ספר ה70

‫תרומה נכבדה לרוח החברית ולליכוד הכיתה‪ .‬ראויים לציון הם בני קונפורטי‪ ,‬שורה רפופורט‬ ‫ויענקל׳ה שמר‪ .‬יענקל׳ה היה זה שארגן והוביל אותנו בשני טיולים מפרכים‪ ,‬אך מהנים‪ ,‬בני כמה‬ ‫ימים – האחד למונפורט שבגליל והשני למצדה ולעין גדי‪ .‬הטיולים תרמו רבות לגיבוש ולחברות‬ ‫שנוצרה במדרשה‪.‬‬ ‫לסיכום‪ ,‬אינני יודע אם למדנו הרבה‪ ,‬אך בוודאי למדנו להיות מורים טובים‪ ,‬האוהבים את ההוראה‬ ‫ומסורים לטיפוח החינוך הגופני והספורט‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫המחזור השישי – תשי״ג (‪)1952/3‬‬ ‫אורי בהרב‬ ‫קרוב לוודאי שמחזור זה ייזכר כאחד המחזורים החד‪-‬שנתיים שנערכו במחנה יונה‪ ,‬בעבר מחנה‬ ‫נופש של חיל האוויר הממלכתי הבריטי‪ .‬אנחנו נהנינו מהמתקנים שהצבא הותיר אחריו‪ .‬לאחר‬ ‫שנים רבות של הליכות לכיוונים שונים קשה לזכור פרטים רבים ופיקנטיים על אותה תקופה‪.‬‬ ‫במחזור שלנו היה מגוון של ספורטאים פעילים בכדורסל‪ ,‬בשחייה ובהתעמלות‪ .‬הייתה אווירה של‬ ‫רצון ללמוד ולדעת‪.‬‬ ‫בתום התקופה פנה כל אחד לדרכו ולפעילותו המקצועית‪ .‬אני מקווה שנצליח לזהות איש את רעהו‬ ‫ולא לומר‪ :‬״לא ידעתי שבכיתה שלנו היו כל כך הרבה פיליפינים‪...‬״‪.‬‬ ‫בנות המחזור השישי – תשי\"ג (‪)1952/3‬‬ ‫‪250‬‬

‫המחזור השביעי – תשי״ד (‪)1953/4‬‬ ‫אורי אפק‬ ‫כבר הורגלנו שכל מחזור מציין שהוא היה ה״מוצלח ביותר״‪ .‬באשר למחזורנו – אציין שהיה ייחודי‬ ‫בכך שהיינו המחזור הראשון שלמד שנתיים‪.‬‬ ‫אבל ראשית‪ ,‬אעלה את זכרם של שישה מחברינו שאינם‪ :‬כרמלה וצביקה גולד‪ ,‬החיפאים המסורים‪,‬‬ ‫אהובה קרביצקי הרחובותית‪ ,‬אלופת אסיה בקפיצה לגובה‪ ,‬ישראל בן דרור‪ ,‬הכוכב הפתח תקוואי‪,‬‬ ‫כדורגלן נבחרת ישראל‪ ,‬שלמה הלר‪ ,‬איש סגל בהנהלת המכללה בוינגייט‪ ,‬הלל רסקין‪ ,‬הפרופסור‬ ‫הראשון בחינוך גופני‪.‬‬ ‫בשורותינו למדו מורים לחינוך גופני שהיו לאחר מכן‪ ,‬ובמשך שנים רבות‪ ,‬מהמובילים בתל‪-‬אביב‪:‬‬ ‫מנו ברדן בגימנסיה ויהושע ברוך באליאנס‪ ,‬שניהם כדורסלני עבר‪ .‬טובצ׳ה אפשטיין‪ ,‬אלופת ישראל‬ ‫הנצחית בטניס‪ ,‬ראלי בן יהודה‪ ,‬מתעמלת אולימפית‪ ,‬עודדה‪ ,‬׳מחוללת לאומית׳‪ ,‬ואל״מ ניר ניצן‪,‬‬ ‫צל״שניק מגבעת התחמושת‪ .‬וכמובן בני המחזור‪ ,‬מורים למופת – פנינה‪ ,‬אביבה‪ ,‬שמחה ורותי‪,‬‬ ‫אליעזר‪ ,‬חנוך‪ ,‬רפי‪ ,‬רינה‪ ,‬רחל ומרים‪ .‬גם אני זכיתי‪ .‬הייתי הבוגר הראשון בתפקיד יו״ר מועצת‬ ‫המנהלים של המכללה‪ .‬כמקובל אז – חצי מאיתנו היו לפני השירות הצבאי וחצי אחריו‪ .‬למדנו‬ ‫בתקופת הצנע‪ ,‬והיינו חבורה מגובשת‪ ,‬שהתמידה לקיים פגישות לאורך השנים‪ .‬בעלי האופניים‬ ‫בינינו היו בני מזל‪ .‬התרוצצנו בין מקומות לימוד שונים‪ :‬שחייה בגבעתיים‪ ,‬כדורעף ביפו‪ ,‬התעמלות‬ ‫בנחמני‪ ,‬אתלטיקה באיצטדיון‪ ,‬ימאות בירקון והצמדה בכל מקום‪ .‬זכינו לטעת עצים בט״ו בשבט‬ ‫(שנת תשי״ד) במכון וינגייט המתוכנן – לשם עברה המדרשה בשנת ‪.1959‬‬ ‫הייתי גאה להיות בן כפר יונה‪ ,‬שלמד ולימד כדורעף משנת ‪ 1958‬במחנה יונה וכאמור‪ ,‬בוגר המחזור‬ ‫הדו‪-‬שנתי הראשון‪ .‬אגב‪ ,‬למרות הסברי מנהלנו האהוב חיים ויין‪ ,‬עד היום נותרה תעלומה‪ :‬איך‬ ‫זה‪ ‬שהתחלנו כמחזור שישי וסיימנו כשביעי?!‪ .‬ויין טען שהסיבה היא שנועדנו לגדולות – להנהיג‬ ‫את הספורט במדינה‪ .‬ההיסטוריה‪ ‬הוכיחה שצדק‪.‬‬ ‫המחזור השביעי – תשי\"ד (‪)1953/4‬‬ ‫‪251‬‬

‫המחזור השמיני – תשט״ו (‪)1954/5‬‬ ‫דפנה מעין אורן‬ ‫מדי עוברי ליד מכון וינגייט אינני יכולה שלא להפנות את מבטי לעבר העצים גבוהי הקומה שצמרתם‬ ‫נוגעת בשמים‪ ,‬ונזכרת כיצד הביאו אותנו‪ ,‬תלמידי מחנה יונה‪ ,‬לסביבות נתניה‪ ,‬באמצע הלא כלום‪,‬‬ ‫ואמרו לנו‪ :‬כאן תטעו שתילים רכים כי כאן יקום מכון וינגייט‪ ,‬שיבוא במקום מחנה יונה‪.‬‬ ‫‪ 12‬מחזורים של בית‪-‬הספר למורי החינוך הגופני למדו והוכשרו בקסרקטין שהותיר אחריו הצבא‬ ‫הבריטי‪ ,‬שתנאי הלימוד בו היו‪ ,‬במילים עדינות‪ ,‬תנאי בית‪-‬ספר עממי בשכונה שכוחת‪-‬אל ב׳כלום‬ ‫תחתית׳‪ .‬כשהלימודים התקיימו באולם התעמלות זה היה כמעט לוקסוס‪ ,‬כי את המקצועות‬ ‫השונים למדנו ברחבי העיר תל‪-‬אביב‪ ,‬ונדדנו מבית‪-‬ספר נווה צדק בדרום הרחוק של תל‪-‬אביב ועד‬ ‫מגרשי התערוכה הישנים – הצפון הרחוק של העיר‪.‬‬ ‫במגרש האתלטיקה נאמר לנו שצריך לחפור בורות קטנים כאדנים לריצה‪ .‬איזה אדנים ואיזה‬ ‫נעליים‪ .‬ויאללה לריצות ספרינט ולהמון הקפות של המגרש האומלל‪.‬‬ ‫ואולם הספורט עצמו‪ ,‬עם מרצפות קשות ומזרנים כבדים ובלתי גמישים‪ ,‬שהיית צריך להיות מרים‬ ‫משקולות מקצועי או לוחם סומו כדי להרים אותם‪ .‬ואם כבר הצלחת במשימה‪ ,‬בעזרת חבר‪ ,‬היית‬ ‫מועמד בטוח להתעלפות – בגלל ריחם‪ .‬וכמובן שהקפיצות לגובה הנחיתו אותנו היישר על אותם‬ ‫מזרנים הזכורים לטוב‪.‬‬ ‫בתי‪-‬הספר בסביבה הקרובה‪ ,‬שהיו בהם אולמות התעמלות‪ ,‬היוו את החממה שלנו ללימוד ההוראה‪,‬‬ ‫אבל כשסיימנו את חוק לימודינו והגענו לשטח גילינו שאולם התעמלות הוא לוקסוס שקיים רק‬ ‫לעתים רחוקות‪ .‬ומכשירים שונים וכדורים? אין‪.‬‬ ‫ולמרות הקשיים‪ ,‬האווירה במחנה הייתה נפלאה‪ .‬מורים מסורים‪ ,‬פרגון חברי‪ ,‬אחוות אחים ממש‪.‬‬ ‫וממרומי עשרות השנים שחלפו מאז אני יכולה להבטיח לכם נאמנה שאותן שנים במחנה יונה היו‬ ‫שנים יפות‪ ,‬באמת יפות‪ .‬כולנו זוכרים אותן בחיבה רבה‪ ,‬בנוסטלגיה ובחיוך רחב‪.‬‬ ‫המחזור השמיני – תשט\"ו (‪)1954/5‬‬ ‫‪252‬‬

‫המחזור התשיעי – תשט״ז (‪)1955/6‬‬ ‫אלימלך (מליק) שוחט‬ ‫‪ 55‬שנים חלפו מיום גמר הלימודים של מחזורנו‪ .‬לנגד עיניי עולה דמותם הצעירה של חברים‬ ‫וחברות יקרים‪ ,‬שאיתם ביליתי שנתיים גדושות בחוויות ובאירועים‪ .‬אנחנו היינו בין הראשונים‬ ‫שלמדו שנתיים‪ ,‬ומטבע הדברים ההכשרה המקצועית שלנו הייתה מקיפה יותר‪.‬‬ ‫המורים המקצועיים היו בעלי תרבות ספורטיבית ברמה גבוהה ביותר‪ .‬רק מיעוטם היו בעלי השכלה‬ ‫אקדמית גבוהה‪ ,‬שהוכשרו מבחינה פדגוגית ומתודית‪ ,‬אבל התלמידים רכשו לא רק ידע מקצועי‬ ‫אלא יותר מכול – אהבה ולהט למקצוע‪ .‬זה היה דור של מורים שנתנו דוגמה אישית‪ .‬התברכנו‬ ‫בצוות מגוון ועשיר תוכן‪.‬‬ ‫בנושאי התנועה היינו אז בתקופת ההשפעה הסקנדינבית‪ ,‬כי שלושה מבכירי המורים – ד״ר‬ ‫אלדובי‪ ,‬המנהל חיים ויין וחנה פופובסקי‪ ,‬היו בוגרי האקדמיה בדנמרק‪ .‬אצל הבנים היה זה שומי‬ ‫שייצג את התרגול המובנה של ההתעמלות‪ .‬חנה שילבה חן ותנועה בליווי מוזיקה‪ .‬בהתעמלות על‬ ‫מכשירים זכינו בשני מורים ברמה גבוהה ביותר‪ :‬חיים תמיר‪ ,‬שהיה מקור להערצה – אצל הבנות‬ ‫בגלל מראהו ותדמיתו הסוחפת ואצל הבנים בזכות הדוגמה האישית ודרכו העקבית בלימוד מקצוע‬ ‫כל כך קשה‪ .‬פרופ׳ דיקשטיין היה איש מקצוע ברמה הגבוהה ביותר‪ ,‬אישיות אירופית שהחדירה‬ ‫בנו את האהבה למקצוע וידע רב‪ .‬משחקי כדור למדנו אצל שניים מאבות הספורט הישראלי –‬ ‫מיכה שמבן ויהושע רוזין‪ .‬מיכה הרועם‪ ,‬אומן בכדורעף‪ ,‬לא בחל בשום אמצעי מילולי עד שכל אחד‬ ‫ביצע נכון את המיומנות הנדרשת‪ .‬יהושע היה איש מתודי‪ ,‬יסודי וקפדן‪ ,‬אנציקלופדיה של כדורסל‪.‬‬ ‫צבי גרוס ורעיה היו מורים מיומנים שתרמו הרבה‪ .‬רקדנו ריקודי עַם עם גורית קדמן האגדית‪ .‬גם‬ ‫במקצועות העיוניים היה לנו צוות מורים מעולה‪ ,‬שהחדיר בנו ידע תיאורטי רב‪.‬‬ ‫חמישה אישים נוספים במדרשה הותירו בנו רושם‪ ,‬שהקרין על כל חיינו המקצועיים‪ :‬חיים ויין‬ ‫המנהל‪ ,‬אישיות סמכותית; רפאל פנון ויהושע אלוף‪ ,‬מראשי הממסד הספורטיבי והחינוכי בארץ‪,‬‬ ‫המחזור התשיעי – תשט\"ז (‪)1955/6‬‬ ‫‪253‬‬

‫בעלי ידע רחב‪ ,‬שגם פרסמו חומר כתוב רב; ברוך בג‪ ,‬שהוסיף ידע מקצועי וכמהנדס לימד אותנו‬ ‫אודות מתקני הספורט ובהמשך היה היוזם והמקים של מכון וינגייט; דב אלדובי‪ ,‬מורה לאנטומיה‪,‬‬ ‫שהיה הרבה יותר ממורה‪ ,‬בעל שורשים עמוקים בהיבטים המעשיים של הספורט והכשרה רחבה‬ ‫בהיבטים האקדמיים של המקצוע‪.‬‬ ‫המחזור העשירי – תשי״ז (‪)1956/7‬‬ ‫גדעון הוד‬ ‫לא פשוט לחזור לאחור ולנסות לשחזר שנתיים של לימודים‪ ,‬המוגדרות לדעתי כבין השנים היפות‬ ‫ביותר‪ .‬אלו לא היו לימודים מתוך חובה אלא כאלה שהיו עבורנו אתגר וגם ייעוד‪ .‬הלימודים היו‬ ‫משולבים בעבודה לשם מימונם ואף למחיה‪ .‬נדרשו מאמצים לא קלים לעמוד במטלות הלימודיות‪,‬‬ ‫אבל כל החברים והחברות בכיתה עמדו בכך בכבוד‪ .‬הייתה משמעת עצמית‪ ,‬הייתה אווירת לימודים‪,‬‬ ‫רמה הישגית‪ ,‬חברּות‪ ,‬כיבוד הדדי ובסך‪-‬הכול – כיף בלתי פוסק‪.‬‬ ‫יום הלימודים התחיל בשמונה ״חסר חמש דקות״‪ ,‬כפי שנהג שומי לומר‪ .‬שעתיים ראשונות של‬ ‫התעמלות בוקר מתודית ומעשית‪ ,‬עבור לשיעוריהם של המורים הבלתי נשכחים חיים ויין‪ ,‬יהושע‬ ‫אלוף‪ ,‬אוריאל עקביא‪ ,‬יהושע רוזין‪ ,‬פרופ׳ דיקשטיין‪ ,‬חיים תמיר‪ ,‬דב אלדובי ושיעורי האנטומיה‬ ‫שדרשו מאיתנו‪ ,‬בין היתר‪ ,‬רישום מדויק של התחל והאחז של השרירים‪ ,‬וכמובן מיכה שמבן‪,‬‬ ‫חברמן שהיה מגיע לשיעורי הכדורעף רכוב על אופנוע במכנסיים קצרים‪ .‬אבל חוץ מהלימודים היו‬ ‫גם ׳צחוקים׳‪ ,‬כשעבדכם הנאמן היה מחקה את חיים ויין שיצא מהכיתה באמצע השיעור לשיחה‬ ‫טלפונית במשרד‪.‬‬ ‫המחזור העשירי – תשי\"ז (‪)1956/7‬‬ ‫‪254‬‬

‫המחזור האחד‪-‬עשר – תשי״ח (‪)1957/8‬‬ ‫משה הלפרין‬ ‫‪ ‬‬ ‫ימים אחרונים של קיץ‪ ,‬רחוב הירקון בתל‪-‬אביב‬ ‫בפאתי גן העצמאות‪ ,‬שזה עתה הניב דשאים ועצים בירוק‬ ‫על שיפולי הגבעה עומד צריף ארוך ואולם הדומה לאסם‬ ‫ולידו בין העצים והשיחים מסתובבים ׳טיפוסים אפלים׳ מסוממים מסם‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫לתוך המתחם צועדים עלמות ובחורים חטובי גוף‪ ,‬צרובי שמש‬ ‫ואת פניהם מקבל המנהל חיים ויין‪ ,‬המנער את קורי השינה מליל אמש‪.‬‬ ‫כבר ממבט ראשון אפשר להבחין בין המבוגרים חדורי הביטחון‬ ‫לבין ה׳ינוקות׳ שזה עתה סיימו את התיכון‪.‬‬ ‫המבוגרים בעלי ניסיון באתלטיקה‪ ,‬כדורסל‪ ,‬כדורגל ומכשירים‬ ‫בלטו בהישגיהם והבליטו חזה עתיר שרירים‬ ‫והצעירים‪ ,‬שעוד לא יבש החלב על שפתותיהם‬ ‫נסחבו אחריהם וניסו להיאחז בצמרות העצים ובין עליהם‪.‬‬ ‫האתלטים יעל דיטקובסקי‪ ,‬מוישל׳ה הלפרין‪ ,‬שמעון דנאי ויורם גיל‬ ‫איציק פריאל‪ ,‬אדל שאולי‪ ,‬יעקב לויתן ודני אברמסון על המכשירים נתנו תרגיל‬ ‫איליה בר‪-‬זאב‪ ,‬בילי ברקו‪ ,‬אילנה גיסין‪ ,‬ריבה הרשקוביץ והניה בן‪-‬בסט בכדורסל של ׳יום חול׳‬ ‫אהוד בן‪-‬דוד‪ ,‬בלהה מס ורחל וייזל הפליאו במחול‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫ככה זה התחיל‪ ,‬ועם הזמן נוצרו היכרויות‪ ,‬בהפסקות ובהליכה לאיצטדיון המכביה‬ ‫בטיולים השנתיים פרחו רומנים והחברה חגגו ״הללויה״‬ ‫בריקודי עם ובשיעורים של מרגלית‪ ,‬נינה וחרמון נוצר גיבוש בין הבנים והבנות‬ ‫עם חנה ואגנס‪ ,‬רוזין ושמבן הצלחנו גם קשרים לִבְנות‪.‬‬ ‫אצל אלדובי באנטומיה‪ ,‬בן‪-‬יוסף בפדגוגיה וניצן בשיעורי לשון‬ ‫החרדות מעקביא‪ ,‬ויין ואטלס והבדיחות של ברסלבסקי ברגעי לצון‬ ‫צבי גרוס‪ ,‬שומי‪ ,‬חיים תמיר ודיקשטיין תרמו להכשרה‬ ‫הסתכלו עלינו ולאן שהגענו ותודו – היה כיף ולא נורא‬ ‫ובשיעוריו של אלוף‪ ,‬בניתוח מאמצים‪ ,‬כשעל פניו חיוך מרוח‬ ‫צחקנו על \"פיגורות המחוט׳ל\" שצייר על הלוח‪.‬‬ ‫כעת‪ ,‬כשאנו חוגגים יובל לסיום שכלל תנועה‪ ,‬התעמלות ומחול‬ ‫מסכמים‪ ,‬כל אחד עם עצמו‪ ,‬את הקריירה – וניתן לברך על הכול‪.‬‬ ‫‪255‬‬

‫יוסף קרמנדי‬ ‫מחנה יונה – גן העצמאות של היום‪ ,‬אוסף פחונים של מחנה מתקופת המנדט‪ ,‬ובו קומץ מחנכים‬ ‫ומורים שהחליטו להחיות את החינוך הגופני ולהכשיר מורים בישראל‪ .‬לו רק הקירות היו קיימים‬ ‫והיו יכולים לדבר‪ ,‬אפשר היה לכתוב ספר עב כרס‪.‬‬ ‫צוות המורים שעשה את עבודתו בהתלהבות ובמסירות‪ ,‬ראה מטרה אחת לפניו – לגדל דור חדש‬ ‫של מורים שיבינו את חשיבות החינוך הגופני ויעבירו לילדי ישראל את המסר‪ ,‬וכל זה תוך מחשבה‪,‬‬ ‫רגש‪ ,‬מעוף וחדשנות‪.‬‬ ‫אני זוכר את נאום הפתיחה של מחזור י׳‪ .‬ישבנו אז‪ ,‬אוסף של צברים‪ ,‬קיבוצניקים‪ ,‬עירוניים ועולים‬ ‫חדשים‪ ,‬ושתינו בצמא את דברי הפתיחה של חיים ויין‪ .‬את דבריו של אלדובי‪ ,‬ש״יש רמה של‬ ‫וינגייט ויש רמה של אלדובי״‪ ,‬לא הבנו אז‪ ,‬אבל בהמשך למדתי להעריך את דבריו ואת הדרישות‪,‬‬ ‫הקפדנות והשאיפה לשלמות‪ ,‬שהיו מלוות תמיד באנושיות‪ ,‬בהתחשבות ובאהבת הזולת‪.‬‬ ‫זיכרון מאוד אישי יש לי כעולה חדש שלא היה באולפן‪ ,‬לא למד עברית בצורה מסודרת וסיים תיכון‬ ‫בהונגריה‪ .‬התבקשתי על‪-‬ידי בן יוסף לכתוב מבחן בפדגוגיה בשפה ההונגרית‪ .‬המבחן תורגם‪ ,‬ועל‪-‬‬ ‫פי התרגום הוא קבע שהרמה האינטלקטואלית שלי מתאימה להוראה בישראל‪.‬‬ ‫מחנה יונה‪ ,‬על צוות המורים שהרביץ בנו תורה‪ ,‬היה עבורי דוגמה ומופת לכל אורך דרכי כמורה‬ ‫וכמחנך‪ .‬במבט לאחור אני חושב שאפשר להסתכל בגאווה על בוגרי מחזור י׳‪ ,‬ששימשו מאוחר‬ ‫יותר כרכזי מקצוע‪ ,‬מפקחים‪ ,‬סגני מנהלים בבתי‪-‬ספר ומדענים‪.‬‬ ‫מתעמלים מהמחזור האחד‪-‬עשר – תשי\"ח (‪)1957/8‬‬ ‫‪256‬‬

‫המחזור השנים‪-‬עשר – תשי״ט (‪)1958/9‬‬ ‫עודד הכט‬ ‫לפני כחודשיים נפגש מחזור י״ב בביתה של ריבה‪ ,‬תלמידת הכיתה‪ ,‬במלאת יובל שנים לסיום‬ ‫לימודינו במדרשה‪ .‬כמעט כולם הגיעו – שמחים‪ ,‬רעננים ובמצב רוח נהדר; לראות‪ ,‬להיראות ולחוות‬ ‫שוב את החוויות המשותפות שהיו מנת חלקנו לפני ‪ 50‬שנה‪.‬‬ ‫על מי לא דיברנו במפגש המרגש הזה? על מנהלנו האגדי חיים ויין‪ ,‬רוזה המזכירה‪ ,‬ג׳ק איש המשק‪,‬‬ ‫אטלס ״הרס״ר״‪ ,‬דב אלדובי המורה האגדי לאנטומיה‪ ,‬יהושע אלוף הנהדר‪ ,‬מיכה שמבן ואחרים‪.‬‬ ‫מורים אחד אחד‪ ,‬שעשו הכול כדי להרביץ בנו תורה‪.‬‬ ‫עקרון הזיכרון הסלקטיבי פועל אצל כולנו בהצלחה רבה‪ .‬לא יאומן איך היינו רצים ממתקן למתקן‬ ‫באזור תל‪-‬אביב‪ ,‬והכול ברגל‪ .‬מבריכת גורדון לאיצטדיון המכביה ולמקומות אחרים‪ .‬ולמרות הכול‪,‬‬ ‫המחזור שלנו זכה ׳בגדול׳‪ .‬זכינו ל׳אחלה׳ מורים‪ ,‬כל אחד אגדה בפני עצמה‪ ,‬שכמותם חסרים לנו‬ ‫כיום‪ .‬זכינו להיות המחזור הראשון שהחל לעבוד בהוראה כבר בשנת הלימודים השנייה (בעיקר‬ ‫בגלל מחסור במורים)‪ ,‬וזכינו גם להיות המחזור הראשון שערך את מסיבת הסיום שלו במכון וינגייט‪,‬‬ ‫שהוקם זה עתה‪.‬‬ ‫קשה להעלות על הכתב את הרגשות שצפו במפגש האחרון של מחזורנו‪ .‬עצם הפגישה חיממה את‬ ‫הלב‪ ,‬וטוב היה להעלות זיכרונות מתקופה כה רחוקה‪ .‬חשוב לי להדגיש כאן שהיינו כיתה נהדרת‪,‬‬ ‫שהצטיינה ביחסי חברות אישיים שנמשכים עד עצם היום הזה‪ .‬השקענו באנשים‪ ,‬לא רק אז אלא‬ ‫גם הרבה אחר‪-‬כך – כמורים וכבעלי תפקידים אחרים שנשא כל אחד מאיתנו ברבות הימים‪.‬‬ ‫המחזור השנים‪-‬עשר – תשי\"ט (‪)1958/9‬‬ ‫‪257‬‬

‫המחזור השלושה‪-‬עשר – תש״ך (‪)1959/60‬‬ ‫חניתה גלמור (יונקלר)‬ ‫אנחנו מחזור י״ג‪ ,‬שהתחיל את השנה הראשונה ללימודים ב״מחנה יונה״ וסיים את השנה השנייה‬ ‫במכון וינגייט‪ .‬אני זוכרת את ועדת הקבלה שבה ישבו מר ניצן‪ ,‬המורה ללשון‪ ,‬וגברת חנה פופובסקי‪,‬‬ ‫ואני הייתי אמורה לספר על אירוע תרבותי שבו נכחתי‪ .‬בחינות בכושר גופני אינני זוכרת שעשיתי‪.‬‬ ‫האם רצו שהמורים לחינוך גופני יהיו רק אנשי תרבות?‬ ‫התחלנו את השנה בהרכב של ‪ 26‬בנות ו‪ 28-‬בנים‪ .‬רוב הבנות היו לפני צבא‪ ,‬ולכן אין פלא ששבע‬ ‫בוגרות הצבא שבינינו נחשבו לזקנות‪ .‬אחד הדברים הזכורים לי הוא המירוץ האין‪-‬סופי ממתקן‬ ‫למתקן‪ .‬שיעורי האתלטיקה התקיימו באיצטדיון המכביה בצפון תל‪-‬אביב‪ ,‬וריקודי עם עם שלום‬ ‫חרמון ורן אלדמע במרתף ישן ברחוב הירקון‪.‬‬ ‫ובאשר למורים‪ ,‬אני זוכרת את שומי מסתובב עם התוף הנצחי‪ ,‬את חנה פופובסקי‪ ,‬ה׳ליידי׳‪,‬‬ ‫ששמרה תמיד על דיסטנס מאיתנו‪ ,‬ואת אגנס קלטי שאך זה הגיעה ארצה כאלופה אולימפית‬ ‫ותמיד התלוננה על ממדי הישבן של הבנות‪.‬‬ ‫המחזור השלושה‪-‬עשר – תש״ך (‪)1959/60‬‬ ‫‪258‬‬

