים והאחים לא היו בבית‪ .‬נעלתי מהר את מגפי הגומי‬ ‫האדומים שלי‪ ,‬לבשתי כובע ומעיל‪ ,‬וצעדנו אל הנהר‪ .‬שם משטחי קרח שטו על‬ ‫פני המים והתנגשו זה בזה עם רעש‪ .‬המים לא שכשכו‪ ,‬אלא רעמו‪ ,‬בעודם‬ ‫פורצים לתוך החריץ הצר מתחת לקרח‪ ,‬כאילו אלפי ברזי מים היו פתוחים בעת‬ ‫ובעונה אחת!‬ ‫עמדתי‪ ,‬כמו שחשבתי‪ ,‬על החוף‪ ,‬התבוננתי במים הסוערים ולא יכולתי להסיר‬ ‫מהם את מבטי‪.‬‬ ‫זרימת המים הייתה כה חזקה‪ ,‬שאם מישהו לידי היה מחליט לשיר שיר כמו‬ ‫שאני שרתי בעודי מדמיינת את עצמי זמרת על הבמה‪ ,‬הוא לא היה נשמע בכלל‪.‬‬ ‫ואילו אני שרתי טוב‪ ,‬כמו שחשבתי‪ ,‬כי שרתי בקול רם‪ .‬בקול רם כל כך‪,‬‬ ‫שסבתא הייתה אומרת‪\" :‬אזוכען ויי! ַאף עלה שויינים געזוקט!\" היא עצמה הייתה‬ ‫מחייכת בעדנה בהתבוננותה בי‪ ,‬ומוחה דמעות‪ .‬בדיעבד נודע לי שהיא הייתה‬ ‫אומרת‪\" :‬כן‪ ,‬הלוואי שכך יהיה לכל אויבינו!\"‪ .‬טוב‪ ,‬על סבתי האהובה אספר‬ ‫בפעם אחרת‪ ,‬ואילו עכשיו – על איך אני וכלבי הנאמן יצאנו לטייל באופן עצמאי‬ ‫בפעם הראשונה‪ ,‬כלומר‪ ,‬יצאנו לצוד‪ .‬ובכן‪ ,‬המים בנהר געשו ורעשו! פתאום‪,‬‬ ‫גוש שלג מתחת לרגליי נסדק בכזה רעם‪ ,‬כאילו מישהו מתחת היכה בו בגרזן‬ ‫ענק‪ .‬לא הספקתי להבין שום דבר‪ ,‬בזמן שצ'רליק תפס אותי בשיניו במעיל ומשך‬ ‫בכוח הצידה מהמים‪ .‬בנפילתי על השלג המכוסה בקליפת קרח נפצעתי בשתי ידי‬ ‫ובלחי‪.‬‬ ‫\"השתגעת?\"‪ ,‬צעקתי עליו בכל הכוח‪\" .‬אתה לא רואה בן‪-‬אדם שקוע‬ ‫בהרהוריו? תפסת אותי‪ .‬הנה‪ ,‬פצעתי את ידיי וגם כואב לי בלחי\"‪.‬‬ ‫צ'רליק קיטר משהו בשפתו הכלבית‪ ,‬ליקק לי את הפנים‪ ,‬התרוצץ מסביבי‬ ‫ודרש להסתלק במידי מהמקום המסוכן הזה‪ .‬לאחר שהתעשתי ובכיתי מעט‪,‬‬ ‫קמתי‪ .‬צריך להגיד‪ ,‬שבאופן עקרוני לא הייתי בכיינית‪ ,‬וגם מה המשמעות‬ ‫לבכות‪ ,‬כאשר אף אחד לא שומע אותך חוץ מהכלב שלך? נערתי את מכנסיי‬ ‫אליהם נדבקו גושי קרח ושלג עם ענף הלענה משנה שעברה‪ ,‬ורצתי במעלה‬ ‫‪272‬‬

‫ליודמילה לבזניי ‪Либерти:‬‬ ‫השביל‪ .‬מאחוריי משהו נפל עם רעש‪ .‬הסתובבתי וראיתי איך חלקו העצום של‬ ‫החוף המושלג והמכוסה קרח בדיוק במקום בו עמדתי נשמט למים‪ ,‬התהפך על‬ ‫צידו ושט במהרה עם הזרם‪.‬‬ ‫\"נו טוב‪ ,‬תשוט לך!\"‪ ,‬אמרתי לקרחון וצעדתי בעליצות בעקבות חברי בעל‬ ‫ארבע רגליים‪.‬‬ ‫זו הייתה הרפתקאה ראשונה שלנו ביחד‪ ,‬שאיש לא היה יודע עליה‪ ,‬אלמלא‬ ‫סבתא אקסיניה‪ ,‬קשישה טובת לב ומסבירת פנים‪ ,‬שגרה בסמוך אלינו ועקב‬ ‫מחלתה ישבה דרך קבע ליד חלון‪ .‬זאת הייתה היא שראתה הכל מתצפיתה‬ ‫וסיפרה להוריי על ההרפתקאה שלנו‪ .‬כמובן‪ ,‬אימא כעסה עלי ואסרה לי לצאת‬ ‫מהבית ללא הסבתא או האחים עד שהעשבים יריקו‪ .‬צ'רליק החל מאותו יום‬ ‫לתבוע את זכויותיו לתואר \"חיה מועילה למשק\" בעיניה של אימא‪ .‬הוא סיפר על‬ ‫כך בהנאה לחבריו – הכלבים של שכנים‪ ,‬כך חשבתי‪ .‬הם היו מתאספים בכל יום‬ ‫שמשי בקרחת היער ליד הבית שלנו‪ ,‬שכבו על הדשא‪ ,‬מתחו את אבריהם‪,‬‬ ‫וצ'רליק השקיף עליהם ממקום האהוב עליו – מערימת חול גדולה‪.‬‬ ‫צ'רליק וסבתא מינה‬ ‫כמה שהעולם הזה מעניין! יש בו גם שמחה וגם צער‪ ,‬גם אושר וגם אבל‪ ,‬וכל‬ ‫מה שצריך‪ ,‬אחרת איך הופכים להיות בן אדם אמיתי? ככה זה! לא רק אירועי‬ ‫חיים טובים מגבשים ומאמנים את האופי! האופי של בן אדם אמיתי מתחסן כמו‬ ‫מתכת במהלך החיים‪ ,‬בעודו מתגבר על קשיים בימי הצער ולא מאבד את‬ ‫עשתונותיו מהצלחה ואושר‪ .‬על זה שוחחה איתי לעתים קרובות הסבתא מינה‪.‬‬ ‫היא הפכה לסבתא בגיל חמישים ושתיים‪ .‬למרות הצטערות מסוימת על שנות‬ ‫חייה המבוזבזות‪ ,‬תכניות שלא מומשו‪ ,‬אהבה דחויה‪ ,‬תקוות נכזבות ועל‬ ‫\"תענוגות והישגים\" אחרים בסדר אלפבתי‪ ,‬שפורטו בספר חכם אחד‪ ,‬הידוע בשם‬ ‫\"אנציקלופדיית רפואה\"‪ ,‬הסבתא הייתה מגיעה למסקנה חיונית ונחרצת על‬ ‫נושאים שונים‪ .‬היא לא סבלה שיחות נשים ארוכות וריקות מתוכן‪ ,‬לא אהבה‬ ‫להיזכר ובמיוחד לספר על אותו פרק זמן בחייה‪ ,‬שהפך אותה – נערה ממשפחה‬ ‫מכובדת – לאישה זקנה בגיל שלושים‪.‬‬ ‫לא אערער את אפרה הנח בשלום בזכרונות וסיפורים על אותו פרק חייה‬ ‫שחתך כמו בלהב הגרזן את כל שנות ילדותה ונעוריה השמחה‪ ,‬שהתחיל‬ ‫בצעירות מאושרת ודחף אותה הישר לגיהינום צלוי של \"וורקוטלג\" מסיבה‬ ‫שנראית היום טריוויאלית – שיוך עדתי ונישואים לבעל \"אויב העם\"‪\" .‬אלמלא‬ ‫סוניה‪ ,‬לא הייתי יושבת כאן אתכם‪ ,‬אלא הייתי כבר מזמן שוכבת שם\"‪ ,‬הייתה‬ ‫‪273‬‬

‫ליודמילה לבזניי ‪Либерти:‬‬ ‫היא אומרת לפעמים‪ ,‬תוך שהיא רומזת בשפת גופה שאינה מוכנה לדבר על אותו‬ ‫פרק הזמן‪ ,‬שכונה במשפחתנו במילה \"שם!\"‪.‬‬ ‫הסבתא הצליחה לשמור על עליזותה הצעירה‪ ,‬וכל אחד מבני דורינו‬ ‫המשכילים היה יכול לקנא בצלילותה‪ .‬מכיוון שהיא הייתה המבוגרת שבמשפחה‪,‬‬ ‫כולנו קיבלנו ממנה דוגמא אישית איך להיתנהג‪ ,‬איך ומה להגיד ועל מה עדיף‬ ‫לשתוק‪ .‬לחשוב ולהביע דיעה אפשר היה בכל נושא שעניין אותנו‪\" .‬המחשבה‬ ‫קודמת לכל‪ ,‬אך המילה היא הבאה בתור\" – זה היה הנוהל הלא מוכרז במשפחה‪,‬‬ ‫שאותו קבעה הסבתא מינה‪.‬‬ ‫אגב‪ ,‬הסבתא נטלה חלק פעיל ביותר בחינוך הכלבלב שלי‪ .‬גם אותו היא‬ ‫לימדה להיות חכם ומאופק יותר‪ .‬צ'רליק הקשיב לה‪ ,‬התבונן בה בתשומת לב‬ ‫רבה ונאנח‪.‬‬ ‫\"אתה כלב טיפש עדיין‪ ,‬הנה תחטוף עם מטאטא במקום שממנו יוצאות‬ ‫הרגליים האחוריות‪ ,‬אז תתחיל לחשוב‪ ,‬האם כדאי שתלעס את כל מה שאתה‬ ‫רואה! הנה‪ ,‬תחטוף עם נעל הבית‪ ,‬ותפסיק להבהיל תרנגולות! הנה תחטוף פעם‬ ‫אחת‪\"...‬‬ ‫ברם‪ ,‬היא לא הענישה אותו אף פעם‪ .‬בו בזמן‪ ,‬בין אם שיחותיה ויחסה הטוב‪,‬‬ ‫בין אם טוב ליבה הכנה‪ ,‬דאגתה ותשומת ליבה עשו את שלהם‪ ,‬אבל צ'רליק הפך‬ ‫ליותר ויותר נבון ופיקח‪ .‬איתי הוא היה בעיקר משחק‪ ,‬מטייל ומשתולל‪ ,‬ואילו‬ ‫עם הסבתא למד להיות \"כלב הגון\"‪ ,‬שהיה ראוי לשהות בבית בעליו לא רק‬ ‫בעונות הגשמים והכפור‪ ,‬אלא גם בתקופות הקיץ‪ ,‬כשבחוץ שרר חום‪.‬‬ ‫כך‪ ,‬פעם אחת‪ ,‬ביום סתיו קר ורטוב היא הניחה לצ'רליק להיכנס לבית‬ ‫ולשכב על שטיח ליד התנור‪ .‬שיחקתי בציירת‪ ,‬כי אבא הביא לי מהעיר כמה ימים‬ ‫לפני כן צבעי אקריליק ואלבום ציור‪ .‬אהבתי את המתנה מאוד והחלטתי שאבא‬ ‫רואה אצלי נתונים מובהקים לאמנות‪ .‬לכן אסור היה להתמהמה במקרה כזה‪.‬‬ ‫ציירתי את כלבי האהוב ואת סבתי שישבה בכורסתה עם ספר ישן ביד‪.‬‬ ‫בשנים האחרונות היא הייתה יותר ויותר קוראת בספר זה‪ ,‬הכתוב באותיות‬ ‫מוזרות‪ ,‬בעיני‪ .‬רק בהמשך נודע לי‪ ,‬שזהו ספר תפילות יהודיות‪.‬‬ ‫הסבתא סברה‪ ,‬ש\"צריך להתפלל לפי סידורי תפילה ייחודיים ביידיש‪ ,‬שבהם‬ ‫היו אסופות בקשותיה הקצרות של כל אימא יהודייה אוהבת‪ .‬קשה לערער על‬ ‫כוחן של התפילות האלה המהולות בדמעתה הטהורה של \"אימא יהודייה\"‪ .‬הן‬ ‫יכולות לפרוץ כל קיר‪ ,‬גם את הנוקשה ביותר‪ ,‬שבין העם היהודי לאלוהים\"‪ .‬כך‬ ‫היא הייתה אומרת לסוניה‪ .‬אבל לסוניה היו דעות משלה לגבי \"הקשרים‬ ‫למעלה‪\".‬‬ ‫כמה חבל שכל כך הרבה דברים נאבדו על ידנו‪ ,‬נשכחו‪ ,‬או לא זכו‬ ‫‪274‬‬

