moise family book 30_7

‫הצבא הבריטי סיפק לנו את כל הציוד האישי והצבאי‪ ,‬שילם לנו משכורת בסך שתי‬‫לירות בחודש‪ ,‬יחס המפקדים היה מתחשב ונהניתי מאוד מהאימונים הפיזיים‪ .‬ארבעה‬‫שערים הובילו למחנה הבריטי הגדול והמסודר‪ ,‬שכלל בתוכו בתי קולנוע וחנויות‪ ,‬ממש‬‫כמו עיר‪ .‬זכור לי כי פעם בשבוע היה מפקד המחנה‪ ,‬קצין עב בשר בדרגת קולונל‪ ,‬רץ אתנו‬‫חמישה קילומטרים סביב סרפנד‪ .‬באחת הריצות הללו הגעתי למקום הראשון וקיבלתי‬ ‫פרס – ‪ 15‬פני לקניות בקנטינה‪.‬‬‫באוקטובר ‪ ,1944‬בתום שלושה חודשי טירונות‪ ,‬עלינו על הרכבת הנוסעת דרומה‬‫למצרים‪ .‬תחנת הרכבת ברחובות המתה אדם‪ ,‬רבים באו להיפרד מעמנו‪ .‬אמהותיהם‬‫ואהובותיהם של אחדים מהחיילים נפנפו במטפחותיהן‪ .‬עם צפירת הקטר יצאנו לדרך‬ ‫בעודנו שרים בקולי קולות את \"התקווה\"‪.‬‬‫הנוף מבעד לחלונות הרכבת התחלף בהדרגה מירוק לצהוב־חום‪ .‬מדבר רחב ידיים‬‫נפרש לפנינו סמוך לאל־עלמיין שבמצרים‪ .‬סדרת האימונים המפרכת התקיימה בתנאי‬‫שדה קשים‪ :‬סופות חול והבדלי טמפרטורה קיצוניים בין יום ולילה‪ .‬בסיום האימונים‬‫חזרתי למלחמה באירופה‪ .‬הפלגנו לאיטליה‪ ,‬מוכנים להבקעת קו \"ג'ינגיס חאן\"‪ ,‬קו‬‫ההגנה הגרמני האחרון בצפון איטליה‪ .‬כעבור חודשים אחדים‪ ,‬באביב ‪ ,1945‬הוכרזה‬‫שביתת נשק‪ .‬אולם המעבר בין מצבי מלחמה ושלום לא היה מידי; חיילים גרמנים עדיין‬‫הסתתרו בהרים בבגדים אזרחיים ובלילות חיזרו על פתחי בתי האיטלקים בכפרים‪,‬‬ ‫בבקשם מזון‪.‬‬‫בשנה שבה שהינו באיטליה צפינו בהופעות בידור ופזמונים של להקת \"מ ֵעין זה\"‪,‬‬‫להקת הזמר והבידור של הבריגדה היהודית‪ .‬בין חבריה היו חנה מרון‪ ,‬יוסי ידין‪ ,‬מרדכי‬‫זעירא ואחרים‪ .‬השיר הידוע ביותר שלהם היה \"כל הדרכים מובילות לרומא\"‪ ,‬המספר‬ ‫עם חברים לנשק בהרי האלפים באיטליה‬‫מנדי ‪101‬‬

‫מנדי (עומד ראשון משמאל) והיחידה בבריגדה היהודית‪ ,‬ליד שער הניצחון בפריז‪1945 .‬‬‫מנדי במדי הבריגדה‪ ,‬עומד ליד יהודי מקומי בפריז‪1945 .‬‬ ‫מנדי בעבודתו במוסך רדיאטורים ופח של הצבא הבריטי‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪102‬‬

‫על זוג מאוהב של חיילים ארץ־ישראלים המגיעים לשער טיטוס לקראת סוף המלחמה‪,‬‬ ‫מתפעלים מהמעמד אך גם מתגעגעים הביתה‪.‬‬ ‫כצבא כיבוש שמרנו בכמה ערים באיטליה‪ ,‬המשכנו לאוסטריה‪ ,‬לגרמניה והגענו‬ ‫לבלגיה‪ .‬ברוטרדם שבהולנד גרנו חצי שנה‪ .‬השתייכתי ליחידה המקצועית של הטכנאים‪,‬‬ ‫ובכל מקום שהגענו אליו חנינו לתקופה של כמה חודשים‪ .‬הקמנו מוסך ענקי לתיקון כלי‬ ‫הרכב של הבריגדה‪ ,‬שכרנו את שירותיהם של בעלי מקצוע מקומיים‪ ,‬ואנו‪ ,‬החיילים‪,‬‬ ‫הופקדנו על ניהול המחלקות‪ .‬בזכות ניסיוני המקצועי‪ ,‬ניהלתי את מחלקת תיקון‬ ‫רדיאטורים ותיקוני פח‪ .‬הבריגדה פתחה לי שער לשתי שפות – את האנגלית‪ ,‬שבה נמסרו‬ ‫הפקודות‪ ,‬למדתי תוך כדי עבודה‪ ,‬ובינינו החברים דיברנו עברית‪.‬‬ ‫כשהגענו לאירופה עלתה המשכורת הצבאית לשמונה לירות שטרלינג לחודש‪.‬‬ ‫במאתיים לירות אפשר היה לקנות בית באירופה‪ ,‬בשל האינפלציה הגבוהה לאחר‬ ‫המלחמה‪ .‬החיילים הארץ־ישראלים שלחו את משכורתם הביתה‪ ,‬לי לא היה למי לשלוח‪.‬‬ ‫חיילים כמוני \"גלגלו\" כסף‪ ,‬עשו עסקים והרוויחו‪ :‬הם קנו ומכרו צמיגים ודלק‪ ,‬כיוון‬ ‫שבאיטליה ניכר מחסור בכל תחום‪ .‬בשלב מסוים הגבילו הבריטים את האפשרות של‬ ‫החיילים לסחור‪ ,‬ושלחנו את משכורותינו למשפחותיהם של חברינו לשירות‪.‬‬ ‫בארצות שבהן עברנו ראיתי הרס‪ ,‬פליטּות‪ ,‬עוני ודלות‪ ,‬ולעומתם חוויתי גם שפע ויופי‪.‬‬ ‫בכל סוף שבוע חופשי נסענו חינם ברכבות הלילה ולפנות בוקר הגענו ליעדנו‪ .‬בחמש עלה‬ ‫השחר ונפתח המטרו‪ .‬בילינו בערים היפות ביותר באירופה‪ :‬ביקרנו בפריז‪ ,‬בוורסאי‪,‬‬ ‫בבריסל‪ ,‬באנטוורפן‪ ,‬באמסטרדם ובהאג‪.‬‬ ‫מנדי (משמאל) ויחידת הבריגדה היהודית‪ ,‬ליד קבר החייל האלמוני ונר התמיד‪ ,‬בפריז‪1945 .‬‬‫מנדי ‪103‬‬