‫עפרה (וינרב) גלעד‬ ‫‪ 50‬שנה זה ּפרק זמן שלא הֹולך ּברגל‬ ‫ ‬ ‫הלירה גם עברה שינּוי‪ִ ...‬קיבלה צּורה של שקל‪.‬‬ ‫אתה יֹושב ּומתעמק‪ּ ,‬בדעתך חֹוּכך‬ ‫ישנם ּפה יחד מסביב מיטב דֹור ההמשך‪.‬‬ ‫אחד מֹורה ותיק מאֹוד‪ ,‬שני ּכבר מנהל‬ ‫שלישי נסע ל‪-‬יּו‪ֵ .‬אס‪ֵ .‬איי שם דוקטור לקּבל‪.‬‬ ‫אחת ּבכלל שינתה ּכיוּון – הפכה קרמיקאית‬ ‫אחרת‪ :‬״לא רֹוצה יֹותר!״‪ ,‬והיא עקרת ּבית‪.‬‬ ‫אז נעצֹור לרגע קט‪ ,‬נביט אז לאחֹור‬ ‫עם התאים האפורים גם ננסה ִלזּכֹור‬ ‫איך זה התחיל? ּבתל‪-‬אביב‪ ,‬בגן העצמאּות‬ ‫ועֹוד רצּו שנהיה – מֹורים להתעמלּות!‬ ‫אּולם ענק עם גג של ּפח‪ ,‬ארֹוך וגם מּוצק‬ ‫ּולידֹו שם ּבהמשך צמּוד חדרֹו של ג׳ק‪.‬‬ ‫ושתי ּכיתֹות שם ּבּכניסה‪ ,‬המזּכירּות ממּול‬ ‫ּו ִמּבחּוץ רחֹוב ירקֹון שימש ּכקו הגבּול‪.‬‬ ‫ִמצד שני ים התיכֹון‪ּ ,‬כבר אז ּכמֹו ריביירה‬ ‫ולך תלמד גּוף האדם‪ ...‬לצֹורך הקריירה‪.‬‬ ‫והקֹונפליקט היה עצום‪ּ ,‬בלתי נסבל אּולי‬ ‫רק ויין היה קורא ּבקֹול‪ :‬״ּבֹוא ַלי‪ּ ,‬בֹוא ַלי‪ּ ,‬בֹוא ַלי״‪.‬‬ ‫שלב שני‪ ,‬חמּור יֹותר‪ ,‬היה אפילּו טראגי‬ ‫ּכשהּבנֹות שם הסתדרּו להתעמלּות עם ַאגִי‬ ‫אז לא הבנ ָת שּום מילה גם אם ַחזְ ָרה שנית‬ ‫תמיד שמע ָת הּונגרית‪ ,‬אנגלית וקצת עברית‪.‬‬ ‫זאת יש ללמֹוד ּכך ּבעל‪ּ-‬פה‪ ,‬לחזֹור ּולהפליג‬ ‫ּכי ״ ַהא ּב ַהא ת ְליָא״ ו‪-‬״לֵיית ַמאן דּפ ִליג״!‬ ‫אז לא חשבּו על התנתקּות‪ ,‬גם לא על אֹוטֹונֹומיה‬ ‫ואנּו ּכך‪ ,‬מעל הּכול – למדנּו אנטומיה‪.‬‬ ‫המֹון ספרים‪ ,‬מּפֹות על קיר – קראּו לזה תרגיל‬ ‫שם ּבזּוגֹות (מיששנו גם) אן‪-‬פס ּוּבּפרֹופיל‪.‬‬ ‫היֹום שֹומעים רּוסית יפה ולפעמים גרּוזינית‬ ‫‪259‬‬

‫ּבמדרשה ׳אכלּו אֹותה׳ – הּכול רק בלטינית‪.‬‬ ‫וזה היה קשה מאֹוד‪ ,‬אפילּו קצת נֵ ְרבֹוזִיס‬ ‫לּו ְמּ ַבגֹו‪ַ ,‬ל ְק ִרי ַמאלֶה‪ּ ,‬כּולם חטפּו ְסקֹוליֹוזִיס‬ ‫ִלבסֹוף‪ ,‬שנה עברה‪ ,‬סיימנּו‪ ...‬לראשֹונה‬ ‫מלאי תקווה נפרדנּו אז ממחנה יֹונה‪.‬‬ ‫שנה שנייה‪ִ ּ ,‬ב ְמכֹון וינגייט‪ ,‬הּכול ּכבר ִהשתנה‬ ‫ִמ ְבנִים יפים‪ּ ,‬בשתי קֹומֹות‪ּ ,‬כֵמֹו שּ ָבג ּבנה‬ ‫ּפרחים לצד המדרכֹות‪ ,‬הּכל נראה ַשרמנטי‬ ‫ּכשמסביב המֹון דשאים‪ .‬תֹודּו‪ ...‬היה רֹומנטי!‬ ‫וכך‪ּ ,‬באווירה ּכזּו‪ ,‬הראש על הּכתף‬ ‫הֹוספנּ ֹו להרּבֹות חכמה עם ד״ר ּבן יֹוסף‬ ‫גם זִמרי‪ ,‬איש המפעלים‪ ,‬היה מֹורה חשּוב‬ ‫והּוא‪ ...‬ישב על השּולחן‪ ,‬רגליים ּבשילּוב‪.‬‬ ‫למדנּו עֹוד הרבה דברים אז ּבאֹותה שנה‬ ‫ּבכדּורעף‪ּ ,‬בכדּורסל‪ ,‬אפילּו בגדנ״ע‪.‬‬ ‫ּוכ ֵדי שלא נלך ּבטל הֹוסיפו קצת תרּפיה‬ ‫על ּכל צרה שלא תבֹוא‪ ...‬דחפּו גם גיאֹוגרפיה‪.‬‬ ‫ּבפיזיֹולֹוגיה ִלפעמים תפסנּו מין ִתסּכּול‬ ‫ּכשלמדנּו על ִתפקּוד מערכת העיּכּול‬ ‫וכך‪ ,‬עם ּבטן מקרקרת מּכל הטעמים‬ ‫הּכול עבר ונשתּכח – בריקודי עמים‪.‬‬ ‫זּוגֹות זּוגֹות‪ּ ,‬במעגל‪ ,‬שּורֹות חזיתיֹות‬ ‫עקב אצּבעֹות‪ ,‬מחיאֹות ּכף – לפי ההנחיֹות‬ ‫ּבסיּבּובים ּובקידֹות‪ ,‬ממש ּכמֹו ּ ָבלרינה‬ ‫ללא ספק ואך ורק‪ּ ...‬באשמתה של נִינה!‬ ‫אז ּבקיצּור‪,‬‬ ‫היּו שנים יפֹות‪ ,‬רֹואים זאת ּבבירּור‬ ‫ֵהיטבנּו להנחיל חינּוך לגּוף ולּכדּור‬ ‫קיּבלנּו נכס שאהבנּו‪ ,‬אֹותֹו נתּנּו מתנה‬ ‫התֹוצאֹות – רֹואים היֹום ּבכל המדינה‪.‬‬ ‫‪260‬‬

‫המכללה שלי‬ ‫שנת הלימודים הראשונה שלי‪ :‬שמחה ומשובת נעורים‬ ‫אפרת אמיר‬ ‫כאשר נתבקשתי לספר זיכרונות מימי לימודיי הרגשתי חלק מההיסטוריה‪ .‬להעלות זיכרונות‬ ‫משבעים שנות חיי ובזיקה למכללה האקדמית בוינגייט זה כמו לעסוק בחפירות ארכיאולוגיות‪.‬‬ ‫אבל אני מרגישה ִשמחה ואפילו געגועים להזדמנות לנבור בחפירות עברי‪ ,‬הקשורות בקשר הדוק‬ ‫לקורותיו של בית המדרש‪-‬המכללה בוינגייט‪.‬‬ ‫השנה ‪ ,1943‬ואני תלמידה בבית‪-‬הספר התיכון החקלאי בפרדס חנה‪ ,‬מיסודו של אבי – צבי‬ ‫בוטקובסקי (שהיה נשיא התאחדות האיכרים)‪ .‬באותה עת גיליתי חיבה רבה לנושא הביולוגיה‪,‬‬ ‫ותכננתי להעמיק בו באוניברסיטה‪ .‬הימים ימי סיום מלחמת העולם השנייה‪ .‬גלי העלייה לארץ‬ ‫בעיצומם ועמם הצורך במורים בתחומי דעת שונים‪ .‬פנייה שהגיעה אליי מבית‪-‬הספר בפרדס חנה‬ ‫ללמד שם ביולוגיה טרפה את הקלפים‪ ,‬ולאחר מסע שכנועים ויתרתי על תוכניות הלימודים שלי‬ ‫והתחלתי ללמד ביולוגיה‪ ,‬ללא כל הכשרה אקדמית‪ ,‬בכיתות התיכון ומאוחר יותר גם בכיתות ז׳‪-‬ח׳‪.‬‬ ‫בעודי מתלבטת באשר ללימודים באוניברסיטה נפטר אבי (בגיל ‪ ,)57‬וג ָבר בי הצורך ללמוד מקצוע‬ ‫שיאפשר לי עצמאות כלכלית‪ .‬מפי חבר נודע לי על פתיחת קורס שנתי להכשרת מורים לחינוך‬ ‫גופני‪ .‬אהבָתי לספורט ותמיכתו הנמרצת של אותו חבר הביאו אותי לפגישה עם ד״ר סימון ועם ברוך‬ ‫בג‪ ,‬ממובילי המסגרת החדשה (עד אז‪ ,‬מי שרצה ללמוד חינוך גופני עשה זאת בדנמרק)‪ .‬הם הזמינו‬ ‫אותי להשתתף בקורס שבועי שהתקיים בתנאי שדה – מעין ׳גיבושון׳ שנועד למיון המועמדים‪.‬‬ ‫נהניתי מאותו גיבושון (הייתי אתלטית מצטיינת)‪ ,‬ואף סיימתי את שבוע המיון בהצלחה וזכיתי‬ ‫בכרטיס כניסה לקורס המיוחל‪ .‬את הקורס ניהל חיים ויין‪ ,‬שבהתנהגותו נתן דוגמה אישית למה‬ ‫שנדרש מבאי הקורס‪ :‬משמעת‪ ,‬דייקנות ודבקות במטרה‪ .‬זכורה לי גם דמותו של יהושע אלוף‪,‬‬ ‫שכיהן אז כמפקח על החינוך הגופני בבתי‪-‬הספר‪.‬‬ ‫מאחר שהקורס התקיים בתל‪-‬אביב העתקתי אליה את מגוריי‪ .‬אימי‪ ,‬שהייתה שרויה עדיין באבל‬ ‫על מות אבי‪ ,‬לא ששה לשינוי הצפוי – שהייה של שישה ימים בשבוע בתל‪-‬אביב (בדירה שכורה)‬ ‫ועוד במכנסי התעמלות קצרים שאינם יאים לבת ישראל כשרה‪.‬‬ ‫היינו כ‪ 38-‬אנשים בקורס‪ .‬נדדנו בין ‪ 15‬אתרי לימוד שונים כמו סמינר לוינסקי ברח׳ בן יהודה‪ ,‬ביה״ס‬ ‫הכרמל‪ ,‬איצטדיון המכביה ועוד‪ .‬עשינו זאת ברגל‪ ,‬באופניים ובאוטובוסים‪ .‬לא זכור לי שהתלוננו‬ ‫על התנאים‪ ,‬על עייפות או על קיפוח וחוסר התחשבות‪ .‬אינני יכולה שלא להשוות זאת לתלונות‬ ‫שהעלו בפניי תלמידיי במכללה בוינגייט‪ ,‬כאשר נדרשו לעבור מאולם אחד למשנהו – כולם בשטח‬ ‫מכון וינגייט‪...‬‬ ‫ההתלהבות ותחושת החלוציות המקצועית שנתלוותה ללימודינו כיסו על כל קושי פיזי או אחר‪.‬‬ ‫‪261‬‬

‫למדנו בשמחה ובהנאה‪ ,‬אף שלא היה לנו זמן פנוי למסיבות ולטיולים‪ .‬אהבנו את מה שבחרנו‬ ‫וחיכינו לרגע שבו נוכל להנחיל זאת לתלמידינו‪ .‬לימים סיפר לי אורי זמרי שהוא חישב ומצא שמספר‬ ‫השעות שנלמדו אז בשנה אחת תאם את מספר השעות שנלמדו שנים אחר‪-‬כך במהלך שנתיים‪.‬‬ ‫הייתה משובת נעורים והיו גם מעשי קונדס‪ .‬זכור לי שיום אחד‪ ,‬בגמר הלימודים‪ ,‬חבורה של חמישה‬ ‫בנים (קראנו להם ׳חמשת הגיבורים׳‪ :‬מוסקה מוסטון‪ ,‬אברהם מרגולין‪ ,‬אפרים שפירא‪ ,‬׳שומי׳ ואת‬ ‫החמישי שכחתי) התחבאה מאחורי ״הצפרדע״ – כך כונתה בפינו מכוניתו של יהושע אלוף‪ ,‬במטרה‬ ‫למנוע ממנה לזנק לאחר התנעתה‪ .‬אלוף‪ ,‬שבעצמו היה אלוף התחכום‪ ,‬הבחין בהם והתחיל לנסוע‬ ‫אחורנית‪...‬‬ ‫מאותם ימים זכור לי מעשה הקונדס של מוסקה מוסטון ז״ל‪ ,‬שבגללו הורחק מהלימודים לתקופת‬ ‫מה‪ .‬בזמן בילוי בסרט באחד מבתי הקולנוע בתל‪-‬אביב התערב מוסקה עם אחד החברים‪,‬‬ ‫שבהפסקה הוא יעלה על הבמה ויחצה אותה כשהוא הולך על ידיו‪ .‬אמר ועשה‪ .‬הקהל שנכח באולם‬ ‫הריע לו‪ ,‬ואנחנו‪ ,‬חבריו‪ ,‬חגגנו‪ ...‬הדבר הגיע לידיעת הנהלת הקורס‪ ,‬וזו החליטה להשעותו מלימודים‬ ‫לכמה שבועות בעקבות התנהגות שאינה הולמת מורה לעתיד‪ .‬גם הפניות של חבריו ללימודים ואמו‬ ‫האלמנה למחול לו על המעשה לא עזרו‪ .‬כזכור לכל מי שהכירֹו‪ ,‬מוסקה היה תלמיד מצטיין בכל‬ ‫תחומי הלימוד – המעשיים והעיוניים כאחד‪ .‬הוא המשיך בלימודים אקדמיים בארה״ב‪ ,‬ולימים‬ ‫התפרסם בזכות תרומתו לתובנות דידקטיות הקשורות להוראת החינוך הגופני‪ .‬מוסקה שמר על‬ ‫קשר עם נווטי המכללה‪ ,‬והיה שותף לכנסים בין‪-‬לאומיים שקיימה המכללה בתקופתם של דוד‬ ‫אלדר וצביקה ארצי‪ .‬באחד מביקוריו בארץ הוא היה אורח בביתי והזכיר בהתרגשות רבה את דבר‬ ‫הרחקתו מקורס ההכשרה בניהולו של ויין‪...‬‬ ‫זו הייתה השנה הראשונה שלי בדרך ארוכה בת ‪ 60‬שנות עשייה חינוכית‪ ,‬משופעת בחוויות‬ ‫הקשורות בחינוך‪ ,‬בהוראה‪ ,‬בהנחיה‪ ,‬בלימוד ובכתיבה‪ ,‬רובן ככולן קשורות לבית המדרש ואחר‪-‬כך‬ ‫למכללה למורים בוינגייט‪ .‬בחלק גדול משנות עבודתי היא הייתה לי כבית שני‪.‬‬ ‫ביתי השני‪ :‬המכללה לדורותיה‬ ‫אורי אפק‬ ‫לכל אדם יש ״שרשרת בתים״‪ ,‬על‪-‬פי סדר חשיבותם והזמן שהוא מבלה בכל אחד מהם‪ .‬המדרשה‪,‬‬ ‫שתחילתה ב״מחנה יונה״ בתל‪-‬אביב והמשכה במכללה האקדמית בוינגייט‪ ,‬היא ביתי השני‪ .‬מאז‬ ‫צעדיי הראשונים לפני יותר מ‪ 60-‬שנה‪ ,‬בקיץ ‪ ,1952‬כשצעדתי אל בית מדרשו‪ ‬של חיים ויין‪ ,‬ועד‬ ‫עצם היום הזה – אני שם‪ ,‬בבחינת ״כאן נולדתי‪ ,‬כאן נולדו לי ילדיי‪...‬״‪ ,‬כי הרי כאן צמחתי‪ ,‬גדלתי‬ ‫והתפתחתי‪ ,‬כאן למדו רעייתי דליה ובן‪ ‬הזקונים אלון‪ ,‬ולכאן‪ ‬כבר פוזלים כמה מנכדיי‪ .‬כמו תמיד‪,‬‬ ‫מהדהדת באוזניי אמירתו‪ ‬של אפלטון‪ :‬״בשעה של משחק אתה עומד על טיבו של אדם יותר‬ ‫מאשר בשנה של שיחות״‪...‬‬ ‫‪262‬‬

‫ואכן‪ ,‬היו לי כאן אין‪-‬ספור שעות של ״משחק בצד שיחות״‪ .‬ששת מנהלי המדרשה‪-‬מכללה‬ ‫לדורותיהם היו לי לתלמידים‪ ,‬מורים‪ ,‬עמיתים‪ ,‬חברים וגם – אורים ותומים‪:‬‬ ‫חיים ויין‪ ,‬שתקע יתד ‪ 8‬שנים טרם הכרתיו‪ ,‬בזמן שניכרו היטב אותות מלחמת העולם השנייה‬ ‫(המחזור הראשון למד בשנת ‪ 1944/45‬עם ‪ 37‬חניכים – ׳פאר היצירה')‪ .‬ויין יצר יש מאין‪ .‬ביוזמתו‪,‬‬ ‫בתושייתו‪ ,‬בניסיונו ובחוכמתו הוליך ‪ 13‬מחזורים‪ ,‬עד שנקלט המחזור הראשון במכון וינגייט ב‪1-‬‬ ‫בספטמבר ‪ .1959‬איסר וגנר‪ ,‬ממשיכו של ויין‪ ,‬עולה חדש מפולין‪ ,‬שהשכיל לשלב בין מנטאליות‬ ‫ומסורת מזרח אירופית עם מציאות ישראלית ואקדמיזציה ראשונית‪ ,‬ותוך כדי כך הופך מנקלט‬ ‫לקולט‪ ,‬מתגבר על ׳עוינות׳ מסוימת מצד המקומיים ולמעשה סולל את הדרך לכיוונים חדשים‪.‬‬ ‫דוד אלדר מירושלים‪ ,‬בוגר מחזור ג׳ (‪ ,)1949/50‬שירד אלינו עם רעייתו ראומה ושינה את חייו ואת‬ ‫החינוך הגופני בארץ‪ .‬הוא יצא לדרך‪ ,‬כסטודנט‪ ,‬יחד עם עצמאותה של המדינה‪ ,‬ובמשך חצי שנות‬ ‫דור הפך את המכללה למוסד על‪ .‬הוא הפריח את האקדמיזציה‪ ,‬פתח את השערים לעולם הרחב‪,‬‬ ‫פיתח חיי חברה בצד למידה‪ ,‬יזם אירועים חברתיים בצד תארים אקדמיים ועוד ועוד‪ .‬אלפי‪ ‬הבוגרים‬ ‫שיצאו מבית מדרשו השתלבו במערכת החינוך והשפיעו רבות על תלמידי ישראל‪.‬‬ ‫אלדר העביר את מקל השליחים לסגנו‪ ,‬צביקה ארצי‪ ,‬בוגר מחזור כ׳‪ ,‬שסיים את המכללה בתקופת‬ ‫מלחמת ששת הימים‪ .‬כיד ימינו של אלדר הוא הכיר היטב את הנעשה‪ ,‬המשיך בדרכו ואף חיזק‬ ‫ופיתח את המכללה‪ .‬הדברים באו לידי ביטוי גם בהעלאת רמת הלימודים‪ ,‬בפיתוח המבנים והציוד‪,‬‬ ‫בקידום טכנולוגיות חדשות ובשילוב בין ׳מגדל השן׳ למציאות בשטח‪ .‬גם אם לוו צללים את סיום‬ ‫תפקידו‪ ,‬צביקה ייזכר כאיש חינוך וארגון למופת‪ .‬מיכאל שגיב הוא מופת של אדם שלא נולד‬ ‫עם ׳כפית של זהב׳‪ ,‬אך ידע לבנות את עצמו בעשר אצבעותיו‪ .‬הוא לימד את כולנו שגם איש‬ ‫כדורגל (שפעל באזור‪ ‬העמקים ובבית שאן) עשוי להיות איש מדע בעל שם עולמי ולהוות מודל‬ ‫לחיקוי‪ .‬במהלך כהונתו הוא פיתח את תהליך האקדמיזציה וקידמו כמיטב יכולתו‪ ,‬אך סיים את‬ ‫התהליך בטרם עת‪ .‬רוני לידור‪ ,‬המנהל הנוכחי‪ ,‬המתקדם והמודרני‪ ,‬אופטימי ומאיר פנים‪  ,‬ועל‬ ‫הצלחותיו תעיד העובדה שצר המקום במכללה מלקלוט את כל‪  ‬המעוניינים להצטרף לשורותיה‪.‬‬ ‫גם‪  ‬שביעות הרצון של סגל המורים וצוות העובדים מהווה סממן להצלחה‪ .‬מעייניו של רוני נתונים‬ ‫להגברת האקדמיזציה‪ ,‬תוך שיתוף הגופים המתאימים ופתיחת שערי המכללה לכוח אדם ראוי‪.‬‬ ‫שלמה בן‪-‬גל החליף את דוד‪-‬בן סירא כסגן ראש המכללה‪.‬‬ ‫שימשתי במגוון תפקידים במכללה‪ ,‬והתרומה‪ ‬הייתה הדדית לאורך כל הדרך‪ .‬הייתי מורה לכדורעף‪,‬‬ ‫מחנך כיתה‪ ,‬סגן מנהל‪ ,‬מורה למשחקי תנועה ולארגון ומינהל בספורט‪ .‬בין השו״תים שלי היו‬ ‫נושאים כמו מבנה הספורט בארץ ובעולם‪ ,‬התנועה האולימפית והמשחקים האולימפיים‪ ,‬ועדות‬ ‫בספורט ועוד‪ .‬במקביל‪ ,‬שימשתי כמאמן נבחרות ישראל בכדורעף‪ ,‬שופט בין‪-‬לאומי‪ ,‬מפקח על‬ ‫החנ״ג‪ ,‬מנכ״ל הוועד האולימפי ויועץ לוועדת החינוך והספורט של הכנסת‪ .‬‬ ‫מאחר שהייתי מעורב בייזום ובהובלה של כמה מהחגיגות הגדולות במכללה (טקסי סיום‪ ,‬פגישות‬ ‫בוגרים‪ ,‬טקס חצי יובל ועוד)‪ ,‬אביא בקצרה כמה מדבריי שנאמרו באותם אירועים‪ :‬מנקודת ראות‬ ‫של תלמיד‪ ,‬מורה‪ ,‬מפקח‪ :‬״החלק העיוני עולה על המעשי בצורה ניכרת‪ .‬בהתחשב בכך שחניכי‬ ‫‪263‬‬

‫העבר היו שונים אף הם מסתמנת העובדה שחניך המסיים היום מוכן פחות לעבודה מיידית‪ .‬הוא‬ ‫אמנם בעל מטען כללי וידע רציני‪ ,‬אך תקופת התאקלמותו בבית‪-‬הספר ארוכה יותר‪ .‬עם זאת‪ ,‬דעתי‬ ‫האישית היא שהמציאות של היום עדיפה״ (מתוך החוברת ״בית המדרש למורי החינוך הגופני״‪,‬‬ ‫חגיגת ה‪.)1970 – 25-‬‬ ‫״בוגרינו מחזיקים ברוב עמדות הפיקוח‪ ,‬הארגון והניהול של מערכות החינוך ‪ ‬הספורטיבי בישראל‪...‬‬ ‫לרובם יש גאוות יחידה‪ ,‬ושבט מורי החינוך הגופני מאוחד‪ ‬יותר מכל סקטור חינוכי אחר‪ .‬בכך אין‬ ‫׳אשם׳ יותר מבית היוצר – המכללה!״ (מתוך ״החינוך הגופני והספורט״‪ ,‬שהוקדש ליובל המכללה‪,‬‬ ‫יוני ‪.)1994‬‬ ‫ימי בראשית‬ ‫גלעד ויינגרטן‬ ‫בקיץ ‪ ,1959‬מיד עם השחרור מצה״ל‪ ,‬החל התהליך שעליו חלמתי מילדות והמלווה אותי עד עצם‬ ‫היום הזה‪ ,‬כאשר התייצבתי‪ ,‬בדחילו ורחימו‪ ,‬לבחינות הכניסה המעשיות כדי להיות ראוי ללימודים‬ ‫במדרשה לחינוך גופני‪ .‬הבחינות נערכו באיצטדיון המכביה (ז״ל)‪ ,‬ליד שפך הירקון‪ ,‬שהיה מוכר לי‬ ‫היטב כאתלט פעיל‪ .‬נדרשנו לרוץ מהר והרבה‪ ,‬לקפוץ רחוק וגבוה‪ ,‬לזרוק רחוק ולהוכיח גמישות‪,‬‬ ‫כוח וקואורדינציה‪ .‬לספורטאים שבינינו לא הייתה כל בעיה להתמודד עם הסטנדרטים הנוקשים‪,‬‬ ‫אך היו גם כאלה שהתקשו‪ ,‬וניכר היה שהתכוננו כדבעי לאתגר‪ .‬אכן‪ ,‬היו ימים שבהם כדי להימנות‬ ‫עם המתקבלים למדרשה צריך היה להפגין כושר ספורטיבי ויכולת גופנית ראויה‪...‬‬ ‫בספטמבר ‪ 1959‬התכנסנו‪ ,‬המאושרים‪ ,‬במכון וינגייט‪ ,‬שזה עתה פתח את שעריו‪ ,‬והיינו למחזור‬ ‫הראשון שהחל וסיים בו את לימודיו‪ .‬התנאים הפיזיים שהציע לנו המכון באותם ימים לא היו‬ ‫עוברים היום שום ועדת ביקורת‪ ,‬בפרט עבור אלה שגם התקבלו למגורים בפנימיית המכון‪ .‬זו כללה‬ ‫בניין מגורים בודד‪ ,‬חשוף לרוחות הים‪ ,‬שכלל שמונה חדרי מגורים קטנטנים – ארבע מיטות בנות‬ ‫קומותיים לחדר‪ ,‬שירותים ומקלחות משותפים‪ ,‬מים קרים במקלחות גם בחורף וסככה על תקן של‬ ‫חדר אוכל‪ .‬אך מה כל אלה לעומת הרוח של חבורת צעירים וצעירות שהספורט בוער בעצמותיהם?‬ ‫המכון‪ ,‬בימי בראשיתו‪ ,‬כלל כמה מדשאות‪ ,‬אולם ספורט לא תקני אחד (נורמן)‪ ,‬מגרש כדורסל‬ ‫חשוף לשמש ולגשם ומגרש כדורגל המוקף במסלול ריצה מכוסה בכורכר ובחצץ‪ .‬במדרשה של אז‬ ‫למדנו שנתיים‪ ,‬שבסופן הוסמכנו כמורים לחינוך גופני במערכת החינוך‪ ,‬אך שלא כמו היום‪ ,‬מרביתנו‬ ‫חלמנו על היום שבו נתייצב בבית‪-‬ספר כלשהו כדי להנחיל את המקצוע המקודש לילדים ולבני‬ ‫הנוער‪.‬‬ ‫שמונים תלמידים איכלסו את הכיתות‪ .‬אנחנו – ארבעים תלמידי שנה א׳ ועוד ארבעים תלמידי שנה‬ ‫ב׳‪ ,‬שכבר השלימו שנה ראשונה במחנה יונה בתל‪-‬אביב (היום אזור הילטון וגן העצמאות) ואולצו‬ ‫לנדוד צפונה אל המכון‪ .‬כאמור‪ ,‬חלק ניכר מהתלמידים היו ספורטאים פעילים‪ ,‬ביניהם אלופי ישראל‬ ‫‪264‬‬