‫ליודמילה לבזניי ‪Либерти:‬‬ ‫להתייחסות הולמת במהלך החיים! זה רק עכשיו החברה חוזרת באופן פעיל‬ ‫למקורותיה‪ .‬אני חושבת‪ ,‬שזה דבר טוב! בן אדם ללא ידיעת היסטוריה של‬ ‫משפחתו‪ ,‬ללא הכבוד לקדמוניו‪ ,‬למסורותיו ומנהגיו הלאומיים הוא כמו עץ ללא‬ ‫שורשים!‬ ‫ובכן‪ ,‬ציירתי את צ'רליק ואת הסבתא מינה‪ .‬בחוץ ירד גשם קל עם שלג‪.‬‬ ‫הרוח קרעה את העלווה האחרונה מעצים וזרקה אותה היישר לפניהם של‬ ‫העוברים ושבים‪ ,‬לחלונות הבתים‪ ,‬תחבה אותה בכל הפינות וסדקי המבנים‪.‬‬ ‫בבית היה חם ונעים‪ .‬פתאום צ'רליק נרעד‪ ,‬קפץ על רגליו וזינק לדלת הכניסה‬ ‫עם נביחות רמות‪.‬‬ ‫\"מה קרה?\"‬ ‫הסבתא עטפה את שכמותיה בחולצה סרוגה עבה עם ביטנה פרוותית ומיהרה‬ ‫אחרי צ'רליק לרחוב‪ .‬הוא רץ בשיא המהירות לעבר בית השכנים‪.‬‬ ‫\"לאן זה‪ ,‬מה הירחת שם?\"‬ ‫הסבתא מיהרה אחריו כמה שיכלה‪ .‬גם אני החלטתי להתלבש ולרוץ אחריהם‪.‬‬ ‫אלא שיצאתי לרחוב בריצה תוך שאני מדלגת על שתיים או יותר מדרגות ביחד‪,‬‬ ‫כמו שהייתי יורדת תמיד‪ ,‬כי ללכת ברגל היה לי משעמם‪ .‬ברגע זה נשמע רעש‬ ‫עצום‪ .‬ענף ענק של עץ הצפצפה שלא החזיק מעמד תחת כובד השלג הרטוב‬ ‫שנדבק לעלווה ולענפים קטנים יותר צנח על הארץ מגובה רב על מפתן בית‬ ‫השכנים‪ .‬הסבתא לא הספיקה להתחמק‪ ,‬והענפים הגבוהים נפלו היישר עליה‬ ‫במפתיע‪ .‬צרחתי מבהלה ורצתי אליה בכל הכוחות‪ .‬באותו הרגע צ'רליק הסתובב‬ ‫וזינק לעזרתה‪ .‬הוא תפס בענפים עם שיניו‪ ,‬שוב ושוב קרב אל הסבתא שאפילו‬ ‫לא ניסתה להשתחרר מהשבי הלא צפוי שלה‪ .‬אני‪ ,‬כשקרבתי אליה‪ ,‬צרחתי‬ ‫ובכיתי‪ ,‬הרוח קרעה מעלי את המעיל שנפרם מכפתוריו‪ ,‬השלג נדבק לפניי‪ ,‬ניקר‬ ‫את עיניי ולא הניח לי לשאוב אוויר במלוא ראותיי‪ .‬בכל כוחותיי הילדותיים‬ ‫משכתי את הענפים מעל הסבתא‪ ,‬אך הייתי קטנה מדי ולא עלה בידי לעשות שום‬ ‫דבר‪\" .‬סבתאאאא‪ ,‬חמודתי‪ ,‬אני עכשיו‪ ,‬אל תמותי‪ ,‬סבתאאא יקירתי!\" – צרחתי‬ ‫בבהלה נוראית‪ ,‬כשראיתי שטף דם דק שזלג מאפה‪ .‬באותה העת צ'ליק זחל‬ ‫מתחת לענפים והחל ללקק לסבתא את פניה ואת ידה‪ ,‬שנחמץ על ידי הענף של‬ ‫עץ הצפצפה‪ .‬אני בכיתי‪ ,‬משכתי בענפים‪ ,‬השתדלתי לדחוף אותם הצידה ושברתי‬ ‫את אלה שאפשר היה לשבור‪ .‬טוב שזה היה עץ הצפצפה‪ .‬ענפיו של עץ הצפצפה‪,‬‬ ‫כידוע‪ ,‬שבריריים‪ .‬הצלחתי לשבור כמה ענפים‪ ,‬שהסתירו את פניה של סבתא‪.‬‬ ‫חפרתי את השלג הרטוב מצד אחד שלה‪ ,‬ידי קפאו מקור‪ ,‬כמעט לא נשמעו לי‪.‬‬ ‫בכלל לא נזכרתי אז בכפפות‪ ,‬שהתנדנדו על הגומיה של אחד משרווליו של‬ ‫מעילי‪ .‬הסבתא סוף כל סוף חזרה להכרה וניסתה לזחול ממתחת לעץ‪ .‬ברגע זה‬ ‫‪275‬‬

‫ליודמילה לבזניי ‪Либерти:‬‬ ‫נפתחה דלת ושכניינו‪ ,‬הדוד פאשה‪ ,‬הופיע על מפתן‪ .‬הוא היה מבוהל‪ ,‬אך רץ‬ ‫אלינו במהירות‪ ,‬סובב הצידה את ענף העץ הענק הזה‪ ,‬ושחרר את הסבתא ואת‬ ‫צ'רליק‪.‬‬ ‫\"מינה אפריימובנה‪ ,‬איך זה יצא לך ככה!\"‬ ‫הסבתא אחזה בידו‪ ,‬התרוממה בלאט והסירה מעליה את השלג ואת הענפים‬ ‫הקטנים‪ .‬אני תפסתי בחולצתה ובכיתי בכי קורע לב‪ ,‬בעודי מוחה דמעות‪.‬‬ ‫\"כבר מזמן התכוונתי לכרות את עץ הצפצפה הזה‪ ,‬אך בכל פעם מצאתי‬ ‫תירוץ אחר לא לעשות כן\"‪ ,‬דיבר הדוד פאשה במהירות‪\" .‬איך את? האם את‬ ‫מרגישה את ידייך‪ ,‬רגלייך וגבך?\"‬ ‫הסבתא הינהנה בחיוב‪.‬‬ ‫\"איך דבר כזה קרה? היום זה בדיוק היום‪ ,‬בו לפני שנים רבות צנח עלי עץ‬ ‫בכריתות יער במחנה‪ .‬כנראה‪ ,‬זאת שוב איננה שעתי\"‪ – ,‬אמרה היא בשקט‪,‬‬ ‫בעודה נשענת על ידו של הדוד פאשה‪.‬‬ ‫\"ואילו אותנו פקד צער‪ ,‬האימא נפתרה רק לא מזמן\"‪ ,‬אמר הוא‪.‬‬ ‫הסבתא עצרה בחדות‪ ,‬הניפה את ידיה ואמרה בלחש‪:‬‬ ‫\"אוי ויי! מריה! לא הספקתי לבוא אלייך! הכלב שלנו קרא לנו אלייך‪.‬‬ ‫חשבתי‪ ,‬הלוואי ששום דבר לא יקרה‪ ,‬בזמן שכולכם בעבודה‪ .‬הרי מריה לא‬ ‫יכולה לקום‪ .‬ובדיוק כיסה אותי הענף‪ .‬מריה המסכנה! לא הספקתי להיפרד‬ ‫ממך\"‪ ,‬התאבלה הסבתא בקול רם‪.‬‬ ‫נהיה לי ברור‪ ,‬שמשהו רע קרה לחברתה של הסבתא‪ ,‬לסבתא מריה‪ ,‬משהו‬ ‫רע עוד יותר מזה שהיא הייתה משותקת במשך מספר שנים ורק יכלה למצמץ‬ ‫בעפעפיה ולבכות‪ ,‬כשסבתא ואני ביקרנו אותה‪.‬‬ ‫הסבתא עלתה על מפתן הדלת בעודה נשענת על ידו של הדוד פאשה‪,‬‬ ‫הסתובבה אלי ואמרה‪:‬‬ ‫\"מילוצ'קה‪ ,‬לכי הביתה‪ ,‬אני אשאר כאן‪ .‬אל תבכי‪ ,‬חמודה שלי‪ ,‬אני חיה‪ ,‬הכל‬ ‫הסתדר‪ .‬כל הכבוד לך! לכי‪ ,‬אסור לך לבוא איתי‪ .‬הינה‪ ,‬כבר אבא חוזר‬ ‫מעבודתו‪ .‬אל תפחדי מכלום‪ .‬תודה גם לך\"‪ ,‬הוסיפה היא בפנייתה לצ'רליק‪.‬‬ ‫\"אתה כלב חכם ונאמן‪ .‬הצלת את ידי‪ ,‬זחלת מתחת לענף‪ ,‬אלמלא אתה‪ ,‬הוא היה‬ ‫מוחץ אותי לגמרי\"‪.‬‬ ‫צ'רליק ישב ליד המפתן‪ ,‬ומשום מה פרוותו על רעמתו הזדקרה‪.‬‬ ‫\"אתה רואה מוות\"‪ ,‬אמר לו הדוד פאשה שרכן אליו‪\" .‬תגיד לו שילך מפה‪,‬‬ ‫מספיק לו רק את אימי!\"‬ ‫היה מוזר לראות‪ ,‬איך דוד פאשה הגדול והחסון בוכה‪.‬‬ ‫כבר מאוחר בלילה הסבתא סיפרה להוריי על הצרה במשפחתם של השכנים‬ ‫‪276‬‬

‫ליודמילה לבזניי ‪Либерти:‬‬ ‫ועל איך צ'רליק הריח את הנורא מכל‪ ,‬איך ענף העץ קרס עליה ואיך צ'רליק ואני‬ ‫הצלנו אותה מתחת לענפים והשלג‪.‬‬ ‫\"זאת הייתה תמונה עצובה‪ ,‬כשמילה שכבה מתחת לעץ\"‪ ,‬אמרה סבתא‪.‬‬ ‫\"ילדה טובה גודלת לנו‪ ,‬אמיצה וטובת לב‪ .‬לא נבהלה‪ ,‬לא הזניחה אותי‪ ,‬נאבקה‪.‬‬ ‫גם על צ'רליק היא סיפרה‪.‬‬ ‫\"כלב נבון‪ ,‬חבר אמיתי! וחבר אמיתי לא נזקק לצוות לידו! הוא תמיד מוכן‬ ‫לעזור‪ ,‬גם תוך כדי שהוא מסכן את חייו\"‪ ,‬הוסיפה היא‪.‬‬ ‫שקט שרר בחדר‪ .‬היו נשמעים רק פצפוץ עצי ההסקה בתנור וטיקטוק השעון‬ ‫שעל הקיר‪ .‬אימא בכתה בשקט‪ ,‬ומחתה את עיניה בסינור‪ ,‬אבא ישב ליד צ'רליק‪,‬‬ ‫ליטף את ראשו ואת רעמתו‪ .‬ואני ואחיי שמחנו שהכל טוב‪ ,‬שהסבתא חיה‪,‬‬ ‫והתגאנו בצ'רליק‪.‬‬ ‫זה היה המקרה‪.‬‬ ‫צ'רליק ושמעון סוחר הפסולת‬ ‫לפעמים אתה רואה כמה דברים ישנים נאספו בבית וחושב שאת זה וזה עוד‬ ‫צריך‪ ,‬ואת זה קיבלתי במתנה ליום הולדת‪ ,‬ואת זה קניתי לבד‪ ,‬לא ברור למה‪...‬‬ ‫והרי מקודם לא היו לאנשים כל כך הרבה דברים‪ .‬הכלים לטיפול במשק‬ ‫הבית – זה כן היה! ואילו ביגוד‪ ,‬הנעלה‪ ,‬כל מיני אביזרים קטנים לא היו! כי‬ ‫האנשים חיו צנוע יותר‪ ,‬הרוויחו פחות‪ ,‬וגם האידיאלים שלהם היו אחרים‪.‬‬ ‫קישוטים יקרים‪ ,‬חליפות ערב ומעילי פרווה לא היו מצרכים בעלי חשיבות‬ ‫ראשונית‪ ,‬ולכן לא בזבזו עליהם כסף‪ .‬ואם היו בגדים משומשים שלא היה בהם‬ ‫עוד צורך‪ ,‬הם לא נזרקו‪ ,‬אלא נמכרו לסוחר פסולת או התחליפו אצלו בכל מיני‬ ‫חפצים‪ :‬במארזי סכינים ומספריים‪ ,‬במכסי מתכת לשימורים‪ ,‬במחטים ופינים‬ ‫לתפירה‪ ,‬במסרגות לסריגה‪ ,‬לחוטי צמר או אנגורה \"לכל עת צרה שהיא\"‪ .‬בעונת‬ ‫הקיץ סוחר הפסולת הציע לנו כל מיני פירות‪ ,‬ואפילו דבש משנה שעברה‪ .‬בכל‬ ‫יום שישי הוא היה חולף ברחובות העיירה על גבה של סוסה זקנה וחסרת יוזמה‬ ‫לחלוטין וצעק בקול רם‪:‬‬ ‫\"אלטעזאכן! מחליף את המצרע לסבון!\"‬ ‫כל הילדים משום מה אהבו מאוד את היהודי הזקן הזה‪ ,‬למרות שהוא בכל‬ ‫פעם מחדש איים עליהם בשוט קטן עם ידית מעץ‪ .‬השוט הזה שכב בתחתית‬ ‫העגלה‪ ,‬לרגלי הזקן‪ .‬הסוסה שלו לא נזקקה להלקאה על מנת שתדהר מהר יותר‪,‬‬ ‫היא ידעה‪ ,‬מה צריך לעשות‪ .‬אך כשהוא היה נוטל את השוט בחופזה ואיים בו על‬ ‫הילדים‪ ,‬שרצו אחרי העגלה‪ ,‬הסוסה הייתה מסתובבת‪ ,‬מעגלת עיניים ופותחת את‬ ‫‪277‬‬