‫בחלוף שנה מן היום שברחתי ממחנה העבודה מצאנו עצמנו מסייעים ליהודים ששרדו‪,‬‬‫לשארית הפליטה באירופה‪ .‬זו לא הייתה משימתנו הרשמית והמוצהרת בצבא הבריטי‪,‬‬‫כך ששירתנו בתפקיד כפול‪ .‬הוכינו תדהמה כשפגשנו את הניצולים הראשונים במחנות‬‫העקורים‪ .‬התקשינו לשמוע את הסיפורים על מחנות ההשמדה והריכוז מפי נערות‬‫ונערים יתומים‪ ,‬חיוורים וכחושים‪ ,‬עיניהם מושפלות ונטולות ניצוץ חיים‪ .‬סייענו להם‬‫ככל יכולתנו‪ :‬חילקנו להם בגדים ומזון‪ ,‬ויתרנו בשמחה למענם על מנות הבשר‪ ,‬הסיגריות‬‫והשוקולד‪ ,‬מאחר שבצבא הבריטי אכלנו לשובעה‪ .‬כשעיניהם אמרו תודה‪ ,‬חשתי מאושר‬ ‫להשתייך לבריגדה היהודית שעסקה במלאכת הקודש‪.‬‬‫בתקופת שהותי באירופה‪ ,‬במדי הבריגדה‪ ,‬שמרתי עם משפחתי על קשר מכתבים‪ ,‬פעם‬‫אחת אפילו שלחתי להם חבילת שוקולדים וקפה מבלגיה‪\" .‬שלח לי כדורגל אמיתי‪\",‬‬‫ביקש קרול באחד מהמכתבים ששיגרה אליי המשפחה להולנד‪ .‬בשנת ‪ ,1946‬החלטתי‬‫לנסוע לבקרם‪ .‬עזיבתי את הבית נעשתה בחשאי ובחיפזון‪ ,‬בלי לומר שלום ובלי להיפרד;‬‫וגם הפעם הפתעתי אותם ולא הודעתי במכתב על בואי‪ .‬קיבלתי שבוע חופשה מן הצבא‬‫לבלות בו בפריז‪ ,‬אבל מפריז נסעתי מזרחה‪ .‬יצאתי עם חבר יליד טרנסילבניה‪ ,‬שביקש‬‫אף הוא לבקר את משפחתו‪ .‬הוא ידע אנגלית והונגרית‪ ,‬מה שהקל עליי את המסע‪ ,‬ויחד‬‫תכננו לחצות את היבשת‪ :‬מפריז למינכן‪ ,‬ממנה לווינה‪ ,‬להמשיך לבודפשט ולהגיע לבסוף‬‫לבוקרשט‪ .‬זה היה מבצע מורכב מאוד‪ ,‬ואי אפשר היה לדעת כמה זמן יימשך ואם בכלל‬ ‫אצליח לעבור ממקום למקום באירופה הקרועה והחבולה‪.‬‬‫כאשר עברנו בווינה ביקרנו במחנה העקורים של הג'וינט \"רוטשילד ספיטל\"‪ ,‬ולפתע‬‫פגשתי את גיסי שמעון ואת אחי ריקו‪ .‬נשימתי נעתקה מהתרגשות‪ ,‬ומובן שרציתי לראות‬‫גם את אחותי האהובה רטה‪ .‬ביקשתי מהחבר לחכות לי‪ ,‬והתלוויתי לגיסי ואחי‪ .‬הפגישה‬‫עם אחותי הייתה משמחת מאוד‪ ,‬חיבקתי אותה והנפתי את יענקלה בן השלוש ואת ליזה‬‫בת השנה וחצי‪ ,‬עד שנשמע קול צחוקם‪ .‬התפעלתי מיופייה של ליזה הקטנה‪ .‬כשפטפטה‬‫במתיקות תינוקית התנדנדו ונצנצו עגילי הזהב בתנוכי אוזניה‪ .‬רטה סיפרה לי מעט‬‫מתלאותיהם מאז יצאו מרומניה‪ ,‬על דרך החתחתים שעברו‪ .‬לבי נחמץ כששמעתי על‬‫צעידתם הממושכת בשדות תירס קצורים בהונגריה‪ .‬רטה סיפרה לי על נעליה שנקרעו‬‫בדרך הקשה‪ ,‬ועל רב טוב לב שקנה לה זוג נעליים חדשות בבודפשט‪ .‬התעכבתי בפגישה‬‫המשפחתית‪ ,‬וכשחזרתי לנקודת המפגש החבר שלי כבר לא חיכה שם‪ .‬המשכתי לבוקרשט‬‫לבדי‪ .‬כשנה לאחר מכן נודע לי שליזה הקטנה – שאותה ראיתי רק פעם אחת ויחידה –‬ ‫נפטרה ממחלה‪.‬‬‫כשהייתי קטן נהגה אמי לרחוץ אותי במטבח ביתנו‪ .‬על שולחן‬‫האוכל הייתה מעמידה פיילה מפח וממלאת אותה במים חמים‪.‬‬‫כשגדלתי קצת‪ ,‬העמידה את הפיילה על הרצפה‪ .‬ערב אחד בשנת‬‫‪ ,1946‬בהיותי כבן שמונה‪ ,‬קרצפה אימא את גבי ופתאום ראתה‬‫בחלון חייל לבוש במדי הצבא הבריטי‪\" .‬מנדי‪ \",‬צעקה אימא‪,‬‬‫השאירה אותי בפיילה ורצה אליו לחבקו‪ .‬היא לא ראתה את‬‫אחיה מאז שעלה לישראל‪ ,‬והתרגשה מאוד לראותו שוב בבית‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪104‬‬

‫חששותיי מהמסע בגפי התחלפו בתחושת סיפוק כשעמדתי‬ ‫בעיבורה של עיר הולדתי‪ .‬בהגיעי הביתה‪ ,‬אמי עטפה אותי‬ ‫בחום והרתיחה מיד מים למקלחת הגונה‪ .‬פרידה ופסקו נפלו על‬ ‫צווארי‪ ,‬ולזר – שאותו פגשתי אחרי חמש שנות פרידה – הציג‬ ‫בפניי את ג'ינה אשתו‪ .‬בזמן שהתקלחתי שמעתי מוזיקה עליזה‬ ‫מחוץ לדלת הבית‪ .‬צועני ניגן לכבודי‪ ,‬ולידו ניצב אבי הנרגש‬ ‫והמחויך‪ .‬זו הייתה מחווה יוצא דופן מצד אבא‪ ,‬להזמין את‬ ‫הצועני שינגן‪ ,‬שכן בדרך כלל נשכרו הצוענים לנגן בכינורותיהם כדי לשמח את הנוצרים‬ ‫בימות חגיהם‪\" .‬חילקתי את החבילה ששלחת אלינו להרבה חבילות קטנות‪ \",‬סיפר לי‬ ‫אבי בגאווה אחרי שהתחבקנו‪ ,‬והוסיף‪\" ,‬ולכולם הודעתי‪' :‬בני הארצישראלי שלח לי‬ ‫קפה'\"‪ .‬בימים שבקושי היה מה לאכול‪ ,‬מותרות כמו קפה ושוקולד התקבלו בהכרת‬ ‫תודה גדולה‪.‬‬ ‫אימא מזגה לספלים משקה חורף מחמם‪ ,‬יין אדום חם ומתובל (‪ )vin fiert‬בגרגירי‬ ‫פלפל אנגלי‪ ,‬קינמון‪ ,‬ציפורן וקליפת לימון‪ .‬לגמתי ממנו וחום נעים התפשט מיד בקרבי‪.‬‬ ‫כשהייתי ילד אימא לא הרשתה לי לשתות את המשקה האלכוהולי שריחו מילא את‬ ‫ביתנו בערבי החורף הקרים במיוחד‪.‬‬ ‫כולם התרגשו מאוד מבואי‪ ,‬אך אבי היה המאושר מכולם‪ .‬בשבוע שבו שהיתי במחיצתו‬ ‫נוכחתי כמה חמורה מחלתו‪ .‬בדיעבד אנו יודעים שהיא נגרמה מעישון ממושך‪ ,‬ולא היה‬ ‫מזור לריאותיו המפויחות‪ .‬באין טיפול או תרופות השתעל אבא עד כדי חנק כמעט‪.‬‬ ‫\"תישאר‪ ,‬אפתח לך בית מלאכה לפחחות‪ \",‬הציע אבא‪\" .‬לא‪ \",‬השבתי בנחישות‪\" .‬אני‬ ‫חוזר לארץ\"‪ .‬אך אבא המשיך בניסיונותיו‪\" ,‬שמתי בצד ‪ 17‬מיליון ליי לכל ילד‪ \",‬אמר‪.‬‬ ‫אבא עמל ובזיעת אפיו חסך ליי לליי‪ ,‬אבל הסכום הגדול איבד מערכו בשל התמורות‬ ‫המדיניות והכלכליות שחלו ברומניה בזמן המלחמה‪ ,‬והביאו לאינפלציה גואה‪ .‬לירה‬ ‫ארץ־ישראלית אחת הייתה שווה בערכה ל־‪ 25,000‬ליי‪ .‬חליפת בגדים עלתה בישראל חצי‬ ‫מליון ליי‪\" .‬איני צריך כסף‪ \",‬השבתי‪\" .‬אתם זקוקים לו יותר‪ .‬אני חוזר לישראל!\"‬ ‫שבוע החופשה המיוחדת ברומניה במחיצת בני משפחתי האהובים חלף במהירות‪,‬‬ ‫מכרים רבים באו לבקר והזמינו אותי לבתיהם‪ ,‬ובתום השבוע חזרתי ליחידתי הצבאית‪.‬‬ ‫יום לפני עזיבתי שאל אבי שוב‪\" :‬אתה נשאר עמנו או חוזר?\" וזאת למרות שידע את‬ ‫התשובה‪ .‬התרגלתי לחיי החדשים‪ ,‬העצמאיים‪ .‬חייתי טוב‪ ,‬השגתי את חירותי ואת כל‬ ‫מה שיכולתי לחלום עליו‪ ,‬ולא יכולתי לשאת את המחשבה להישאר ברומניה‪ .‬הייתי‬ ‫מאושר שניתנה לי עוד הזדמנות אחרונה לראות את אבי‪ .‬אבא ביקש שאעביר סנדלים‬ ‫במתנה ליענקלה ולליזה‪ ,‬אבל רטה ומשפחתה כבר לא היו בווינה‪ .‬הם חזרו לרומניה‬ ‫כי שמעו שמצבו של אבא הוחמר‪ .‬בחלוף חודשים אחדים‪ ,‬ב־‪ 7‬בינואר ‪ ,1947‬נפטר אבי‬ ‫ממחלת האסתמה ונקבר בבית העלמין ג'ורג'יו בבוקרשט‪ .‬לא ליוויתי אותו בדרכו‬ ‫האחרונה‪ ,‬רק כעבור חמישים שנה פקדתי את מקום קבורתו‪.‬‬ ‫שבוע החופשה התארך לכדי שבועיים או שלושה שבועות‪ ,‬בעיקר בשל תנאי הדרך‪,‬‬ ‫לכן נשפטתי בבלגיה על נפקדות‪ .‬לא היה אכפת לי‪ .‬מפקדיי – גם הם יהודים – הבינו‬ ‫את רצוני לפגוש את המשפחה‪ ,‬והמשפט נועד לפרוטוקול בלבד‪ .‬הם לא החמירו אתי‪,‬‬ ‫רק קנסו אותי בעשרה ימי משכורת‪ .‬בינתיים כבר הגיעה הפקודה‪\" :‬חברי הבריגדה‬ ‫היהודית משתחררים ושבים ארצה\"‪.‬‬‫מנדי ‪105‬‬