‫במגוון מקצועות אישיים כמו אתלטיקה‪ ,‬שחייה‪ ,‬התעמלות‪ ,‬קליעה‪ ,‬טניס ושחקנים ידועים בענפים‬ ‫קבוצתיים‪ .‬המיעוט שלא הגיע מעולם הספורט נחשב‪ ,‬באופן בלתי רשמי‪ ,‬ל׳דרג שני׳‪ ,‬ללא כל קשר‬ ‫לציונים בלימודים העיוניים‪.‬‬ ‫בשנת הלימודים הראשונה חלקנו ארבעה את החדר הפצפון בפנימייה‪ :‬משה אנגל (היום ד״ר‬ ‫משה עין‪-‬גל) – אלוף ישראל בקפיצה לגובה‪ ,‬שחקן כדורסל בליגה הלאומית וכדורעפן מצטיין‬ ‫שנהג להעסיק את עצמו‪ ,‬רוב הזמן‪ ,‬בפתרון בעיות במתמטיקה ובפיזיקה‪ .‬לימים‪ ,‬הוא יסיים את‬ ‫התואר השלישי בפיזיקה בטכניון‪ ,‬יעשה פוסט‪-‬דוקטורט באוניברסיטת סטנפורד בארה״ב ויפַתֵחַ‬ ‫את המכשיר המרסק אבנים בכליות ובכיס המרה המצוי במרבית בתי החולים בעולם‪ .‬רובי קליין –‬ ‫אתלט וכדורעפן מצטיין‪ ,‬יונתן מרזר – פנטומימאי ואתלט שיהפוך לבמאי תיאטרון מפורסם‪ ,‬ואנוכי‬ ‫– אצן וקופץ לגובה ולמרחק‪ ,‬חבר נבחרת ישראל באתלטיקה‪ .‬בשנה השנייה החליף את רובי חנוך‬ ‫ברקון‪ ,‬חבר נבחרת ישראל בכדורסל‪ ,‬ואיציק לוי – אלוף ישראל בקפיצה במוט ובריצת משוכות את‬ ‫מרזר‪ .‬לימים ייבחר איציק כמורה לחינוך גופני של המילניום וישמש כמאמן הכושר הגופני הנערץ‬ ‫של סיירת מטכ״ל‪.‬‬ ‫רובי קליין נפטר בארה״ב ומרזר שנים לאחר מכן‪ .‬אחרי פטירתו הרמתי טלפון למשה עין‪-‬גל כדי‬ ‫להרגיע אותו שלמלאך המוות‪ ,‬שכבר ביקר פעמיים בחדר שלנו משנה א׳‪ ,‬ייקח עוד הרבה זמן עד‬ ‫שיבקר בו שוב‪...‬‬ ‫חלק מן הדמויות הבולטות של המכון והמדרשה דאז ראויים להתייחסות מיוחדת‪ ,‬אך לא לפני‬ ‫שאדגיש כי בתחילת הדרך‪ ,‬שלא כמו היום‪ ,‬נחשבו המכון והמדרשה כגוף אחד בעל מטרות זהות‪.‬‬ ‫לימים ייפרדו‪ ,‬לצערם של רבים‪ ,‬הדרכים והמטרות‪...‬‬ ‫ברוך בג – איש חזון ומעש‪ ,‬מקימו ומנהלו הראשון של המכון‪ ,‬שהסתובב לו כל הזמן בשבילי המכון‬ ‫כדי להרים כל פיסת נייר‪ ,‬לגעור בנו לבל נדרוך על הדשאים שנועדו‪ ,‬לטעמו‪ ,‬ליופי ולא חלילה למדרך‬ ‫רגל‪ ...‬אז לא ידענו שבעצם כל העת הזאת ׳שבר׳ ברוך בג את ראשו כיצד למלא את קופתו הריקה‬ ‫של המכון וכיצד להשיג אמצעים ותרומות להמשך פיתוחו‪.‬‬ ‫צ׳יבי בראון – האחראי למוסד החשוב ביותר במכון – המטבח‪ ,‬שהיה בעברו כדורגלן מצטיין בחו״ל‪.‬‬ ‫הוא נהג‪ ,‬למרות חסכנותו של מנהל המכון‪ ,‬להחביא נתחי בשר בצלחותיהם של הספורטאים‬ ‫האהובים עליו (אנו כינינו אותם ״צוללות״)‪.‬‬ ‫חיים ויין – המנהל המיתולוגי של המדרשה‪ ,‬שכל השכלתו בנושא הסתכמה בקורס קצר בבית‪-‬‬ ‫הספר לחינוך גופני בדנמרק ובעסקנות ספורט במכבי‪ .‬עבורנו הוא ייצג את הקו הנוקשה והסדר‬ ‫הפרוסי בלוויית המון הומור וטּוב לב‪.‬‬ ‫יהושע אלוף – לימים חתן פרס ישראל לתרבות הגוף‪ ,‬בין היתר בזכות היותו אחד מיוזמי מפעל‬ ‫המכביה‪ .‬הוא לימד אותנו את ״תורת התנועה״ – מעין ביומכניקה להמונים ללא פיזיקה ומתמטיקה‪.‬‬ ‫איציק מנדלברוד – המורה לאתלטיקה (וגם מאמני האישי)‪ ,‬שניסה בכל כוחו‪ ,‬ולרוב בהצלחה‬ ‫מוגבלת‪ ,‬ללמד את התלמידים לחשוב‪ ,‬להבין ולנתח‪ ,‬בעזרת עקרונות ביומכניים בסיסיים‪ ,‬את‬ ‫מורכבותה ויופיה של התנועה האתלטית‪.‬‬ ‫שמואל שומכר (שומי) – המורה להתעמלות קרקע‪ ,‬שהצליח לא להדגים תרגיל אפילו פעם אחת‬ ‫‪265‬‬

‫במשך השנתיים‪ ,‬ובכל זאת ידע להוציא אפילו מה׳קרשים׳ המובהקים שבחבורתנו תרגילים‬ ‫מהוקצעים וביצועים נאותים‪.‬‬ ‫גאול מכליס – המורה לכדורגל‪ ,‬בעברו שחקן אגדי בנבחרת ארץ‪-‬ישראל‪ ,‬שעשה מאמצים כנים‬ ‫ללמד אותנו את היסודות והמתודיקה של המשחק‪ ,‬אבל משום מה‪ ,‬תמיד אחרי ‪ 5‬דקות כבר התנהל‬ ‫לו משחק כדורגל בין שתי קבוצות‪ ,‬שהוכנו כמובן מראש כדי לא לבזבז זמן‪ ...‬כשהוא משמש כשופט‪.‬‬ ‫יהושע רוזין – ״מר כדורסל״‪ ,‬אף הוא חתן פרס ישראל בעתיד‪ ,‬שלימד אותנו את רזי המשחק‪,‬‬ ‫וכשלא הצליח במשך שנתיים לקלוט את שמות התלמידים‪ ,‬צעק בין התרגילים השונים את‬ ‫״הלותמסור להלו״ המפורסם שלו‪.‬‬ ‫חיים תמיר – המורה שניסה ללמד אותנו להתעמל על מכשירים כגון מתח‪ ,‬מקבילים וטבעות‪,‬‬ ‫שנראו לנו משום‪-‬מה יותר כמכשירי עינויים ממרתפי האינקוויזיציה‪ .‬עם זאת‪ ,‬הוא התבלט יותר‬ ‫בהרצאותיו הפילוסופיות על מהות החיים ומשמעותם‪ ...‬למרבה הפלא‪ ,‬בתום השנתיים הצלחנו‬ ‫לבצע תרגילים בסיסיים על המכשירים השונים‪ ,‬או לפחות לא לפחוד מהם‪.‬‬ ‫אורי אפק – מאמן נבחרת ישראל בכדורעף‪ ,‬שהפך עבורנו את המשחק לפופולרי במיוחד‪ ,‬ובכל רגע‬ ‫פנוי ושיעור חופשי התארגנו מיד לשחק כדורעף ולהשתפר‪.‬‬ ‫היו גם שלום חרמון בריקודי עם‪ ,‬אריה כלב במחשבת התנועה‪ ,‬נינה אורעד האנרגטית בריקודי‬ ‫עמים – שאת השיעורים שלהם ניצלנו‪ ,‬אנו הספורטאים‪ ,‬כחימום אפקטיבי לקראת האימון הבא‬ ‫שלנו‪...‬‬ ‫המכנה המשותף של כל המורים הללו היה ניסיונם העשיר בשטח ולאו דווקא ברקע האקדמי‪,‬‬ ‫שלא היה עדיין בנמצא באזורנו הגיאוגרפי‪ .‬היו גם מורים לאנטומיה‪ ,‬לפיזיולוגיה‪ ,‬פסיכולוגיה‪ ,‬חינוך‬ ‫ופדגוגיה‪ ,‬לשון עברית ואפילו גיאוגרפיה (כמקצוע הוראה משני עבורנו)‪ ,‬אך לאלה נקשרנו פחות‪.‬‬ ‫כבר אז שימש אפרים אטלס בתפקיד האחראי על המשמעת‪ .‬הוא התמיד בתפקיד זה יובל נוסף‬ ‫ונשא את התואר ״דיקן הסטודנטים״ בגלגוליו השונים של המוסד‪ ,‬שהפך ממדרשה למכללה‬ ‫אקדמית‪.‬‬ ‫מובן שבמשך השנתיים האלה במכון לא חסרו‪ ,‬ולו לרגע קט‪ ,‬הווי מיוחד‪ ,‬חוש הומור ומשובת‬ ‫נעורים‪ .‬טלו קבוצה של עלמות ועלמים צעירים‪ ,‬חטובים‪ ,‬ספורטיביים ושופעי הורמונים‪ ,‬הניחו‬ ‫אותם ׳שבויים׳ בקמפוס מבודד יחסית‪ ,‬עתיר דשאים ופינות חמד עם המון ערבים פנויים‪ ,‬כשלאף‬ ‫אחד אין עדיין רכב פרטי המאפשר לו לקפוץ העירה לבילוי – ותקבלו מיד זיווגים שונים וזוגות‬ ‫בפעילות רוחשת‪ ,‬אפילו כאלה שהחזיקו מעמד ומיסדו משפחות לתפארת‪ .‬בקיצור‪ ,‬לא העזנו‬ ‫להפריע לטבע לעשות את שלו!‬ ‫בשנה השנייה החליף איסר וגנר את חיים ויין כמנהל המדרשה‪ .‬וגנר‪ ,‬שעלה זה עתה מפולין עם‬ ‫תואר שני בחינוך גופני מאוניברסיטת ורוצלאב‪ ,‬היה עבורנו התגלמות ה׳פולניות׳‪ ,‬והמפגש איתנו‬ ‫הוליד הרבה כבוד אך גם מצבים קומיים לא מעטים‪ .‬הוא לימד אותנו את ההיסטוריה של החינוך‬ ‫הגופני או בשפתו‪ :‬״מיתולדות מהינוה גופני״‪ .‬באחד השיעורים הוא הרצה לנו בהתלהבות יתרה‬ ‫על הדיסקובולו המפורסם מהמשחקים האולימפיים ביוון העתיקה – זה שהונצח בידי הפסל מירון‪.‬‬ ‫‪266‬‬

‫לדבריו‪ ,‬הוא היה האחד והיחיד בכל היקום שהעיף את הדיסקוס אל מעבר לנהר והנחיתֹו על הגדה‬ ‫שמנגד‪ .‬שאול שטרייפלר‪ ,‬קצין צנחנים בעל כנפי צניחה עם רקע אדום (צניחה מבצעית)‪ ,‬שרק‬ ‫לעתים נדירות השתתף באופן פעיל בשיעורים העיוניים‪ ,‬התעורר לפתע וזקף את אצבעו כלפי‬ ‫מעלה במטרה לשאול משהו חשוב במיוחד‪ .‬וגנר‪ ,‬שהמשיך להתלהב ולהדגים לנו את הדיסקובולו‪,‬‬ ‫לא שעה לאצבעו המונפת של שאול המתעניין‪ .‬משסיים פנה אליו בניב פולני‪ :‬״כן מר שטרייפלר‪ ,‬מה‬ ‫שאלתך?״ ושאול אכן שאל‪ :‬״מר וגנר‪ ,‬האם תוכל לומר לי בבקשה מי החזיר לו את הדיסקוסים?״‬ ‫למותר לציין שזה היה סופו של השיעור‪ ,‬כי את גלי הצחוק שלנו‪ ,‬עד דמעות‪ ,‬לא ניתן היה להפסיק‪.‬‬ ‫באותה שנה עצמה חזר אורי זמרי ארצה מלימודיו האקדמיים בחינוך גופני בארצות‪-‬הברית‪,‬‬ ‫ובאמצעותו נפתח עבורנו צוהר לעולם האקדמי‪ .‬ממנו שמענו לראשונה שקיימות בארה״ב‬ ‫אוניברסיטאות יוקרתיות‪ ,‬שבהן נחשב המקצוע חינוך גופני לנושא אקדמי מכובד‪ ,‬שניתן לחרוש בו‬ ‫לעומק רב ולרכוש תארים מתקדמים‪.‬‬ ‫בכיתה מעלינו למד גדעון אריאל‪ ,‬חברי הקרוב‪ ,‬אלוף ישראל בהדיפת כדור ברזל ובזריקת דיסקוס‪.‬‬ ‫גדעון‪ ,‬שמעולם לא החשיב עצמו מוכשר במיוחד (בהיבט הגופני)‪ ,‬ניצל כל רגע פנוי לאימונים‬ ‫מפרכים‪ .‬תמיד כשראית אותו או דיברת איתו הוא היה בעיצומה של תנועת הדיפה או זריקה‪.‬‬ ‫לימים הפך גדעון לספורטאי אולימפי‪ ,‬ויחד הגשמנו את החלום שטווינו כבר אז במדרשה בוינגייט‬ ‫– להמשיך את לימודינו באוניברסיטה בארה״ב‪ ,‬במלגת אתלטיקה‪ .‬ד״ר אריאל נחשב‪ ,‬בצדק‪ ,‬לאחד‬ ‫מאבות הביומכניקה הממוחשבת‪ ,‬והמצאותיו‪ ,‬כמו גם מכשיריו ותוכנותיו‪ ,‬מפארים כמעט כל מוסד‬ ‫בעולם העוסק בניתוח ממוחשב של תנועה‪ ,‬כולל אצלנו במכללה האקדמית בוינגייט‪ .‬החברות‬ ‫ההדוקה בין גדעון וביני‪ ,‬שנבטה בשבילים של וינגייט‪ ,‬נמשכת עד עצם היום הזה למרות המרחק‬ ‫הגיאוגרפי‪ .‬גם גדעון וגם אנוכי סיימנו את לימודינו במדרשה כ״בוגרים מצטיינים״‪ ,‬ותמיד ידענו‬ ‫שעבורנו זו רק תחילתה של דרך‪ ,‬שתעמוד תמיד על הבסיס האיתן שהנחילה לנו המדרשה‪.‬‬ ‫כאמור‪ ,‬מה שאפיין את כולנו אז‪ ,‬בימי הבראשית‪ ,‬הייתה אהבה ללא גבול והתמסרות אין קץ לקיום‬ ‫שבספורט ומעל לכול – הרצון להעבירה הלאה לדורות הבאים‪ .‬היום‪ ,‬לאחר יותר מיובל שנים‪ ,‬הפך‬ ‫מכון וינגייט לחלק בלתי נפרד מחי ַי המקצועיים וחיי משפחתי‪ .‬זכיתי לחזור אליו לאחר הלימודים‬ ‫בארצות‪-‬הברית‪ ,‬ללמד בו‪ ,‬לפתחו ולנהלו והחשוב מכול – להעמיד דורות של תלמידים ומאמנים‬ ‫סקרנים ותאבי ידע‪.‬‬ ‫‪267‬‬

‫ענף השחייה במכללה‪ :‬מבט אישי‬ ‫בוקי צ׳יש‬ ‫בעוד כשנתיים אחגוג ‪ 50‬שנות קשר עם ענף השחייה במכללה של היום – המדרשה של אז‪ .‬היה זה‬ ‫בשנת ‪ ,1966‬כשהגעתי למבחני הכניסה במדרשה למורים לחינוך גופני כתלמיד תיכון חשמונאים‬ ‫בבת‪-‬ים וחבר נבחרת ישראל בשחייה‪ .‬מאז ועד היום‪ ,‬באופן רצוף כמעט (עם הפסקות פה ושם של‬ ‫צבא‪ ,‬לימודים והוראה מעבר לים)‪ ,‬אני קשור למכללה ולענף השחייה בה‪ .‬אני מרשה לעצמי‪ ,‬אם כן‪,‬‬ ‫להעלות על הכתב את התפתחות ענף השחייה במדרשה‪-‬מכללה לאורך כל שנות פעילותה‪.‬‬ ‫מאז שנת ‪ 1959‬ובמשך קרוב לעשרים שנה לא הייתה בריכת שחייה במכון וינגייט‪ .‬עם זאת‪ ,‬ענף‬ ‫השחייה‪ ,‬אחד משלוש אבני היסוד של החינוך הגופני (יחד עם אתלטיקה והתעמלות)‪ ,‬היה מאז‬ ‫ומתמיד מקצוע חובה לתלמידים שהוכשרו במכללה כמורים לחינוך גופני‪ .‬וכך‪ ,‬בהיותי סטודנט‬ ‫להכשרת מורים לחינוך גופני בשנות השישים שחינו בלא פחות מארבע בריכות שחייה שונות‪.‬‬ ‫השיעורים נערכו אז בבריכות של מלון השרון בהרצליה (שם התקיימו גם מבחני הכניסה)‪ ,‬בבריכת‬ ‫מרכז איל״ן בבית ספיבק ברמת‪-‬גן‪ ,‬בבריכת קיבוץ יקום ובמלון החוף הירוק‪ ,‬הנמצא למרגלות‬ ‫הגבעה שעליה ניצב מכון וינגייט‪ .‬ההסעות לשיעורי השחייה בוצעו במשאיות טיולים שיצאו‬ ‫מרחבת המכון‪ .‬אני זוכר את המשחקים במעלית לנכים בבריכת ספיבק‪ ,‬את הקור המקפיא בבריכת‬ ‫קיבוץ יקום‪ ,‬ולהבדיל‪ ,‬את המים הנעימים של הבריכות הפתוחות‪ ,‬אך המחוממות‪ ,‬במלון השרון‬ ‫ובחוף הירוק‪.‬‬ ‫שמריהו נאבל – המורה המיתולוגי‬ ‫לא מכבר‪ ,‬בסיום צליחת הכנרת ה‪ ,60-‬פגשתי את שמריהו נאבל בן ה‪ .94-‬שנינו צלחנו אותה!‬ ‫שמריהו היה המורה הראשון לשחייה‪ ,‬שהטביע חותם משמעותי ביותר על הענף במכללה‪ .‬הוא‬ ‫לימד בה במשך קרוב ל‪ 30-‬שנה וחווה על גופו את כל שלושת הגלגולים של מתקני השחייה‪ :‬ממצב‬ ‫של העדר בריכה בשטח המכון‪ ,‬לעבודה בבריכה פתוחה במכון ועד לבריכה האולימפית המקורה‪,‬‬ ‫שבה נערכים קורסי השחייה היום‪.‬‬ ‫לצידו של שמריהו בלימוד שחייה היה נחום (נחצ׳ה) בוך‪ ,‬שחיין אולימפי לשעבר (ממשחקי‬ ‫הלסינקי ‪ )1952‬ומאמן שחייה לאומי‪ .‬בפי התלמידים‪ ,‬שמריהו היה ה׳שוטר הרע׳ ונחצ׳ה ה׳שוטר‬ ‫הטוב׳‪ .‬לא ניתן היה ללמד שחייה ללא משמעת ברזל ודרישות מחמירות – כפי שעשה זאת‬ ‫שמריהו‪ .‬ועם זאת‪ ,‬נחצ׳ה שימש כמשענת לצידו‪ ,‬כסעד לאותם תלמידים שהתקשו בענף (שהיה‬ ‫מקצוע חובה באותה תקופה)‪ ,‬או שסבלו מהקור סבל רב (בשלב כלשהו בחייו עזב נחצ׳ה את הארץ‬ ‫ועבר לאוסטרליה‪ .‬לפני זמן מה חגגו לו חבריו יום הולדת ‪ 80‬באירוע רב משתתפים בכפר המכביה‬ ‫ברמת‪-‬גן)‪.‬‬ ‫בשנות השישים המאוחרות ובשנות השבעים למדו במדרשה כמה מטובי שחייני ישראל של‬ ‫‪268‬‬

‫אותה תקופה‪ :‬שחיינים אולימפיים כמו אברהם מלמד‪ ,‬שלומית ניר‪ ,‬איבונה טוביס ואמנון קראוס‬ ‫ו‪/‬או אלופי מדינה ושיאני ישראל כמו משה גרטל‪ ,‬עמית לובן ועבדכם הנאמן‪ .‬כולם בוגרי שיעורי‬ ‫השחייה עם שמריהו נאבל‪ .‬כבר שנים רבות כמעט שלא לומדים במכללה שחיינים ברמות האלה‪.‬‬ ‫בחינות כניסה‬ ‫באותה תקופה נערכו בחינות כניסה לכל המועמדים שביקשו ללמוד במדרשה‪ .‬המעניין באותן‬ ‫בחינות היה שהן הביאו מועמדים למעשי ׳גבורה׳ או ׳ייאוש׳ לא פעם ולא פעמיים‪ .‬זכורים לי‬ ‫שלושה אירועים לפחות‪ ,‬שבהם נאמר למועמדים בבירור‪ :‬״מי שלא יודע לשחות יישב בצד״‪.‬‬ ‫אלא שהבחורים היו חייבים להוכיח לחבריהם כי הם ׳גברים׳ ויודעים לשחות‪ ,‬או שהרצון להתקבל‬ ‫ללימודים דחף אותם למעשה ייאוש‪ .‬הם קפצו למים‪ ...‬ולא עלו בחזרה (!)‪ ,‬וכבוחן של המועמדים‬ ‫קפצתי למים בבגדיי כדי למשות אותם‪ .‬זכור לי מועמד אחד שהצליח להגיע אל הקיר בפרפורי‬ ‫שחייה אחרונים‪ ,‬ושמריהו בקולו הרם צועק ״מדריך״‪ ,!...‬ומצליח לגרום לנ״ל להגיע אל הקיר‬ ‫בכוחותיו האחרונים‪ .‬זכורני גם שאלברט‪ ,‬מנהל הבריכות במשך עשרות שנים‪ ,‬נהג לרוץ ולהביא‬ ‫לשמריהו מוט כדי שיושיט אותו למועמד ששקע במים‪.‬‬ ‫שמריהו המשיך ללמד גם בשנות השבעים‪ ,‬כשלצידו מלמדת דבורה חרמון (זוגתו לחיים של שלום‬ ‫חרמון ז״ל – מנהל רשות הספורט בישראל דאז)‪ .‬דבורה הייתה אחת המורות המצטיינות לשחייה‪,‬‬ ‫ויכולת ההוראה שלה הביאה סטודנטים רבים אל שפת הבריכה ואף השאירה אותם שם‪...‬‬ ‫אף שתרומתו העיקרית של שמריהו הייתה הוראת השחייה‪ ,‬הוא שימש גם כרכז הקורס הראשון‬ ‫של מאמני שחייה‪ ,‬שבו הייתי חניך בשנת ‪ .1967/68‬הקורס היווה אמנם חלק מפעילות בית‪-‬הספר‬ ‫למאמנים במכון‪ ,‬אך המורים וחלק מהתלמידים היו מאנשי המדרשה של אז‪.‬‬ ‫הצטרפות לצוות הוראת השחייה במכללה‬ ‫בשנת ‪ 1978‬חזרתי מלימודי הדוקטורט בארצות‪-‬הברית והצטרפתי מיד לצוות המורים לשחייה‬ ‫במכללה‪ ,‬לצידו של שמריהו‪ .‬המעבר לישראל היה קשה מאוד עבורי‪ .‬כאסיסטנט הוראה ואימון‬ ‫בארה״ב בבריכות סגורות‪ ,‬במתקני פאר‪ ,‬עם אמצעי הוראה חדשניים – המעבר להוראה בבריכה‬ ‫פתוחה‪ ,‬במים קרים‪ ,‬רוחות מנשבות וללא אמצעי הוראה על שפת הבריכה היה קשה‪ .‬רק מי‬ ‫שלימד באותם תנאי לוקסוס בארה״ב יכול להבין את ההתמודדות הקשה וארוכת השנים של הזוג‬ ‫שמריהו‪-‬נחצ׳ה‪.‬‬ ‫שמריהו ואני לימדנו שחייה במכללה מסוף שנות השבעים ועד לסוף שנות השמונים‪ .‬בשלב מסוים‬ ‫הוצב גג מעל בריכת המכון ותנאי ההוראה שופרו‪ .‬התווספה גם בריכה קטנה של ‪ 25‬מ׳ ולידה בריכה‬ ‫לימודית קטנה‪ ,‬בעלת מים רדודים‪ ,‬שיועדה להוראת ילדים‪.‬‬ ‫‪269‬‬