‫ליודמילה לבזניי ‪Либерти:‬‬ ‫הפה‪ ,‬בהסתכלותה‪ ,‬מה הזקן הזה זומם‪ .‬במקום לצעוד מהר יותר‪ ,‬היא הייתה‬ ‫עוצרת ונעמדת דום‪ .‬התמונה הזאת הייתה קצת מוזרה‪.‬‬ ‫פעם אחת‪ ,‬כשצ'רליק ואני שיחקנו מתחת לעץ הדובדבן בגינה‪ ,‬שמענו את‬ ‫חריקותיה של העגלה ואת קולו החורק באותה מידה של הזקן‪:‬‬ ‫\"מחליף את המרצע לסבון!\"‬ ‫צ'רליק‪ ,‬כהרגלו בהתחלה‪ ,‬שכב עם פרצופו בין רגליו הקדמיות‪ ,‬ואז הרים את‬ ‫אזנו האחת‪ ,‬מילמל את ה\"האב!\" שלו‪ ,‬ניתר ורץ החוצה מהגינה‪ .‬סוחר הפסולת‬ ‫בדיוק הגיע לפינתה של ביתנו‪ ,‬כשצ'רליק זינק לקראתו בנביחות צלולות‪...‬‬ ‫\"אזוכען ויי! \"‪ ,‬צעק הזקן וקפץ על עגלתו בזריזות שהייתה מחמיאה לצעיר‪.‬‬ ‫\"הלוואי שכל שיניך ינשרו לך מהפה! תיקחי מפה את ההיטלר הזה!\"‬ ‫סבתא מינה יצאה לקול קריאותיו ופקדה בביטחה ממדרגות המרפסת‪:‬‬ ‫\"אלי!\"‬ ‫צ'רליק‪ ,‬שהבין שעשה עוד עבירה נערית‪ ,‬הידק את אזניו‪ ,‬הרכין את ראשו‪,‬‬ ‫קשקש בזנבו‪ ,‬והתקרב לסבתא בחוסר חשק‪ .‬והיא המשיכה‪:‬‬ ‫\"כמה אפשר להגיד לך שאתה כלב טוב? למה אתה מתנפל על כל אחד כמו‬ ‫כלבה רשעית! לא כל החי מיועד לאכילה!\"‬ ‫סוחר הפסולת נידנד בראשו‪ ,‬אך לא נפגע מדבריה של הסבתא‪ ,‬כיוון שהם‬ ‫הכירו זה את זו מזמן והוא הבין את ההומור המיוחד במינו שלה‪.‬‬ ‫\"משוגע אחד!\"‪ ,‬קיטר הוא‪ ,‬בעודו מסדר כל מיני שקים בעגלתו‪\" .‬הו‪ ,‬מינה‪,‬‬ ‫מינה‪ ,‬למה שתחזיקו את הפאשיסט הזה בביתכם? זו את שצריכה לצאת ולשבת‬ ‫ליד השער לעתים קרובות יותר!\"‬ ‫המילים האלה השפיעו על הסבתא בצורה מוזרה‪.‬‬ ‫\"חוצפן זקן שכמוך!\"‬ ‫היא הסתובבה וסגרה את דלת המרפסת בטריקה‪ .‬צריך לומר‪ ,‬שהסבתא‬ ‫הכירה בערכה‪ ,‬וצחוקים שכאלה לא שיעשעו אותה‪.‬‬ ‫הזקן המשיך ללכת עם סוסתו הלאה ברחוב‪ ,‬בעודו קורא לאנשים‪.‬‬ ‫הפעם הוא אסף את כל מה שהאנשים לא היו צריכים‪ ,‬או שהם הביאו לו‬ ‫עודפים‪ ,‬למשל‪ ,‬ירקות משנה שעברה‪ ,‬ביצים טריות של עופות הבית‪ ,‬חלב‬ ‫וחמאה עבור דרדר טעים‪.‬‬ ‫גם אני אהבתי לפתן וריבת דרדר‪ ,‬אך הכי נעמו לי פירותיו של שיח הדרדר‪,‬‬ ‫מכיוון שלאחר מכן אפשר היה לירות בזרעיו במטרות שנבחרו‪ ,‬על ידי לחיצה על‬ ‫הזרע הלח והדביק ממיץ על ידי האגודל והאצבע של יד ימין‪ .‬זה היה משחק‬ ‫עליז‪ ,‬עד שפעם אחת פגעתי בעינו של אחי‪ .‬אך זהו כבר סיפור אחר‪ ,‬אולי‬ ‫בהזדמנות אספר לכם‪.‬‬ ‫‪278‬‬

‫ליודמילה לבזניי ‪Либерти:‬‬ ‫ואילו עכשיו צ'רליק שכב עצוב ליד מדרגות הבית על הדשא‪ ,‬אני ישבתי לידו‬ ‫על ספסל ולמדתי לארוג סלסלה מענפיה של ערבה בוכייה‪ ,‬אותם אספתי ליד‬ ‫הנהר‪ .‬הענפים היו נשברים לי‪ ,‬כי עוד לא ידעתי אז‪ ,‬שבטרם לאורגים יש לטבול‬ ‫את הענפים הנקיים מקליפה במי מלח‪ ,‬ורק אז הם נהיים גמישים וממושמעים‪.‬‬ ‫טוב‪ ,‬לומדים כל החיים‪ ,‬כמו שהייתה אומרת סבתי‪ ,‬עם כי הייתה מוסיפה‪\" :‬בכל‬ ‫מקרה נמות טיפשים!\"‪ .‬ברחוב נהיה חם‪ ,‬בשמים רחפו שחפים מפה לשם וצייצו‪.‬‬ ‫שני בנים חלפו בריצה על פני ביתינו‪ ,‬ואחריהם עוד כמה‪ ,‬בוגרים יותר‪ ,‬רכבו‬ ‫על אופנים‪ ,‬תוך שהם מדסקסים על משהו מצחיק והשוויצו זה מול זה במעשי‬ ‫גבורתם הילדיים‪.‬‬ ‫סוחר הפסולת עצר ליד ביתם של השכנים והציג את מוצריו לנשים וילדים‬ ‫שהקיפו את העגלה‪ .‬פתאום אחד הבנים צעק בקול רם‪:‬‬ ‫\"דוד‪ ,‬כמה עולה הדרדר?\"‬ ‫\"דוד‪ ,‬תביא לנו ביצים תמורת הדרדר\"‪.‬‬ ‫הזקן אחז בשוט בחדות‪ ,‬הניף אותו באוויר וצרח‪:‬‬ ‫\"עכשיו אני מצליף בכם!\"‬ ‫לא יודעת‪ ,‬מה קרה‪ ,‬אך כל הנשים והבנים צחקו כמשוגעים‪ ,‬והזקן המקלל‬ ‫את הכל‪ ,‬הצליף בסוסתו ונסע החוצה מהעיירה‪.‬‬ ‫הסבתא שוב יצאה למרפסת ופנתה לצ'רליק‪:‬‬ ‫\"קשה לך? הו‪ ,‬צ'פלין‪ ,‬מתי כבר תחכים? קפצת החוצה‪ ,‬הבהלת זקן מסכן‪,‬‬ ‫והוא כנקמה הרס לי את מצב הרוח! למה היית צריך את הזקן הזה?\"‬ ‫צ'רליק התבונן בסבתא במבט מלא אשמה‪ ,‬לאחר מכן בי‪ ,‬ונאנח‪.‬‬ ‫כעבור זמן מה צ'רליק נעלם‪ .‬סבתא הניחה שהוא סובל מייסורי מצפון‪.‬‬ ‫בערב סוחר הפסולת חזר מעיירה שכנה‪ ,‬ומכיוון שהדרך עברה ליד ביתנו‪,‬‬ ‫התחיל לקרוא מרחוק‪:‬‬ ‫\"בעלי הבית!\"‬ ‫אבא יצא להסתכל מה קרה ובמה אפשר לעזור‪.‬‬ ‫והזקן אמר‪:‬‬ ‫\"בבוקר כלביכם כמעט זלל אותי‪ ,‬ואחר כך נחלץ לעזרתי‪ .‬גלגל העגלה‬ ‫נשבר‪ ,‬עד למסגרייה רחוק‪ ,‬איך לעזוב את כל הטובין באמצע הדרך? ופתאום אני‬ ‫רואה את כלביכם מסתכל בי מתוך הגיא‪ ,‬עוקב אחרי‪ ,‬לא אחרת! אני אומר לו‪:‬‬ ‫\"סליחה שקיללתי אותך בבוקר‪ .‬זה היה מרוב פחד‪ ,‬למי לא קורה? אולי תשגיח‬ ‫על הטובין שלי‪ ,‬עד שאלך לכפר? אל תיתן לאף אחד להתקרב!\"‪ .‬הלכתי על‬ ‫אחריותי‪ ,‬וכשחזרתי‪ ,‬העגלה עם הטובין הייתה במקומה‪ ,‬גם הסוסה‪ ,‬וכלביכם‬ ‫היה שוכב על העגלה‪ ,‬מסתכל לצדדים‪ ,‬משגיח‪ .‬כזה הוא כלביכם‪ ,‬מבין הכל‪ .‬חיה‬ ‫‪279‬‬

‫ליודמילה לבזניי ‪Либерти:‬‬ ‫טובה! הנה‪ ,‬תמורתי לילדיכם מידי שמעון הזקן\"‪ ,‬אמר סוחר הפסולת בעודו‬ ‫מחייך ומושיט לאבי קערה עם זרעי דרדר עסיסיים‪.‬‬ ‫כמה שמחתי! זה היה \"שכרו\" הראשון של חברי בעל ארבע רגליים‪ ,‬כמו‬ ‫שאמר אבי‪.‬‬ ‫כך רכש צ'רליק חבר חדש – את סוחר הפסולת הזקן‪.‬‬ ‫צ'רליק וסוניה‬ ‫הימים התחלפו‪ ,‬השבועות עברו‪ ,‬אוגוסט הגיע‪ ,‬ויחדיו הגיע העת ללכת לבית‬ ‫ספר שלושה פעמים בשבוע‪ .‬זה היה נקרא \"הכנה\"‪ .‬אני הלכתי ברגל לעתים‬ ‫רחוקות‪ ,‬כי גרנו רחוק מבית הספר‪ ,‬לכן אימא הסיעה אותי לשם על אופניים‪ ,‬וזה‬ ‫היה כיף! אימא הייתה מושיבה אותי לפניה על מסגרת האופניים‪ ,‬שאליה הייתה‬ ‫קושרת מעיל או כרית‪ ,‬שיהיה לי נוח‪ .‬מאוחר יותר אבא התקין מושב על‬ ‫המסגרת‪ ,‬וכך שנהיה אפשרי לרכב הרבה ובשמחה‪ .‬אני השתוקקתי לסובב את‬ ‫ההגה לבד‪:‬‬ ‫\"עזבי‪ ,‬אימא‪ ,‬תני לי להסיע אותך\"‪ ,‬הצעתי‪ ,‬אבל אימא עשתה פנים שאינה‬ ‫שומעת אותי‪ .‬דווקא אבא הרשה לי \"לאחוז בהגה\" כשרכבנו‪ .‬הוא תמיד שמע‬ ‫אותי!‬ ‫אימא הייתה מאוד ערכית‪ ,‬אבל אף פעם לא כעסה עלינו הילדים‪ .‬היא לחצה‬ ‫על עצבינו עם הטפות מוסר‪ ,‬כמו שאחי הגדול היה אומר‪ .‬ואני אהבתי את אימא‪,‬‬ ‫היא הייתה יפה ונדף ממנה ניחוח של סבון פרחוני‪ .‬בזמני נסיעותינו אימא בכל‬ ‫פעם פחדה ליפול או לדרוס בשוגג את צ'רליק‪ ,‬או להשמיט אותי‪ .‬הגה האופניים‬ ‫כל הזמן סטה בחדות או לימין או לשמאל‪ .‬אני‪ ,‬כמובן‪ ,‬ניסיתי לאחוז בו‪ ,‬כלומר‬ ‫לעזור‪ ,‬אבל אימא התעצבנה וצעקה‪ ,‬שאפסיק‪ .‬למרות הכל‪ ,‬כלבי הנאמן היה‬ ‫תמיד לידי‪ ,‬עשה ריצת ג'וגלינג טיפה לפני האופנים‪ ,‬והראה לנו את הדרך מבלי‬ ‫לשים לב לרכיבתי יחד עם אימא‪ .‬הוא היה עסוק במעקב אחרי כל מה שקורה‬ ‫מסביב‪ ,‬אחרי כלבי החצר שזינקו אלינו מתחת לשערי הבתים‪ ,‬נבחו עלינו תוך‬ ‫שהם חושפים את שיניהם‪ ,‬אך מיד רצו חזרה מקופלי זנבות‪ ,‬אפילו שלפי מה‬ ‫שראיתי צ'רליק לא התייחס אליהם בכלל‪ .‬הוא היה גדול יותר ובטוח בעצמו יותר‬ ‫מכל אחד מהכלבים האלה‪ .‬כלבים גדולים בדרך כלל נבחו בקול רם וחורק‬ ‫איפשהו מאחורי הבתים‪ .‬צ'רליק ליווה אותנו עם כבוד עצמי‪ ,‬זאת הייתה עבודתו‪.‬‬ ‫לפעמים סבתא נתנה לנו משימה לבקר את חברתה בכפר הסמוך – את‬ ‫הסבתא סוניה‪ ,‬שכולם כינו אותה רק סוניה‪ .‬היא הייתה אישה \"בגיל תבונה\"‬ ‫כמעט‪ ,‬לבשה בגדים מוזרים‪ ,‬קשרה מטפחת או צעיף מקופלים איכשהו על‬ ‫‪280‬‬