‫לזר ומנדי פוקדים את קבר אביהם‪2008 .‬‬‫זיס‪ ,‬מאיר‪ ,‬עליזה‪ ,‬קרול‪ ,‬יענקלה‪ ,‬שלמה‪ ,‬לזר‪ ,‬פסקו‪ ,‬תמר ומנדי‪.‬‬ ‫קרול ליד קברו של האב סולומון מויסה – שלום בן יחיאל‬ ‫‪24.7.2008‬‬ ‫‪01.06.1966‬‬ ‫סוור בנמל חיפה‬ ‫שירות של שנתיים בצבא הבריטי הסתיים ב־‪ 18‬ביולי ‪.1946‬‬‫חמסין קידם את פנינו ביום שובנו ארצה‪ .‬מהנמל נסענו באוטובוסים היישר למחנה‬‫הצבא הבריטי ברחובות והשתחררנו‪ ,‬כל חיילי הבריגדה היהודית בבת אחת‪ .‬הבריגדה‬‫פורקה‪ .‬קיבלנו מענק שחרור‪ ,‬ואת פריטי הציוד האישי – שכלל חליפה כחולה‪ ,‬מגבעת‪,‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪106‬‬

‫עניבה‪ ,‬חולצה‪ ,‬נעליים‪ ,‬וגם בגדי חאקי – צררנו בתוך הקיטבג הצבאי‪ .‬בסופו של יום‬ ‫מתיש‪ ,‬ייחל כל אחד למצוא מיטה‪ ,‬קורת גג ולּו זמנית‪ .‬התכוונתי לשים פעמיי לתל אביב‪,‬‬ ‫אבל העיר הייתה נתונה בארבעה ימי עוצר‪ ,‬אין יוצא ואין בא‪ .‬באותם ימים סערו הרוחות‬ ‫בארץ‪ .‬ביוני דן בית הדין הצבאי הבריטי את לוחמי האצ\"ל יוסף שמחון ומיכאל אשבל‬ ‫למוות בתלייה‪ .‬השניים נתפסו לאחר שנפצעו בהתקפת האצ\"ל על מחנה סרפנד (צריפין)‪,‬‬ ‫בניסיון לגנוב ממנו נשק‪ .‬בתגובה לגזר הדין החמור‪ ,‬חטפו אנשי האצ\"ל חמישה קצינים‬ ‫בריטים מהמועדון שלהם בתל אביב‪ ,‬פעולה שזעזעה את הבריטים‪ ,‬שבתגובה הטילו עוצר‬ ‫כללי על תל אביב‪ .‬כל הדרכים לעיר נחסמו‪ .‬יכולנו לנסוע בדרך עוקפת לחיפה‪ ,‬וכך עשינו‪.‬‬ ‫ארבעה ימים לאחר מכן שמענו בחדשות שהאצ\"ל פוצץ את מלון המלך דוד בירושלים‪.‬‬ ‫בחודשים הבאים הניב שיתוף פעולה ההיסטורי בין ה\"הגנה\" לאצ\"ל וללח\"י התקפות‬ ‫עזות ונועזות על מוסדות‪ ,‬ארגונים ומתקנים בריטים‪ .‬תנועת המרי התגבשה לנוכח‬ ‫העמדה הבריטית‪ ,‬שאסרה על היהודים בארץ להחזיק נשק להגנה עצמית והקשיחה‬ ‫את תנאי הכניסה בשערי ארץ ישראל‪ .‬בעולם התבררו תוצאותיה הטרגיות של מלחמת‬ ‫העולם השנייה‪ ,‬אך הבריטים המשיכו לגרש יותר מ־‪ 52,000‬מעפילים – רבים מהם‬ ‫פליטים וניצולי שואה – למחנות המעצר בקפריסין‪.‬‬ ‫מתוקף הנסיבות‪ ,‬וכרבים מהחיילים המשוחררים‪ ,‬לנתי במאהל הבריטי במפרץ חיפה‪,‬‬ ‫באזור שיוחד לחיילים משוחררים‪ ,‬ונרשמתי בהסתדרות העובדים כדורש עבודה‪ .‬הפקיד‬ ‫הביט בתעודת העולה והתפלא‪\" :‬מה זה מנדל?\" ומיד רשם שם עברי תחתיו – מנחם‪ .‬לא‬ ‫מחיתי ולא התנגדתי‪ ,‬כי ממילא כל מכריי קראו לי בשם שנתנו לי הוריי – מנדי‪ .‬נזכרתי‬ ‫בפקיד שרשם את שמי בהגיעי ארצה‪\" .‬מה זה מנדי?\" הוא שאל‪\" .‬זהו שמי‪ \",‬עניתי‪ .‬אבל‬ ‫הוא הניח שמדובר בשם קיצור ורשם \"מנדל\"‪ .‬לימים התברר לי שבחורים רבים עונים‬ ‫לשם מנדי‪ ,‬לא רק ברומניה‪ ,‬גם פה בארץ ישראל‪ .‬תמיד נקראתי מנדי‪ ,‬ואחרי שישים שנה‬ ‫מצאתי לנכון לשנות את סעיף השם גם בתעודת הזהות ממנחם־מנדל למנדי‪.‬‬ ‫מצאתי עבודת סבלות בנמל חיפה והשתקעתי בעיר‪ .‬מאז ועד היום אני חיפאי‪ .‬רבים‬ ‫הועסקו אז בנמל באופן זמני‪ ,‬לפי הצורך‪ .‬מקום עבודה קבוע היה יקר המציאות בחברה‬ ‫קולטת עלייה‪ .‬בהתחלה נשאנו על גבנו את הציוד שפרקנו מן האוניות‪ ,‬בעבודה פיזית‬ ‫קשה‪ .‬לעתים הפרשי הגובה בין שני סוורים שנושאים יחד את המשא גרמו לבעיה‪,‬‬ ‫בייחוד לנמוך מבין השניים‪ ,‬אבל הודות לרצון העז הכול היה אפשרי‪ .‬אחרי שנה וחצי‬ ‫נכנסתי לסקטור \"טרנספורט\"‪ ,‬התחלתי לעבוד על ציוד מכאני – טרקטורים ומלגזות‪,‬‬ ‫ובשנות השבעים הפעלתי את המנופים הגדולים המרימים את המטען ואת המכולות‪,‬‬ ‫שנכנסו אז לשימוש‪ .‬בשנת ‪ 1977‬התהפכתי עם מנוף על גשר בעל שוליים רכים‪ ,‬ונפלתי‬ ‫מתא הנהג‪ ,‬מגובה תשעה מטרים‪ .‬למזלי ספגתי מכות יבשות ותו לא‪ ,‬איש לא האמין‬ ‫שיצאתי מתאונה כזאת בחיים‪.‬‬ ‫אחרי שלושים וחמש שנות עבודה יכולתי לצאת לפנסיה מוקדמת; אבל רק ב־‪,1986‬‬ ‫כשמלאו לי שישים‪ ,‬אחרי ארבעים שנה של סוורות‪ ,‬של טעינת משאות ופריקתם‪,‬‬ ‫מימשתי את זכותי לצאת לגמלאות‪ .‬לאות הוקרה קיבלתי שעון יד מהודר‪ .‬הייתי העובד‬ ‫בעל הוותק הרב ביותר בנמל חיפה בזמני‪ ,‬משנת ‪ 1946‬עד ‪.1986‬‬‫מנדי ‪107‬‬