‫הרחבת תוכנית הלימודים‪ :‬הכשרת מאמנים‬ ‫עם המעבר מלימודי הסמכה ללימודי תואר ראשון בחינוך גופני התרחבה גם תוכנית הלימודים‬ ‫של ענף השחייה במכללה‪ .‬בשנים הראשונות עסקו בלימוד שחייה ברמה הבסיסית ובהכנת‬ ‫הסטודנטים להוראת המקצוע‪ .‬עם הרחבת התוכנית התווסף הקורס להדרכת שחייה‪ ,‬שעסק לא‬ ‫רק בהוראה אלא גם בהכשרת מדריכים לעיסוק בשלבים הראשונים של אימון שחייה‪ .‬המכללה‪,‬‬ ‫באמצעות תוכנית ההשתלמויות שלה‪ ,‬החלה להכשיר בחודשי הקיץ מדריכי שחייה שקיבלו את‬ ‫אישור המוסדות הלאומיים לעסוק באימון שחייה של ילדים ונערים עד גיל ‪.16‬‬ ‫במשך עשור לפחות ניסתה המכללה לקבל אישור לקיים בתחומה קורס מאמני שחייה‪ .‬את המהלך‬ ‫הוביל מיכה קניץ‪ ,‬איש שחייה וכדורמים ותיק‪ ,‬שעמד בראש המגמה החדשה שהוקמה במכללה‬ ‫‪ -‬המגמה להכשרת מאמנים‪ .‬קרב ארוך ומתיש נערך מול משרד החינוך‪ ,‬מינהל הספורט ובית‪-‬‬ ‫הספר למאמנים‪ ,‬ולאחר מאבק עיקש קיבלה המכללה‪ ,‬באמצע שנות האלפיים‪ ,‬אישור לקיים קורס‬ ‫מאמני שחייה בכירים‪ .‬שימשתי כרכז בשלושת הקורסים הראשונים‪ ,‬ובשנים האחרונות עושה‬ ‫זאת המאמן האולימפי של ישראל‪ ,‬ליאוניד קאופמן‪ ,‬שאף משמש כמורה ראשי בקורס‪.‬‬ ‫צוות הוראת השחייה במכללה‬ ‫בסוף שנות השמונים‪ ,‬בעת שהייתי בשבתון בקנדה‪ ,‬הופיע במכללה כוכב הוראת‪/‬אימון שחייה‪/‬‬ ‫סקי – תיאו אשד‪ .‬במשך כ‪ 15-‬שנה לימד תיאו שחייה במכללה ובמקביל עסק גם באימון‪ .‬הוא‬ ‫היה הכוח המניע מאחורי הצלחתה של השחיינית האולימפית האחרונה שלמדה במכללה – טימאה‬ ‫טוט‪ ,‬שעלתה לארץ מרומניה וייצגה את ישראל (והמכללה) במשחקים האולימפיים בברצלונה‬ ‫‪ .1992‬מאז‪ ,‬להוציא קטע קצר של ׳ביקור׳ במכללה (של מיקי חליקה)‪ ,‬לא סיים שחיין אולימפי את‬ ‫לימודי התואר במכללה‪.‬‬ ‫בשנות התשעים הצטרף מורה נוסף לצוות ההוראה – שמעון חביבי‪ .‬שמעון היה מורה לחינוך גופני‬ ‫ומורה לשחייה במשך שנים רבות‪ ,‬אבל למכללה הגיע רק בגיל ‪ .+50‬הוא היה מורה יוצא דופן בכך‬ ‫שבמהלך ההוראה נהג ׳לבלות׳ עם תלמידיו שעות רבות במים‪ .‬בקרב מורי השחייה ניטש אז ויכוח‬ ‫סביב השאלה ‪ -‬האם מורה טוב הוא מורה ׳רטוב׳ או ׳לא רטוב׳? שמעון אהב זאת ומצא דרך לשלוט‬ ‫בתלמידיו מתוך המים‪ .‬הוא לימד שחייה במכללה במשך יותר מ‪ 10-‬שנים‪ ,‬ואני מציינו כאן עקב‬ ‫תרומתו הייחודית לענף‪.‬‬ ‫בשנים האחרונות התרחב ענף השחייה במכללה לכיוונים נוספים‪ ,‬וכאן ראוי לציין את תרומתם של‬ ‫שני מורים – מושי חרוש ובני כנען‪ .‬מושי הצטרפה לסגל ההוראה לפני יותר מעשור‪ ,‬ומאז היא‬ ‫מרחיבה ומעמיקה את נושא הפעילות הגופנית במים (אירובית ואחרת)‪ .‬היא מלמדת בקורסים‬ ‫לצעירים ולמבוגרים ובהשתלמויות מדריכים בשחייה‪ .‬בני כנען‪ ,‬מוביל את נושא הכשרת המצילים‬ ‫בארץ כבר שנים רבות‪ .‬עיקר עיסוקו – כחונך פדגוגי ואף כמוביל קורסי הצלה לחניכי המכללה‬ ‫ולרבים מאזרחי ישראל‪.‬‬ ‫לא אעשה צדק אם לא אציין את תרומתו של עודד רוזנפלד לענף השחייה במכללה‪ .‬עודד‪ ,‬שהיה‬ ‫שחקן ומאמן נבחרת ישראל בכדורמים‪ ,‬התחיל את דרכו כמדריך פדגוגי במכללה‪ .‬לצד עבודתו זו‬ ‫‪270‬‬

‫החל ללמד שחייה‪ ,‬ובהמשך החליף את מיכה קניץ כראש המגמה לאימון ולמקצועות מעשיים‬ ‫ותרם רבות לענף‪ .‬הוא חווה‪ ,‬יחד עם המכללה וענף השחייה‪ ,‬את ׳שנת המריבה׳ הקשה שבה‬ ‫הפסיקו התלמידים להשתמש במתקני המכון ועברו ללמוד שחייה במתקנים שמחוצה לו‪ .‬גם היום‬ ‫משתמשת המכללה באותם מתקנים חיצוניים (כמו הבריכה ברמת פולג)‪ ,‬לצד החזרה לשימוש‬ ‫במתקני המכון‪.‬‬ ‫הבריכה האולימפית החדשה – לא לסטודנטים‬ ‫ביולי ‪ 2013‬נחנכה הבריכה הלאומית החדשה במכון וינגייט‪ .‬לאכזבתי‪ ,‬העובדה שעומק הבריכה‬ ‫לכל אורכה הוא ‪ 2.85‬מ׳‪ ,‬ואין בה רצפה הידראולית‪/‬ניידת שעשויה ליצור בריכה רדודה – פירושה‬ ‫כי מרבית הסטודנטים במכללה (אם לא כולם) לא יוכלו להשתמש במתקן מפואר זה‪ .‬כלומר‪,‬‬ ‫אם חשבנו שבניית היכל השחייה הלאומי יביא לשדרוג איכות הוראת השחייה במכללה – נראה‬ ‫שטעינו‪ .‬נמשיך לחכות לשדרוג הבריכה האולימפית הוותיקה והמוכרת (בת ‪ 40‬היום)‪ ,‬ונמשיך‬ ‫ליהנות מהבריכה הלימודית הקטנה יותר ואף ללמד בה – אותה בריכה חמימה‪ ,‬המתאימה יותר‬ ‫להוראת השחייה לסטודנטים במכללה‪.‬‬ ‫חלום שהתגשם‬ ‫עמוס גרודזינובסקי‬ ‫״ילד‪ ,‬אתה עולה ולא חוזר לאדמה״‬ ‫תלמיד מצטיין לא הייתי בילדותי‪ ,‬אבל הצלחתי לשרוד איכשהו בבית‪-‬הספר‪ .‬המורים אמרו לאימי‬ ‫(פולנייה ‪ )...‬כי הילד לא טיפש אבל לא מכין שיעורים‪ .‬בתגובה היא העבירה אותי לבית‪-‬ספר אחר‪,‬‬ ‫כי הרי לא ייתכן שילד של אימא פולנייה לא יהיה בסדר‪ .‬״המורים אשמים״‪ ,‬אמרה‪.‬‬ ‫חלפו כמה שנים והגעתי לבית‪-‬הספר שבח בתל‪-‬אביב‪ .‬באחד משיעורי החינוך הגופני קפצנו‬ ‫למרחק‪ .‬המורה הסתכל עליי ואמר‪ :‬״ילד‪ ,‬אתה עולה ולא חוזר לאדמה״‪ ...‬ושלח אותי להתחרות‬ ‫באליפות בתי‪-‬הספר‪ .‬ניצחתי‪ ,‬וכך החלה קריירת הספורט שלי‪.‬‬ ‫מאוחר יותר השוויתי את השיא הישראלי לנוער בריצת ‪ 100‬מטר וקפצתי למרחק של כ‪ 7-‬מ׳ (וכל‬ ‫זאת אחרי אימונים לא מסודרים)‪ .‬עיתונאי אחד שאל אותי מה אעשה כשאהיה גדול‪ .‬״אלך לצבא״‪,‬‬ ‫עניתי לו‪ ,‬״אעשה בגרות‪ ,‬אלמד בוינגייט‪ ,‬אקבל מלגת ספורט בארה״ב ואחזור ללמד בוינגייט״‬ ‫(הכתבה שמורה אצלי עד היום‪.)...‬‬ ‫לא הייתי תלמיד טוב‪ ,‬תעודת בגרות לא הייתה לי‪ ,‬אבל היה לי חלום‪ .‬במסגרת הצבא השלמתי חלק‬ ‫מבחינות הבגרות והמשכתי לשבור שיאים ישראלים‪ :‬בריצות ל‪ 200-‬ול‪ 400-‬מ׳‪ ,‬בקפיצה למרחק‬ ‫ובריצות שליחים‪.‬‬ ‫‪271‬‬

‫הלימודים בארה״ב‬ ‫לאחר סיום השירות בנח״ל ואחר‪-‬כך כמדריך ספורט למדתי שנתיים בבית המדרש למורים לחינוך‬ ‫גופני בוינגייט (המחזור הראשון שהחל וסיים את הלימודים במכון)‪ .‬בקיץ ‪ 1960‬ייצגתי את ישראל‬ ‫במשחקים האולימפיים ברומא‪ ,‬שבהם שברתי את השיאים הישראליים ב‪ 200-‬וב‪ 400-‬מ׳ (‪21.99‬‬ ‫ו‪ 48.9-‬שניות‪ ,‬בהתאמה)‪ .‬לאחר כשלוש שנים נשלחתי להתאמן בארצות‪-‬הברית לקראת משחקי‬ ‫טוקיו ‪( 1964‬שבהם לא השתתפתי בסופו של דבר‪ ,‬כי מתחתי את שריר הירך האחורי)‪ .‬התחריתי‬ ‫בארה״ב והוצעה לי מלגת ספורט בכמה אוניברסיטאות‪ .‬וכך‪ ,‬למדתי וסיימתי את התואר הראשון‬ ‫(במדעים‪ ,‬ביולוגיה‪ ,‬חינוך גופני ובריאות)‪ ,‬ובו‪-‬בזמן המשכתי לרוץ ושיפרתי את השיא ב‪400-‬‬ ‫מ׳ (‪ 47.9‬שניות‪ ,‬ב‪ .)1966-‬לאחר קבלת התואר השני חבַרתי לידידי דאז‪ ,‬גלעד ויינגרטן‪ ,‬ללימודי‬ ‫דוקטורט בחינוך גופני ובביוכימיה (למעשה בפיזיולוגיה של המאמץ) באוניברסיטת מיניאפוליס‪.‬‬ ‫במהלך הלימודים ביקר אותי אורי זמרי והמליץ בפניי להתמחות בביומכניקה כדי להכין את עצמי‬ ‫ללמד במכללה‪ .‬העדפתי בכל זאת ללמוד את מה שאהבתי‪ ,‬והייתי משוכנע כי אצליח להשתלב‬ ‫בין סגל המורים במקצועות ששאפתי ללמד – פיזיולוגיה של המאמץ‪ ,‬כושר גופני ותורת האימון‪.‬‬ ‫לקראת סיום הלימודים פנה אליי דוד אלדר‪ ,‬מנהל המכללה דאז‪ ,‬וביקש שאצטרף לסגל ההוראה‬ ‫מיד בסיום לימודיי‪.‬‬ ‫ההוראה במכללה – חלום שהתגשם‬ ‫לקראת שנות השבעים החלו לחשוב במכללה על תואר ראשון בחינוך גופני‪ ,‬תוך שילוב של‬ ‫לימודים עם אוניברסיטת תל‪-‬אביב‪ .‬כדי להתקבל כמרצה במכללה הייתי חייב לעבור מעין מבחן‬ ‫קבלה באוניברסיטה‪ ,‬המאשר שיש לי רקע לימודי וכישורים מתאימים‪.‬‬ ‫היה זה חלום שהתגשם‪ .‬׳עשיתי׳ בגרות אקסטרנית בלבד‪ ,‬אבל סיימתי את הדוקטורט והתחלתי‬ ‫ללמד אנטומיה במכללה – כעוזרו של דב אלדובי ז״ל‪ ,‬בצד פיזיקה‪ ,‬מתמטיקה וכמובן אתלטיקה‪.‬‬ ‫הקפדתי תמיד לשלב בין הוראה של לימודים עיוניים ומעשיים‪ .‬בכך נוצר מודל ייחודי‪ ,‬שהבליט את‬ ‫חשיבות המקצועות המעשיים בהכנת הסטודנט להוראת חינוך גופני כחלק אינטגרלי‪ ,‬שאינו נופל‬ ‫בחשיבותו מהחומר העיוני (לעתים היה צורך להיאבק על כך בוועדות מקצועיות ובפורומים אחרים‬ ‫במכללה)‪ .‬האם גישה זו קיימת גם היום?‬ ‫ראש המחלקה למדעי החיים‬ ‫לקראת תחילת שנות השמונים התבקשתי על‪-‬ידי דוד אלדר להקים ולנהל את המחלקה למדעי‬ ‫החיים‪ ,‬לקראת ההכרה בלימודים לתואר ראשון במכללה והכנת הבסיס ללימודי תואר שני‬ ‫בחינוך גופני‪ .‬נתבקשתי לשדרג ולעדכן את תוכנית הלימודים ולדאוג לסגל איכותי במחלקה‪ .‬וכך‬ ‫הצטרפו אליה יצחק צ׳ושניאק (מרצה מעולה בפיזיולוגיה כללית ומומחה בוויסות חום של בעלי‬ ‫חיים בתנאים עוינים)‪ ,‬אריה רוטשטיין (פיזיולוג של המאמץ‪ ,‬שהתקדם בסולם המקצועי והניהולי‬ ‫במכללה)‪ ,‬משה גור (פיזיולוג)‪ ,‬חיותה פסח (אנטומיסטית מוכשרת) ועוד‪.‬‬ ‫‪272‬‬

‫לקראת מתן התואר הראשון והשני‪ ,‬כל מערכת הלימודים של המחלקה למדעי החיים הייתה צריכה‬ ‫לעבור ביקורת ואישור של אוניברסיטת תל‪-‬אביב ובהמשך – של המועצה להשכלה גבוהה‪ .‬יחד עם‬ ‫חיותה עסקנו בשדרוג לימודי האנטומיה‪ ,‬והקמנו מעבדה וכיתות לימוד‪ .‬חיותה ניצחה על לימודים‬ ‫אלו ביד רמה‪ ,‬עד לפרישתה לגמלאות לפני שנים אחדות‪ .‬הושם דגש על בניית מערכת לימודים‬ ‫מודרנית בפיזיולוגיה של המאמץ‪ ,‬עם בסיס רחב בלימודי יסוד של מדעי הטבע ובמיוחד פיזיולוגיה‬ ‫כללית ופיזיולוגיה של המאמץ‪ .‬נושאי המעבדה נבחרו בקפידה והתבססו על חומר לימודי שהומלץ‬ ‫על‪-‬ידי עודד בר‪-‬אור ז״ל ועל המודל שאימצתי מלימודיי בארה״ב‪ .‬במעבדות לפיזיולוגיה של‬ ‫המאמץ ולביומכניקה נערכו הדגמות של משתנים פיזיולוגיים הקשורים למאמץ גופני‪ ,‬עם השלכות‬ ‫מעשיות להבנת תגובות גוף האדם במאמצים משתנים ויישום לתורת הכושר הגופני ולבריאות‬ ‫בחיי היום‪-‬יום‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬למרות המאבקים התמידיים להשגת תקציבים לרכישת ציוד מודרני‪,‬‬ ‫הקמנו מעבדה לתפארת‪ ,‬שלא נפלה ממעבדות דומות לה באוניברסיטאות בארה״ב‪.‬‬ ‫המעבדה תוכננה הן כמעבדת תלמידים והן כמעבדת מחקר‪ .‬בשיעורים מסוימים נלמדו האפיונים‬ ‫הפיזיולוגיים של הילדים וכיצד ליישמם בתוכנית הלימודים הבית‪-‬ספרית‪ .‬בהיותי חבר בחברה‬ ‫האירופית לפיזיולוגיה של המאמץ של הילד (יחד עם עודד בר‪-‬אור ועומרי ענבר)‪ ,‬הצגתי מחקרים‬ ‫שערכתי בפיזיולוגיה של המאמץ של הילד‪ ,‬במיוחד מחקר רב‪-‬שנים שכלל מעקב אחר כיתת‬ ‫ספורט וכיתה רגילה בבית‪-‬הספר בהרצליה והשוואה ביניהן‪ .‬בתכנון נושאי הלימודים במחלקה‬ ‫למדעי החיים הובאה בחשבון העובדה כי חלק מהתלמידים לא ילמדו חנ״ג אלא יעסקו בהדרכת‬ ‫ספורט במסגרות הלא פורמליות (אימון בענפי ספורט שונים‪ ,‬הדרכה בחדר הכושר‪ ,‬במתנ״סים ועוד)‪.‬‬ ‫שבתון ושינוי כיוון‬ ‫לקראת ‪ 1983‬יצאתי לשנת שבתון‪ ,‬שבה לימדתי באוניברסיטת אדלפיי בלונג איילנד‪ .‬במקביל‪,‬‬ ‫השתלמתי במשך שנה בבית חולים על שם פרנסיס הקדוש בלונג איילנד בנושא שיקום לב (טיפול‬ ‫ושיקום גופני של אנשים שעברו אירועי לב שונים)‪ .‬לאחר חזרָתי למכללה המשכתי לנהל את‬ ‫המחלקה למדעי החיים‪ ,‬ובמקביל התחלתי להקים את המגמה לשיקום לב במכללה‪ .‬מיכאל שגיב‪,‬‬ ‫שהגיע אליה בשנים אלו‪ ,‬קיבל ממני את המושכות והמשיך בפיתוחה‪.‬‬ ‫במקביל פותחה מערכת הלימודים בתורת האימון וכושר גופני‪ ,‬בניצוחו של מיכה קניץ‪ .‬עמדנו על‬ ‫כך שהמרצה של תורת הכושר הגופני יבצע עם התלמידים את החלק המעשי‪ ,‬דהיינו‪ ,‬ייטול חלק‬ ‫יחד עם התלמידים בריצות שדה‪ ,‬באימוני אינטרוולים וכיו״ב‪ .‬בהמשך נבנתה גם המעבדה לפיתוח‬ ‫כוח‪ .‬ראוי לציין שבמקביל להוראת הנושאים העיוניים המשכתי ללמד אתלטיקה באיצטדיון‪,‬‬ ‫והשתתפתי בהדגמות ובריצות יחד עם התלמידים‪.‬‬ ‫אני מקווה שתרמתי להכרה בחשיבותה של הפעילות הגופנית המעשית כחלק מרכזי בתוכנית‬ ‫הליבה בהכשרת מורים לחינוך גופני‪ .‬אני מקווה גם בתוכנית הלימודים במכללה יודגש הקשר‬ ‫בין פעילות גופנית‪ ,‬כושר גופני ואימוץ אורח חיים בריא‪ .‬ועוד משהו לסיום‪ :‬שיא וינגייט בקפיצה‬ ‫למרחק – ‪ 6.97‬מ׳ – שקבעתי בהיותי תלמיד בשנת ‪ 1961‬בתחרות בין שנה א׳ ל‪-‬ב׳‪ ,‬לא נשבר עד‬ ‫עצם היום הזה‪...‬‬ ‫‪273‬‬

‫בלי סיפון ומעקה‬ ‫איתמר לויטין‬ ‫ימים מעטים לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים הגה מישהו בצה״ל רעיון להפעיל תכנית של‬ ‫סדרות נופש לחיילים שעברו חוויות קשות במלחמה ‪ -‬כדי לשפר את מצב רוחם‪ .‬במסגרת שירות‬ ‫מילואים נשלחתי לפינה הדרומית ביותר של הכנרת‪ ,‬הידועה יותר כ״שפך הירדן״‪ ,‬וכל כולה חורשת‬ ‫אקליפטוסים אדירי צמרת‪ ,‬שבה פרסנו את שקי השינה שלנו‪ .‬עד מהרה החל להצטבר אצלנו מידע‬ ‫בעל חשיבות רבה לענייננו‪ .‬התברר כי כאשר קושרים חסקה בחבל לסירת מנוע ומניעים את הסירה‪,‬‬ ‫מזדקרת החסקה ונעמדת במים על ירכתיה‪ .‬וכך היא נראית כמין פינגווין שאיבד את דרכו‪ .‬מכאן‬ ‫ואילך נראה המאבק כמו תחרות רודאו‪ ,‬שבה החסקה ממלאת את תפקיד הפר המשתולל‪ .‬החייל‬ ‫הנופש‪ ,‬הנמצא על החסקה‪ ,‬מנסה עתה לעמוד על הפינגווין המקרטע ולא ליפול למים‪ ,‬אך בדרך‬ ‫כלל הוא מסיים את מאמציו בנפילה‪ ,‬לקול מצהלות חבריו השמחים לאידו‪ .‬אך גם תורם יגיע‪...‬‬ ‫תשאלו ודאי מה קורה לקיאק שנקשר לסירת מנוע? בתוך שניות מעטות מתמלא הקיאק במים‬ ‫ושוקע במצולות‪ ,‬וגם כאן מלווה אותו צהלת השמחה של חבריו‪ .‬המסקנה‪ :‬ניתן להביא אנשים‬ ‫להיות שיכורים ולא מיין אלא משילוב של רסיסי מים ואור חמה‪.‬‬ ‫מידע זה התחזק כשגילינו את חדוות הנפילה למים ממתקן ״אומגה״ שנבנה במקום‪ ,‬או במשחק‬ ‫״מלך הסירה״‪ ,‬שבו המנצח הוא זה שהצליח לדחוף את כל יריביו אל המים‪.‬‬ ‫‪274‬‬

‫כמה שנים לאחר מכן הגעתי לצביקה ארצי‪ ,‬שהיה אז סגן ראש המכללה‪ ,‬והצעתי לו להקים מגמה‬ ‫לנופש פעיל במים‪ ,‬שבה יעסקו התלמידים בכל מה ששייך למים בטווח שבין שחייה להפעלת‬ ‫סירות מנוע‪ .‬וכך‪ ,‬במשך השנה עלינו בחסקות ובקיאקים במעלה הזרם בירדן‪ ,‬וירדנו עם הזרם על‬ ‫אבובים‪ .‬בכנרת השלמנו את הפעילות בקיאקים‪ ,‬בחסקות ובגלשני רוח‪ .‬בגן השלושה (ה״סחנה״)‬ ‫סיימנו את לימודי הצלילה הרדודה בפעילות של ניקוי קרקעית האגם ממאות פחיות משקה‬ ‫ושקיות ניילון שהושלכו לתוכו‪ .‬בגשר הזיו הורדנו חסקות למים וחתרנו לראש הנקרה‪ ,‬שם ירדנו‬ ‫בגלישת מצוקים היישר אל פתח המערה היפהפייה‪ .‬בקיסריה חתרנו אל המערות התת‪-‬ימיות מול‬ ‫המרכז הימי‪ ,‬ומשם אל חורבות העיר הצלבנית ששקעה במים‪ .‬את קורס הצלילה סיימנו כמובן‬ ‫באילת‪.‬‬ ‫אין לי ספק שעמדנו במשימה ‪ -‬להעניק לתלמידי המגמה אפשרות להכיר את עצמם‪ ,‬את חבריהם‬ ‫ואת הסביבה שבה הם פועלים‪ .‬עסקנו בפעילות לא קלה אך מגוונת מאוד וגדושת הנאות‪ .‬הקבוצה‬ ‫התגבשה לגוף של אנשים צעירים‪ ,‬הנהנים להיות יחד‪ ,‬כך שהכוח המניע של הקבוצה לא היה‬ ‫תחרות אלא שיתוף פעולה ותמיכה הדדית‪.‬‬ ‫המאורות שהאירו את שנות עבודתי‬ ‫ורדיתה גור‬ ‫אני מסיימת ‪ 39‬שנות עבודה במכללה‪ .‬שנים אלו הוקדשו בעיקר להוראה‪ ,‬לשיקום ולאין סוף למידה‬ ‫ועיון‪ .‬בין השיטין והרחק מאחורי הקלעים טיפלתי‪ ,‬ברגישות וביראת כבוד‪ ,‬באתיקה המוסדית על‬ ‫היבטיה העקרוניים כמו גם האנושיים‪.‬‬ ‫אך לא על אלו אני באה לספר ולפרט‪ .‬בדבריי הבאים אני רוצה להיזכר ולאזכר ולו מקצת המאורות‬ ‫שהאירו את שנות עבודתי המרובות‪ .‬בחרתי לצורך כך בקטע קצר (של אסתר קל)‪ ,‬שחושף משהו‬ ‫מפס הקול של חיי ומשקף את דרכי ואת מה שהיה לי חשוב ועקרוני‪.‬‬ ‫״איזו מצווה גדולה יותר מאשר להדליק אורות קטנים בתוך החושך? להוכיחנו‪ ,‬כי כל אחד מאיתנו‬ ‫יכול – קטן וחלש ורש – באור קטן‪ ,‬בנר אחד‪ ,‬להביא אור לעולם‪.‬‬ ‫אינני נמנית עם הגיבורות‪ ,‬ולא עם כובשות תבל‪ ,‬בתנופה רבה‪ .‬כל ימיי אני הולכת אחת לאחת ומעט‬ ‫למעט‪ .‬חזקה אני באמונתי ויודעת כבר‪ ,‬שכל הגדולות באות מן הקטנות‪ .‬צעד אחרי צעד‪ ,‬נים אחר‬ ‫נים‪ ...‬עקב בצד אגודל‪ .‬לא בסערה‪ ,‬לא בקולות רמים‪ ,‬כי אם בשקט דק – הלא אנחנו יודעים‪...‬‬ ‫לא במהרה ולא בחיפזון‪ ,‬כל יום אחד‪ ,‬כל יום קצת‪ ,‬כל יום עוד נר קטן אחד‪ .‬והנה הרבה‪ .‬לא בגדולות‬ ‫לא בתרועות‪ .‬פשוט אורות קטנים בחלונות‪ .‬כאות כסימן‪ ,‬כברית בין לבבות״‪.‬‬ ‫אינני יכולה להתהדר במחקרים ובפרסומים חובקי עולם‪ .‬אמנם התפניתי פה ושם לכתיבה‪ ,‬אך‬ ‫לא במידה שבאמת הייתי רוצה‪ .‬אבל אני כן מתהדרת באלפי תלמידים‪ ,‬שחלקם – נבחריי‪ ,‬היו‬ ‫‪275‬‬