‫ליודמילה לבזניי ‪Либерти:‬‬ ‫טלטליה אפורות השיער‪ ,‬אשר בקעו מתחת לקשר והתנופפו ברוח כמו כורי‬ ‫העכבישים בספטמבר‪ .‬סוניה הייתה אישה \"משכילה למדי עבור החברה‬ ‫המקומית\"‪ ,‬כך דיברה עליה סבתא לעתים קרובות‪ .‬כמו הסבתא‪ ,‬היא ידעה כמה‬ ‫שפות זרות‪ ,‬אך זה עוד לא היה הכל! היא ידעה גם להכפיל ולחלק בראש‬ ‫מספרים ארוכים‪ ,‬ועוד ידעה כל מיני דברים‪ ,‬אבל כולם בסביבה שמעו על‬ ‫מוזרותה – היא פחדה מכלבים בצורה היסטרית‪ .‬צ'רליק הבין זאת מיד‪ ,‬כשהכיר‬ ‫אותה‪ .‬הוא היה \"ייצור נבון במיוחד\"‪ ,‬לפי דעתו של אבא וגם ערמומי לדעתה של‬ ‫הסבתא מינה‪ ,‬לכן ידע להתחבב על כל בן אדם שבו התעניין‪ .‬כעבור זמן מה‬ ‫לאחר ההיכרות הראשונית הוא הירבה לבקר את סוניה‪ .‬בהתחלה היא התייחסה‬ ‫לכך בזהירות‪ ,‬כראוי לאישה בודדה בגיל מתקדם‪ ,‬וכעבור זמן התרגלה לחברתו‬ ‫ושמחה לה‪ .‬בכלל‪ ,‬כל מי שרץ או רכב על אופניים ליד ביתה של סוניה בצורה‬ ‫כזו שלא תבהיל את השניים האלה‪ ,‬היה יכול לראות איך הם בילו יחדיו בגינה‪.‬‬ ‫סוניה עשתה משהו‪ ,‬והוא רבץ מתחת לספסלה האהובה מתחת לעץ תיליה‪ .‬היא‬ ‫כינתה את המושב ההוא מאוד מצחיק‪\" :‬מתחת לתיליה\"‪.‬‬ ‫ברם זה היה בהמשך‪ ,‬ואילו בהתחלה סוניה הפגינה העדר עניין בצ'רליק שלנו‬ ‫ואפילו מחתה בחמת אפה נגד ריצותיו לגינתה‪ .‬כמו למשל באותה פעם‪ ,‬שעליה‬ ‫ברצוני לספר עכשיו‪.‬‬ ‫היה יום אוגוסט כלשהו‪ ,‬הסבתא מינה טיגנה בלינצ'ס‪ ,‬קשרה אותם במטפחת‬ ‫יחד עם עוד משהו‪ ,‬ואמרה לאימא‪:‬‬ ‫\"אנה‪ ,‬צריך להביא את הבלינצ'ס לסוניה\"‪.‬‬ ‫אציין שהסבתא שלנו אף פעם לא ביקשה שום דבר מאף אחד‪ ,‬ותמיד דיברה‬ ‫כך‪ ,‬כאילו אי אפשר אחרת‪ ,‬ואף אחד לא התווכח איתה‪ .‬היא הייתה המבוגרת של‬ ‫הבית‪ ,‬אך תמיד הפחידה אותנו ב\"אוטוריטה של אימא\"‪ .‬והנה‪ ,‬אספנו את כל מה‬ ‫שהיה צריך‪ ,‬אימא השיבה אותי על האופנים ויצאנו לדרך‪.‬‬ ‫סוניה‪ ,‬כשראתה אותנו מרחוק‪ ,‬סגרה את שערי גינתה במהירות וחיכתה לנו‪,‬‬ ‫בעודה נשענת על הגדר‪.‬‬ ‫\"אוי ויי‪ ,‬אנה‪ ,‬שוב לקחתם אתכם את הבעל חיים הזה! כשהוא ינשוך מישהו‪,‬‬ ‫תדעו מה זה צער!\"‬ ‫\"על מה את מדברת!\" מיהרה אימא להרגיעה וקפצה מעל האופניים‪ ,‬תוך‬ ‫שהיא מנסה להחזיק שיווי משקל וגם אותי בנוסף‪\" .‬צ'רליק הוא כלב חכם‪ ,‬אינו‬ ‫זולל אנשים\"‪.‬‬ ‫\"ילדתי‪ ,‬אינך מכירה את החיים‪ ,‬כולם זוללים אנשים‪ ,‬כולם\"‪ ,‬התעקשה‬ ‫סוניה‪ ,‬שלא הסירה את עיניה מצ'רליק המפהק‪ ,‬שהפגין בכל מעודו אדישות‪,‬‬ ‫וכמו אמר לסוניה‪\" :‬תרגעי‪ ,‬היום אני שבע\"‪ .‬לאחר מכן הוא נשכב לנוח ממש‬ ‫‪281‬‬

‫ליודמילה לבזניי ‪Либерти:‬‬ ‫מתחת לשערים של סוניה‪.‬‬ ‫\"זה בשבילך לתה\"‪ ,‬אמרה אימא והושיטה את המארז‪.‬‬ ‫צ'רליק ליקק את שפתיו‪ ,‬התיישב‪ ,‬הוציא את לשונו החוצה‪ ,‬ואז נשכב‪ ,‬הניח‬ ‫את ראשו היפה על רגליו המושטות לקדימה והחל לקשקש בזנב‪ .‬סוניה פתאום‬ ‫נידנדה בראשה ואמרה‪:‬‬ ‫\"תסתכלו עליו! מה‪ ,‬כלב‪ ,‬גם אתה אוהב בלינצ'ס? אני לא כועסת עליך‪ ,‬אני‬ ‫דואגת לך‪ .‬אם תנשוך מישהו‪ ,‬תכנס למאסר‪ ,‬ולבעליך היו בעיות! חייו של אסיר‬ ‫– אינם חיים! גם אני אהבתי כלבים כשהייתי צעירה‪ ,‬אך וורקוטלג מחק לי את‬ ‫האהבה הזאת כמו שמסירים אבק במטלית\"‪.‬‬ ‫ברגע זה צ'רליק כיסה את פרצופו ברגלו הימנית‪ ,‬וסוניה צחקה‪.‬‬ ‫\"תראו את הכלב הזה‪ ,‬אותו גם קשה לכנות כלב\"‪.‬‬ ‫צ'רליק אזר אומץ‪ ,‬קם על רגליו האחוריות‪ ,‬ואת הקדמיות הניח על השער‪.‬‬ ‫אני אמרתי‪:‬‬ ‫\"הוא עוד קטן‪ ,‬ילווה אותי לבית ספר‪ ,‬עוד מעט מתחילים ללמוד\"‪.‬‬ ‫כך יצא‪ .‬צ'רליק ואני הלכנו לבית ספר בכל יום והשכלנו‪ .‬וסוניה‪ ,‬כשראתה‬ ‫אתנו‪ ,‬שאלה‪:‬‬ ‫\"אתם הולכים לבית ספר וטרם השכלתם? עודכם לומדים?\"‬ ‫אני השבתי‪ ,‬שנלך עוד זמן רב‪ ,‬והראתי לה שצ'רליק יודע לספור עד שלוש‪,‬‬ ‫אם להראות לו כמות נדרשת של תפוחים או אגסים‪ ,‬עם כי קציצות היו עדיפות‪.‬‬ ‫סוניה אהבה את ההופעות האלה‪ ,‬והיא תמיד נתנה משהו לי ולצ'רליק‪ ,‬בעודה‬ ‫מוסיפה עם מבט ערמומי‪:‬‬ ‫\"כל אחד מקבל לפי עמלו ולפי כישוריו!\"‬ ‫כל כך אהבתי את המילים האלה‪ ,‬שפעם חזרתי עליהם מול מורתי‪ ,‬ששיבחה‬ ‫אותי על פירחי הכיתה שאותם ניקיתי מאבק‪ ,‬כשהייתי בת שמונה‪ .‬האמת‪ ,‬לאחר‬ ‫מכן היא הזמינה את אבא לבית הספר ושוחחה איתו ארוכות‪ .‬כך למדתי‪ ,‬שטוב‬ ‫לדעת לדבר יפה‪ ,‬אך עדיף לשמור על שתיקה יפה‪ .‬סבתי ישר הבינה מאיין נשבה‬ ‫הרוח ולכן עשינו הפסקה בהופעותינו עם צ'רליק ובביקוריה של סוניה‪ .‬לא‬ ‫הבנתי‪ ,‬למה לא כדאי שאכנס אליה לאחר בית הספר \"להתחמם\"? הרי \"לא‬ ‫כדאי\" אין פירושו \"אסור\"‪ .‬במיוחד שהיא הבטיחה לספר לי סיפורים מעניינים‬ ‫על ערפדים כשאגדל‪ .‬לא היה לי כוח להמתין‪ ,‬אך לא יכולתי להפר את דרישתו‬ ‫של אבא‪ .‬לכן‪ ,‬שוחחנו איתה \"על ספסל\" כמו שהיא הייתה אומרת‪ .‬כשיצאנו‬ ‫מבית הספר והיא ישבה קרוב לבית‪ ,‬הספיקו לנו כעשר דקות של שיחה \"על‬ ‫הספסל\" על מנת שפניה יקרינו מחיוך‪ .‬כך נמשך לא הרבה זמן‪ ,‬כי אבא החליט‬ ‫שהאיסור לשוחח עם אדם חכם מזיק לאופיי‪ .‬כנראה‪ ,‬הוא הבין‪ ,‬שלא היה שום‬ ‫‪282‬‬

‫ליודמילה לבזניי ‪Либерти:‬‬ ‫דבר רע בכך‪ ,‬שסוניה אהבה אותי‪ .‬והיא אהבה בכנות ובכל ליבה אותי ואת‬ ‫צ'רליק שלי‪ .‬זוכרת‪ ,‬איך פעם היא אמרה לסבתא מינה‪:‬‬ ‫\"את יודעת‪ ,‬יקירתי‪ ,‬אני מרגישה‪ ,‬שהקופה השובבה שלך מילקה והשד הידני‬ ‫שלה פלשו לי לתוך נשמה‪ .‬ואילו אני כבר חשבתי שאין בה מקום לשמחה‬ ‫ולאושר\"‪.‬‬ ‫הסבתא חיבקה אותה בעדינות‪ ,‬כמו שהיא ידעה לעשות‪ ,‬כמו בכנף הגדול‬ ‫שלה‪ ,‬והשיבה‪:‬‬ ‫\"את רואה‪ ,‬צדקתי‪ ,‬אין גיל לאהבה ורגשות! הכל מגיע בזמנו‪ .‬יש זמן לסבל‬ ‫וזמן לאהבה!\"‬ ‫לאחר המקרה הזה סבתא שוחחה עם אבא והוא הסיר לצמיתות את איסורו‬ ‫לחברותי עם סוניה‪ .‬הוא גם לא היה צריך כל כך למלא את הוראתה של המורה!‬ ‫זה מה שאני חשבתי‪ .‬סוניה – טובת לב ונהדרת!‬ ‫וגם‪ ,‬בהשוואה איתה‪ ,‬המורה הייתה \"נטע הציביליזציה החלש\"‪ ,‬כך הייתה‬ ‫אומרת סבתא‪.‬‬ ‫אגב‪ ,‬סוניה הייתה מחברת שירים כשהיה לה מצב רוח‪ .‬אלא שהיא לא‬ ‫הקריאה אותם לאף אחד‪ ,‬אלא רשמה בצרפתית למחברת עבה‪ ,‬תפורה ידנית‬ ‫מכמה מחברות דקות‪.‬‬ ‫כעבור שנתיים היא הלכה לעולמה‪ ,‬והסבתא אמרה פעם אחת‪ ,‬כשהיא‬ ‫התבוננה בתמונתה של סוניה‪:‬‬ ‫\"אוי ויי‪ ,‬סוניה‪ ,‬סוניה! הערפדים קטפו את השושנה בוורקוטלג!\"‬ ‫החלומות מתגשמים!‬ ‫חורף רוסי ‪ -‬יפיפה! זאת העונה האהובה עלי‪ ,‬לא רק בגלל שהכפור והשלג‬ ‫משנים את כל מה שמסביב‪ ,‬אלא גם בגלל שכל אחד מחכה לקסם‪ ,‬להגשמת‬ ‫משאלת לב עם תקווה‪ ,‬האנשים מחייכים הרבה ומאחלים זה לזה אושר‪ .‬חלקם‬ ‫מציינים חג מולד קתולי‪ ,‬חלקם – את השנה האזרחית החדשה‪ ,‬חלקם – את חג‬ ‫החנוכה‪ ...‬מצב הרוח הכללי חגיגי בכל העולם‪.‬‬ ‫בעונה כזו באמת קורים אירועים בלתי צפויים‪ ,‬שאפשר לכנותם קסמים‪.‬‬ ‫וכשאת בסך הכל בת שבע וחצי‪ ,‬אפשר גם להאמין שקיים קוסם טוב לב‪ ,‬שמחלק‬ ‫מתנות לילדים שהתנהגו יפה כל השנה‪ .‬בקיצור‪ ,‬ציפיתי לקסם ולמתנות‪ .‬מכתבים‬ ‫לסבא כפור אף פעם לא כתבתי‪ ,‬אך ציירתי ציור והחבאתי אותו במקום מסתור‪,‬‬ ‫בכדי שאף אחד מקרוביי לא ימצא אותו‪ .‬זה היה ניסויי לבדוק‪ ,‬האם סבא כפור‬ ‫אכן קיים‪.‬‬ ‫‪283‬‬