‫אחי ריקו‬‫לנתי שבועות אחדים במאהל במפרץ חיפה‪ ,‬עד שהתפנה מקום בעיר ולשכת השחרור‬‫של הצבא הבריטי הפנתה אותנו לבית מלון‪ .‬חלקתי חדר עם ארבעה חיילים משוחררים‬ ‫תמורת שתי לירות בחודש‪.‬‬‫\"אני מתגורר כעת במלון העצמאות בחיפה‪ \",‬כתבתי לבני משפחתי‪ ,‬והסתרתי בין‬‫שתי תמונות מודבקות זו לזו‪ ,‬גב לגב‪ ,‬שטר של דולר אחד‪ .‬באותם ימים היה ערכו גבוה‬‫ויכול היה להיות להם לעזר‪ .‬שקי הדואר הועמסו על אוניות‪ ,‬וחלפו שבועיים‪-‬שלושה‬‫עד שהמכתב הגיע ליעדו‪\" .‬את התמונות שלך קיבלנו‪ \",‬סיפרו כשעלו ארצה‪\" ,‬אבל את‬ ‫הדולרים לא\"‪.‬‬‫בראשית ‪ 1947‬נודע לי ממכתביה של אמי שאבא נפטר‪ .‬בהמשך היא הודיעה לי על‬‫כוונתה לעזוב את רומניה עם אחיי הצעירים‪ ,‬ואני כתבתי לה על עבודתי החדשה בנמל‬‫חיפה‪ .‬באפריל ‪ 1948‬גורשה אמי למחנה המעצר בקפריסין‪ .‬המשכנו להתכתב עד עלייתה‬ ‫ארצה‪.‬‬‫בינתיים‪ ,‬אחיי ריקו ואלי עלו מגרמניה‪ ,‬כל אחד בנפרד‪ ,‬באמצעות \"עליית הנוער\"‪.‬‬‫מיד עם הגיעו גויס ריקו לחזית‪ .‬במלחמת העצמאות קל היה לגייס בחורים בודדים‬‫שלא ידעו עברית‪ ,‬שמשפחה לא חיכתה להם בנמל ולא היה להם יעד ובית‪ .‬נערים עולים‬‫רבים נלקחו מהסיפון היישר לשבוע אימונים וללחימה על הדרך לירושלים‪ .‬הם אפילו‬‫לא הבינו את הפקודות‪ .‬דבר גיוסו של ריקו נודע לי רק חצי שנה מיום גיוסו‪ .‬למעשה‪ ,‬לא‬‫ידעתי כלל שהוא בארץ‪ .‬ביום עבודה שגרתי בנמל‪ ,‬השומר בא להודיעני שמישהו מחפש‬‫אותי‪ .‬עזבתי מופתע את משמרתי וניגשתי לשער‪ .‬חייל עמד לנגד עיניי‪ ,‬ונדרשו לי כמה‬ ‫שניות להתעשת ולזהות את אחי הצעיר‪.‬‬‫במשך חודשיים תמימים ניסו שוב ושוב כוחות גבעתי‪ ,‬אלכסנדרוני‪ ,‬חטיבה שבע‪,‬‬‫הראל ויפתח לבקע את הביצורים הירדניים במבנה המשטרה הבריטית לשעבר בלטרון‪,‬‬‫ללא כל הישג‪ .‬מתחם לטרון חסם את הכביש הראשי לירושלים‪ ,‬ומכאן חשיבותו והצורך‬‫הנואש לפרוץ אותו‪ .‬בקרבות לטרון במלחמת העצמאות נהרגו עשרות לוחמים; נערים‬ ‫עולים רבים נפלו ומאות מהם נפצעו‪.‬‬‫דרשתי ממפקדיו של ריקו לשחררו‪ ,‬הוא היה בסך הכול בן שש־עשרה והקמתי קול‬‫צעקה‪ .‬ריקו שוחרר‪ ,‬החל לעבוד בבניין ואחר כך למד קורס טבחות‪ .‬שנתיים לאחר מכן‪,‬‬‫בגיל שמונה־עשרה‪ ,‬התגייס שוב לשנתיים וחצי‪ ,‬כדין‪ .‬בתום שירותו למד ריקו בבית‬‫ספר לטבחות בכרמל‪ ,‬הצליח מאוד‪ ,‬והתקבל לעבודה במטבחים הגדולים של בתי המלון‬ ‫בארץ‪.‬‬ ‫חטיבת \"כרמלי\"‪ ,‬מלחמת העצמאות‬‫ב־‪ 30‬בנובמבר ‪ ,1947‬שנה וארבעה חודשים לאחר שובי ארצה‪ ,‬פרצה מלחמת השחרור‪.‬‬‫בעיצומה של המלחמה שוחררו אמי ואחיי מקפריסין‪ .‬נסעתי לפרדס חנה לפגוש אותם‪.‬‬‫ארבעת מחנות עולים בפרדס חנה הוקמו במחנה גדול מאוד שהצבא הבריטי הותיר‬‫אחריו‪ .‬קשר המכתבים עמם נמשך כל הזמן‪ .‬בשעה שלחמתי בצפון הארץ‪ ,‬כתבו לי אחיי‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪108‬‬

‫שחמישה־עשר אלף עולים מצטופפים בצריפים ובאוהלים בפרדס חנה‪ ,‬ועומדים בתור‬ ‫לארוחות הכוללות כריך ותפוז‪ .‬המדינה נלחמה על קיומה ולא היה לה כוח אדם מספיק‬ ‫וכסף להאכיל כראוי את המוני העולים החדשים‪.‬‬ ‫שירּתי שנתיים נוספות של שירות קרבי‪ ,‬הפעם במדי צה\"ל‪ ,‬בחטיבת \"כרמלי\"‪ .‬הניסיון‬ ‫הרב והמיומנויות שרכשנו‪ ,‬חיילי הבריגדה‪ ,‬תרמו רבות בתקופת מלחמת העצמאות‪.‬‬ ‫חטיבת \"כרמלי\"‪ ,‬בפיקוד משה כרמל ולאחר מכן בפיקוד מרדכי מקלף‪ ,‬לחמה בכל‬ ‫קרבות חזית הצפון‪ .‬השתתפנו בכיבוש הכפרים הערביים בגליל העליון‪ ,‬שעל חורבותיהם‬ ‫הוקמו לימים הקיבוצים סאסא‪ ,‬מלכיה וברעם‪ ,‬והגנו על היישובים דן‪ ,‬דפנה‪ ,‬כפר סאלד‬ ‫ושאר ישוב מפני תקיפות וניסיונות כיבוש סוריים‪ .‬במבצע \"חירם\" שיתפנו פעולה עם‬ ‫חיילי חטיבות \"שבע\"‪\" ,‬עודד\" ו\"גולני\"‪ .‬עלינו הוטל לעמוד מול כוחות צבא ההצלה של‬ ‫פאוזי אל קאוקג'י‪ .‬במבצע \"חירם\" חטיבתנו השתלטה על הכפרים הלבנוניים שממערב‬ ‫למנרה וכוחותינו הגיעו עד נהר הליטאני‪ .‬כוחות צבא ההצלה הובסו ואל קאוקג'י נמלט‪.‬‬ ‫קיבוץ מנרה שעל גבול לבנון היה מנותק מיישובים יהודים אחרים‪ ,‬וגם אירע בו אסון‬ ‫נורא‪ :‬פיצוץ במחסן הנשק קטל שישה מחברי הקיבוץ‪ ,‬והנשק שעמד לרשות הקיבוץ‬ ‫הושמד‪ .‬בליל שבת נשלחתי עם חיילי המחלקה שלנו להגן על הקיבוץ‪ ,‬והשתכנו במוצב‬ ‫קטן לידו‪\" .‬במורד ההר צומח גפן עם ענבים משובחים‪ \",‬סיפרו לנו שתי בנות קיבוץ‬ ‫שהביאו לנו אוכל לשבת‪ ,‬והתריעו‪\" ,‬אבל זה בשטח לבנון\"‪ .‬בין ישראל ללבנון עדיין לא‬ ‫הפרידה גדר תיל‪ .‬רק עץ אחד במעלה ההר ציין עבורנו את הגבול‪ .‬אחרי מבצע \"חירם\"‪,‬‬ ‫החל בנובמבר ‪ ,1948‬הגבול היה שקט יחסית‪ ,‬ובימי ההפוגה ההם סברנו שהמדינה‬ ‫הראשונה או השנייה שנחתום עמה על הסכם שלום תהיה לבנון‪ .‬למחרת התעוררנו לעוד‬ ‫שבת רגועה‪ ,‬כאשר שני חיילים מן המחלקה נשאו סל גדול‪ ,‬ירדו אתו ושבו מלוא הטנא‬ ‫ענבים עסיסיים‪.‬‬ ‫מאותה שבת הפכנו את הירידה לכרם למנהג יומיומי‪ .‬אך בוקר אחד ירדו ארבעה‬ ‫חבר'ה לקטוף ענבים והלבנונים פתחו עליהם באש‪ .‬שניים מחברינו נהרגו ושניים נפצעו‪.‬‬ ‫מפקד הכיתה‪ ,‬הסמכות העליונה בשטח‪ ,‬פקד‪\" :‬יוצאים לחלץ את הפצועים!\" במכת‬ ‫האש הראשונה פגע כדור בקסדת הפלדה שחבשתי לראשי‪ ,‬ונשכבתי במקום‪\" .‬נפצעתי\"‪,‬‬ ‫צעקתי‪ .‬הכדורים שרקו באוזניי‪ .‬אחד מחבריי הביט לעברי ולא זיהה שנפצעתי בעורף‬ ‫מרסיס שניתק ממסגרת הקסדה‪ .‬התעשתנו והשבנו אש‪ .‬אני יריתי במקלע גרמני‪ ,‬ובעודי‬ ‫שוכב בין הסלעים קם מולי חייל לבנוני גברתן בעל שפם ענק‪ .‬זו הייתה הפעם הראשונה‬ ‫שראיתי פנים אל פנים את האויב‪ ,‬והוא היה מפתיע בקרבתו אליי ומפחיד במיוחד‪.‬‬ ‫קמתי בבהלה‪ ,‬השלכתי לעברו רימון ונסוגתי לאחר‪ .‬האש כוונה לעברנו כשנחשפנו‪ ,‬על‬ ‫כן נשכבנו על האדמה החשופה‪ ,‬עצים ושיחים לא נראו בסביבה‪ .‬שכבנו שעות ארוכות‬ ‫בין הסלעים ללא ניע‪ ,‬כמתים‪ .‬הלבנונים עוד ירו כמה כדורים‪ ,‬ומשנוכחו שאיש מאתנו‬ ‫לא זז‪ ,‬פסקו לירות‪ .‬הלילה ירד וניצלנו את האפלה לעלות שפופים למוצב במנרה‪ .‬את‬ ‫ההרוגים לא מצאנו‪ .‬כוח האו\"ם מצאם והם הובאו לקבר ישראל‪ .‬שני הפצועים שנפצעו‬ ‫קשה ונותרו שכובים בשטח כל היום‪ ,‬ניצלו אף הם את שעות החשכה והצליחו להגיע‬ ‫ליפתח‪ ,‬שבעה קילומטרים דרומית ממנרה‪ ,‬שם פונו באמבולנס לטיפול‪.‬‬ ‫אחרי כמה ימים עזבנו את המוצב ועלינו בחזרה ליחידה במטולה‪ ,‬רק שם הוציא‬ ‫החובש בפינצטה את הרסיס הקטן מעורפי‪.‬‬‫מנדי ‪109‬‬