‫לעמיתים יקרים‪ :‬במגמה‪ ,‬במרכז וגם במקומות אחרים‪ .‬אנשים מוכשרים‪ ,‬שהשכילו להמשיך‬ ‫דרך ואף למעלה מזה – להגדיל ראש ולהיות יוזמים וגם פורצי דרך‪ .‬עליהם גאוותי‪ .‬כל אחד מהם‬ ‫משול בעיניי לאחד מאותם נרות שמפיצים אור קטן‪ ,‬וכולם יחד היו לאבוקה נושאת אמירה ועשייה‬ ‫מקצועית וחינוכית גדולה‪.‬‬ ‫לתלמידיי ולעמיתיי הקדשתי את הקטע ״אור שמח״ של אסתר קל‪ .‬לכל אלו‪ ,‬שלאורך שנים רבות‬ ‫של עבודה משותפת היו לי כגחליליות‪ ,‬איש איש בדרכו‪ ,‬איש איש ותרומתו‪.‬‬ ‫צר המקום כדי למנותם אחד לאחד‪ ,‬ולכן אזכיר רק את עמיתיי למגמה (בעבר ובהווה) – גיל זולברג‪,‬‬ ‫גלית טננבאום‪ ,‬שלי בר סלע‪ ,‬אריה שקלר וכמובן נילי קנופ‪-‬שטיינברג‪ .‬אחרונת החביבים‪ ,‬שהיא‬ ‫בעצם ראשונת הראשונים – יעל רובין‪ .‬יעל מלווה אותי בנאמנות שנים ארוכות במגמה וגם במרכז‪,‬‬ ‫ואיתה אני חולקת מחשבות ורגשות‪ ,‬שמחות ועצבונות‪ ,‬כאילו לא הפרידו בינינו ‪ 20‬שנות‪ .‬יעל‬ ‫נמנית עם אותם תלמידים‪/‬עמיתים שהמורה שמח לראות אותם בהתפתחותם ומודה בנפש חפצה‬ ‫שהתלמיד אף עולה על רבו‪.‬‬ ‫מקום מיוחד שמור בלבי למנהליי לאורך השנים‪ :‬דוד אלדר‪ ,‬צביקה ארצי מיכאל שגיב‪ ,‬עטרה‬ ‫שרמן‪ ,‬שלמה בן‪-‬גל ורוני לידור‪ ,‬המנהל הנוכחי‪ .‬כולם האמינו ביכולתי וסללו בפניי את הדרך למגוון‬ ‫תפקידים שהלמו את כישוריי ואת ה׳אני מאמין׳ החינוכי והמקצועי שלי‪.‬‬ ‫מילים חמות במיוחד אני רוצה להפנות למורה ותיקה ואישה יקרה – אפרת אמיר‪ ,‬שלא היה לי‬ ‫לפניה ולא אחריה אדם תומך‪ ,‬מעודד ומפרגן ממנה‪ .‬עם אפרת חלקתי שעות רבות בשוטטות‬ ‫במשעולי ההוראה‪ ,‬במסגרת ה״הדרכה״ ואפילו בתחומי המגמה‪ .‬התחבטנו והתלבטנו בנכון וברצוי‪,‬‬ ‫ותמיד הגענו לשורה תחתונה שבסופה הותרנו כמה סימני שאלה‪ .‬יחד העברנו ״התעמלות בוקר״‬ ‫ברשות השידור‪ ,‬וביוזמתה הבלתי נלאית כתבנו את הספר ״תרגיל לכל גיל״; ספר ראשוני משהו‪,‬‬ ‫אפילו קצת תמים ופשטני בהסתכלות עכשווית‪ ,‬אבל אין ספק שהוא זימן לי התנסות חווייתית‬ ‫ומרחיבת דעת והליכה במסע מענג של קירוב לבבות בחברתה של אשת מקצוע מעולה‪ ,‬חמה‬ ‫ואוהדת‪.‬‬ ‫ולחבריי המורים שעשו עמי כברת דרך ארוכה אצטט את המשפט הבא מפי פרופ׳ אסא כשר‪ :‬״אני‬ ‫אומר לכל אדם‪ ,‬תמיד יעמוד בפניך‪ ,‬בבוקרו של יום‪ ,‬דף לבן‪ .‬אתה המחבר‪ ,‬אתה העורך‪ ,‬אתה הגיבור‪,‬‬ ‫אתה המבקר‪ .‬תמיד אתה יכול להתחיל סיפור חדש מן ההתחלה‪ ,‬ואולי אפילו מן הסוף להתחלה״‪.‬‬ ‫המשפט הזה קורם עתה עור וגידים ואף מקבל משמעות מיוחדת בעקבות המעורבות שלי ושל‬ ‫רבים מחבריי המורים בכתיבת ספר זה‪ ,‬המציין ‪ 70‬שנה לקיומה של המכללה‪.‬‬ ‫הסמינריון ביוון‬ ‫אשר משיח‬ ‫כשהייתי סטודנט במכללה‪ ,‬בין השנים ‪ 1970‬ל‪ ,1973-‬היה הקורס של אורי זמרי – ״המשחקים‬ ‫האולימפיים ביוון העתיקה״ – אחד הקורסים המושכים ביותר‪ ,‬שאף כלל סיור בין עשרה ימים ביוון‪.‬‬ ‫‪276‬‬

‫לאחר שחזרתי מלימודיי בארצות‪-‬הברית בשנת ‪ 1978‬החלטתי לחדש את הקורס של זמרי ולהופכו‬ ‫לסמינריון בשם ״המשחקים האולימפיים‪ ,‬תרבות הגוף‪ ,‬הנופש והפנאי ביוון״‪ .‬המטרות היו להכיר את‬ ‫מקום הולדתם של המשחקים האולימפיים ואת תפקידה המכריע של תרבות הגוף ביוון העתיקה‬ ‫ותרומתה לעולם המודרני‪ .‬כמו כן – לחשוף את המשתנים התרבותיים‪ ,‬הגיאוגרפיים‪ ,‬הספורטיביים‬ ‫והאמנותיים‪ ,‬שהנחו את אנשי יוון העתיקה בקיום המשחקים האולימפיים באולימפיה והשפעתם‬ ‫על חידוש המשחקים האולימפיים בעת החדשה‪.‬‬ ‫חלקו הראשון של הסמינריון היה בנוי מהרצאות מבוא (שניתנו על‪-‬ידי שלמה צדקיהו‪ ,‬יוסי זיו‪ ,‬אורי‬ ‫אפק‪ ,‬רוני לידור‪ ,‬חיים קאופמן‪ ,‬ברוך צ׳יש ואנוכי)‪ .‬החלק השני כלל נסיעה לימודית ליוון‪ ,‬לאתרים‬ ‫הבאים‪ :‬אולימפיה‪ ,‬קלמבקה‪ ,‬דלפי‪ ,‬אתונה‪ ,‬מיקנה ואפידאורוס‪ .‬החלק השלישי היה בנוי מהגשת‬ ‫רפרטים ועבודות סמינריוניות של הסטודנטים‪.‬‬ ‫הסמינריון הפך להצלחה גדולה‪ ,‬והיה לו ביקוש רב בין הסטודנטים‪ .‬עם זאת‪ ,‬לאחר שנים אחדות‬ ‫הופסק הקורס על‪-‬ידי הנהלת המכללה‪ ,‬משום שמספר המבקשים היה גדול‪ ,‬ולא היה ניתן לקבוע‬ ‫מי ישתתף ומי לא‪.‬‬ ‫ללמוד מהטובים‬ ‫ערן סבג‬ ‫החוויה שלי מהלימודים בוינגייט היא ההזדמנות ללמוד מהטובים בתחום ההוראה והמחקר‬ ‫הספורטיבי‪ .‬המכללה אמנם עשירה במתקנים‪ ,‬במעבדות לימוד‪ ,‬בספרייה גדולה ועוד‪ ,‬אך מה‬ ‫שבלט בתואר הראשון והשני הוא החומר האנושי – המרצים‪ ,‬המעניקים לסטודנטים מניסיונם‬ ‫ומהידע הרב שצברו‪ .‬כך למשל‪ ,‬בתואר השני חָבַרתי לצוות מחקר שהקימו רוני לידור‪ ,‬מיקי בר‪-‬‬ ‫אלי ועופר עזר‪ ,‬יחד עם סטודנט נוסף – איליה מורגלוב‪ .‬הדיונים בקבוצת המחקר הזו היו חוויה‬ ‫מאתגרת‪ ,‬מספקת ומעשירה‪ .‬במסגרת עבודות התזה שלנו חקרנו ׳התחזויות׳ בכדורגל (אני)‬ ‫ובכדורסל (איליה)‪ .‬העבודות כללו איסוף נתונים מהליגות הראשונות‪ ,‬מפגשים עם אנשי ספורט‬ ‫בכירים‪ ,‬מאמני כדורגל ושופטים מן הליגה הראשונה‪ ,‬בחלקם בין‪-‬לאומיים‪ .‬היקפי העבודה היו‬ ‫גדולים‪ ,‬וצוות המחקר עבד לאורך כמה שנים‪.‬‬ ‫אין ספק שכסטודנט שסיים את המכללה והתואר הראשון‪ ,‬כמו גם לימודי המשך ותואר שני‬ ‫באוניברסיטת חיפה במסלול המשותף עם וינגייט‪ ,‬זו הייתה חוויה אינטלקטואלית מעצימה‪,‬‬ ‫שתרמה לי רבות בכל התחומים‪ .‬החוויה האקדמית הזו לתואר השני אינה דומה לחוויות הלימודים‬ ‫לתואר הראשון‪ .‬אלה הם שני ׳מחזורי חיים׳ שונים בתכלית‪ ,‬ויש במעבר ביניהם איזשהו תהליך של‬ ‫התבגרות והרחבת אופקים‪.‬‬ ‫כמי שעבר את החוויה הזאת‪ ,‬אני ממליץ בחום לכל סטודנט לתואר ראשון‪ ,‬השואף להתפתח‬ ‫בתחום הספורט ובחייו האישיים‪ ,‬לשקול ברצינות לימודי המשך לתואר שני‪ .‬שכן‪ ,‬עוצמת‬ ‫הלימודים ל‪ M.A. -‬תורמת רבות לסטודנט‪ ,‬במיוחד כאשר מדובר בכתיבת עבודת תזה‪ .‬עם זאת‪,‬‬ ‫‪277‬‬

‫הדבר אינו פשוט ומצריך השקעה רבה‪ ,‬התמדה ואף הוצאות כספיות שבטווח הקצר לא מניבות‬ ‫רווחים חומריים אלא רוחניים בלבד‪ .‬כפי שאמר בר‪-‬אלי‪ :‬״הבחירה באקדמיה ובמחקר היא דבר‬ ‫שלא תמיד ניתן להסביר בהיגיון‪ .‬ניתן לומר שזה בין הסטודנט לאלוהים״‪ .‬אחרי ההשקעה הגדולה‪,‬‬ ‫אבל המספקת‪ ,‬אני מזדהה בהחלט עם דבריו של בר‪-‬אלי‪ .‬מובן שהייתי ממליץ בחום לחבור לכל‬ ‫אחד משלושת המנחים והמרצים בקבוצתי‪ ,‬שתרמו לי רבות בכל האספקטים – גם במפגשים‬ ‫חבריים ׳בגובה העיניים׳‪ ,‬ועזרו לי למצוא חבר חדש לדרך (הסטודנט איליה מורגלוב)‪.‬‬ ‫ראוי לציין שמקומו של התואר הראשון בהתפתחות הסטודנט הוא משמעותי ביותר‪ ,‬והכלים‬ ‫שהוא מקבל ישמשו אותו כל חייו‪ .‬כך למשל‪ ,‬זכורה לי המנחה נאוה וולפסון‪ ,‬שהנחתה את כיתתי‬ ‫בשנה א׳‪ ,‬בשיעור לדוגמה הראשון שהעברתי לסטודנטים מהמכללה כחלק משיעורי ההתנסות‬ ‫בהוראה‪ .‬נאוה לימדה אותי שיעור חשוב בתחום ההוראה‪ .‬בתחילה זה כמעט ׳עצבן׳ אותי‪ ,‬אך לימים‬ ‫ידעתי להעריך את הנחייתה ואת הטיפ החשוב לתחום ההוראה וההדרכה שנתנה לי באותו שיעור‪.‬‬ ‫כסטודנט בשנה א׳ לא הייתי חסר ניסיון‪ ,‬שכן‪ ,‬כבר התנסיתי בהוראה כמורה מחליף ואף אימנתי‬ ‫כדורסל‪ .‬לשיעור הראשון שנתבקשתי ללמד הגעתי עם ביטחון רב‪ ,‬אסרטיבי ומרוכז‪ .‬הכנתי מגוון‬ ‫של תרגילים‪ ,‬והייתי בטוח שאני עומד ללמד שיעור מצוין‪ .‬אלא שכבר בתחילת השיעור נאוה פשוט‬ ‫לא נתנה לי לסיים משפט‪ .‬היא צדקה‪ ,‬כמובן‪ ,‬אך באותו זמן לא הבנתי את זה‪ .‬היא ביקשה לא‬ ‫לדבר הרבה‪ .‬״תן הוראה וצא לדרך״‪ ,‬אמרה‪ .‬ניסיתי להסביר שזה מה שאני עומד לעשות‪ ,‬אך היא‬ ‫התעקשה שאני מדבר יותר מדי‪ .‬זה היה שיעור חשוב‪ ,‬שתרם לי רבות לשיפור ההוראה – להיות‬ ‫מורה ומדריך טוב יותר‪ ,‬מובן‪ ,‬ענייני ותכליתי‪ .‬זוהי דוגמה נוספת מיני רבות למה שהסטודנטים‬ ‫לומדים מהמרצים ומחברי הסגל במכללה – ולא רק מהספרים‪.‬‬ ‫העתודאים‬ ‫יואב מינץ‬ ‫מחזור הלימודים שלנו במדרשה לחינוך גופני (כפי שנקראה אז) החל ב‪ 1.9.67-‬והיה עשיר‬ ‫בספורטאים מהדרג הראשון של ישראל‪ :‬הכדורגלן הבין‪-‬לאומי שמוליק רוזנטל‪ ,‬הכדורעפנים אהוד‬ ‫דקל ז״ל וגיורא הלפרין‪ ,‬שיאני הקפיצה לגובה התאומים יאיר ומאיר ליובין ואחרים‪ .‬באותה תקופה‬ ‫זכו בוגרי תיכון מעטים בלבד להתקבל ללימודים לפני הצבא‪ ,‬למה שנקרא ״עתודה פדגוגית״‪ .‬בכיתה‬ ‫שלי‪ ,‬שמחנכה היה אורי אפק‪ ,‬ההומור היה דייר של קבע‪ .‬שבוע בלבד מפתיחת שנת הלימודים‬ ‫התנהל שיעור גיאוגרפיה עם המורה אבינועם וינוגרד‪ .‬הוא הבחין שנותר בידו חלקיק של גיר ללוח‬ ‫וביקש מאחד התלמידים לרדת למזכירות ולהביא גיר‪ .‬תלמיד עתודאי פלט בלי להתבלבל‪ :‬״בחייך‪,‬‬ ‫אני גמרתי את כל התיכון עם עט אחד‪ ,‬אתה לא יכול לגמור את השיעור עם חתיכת גיר?״‬ ‫אותו עתודאי‪ ,‬ליצן לא קטן‪ ,‬היה רקדן לא גדול וקיבל מהמורה נינה אורעד ז״ל פטור משיעורי ריקודי‬ ‫עם ועמים‪ .‬נינה לימדה גם חינוך גופני לגיל הרך‪ ,‬ובאחד השיעורים תרגלנו פעילות עם ילדי כיתה‬ ‫א׳ ממושב באזור נתניה‪ .‬ה״עתודאי״ (נקרא לו) העביר את השיעור‪ ,‬ובאחד המשחקים נתקל בילד‬ ‫‪278‬‬

‫ג׳ינג׳י‪ ,‬נודניק‪ ,‬מתחכם ולא ממושמע‪ .‬אחרי כמה דקות עצר העתודאי את השיעור ושוחח בשקט‬ ‫עם אותו ג׳ינג׳י מתחכם‪ ,‬שמאותו רגע הפך לנופת צופים‪ .‬בסיום השיעור שיבחה נינה את העתודאי‬ ‫ואמרה לו‪ :‬״ככה מתנהגים לילד לא ממושמע!״‪ .‬ומה באמת אמר אותו עתודאי לילד? ״תתחיל‬ ‫להתנהג יפה או שאני שובר לך יד!״‪ .‬כל החבר׳ה ידעו את האמת חוץ מנינה‪ .‬אותו עתודאי משמש‬ ‫היום כאיש חינוך בכיר‪...‬‬ ‫תלמיד אחר‪ ,‬עתודאי גם הוא‪ ,‬היה טיפוס של הצגות‪ .‬באחד השיעורים בהתעמלות מכשירים עם‬ ‫אליעזר מאיו ז״ל החליט מאיו ׳לעשות קטע׳ עם העתודאי‪ .‬בעודנו מתַרגלים קפיצות על סוס‬ ‫הקפיצות הבטיח מאיו לתלמיד ציון ‪ 6‬כבונוס עוד לפני מבחן הגמר בסוף השנה – אבל בתנאי אחד‪:‬‬ ‫שירוץ‪ ,‬ינתר‪ ,‬ולאחר שינחת לישיבה על הסוס יבעט בעקביו מתחת לבטן של הסוס‪ ,‬כמו רוכב‬ ‫מיומן‪ ,‬וישרוק בעזרת אצבעותיו את שריקת הסרט המפורסם ״הטוב הרע והמכוער״‪ .‬הבחור בלע‬ ‫את הפיתיון וביצע אין‪-‬ספור ניסיונות כדי לקבל את הבונוס המיוחל – אבל ללא הצלחה‪ .‬כל הכיתה‬ ‫התפוצצה מצחוק עד תום השיעור‪...‬‬ ‫חוויה ללמוד ולחיות בוינגייט‬ ‫טארק מוראד‬ ‫המכללה האקדמית בוינגייט היא בית בשבילי‪ .‬התחלתי ללמוד בה בשנת ‪ ,1985‬ובמהלך הלימודים‬ ‫צברתי ידע להמשך דרכי במערכת החינוך ופיתחתי קריירה מוצלחת‪ .‬הכשרת המורים העניקה‬ ‫לי לא רק ידע בתחום אלא גם יכולת מנהיגות‪ ,‬יוזמה ויצירתיות‪ .‬לאחר סיום הלימודים ב‪1988-‬‬ ‫המשכתי לתואר שני בניהול מערכות חינוך‪ ,‬ובקרוב אסיים את התואר השלישי‪.‬‬ ‫תהליך ההכשרה במכללה מתאפיין במגוון רחב של נושאים לא רק בתחום הלימודי אלא גם בתחום‬ ‫החינוכי‪ ,‬החברתי והתרבותי‪ ,‬ובכך היא מרחיבה את השכלתו של המורה לחינוך גופני בתחומי החינוך‬ ‫השונים‪ ,‬מחדדת את שאיפותיו וגורמת לו‪ ,‬במקרים רבים‪ ,‬להיות המורה הכי מקובל בבית‪-‬הספר‪.‬‬ ‫במהלך כל תקופת לימודיי במכללה השתלבתי בחיים האקדמיים והחברתיים‪ .‬מערכת הלימוד‪,‬‬ ‫באמצעות מתן כלים ושילוב בין לימודים וחיי חברה‪ ,‬אפשרה לי לחזק את יכולותיי בתחומים שונים‬ ‫ואף לסגור פערים בנושאים שהייתי צריך לחזק‪ .‬היום אני עובד במכללה כמדריך פדגוגי‪ .‬התחברתי‬ ‫למערכת והפכתי לחלק ממנה‪ .‬האווירה תומכת ומעודדת‪ ,‬המנחים ואני עובדים בשיתוף פעולה‬ ‫מלא‪ ,‬ואני נהנה מעבודתי ומשקיע בהתפתחות הסטודנטים‪.‬‬ ‫השתלבותו של סטודנט ערבי בלימודים במכללה איננה דבר מובן מאליו‪ .‬קיים פער בין ציפיותיו ובין‬ ‫המציאות‪ ,‬במיוחד בשנה הראשונה‪ ,‬ורק חלק מהסטודנטים מצליח להשתלב בלימודים במהירות‬ ‫ולהשיג תוצאות טובות‪ .‬הפער גדל עוד יותר כשמדובר בתנאי העבודה – בין מה שלומד הסטודנט‬ ‫במכללה לבין המציאות‪ ,‬השטח‪ ,‬שבו קיים מחסור חמור בתשתית ובמתקנים‪ .‬ועם זאת‪ ,‬ההכשרה‬ ‫במכללה מסייעת רבות להשתלב בחיי בית‪-‬הספר‪.‬‬ ‫‪279‬‬

‫כשהתחלתי ללמד בחטיבת הביניים בכפר מנדא בשנת ‪ ,1988‬מצאתי מנהל (פתחי זידאן) תומך‪,‬‬ ‫מחבק‪ ,‬אנרגטי ומוטיבציוני‪ ,‬שעודד אותי כמורה חדש (כמו גם את כלל סגל בית‪-‬הספר)‪ ,‬וזה‬ ‫התבטא בהצלחת התלמידים בתחום החינוך הגופני‪ .‬כאנשי חינוך מוטלת עלינו אחריות לחנך את‬ ‫ילדינו ולהכשיר דור שיהיה מסוגל להוביל ולבצע את השינויים הנדרשים‪ .‬חוסר השכלה סוגר‬ ‫דלתות‪ ,‬שאולי לא ייפתחו גם בנסיבות הטובות ביותר‪ .‬מורים חדשים המצטרפים למערכת החינוך‬ ‫נכנסים לעולם חדש‪ .‬באחריותם להשקיע בעבודתם במהלך שנות עבודתם‪ .‬תחושת הסיפוק אצל‬ ‫המורה לחינוך גופני גורמת לו להגביר את העשייה ואת שיתוף הפעולה עם אוכלוסיית בית‪-‬הספר‬ ‫ובמיוחד בתחום הספורט‪ ,‬שאמור לקרב בין אנשים ובין עמים‪.‬‬ ‫הכשרת המורים במכללה בוינגייט דוגלת בשילוב המורים בחיי בית‪-‬הספר ובתמיכה במורים‬ ‫הערבים‪ .‬היא מסייעת בתחומים השונים במטרה להגיע לרמות גבוהות בתחום החינוך הגופני‪ ,‬דרך‬ ‫עשייה פרקטית מתמדת ומתוכננת היטב‪ .‬מערכת היחסים בין הסטודנטים בנויה על כבוד הדדי‪,‬‬ ‫אווירה נוחה ואקלים שמספק תרבות ארגונית נוחה והתחברות לחזון משותף‪.‬‬ ‫ליהנות מכל העולמות‬ ‫סיוון גאון‬ ‫כידוע‪ ,‬ההיסטוריה של הספורט עתיקה כהיסטוריה האנושית‪ .‬כבר בתקופת האדם הקדמון שימש‬ ‫הספורט ככלי להגברת השליטה בטבע ובסביבה‪ .‬אמנם ברבות השנים גרמו לנו המודרניזציה‬ ‫והפיתוח הטכנולוגי להיות פחות פעילים מבחינה ספורטיבית‪ ,‬אך גם להשתמש בספורט ככלי עזר‬ ‫כמעט בכל תחומי חיינו‪ .‬דוגמאות לכך ניתן למצוא למכביר בתחומים כמו רפואה‪ ,‬חברה‪ ,‬חינוך‪,‬‬ ‫תקשורת ועוד‪.‬‬ ‫המגוון הרחב של האפשרויות הנובעות מעולם הספורט הן אלו שהיוו את המניע האישי שלי לרצות‬ ‫ללמוד את התחום‪ .‬ואיפה המקום המתאים ביותר למשימה אם לא במכללה האקדמית בוינגייט?‬ ‫מוסד מיוחד במינו‪ ,‬שייחודיותו באה לידי ביטוי באופן הלימוד הבלתי מתפשר‪ ,‬המשלב בין תיאוריה‬ ‫למעשה‪ .‬בכל מה שאנחנו‪ ,‬כמורים או כמאמנים‪ ,‬מתעתדים ללמד את תלמידינו – התנסינו באופן‬ ‫אישי‪ .‬גם אם הדבר נראה קל מבחינה פיזית‪ ,‬הרי בגילנו ה׳מופלג׳ זה לא תמיד פשוט‪ .‬התנסינו‬ ‫בהדיפת כדור ברזל‪ ,‬בקפיצת פוסברי‪ ,‬התעמלות‪ ,‬כדורגל‪ ,‬כדורסל‪ ,‬כדוריד‪ ,‬ריקודי עם ועוד ועוד‪ .‬מה‬ ‫שהקל על הקושי הפיזי הייתה המחשבה שבעוד חברינו במוסדות האקדמיים האחרים חורשים מול‬ ‫המחשב‪ ,‬מתייבשים במעבדה ונדחסים בהרצאות של ‪ 300‬איש – אנחנו משלבים לימודים עיוניים‬ ‫עם שיעורים מעשיים‪ ,‬הנותנים מענה לגוף ולנפש‪ .‬לנו הייתה הפריווילגיה ליהנות מכל העולמות –‬ ‫העולם האקדמי והעולם החווייתי‪.‬‬ ‫אז בואו נסקור בקצרה מה חווינו בארבע שנות לימוד‪.‬‬ ‫השנה הראשונה הייתה עמוסה וגדושה‪ .‬החבר׳ה ה׳הומנים׳ שבינינו היו צריכים לחרוק שיניים‬ ‫‪280‬‬

‫בהתמודדות עם המקצועות הריאליים כגון פיזיקה וכימיה‪ .‬כולנו שברנו את הראש כשניסינו לשנן‬ ‫את החוקים המבדילים בין שווא נע לשווא נח‪ .‬שיננו כל זיז בעצמות ובשרירים‪ ,‬כדי שאולי יהיה‬ ‫איזה סיכוי שנצליח לעבור בקושי את בוחן המעבדה באנטומיה‪ .‬השנה השנייה הייתה קצרה יותר‬ ‫מקודמתה עקב שביתת הסטודנטים‪ .‬בשנה זו למדנו להכיר מקרוב את המושג ״תלקיט״‪.‬‬ ‫הזמן חלף במהירות והופ – אנחנו בשנה השלישית‪ ,‬באמצע הדרך‪ .‬כיתות האֵם מתפרקות ובמקומן‬ ‫נוצרות כיתות חדשות (על‪-‬פי מגמות ההתמחות שבחרנו)‪ .‬ההוראה מתמקדת בחטיבות הביניים‬ ‫ובבתי‪-‬הספר התיכוניים‪ .‬כל השכבה מזיעה במאמץ משותף להוציא תוצאה טובה במבחן ה‪5,000-‬‬ ‫מטר‪ ,‬והספרייה הופכת למצרך חיוני בזמן שאנו לומדים מתי לשים פסיק ואיפה באה נקודה‬ ‫בביבליוגרפיה שבסמינריון‪.‬‬ ‫קשה להאמין‪ ,‬אבל אנחנו כבר בשנה הרביעית והאחרונה‪ .‬רק עוד כמה שו״תים‪ ,‬שעות מעשיות‪,‬‬ ‫שעות מגמה‪ ,‬חובות משנים קודמות‪ ,‬סמינריון אחד – וסיימנו! המון חברים מסביבנו מתארסים‪,‬‬ ‫מתחתנים וכמה כבר בהריון‪ .‬חלק מאיתנו כבר עובדים בבית‪-‬הספר או כמאמנים ומדריכים בענפי‬ ‫הספורט השונים‪.‬‬ ‫עוד רגע מתפוצצת הבועה האופפת אותנו ומגינה עלינו במכללה – ונצא אל העולם הגדול‪ .‬למרות‬ ‫שחיי הסטודנט הם קשים ועמוסים‪ ,‬ומי כמונו יודעים עד כמה‪ ,‬יש משהו נוח מאוד במסגרת הזו‬ ‫שנקראת המכללה האקדמית בוינגייט‪ ,‬שעוטפת אותך ושומרת עליך‪ .‬אז יחד עם כל הקיטורים‬ ‫והעומס הרב‪ ,‬תסכימו איתי שהשמש‪ ,‬הדשא‪ ,‬החבר׳ה ובעיקר הספורט‪ ,‬מגמדים את הכול!‬ ‫תמיד נרגיש כאן בבית‪ .‬עבודתנו אינה קלה ולעתים אף מתישה‪ ,‬ובעיקר מחייבת אותנו לאחריות‬ ‫גדולה ולמקצועיות רבה‪ .‬בצד זה היא מעניקה לנו סיפוק רב‪ ,‬כי ניתנה לנו הזכות להשפיע על‬ ‫בריאותם ואורח חייהם של אנשים רבים‪ .‬תזכרו תמיד לקום בבוקר עם חיוך רחב על הפנים‪ ,‬כי‬ ‫להתפרנס ממה שאוהבים זה הכי כיף בעולם‪.‬‬ ‫זהו המקום להודות לכל המרצים על ההכוונה והתמיכה‪ .‬אין בלבי ספק שמכל מרצה‪ ,‬בכל תחום‬ ‫שהוא‪ ,‬נוצֵר כל אחד מאיתנו משהו לקחת איתו לדרך העתידית‪ .‬אז תודה רבה לכל אחד מכם!‬ ‫שלוש שנים של קסם‬ ‫אלדד שמואלי‬ ‫היום סיימתי יחד עמכם‪ ,‬חברים יקרים‪ ,‬את שנת הלימודים השלישית במכללה האקדמית בוינגייט‬ ‫במסגרת לימודי התואר הראשון בהוראה‪ .‬בטרם אתייחס לתקופה הארוכה והמופלאה הזו‪ ,‬שהפכה‬ ‫לכזו במידה רבה בזכותכם‪ ,‬אחזיר אתכם ארבע שנים אחורנית‪ ,‬במנהרת הזמן של חיי‪.‬‬ ‫״אלדי״‪ ,‬שמעתי אז מפיות של דואגים ואוהבים‪ ,‬״מה לגבי לימודים? כדאי לך לעשות את הצעד‬ ‫הזה‪ .‬רק טוב תוכל להפיק מכך״‪ .‬הקול הזה‪ ,‬בווריאציות‪ ,‬בקע בעיקר מפי בני משפחתי וחבריי‬ ‫הקרובים וחזר על עצמו כמנטרה קבועה‪ .‬״לא תודה״‪ ,‬הייתי הודף בביטול את כמיהת מקורביי‪ .‬״אני‬ ‫‪281‬‬