‫ליודמילה לבזניי ‪Либерти:‬‬ ‫מכיוון שצ'רליק היה חברי הטוב ביותר‪ ,‬עם כי הוא לא ידע לקרוא ולכתוב‪,‬‬ ‫החלטתי לבקש מתנה לשנה חדשה גם בשבילו‪ .‬ציירתי חתלתול קטן עם פפיון‬ ‫יפה על צווארו‪ .‬למה חתלתול? כי צ'רליק לא היה אדיש לחתולים וחתולות‪,‬‬ ‫שאותם השתדל בכל פעם להשיג ולהציע להם לרוץ יחדיו בתחרויות‪ .‬אבל אלה‬ ‫היו חתולים וחתולות זרים‪ .‬אף אחד מהם לא חילק את חדוותו של צ'רליק‪ ,‬ולא‬ ‫רצה להתיידד איתו‪ .‬כל פעם הם טיפסו על עץ או על גדר‪ ,‬נחרו בצורה אימתנית‬ ‫וניפנפו בזנבותיהם‪ .‬צ'רליק כבר איבד כל תקווה שמתישהו יפגוש בחתול פרוותי‬ ‫ידידותי‪ ,‬כדי לשחק ביחד‪.‬‬ ‫הגיעו ימי החגיגות‪ .‬אימא וסבתא הכינו לי תחפושת של פתותית שלג במשך‬ ‫מספר ימים עבור חגיגה בבית הספר‪ .‬כבר מזמן חרשתי שיר למסיבת עץ האשוח‬ ‫ודימיינתי לעצמי איך אראה בתחפושת הזאת‪ .‬לא חשבתי‪ ,‬למה היתה נחוצה‬ ‫דווקא התחפושת הזאת עבורי‪ ,‬מכיוון שאם המורה אמרה כך‪ ,‬כנראה שכך היה‬ ‫צריך לעשות‪ .‬הכל היה טוב ויפה עד שאחי אמר לי‪:‬‬ ‫\"האמת היא שפתותית שלג צריכה להיות עם שיער לבן\"‪.‬‬ ‫התעצבתי ברצינות‪ .‬לא היה לי כבר חשק להיות פתותית שלג ובכלל ללכת‬ ‫למסיבת עץ האשוח‪ .‬איך להגיד לאימא‪ ,‬שאינני רוצה ללבוש את התחפושת‬ ‫הזאת לא ידעתי‪ .‬הרי השיער שלי לא יכל להפוך מחום ללבן! ובכלל‪ ,‬על גבי‬ ‫הציור שלי לסבא כפור הופיעה ילדה בתחפושת פתותית השלג עם שיערות‬ ‫צהובות‪ ,‬מכיוון שהצבע הלבן לא התאים‪ ,‬זה היה נראה כאילו הילדה פתאום‬ ‫הפכה לשיבת‪-‬שיער‪ ,‬ולכן נאלצתי לצבוע לה את השיערות בצהוב‪.‬‬ ‫את הציור החבאתי וחיכיתי שמשאלתי תתגשם באחת הלילות שלפני השנה‬ ‫האזרחית החדשה‪.‬‬ ‫יום החגיגה הגיע‪ ,‬אימא הכינה לי גרביונים לבנים‪ ,‬נעליים דפונות בחומר לבן‬ ‫ומדבקות מפרחים מנצנצים‪ ,‬שמלה ומגבעת יפה‪ ,‬עטורה אף היא בנצנצים‬ ‫ושרשראות בובתיות‪ .‬סיקרן אותי הבד הלבן שהיה תפור למגבעת‪ ,‬והכוכבים‬ ‫המנצנצים שעליו‪ .‬היינו לחוצים בזמן‪ ,‬לכן מיהרנו‪ .‬אימא לקחה את התחפושת‬ ‫שלי‪ ,‬העטופה בסדין לבן מפני הרוח והשלג‪ ,‬והלכנו למסיבת עץ האשוח בבית‬ ‫הספר‪ .‬מצב רוחי היה ירוד‪ .‬צ'רליק רץ לפנינו ואפילו לא הסתובב לאחור‪.‬‬ ‫חשבתי‪ ,‬הנה‪ ,‬אפילו לצ'רליק לא היה אכפת מסבלי הרב! כל הבנות בכיתתי‪,‬‬ ‫שהיו גם כן אמורות להתחפש לפתותיות השלג במסיבה‪ ,‬היו בהירות שיער‪ ,‬ורק‬ ‫אני הייתי הכבשה השחורה בעדר הלבן!‬ ‫סוף כל סוף הגענו לבית הספר ומיהרנו לכיתה‪ ,‬שבה כל הבנים והבנות כבר‬ ‫התקהלו בתחפושותיהם‪ .‬פתותיות השלג היו כולן דומות זו לזו‪ ,‬בהירות‪ ,‬עם‬ ‫פפיונים לבנים גדולים‪ .‬המורה הצביעה לנו על מקום‪ ,‬בו אפשר היה להחליף‬ ‫‪284‬‬

‫ליודמילה לבזניי ‪Либерти:‬‬ ‫בגדים‪ .‬זמננו עד המסיבה היה קצוב‪.‬‬ ‫אימא סידרה את כל חפצינו בשלווה‪ ,‬הורידה ממני את בגדיי‪ ,‬הלבישה אותי‬ ‫בזהירות בגרביונים‪ ,‬בנעליים‪ ,‬בתחפושת פתותית השלג‪ ,‬שהיתה מורכבת מחמש‬ ‫חצאיות גזה מעומלנות מקושטות בכוכבים ועיטורים כמו על גבי החלון ביום‬ ‫כפור‪ ,‬הניחה לי על הראש את אותו הבד הלבן המוזר‪ ,‬בעודה מסדרת מתחתיו את‬ ‫כל תלתליי המפוזרים‪ ,‬ורק אז חבשה לי את מגבעת‪ .‬פיזרה לי קצת פודרה על‬ ‫הפנים והובילה אותי למראה גדולה‪ .‬הו! מתוך המראה הסתכלה עלי ילדה‪-‬קוסמת‬ ‫יפיפיה כמו מאגדות! ההרגשה הייתה בלתי ניתנת לתיאור! זאת הייתי אני‪ ,‬ולא‬ ‫ניראתה עלי אף שיערה חומה ומטולטלת! במרכז המצח היה הקמע של הסבתא‬ ‫עם אבן כחולה‪ .‬אז עוד לא ידעתי שזאת הייתה אבן ספיר אמיתית‪ ,‬אך האם‬ ‫הייתה לכך חשיבות?‬ ‫המורה שהסתכלה עלי חייכה‪ ,‬ואני ראיתי לראשונה‪ ,‬שהיא מאוד יפה כשהיא‬ ‫מחייכת‪.‬‬ ‫המסיבה הייתה כמו מאגדות! סבא כפור היה כמו אמיתי! וגם נכדתו –‬ ‫השילגייה – גם כן! האמת‪ ,‬היא דיברה כמו בתם של שכנינו גליה‪ ,‬אך הרי לא‬ ‫חסר אנשים דומים זה לוזה‪ ,‬ואדרבא – קולות דומים‪.‬‬ ‫כשהמסיבה הייתה קרובה לסיום‪ ,‬סבא כפור שיבח את כל הילדים על‬ ‫השירים וריקודים‪ ,‬אמר‪ ,‬שהחגיגה לא הייתה כל כך שמחה אלמלא לנכדתו‬ ‫השלגייה לא היו חברות פתותיות השלג עליזות ויפות כל כך‪ ,‬הרים אותי על ידיו‬ ‫ואמר‪:‬‬ ‫\"מאוד אהבתי את פתותית השלג הזאת‪ ,‬אולי אקח אותה איתי לקוטב‬ ‫הצפוני?\"‬ ‫\"לא‪ ,‬לא‪ ,‬סבל'ה כפור‪ ,‬אני לא יכולה לבוא איתך! אני פתותית שלג בכאילו‪,‬‬ ‫אני עוד רק ילדה‪ ,‬ואני גם לא יכולה לבוא איתך ללא צ'רליק!\"‬ ‫כולם מסביב צחקו‪ ,‬והסבא כפור אמר‪:‬‬ ‫\"כל הכבוד לך‪ ,‬זה נכון‪ ,‬אסור לעזוב חברים נאמנים!\"‬ ‫כשאימא ואני חזרנו הביתה‪ ,‬הייתי מאושרת ושמחה‪ .‬המשאלה שלי התגשמה!‬ ‫האם זה היה אומר‪ ,‬שישנם פלאים בעולם‪ ,‬וגם קוסמים טובי לב‪ ,‬או שסבתא‬ ‫ואימא גילו איכשהו את הציור שלי? כל זה לא נודע לי‪ .‬כמו כן כבר לא היה לי‬ ‫זמן לחשוב על זה‪ .‬חג ושמחה בחוץ! החלטתי להתחלק בכיבוד שקיבלתי מסבא‬ ‫כפור‪ ,‬הנחתי את השקית עם ממתקים וסוכריות ופירות מתחת לעץ האשוח‪,‬‬ ‫שאותו הובילו אבא ואחים שלי על גבי המזחלת היישר מהיער והציבו באמצעו‬ ‫של החדר הגדול‪.‬‬ ‫סבתא מינה החזיקה בדעה משלה על עץ האשוח וחגיגות השנה האזרחית‪ ,‬אך‬ ‫‪285‬‬

‫ליודמילה לבזניי ‪Либерти:‬‬ ‫לא התעקשה עליה‪ .‬העיקר הוא מצב רוח טוב ואנשים מאושרים מסביב!‬ ‫וצ'רליק נשאר באותו ערב בחוץ‪ ,‬כמו מחכה להגשמת משאלתו הכמוסה‪.‬‬ ‫מכיוון שחתול לא הופיע בביתנו באותה השנה‪ ,‬החלטתי שהכי נכון זה להמציא‬ ‫משאלה בעצמך‪ ,‬ולא להסתמך על אף אחד אחר‪ ,‬גם אם הוא חברך‪ .‬מאז אני‬ ‫נוהגת כך‪ .‬ואתם?‬ ‫כשחברך – עז‬ ‫זה קורה‪ ,‬שכל יום אינו דומה כלל וכלל לקודמו‪ ,‬והימים מתחלפים כסדרם‪,‬‬ ‫וכאילו אין במה להיזכר‪ .‬ופתאום יצוף משהו בזיכרון‪ ,‬ואתה תחייך או תתעצב‬ ‫ותתחיל לשחזר את סבך האירועים ההוא‪ ,‬ונהיה לך מעניין מזה שהנך נזכר‬ ‫באנשים ובמקומות יקרים ללבך‪...‬‬ ‫כמה דברים טובים שמורים בזיכרון אנושי! כן‪ ,‬זה מעניין‪ ,‬אך כרגע אין‬ ‫ברצוני להרחיב על כך‪ ,‬אלא לספר‪ ,‬איך היגד מזדמן‪\" :‬תגיד לי מי חברך‪ ,‬ואני‬ ‫אגיד מי אתה\"‪ ,‬גרם לי לחייך‪ .‬העניין הוא‪ ,‬שאפילו שאומרים שאיננו בוחרים את‬ ‫חברינו‪ ,‬אני חושבת‪ ,‬שאנו כן בוחרים אותם‪ ,‬ועוד איך! לא רק בני אדם בוחרים‬ ‫עם מי יותר נחמד‪ ,‬מעניין ומועיל להם לתקשר‪ ,‬אלא גם בעלי חיים‪.‬‬ ‫כשלמדתי בכיתה ב'‪\" ,‬רכשתי\" לי הרבה חברות וחברים‪ ,‬מה שלא שימח את‬ ‫אמי‪ ,‬כי לדעתה הם הסיחו את תשומת לבי מהלימודים‪ ,‬ואילו אבי חשב שכל‬ ‫הכבוד לי‪ ,‬כי הפופולריות והכבוד בקרב בני אותו הגיל הם מדד להתפתחות‬ ‫אישיותית מגוונת‪ .‬בקיצור‪ ,‬הפופולריות שלי גברה‪ .‬כל יום היו כל מיני לימודים‬ ‫נוספים בבית ספר‪ ,‬עזרה למתקשים בלימודים‪ ,‬חוגים לפי תחביבים‪ ,‬ולי היו‬ ‫תחביבים רבים‪ .‬הכלב שלי התייחס בסבלנות להתעסקות שלי בחיי החברה‪,‬‬ ‫ובילה את זמן המתנתו לי לפי ראות עיניו‪.‬‬ ‫לא הרחק מגינת בית הספר‪ ,‬שבה צ'רליק היה שוכב או יושב עם העצם‬ ‫האהובה עליו‪ ,‬אותה הוא היה מחביא בכל פעם מחדש במקומות שונים‪ ,‬היתה‬ ‫קרחת יער‪ ,‬שבה החל מאביב עד סתיו היו רועות שתי עיזות עליזות בשם טוסיה‬ ‫ורוזה‪ .‬שתי העיזות האלו השתייכו למורה מבוגרת‪ ,‬ובכל שנה הולידו צאצאים‪.‬‬ ‫צריך לומר‪ ,‬שהגדיים‪ ,‬כמו כל התינוקות בעולם‪ ,‬משעשעים‪ ,‬עליזים וסקרנים!‬ ‫כך גם הפעם‪ ,‬מהימים הראשונים של חודש מאי גדי קטן בשם שוריק‬ ‫התרוצץ ושיחק בקרחת היער‪ .‬שוריק הזה היה כה שובב‪ ,‬שאמו העיזה כל הזמן‬ ‫הייתה דואגת לו וצועקת בדרישה להישמע לה‪ .‬אך שוריק הזה היה לא לפי גילו‬ ‫בטוח בעצמו וחצוף‪ ,‬במילים אחרות – עז!‬ ‫חודש מאי הוא חודש שמח לכל תלמידי בית ספר‪ ,‬אך גם אחראי מאוד‪ .‬יש‬ ‫‪286‬‬