‫ ‬ ‫זוגיות עולה‬‫בגיל עשרים ושש חשתי עצמי מבוגר מאוד וחששתי שכבר לעולם לא אנשא ואקים‬‫משפחה‪ .‬בשבע השנים שחלפו מאז עלייתי ארצה ידעתי תלאות‪ ,‬מלחמות ושכול‪ ,‬חייתי‬ ‫חיים נמרצים וייחלתי למנוחה ולנחלה‪.‬‬‫כשנה לאחר השחרור מצה\"ל ביקרתי את קלרה משכונת תל חנן‪ ,‬קרובת משפחה של‬‫שרינה בת דודתי‪ .‬קלרה הציגה בפניי את חברתן של בנותיה שהגיעה מווינה‪ ,‬שרלוטה‪.‬‬‫בסביבתה הקרובה כולם קראו לה בשם החיבה פויקה והיא מצאה חן בעיניי בנועם‬‫הליכותיה‪ ,‬בשקט שלה‪ ,‬בחיוך שזרח מעיניה‪ .‬עובדת היותה צעירה ממני בשמונה השנים‬‫לא הפריעה לנו למצוא שפה משותפת‪ .‬הרבינו לבלות יחד בתוך חבורת הצעירים התוססת‬‫והעליזה שהתגבשה בתל חנן‪ ,‬עולים חדשים מרומניה וממקומות אחרים‪ .‬רקדנו ריקודי‬‫עם וריקודים סלוניים‪ ,‬טיילנו בארץ ורחצנו בחופי הים התיכון‪ ,‬דיברנו על מה שקורה‬ ‫בארץ ובעולם ורקמנו תכניות לעתיד‪.‬‬‫פויקה סיפרה לי שעלתה עם אמה ב־‪ 3‬בינואר ‪ ,1949‬בטיסה‪ ,‬היישר מן המחנה‬‫\"רוטשילד ספיטל\" בווינה‪ .‬בימים הראשונים בארץ הן השתכנו בבית עולים‪\" .‬עבדתי‬‫בבאר יעקב בקטיף תפוזים בפרדסים‪ \",‬היא אמרה‪\" ,‬מעולם לא ראיתי לפני כן כמויות‬‫גדולות כל כך של תפוזים‪ .‬בשעות המנוחה אכלנו מהם לשובע ולפעמים התמסרנו בהם‪,‬‬ ‫שיחקנו וצחקנו כמו ילדים\"‪.‬‬‫פויקה ציפתה שבישראל היא ואמה רוזה יחיו בתנאים טובים יותר מאלה שהכירו‬‫במחנות העקורים‪ ,‬היא ייחלה לפינה משלהן‪ ,‬אבל בבית העולים הצטופפו המוני בני‬‫אדם בחדר גדול אחד‪ .‬היא ואמה חיפשו פתח מילוט‪ .‬בתום שבוע עבודה‪ ,‬בשכר הזעום‬‫שקיבלה על קטיף התפוזים‪ ,‬קנתה כרטיסי נסיעה באוטובוס לחיפה‪\" .‬בואו לפה‪ ,‬יש כאן‬ ‫דירות‪ \",‬כתבו להן מכרים‪ ,‬והן נסעו בעקבותיהם לשכונת תל חנן בעיר‪.‬‬‫החברות בינינו נרקמה ל ִאטה‪ ,‬היינו מבוישים מעט‪ ,‬אך במשך הזמן למדנו להכיר זה‬‫את זה‪ .‬המשותף בינינו היה רב מהמפריד והמבדיל‪ .‬שנינו התחנכו באותה העיר‪ ,‬על‬‫ברכי אותה תרבות‪ ,‬עבדנו לפרנסתנו מגיל צעיר וגדלנו להיות עצמאיים ואחראים לחיינו‪.‬‬‫פויקה סיפרה לי על נסיבות מותו של אביה האהוב ואני שיתפתי אותה בפרידה שלי‬‫מאבי החולה‪ .‬אבותינו נטמנו באדמת אירופה הרחוקה ושנינו חשנו בחסרונם‪ ,‬בייחוד‬ ‫בתקופה קשה ויפה זו בחיינו‪.‬‬‫נפגשתי עם פויקה בבית הקולנוע המאולתר שהוקם בצריף רעוע בשכונת העולים תל‬‫חנן‪ .‬להקרנה הראשונה באתי לבוש בהידור‪ ,‬בחליפה ובעניבה‪ ,‬כדי לעשות את הרושם‬‫הנכון על חברתי‪ .‬לא ידעתי ש\"הקולנוע\" הוא צריף לא מרוצף‪ ,‬שכיסאותיו ניצבים על‬‫אדמה מאובקת‪ ,‬והזעתי מחום בחליפתי‪ .‬העולים הביטו בי כמשוגע ואולי כמי שהאהבה‬‫מעוורת את עיניו‪ .‬ככל שהעמיקה היכרותנו‪ ,‬נקשרנו‪ .‬סיפור חייה הפך לחלק מסיפור חיי‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪110‬‬

‫שרלוטה (פויקה)‬ ‫אפרוחית‬‫\"אפרוחית\"‪ ,‬כך כינו אותי הוריי כשהייתי תינוקת ופעוטה‪,‬‬‫במקום לקרוא לי בשם שבחרו עבורי‪ ,‬שרלוטה‪ .‬הכינוי נשאר‬‫ודבק בי עד היום‪ .‬נולדתי בבוקרשט בשכונת היהודים דּו ֶדשט‪,‬‬‫ב־‪ 20‬במאי ‪ ,1933‬בת יחידה להוריי – רוזה ומרצ'ל־מאיר ְּב ֶר ֵכר‬ ‫(‪.)Brecher‬‬‫אבא התייתם מאביו כשהיה רק בן ארבע‪ ,‬ואמו‪ ,‬שגידלה אותו‬‫בכוחות עצמה‪ ,‬נפטרה לפני שנולדתי או בינקותי‪ .‬אבא ושלוש‬‫אחיותיו‪ ,‬דורינה‪ ,‬טוני וקארי‪ ,‬גדלו בעיירה הקטנה מֹוי ֶנשט שבמחוז באקו ברומניה‪.‬‬‫ברחובות העיירה דיברו היהודים יידיש‪ ,‬ופעל בה גרעין ציוני חזק‪ .‬מקהילת מוינשט‬‫יצאו מרבית מקימי המושבה ראש פינה‪ ,‬חלוצי העלייה הראשונה‪ .‬גם אבא אהד את‬‫הרעיון הציוני ופעל להגשמתו ככל שיכול היה‪ .‬לדאבוני‪ ,‬הוא לא מימש את חלומו לעלות‬ ‫רוזה ומרצ'ל ברכר בחתונתם‬‫מנדי ‪111‬‬

‫לישראל‪ ,‬אך אני מימשתי אותו גם עבורו‪ ,‬ומבני משפחת ברכר עלו ארצה דודתי דורינה‬‫ובתה ִהי ְל ָדה ודודתי קארי עם יוסף־ ָא ֶלקּו בעלה (אחי אמי) ובנם יוליו‪ .‬שלושת ילדיה של‬ ‫דודה טוני נשארו ברומניה‪ ,‬בתה מינה נישאה לנוצרי‪.‬‬‫כשאבא בגר הוא עזב את העיירה ונדד לבוקרשט‪ ,‬העיר הגדולה‪ ,‬זנח את היידיש ופתח‬‫חנות בדים‪ .‬גם אחיותיו עברו לבוקרשט‪ .‬הוא היטיב לנגן במנדולינה להנאת חבריו‪ ,‬היה‬‫איש רעים להתרועע וספורטאי מצטיין במועדון \"מכבי בוקרשט\"‪ ,‬בענף האתלטיקה‬‫ובעיקר בהתעמלות על הטרפז‪ .‬הוא נשא את אמי לאישה ובילדותי ניהל חנות בגדים‬ ‫שהייתה בבעלותו‪.‬‬ ‫משפחת קורן‬‫עובדת היותי בת יחידה להוריי לא גרמה לכך ששמרו או הגנו עליי באופן מיוחד‪ ,‬אם‬‫כי המשפחה המורחבת הסבים אידל וליזה וסבתא רבתא‪ ,‬אמה של ליזה‪ ,‬עטפו אותי‬‫באהבה וביליתי תכופות בביתם‪ .‬גם הדודים שלי פינקו אותי עד בלי די והייתי קשורה‬ ‫אליהם מאוד‪.‬‬ ‫פויקה ויוליו בבוקרשט‪1935 .‬‬ ‫פויקה ויוליו בן הדוד עם סבתא רבתא‪.‬‬‫יוליו נולד שישה שבועות לפני פויקה‪ .‬המשפחות היו קשורות‬‫באופן הדוק זו לזו‪ ,‬אביו היה אחי אמה ואביה אח אמו‪1936 .‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪112‬‬