‫לא צריך ללמוד עכשיו‪ ,‬יש לי מקצוע – אני עיתונאי‪ .‬הגשמתי את השאיפה שלי‪ ,‬אז בשביל מה אני‬ ‫צריך ללמוד?״‪ .‬כיום‪ ,‬אחרי שלוש שנים שעיצבו את חיי‪ ,‬אני יכול לומר עם יד על הלב וחיוך מוקיר‬ ‫תודה לכל מי שכיוונו אותי להחלטה לבצע את הצעד וללמוד – הניצחון שלכם הוא הרווח הנקי שלי‪.‬‬ ‫הבחירה לא הייתה קשה מדי‪ .‬כמי שהספורט טבוע בדמו‪ ,‬וינגייט נראה כבחירה טבעית‪ .‬ההכנות‬ ‫הטכניות הושלמו‪ .‬קניתי כמה קלסרים ודפדפות‪ ,‬הגברתי מעט את קצב האימונים במגרש הספורט‬ ‫העירוני‪ ,‬ומכאן ואילך החיים שלי‪ ,‬איך לומר‪ ,‬תפסו גוון אחר‪ :‬מין גוון זהוב כזה‪ ,‬שנוצר לאחר אין‪-‬‬ ‫ספור שעות של שיזוף אי שם בחוף האושר‪ ,‬שאני מגיע אליו בכל בוקר לעוד יום שיש בו בעיקר‬ ‫דאחקות‪ ,‬שיעור מעשי‪ ,‬שניים‪-‬שלושה שיעורים עיוניים ושוב דאחקות‪ .‬וכל אלה מתנהלים‬ ‫באווירה נינוחה‪ ,‬באחווה הדדית ובכיף‪ .‬כל שנה והטּוב שלה – וגם הקושי שלה; שמחות שעשו לנו‬ ‫טוב על הנשמה וגם משברונים שביקרו וחלפו להם‪ ,‬כטבע העולם‪.‬‬ ‫בכל יום בשנה למדתי עוד משהו – על נושאי הלימוד‪ ,‬על החברים שלי‪ ,‬על העולם בכלל וכמובן על‬ ‫עצמי‪ .‬למדתי המון בשלוש השנים האלו (לא לחינם מכנים את התקופה הזו ׳תקופת לימודים׳) –‬ ‫לא רק מהמורים אלא גם מהחברים לסירה המשותפת הזו שכולנו היינו בה‪ .‬עבורי זו הייתה הספינה‬ ‫המפוארת ביותר‪ ,‬לא בגלל קנקנה אלא בגלל מה שיש בה והעושר שתוכנה הכניס לחיי‪.‬‬ ‫ולחשוב שרק לפני ארבע שנים פספסתי כמעט את המסע המופלא הזה‪ ,‬שהולך ומסתיים‪ ,‬בשל‬ ‫הטענה ״אני לא צריך ללמוד עכשיו‪ ,‬יש לי מקצוע – אני עיתונאי‪ ...‬הגשמתי את השאיפה שלי‪...‬״‬ ‫נכון‪ ,‬אמנם אינני כתב בכיר‪ ,‬אבל האמינו לי שההחלטה שקיבלתי לפני שלוש שנים הובילה אותי‬ ‫למחוזות קסומים הרבה יותר‪ .‬ותודה לכם ולמכללה על שפקחתם את עיניי‪.‬‬ ‫חוויות מהמכללה‬ ‫מרים מייק‬ ‫יום אחד קיבלתי מייל מוזר מרותי בקר‪ .‬מי זאת לעזאזל רותי בקר? פתחתי‪ ,‬ואני מגלה שמצורפת‬ ‫טבלה עם שמות‪ .‬מזל שאפשטיין הייתה בראש הרשימה‪ ,‬אחרת המייל היה נזרק לזבל‪ .‬עשיתי‬ ‫סריקה כללית והבנתי שמדובר בבנות וינגייט העליזות‪ ...‬רק אחרי שדיברתי עם דני‪ ,‬בעלה של אחת‬ ‫הבנות‪ ,‬הבנתי שלא כדאי לי לבוא לכנס‪ .‬הוא סיפר ששנה קודם לכן השתתף בכנס המחזור שלו‬ ‫וחזר בדיכאון‪ .‬כולם נראו לו כמו יוצאי בית אבות גריאטרי‪...‬‬ ‫מי בכלל רוצה להיפגש עם המציאות בהתגלמותה?‬ ‫אני‪ ,‬באופן אישי‪ ,‬סבלתי קשות במקום הזה‪ .‬כל המורים התנכלו לי‪ ,‬במיוחד אגנס קלטי‪ .‬כמה שרציתי‬ ‫לעשות תרגיל על מקבילים מדורגים! השתדלתי במיוחד לרַצות את מרים קארה‪ ,‬האסיסטנטית של‬ ‫אגנס‪ ,‬שאמרה לי תמיד‪ :‬״אין דבר העומד בפני הרצון‪ .‬לא משנה מה הארכיטקטורה של הגוף שלך״‪,‬‬ ‫אמרה לי‪ ,‬״אם תרצי מאוד – תצליחי״‪.‬‬ ‫אז החלטתי לנסות‪ .‬כרמי הייתה עומדת מאחוריי כדי לעזור לי לעלות אל הבד העליון‪ ,‬ובלהה עמדה‬ ‫‪282‬‬

‫לפנים כדי לתפוס אותי במקרה הצורך‪ .‬ואז עשיתי כמה ׳הנפות׳ רגליים בשביל התנופה (אתם‬ ‫מבינים‪ ,)...‬ופתאום‪ ,‬באופן בלתי צפוי‪ ,‬הצלחתי לעשות סיבוב של כל הגוף באוויר ברגליים מתוחות‬ ‫ומצאתי את עצמי בידיה של בלהה כששתינו שרועות על המזרן‪ ,‬נאנקות מכאבים‪ .‬הבנות שעמדו‬ ‫בצד (צילה‪ ,‬מלכה וזהבה) עשו במכנסיים‪...‬‬ ‫ומה בקשר לקורה? מי בכלל יכול לעלות על הדבר הזה? תחשבו בהיגיון של בן אדם בגובה ‪1.85‬‬ ‫מ׳‪ ,‬שעולה על קורה בגובה ‪ 70 ,60‬או ‪ 80‬ס״מ‪ .‬נדמה לו שהוא הולך על מעקה של מרפסת בקומה‬ ‫השנייה או השלישית‪ .‬כשהסתכלתי למטה ראיתי את כל הבנות בגודל של חגבים‪ .‬והן עוד צועקות‬ ‫לי‪ :‬״תלכי קדימה‪ ,‬שני צעדים וקפיצה‪...‬״‪ .‬איזה קפיצה‪ ,‬מה קפיצה?! אפילו לקפוץ בחזרה למזרן‬ ‫לא יכולתי‪ .‬מרוב פחד התיישבתי על הקורה‪...‬‬ ‫הכי קשה היה לי עם תרגיל הקרקע‪ .‬לבלהה עוד היו אשליות לגביי‪ ,‬אז באתי לביתה יום אחד‪ .‬היא‬ ‫פינתה את כל הרהיטים מהסלון והתחילה לתכנן את התרגיל‪ .‬היה צריך לשבץ בו ‪ 4‬עד ‪ 5‬אלמנטים‪.‬‬ ‫״תעשי מה שאני עושה ותשתקי״‪ ,‬אמרה לי‪ .‬באלמנט הראשון – עמידת ידיים‪ ,‬שברתי את‬ ‫המנורות בתקרה (בגללה‪ .‬היא אמרה לי למתוח את הרגליים חזק למעלה)‪ .‬בסלטה לפנים שברתי‬ ‫את הטלוויזיה‪ ,‬ב׳ערבית׳ הלכה הדלת של הסלון‪ ,‬ובסיבוב שמאלה תוך כדי הנפת ידיים לצדדים נפלו‬ ‫התמונות מהקיר‪ .‬בסיום התרגיל צריך היה לעמוד עמידה מתוחה‪ .‬כמובן שנפלתי קדימה‪ ,‬וכשקמתי‬ ‫מצאתי את הווילונות של הסלון תלויים לי על שתי הידיים‪...‬‬ ‫אמא של בלהה ביקשה ממני לא לבוא יותר‪.‬‬ ‫השיעורים של רות לנצר היו בכלל סיוט בשבילי‪ .‬אף פעם לא הבנתי למה צריך לחשוב כל כך הרבה‬ ‫על כל תנועה שאנחנו עושות‪ .‬אצלי התנועות באו באופן טבעי‪ .‬כששכבתי על המזרן‪ ,‬למשל‪,‬‬ ‫וחשבתי יותר מדי הייתי מתפוצצת מצחוק‪ .‬נראה לי שבגלל זה רות לנצר לא בחרה בי לוועד הכיתה‪.‬‬ ‫זה הורג אותי עד היום‪...‬‬ ‫השיעורים הכי כיפיים היו של אורי פינצ׳וק‪ .‬הוא נהג לבחור בכל פעם מישהי אחרת שתעביר את‬ ‫השיעור כדי שנקבל כמה שיותר ניסיון בהוראה‪ ,‬ואחר‪-‬כך היה נוסע לחו״ל עם נבחרת הכדורעף‪...‬‬ ‫המורה הכי רציני היה עמיצור שפירא‪ .‬אצלו אסור היה לצחוק‪ ,‬אחרת היה מסמיק ונעלב‪ .‬אף‬ ‫משוכה לא הפלתי אצלו באיצטדיון‪ .‬בשבילו התאמצתי במיוחד‪ ,‬שלא ייעלב‪ ,‬ובתמורה קיבלתי את‬ ‫המפתחות למחסן והייתי מוציאה את הציוד לפני כל שיעור‪ .‬באחד השיעורים למדנו הטלת כידון‪.‬‬ ‫הטלתי את הכידון – ולא מצאתי אותו יותר‪ .‬חיפשתי יותר משעתיים‪ ,‬כי אצל עמיצור צריך היה‬ ‫להיות סדר‪ .‬האמת‪ ,‬אהבתי את עמיצור בגלל הצניעות שלו‪ ,‬היושר והאינטגריטי‪.‬‬ ‫והיו גם יחידות סגולה כמו נינה אורעד וחנה פופובסקי‪ ,‬שאזכור אותן לעד‪.‬‬ ‫שחייה למדנו אצל שמריהו נאבל‪ .‬ביסודו היה דווקא איש טוב‪ ,‬אבל התאמץ להיראות רשע רק כדי‬ ‫להפחיד אותנו‪ .‬היחידה שהצליחה להוציא ממנו חיוך בזווית הפה הייתה כרמי‪ ,‬או אולי הייתה זו‬ ‫מיכאלה‪ ...‬אני זוכרת איך היינו מובלות במשאיות‪ ,‬כמו צאן לטבח‪ ,‬לבריכת קיבוץ יקום‪ .‬הימים היו‬ ‫ימי חורף קודרים ואפורים‪ ,‬ואנחנו נכנסנו בבכי לבריכה הקרה‪ .‬שמריהו לא ויתר‪ ,‬וכפיצוי על המים‬ ‫הקרים השתדל להחזיק אותנו במים עד הדקה האחרונה של השיעור‪ .‬בסוף השנה קיבלנו כולנו‬ ‫פרס ניחומים – חויבנו להשתתף בצליחת הכנרת‪...‬‬ ‫‪283‬‬

‫השיעורים הכי טובים שלנו היו אנטומיה‪ ,‬פיזיולוגיה ופיזיולוגיה של המאמץ‪ .‬אלה היו שיעורים‬ ‫לחיים! לעומתם‪ ,‬היה קורס אחד בביומכניקה‪ ,‬שלא הבנתי בדיוק מתי אני צריכה להשתמש בו‪.‬‬ ‫מאוחר יותר‪ ,‬כשהגעתי לבית‪-‬הספר כמורה לחינוך גופני‪ ,‬לא בדיוק עניין את התלמידים איפה‬ ‫נמצא ״מרכז הכובד״‪ .‬כשהיו מנתרים לגובה וביקשתי מהם להרים את מרכז הכובד למעלה הם היו‬ ‫מסתכלים עליי בתדהמה‪ :‬״תגידי לנו פשוט לקפוץ למעלה וגמרנו‪...‬״‪ .‬כלים אמתיים להתמודדות‬ ‫עם כיתה של ‪ 40‬ילדים חוצפנים‪ ,‬חסרי מעצורים‪ ,‬בעלי מרכז כובד מוגדר – את זה לא היה לנו‪...‬‬ ‫בתקופתי‪ ,‬כל מי שבא ללמוד במכללה היה ספורטאי בכל רמ״ח איבריו‪ .‬ביום ראשון בבוקר החבר׳ה‬ ‫היו עומדים עם עיתון הספורט ביד ומכריזים בקול רם כמה נקודות קלע אחד מהם במשחק כדורסל‬ ‫ביום שישי‪ ,‬כמה גולים הבקיע השני בשבת‪ ,‬כמה רשתות קרע השלישי בכדוריד‪ ,‬ואיזה תוצאה‬ ‫השיג הרביעי בבריכה‪ .‬זו הייתה המכללה בימינו‪ ,‬מכללה של ספורטאים‪.‬‬ ‫היום אני יודעת של‪ 80-‬אחוז מהסטודנטים הבאים ללמוד במכללה אין שום קשר לספורט‪.‬‬ ‫הסטודנט כבר לא זוכה לשום הערכה על היותו ספורטאי‪ .‬להיפך‪ ,‬הוא צריך להסתיר זאת מחשש‬ ‫שמא זה יפריע לו בלימודיו‪ ...‬והכי עצוב לי שיותר מ‪ 90%-‬מהסטודנטים מצהירים בריש גלי שהם‬ ‫כלל לא מתכוונים לעסוק בהוראת החינוך הגופני‪.‬‬ ‫אז אולי כדאי להחליף גם את סמל הרץ עם הלפיד של וינגייט לסמל של תלמיד חכם‪...‬‬ ‫המעגל שנסגר‬ ‫ענת דרייגור‬ ‫המפגש הראשון שלי עם המכללה‪ ,‬לפני כ‪ 36-‬שנה‪ ,‬היה בשנת ‪ ,1979‬בהיותי חיילת‪ .‬בניגוד למתואר‬ ‫בכתבה בעיתון (ראה להלן)‪ ,‬היה זה מפגש חיובי ביותר‪ .‬הכיצד? כחודשיים לאחר גניבת תעודת‬ ‫החוגר שלי מבית הנבחרות נתבשרתי על‪-‬ידי המשטרה שהתעודה נמצאה ע״י אחד הסטודנטים‬ ‫בצד הדרומי של אולם נתניה‪ .‬מתוך סקרנות ניגשתי לאזור ונכנסתי לראשונה למבנה המכללה‪.‬‬ ‫זו לא הייתה הפעם הראשונה שהגעתי למכון וינגייט‪ .‬סיימתי שם קורס מד״סיות‪ ,‬ואף השתתפתי‬ ‫כמעט בכל סוף שבוע שני באימוני הנבחרות למיניהן – מקדטיות ועד לבוגרות‪ .‬במסגרת התובענית‬ ‫של אימונים ומשחקי כדורסל לא היה לי פנאי לבקר במבנים נוספים מסביב‪ .‬הייתי באולם הי״א‪,‬‬ ‫חדר האוכל ‪ ,‬מיטה וחוזר חלילה‪.‬‬ ‫הרגשתי אפוא שינוי מרענן בהכרת מכללה המכשירה מורים לחינוך גופני ולאימון‪ .‬התעניינתי לגבי‬ ‫האפשרות להצטרף ללימודים בתום השירות הצבאי‪ ,‬אך החיים גלגלו אותי היישר לחוזה מקצועני‬ ‫בצרפת – והלאה לסיפור אחר‪ ,‬קצת יותר ארוך‪.‬‬ ‫סגירת המעגל החלה לפני כשנתיים וחצי‪ .‬במפגש מקרי עם נשיא המכללה‪ ,‬רוני לידור‪ ,‬הוא הציב‬ ‫בפניי אתגר – להצטרף לצוות מורי הכדורסל במכללה‪ .‬המפגש הראשוני עם הסטודנטים משנים‬ ‫א׳‪-‬ג׳ היה מרתק‪ .‬למדתי שניתן לשלב מקצוענות בכדורסל עם חינוך והנאה‪ ,‬וגיליתי צוות מרצים‬ ‫מעולה בכל ענפי הספורט ואנשי מנהלה המסייעים בכל עניין‪ .‬שמחתי להיווכח שיש מנעד רחב של‬ ‫‪284‬‬

‫חופש אקדמי‪ ,‬המביא לידי ביטוי את הידע והניסיון שלי בתחום‪ .‬מתברר שלהגיע לעבודה עם חיוך‬ ‫זה ממש לא טריוויאלי‪.‬‬ ‫תודה למגמת טיפוח היציבה‬ ‫חנן רפופורט‬ ‫אני לא חושב שאוכל להעלות על הכתב את כל מה שאני באמת חושב ומרגיש על המגמה‪ .‬ובכל‬ ‫זאת כמה מילים שישקפו משהו מתחושותיי‪.‬‬ ‫מגמת טיפוח היציבה מהווה עבורי נדבך חשוב במהלך הכשרתי במכללה לקראת הוראת חינוך‬ ‫גופני‪ ,‬אימון ולימודי פיזיותרפיה (שנה ג׳)‪ .‬התכנים הלימודיים שנחשפתי להם במגמה סיפקו לי‬ ‫תשובות לשאלות מהותיות בנוגע לפעילות גופנית ולאימון; שאלות כגון חשיבות המתיחות לפני‬ ‫הפעילות או אחריה‪ ,‬אופן ביצוע חימום לפני הפעילות‪ ,‬האם לחזק שרירי בטן‪/‬גב ועוד‪ .‬נושאים אלו‬ ‫ואחרים סיקרנו אותי מאוד‪ ,‬וזו הסיבה שבגינה סללתי את דרכי למגמת טיפוח היציבה‪.‬‬ ‫התכנים הנלמדים במגמה מבוססים על עקרונות מדעיים כמו ביומכניקה וקינזיולוגיה‪ .‬תכנים אלו‬ ‫מורחבים מעבר לקורסי החובה הנלמדים בשנה ב׳ במכללה ומהווים תשתית רחבה יותר להבנת‬ ‫התנועה ולתפקודו של גוף האדם בפעילות גופנית ובחיי יום‪-‬יום וכמובן – להבנת עקרונות השיקום‬ ‫של ליקויי יציבה‪ .‬התכנים העיוניים במגמה משולבים בשעות מעשיות‪ ,‬הכוללות תרגול וניתוח כל‬ ‫מקרה לגופו‪ .‬תהליך זה תורם להפנמה מעמיקה יותר וליצירת קווים ברורים בנוגע לפעילות גופנית‬ ‫‪285‬‬

‫מושכלת‪ .‬ראוי לציין שהתרגול המעשי במגמה אינו מייצג שיטת אימון זו או אחרת‪ ,‬אלא מציע‬ ‫במה לכל שיטות האימון (פילאטיס‪ ,‬יוגה‪ ,‬פלדנקרייז ועוד)‪ ,‬כל עוד התרגול מבוצע ׳בזמן הנכון׳ ואינו‬ ‫חורג מאותם עקרונות מדעיים המבוססים על מושגים מתחום הקינזיולוגיה והביומכניקה‪ .‬תכנים‬ ‫אלו מגובים בספרות העדכנית ביותר ומוצגים בפני הכיתה‪ ,‬לאחר עיבוד ועריכה דידקטית וקפדנית‬ ‫ביותר על‪-‬ידי ראש המגמה לטיפוח היציבה – ד״ר ורדיתה גור‪.‬‬ ‫ארגז הכלים שצברתי במהלך הלימודים במגמה היה חשוב לאין שיעור ואף בא לידי ביטוי‪ ,‬כמובן‪,‬‬ ‫מיד בסיום לימודיי ותחילת עבודתי במסגרות השונות‪ .‬הייתה לי תחושה שאני מסוגל לתת מענה‬ ‫אמתי למתאמנים השונים ולקדם את נושא הפעילות הגופנית‪ .‬אין לי ספק שללא הכשרתי במגמת‬ ‫טיפוח היציבה הייתי מרגיש פחות מוכן ובטוח לצאת לדרך הזו‪ .‬אני חש ביטחון רב וראוי לאחריות‬ ‫הגדולה הזו כשאני עומד מול מתאמן‪.‬‬ ‫אני מודה מכל הלב לראש המגמה‪ ,‬ורדיתה גור‪ ,‬על המקצועיות‪ ,‬ההבנה ומעל הכול – על האנושיות‬ ‫שהתבטאה בכל פנייה ושאלה‪ .‬תודות לצוות המגמה – יעל רובין‪ ,‬שלי בר סלע וגלית טננבאום‪ ,‬על‬ ‫תרומתם הרבה להבנתי בתחום‪.‬‬ ‫המכללה לחינוך גופני – מקום לחיים‬ ‫ורדה אינגלס‬ ‫׳המכללה בוינגייט׳ – זה מה שידעתי מגיל שלוש‪ .‬חינוך גופני וספורט – זה מה שעשיתי‬ ‫מאז ומתמיד‪ .‬קיץ ‪ ,1973‬כמעט מסיימת את השירות הצבאי‪ ,‬נרשמת למכללה ורק אליה‪ .‬אין‬ ‫אלטרנטיבות‪ .‬בחינות כניסה מתישות‪ ,‬יום שלם של פעילות גופנית‪ .‬התקבלתי‪ .‬התחלנו ללמוד‬ ‫בספטמבר‪ ,‬ובאוקטובר – מלחמה‪ .‬הבנים נעלמים מהשטח תוך יום‪ ,‬הלימודים נעצרים‪ ,‬הבנות‬ ‫מתנדבות בבתי‪-‬ספר‪ ,‬ואני מתנדבת בבית חולים‪.‬‬ ‫חוזרים ללימודים אחרי הימים הקשים‪ ,‬אך הבנים לא חוזרים במשך שישה חודשים‪ .‬חלקם מגיעים‬ ‫בפסח‪ ,‬ללימודים מרוכזים‪ ,‬ובנות הפנימייה (המעונות) נשארות לעזור להם להתגבר על החומר‪.‬‬ ‫חלקם חוזרים למילואים ולצבא עד אחרי סוף השנה‪ .‬שנה א׳ הסתיימה איכשהו‪...‬‬ ‫המשכנו עוד שנתיים‪ ,‬ובסך‪-‬הכול שלוש שנים של לימודים אינטנסיביים‪ ,‬שישה ימים בשבוע‪42 ,‬‬ ‫שעות לימוד‪ ,‬הרבה שעות מעשיות‪ 6 :‬שעות התעמלות יסודית‪/‬חינוך לתנועה‪ 4 ,‬שעות כדורסל‪4 ,‬‬ ‫שעות אתלטיקה‪ ,‬הוראה וחינוך‪ ,‬מחנה לימודי ועוד ועוד‪...‬‬ ‫ואנחנו הבוגרים‪ ,‬אידיאליסטים אחד אחד‪ ,‬מגיעים לבית‪-‬הספר לחנך את הדור הצעיר (‪ 31‬שנה)‪...‬‬ ‫בכל יום רביעי חוזרים למכללה להשתלם ולהיפגש עם עמיתינו‪ .‬עם הזמן חזרתי ללמד במכללה‪.‬‬ ‫זה הבית‪ ,‬זהו המקום שתמיד נעים לחזור אליו‪ .‬גם אם השתנו המבנים – לא עוד הבניין הקטן‬ ‫שלמדנו בו (בניין בית‪-‬הספר למאמנים)‪ ,‬לא עוד אולם נורמן להתעמלות שהתחלף עם אולם בג‬ ‫ואולם מפואר אחר‪ ,‬מעבדות שהחליפו מיקום והשתכללו‪ .‬וגם אם השתנתה תוכנית הלימודים –‬ ‫זהו המקום שאיתו אני מזדהה‪ ,‬אוהבת ומוקירה במשך ‪ 40‬שנה‪ ,‬שני‪-‬שלישים מחיי‪.‬‬ ‫‪286‬‬