‫ליודמילה לבזניי ‪Либерти:‬‬ ‫המון עניינים! סוף שנת הלימודים‪ ,‬כולם משתדלים לשפר את הישגיהם‪ ,‬ואילו‬ ‫השמש מזמינה לצאת לרחוב! האביב מתקרב‪ ,‬צריך לאסוף את כל הפרחים‬ ‫והעשבים משנה שעברה בשביל לתת לגבעולים טריים לצמוח ולשמח את עיננו‪.‬‬ ‫בקיצור‪ ,‬עבודה רבה! ולא רק בבית‪ ,‬אלא גם בבית הספר‪ .‬את העלווה הישנה‬ ‫שליד בית הספר צריך לפנות? צריך! לשתול פרחים בגינת בית הספר‪ ,‬לנקות‬ ‫שבילים‪ ,‬להרים ולשים בערימה משותפת ענפים יבשים‪ ,‬שנשברו ברוח כדי‬ ‫לשרוף אותם ביום שאחרי סיום הלימודים כמדורת פרידה‪ ...‬בימים הרחוקים‬ ‫ההם אכן היה כך‪ .‬אבל על כך אספר בפעם אחרת‪ ,‬ואילו עכשיו אגיד‪ ,‬שצ'רליק‬ ‫שלי החל להתעצב עקב ההתעסקויות שלי בבית ובבית ספר‪ ,‬אך לאחר מכן‬ ‫החליט להתיידד עם מישהו אחר‪ ,‬ובחירתו נפלה על הגדי העליז שוריק‪.‬‬ ‫שוריק‪ ,‬ככל גדי קטן‪ ,‬גילה סקרנות וחוצפה עצומים‪ ,‬כשהגיע לראשונה‬ ‫בקפיצות לאותו מקום בגינה‪ ,‬בו בדרך כלל שכב לו צ'רליק כשהמתין לי‪ .‬צ'רליק‬ ‫גם סקר את שוריק כבר מספר ימים‪ .‬אך לא התכוון לגשת אליו אישית‪ ,‬כי היה‬ ‫לו אופי‪ ,‬ואולי דאגתה המתמדת של אימא‪-‬עיזה עצרה אותו‪.‬‬ ‫ופתאום – מזל שכזה! שוריק קפץ על הדשא בצורה מוזרה‪-‬צדדית‪ ,‬כשהוא‬ ‫מרים את רגליו האחוריות בזמן הניתורים‪ ,‬מסובב את ראשו עם קרניים קטנטנים‬ ‫שרק החלו לבצבץ‪ ,‬וקורה מדי פעם \"מאאאאק\"‪ .‬צ'רליק הרים את ראשו‪ ,‬קשקש‬ ‫בזנבו‪ ,‬הוציא את לשונו‪ ,‬והתבונן בגדי בעין טובה‪ .‬ואילו שוריק התקרב אליו‬ ‫ממש‪ ,‬זינק על מדרגותיה של אנדרטת לנין‪ ,‬התרומם על רגליו האחוריות וברגליו‬ ‫הקדמיות החל לתופף באנדרטה‪ .‬צ'רליק קם וניגש אליו‪ .‬ריחרח את האוויר‬ ‫וליקק את שוריק באפו‪ .‬שוריק לא נבהל‪ ,‬אלא הרכין את ראשו והראה לצ'רליק‬ ‫את קרניו‪ .‬צ'רליק ליקק לו גם את הקרניים‪ .‬ואז שוריק אזר אומץ‪ ,‬קפץ‬ ‫מהמדרגות ונעמד בסמוך לצ'רליק‪ ,‬כשהוא עדיין מרכין את ראשו‪ .‬כנראה‪,‬‬ ‫הקרניים גדלו וגירדו לו‪ .‬צ'רליק הבין זאת וגירד אותם בדאגה ובסקרנות‪ .‬העיזה‬ ‫התרוצצה על חבלה ושלחה בצרחות מכל כוחותיה העיזיים את איומיה לשניים‬ ‫האלה‪ ,‬אך הם לא שמעו אותה‪ .‬לאחר שהגדי סיפק את סקרנותו והבין שלא יגרם‬ ‫לו שום נזק על ידי צ'רליק‪ ,‬הוא התחצף לגמרי‪ .‬הוא לעס את עלעלי הדשא‬ ‫הצעיר‪ ,‬עקף את צ'רליק‪ ,‬ולאחר מכן נשכב ונרדם‪ .‬אינני יודעת‪ ,‬על מה חשב כל‬ ‫אחד מהם‪ ,‬אך החל מהיום הזה נקשר ביניהם קשר חזק במיוחד‪ .‬כעבור זמן מה‬ ‫כולם שמו לב‪ ,‬שלצ'רליק יש חבר ושהוא מרבה לבלות את זמנו בקרחת היער‬ ‫ליד העיזים‪ .‬טוסיה ורוזה השלימו עם החברות הזאת‪ ,‬ובעלתן שמחה שעיזיה‬ ‫קיבלו עכשיו הגנה בטוחה‪.‬‬ ‫בסוף הקיץ סבתא מינה הציעה להוריי לקנות את הגדי‪ ,‬כי נודה לה שבעלתו‬ ‫החליטה למכור אותו‪ .‬אימא סירבה בתוקף‪ .‬היא לא אהבה עיזים‪ .‬אבא התבדח‪,‬‬ ‫שההצעה מעניינת‪ ,‬כי יהיה לנו במשפחה עז אחד נוסף‪ .‬בקיצור‪ ,‬הפעם אימא‬ ‫‪287‬‬

‫ליודמילה לבזניי ‪Либерти:‬‬ ‫ניצחה והייתה מרוצה מזה‪ ,‬באמירתה‪:‬‬ ‫\"מינה אפריימובנה‪ ,‬ומה אם צ'רליק אהוב ליבך היה מתחבר פתאום‬ ‫לחזרזיר?\"‬ ‫סבתא השיבה לה‪:‬‬ ‫\"צ'רליק הוא כלב חכם‪ ,‬הוא לא מתחבר לחזירים‪ .‬ובאשר לידידותו עם העז‪,‬‬ ‫אז עדיף חבר עז‪ ,‬מחבר חזיר!\"‬ ‫מאז השיחה ההיא עברו מספר חודשים‪ ,‬אך הגדי שוריק המשיך להתגורר‬ ‫אצל בעלתו יחד עם אימו ודודתו‪ .‬צ'רליק ביקר אותו מדי יום ובילה את זמנו‬ ‫בחברתו בעונג רב‪ .‬הם רדפו זה אחר זה או התפנקו על הדשא השטוף שמש‪.‬‬ ‫שוריק גדל במשך הקיץ והפך לעז גדול ויפה‪ .‬הקרניים שעל ראשו כבר לא ניראו‬ ‫מצחיקים ומשעשעים כקודם‪ .‬אך הוא בכל זאת היה מרכין מול צ'רליק את ראשו‬ ‫הגדול כבר‪ ,‬בעודו מפשק את רגליו האחוריות ונעמד דום‪ ,‬נהנה מהעדינות‬ ‫והדאגה‪ ,‬שבה צ'רליק היה מלקק את קרניו‪ .‬רבים בסביבתנו צחקו על החברות‬ ‫הלא רגילה הזאת‪ .‬אך אף אחד לא העז להפר את שלוותם של עיזים במרעם‬ ‫בקרחת היער‪.‬‬ ‫ספטמבר החל ושוב הלכנו ללמוד בבית ספר‪ .‬בימים הראשונים של שנת‬ ‫הלימודים החדשה התבקשנו בדרך כלל לכתוב חיבור על איך העברנו את חופשת‬ ‫הקיץ‪ .‬אני כתבתי על איך צ'רליק ואני בילינו בימי הקיץ‪ ,‬איך הוא מצא חבר‬ ‫עליז‪ ,‬ושאני לא כועסת‪ ,‬אלא שמחה מזה‪ .‬את חיבורי הקטן סיימתי במשפט‪:‬‬ ‫\"כמה טוב‪ ,‬כשהחבר שלך – עז!\"‪.‬‬ ‫‪288‬‬

‫לאוניד קולגנוב‬ ‫טיהור סתווי‬ ‫המעטה אותה כבר לא כיסה‪,‬‬ ‫האדמה שכבה בערומיה‪,‬‬ ‫ולהבה סתווית עוד לעסה‬ ‫את עלעלי החלד שעליה‪.‬‬ ‫והעלווה עלתה בריקבון‬ ‫ונשרפה כמו בגדי המלך‪,‬‬ ‫כמו המילים‪ ,‬אשר פצחו ברון‪.‬‬ ‫היה נדמה ששרה היא בדרך!‬ ‫מורדת היא? סוחרת? או שתולה?‬ ‫היא רמאית – ובכל זאת‪ ,‬קרובה לי‪.‬‬ ‫את הקללה‪ ,‬נקם ומחילה‬ ‫היא ערבבה יחדיו באש טוטאלית!‬ ‫חשבתי אנו בני אותה עלווה‪,‬‬ ‫יורשי צחנתה הנהדרת‪.‬‬ ‫כמו המונים בליטא בזוועה‬ ‫מתרוצצים בציפיה להרג‪.‬‬ ‫אך ערפל האפר התפזר‪,‬‬ ‫האדמה שכבה בערומיה‪.‬‬ ‫מי על כיסוי יופיה המת ויתר‪,‬‬ ‫והעדר הקול כפה עליה?‬ ‫הייתה הארץ כמו ביום בריאה‪...‬‬ ‫מדאבון חוששת‪ ,‬ומנצח‪.‬‬ ‫חשבתי‪ ,‬שציפתה היא ביראה‬ ‫ששלג צח ינחת לה על המצח!‬ ‫‪289‬‬

‫לאוניד קולגנוב ‪Либерти:‬‬ ‫שני קצוות‬ ‫לולנטינה בנדרסקי‬ ‫את ממני היית מעבר‪,‬‬ ‫והייתי אני מעברך‪,‬‬ ‫אך סובל מפצעים ושבר‪,‬‬ ‫בשחקים שטתי לקראתך!‬ ‫שני קצוות נגדיים היננו‪,‬‬ ‫כמו קטבים נמשכים יחדיו‪,‬‬ ‫מרחקים וגבולות ביננו‪,‬‬ ‫והיה מסעינו רב!‬ ‫לא נהרנו בשמי התכלת‪,‬‬ ‫על גבי ענני תשוקות‪,‬‬ ‫על בורות אדמה איוולת‬ ‫לאט פסענו על הבהונות!‬ ‫בתוך כאב‪ ,‬בתוך עמל פסענו‪,‬‬ ‫והתכופפנו כמו דשאי נוצות‪.‬‬ ‫וזה אל זו למרות הכל הגענו‬ ‫עם יבלות שחורות‪ ,‬מדממות‪.‬‬ ‫‪290‬‬

‫לאוניד קולגנוב ‪Либерти:‬‬ ‫בתוכנו‬ ‫גהינום – זה לא כלא! גהינום – זה אנחנו! (סרגיי דובלטוב)‬ ‫שרפנו זה את זו במבטנו‪,‬‬ ‫כשסערה ביננו ננתכה‪,‬‬ ‫ודמעת אש פתאום נפלה עלינו‪,‬‬ ‫הייתה דמעה שטנית היא‪ ,‬או ברוכה?‬ ‫המטאור הלח בער כשמש‪,‬‬ ‫כאצבעו של שד או אלוהים –‬ ‫הסערה היכתה בשנינו אמש‪,‬‬ ‫ונחתכו ברקיה כצלבים‪.‬‬ ‫וכנראה קליעים חדרו אלינו‬ ‫הישר מתוך האצבע הזדונית‪,‬‬ ‫והברקים פיצלו מיד את שנינו‪,‬‬ ‫צלבו יחדיו חיינו לתמיד!‬ ‫ואז‪ ,‬כאילו נשמטה השמש‪,‬‬ ‫והגאות לפי שעה עלתה‪,‬‬ ‫דמעת כאב מתוך העין חרש‬ ‫עלינו ביגון כה מר בכתה!‬ ‫היה נדמה – האש מתוך השחת‬ ‫אכלה אותנו יחד כמו חוטאים‪.‬‬ ‫יד אלוהים פה לא הייתה מונחת‪,‬‬ ‫הוא והשד היו בנו בפנים!‬ ‫‪291‬‬

‫ולנטינה בנדרסקי‬ ‫מחילה‬ ‫הרשרוש השלו‪,‬‬ ‫הזמזום הלאה‬ ‫של גלים לא‪-‬נחים‬ ‫מתנועה ארכאית‬ ‫מבצע היטב‬ ‫בשחור הגואה‬ ‫בין זרעי כוכבים‬ ‫אוריאון הנגיד‪.‬‬ ‫לבקש השראה‬ ‫באתי עד לנראוס‬ ‫לפרקט משופשף‬ ‫ומבריק של חולות‪.‬‬ ‫הלבנה השתפכה‬ ‫בזריחה מתוך כאוס‬ ‫בלורנט המוכסף‬ ‫מביטה בי בסוד‪.‬‬ ‫אנוכי יחידה‬ ‫שבערב של פסח‬ ‫לא קראתי תפילות‪.‬‬ ‫במעיל אביבי‬ ‫כה הייתי צמודה‬ ‫לזמרה ולקצב‬ ‫של מופע‪-‬אגדות‬ ‫של כוחות טבעיים‪.‬‬ ‫אך קרץ אוריאון‬ ‫בעינו המשולשת‬ ‫ומיד התפורר‬ ‫הערפול הבועט‪,‬‬ ‫ושכבת האוזון‬ ‫בחשכה המותשת‬ ‫על היום שעובר‬ ‫מתענגת כעת‪.‬‬ ‫‪292‬‬

‫ולנטינה בנדרסקי ‪Либерти:‬‬ ‫מקבילים‬ ‫בחיקו הרכיך של הליל‬ ‫מטבלת גופה תל אביב‪.‬‬ ‫עננים מחייטים לה שוליים‪,‬‬ ‫והים מזמר לה מוטיב‪.‬‬ ‫אוריאון הסולן חיש הופיע‬ ‫להביט מרקיע בנוף‪.‬‬ ‫שובלי כוכבים הוא הזריע‪,‬‬ ‫ובזמר פצח מול החוף‪.‬‬ ‫עוד שנה‪ ,‬או חמש‪ ,‬אולי מאה‬ ‫הוא ישיר אשכבה לימים‬ ‫בו זרחה מערכת המאה‬ ‫בשחקים האוקראיניים‪.‬‬ ‫בדמעות תתאבל המולדת‪,‬‬ ‫כאבה באגרוף תאסוף‪,‬‬ ‫בתנועה זהירה‪ ,‬אך מתמדת‬ ‫את דגלה מתוך הרס תשלוף‪,‬‬ ‫ותקום לתחייה! את בתינו‬ ‫ינקו אלפים חדשים‬ ‫מזיהום שהשליך לפנינו‬ ‫משרתו היחפן של קרמלין‪.‬‬ ‫מקבילים מחשבה מייצרת‬ ‫בשמים הכה נינוחים‪.‬‬ ‫מחבקת ציפור מזמרת‬ ‫את רוחם בין ענפי הדקלים‪.‬‬ ‫כבר האופק עוטה גוון‪-‬סלק‬ ‫בכמיהה לשינה וחלום‪.‬‬ ‫העצים בלבן כמו בשלג‪.‬‬ ‫האביב בחיבה בא הלום‪.‬‬ ‫‪293‬‬