‫בצעירותו היה סבא אידל קורן נשוי לאישה שילדה לו ארבעה ילדים‪ ,‬ואמי רוזה היא‬ ‫אחת מהם‪ .‬לאחר שהתאלמן נישא בשנית לליזה‪ ,‬אחות אשתו המנוחה‪ .‬לליזה ולאידל‬ ‫נולדו שלושה ילדים‪ .‬ששת אחיה היו‪ :‬זלמן‪ ,‬מלי‪ ,‬ססיליה‪ ,‬נתן־איליה‪ ,‬פאול ויוסף־ ָא ֶלקּו‪.‬‬ ‫סבא ניהל את החנות הגדולה שהייתה בבעלותו ומצבם הכלכלי היה טוב מאוד‪ .‬הם‬ ‫גידלו את ילדיהם בנוחיות וברווחה‪ ,‬ושלחו את בניהם ללימודים אקדמיים במוסדות‬ ‫להשכלה גבוהה‪ .‬הבנות‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬לא למדו‪ .‬באותה תקופה‪ ,‬נשים צעירות במעמדן‬ ‫לא עבדו לפרנסתן‪ ,‬אלא בילו והתגנדרו‪ ,‬וחייהן היו נטולי דאגות‪ .‬מלי‪ ,‬ססיליה ( ִצ'י ָקה)‬ ‫ורוזה לבשו שמלות נהדרות רב־שכבתיות במסיבות שערכו או כשיצאו לנשפים ולאופרה‬ ‫בבוקרשט בכרכרה רתומה לסוסים‪ .‬רבים מבני המשפחה למדו ודיברו צרפתית‪ ,‬והבנות‬ ‫טיפחו חיי פנאי וחברה עשירים בהשראת האצולה הצרפתית‪.‬‬ ‫דודי זלמן קורן היה איש משכיל ואמיד‪ ,‬עורך דין במקצועו‪ .‬לאחר פוגרום בוקרשט‬ ‫ופרעות יאשי‪ ,‬הבין שרומניה אינה בטוחה עוד‪ ,‬והחליט להימלט עם אשתו טוני (טובה)‬ ‫ובנם הפעוט ָז ַנס‪ .‬ב־‪ 12‬בדצמבר ‪ ,1941‬בנמל קונסטנצה‪ ,‬הם עלו על אוניית המעפילים‬ ‫\"סטרומה\" הרעועה שנועדה להובלת בקר‪ .‬מנועיה חרקו שיניים ופעלו בקושי‪ .‬יומיים‬ ‫לאחר צאתם לדרך נדם המנוע‪ ,‬והטורקים גררו את האונייה לנמל איסטנבול‪ .‬ההבטחות‬ ‫שיקבלו באיסטנבול אשרות כניסה לארץ ישראל נגוזו והתברר שהמארגנים הונו את‬ ‫‪ 769‬המעפילים‪ .‬עשרה שבועות עגנה האונייה בנמל איסטנבול באזור המיועד לאוניות‬ ‫בבידוד‪ ,‬איש מן הנוסעים לא הורשה לרדת ממנה‪ ,‬והם ישבו בדוחק רב וללא אמצעי‬ ‫תברואה ובטיחות‪ .‬הייאוש חדר ללב הנוסעים‪ ,‬וכשאספקת המזון מהקהילה היהודית‬ ‫באיסטנבול אזלה‪ ,‬הרעב כרסם בגופם‪ .‬באותה עת נעשו מאמצים רבים לשכנע את‬ ‫הבריטים להתיר את כניסתם לארץ ישראל על חשבון מכסות העלייה המותרות‪ ,‬אך‬ ‫לשווא‪ .‬ממשלת טורקיה מצדה דחתה בתוקף את הבקשה להעביר את העולים למחנה‬ ‫זמני שימומן בידי ארגונים יהודיים עד שתוסדר עלייתם‪.‬‬ ‫\"הרימו עוגן וצאו אל הים השחור‪ \",‬ציוותה ספינת משמר טורקית‪ .‬משלא נענתה‪,‬‬ ‫גררה משטרת החופים הטורקית את האונייה אל לב הים‪ ,‬בלי מים‪ ,‬בלי מזון ובלי דלק‪.‬‬ ‫אור ליום ‪ 24‬בפברואר ‪ 1942‬טובעה ה\"סטרומה\"‪ ,‬כפי הנראה בשוגג‪ ,‬בטורפדו של צוללת‬ ‫סובייטית‪ .‬רק מעפיל אחד ניצל מכל נוסעיה‪ .‬דודי זלמן‪ ,‬אשתו ובנו נספו‪ .‬אסון טביעתה‬ ‫עורר הדים בעולם היהודי‪ ,‬זעזוע גדול וגל של גינויים‪ ,‬מחאות וביקורת על מדיניותה‬ ‫האכזרית של ממשלת בריטניה‪.‬‬ ‫אדי‪ ,‬בנה של אחות אמי מלי‪ ,‬עלה ארצה ממחנות העקורים באיטליה‪ .‬אף שהיו לו‬ ‫אישורים להגר לארצות הברית‪ ,‬עלה לישראל כדי להתנדב במלחמת העצמאות‪ .‬אחרי‬ ‫כ־‪ 15‬שנים שלא הצליח להתערות בארץ‪ ,‬היגר בשנת ‪ 1967‬עם אשתו ושתי בנותיו לברזיל‪.‬‬ ‫בני מאיר ותמי אשתו ביקרו אצל אדי ובנותיו בשנת ‪ ,1987‬וזכו לאירוח מלכים‪.‬‬ ‫האחות ססיליה‪ ,‬שכולם קראו לה צ'יקה‪ ,‬נישאה לגבי ֶדס ֶק ֵלסקּו‪ ,‬בחור נוצרי ובנו‬ ‫של כומר‪ .‬במקרה די נדיר זה של נישואי תערובת‪ ,‬המשפחה קיבלה זאת כעובדה ולא‬ ‫התנכרה לה‪ .‬דודתי לא המירה את דתה וכך גם בעלה‪ .‬הם החליטו שלא להביא ילדים‬ ‫לעולם‪ ,‬כדי למנוע מהם בעיית זהות סבוכה‪.‬‬ ‫נתן־איליה‪ ,‬כלכלן בהשכלתו ובמקצועו‪ ,‬נפטר ברומניה‪ .‬אשתו פולט – יהודייה‬ ‫ממוצא טורקי – עלתה ארצה והצטרפה לאחותה‪ ,‬אינס‪ .‬איליה ופולט היו חשוכי ילדים‪.‬‬‫מנדי ‪113‬‬