‫כיתה א‪ – 1976-1973 ,5‬המחנה הלימודי‬ ‫שתי מתנות נפלאות ליום ההולדת ‪70‬‬ ‫נעמי בן דור‬ ‫מובן שלא יכולתי לדעת שנולדתי בשנת הולדתה של המדרשה‪-‬מכללה‪ ,‬וודאי שלא דמיינתי גדילה‪,‬‬ ‫התפתחות והתבגרות עמה‪ .‬שכן‪ ,‬במשך ‪ 41‬מתוך ‪ 50‬שנות חינוך‪ ,‬הוראה ולמידה זכיתי להיות‬ ‫חלק מהפאזל העשיר והמעשיר של תוכניות הלימודים המגוונות להכשרת מורים לחינוך גופני‬ ‫במדרשה‪-‬מכללה‪ .‬הנחלת ערכי חינוך ודרך ארץ היו מאז ומתמיד בראש מעייניי‪ .‬אין כמו המקצוע‬ ‫שלנו לקיים זאת באהבה‪ ,‬בהתלהבות ובסיפוק אין קץ‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬דווקא בשנת ׳גימלתי׳ השלישית‪ ,‬לקראת יום הולדתי ה‪ ,70-‬זכיתי לקבל שתי מתנות‬ ‫נפלאות ומיוחדות‪ ,‬המלמדות אותי שעוד היד נטויה‪ :‬האחת – התוכנית להכשרת אקדמאים‬ ‫להוראה‪ ,‬שבמסגרתה פגשתי‪ ,‬כמנחה‪ ,‬קבוצת נשים נמרצות‪ ,‬נחושות ומּונ ָעות ברצון עז לספוג‬ ‫בזמן קצר כל מידע ולהנחילו לנוער‪ .‬כישורי הלמידה שלהן ויכולתן ליישמם בהוראה באים כאן‬ ‫לידי ביטוי מרגש ממש‪ .‬השנייה – המהווה את גולת הכותרת לעיסוקי בשנתי ה‪ 50-‬להוראה –‬ ‫היא התוכנית ״חינוך טיפול ‪ -‬גוף נפש – תכנית הכשרה להנחיית קבוצת נערות במודל חדשני״‪.‬‬ ‫זוהי יוזמה נפלאה של בית‪-‬הספר להשתלמויות במכללה‪ ,‬בראשות מיכאל אשכנזי‪ ,‬שהשכיל‬ ‫לחבור לגופים כמו חברת ״ג׳וינט ישראל אשלים״ – יחד בעשייה למען ילדים‪ ,‬נוער וצעירים במצבי‬ ‫סיכון‪ ,‬למט״ח ול״מטאפורה״ – תראפיה באומנויות‪ .‬התוכנית בנויה ממערכים המורכבים משלושה‬ ‫ממדים‪ :‬תנועה‪ ,‬חיבור גופנפש ומגדר‪ .‬ממדים אלו מבוססים על עולם התנועה והגוף כמו יציבות‪,‬‬ ‫מרכז‪-‬ליבה‪ ,‬גבולות‪ ,‬שליטה‪ ,‬כוח‪ ,‬גמישות ואיזון‪ ,‬שדרכם ניתן לחקור חוויות ועולמות פנימיים של‬ ‫הנערות – גופניים ונפשיים כאחד‪.‬‬ ‫‪287‬‬

‫אני נתבקשתי למלא את המושגים הללו במערכי תנועה‪ ,‬שיהוו עוגן חזק של משמעות‪ ,‬היגיון‬ ‫והתוויית דרך מחד‪-‬גיסא וקרקע פורייה שתאפשר לכל מדריכה ליצור ולצקת חלק מעולמה הפנימי‪,‬‬ ‫מאידך גיסא‪.‬‬ ‫אני מאושרת ומעושרת בחלקי בתוכנית הזאת‪ ,‬שיש בה מן השליחות‪.‬‬ ‫קסם של הנאה ואושר‬ ‫מחמוד סינדיאני‬ ‫מאז היווסדה הולכת המכללה מחיל אל חיל‪ .‬שמה הולך לפניה‪ .‬המוטו ״הופכים אהבה לקריירה״‬ ‫הולם מאוד הן את האווירה החמה במכללה והן את האהבה והקשר שכולנו חשים כלפי המקצוע‬ ‫חינוך גופני וספורט‪ .‬האווירה המיוחדת מאפשרת לסטודנטים לחוש שייכות עמוקה למקצוע‬ ‫ולמקום ובכך מעודדת אותם להשקיע כדי להצליח‪ .‬כסטודנט‪ ,‬התמיכה והעידוד שאני מקבל‬ ‫מהנהלת המכללה‪ ,‬מהמרצים‪ ,‬מכל אחד במערכת – לא רק מעניקים לי את התחושה שעליי‬ ‫להצליח אלא מחייבים אותי להשתדל ולהשקיע כדי להצטיין ולהיות המוביל בתחום‪ .‬תמיד אמרתי‪,‬‬ ‫ואומר זאת שוב ובכל הזדמנות אפשרית – הצטיינות אינה של הסטודנט לבדו‪ .‬היא חלק ממעגל‬ ‫גדול‪ ,‬ומי שמשקיע ומשתדל סוגר את המעגל ומשלים את התהליך הארוך‪ ,‬שנבנה בהדרגה‪ ,‬בעזרת‬ ‫סביבה מעודדת ותומכת‪.‬‬ ‫אני מקליד את המילים‪ ,‬ובו בזמן מתרוצצות בראשי תמונות רבות המחזקות את מה שמקלידות‬ ‫האצבעות‪ .‬כן‪ ,‬אני מתרגש! זה אינו מובן מאליו שהסטודנט ימצא את כל הדלתות פתוחות בפניו‬ ‫ויוכל לקבל מענה על כל שאלה שתצוץ בראשו‪ .‬התשובה ניתנת תמיד‪ ,‬ובפירוט רב‪ .‬תמיד יש אוזן‬ ‫קשבת לסייע‪ ,‬לתמוך‪ .‬השנים חולפות במהירות‪ ,‬וקשה להתרגל לרעיון שהתהליך הולך ומסתיים‪.‬‬ ‫את הקושי אני חש בעיקר בסופי שבוע ובחופשות – לא להסתובב במכללה‪ ,‬לא לעלות ולרדת‬ ‫במדרגות כמה פעמים ביום‪ ,‬לא לראות את כל האנשים שהובילו אותי לאן שהגעתי‪ .‬המכללה‬ ‫מעניקה לי כל כך הרבה אנרגיות! מצד שני‪ ,‬אני יודע שסוף הדרך הוא בעצם רק תחילתה של דרך חדשה‪.‬‬ ‫אני מבקש להביע את הערכתי להנהלת המכללה‪ ,‬למרצים ולכל אחד במערכת‪ .‬כולנו יחד נמשיך‬ ‫בדרך שבה התחילו אלה שבאו לפנינו‪ ,‬ונוסיף עוד נהרות של אור סביב המוסד האהוב עלינו‪,‬‬ ‫שימשיך להפיץ את אורו בכל מקום ומקום‪.‬‬ ‫‪288‬‬

‫נבחרת ההתעמלות‬ ‫נועה חורש‬ ‫תמיד כששואלים אותי עד איזה גיל התעמלתי אני מתבלבלת‪ .‬האם עד הצבא‪ ,‬או שגם אימונים‬ ‫בנבחרת ההתעמלות של המכללה נחשבים? הרי התעמלות זה לילדות צעירות‪ ,‬חזקות וגמישות‪,‬‬ ‫עם אחוזי שומן שליליים‪ ,‬בגד גוף נוצץ‪ ,‬צמה מסודרת ואפילו זיעה מאורגנת‪ .‬במכללה כבר הייתי‬ ‫קצת יותר כבדה‪ ,‬פחות גמישה‪ ,‬תמיד עם שריר תפוס‪ ,‬עם כאבים בברך ובלי שום סיכוי לחוות שוב‬ ‫השתתפות באירוע התעמלות רציני‪ .‬עתידי בהתעמלות היה מאחוריי‪ .‬האתגר היה לשמר את המצב‬ ‫הקיים או להאט את קצב ההידרדרות‪.‬‬ ‫הלימודים במכללה כללו קורסים עיוניים במדעי החינוך הגופני‪ ,‬בהוראה ועוד‪ ,‬בצד לימודים מעשיים‪.‬‬ ‫כשנרשמתי למכללה חשבתי לעצמי – כמה טוב שיש גם הזדמנויות להניע את הגוף ולשחרר את‬ ‫הנפש‪ ,‬אבל לא שיערתי שאני הולכת להשתפר‪ .‬בהתעמלות‪ .‬להצליח לבצע תרגילים חדשים שלא‬ ‫ביצעתי כשהייתי מתעמלת‪.‬‬ ‫למראית עין‪ ,‬המוטיבציה להשתתפות בנבחרת ההתעמלות של המכללה הייתה חיצונית‪ :‬קרדיט‬ ‫אקדמי של ‪ 30‬ש״ש‪ .‬היו גם דרישות – להשתתף במופעי ראווה‪ .‬אז מה הניע אותי להתעמל‬ ‫בנבחרת במשך ארבע שנים‪ ,‬בתדירות של יומיים בשבוע? למה בכלל הייתי צריכה להשקיע את‬ ‫מעט האנרגיות שעוד נותרו מלימודים‪ ,‬עבודות‪ ,‬פרנסה‪ ,‬בית? גם בגד הגוף הציק‪ ,‬נופלים ונחבלים‪,‬‬ ‫נרדמים בשיעור אחרי האימון‪ ,‬אין כוח לשיעורים המעשיים והשעות – ימי שלישי‪ ,‬בין ‪ 12‬לשתיים‬ ‫בצהריים‪ ,‬היו יקרות מפז‪ ,‬ועוד יותר ימי ראשון בשבע וחצי בבוקר‪ .‬נאלצתי לוותר על שיעורי תרגול‬ ‫בסטטיסטיקה לתואר שני‪ ,‬לא תרגלתי את המיומנויות הדלות במשחקי כדור‪ ,‬לא אכלתי אחרי‬ ‫שיעור שחייה‪ ,‬לא הייתי בהפגנות של אגודת הסטודנטים‪ ,‬לא הספקתי לנער את החול מהבגדים‬ ‫אחרי הקפיצות לרוחק וכבר הייתי צריכה לבצע קפיצות ידיים וסלטות לבור אחר‪ .‬וקפיצת הפוסברי‬ ‫הייתה בשבילי רק חימום לסלטה טמפו‪.‬‬ ‫היו הרבה סטודנטים בנבחרת‪ .‬עולה חדשה מרוסיה שהתגוררה עם נדיה קומנץ׳ בפנימיית‬ ‫התעמלות בסיביר‪ ,‬הייתה אלופת ישראל לשעבר‪ ,‬סטודנט שלא היה מתעמל ׳מקצועי׳ אף פעם‪,‬‬ ‫אבל הודות לכישרון טבעי וכוח על טבעי ביצע סלטות שלא היו מביישות את אלוף ישראל‪.‬‬ ‫רקדנית‪ ,‬ששילבה בין סדנת המחול ואימוני ההתעמלות‪ ,‬הקימה את נבחרת הכדורגל נשים‪ ,‬הייתה‬ ‫אסיסטנטית בכדוריד וזכתה במקום הראשון ב‪ 100-‬מ׳ פרפר באליפות אס״א‪ ...‬והייתה הפצועה‬ ‫התמידית‪ ,‬אחרת מאותגרת תנועתית‪ ,‬זו שלא רצתה להופיע וזו שרצתה לפרוש כל שבוע‪ .‬אחת‬ ‫שאינה מותחת פוינט בשום תרגיל‪ ,‬מתעמלת ש׳עושה׳ רק קרקע וטרמפולינה‪ ,‬וזו שמבצעת רק‬ ‫אלמנטים לאחור‪ ...‬אחת שלא הייתה מוכנה ללבוש בגד גוף‪ ,‬עצלנית שלא עושה כלום‪ ,‬וזו שלא‬ ‫באה בגלל ההתעמלות אלא בשביל הצחוקים עם החבר׳ה‪ .‬רופאה ופיזיותרפיסטית שידעה מה‬ ‫בריא ומה מזיק‪ ,‬ושתמיד אבחנה בעיות רפואיות והציעה טיפול‪ .‬סטודנטית‪-‬מאמנת שלא הקשיבה‬ ‫למה שצריך לעשות אבל חילקה הוראות ותיקנה אחרים‪ .‬אחת שלא שמה דאודורנט‪ ,‬ואחרת שלא‬ ‫גזרה ציפורניים ברגליים‪...‬‬ ‫והייתה המאמנת חגית דיסקין‪ .‬בחֵן‪ ,‬באהבה‪ ,‬במקצועיות ובניסיון עשיר מאין כמותו ניצחה על כל‬ ‫‪289‬‬

‫התזמורת הזו‪ .‬היא שמרה‪ ,‬סחבה‪ ,‬הדגימה‪ ,‬תיקנה והסבירה – ובעיקר עודדה‪ .‬היא לימדה בנבחרת‬ ‫ההתעמלות יותר ממה שמלמדים בכל קורס אחר‪ .‬שם היא נתנה את הכלים האמתיים להתמודדות בשטח‪.‬‬ ‫המורים‪ ,‬העבודה והמקום שלא הייתי מוותרת עליהם‬ ‫חגית דיסקין‬ ‫שלהי שנת הלימודים תשע״ג‪ ,‬שלושים מעלות בצל‪ .‬סטודנט יגע מטפס במעלה התלול‪ ,‬המקדם‬ ‫את פני הבאים למכון וינגייט‪ .‬אני ברכב‪ ,‬עדיין זוכרת היטב איך זה להגיע לכאן בתחבורה ציבורית‬ ‫– ומציעה לסטודנט טרמפ למכללה‪ .‬בשיחה קלה שהתפתחה אני מפארת את נפלאות המכון‪,‬‬ ‫המכללה‪ ,‬וכמה נפלא לעבוד וללמוד בה‪ .‬לפני שיצא ממכוניתי שאל כמה שנים אני מלמדת‪ .‬לאחר‬ ‫הרהור קל השבתי‪ :‬״כמעט שלושים״‪ .‬״וואו‪ ,‬אם אחרי שנה אחת של עבודה תהיה לי כזו שמחה‬ ‫להתחיל את היום אדע שבחרתי נכון‪...‬״‬ ‫‪ 30‬שנה אני עובדת במכללה‪ ,‬והידיעה שבחרתי נכון רק גדֵלה ומעצימה‪ .‬הייתי בת ‪ 6‬כשהסתובבתי‬ ‫עם אבי ז״ל (אברהם זייף‪ ,‬מזכ״ל איגוד הכדורסל‪ ,‬משקיף מטעם פיב״א ושופט בין‪-‬לאומי) בין‬ ‫מתקני מכון וינגייט דאז והספורטאים שהתאמנו בהם‪ ,‬וידעתי שזה מה שאעשה ׳כשאהיה גדולה׳‪.‬‬ ‫הלימודים במכללה אפשרו לי להכיר לעומקם ענפי ספורט ויכולות שלא ידעתי על קיומם‪ ,‬ובעיקר‬ ‫להתחבר לסטודנטים שיצמחו בהמשך להיות ממובילי הספורט במדינה ולמורים שהיו באותו הזמן‬ ‫מאמני צמרת מכל תחומי הספורט‪ .‬הייתי עתודאית במכללה ובאותו זמן גם ספורטאית בנבחרת‬ ‫ישראל בהתעמלות‪ ,‬אך החיים על הגבעה‪ ,‬האווירה הקסומה‪ ,‬החברים והמורים סייעו לי להתגבש‬ ‫ולסמן את אחת המטרות הראשונות שלי כאדם בוגר – לשוב לכאן כמרצה‪.‬‬ ‫בימים אלו‪ ,‬כשהמוסד חוגג יום הולדת ‪ ,70‬אי אפשר לכתוב את ספר המכללה מבלי לציין שניים‬ ‫מהמורים הבולטים והעסיסיים של אותם ימים‪ :‬אליעזר מאיו ואגנס קלטי‪-‬בירו‪.‬‬ ‫אליעזר מאיו ז״ל היה מתעמל בנבחרת בולגריה‪ ,‬עלה לישראל והפך למאמן לאומי של נבחרת‬ ‫ישראל בהתעמלות גברים‪ .‬מאיו שימח את כולנו בבדיחותיו השנונות ובמפוחית הקטנה שבה ניגן‬ ‫לנו מוזיקה בקצבים שונים‪ .‬לא פעם הגיע להסכמות עם סטודנטים שהקשר ביניהם לבין התעמלות‬ ‫היה מקרי בהחלט‪ :‬״אם תצליח לבצע סמיכה על הידיים בלבד‪ ,‬על סוס הסמוכות‪ ,‬ישבנך באוויר‪,‬‬ ‫ובאותו זמן לשיר בית ופזמון משיר הילדים ׳יונתן הקטן׳ ‪ -‬עברת!״ מיותר לציין שהסטודנטים‬ ‫האחרים שנבחנו באותה שעה היו מתפתלים מצחוק ומסייעים לחברם לשיר על המכשיר‪ .‬מאיו היה‬ ‫גם אלוף הופעות הראווה והטקסים‪ .‬לא היה מסודר ומאורגן ממנו‪ ,‬ובכל הטקסים שארגנו תלמידיו‬ ‫אחריו‪ ,‬משהו ממנו חי גם בהם‪ .‬מאיו לימד אותנו את אהבת ההתעמלות והתנועה‪ ,‬ובעיקר לימד‬ ‫אותנו לחייך‪ ,‬למצוא את הטוב בכל סיטואציה ולחפש את הצד הבהיר של העולם‪.‬‬ ‫אגנס קלטי‪ ,‬תיבדל לחיים ארוכים‪ ,‬היא הספורטאית האולימפית המעוטרת ביותר בישראל‪ ,‬בעלת‬ ‫מדליות ממשחקי הלסינקי ומלבורן‪ .‬״אגי״ הביאה עמה‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪ ,‬את התעמלות הנשים‬ ‫לישראל‪ .‬מעשה שהיה כך היה‪ :‬לאחר שזכתה בזהב באוסטרליה היא חזרה לאירופה‪ ,‬עבדה‪ ,‬קנתה‬ ‫‪290‬‬

291

‫את מכשירי ההתעמלות הראשונים ועלתה עמם ארצה‪ .‬היא בחרה את המתעמלות הראשונות‬ ‫בארץ‪ ,‬החלה לאמנן ואף הגיעה עמן להישגים נאים‪ .‬אגי‪ ,‬אשת ספורט בכל רמ״ח איבריה‪ ,‬שגם‬ ‫היום‪ ,‬בגיל ‪ ,93‬ממשיכה ללכת על שפת הים ולשחות בבריכה – היא דוגמה ומופת לכולנו‪ .‬בשיעורי‬ ‫ההתעמלות ניסינו‪ ,‬ואף הצלחנו‪ ,‬לחקות את מבטאה ההונגרי הכבד‪ ,‬אבל קשה היה לחקות את‬ ‫יכולותיה המדהימות‪ ,‬ולא רק בהתעמלות‪ .‬כמתעמלת בנבחרת ישראל שאותה אימנה ראיתי את‬ ‫מגוון כישרונותיה‪ :‬סריגה‪ ,‬רקמה‪ ,‬בישול – בכול הצטיינה! כשנכשלנו בביצוע‪ ,‬או שלא זכרנו תנועה‬ ‫שחיברה לתרגיל‪ ,‬הייתה אגי מסננת משפטי מפתח בהונגרית עסיסית‪ ,‬שאותם מיהרנו לרשום‬ ‫ולפענח עם ׳יודעי דבר׳ אחרי האימון‪ .‬במכללה היא בלטה ביושרה המקצועי הבלתי מתפשר‪ ,‬ולכן‬ ‫היו לה לא מעט עימותים עם המנהלים‪ .‬היא דחפה את ענף ההתעמלות לכיוון הבריאות ושמחת‬ ‫החיים‪ .‬כשההתעמלות התמקצעה לצורתה העכשווית‪ ,‬שבה נדרשות שעות אין‪-‬ספור באולם‬ ‫ההתעמלות‪ ,‬היא סברה שעברנו את גבולות הטעם הטוב‪ ,‬וכשחסרה השמחה והיכולת לגוון – נפגע‬ ‫המתעמל‪ .‬אגי ראתה את ההתעמלות הבסיסית‪ ,‬הטהורה והשפויה כבסיס לכל ענפי הספורט‪ ,‬וכך‬ ‫גם ניסתה ללמדה‪.‬‬ ‫אגי העמידה דורות של מאמנות התעמלות‪ .‬היו סטודנטיות שאהבו אותה‪ ,‬אחרות חששו ממנה‪,‬‬ ‫אבל אף אחת לא נשארה אדישה לאישיותה הכובשת‪ .‬היא לימדה אותנו להתבונן בתלמידינו‪,‬‬ ‫לחשוב מדוע מישהו מתקשה בביצוע‪ ,‬ומדוע אחר חש כאב בתרגיל גמישות זה או אחר‪ .‬שיעורי‬ ‫ההתעמלות החלו בשורה מדורגת על‪-‬פי הגובה‪ ,‬בבדיקת יציבה טובה ובמשמעת וסדר‪ .‬השיעורים‪,‬‬ ‫התיקונים ואמרות השפר נצרבו בזיכרון של כולנו‪.‬‬ ‫בהונגריה ידועה אגי כ״גברת התעמלות״ וזוכה לכבוד מלכים מהמדינה ומנבחרות ההתעמלות‬ ‫לדורותיהן‪ .‬בישראל‪ ,‬המדינה שלה תרמה את מרצה ואת רוב חייה‪ ,‬היא חיה בהרצליה‪ ,‬רחוקה מאור‬ ‫הזרקורים‪ ,‬בצניעות אופיינית לענקים אמתיים‪.‬‬ ‫כמרצה במכללה סגרתי מעגל‪ .‬זכות גדולה ניתנה בידינו‪ ,‬סגל המכללה‪ ,‬לעצב דור חדש של מורים‬ ‫ולהעביר את לפיד אהבת הספורט לאלפי אנשים באמצעות הסטודנטים הנהדרים שלנו‪ .‬אני מקווה‬ ‫שבחגיגות המאה למכללה נישאר רעננים‪ ,‬צעירים ברוחנו ומקצוענים בחינוך גופני ובספורט‪.‬‬ ‫‪292‬‬

‫המורים שלי‬ ‫וְ ֵאּלֶה ׁ ְשמֹות‪ּ ,‬גִ ְר ַסת וִינְגֵייט‬ ‫בני ומשה כנען‬ ‫עפ״י שירם הידוע של עלי מוהר ויוני רכטר‬ ‫הביצוע המקורי‪ :‬אריק איינשטיין‬ ‫קֹו ַב ְל ְס ִקי וְרֹו ַד ְב ְס ִקי‪ ,‬יָנֹו ְב ְס ִקי ּוּפֹוּפֹו ְב ְס ִקי‬ ‫ֶא ְפ ָר ִתי‪ֶ ּ ,‬ב ְר ִלין‪ְ ,‬מנַ ֵחם‪ָ ּ ,‬ת ִמיר ּוגְרֹו ְדזִ׳ינֹו ְב ְס ִקי‬ ‫ִהי ְרׁ ְש ָמן‪ֶ ׁ ,‬ש ְר ָמן‪ֶ ּ ,‬ב ְרגְ ָמן‪ַ ,‬א ְל ְט ָמן‪ִ ,‬לוְיָ ָתן וְזּו ְכ ָמן‬ ‫ְפ ַריְי ָמן‪ְ ,‬פ ִריׁ ְש ָמן‪ִ ,‬טי ְל ָמן‪ ,‬מּו ַק ְט ָרן‪ַ ּ ,‬ב ְר ָקן וְ ָקאּו ְפ ָמן‬ ‫ׁ ְשּ ִפי ֶצר‪ֶ ׁ ,‬ש ֶפר‪ ,‬הֹו ְצלֶר‪ֶ ,‬הלֶר‪ׁ ,‬שּו ָמכֶר ּוׁ ְש ֶט ְר ֶצר‬ ‫זִיּ ֶפר‪ְ ,‬קוֶולֶר‪ְ ,‬ק ַריְי ֶצר‪ִ ,‬פיׁ ֶשר‪ִ ,‬אי ֶסר וַגְנֶר‪ַ ,‬לנְ ֶצר‪.‬‬ ‫ּ ֶבן‪ּ-‬גַל ּו ֶבן‪ֹ -‬מׁ ֶשה‪ֶ ּ ,‬בן‪ּ-‬דֹור‪ֶ ּ ,‬בן‪ֶ -‬מלְֶך‪ֶ ,‬רכֶס‪ְ ׁ ,‬ש ַריְיּ ֶבר‬ ‫ֵפיְיגִין‪ֹ ּ ,‬דלֶב‪ֶ ,‬אדּו ַא ְרדֹו‪ ,‬יָ ֵהל‪ִ ,‬סיוָן וְ ָטאּוּ ֶבר‬ ‫ַרּבֹו ַתי‪ֲ ,‬א ִפּלּו ִאם ּ ַת ְב ִטיחּו ִלי ֶפ ָרא ִרי ‪-‬‬ ‫ֹלא ֶא ְת ַעּלֵם ִמּוַ ְלּ ִדינְגֶר‪ֵ ,‬מ ַר ְס ִקין וַ ֲה ָר ִרי! ( ָהה‪ָ ,‬הה‪ָ ,‬הה!)‪.‬‬ ‫ֶא ְפ ַריִם ַא ְט ָלס וְ ִאׁ ְשּתֹו ‪ִ -‬היא רּות‪ ,‬וַּ ַדאי ַאזְּ ִכי ָרה‬ ‫וְיֶׁ ְשנֹו ּגַם עֹוד ֶא ְפ ַריִם ‪ַ -‬הּ ַפ ַעם הּוא ׁ ַשּ ִפי ָרא!‬ ‫צ׳ֹוׁ ְשנִי ַאק‪ ,‬אֹו ְר ַעד‪ ,‬יָנּו ָקא‪ִ ,‬צי ִלי‪ ,‬טֹו ָבה‪ֶ ּ ,‬ד ֶקל‬ ‫ּ ַדּיָן וְֹּכ ֵהן‪ּ ,‬גֶ ַבע‪ ,‬לֶס‪ ,‬סֹונֶגֹו‪ְ ,‬פרּוט ּו ֶמ ֶקל‬ ‫ַאגְנֵס ֶקלֶ ִטי‪ַ ,‬חּיּו ָתה‪ ,‬וַ ְרּ ָדה ּווַ ְרּ ִדי ָתה‬ ‫ֶא ְפ ָרת ָא ִמיר ָה ַאּגָ ָדה‪ִ ,‬ענְּ ָבר וְגַם ֲחנִי ָתה‬ ‫ֶצ ַמח‪ַ ,‬פ ְר ַקׁש‪ ,‬גֹו ְל ְדּבֹו ְרט‪ַ ,‬מּגִיד‪ֶ ,‬א ְר ִליְך‪ ,‬יַזְ ִדי‪ּ ,‬דֹונְ ְס ִקי‬ ‫ַאׁ ְשּ ְכנַּזִי וְ ָר ִביב‪ ,‬גֶ ְרׁשֹונִי‪ ,‬וַיְין ְס ְט ַרּבֹו ְל ְס ִקי‬ ‫יֹו ֶס ְפזֹון‪ ,‬יֹו ִסיפֹון‪ֶ ,‬ח ְרמֹון‪ ,‬גֶ ְרסֹון‪ָ ּ ,‬פנֹון‬ ‫ֲח ִבי ִבי ׁ ִש ְמעֹון‪ְ ,‬מ ִאירֹון‪ּ ,‬גִירֹון‪ָ ׁ ,‬שרֹון‪ַ ,‬א ְרנֹון‬ ‫רֹוזֶנְ ֶפ ְלד ּוּ ַב ְרזִּ ַלי‪ִ ,‬ליּ ְפ ִצין‪ ,‬רּו ִטין‪ִ ,‬חי ִטין‬ ‫ִקינְ ְס ְט ִליְך ּוזְ ֵאב‪ׁ ,‬שֹו ָבל‪ַ ,‬א ְלמֹו ְסנִי וְלֶוִי ִטין‬ ‫ָדוִידֹו ִביץ׳‪ ,‬יַ ֲעקֹוּבֹו ִביץ׳‪ּ ,‬גֵ ְרׁשֹו ִביץ ‪ -‬יָנֹו ִביץ׳‬ ‫ׂ ַשּגִיב‪ָ ׁ ,‬ש ִמיר‪ּ ,‬גָ ִלי ִלי‪ ,‬לּו ְס ִטיג‪ַ ,‬ק ְרנִי‪ֶ ,‬אׁ ֶשד‪ָ ,‬קנִיץ!‬ ‫( ָמׁ ִשי ַח! ָמׁ ִשי ַח!)‬ ‫‪293‬‬