‫ולדימיר צ'יקורוב‬ ‫ולדימיר צ'יקורוב וקרן לתרבות והשכלה \"הרעיון המבריק\" מציגים את‬ ‫\"ציר האלף השלישי\" ככוכב מנחה של השלמות האישית‪ ,‬החברתית‬ ‫והעולמית בעידן החדש‪.‬‬ ‫ציר האלף השלישי‬ ‫(הרעיון האבולוציוני הכללי)‬ ‫הנפש שלנו – היא פסגת תודעתינו‪ ,‬חוד התבונה האינדיבידואלית – ה\"אני\"‬ ‫העליון שלנו‪ .‬להגיע לפסגה זו הינו הישג ואושר נשגבים‪.‬‬ ‫הקדמה‬ ‫בעת הנוכחית היקום שלנו משתנה בצורה פעילה בכל רבדי הקיום‪ .‬יחד איתו גם‬ ‫האנושות משתנה בצורה פעילה‪ ,‬כל אומה וכל בן אדם בנפרד‪ .‬באופן פיגורטיבי‬ ‫זה דומה לתחלופת עונות השנה על פני כדור הארץ‪ ,‬כאשר לאחר החורף החום‬ ‫האביבי ממיס את השלגים‪ ,‬מנבט את הזרעים הרדומים וכל החי מתחיל להתנהג‬ ‫אחרת‪.‬‬ ‫במישור החברתי האנרגיות האביביות של היקום במאה ה‪ 21-‬מפיעלים את‬ ‫הנפשות שלנו‪ ,‬את התודעתינו ותחושותינו‪ ,‬בעוד שהם מציעים לנו לאמץ‬ ‫השקפת עולם ואורח חיים חדשים לחלוטין‪ .‬בדומה לחום האביבי שמשפיע על‬ ‫הזרעים הטבעיים וגורם להם לנבוט‪ .‬ההבדל הוא שהצמיחה הטבעית מתרחשת‬ ‫בצורה אוטומטית‪ ,‬ואילו לכל ייצור אנושי ניתן חופש הבחירה‪ :‬להרשות לזרעי‬ ‫נפשו לגדול‪ ,‬או לחנוק את הרגישות הנפשית על ידי הרגלים ותובנות מיושנים?‬ ‫חלק ‪.1‬‬ ‫העידן החדש‬ ‫מהותינו האנושית‪ ,‬אם לומר בקצרה‪ ,‬מורכבת ממספר יסודות‪ :‬הגוף‪ ,‬האישיות‪,‬‬ ‫הנפש והרוח‪ ,‬אשר חייבים כל הזמן להתפתח ולשהות בהרמוניה‪ .‬אך במאות‬ ‫האחרונות‪ ,‬עקב הנסיבות הקוסמיות‪ ,‬מרגע הלידה ועד המוות‪ ,‬מה שהופעל‬ ‫באנשים הם רק הגוף והאישיות האינטלקטואלית‪.‬יחד עם זאת‪ ,‬אף אחד לא היה‬ ‫מודע לתהליך התפתחות הנפש‪...‬‬ ‫ורק במאה ה‪ ,21-‬ברובד החומרי של כדור הארץ הופיעו אנרגיות קוסמיות‬ ‫‪294‬‬

‫ולדימיר צ'יקורוב ‪Либерти:‬‬ ‫שהעניקו לנו את האפשרות להפעיל את חלקי המוח הגבוהים שלנו וליישם‬ ‫כישורי תודעה חדשים לגמרי‪.‬‬ ‫כך‪ ,‬נכון להיום‪ ,‬אצל כל האישיויות המפותחות ישנה אפשרות להסדיר את‬ ‫קשרם עם המדדים החדשים של התבונה הקוסמית הגלובלית ולהתפתח ברמה‬ ‫אבולוציונית נשגבת יותר‪.‬‬ ‫הרחבת התודעה‬ ‫במרכז היקום שלנו הופיעה הארה לא מוכרת עד כה למדע‪ ,‬אשר האירה יחדיו‬ ‫את כל מרכזי הקיום של כל התאים החיים על פני כדור הארץ‪ .‬כל החומר הקיים‬ ‫התחיל להעביר דרכו את ההארה הגלקסית ולאחד את כל היקום לגוף תבונתי‬ ‫אחד‪.‬‬ ‫בצורה זו‪ ,‬בכל אחד מאיתנו מתחילים להיות מופעלים החלקים הגבוהים של‬ ‫המוח ואנו מקבלים אפשרות לעבור מחשיבה הגיונית עקבית לחשיבה מהירה‬ ‫ורבת מימדים יותר‪ .‬כלומר‪ ,‬לעבור מהתפתחות האישיות לרמה גבוה יותר של‬ ‫התפתחות הנפש‪.‬‬ ‫אנשים בעלי המודעות שסמכו על ה\"אני\" העליון שלהם כבר משנים את אורח‬ ‫חייהם‪ ,‬יחסי האנוש שלהם ואת כל המערכות העולמיות‪...‬‬ ‫אבל הקושי נובע מכך שבכדור הארץ נולדות נשמות עם רמות שונות של בגרות‪,‬‬ ‫ולכן ההתעוררות הנשפית כמו שהיא מתרחשת אצל כל אחד בצורה שונה‪ .‬אצל‬ ‫אחדים החלקים הגבוהים של המוח מופעלים כבר בצעירותם‪ ,‬אצל השניים‬ ‫בתקופת הבגרות‪ ,‬ואצל השלישיים רק במעברם לגלגול הבא‪.‬‬ ‫אצל מי שהפעיל את נפשו בחייו נפתחת הראיה הפנימית ואיתה הגישה לתודעה‬ ‫השמימית האחידה‪ ,‬שכוללת מדע‪ ,‬אמונה‪ ,‬פילוסופיה ותרבות שמתפקדים יחדיו‪.‬‬ ‫בדומה לשבעת צבעי הקשט שמתפקדים יחדיו באור השמש‪.‬‬ ‫ברמה זו משתנים משמעותם‪ ,‬מהותם ותוכנם של המושגים‪ .‬למשל‪ ,‬מושג הידיעה‬ ‫במימד הנפשי המואר מפסיק לשקף את מהות המתרחש‪ ,‬ולכן יש להשתמש‬ ‫במושג בעל תוכן עמוק יותר – דעת‪...‬‬ ‫פעילות מוחית‬ ‫חיינו הינם בעלי רבדים ושכבות רבים ובנויים לא רק מיסודות חומריים‪-‬פיזיים‪,‬‬ ‫אלא גם מכילים מרכיבי קיום פסיכולוגיים‪ ,‬מנטליים ורוחניים‪ .‬כמה שהווייתנו‬ ‫הפנימית עדינה יותר‪ ,‬כך אנו רגישים יותר לתנועות המאקרו‪ -‬והמיקרו‪-‬קוסמיות‪.‬‬ ‫‪295‬‬

‫ולדימיר צ'יקורוב ‪Либерти:‬‬ ‫ברם בערים גדולות‪ ,‬בסביבת מחייה מלאכותית וטכנולוגית‪ ,‬תודעתינו נהיית גסה‬ ‫והמוח האנושי משתמש רק ב‪ 5%-‬מיכולותיו‪ .‬רגישות התפיסה נחסמת ושוהה‬ ‫במצב שינה‪ ,‬לכן בהמולה העירונית אין אפשרות להגיע לחכמה אלוהית ולחוות‬ ‫אושר מלא‪.‬‬ ‫לכן עבור השלמות והרווחה הקיומיים האמיתיים דרושים לכל הפחות שלושה‬ ‫תנאים‪ .‬בראש ובראשונה‪ ,‬לצאת לעתים כמה שיותר תכופות מתוך ההווייה‬ ‫הטכנולוגית לחיק הטבע החי‪ .‬ובעזרת הרחבת התפיסה הסביבתית לאפשר‬ ‫להיפתח גם לכל תחושותינו הפנימיות‪ .‬אז המרכיב המנטלי שלנו יתפתח לא רק‬ ‫מבחינת רוחב היריעה האינטלקטואלי‪ ,‬אלא גם יואר בצורה מקיפה במספר‬ ‫רבדים ויתמלא ברגישות הטבעית החדישה‪.‬‬ ‫שנית‪ ,‬הפעילות המוחית הגבוהה קשורה ישירות לשפת הדיבור של כל בן אדם‪.‬‬ ‫כל השפות העולמיות נוצרו ממקור אחד ובנקודת זמן מסוימת הופרדו מ\"אור‬ ‫השמש האחיד\"‪ .‬בהדרגה הם הניו \"צבעי הקשט\" ואיבדו את קשרם עם מקור‬ ‫החכמה הקוסמית‪ .‬ורק השפה הרוסית שמרה על יחסיה עם משמעויות עתיקות‪,‬‬ ‫שמשיות ואחידות לכולם בצורה אדוקה יותר ומתארת בצורה הכי מלאה את‬ ‫כמיהות הנפש האנושית‪ .‬לכן כל בעלי הדעת ששולטים בשפה הרוסית מפעילים‬ ‫את ה\"אני\" העליון שלהם קל יותר ומגבירים את פעילותם המוחית‪.‬‬ ‫שלישית‪ ,‬יש לתרום מכל בחינה ליצירת שדה התבונה‪ ,‬החברות והיצירה‬ ‫הקולקטיביים‪ ,‬שבו מתגברת הפעילות המוחית של כל שותף‪...‬‬ ‫מטריושקות‬ ‫כאשר הארת התבונה הנפשית שלנו חורגת מגבולות האישיות האינטלקטואלית‪,‬‬ ‫אנו מתחילים להיחשף לסודות הטבע‪ .‬אנו מתחילים לראות‪ ,‬איך היקום איחד‬ ‫תחילה מולקולות בודדות לתאים‪ ,‬ולאחר מכן את התאים הבודדים – לאיברים‪,‬‬ ‫את האיברים לגופות‪ ,‬ואת הגופות לחברות‪ .‬בחיבורם של מספר ייצורים חיים‬ ‫למהות שלמה חדשה‪ ,‬תמיד מתפתחת רמת תודעה נשגבת יותר‪ .‬כך מגיעה ההבנה‬ ‫שהחיים הנם נושאי הדעת וכל ערכם כרוך בזה בלבד‪.‬‬ ‫כל שלבי האבולוציה בכדור הארץ‪ ,‬החל מיצורים חד‪-‬תאיים וקלה ביונקים‬ ‫בנויים כך‪ ,‬שגם התודעה תתפתח ותעבור אבולוציה‪.‬‬ ‫גם בחברה האנושית‪ ,‬כל תינוק מודע לעצמו כלגוף חי בלבד‪ .‬עם השנים הוא‬ ‫מפתח את האינטלקט שלו ומתחיל לתפוס את עצמו כאישיות‪ .‬בבגרות‪,‬‬ ‫האישיויות המפותחות מפיעלות את חלקי המוח העליוניים ואז מתחילות לחוות‬ ‫את עצמן כנשמות‪.‬‬ ‫‪296‬‬

‫ולדימיר צ'יקורוב ‪Либерти:‬‬ ‫הגוף הפיזי נתפס כחלק מהטבע הארצי‪ ,‬שדואג רק לאינטרסים הפרטיים שלו‬ ‫ומבקש לכך אישור מאמא‪-‬אדמה‪ .‬האישיות האינטלקטואלית נתפסת כחלק‬ ‫מהחברה ומסוגלת לדאוג לסביבתה הקרובה ומבקשת לכך אישור מאמא‪-‬מולדת‪.‬‬ ‫הנפש השמימית נתפסת כניצוץ התבונה הקוסמית‪ ,‬היא מסוגלת לדאוג לרבים‬ ‫ומבקשת אישור מאמא‪-‬גלקסיה‪.‬‬ ‫הגוף הוא נושא האישיות‪ ,‬האישיות היא נושאת הנפש‪ ,‬אחת בתוך השניה‪ ,‬כמו‬ ‫מטריושקות‪ .‬יחד עם זאת לכל אחת תגובות‪ ,‬כמיהות ורמות תודעה משל עצמה‪.‬‬ ‫האינטלקט‪ ,‬כמו ביו‪-‬מחשב‪ ,‬מאגד אותות מכל השכבות ומבצע ברירה אישית –‬ ‫באיזו מהן לבחור‪.‬‬ ‫כך‪ ,‬נדרש הבן‪-‬אדם לחיות את חייו במספר מימדים – הגופני‪ ,‬האישיותי והרוחני‬ ‫– הארצי‪ ,‬הירחי והשמשי‪...‬‬ ‫חלק ‪.2‬‬ ‫הרוח האנושית מתפתחת ושמחה כשהבן אדם חי מדי יום יותר ויותר ביושר‪,‬‬ ‫בתבונה ובאצילות נפש‪.‬‬ ‫הרובד הטכני‬ ‫משחר ילדותנו היקום הסובב אותנו גורם למהותינו רבת המימדים לעבור‬ ‫מהתפתחות הגוף להתפתחות האישיות‪ ,‬ומהתפתחות האישיות להתפתחות‬ ‫הנשמה‪ ,‬וקדמונינו ידעו זאת היטב‪.‬‬ ‫ברוסיה העתיקה תמיד התקיימה תרבות‪ ,‬שבה ספרו את האנשים לפי נשמות‬ ‫והחשיבו כל בן אדם לנשמה‪ ,‬כלומר‪ ,‬ליחידה קוסמית‪ .‬כשנולד תינוק במשפחה‪,‬‬ ‫היה ברור לכולם‪ ,‬שעוד נשמה שמימית הגיעה לכדור הארץ‪.‬‬ ‫כולם סייעו לניצוץ התבונה הקוסמית לגדל את הגוף הפיזי‪ ,‬לפתח את האישיות‬ ‫ולהתחיל ליישם את ייעודו בסביבת בני עמו‪ .‬בשפה הרוסית עד היום נשמרו‬ ‫ביטויים כגון‪\" :‬לחיות לפי מצפון ונשמה\"‪\" ,‬שיחות נפש\"‪\" ,‬מה נפשך חפצה?\"‪,‬‬ ‫\"שוחחנו מנפש לנפש\"‪\" ,‬עבודה לנשמה\"‪\" ,‬בן אדם נשמה\"‪\" ,‬אין נפש בחוץ\"‪,‬‬ ‫\"מברכים מכל הנשמה\" ועוד‪.‬‬ ‫כל חיי קדמונינו הנשגבים‪ ,‬מהלידה ועד המוות‪ ,‬היו מוארים על ידי משמעויות‪,‬‬ ‫חוויות ושאיפות ברי נשמה‪ .‬הנשמה הייתה דאגתם העיקרית וציר כל חייהם‪ ,‬לכן‬ ‫ברוסיה העתיקה כל חיי החברה סובבו סביב הארת הנשמה‪ .‬האנשים הוגדרו‬ ‫כחסרי נשמה‪ ,‬מוגי נפש‪ ,‬בעלי נפש רחבה‪...‬‬ ‫‪297‬‬