‫יוסף־אלקו‪ ,‬אחיה של אמי‪ ,‬התחתן עם קארי‪ ,‬אחותו של אבא‪ .‬הם עלו ארצה רק‬ ‫בשנת ‪ .1970‬בנם יוליו גר בקריית מוצקין‪.‬‬ ‫חתונה כפולה‪ :‬רוזה קורן עם מרצ'ל (מאיר) ברכר ואלקו (יוסף) קורן עם קארי ברכר‪ 1932 .‬בקירוב‪.‬‬‫יושבות משמאל‪ :‬ליזה קורן‪ ,‬אמה של ליזה‪ ,‬רוזה‪ ,‬קארי‪ ,‬אמה של קארי‪ .‬עומד שמיני מימין‪ :‬אידל קורן‪,‬‬ ‫לידו החתנים אלקו ומרצ'ל‪.‬‬ ‫פאול‪ ,‬בן הזקונים‪ ,‬היה לרופא‪ ,‬התקדם לניהול בית חולים‪ ,‬אחר כך מונה לשגריר‬ ‫רומניה בלונדון על ידי שרת החוץ וממלאת מקום ראש הממשלה אנה פאוקר‪ .‬סיפורה‬ ‫של פאוקר יחיד ומיוחד‪ :‬היא הייתה נערה יהודייה‪ ,‬בתו של רב‪ ,‬שביקשה להתרחק‬ ‫מכל סממן יהודי‪ ,‬ונרשמה כחברה במפלגת הפועלים הסוציאל־דמוקרטית של רומניה‬ ‫כבר בגיל חמש־עשרה‪ .‬הפעילות הפוליטית־קומוניסטית שלה התפתחה דווקא על‬ ‫רקע רדיפות היהודים בבוקרשט‪ .‬היא נעצרה לא פעם ואף ישבה בכלא‪ ,‬אך המשיכה‬ ‫בפעילותה ברומניה ומחוצה לה‪ .‬ברבות הימים הגיעה למעמד בכיר ביותר בצמרת‬ ‫התנועה הקומוניסטית העולמית‪ ,‬נבחרה לפרלמנט הרומני ב־‪ 1946‬ומונתה לשרת החוץ‬ ‫– הישגים חסרי תקדים לאישה יהודייה ובכלל לאישה‪ .‬היא כיהנה כשרת החוץ של‬ ‫רומניה‪ ,‬עד ‪ ,1952‬והייתה האדם החזק ביותר במפלגה ובמדינה‪ .‬בשיא הקריירה שלה‬ ‫נעצרה ונחקרה על ידי ה\"סקוריטטה\"‪ .‬משעזבו הכוחות הסובייטים את רומניה‪ ,‬היא‬ ‫הודחה מכל תפקידיה וגם אנשי שלומה איבדו את משרותיהם‪ ,‬ובהם פאול קורן‪ .‬דודי‬ ‫חזר לרומניה וביקש את נפשו למות‪ ,‬מחשש שינקמו בו‪ .‬כשניסה לשים קץ לחייו‪ ,‬הצילה‬ ‫אותו אשתו‪ .‬בסופו של דבר לא אונה לו כל רע‪ ,‬ובהמשך אף כהן בתפקיד מנהל בית חולים‬ ‫גדול בבוקרשט‪ .‬אף על פי שנשאר קומוניסט מושבע כל חייו‪ ,‬לא פעם ביקר בחריפות את‬ ‫השלטון הקומוניסטי ברומניה‪ .‬דודי פאול הגיע ארצה לביקור כמה פעמים‪ ,‬ובפיו היו‬ ‫טענות על מה שישראל מעוללת לפלסטינים‪.‬‬ ‫לפאול ולאשתו נולדו שתי בנות – אירינה ואנה‪ .‬אנה נהרגה בתאונת סקי בהרי האלפים‪.‬‬ ‫אירינה הקימה משפחה ומתגוררת עד היום ברובע יוקרתי בפריז‪ .‬בערוב ימיהם עזבו‬ ‫הוריה את רומניה‪ ,‬לבקשתה‪ ,‬וגרו אצלה בצרפת‪ ,‬עד מותם‪.‬‬ ‫מבין ששת הנכדים של אידל וליזה קורן‪ ,‬רק יוליו ואני עלינו לישראל‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪114‬‬

‫מסתור בכפר‬ ‫עם פרוץ המלחמה נאלצו הוריי להוציא אותי מבית הספר‪ ,‬לאחר חודשים אחדים‬ ‫שהספקתי ללמוד בו‪ ,‬ואולי בית הספר עצמו חדל מלפעול‪ .‬הידיעות שיהודי בוקובינה‬ ‫גורשו למחנות‪ ,‬וחוסר הוודאות לגבי גורל יהודי בוקרשט‪ ,‬תרמו לעליית מפלס הדאגה‬ ‫והוריי חששו לחיי‪ .‬הם החליטו להפקיד אותי בידיהם של דודתי צ'יקה וגבי בעלה‪ ,‬בן‬ ‫הכומר‪ ,‬שהסתיר את מוצאה היהודי של אשתו‪ .‬צ'יקה וגבי לקחו אותי וברחו צפונה‪,‬‬ ‫לאזור מרוחק מאוד מבוקרשט‪ ,‬ליד מרששט ופנצ'ו‪ .‬המעבר היה חד‪ :‬מחזקת הוריי‬ ‫לדודים‪ ,‬ממסגרת הלימודים לחופשה מתמשכת‪ ,‬ומן העיר לכפר‪ ,‬אבל הסתגלתי ואפילו‬ ‫נהניתי בחווה הגדולה שדוד גבי ניהל בארבע שנות שהותנו בכפר‪ .‬רבים מאנשי הכפר‬ ‫עבדו בחווה שלו‪ :‬בעיבוד האדמה‪ ,‬בטיפול במשק החי – סוסים‪ ,‬פרות ועופות‪ .‬גם חיילים‬ ‫גרמנים עבדו עם הדוד‪ .‬הוא מכר להם סחורה חקלאית והם העמיסו על משאיות ולקחו‬ ‫את התנובה העירה‪.‬‬ ‫הוריי עמדו בקשר עם הדודים‪ ,‬אך מגיל שבע עד גיל אחת־עשרה פגשתי את הוריי‬ ‫רק פעם או פעמיים‪ .‬התגעגעתי אליהם ולאחיה הנוספים של אימא‪ ,‬שהורגלתי לבלות‬ ‫בחברתם‪ ,‬אבל הבנתי שהמלחמה כופה עלינו פרידה‪ .‬והאווירה הכפרית המשוחררת‬ ‫והשהייה בחיק טבע‪ ,‬בקרבת בעלי חיים‪ ,‬היטיבה ִעמי‪ .‬שיחקתי עם הכלבים‪ ,‬ליטפתי את‬ ‫החתולים‪ ,‬רכבתי על סוסים והאכלתי את התרנגולות‪ .‬ילדה לא מודעת לגודל הסכנה‬ ‫הנשקפת לה‪ ,‬ואני לא ידעתי מה מעוללים הגרמנים‪ .‬צ'יקה ואני פקדנו את הכנסייה‪ ,‬כמו‬ ‫כולם‪ ,‬וחגגנו את חגי הנוצרים‪ .‬הסתרנו את יהדותנו‪ ,‬מה גם שהכומר המקומי היה ידידו‬ ‫של הדוד ובא לבקרנו לעתים קרובות‪.‬‬ ‫דוד גבי לימד אותי מה שלימדו אז בכיתות היסוד של בית הספר על פי ספרי הלימוד‬ ‫המקובלים‪ ,‬בכל יום קיבלתי שיעור מפיו‪ .‬אחותו אמנם שימשה כמורה בבית הספר‬ ‫שבכפר‪ ,‬וידעה שאני יהודייה‪ ,‬אבל אילו רשמו אותי ללימודים פורמאליים היו דורשים‬ ‫להציג תעודת לידה ומוצאי היה מתגלה‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬מדי פעם ביקרתי בכיתה עם‬ ‫בנותיה‪ ,‬הן היו חברותיי והתלוויתי אליהן‪ .‬לעתים שלחה הדודה את בנותיה למלא את‬ ‫מקומה בשיעורים שהתקיימו בשעות אחר הצהריים‪ ,‬ואני הצטרפתי‪.‬‬ ‫בקיץ ‪ 1944‬התקרבו הרוסים‪ .‬שמענו את הדי הנפץ‪ .‬פליטים שברחו מכפרים אחרים‬ ‫עברו אצלנו בכפר‪ ,‬בדרכם מערבה‪ .‬בוקר אחד‪ ,‬בשעה שהפועלים אספו את היבול בשדות‬ ‫המרוחקים כארבעה קילומטרים מהבית‪ ,‬ואני נשארתי עם בנה של אחת המשרתות –‬ ‫הופיעו לפתע קצינים גרמנים על סף ביתנו ושאלו היכן החיילים‪ .‬הפנינו אותם לשדות‪.‬‬ ‫כשהופיעו הקצינים בשדהו‪ ,‬לא הבין הדוד מה פשר הדחיפּות‪ .‬בדיעבד התברר כי הצבא‬ ‫הגרמני כבר היה במנוסה ומיהר לאסוף את אנשיו‪.‬‬ ‫הגרמנים הסתלקו‪ ,‬וכפריים שהכרתי רצו לעברנו בזעקות אימה‪ ,‬מחפשים את קרובי‬ ‫משפחתם‪\" :‬הרוסים מתקרבים‪ ,‬אנחנו בורחים‪ .‬איפה כולם?\" – \"הם שם‪ ,‬בשדות\"‪,‬‬ ‫הצבעתי לכיוון שבו נמצאו הדודים שלי ועובדי המשק‪ .‬לא עברה שעה קלה ומשפחה‬ ‫נוספת נסה על נפשה ומיטלטליה עמה‪ ,‬ועוד משפחה‪ ,‬הפעם לא מבני האיכרים‪ ,‬אלא‬ ‫משפחתו של מפקד המשטרה‪ ,‬והנה משפחת ראש העיירה‪ ,‬גברים‪ ,‬נשים וילדים יושבים‬ ‫על עגלות עמוסות צרורות וחפצים‪ ,‬ובורחים‪ .‬תנועה המונית מערבה‪ ,‬והדודים אינם‬ ‫שבים מהשדה‪.‬‬‫מנדי ‪115‬‬