‫ָמׁ ִשי ַח וְ ֶא ְל ָדר‪ ,‬יַּנַאי‪ּ ,‬גַ ְלאֹור‪ּ ,‬גִ ְל ָעד‪ָ ּ ,‬דרֹום‬ ‫ֹמׁ ֶשה וְ ַא ְלּ ֶב ְרטֹו ַאּיָלֹון‪ּ ,‬גַ ְר ַמייז וְנּו ִרית רֹום‬ ‫ָמאיֹו‪ַ ,‬א ְב ָר ִמיקֹו‪ִ ,‬מי ּ ַבּסֹוף? ּ ַת ְח ִליטּו ֵאיזֶה‬ ‫ִמּ ֵמי ָלא ִעם ׁ ְשנֵי ֶהם ַמּ ָמׁש ׁשּום ׁ ֵשם ֹלא ִמ ְת ָח ֵריְיזֶה‬ ‫ָאז ָמה ֹא ַמר ַא ֲחרֵי זֶה? ָאז ָמה ֹא ַמר ַא ֲח ֵרי זֶה?!‬ ‫ַעּ ִמיצּור וְ ִצ ְד ִקּיָהּו‪ְ ׁ ,‬ש ַטיְין‪ִ ,‬לידֹור ּו‪-‬וֹו ְל ְפסֹון‬ ‫וַינְגַ ְר ֶטן‪ֶ ,‬ע ְציֹונִי‪ָ ׁ ,‬שאּול זִיו וְ ָרם וְ ִאי ַסן‬ ‫ּ ַבר‪ֶ -‬ס ַלע ּוּ ַבר‪ֵ -‬א ִלי‪ַ ּ ,‬בר‪ָ ּ-‬דרֹו ָמא ּוּ ַבר‪-‬אֹור‬ ‫ּוּ ֶבן‪ִ -‬סי ָרא ּוּ ֶבן‪-‬יֹו ֵסף‪ַ ,‬א ְלדּוּ ִבי ּו‪-‬וַאן‪ְ ּ-‬כנַ ַען!‬ ‫אּו ַלי ּ ַת ְפ ִסיק ָלׁ ִשיר ּ ְכ ָבר וְ ֵתלְֵך ַהּ ַביְ ָתה‪ְ ּ ,‬כנַ ַען?‬ ‫ַא ְלדּוּ ִבי!‬ ‫וַאן‪ְ ּ-‬כנַ ַען!‬ ‫ַא ְלדּוּ ִבי!‬ ‫וַאן‪ְ ּ-‬כנַ ַען!‬ ‫ּ ַת ְפ ִסיק ָלׁ ִשיר ּ ִכי ֵאין ְלָך ְל ִמי‪ְ ,‬ל ָמה‪ְ ,‬ל ַמ ַען!‬ ‫ְל ַמ ַען? וַאן‪ְ ּ-‬כנַ ַען!‬ ‫ַא ְלדּוּ ִבי!‬ ‫וַאן‪ְ ּ-‬כנַ ַען!‬ ‫ַרק עֹוד ַא ְדּגִיׁש ֶאת ּבּו ִקי ִצ׳יׁש‬ ‫ֶאת ּגָ ִלין‪ַ ,‬א ְר ִצי ‪ֵ -‬איזֶה ִאיׁש!‬ ‫ַא ְרגֹוב‪ ,‬זְַך‪ִ ּ ,‬די ְס ִקין וַ ֲא ֵפק‪ֶ ,‬את ֶטנֶנְּ ָבאּום ּוּ ְביַא ִליק‬ ‫ֶאת ּדֹו ְקטֹור ׁשֹו ַחט ֶמ ִליק‬ ‫ַה ְר ֵאל‪ ,‬טּו ְר ֵאל‪ ,‬נֵץ‪ִ ,‬מי ֶט ָרנִי‪ַ ,‬ה ְלּ ֶפ ִרין וְרֹו ְטׁ ְש ֵטיין‬ ‫ּ ֶבן‪ֱ -‬א ִלי ֶעזֶר‪ּ ,‬גֹו ְל ְדׁ ְש ֵטיין‬ ‫נּו ּ ַדי ּ ְכ ָבר‪...‬‬ ‫וְזִ ְמ ִרי‪...‬‬ ‫נּו ּ ַדי ּ ְכ ָבר!‬ ‫וְנַאּ ֶבל‪...‬‬ ‫ּדּו ִביד ׁ ְשוַיְי ֶצר‪ְ ּ ,‬ברֹו ִדי ַר ְלף‬ ‫וַ ֲא ַסּיֵם ּ ְבוִינְגֵיְיט!‬ ‫ּכֵן‪ֲ ,‬א ַסּיֵם ּ ְבוִינְגֵיְיט!!‬ ‫ּכֵן‪ֲ ,‬א ַסּיֵם ּ ְבוִינְגֵיְיט!!!‬ ‫קֹו ַב ְל ְס ִקי וְרֹו ַד ְב ְס ִקי‪ ,‬יָנֹו ְב ְס ִקי ּוּפֹוּפֹו ְב ְס ִקי‬ ‫ֶא ְפ ָר ִתי‪ֶ ּ ,‬ב ְר ִלין‪ְ ,‬מנַ ֵחם‪ָ ּ ,‬ת ִמיר ּוגְרֹו ְדזִ׳ינֹו ְב ְס ִקי‪...‬‬ ‫‪294‬‬

‫מודל איסר וגנר‬ ‫יעקב סובוביץ׳‬ ‫שנת ‪ 1960‬תיחרט היטב בזיכרוני‪ .‬בשנה זו החלטתי ללמוד במדרשה לחינוך גופני‪ .‬בסוף שנות‬ ‫החמישים‪ ,‬עם שחרורי מצה״ל‪ ,‬עבדתי כמורה לא מוסמך לחינוך גופני‪ .‬המפקח על החינוך הגופני‬ ‫באותה תקופה‪ ,‬אהרון (דולק) עמישב‪ ,‬שיבץ אותי לשני בתי‪-‬ספר‪ ,‬אולם לאחר שנתיים של עבודה‬ ‫כמורה לא מוסמך החלטתי שעליי להכשיר את עצמי כמורה ונרשמתי למדרשה‪.‬‬ ‫אין לתאר את שמחתי עם קבלת המכתב שכותרתו הייתה ״תחילת הלימודים תשכ״א״‪ ,‬ואשר‬ ‫בישר לי שהתקבלתי ללימודים‪ .‬לא השליתי את עצמי כי ייפרס לפניי שטיח אדום‪ .‬התכוננתי לכל‬ ‫הקשיים‪ ,‬לענפי הספורט שלא הכרתי ובעיקר לחוסר השליטה שלי בשפה העברית‪ .‬בפרק הזמן‬ ‫מסיום שנת הלימודים ועד תחילתם בוינגייט למדתי בקורס לעברית מתקדמת ב״בית ארדשטיין״‪.‬‬ ‫באותו יום חמישי‪ 15 ,‬בספטמבר ‪ ,1960‬בשעה תשע בבוקר‪ ,‬התייצבתי במכון וינגייט בתלבושת‬ ‫ספורט‪ ,‬כפי שהתבקשנו במכתב‪ .‬המנהל החדש – איסר וגנר‪ ,‬עולה חדש מפולין‪ ,‬קיבל את פניי‪ .‬הוא‬ ‫החליף באותה שנה את המנהל חיים ויין‪.‬‬ ‫מה רבה הייתה הפתעתי‪ ,‬כשכבר בשיחתנו הראשונה מצאנו שפה משותפת שהפיגה אצלי‬ ‫חששות רבים‪ .‬הרי שנינו היינו עולים חדשים‪ .‬הפתיחות והידע הרב שלו עזרו לי להשתלב ביתר‬ ‫קלות בלימודים‪ .‬במשך שתי שנות הלימוד במדרשה הפך איסר וגנר לא רק למנהל דואג ותומך‬ ‫אלא בעיקר לידיד קרוב‪ ,‬שעמו הייתי מתייעץ מדי פעם‪ .‬זה היה הערך המוסף החשוב בלימודיי‬ ‫במדרשה‪ .‬ספגתי והפנמתי את ׳מודל׳ איסר וגנר‪ ,‬ועשיתי כל מאמץ ליישמו ביצירת יחסי העבודה‬ ‫שבניתי במהלך השנים עם האנשים שעבדו לצדי‪ .‬לאחר ‪ 16‬שנות הוראת החינוך הגופני בבתי‪-‬ספר‬ ‫יסודיים‪ ,‬על יסודיים והיחידה לחינוך גופני באוניברסיטת חיפה‪ ,‬עברתי לפיקוח על הוראת המקצוע‬ ‫במחוז חיפה‪ ,‬כאשר לנגד עיניי עמדה תמיד הדוגמה של איסר וגנר‪.‬‬ ‫עטרה שרמן‪ :‬על אלו הידיים‪...‬‬ ‫ורדיתה גור‬ ‫מצאתי לנכון להביא כאן כמה מילות פרידה מעטרה שרמן‪ ,‬שנאמרו ביום פרישתה מהמכללה‪ .‬היה‬ ‫זה לפני כ‪ 16-‬שנים‪:‬‬ ‫״אין בכוונתי להוסיף ולקשור כתרים לראשה של עטרה‪ ,‬שהרי העטרת לראשה נקשרה כאשר ניתן‬ ‫לה שמה ביום היוולדה‪ .‬אבל אני רוצה לשתף אתכם בפן אחד מתוך הרומן האישי שלי עם עטרה‪.‬‬ ‫מאז פגישתנו הראשונה‪ ,‬היא סגנית מנהל ואני מורה חדשה וצעירה‪ ,‬נשביתי בכפות ידיה‪ .‬בדיעבד‬ ‫– תרתי משמע‪ .‬מאז ועד היום שירתתי במכללה תחת פיקודה (הדרכה‪ ,‬מגמות) או לצידה (מרכזים‪,‬‬ ‫ועדות ועוד)‪ .‬בתחילה סברתי שאלה כפות ידיה של רקדנית‪ ,‬ומניותיה הרקיעו שחקים בעיניי‪ ,‬אבל‬ ‫‪295‬‬

‫מהר מאוד למדתי שלעטרה מאפיינים שונים ומעניינים‪ ,‬אך מקומה אינו ממש עם הרקדנים‪.‬‬ ‫אז חוץ מהעניין המטעה הזה‪ ,‬ניתן לומר שאין כמו כפות הידיים האלו לסרטט את דמותה של מי‬ ‫שנושאת אותן‪.‬‬ ‫צחות וברות כאילו במים מזוקקים הן מדי יום טובלות‬ ‫תמיד מטופחות ובעידון רב מקושטות‪.‬‬ ‫‪ 10‬אצבעות – כולן חטובות ומהוקצעות‬ ‫כיאה למי שעל תנועה וכושר יום‪-‬יום שוקדות‪.‬‬ ‫נטולות גינונים‪ ,‬חפות מחנחונים‬ ‫ואינן מונפות כך סתם כדי להרשים‪.‬‬ ‫‪ 10‬אצבעות ארוכות ומשויפות כחיצים‬ ‫שלוחים לעבר מגוון של יעדים ואין ספור תפקידים‪.‬‬ ‫לעולם אינן מכוונות להאשים ועם זאת יודעות על הטעון תיקון להצביע‬ ‫ובעת הצורך ביד בוטחת – אפילו להתריע‪.‬‬ ‫ועוד לא דיברתי על העזרה והסיוע שהן יודעות להגיש‬ ‫ולא על מגען העדין היודע כאב ראש להפיג‪.‬‬ ‫מכאן תבינו‪ ,‬שעל אלו הידיים עוד לא אמרתי די‪ ,‬ועם זאת‪ ,‬אולי מיותר להכביר מילים‪ ,‬שהרי את‬ ‫טביעות האצבעות איש כבר לא יוכל למחוק‪ ,‬בעיקר שחקוקות הן על לא מעט לבבות‪.‬‬ ‫ולסיום ורגע לפני פרידה אומר לכל מי שילחץ את ידה‪ :‬אנא‪ ,‬בדחילו ורחימו ובמידת הזהירות‪ ,‬כי‬ ‫הידיים האלו את המילה האחרונה עוד לא אמרו‪...‬״‪.‬‬ ‫עודד בר‪-‬אור ורלף קליין – שני מורים לחיים‪ 35 ,‬שנים אחרי‬ ‫יעל מלצר (גזונדהייט)‬ ‫את לימודיי במכללה סיימתי בקיץ ‪ .1978‬גם היום‪ 36 ,‬שנים אחרי‪ ,‬עדיין חרותים בי זיכרונות של‬ ‫ריח הדשא שנקצר זה עתה ונישא באוויר בעוד אנו מתאמנים על מסלולי הריצה‪ ,‬תחושת המגע‬ ‫של כפות הרגליים היחפות בפרקט באולם פלדמן ותחושת הגוף שמסתחרר בריקוד בעת החזרות‬ ‫של להקת המחול באולם נורמן‪ .‬שלוש שנים של לימודי חינוך גופני‪ .‬צירוף מופלא של שתי מילים‬ ‫המכילות הוויית חיים ומקצוע שמתמצת ייעוד‪ ,‬משמעות‪ ,‬אהבה‪ ,‬הנאה‪ .‬תרומתה המשמעותית‬ ‫של הפעילות הגופנית לבריאות הגוף והנפש הורגשה ונחוותה מדי יום במהלך הלימודים‪.‬‬ ‫היום‪ ,‬כאשר מתייחסים להשפעה המשמעותית שיש למורה‪-‬מחנך על חיי תלמידיו‪ ,‬הן במהלך‬ ‫הלימודים ואף שנים לאחר מכן‪ ,‬מדברים במונחים של ״מורה לחיים״‪ .‬אז‪ ,‬בתקופת לימודיי‪ ,‬לא‬ ‫הקדשתי לכך כל מחשבה‪ .‬היום אני רואה בבהירות את הקשר האמיץ בין סגנון העבודה המקצועי‪-‬‬ ‫חינוכי שלי לבין דמותם של שני מורים שזכיתי ללמוד אצלם ומהם במהלך לימודיי בבית המדרש‬ ‫‪296‬‬

‫ושאינם עוד איתנו – פרופ׳ עודד בר‪-‬אור ז״ל ורלף קליין ז״ל‪ .‬בר‪-‬אור לימד אותנו פיזיולוגיה של‬ ‫המאמץ‪ .‬זכורה לי אותה פעם שבה התייעצתי עמו בנושא אישי‪-‬בריאותי‪ ,‬ועודד‪ ,‬שנתן לי את‬ ‫ההרגשה כי הוא נגיש לפניותינו‪ ,‬נענה מתוך אכפתיות‪ ,‬פשטות‪ ,‬התייחסות מקצועית ואנושית –‬ ‫ובגובה העיניים‪.‬‬ ‫לעודד‪ ,‬שכבר אז נחשב למקצוען מבריק‪ ,‬הייתה יכולת מופלאה לפשט עבורנו‪ ,‬הסטודנטים‪ ,‬כל‬ ‫נושא שעסקנו בו ולהסבירו בבהירות מופלאה‪ .‬התחום המרתק והמאתגר הזה – הפיזיולוגיה של‬ ‫המאמץ‪ ,‬הפך עבורי למוחשי‪ ,‬הגיוני‪ ,‬ברור ואהוב בזכות הלהט והבקיאות שלו מצד אחד וההיענות‪,‬‬ ‫הנינוחות ופשטות היחס אלינו הסטודנטים‪ ,‬מצד שני‪ .‬ניכר היה בו כי אהב ללמד ולהקנות לנו את‬ ‫הידע האדיר שלו‪ .‬כל הרצאה הפכה עבורי לחוויה ושימשה מודל כיצד ניתן להקנות הבנה לזולת על‬ ‫המנגנון המופלא של גופנו‪.‬‬ ‫מורה אחר שזכיתי ללמוד ממנו רבות היה רלף קליין ז״ל‪ .‬רלף‪ ,‬מאמן הכדורסל האגדי והנערץ של‬ ‫מכבי תל‪-‬אביב הגדולה‪ ,‬לימד כדורסל את קבוצת המתעמלות‪-‬רקדניות (ואני בתוכן)‪ ,‬שמשחקי‬ ‫כדור‪ ,‬וכדורסל בפרט‪ ,‬לא ממש נחשבו לתחום החזק שלנו – בלשון המעטה‪.‬‬ ‫למרות הפער האדיר בין הרמה המקצועית הגבוהה של רלף לבין הרמה הבסיסית של בנות‬ ‫הקבוצה‪ ,‬תמיד האיר לנו פנים‪ ,‬עודד‪ ,‬תיקן‪ ,‬לימד ותרגל באווירה נעימה ומכבדת‪ .‬בזכות התרגילים‬ ‫הללו רכשתי כלים שאיפשרו לי‪ ,‬כמורה‪ ,‬ללמד כדורסל באופן מקצועי ולאפשר לכל תלמידותיי‬ ‫ליהנות מחדוות המשחק‪ .‬המסר שנשאתי עמי מהמפגשים עם רלף – מסר שליווה אותי כערך‬ ‫בכל חיי המקצועיים‪ ,‬היה כי כל תלמיד ראוי לכבוד‪ ,‬לתשומת‪-‬לב ולעידוד גם כשאינו הספורטאי‬ ‫האולטימטיבי‪.‬‬ ‫היום ברור לי כי ה׳אני מאמין׳ המקצועי שלי‪ ,‬שבא לידי ביטוי במשך ‪ 28‬שנות עבודתי בחינוך‬ ‫נוער ובהמשך גם בעבודתי עם בוגרים הן בחינוך הגופני והן בייעוץ – נשען על אישיותם של שני‬ ‫מורים אלה‪ .‬למרות היותם שונים זה מזה בתחומי הידע ובאישיותם – הם היו דומים בגדלותם‪,‬‬ ‫באנושיותם ובאמת הפנימית שלהם‪.‬‬ ‫ורדיתה גור – מורה ואדם‬ ‫יעל רובין‬ ‫עם ו ֵרדיתה נפגשתי לראשונה בהיותי בשנה א׳‪ .‬היא הייתה מורתי לשיעור ״תנועה וקצב״‪ ,‬רמה ב׳‬ ‫(הווה אומר‪ ,‬קבוצת סטודנטים שביניהם לבין תנועה וקצב הקשר מקרי בהחלט)‪ .‬להפתעתנו‪ ,‬השד‬ ‫לא היה נורא‪ .‬ההוראה נעשתה בהדרגה וברגישות‪ ,‬תוך התייחסות אלינו כבני אדם‪ .‬היא הובילה‬ ‫אותנו בסבלנות וביכולת התבוננות גם בתנועותינו הסמויות מהעין‪ ,‬צעד אחר צעד‪ ,‬אל המטרה‪.‬‬ ‫‪297‬‬

‫המחויבות להוראה‪ ,‬המותאמת ליכולתו של הסטודנט ולקידומו אל המיטב‪ ,‬מאפיינת את ורדיתה‬ ‫במגוון הקורסים שבהם לימדה במכללה‪ .‬היא ידעה לכוון את תלמידיה בעולם המקצועי והאקדמי‪,‬‬ ‫תוך שמירה על זהותם האישית והכוונה מתמדת להתפתחות ולשינוי‪ .‬הכוונה כזו מופנית גם לאנשי‬ ‫הסגל הצעירים במכללה‪ ,‬שאותם היא מדרבנת ליטול חלק פעיל בקבלת החלטות במכללה ובהגשת‬ ‫מועמדויות לתפקידי מפתח בה‪.‬‬ ‫מעבר לתרומתה בתחום ההוראה בפועל‪ ,‬ורדיתה משתתפת בקביעות במגוון ועדות במכללה‪ :‬ועדת‬ ‫הוראה‪ ,‬ועדת מינויים‪ ,‬ועדת משמעת‪ ,‬ועדת אתיקה‪ ,‬ועדה למניעת הטרדה מינית (ואולי נוספות‬ ‫עליהן – אינני יודעת)‪ .‬בכולן היא משתתפת פעילה ודעתנית‪ ,‬ללא חשבון של רווח והפסד אישיים‪.‬‬ ‫ורדיתה החלה ללמד במכללה בשנת ‪ ,1975‬קודם הנחיה להוראה ומתודיקה ולאחר מכן התעמלות‬ ‫יסודית‪ ,‬תנועה וקצב ומחול‪ .‬בתחילת שנות התשעים השלימה את לימודי הדוקטורט‪ ,‬ובסיומם‬ ‫עמדה בראש מגמת היציבה ובה לימדה מגוון קורסים עיוניים ומעשיים‪ .‬היא עמדה גם בראש‬ ‫המרכז לאבחון ולשיקום היציבה‪ .‬נוסף על עבודתה במכללה‪ ,‬היא הרצתה גם בהשתלמויות במסגרת‬ ‫הפיקוח על החינוך הגופני ובימי עיון לפיזיותרפיסטים ולרופאים שיקומיים‪ ,‬שבהם דאגה להציג‬ ‫ולייצג את המכללה‪.‬‬ ‫מסלולה של ורדיתה במכללה משקף את השינויים שחלו במוסד‪ :‬מהתמקדות במקצועות‬ ‫המעשיים – לאקדמיים‪ .‬התמקדות אקדמית זו מהווה קרקע פורייה להוראה במגמה ולעבודה‬ ‫הקלינית במרכז ליציבה‪.‬‬ ‫זכיתי לעבוד עם ורדיתה הן במגמה והן במרכז‪ .‬למדתי ממנה דרך ארץ‪ ,‬סובלנות‪ ,‬כבוד‪ ,‬התמדה‬ ‫ונכונות להתגייס למען חבריה למכללה בכל מצב ולעמוד לצידם גם כשהאדמה בוערת‪ .‬במישור‬ ‫המקצועי זכיתי ללמוד ממנה את סודות האבחון‪ ,‬ההתמדה והנחישות מול אורתופדים‪ ,‬הורים‬ ‫ומטופלים‪.‬‬ ‫אליעזר מאיו – דמות נערצת‬ ‫אברהם בן‪-‬זקן‬ ‫על אליעזר מאיו המורה‪ ,‬המאמן‪ ,‬האמן ניתן לכתוב רבות‪ ,‬אבל לא פחות מכך על תרומתו הרבה‬ ‫למקצוע ההוראה‪ ,‬על העלאת רמתה המקצועית של ההתעמלות ועל יכולתו המדהימה בארגון‬ ‫אירועים איכותיים וטקסים רבי‪-‬היקף‪ .‬מאיו היה ברוך כישרונות‪ ,‬שהפכו אותו לדמות נערצת בכל‬ ‫מקום שבו היה נוכח‪ .‬ואולם מעל הכול – עבורי היה מאיו קודם כל אדם‪.‬‬ ‫את השורות הללו אני מעלה על הכתב בלב כבד‪ ,‬שהרי אני נאלץ לכתוב עליו בלשון עבר‪ .‬למרות‬ ‫הכאב שבאובדן הייתי רוצה להאיר את דמותו מן ההיבט האנושי‪ .‬האהבה של מאיו לאנשים סוג‪,‬‬ ‫חתך ומין הפכה לשם דבר‪ .‬אדם שהקרין חום‪ ,‬חיבה ואמפתיה‪ ,‬וכל מי שפנה אליו זכה לאוזן קשבת‪,‬‬ ‫למלוא העזרה ולפתרון‪.‬‬ ‫‪298‬‬

‫אני‪ ,‬כתלמידו במכללה‪ ,‬כחניכו בבית‪-‬הספר למאמנים במכון וינגייט וכיד ימינו בשלב מאוחר יותר‬ ‫בארגון אירועים וטקסים – למדתי ממנו רבות‪ .‬עד עצם היום הזה אני רואה בו את אחת הדמויות‬ ‫היחידות שהכרתי עם כל כך הרבה תכונות חיוביות שיש למורה במקצוע כמו שלנו‪ .‬אני שמח‬ ‫שמצאנו דרך נאותה במכללה להנציח את זכרו מדי שנה במסגרת המקצוע האישי שלו – אליפות‬ ‫המכללה בהתעמלות‪.‬‬ ‫תודה לך‪ ,‬אריה רוטשטיין‬ ‫שירלי שפירא‬ ‫לפני יותר מעשור למדתי לתואר ראשון במכללה‪ .‬אחד השיעורים ניתן בשמונה בבוקר‪ ,‬על‪-‬‬ ‫ידי מרצה שלא אפשרה להיכנס לשיעור שלה באיחור‪ ,‬גם של שניות אחדות‪ .‬בוקר אחד‪ ,‬בעודנו‬ ‫במכונית ממהרות להגיע למכללה‪ ,‬לחצה חברתי לכיתה על דוושת הגז כדי לא לאחר‪ .‬רצה הגורל‬ ‫ובאותו יום חיכתה ניידת משטרה עם מכמונת מהירות‪ ,‬ועצרה גם אותנו על מהירות יתר‪ ...‬הגענו‬ ‫לכיתה בשמונה וחמישה‪ ,‬עם הדו״ח ביד‪ ,‬אך אותה מרצה לא הסכימה אפילו להקשיב לנו‪ .‬נאלצנו‬ ‫לעזוב את הכיתה מיד‪.‬‬ ‫לא נחנו ולא שקטנו‪ .‬עלינו נרעשות למשרד הדיקן – אריה רוטשטיין‪ ,‬נכנסנו והתחלנו לספר לו את‬ ‫סיפור המהירות והדו״ח‪ .‬רוטשטיין הקשיב‪ ,‬חייך‪ ,‬הצביע על פסל שניצב בחזית שולחנו ושאל‪ :‬״מה‬ ‫אתן רואות פה?״ ״זה בודהה״‪ ,‬ענינו‪ .‬״ומה הוא עושה?״ חשבנו שזאת בדיחה‪.‬‬ ‫״תראו״‪ ,‬אמר‪ ,‬״יש יום יפה מאוד בחוץ‪ .‬למה שלא תלכו לשתות קפה טוב על הדשא ותיהנו מהשעה‬ ‫וחצי הזאת? אם תהיה לכן בעיית חיסורים בסוף שנה – תחזרו אליי״‪ .‬הלכנו ולא הפסקנו לצחוק‪.‬‬ ‫מיותר לומר שזה היה השיעור הטוב ביותר באותו סמסטר‪.‬‬ ‫השיעור של אותו יום חזר ועלה כמה פעמים בתודעתי‪ ,‬והזכיר לי שצריך תמיד ליהנות ממה‬ ‫שהחיים מציעים לנו‪ .‬זאת ההזדמנות לומר תודה רבה לרוטשטיין‪ ,‬על כך שדלתו תמיד הייתה‬ ‫פתוחה בפני הסטודנטים (גם בהמשך לימודיי לתואר שני)‪ .‬לא משנה במה היה עסוק‪ .‬תמיד עצר‬ ‫והקשיב בדרכו השלווה‪ ,‬האופטימית ומלאת כבוד לאדם באשר הוא אדם‪ .‬תמיד הצליח לתת לנו‪,‬‬ ‫הסטודנטים‪ ,‬תחושה שיש למי לפנות לקבלת עזרה ותמיכה‪.‬‬ ‫המבחן של אורי זמרי‬ ‫נירה (ארבוב) קניון‬ ‫מן המפורסמות הוא שאורי זמרי ניחן ביכולת לזכור פרטים‪ ,‬העולה לאין ערוך על זיכרונו של כל פיל‬ ‫‪299‬‬