‫ולדימיר צ'יקורוב ‪Либерти:‬‬ ‫תחושת ההארה הנפשית הפנימית הייתה במידה זו או אחרת מופעלת על פני כל‬ ‫כדור הארץ‪ .‬מה שהעניק לכל העמים לחוות חוויה זהה של מוסר והרגשה של‬ ‫חיבור ביניהם‪.‬‬ ‫אך לפי התכנית הקוסמית הגלובלית‪ ,‬היקום מכבה מעת לעת את אנרגיות האור‬ ‫שלו על פני האדמה‪ ,‬והאנשים מתחילים לעבור תהליך אינדיווידואליזציה‪ ...‬בזמן‬ ‫הזה ההארה הפנימית של כל אחד ואחד נכנסת למצב שינה‪ ,‬והרגישות מתכנסת‬ ‫בעצמה‪ .‬המוני בני אדם מאבדים בהדרגה את קשרם עם הטבע ועם היקום‪,‬‬ ‫ומתחילים להתאגד בערים גדולות‪ ,‬שבהם נוצרים תנאים להתפתחותה של‬ ‫אישיות אינטלקטואלית בלבד‪.‬‬ ‫במקום תודעת הנפש השמשית והכוללנית כולם מתחילים להשתמש בשיפוטיות‬ ‫האינטלקטואלית‪ .‬העולם מתחיל להיתפס על ידי בני האדם לפי חלקיו ובצורה‬ ‫אשלייתית‪ ,‬נוצרת סביבה מלאכותית לקיום‪...‬‬ ‫הקשר הישיר עם מקור החיים האחיד לכל הגלקסיות נאבד‪ ,‬והאנשים ממציאים‬ ‫לעצמם אלים ודתות‪ .‬הדעת האחידה מתחלקת לחלקים‪ ,‬ותרבות היצירה הרוחנית‬ ‫הופכת לתרבות התחרות האישיותית‪.‬‬ ‫כל אישיות מתחילה לראות את עצמה כיחידה חברתית‪ ,‬ולא כיחידה קוסמית‪.‬‬ ‫העמים מתבודדים זה מזה‪ ,‬ושבטים משפחתיים מסויימים מתפארים‪ .‬בתוך‬ ‫השבטים אישיויות מסוימות מתבודדות‪ ,‬ובזמן האחרון גם האינטלקט היחיד בתוך‬ ‫אישיות מסוימת מתחיל להתבודד בעודו מתחבר למציאות וירטואלית‪.‬‬ ‫לסיכום‪ ,‬מופיעה ציביליזציה טכנוקרטית ומערכת מדינית‪-‬ביורוקרטית – מפלצת‬ ‫דיגיטלית‪ ,‬שיוצאת משליטתו של הבורא ומתחילה לטרוף את החיים על פני כדור‬ ‫הארץ‪...‬‬ ‫הרעיון האבולוציוני הכללי‬ ‫בתחילת האלף השלישי התחיל לעבור שינוי לא רק הפן החיצוני של החיים‪ ,‬אלא‬ ‫גם טבע האדם ויחסי האנוש עצמם‪ .‬אם מקודם כל תשומת הלב התמקדה בפיתוח‬ ‫האישיות האינטלקטואלית‪ ,‬אשר הוענקו לה זכויות ואשר בנתה את החברה‬ ‫האינטלקטואלית‪ ,‬הרי שלאחר הפעלת ה\"אני\" הרחב והנשגב יותר‪ ,‬אנו מתמקדים‬ ‫בהתפתחות הנפש‪ .‬אנו מעניקים לנפשינו יותר זכויות מלאישיות ובונים חברה‬ ‫לנשמה‪ .‬את הטכנולוגיה אנו מפנים לשירות התפתחות החיים‪ ,‬את החיים לשירות‬ ‫התפתחות התודעה‪ ,‬ואת התודעה לשירות אבולוציית הנפש‪.‬‬ ‫באופן זה‪ ,‬כוכבה המנחה של האנושות נהיה הרעיון האבולוציוני הכללי‪ ,‬אשר‬ ‫יכול להישמע בצורה מתומצתת כך‪ :‬האושר והמשמעות של חיי האנוש הינם‬ ‫בפיתוח התודעה והחשיבה היצירתית של המוסר והנשמה‪.‬‬ ‫‪298‬‬

‫ולדימיר צ'יקורוב ‪Либерти:‬‬ ‫ובצורה מורחבת כך‪ :‬הרעיון של קיום אנושי על פני כדור הארץ‪ ,‬המטרה‬ ‫העליונה‪ ,‬האושר ומהות החיים שוכנים בהרחבת התודעה והחשיבה היצירתית‬ ‫של המוסר והנשמה‪ ,‬כניצוץ הדעת הקוסמית האחידה ובמעבר מהממצאים‬ ‫האינדיווידואליסטיים האנוכיים ליצירות קולקטיביות נעלות‪ ,‬לצורכי‬ ‫התהוות חברה מודעת ומתפתחת מבחינה אבלוציונית‪.‬‬ ‫חלק ‪.3‬‬ ‫בעידן הקדמון של התפתחות האישיות נשים בחרו במי שהיה ניתן לשרוד איתו‬ ‫בצורה בטוחה ומרווחת‪ .‬בעידן החדש של התפתחות הנפש נשים בוחרות במי‬ ‫שניתן לעבור איתו אבולוציה נפשית‪.‬‬ ‫הצדק הקוסמי‬ ‫התודעה הקוסמית הגלובלית מגדלת תחילה ניצוצות אינדיווידואליות על פני‬ ‫האדמה‪ .‬לאחר מכן שואפת לחבר אותם להתאגדויות יצירתיות רוחניות לפי‬ ‫מיקומם‪ .‬אך האוכלוסיה האמיתית‪ ,‬כעוגת שכבות‪ ,‬מחולקת לרבדים הביולוגיים‪,‬‬ ‫החברתיים והרוחניים לא שווים‪ .‬חוסר השוויון הביולוגי והחברתי מובנים‬ ‫לכולם‪ .‬ואילו חוסר השוויון הרוחני דורש הסבר‪.‬‬ ‫משמעותו היא‪ ,‬שעל פני כדור הארץ מתקיימות נשמות צעירות‪ ,‬בוגרות וותיקות‪,‬‬ ‫שנמצאות בשלבים אבולוציוניים שונים‪ .‬אחת מתוכן מיועדת סך הכל להקים‬ ‫משפחה טובה‪ .‬אחרת אמורה להרחיב את תודעתה למען עבודת צוות בקולקטיב‪.‬‬ ‫מישהו מיועד לשרת עם שלם‪ .‬ומישהו אחר מסוגל באמת לשרת את כל‬ ‫האנושות‪...‬‬ ‫יחד עם זאת‪ ,‬חוסר השוויון באבולוציית הנשמות אינו מייצר תחרותיות‪ ,‬להבדיל‬ ‫מחוסר השוויון החברתי‪ ,‬אלא להיפך‪ .‬כל נפש וותיקה מייצרת תנאים‬ ‫להתפתחותה של נפש צעירה‪ .‬לכן הצדק הקוסמי כרוך לא בהשוואת ההכנסות‬ ‫החומריות בין העשירים והעניים‪ ,‬אלא בהענקת יכולות שוות של חשיבה‬ ‫יצירתית לכל הנשמות‪ ,‬ללא קשר למעמדן בעת לידה‪ ,‬כמות הנכסים החומריים‬ ‫ושליטה‪.‬‬ ‫כך‪ ,‬בחברה הרוחנית‪ ,‬ילדיו של בעל חווה ושל שר החקלאות‪ ,‬של נגד ושל אלוף‪,‬‬ ‫של בנאי ושל אקדמאי‪ ,‬מתקבלים למוסדות לימוד‪ ,‬מאיישים תפקידים חברתיים‬ ‫ומועמדים לדין אם ביצעו עבירה בתנאים שיוויניים‪ ,‬מכיוון שהם מוערכים‪,‬‬ ‫כעיקרון‪ ,‬לפי רמת התפתחותם הרוחנית‪...‬‬ ‫‪299‬‬

‫ולדימיר צ'יקורוב ‪Либерти:‬‬ ‫הדמות המנצחת‬ ‫בוקר מוקדם‪ .‬קבוצת שותפינו ושותפותינו הרוחניים מתכנסת בפרבר שקט על‬ ‫חוף הנהר קאמה‪ ,‬לפרקטיקת פיתוח התודעה‪ .‬מעלינו שמים בהירים‪ ,‬ציפורים‬ ‫מצפצפות‪ ,‬ומסביב לבלוב אביבי‪ .‬אנו מסתכלים קדימה ומביטים בזריחתה‬ ‫הרגועה והנעלה של השמש‪ .‬מרגישים את התנופה הקוסמית של אמא‪-‬אדמה‪,‬‬ ‫אשר קרני השמש מלטפים אותה‪.‬‬ ‫מחייכים‪ ,‬פורסים ידיים לצדדים‪ ,‬ופותחים את לבבותינו לדעת השמימית ולחן‬ ‫של הטבע‪.‬‬ ‫התודעה שלנו מתרחבת‪ ,‬מחבקת יחד עם אור השמש את כל כדור הארץ‪ ,‬ואנו‬ ‫מתחילים לחוות את עצמינו כחלק מהתנועה הקוסמית ברת הדעת‪.‬‬ ‫כל מהותנו נכנסת לתהודת הבריאה האלוהית‪ ,‬ואנו ממשיכים לשכלל את הדמות‬ ‫המנצחת‪ ,‬שאנו מייצרים ומיישמים כבר שנים רבות‪:‬‬ ‫\"כל עידן קוסמי מאיר את הנפשות האנושיות ומביא אותנו להבנת משמעות‬ ‫לידתנו בכדור הארץ‪ .‬בני האדם מתחילים לתפוס טוב יותר את שלמותם של‬ ‫החיים‪ ,‬התודעה והאהבה‪ ,‬מתחילים להיות שמחים ומחוברים יותר‪ .‬מי שעברו‬ ‫התפתחות רוחנית דואגים זה לזה כמו לעצמם‪.‬‬ ‫כל בוקר אנו מתחילים מחיוך‪ ,‬ממבט אסיר תודה לשמיים ומאיחולי אושר זה‬ ‫לזה‪ .‬אנו יותר ויותר תופסים את עצמינו כניצוצות אלמותיות של הדעת הקוסמית‬ ‫האחידה‪ ,‬וכשאנו מתאגדים רוחנית‪ ,‬סביבנו נוצרת הארה קולקטיבית‪ ,‬שמפריחה‬ ‫את כל מה שמסביב‪.‬‬ ‫החברה העולמית משתנה בשמחה‪ ,‬ולשלטון עולים יוצרים בעלי מוסר וכבוד‪ .‬כל‬ ‫המערכת הכלכלית והפוליטית מצייתת למנהיגים רוחניים ופועלת למען הרווחה‬ ‫האבולוציונית של כל האנושות‪.‬‬ ‫השפה הרוסית הופכת להיות שפת האבולוציה הרוחנית‪ ,‬וכל הארצות הטובות‬ ‫מתאחדות לעולם אחיד‪.‬‬ ‫בכל מוסדות החינוך העולמיים מלמדים את יסודותיו של הרעיון האבולוציוני‬ ‫הכללי‪ ,‬וכל תלמיד מילדותו יודע להפעיל את נפשו על מנת לתרום מעצמו‬ ‫לסביבתו‪ .‬כל מערכות המדיה העולמיות מקדמים תכונות אנושיות הכי טובות‬ ‫ואציליות‪ .‬בכל מקום האנוכיות מצייתת לחברות‪ ,‬אהבה ויצירה‪ .‬התעשייה‬ ‫הארצית מתקינה את עצמה מחדש לתעשייה אקולוגית ונקייה‪ ,‬והטבע מתחיל‬ ‫לשקם את פארו הקודם‪.‬‬ ‫בכל העולם מתגבשות מועצות מדיניות‪ ,‬אשר דואגות לאבולוציה ולרווחת‬ ‫ארצותיהן‪ .‬מעליהן מתגבשות מועצות שבטיות‪ ,‬שדואגות לרווחת החיים‬ ‫‪300‬‬