‫התלבטתי‪ ,‬מה עליי לעשות? בדרך כלל היו בחווה סוסים ועגלות‪ ,‬אבל דווקא באותו‬‫יום הם נלקחו לעבודה בשדות‪ .‬שלחתי את בנה של המשרתת והוריתי לו לדווח לדודים‬‫את החדשות‪ .‬הנער רץ ובנשימה כבדה בישר להם‪\" :‬אינכם יודעים מה קורה? המלחמה‬‫מתקרבת‪ ,‬עוד מעט יגיע לכאן הצבא הרוסי‪ .‬כולם בורחים מערבה\"‪ .‬באותה תקופה נפוצו‬‫שמועות על אכזריות החיילים הרוסים‪ ,‬הרומנים חששו מפניהם‪ ,‬נודע כי הם אונסים‬ ‫ובוזזים‪ ,‬פראיים ומסוכנים יותר מהגרמנים‪.‬‬‫הדודים והפועלים נטשו את כלי עבודתם ואת התוצרת החקלאית שיצאו לאסוף‪ ,‬חזרו‬‫איש־איש לביתו ומיהרו לארוז את חפציהם‪ .‬עם אור ראשון יצאנו מהכפר‪ .‬עד שהגענו‬‫לכפר הסמוך‪ ,‬הרוסים כבר השיגו אותנו והשתלטו על האזור כצבא כיבוש‪ .‬בהשקפתם‬‫הקומוניסטית הם בזו לבעלות על אדמה ועל אחוזות‪ .‬בשם אידיאולוגיה זו‪ ,‬באמתלה‬‫של חלוקה לנזקקים ובכוח הזרוע – עשו הרוסים בכפרים הרומנים כאוות נפשם‪ .‬מאחר‬‫שגזלו מאתנו את הסוסים‪ ,‬את העגלות ואת הרכוש שהיה עליהן‪ ,‬שכרנו בית באחד‬‫הכפרים ונשארנו בו כמה שבועות‪ .‬את החפצים האישיים שנותרו בידינו לא יכולנו לשאת‬‫בדרכים ללא מרכבה או עגלה וסוסים‪ .‬קשריו של דוד גבי ומכריו הרבים באזור‪ ,‬לא‬ ‫שיפרו את מצבנו‪.‬‬‫בתחילת שנת ‪ ,1945‬כשהרוחות הסוערות שככו קמעה‪ ,‬השיבו אותי הדודים לבוקרשט‪,‬‬‫להוריי‪ .‬הם עצמם חזרו לביתם‪ ,‬ומצאו שאין להם לאן לחזור‪ .‬האיכרים בזזו את הבית‬‫ואת החווה מן המסד עד הטפחות‪ ,‬ומה שלא גזלו – הרסו‪ ,‬זאת על אף שדודי נהג בהגינות‬‫וברוחב לב בעובדיו‪ .‬הרי לולא היה שוכר את שירותיהם ומשלם להם שכרם‪ ,‬היו נותרים‬‫איכרים אלה חסרי כול‪ .‬הרוסים הצליחו להתסיס אותם ולשכנעם שעצם היותו בעל‬ ‫נכסים ומעסיק מוכיחה את אשמתו ומצדיקה גזל וביזה‪.‬‬‫בבוקרשט אחרי המלחמה‪ ,‬שנת הלימודים כבר התחילה‪ ,‬איחרתי את המועד לבחינה‬‫שנדרשתי לה כתנאי סף ללימודיי‪ ,‬מה גם שלא יכולתי להציג תעודה המעידה על ארבע‬‫שנות לימוד‪ .‬בשום בית ספר לא הסכימו לקבל אותי כתלמידת כיתה ה'‪ .‬בת דודתה של‬‫אמי ניהלה את בית הספר היהודי והרשתה לי לשבת בכיתה כתלמידה שלא מן המניין‪.‬‬‫בכל פעם שהמפקח הגיע‪ ,‬היא הורתה לי להישאר בבית‪ .‬מצב מביך זה גרם לכך שבמרבית‬‫מחצית אותה שנה למדתי לבד בבית‪ ,‬שנה חמישית מחוץ לכיתת לימוד‪ .‬בסוף אותה שנה‬‫בחנה אותי דודתי ותוצאות הבחינות הוכיחו שאני יודעת את החומר‪ .‬בספטמבר ‪,1945‬‬‫בגיל שתים־עשרה‪ ,‬הצטרפתי רשמית לבית הספר היהודי‪ ,‬לכיתה ה'‪ :‬ללימודי רומנית‪,‬‬‫התנ\"ך וקרוא וכתוב בעברית‪ ,‬אבל מכל המקצועות אהבתי חשבון‪ .‬במשחקי הקלאס‬‫והמונופול בהפסקות‪ ,‬כשחלמנו בינינו החברות בקול רם על מה נעשה כשנגדל‪ ,‬שיתפתי‬‫אותן בחלום שלי להיות רופאה‪ .‬לבשתי את התלבושת האחידה של תלמידי בית הספר –‬‫חלוק ארוך מעל הבגדים‪ ,‬מכופתר לאורך הגב‪ ,‬וסרט כהה ועבה הקשור כפפיון לצוואר‪.‬‬‫הדרישות החינוכיות מאתנו היו נוקשות וחסרות פשרות‪ ,‬וכמוהן כללי הנימוס ברחוב‪.‬‬‫אבי לקח אותי לתיאטרון בבוקרשט‪ .‬ההופעות עלו בשעות האור כדי לחסוך בעלויות‬‫החשמל‪ ,‬וחום כבד שרר אז בחודשי הקיץ‪ .‬אבי אחז בז'קט בידו ורק כשנכנס לשדרה‬‫הראשית הרחבה לבש אותו‪ ,‬כי גברים חויבו ללבוש ז'קט בבולוורד ויקטוריה‪ .‬הרחוב‬ ‫המה אדם‪ ,‬ועם זאת סדר מופתי שרר בו‪ :‬בכל צד הלכו האנשים רק לכיוון אחד‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪116‬‬

‫הבריחה מרומניה הקומוניסטית‬ ‫בשנתיים שלאחר המלחמה ניהלנו חיי שגרה והמשכתי ללכת מדי יום לבית הספר‪ ,‬אבל‬ ‫תחושת הביטחון שלנו התערערה ואבא נהג לומר‪\" :‬פה לא יהיה לנו טוב עם הרוסים‬ ‫והקומוניסטים\"‪ .‬הוא היה אדם מעשי וציוני בלב ונפש‪ ,‬וקבע לנו את היעד המתבקש‪:‬‬ ‫\"ניסע לפלשתינה!\"‬ ‫הקומוניזם הבטיח לכל אזרחיו שוויון מוחלט‪ ,‬לכאורה היינו אמורים לנשום לרווחה‪,‬‬ ‫אולם עד מהרה התברר שרומניה הקומוניסטית מושחתת ומדכאת את אזרחיה‪,‬‬ ‫מתנגדת להגירת יהודים ומתעלמת מרדיפתם ומדיכויים בתקופת מלחמת העולם‬ ‫השנייה‪ ,‬מעבודות הכפייה‪ ,‬מהגירוש לטרנסניסטריה‪ ,‬מהפוגרום בבוקרשט ומפרעות‬ ‫יאשי‪ .‬למעשה רומניה הרשמית הכחישה את השואה ואת רצח העם היהודי‪ .‬בקרב‬ ‫יהודים רבים התגבר הרצון לעזוב את רומניה ולעלות לישראל‪ ,‬אך לא באמי‪ .‬כשמלאו לי‬ ‫ארבע־עשרה משהו השתנה‪ ,‬להצהרות הרגילות של אבא נוסף צליל של דחיפות ונחישות‪.‬‬ ‫\"אנחנו חייבים לעלות לארץ ישראל‪ ,‬לצאת מפה מהר לפני שירע מצבנו עוד יותר\" ‪ ,‬הוא‬ ‫אמר לאמי‪ .‬בתחילה סירבה אמי לצאת מרומניה‪ ,‬אז אבי הסביר ודיבר על לבה‪ ,‬עד‬ ‫שהצליח לשכנעּה שזו האפשרות היחידה להצלתנו‪.‬‬ ‫הוריי לא הכינו אותי מראש לנסיעה‪ .‬בוקר אחד בשנת ‪ 1947‬העירו אותי ואמרו‬ ‫בפשטות‪\" :‬קומי‪ ,‬אנחנו נוסעים לארץ ישראל\"‪ .‬נסענו ברכבת לטרנסילבניה‪ ,‬סמוך לגבול‬ ‫ההונגרי‪ ,‬שם פגשנו את המבריחים שיובילונו תמורת ממון רב‪ .‬קבוצות יהודים אחדות‬ ‫המתינו ליד הגבול‪ ,‬כולנו הסתכנו בעונש מאסר אם ניתפס בידי המשטרה הרומנית‪.‬‬ ‫התאר ַגנו יחד ארבע משפחות במקום‪ ,‬לכדי קבוצה שמנתה ארבעה־עשר מבוגרים וילדים‪,‬‬ ‫וחצינו את הגבול להונגריה בגניבה‪ ,‬בלי אישורים ובלי תעודות‪ .‬כל אחד מאתנו נשא על‬ ‫גבו צרור קטן ובו מעט מחפצינו‪\" .‬הבריחה\"‪ ,‬כך נקראת הגירת ההמונים שקמה אחרי‬ ‫מלחמת העולם השנייה בעזרת מוסד עלייה ב'‪ ,‬ובה נעו קרוב לרבע מיליון ניצולי שואה‬ ‫ופליטים יהודים למחנות העקורים ולנמלי הים‪.‬‬ ‫כשהגענו לצד ההונגרי של הגבול‪ ,‬סינן המבריח‪\" :‬חכו פה‪ ,‬יבואו לקחת אתכם\"‪,‬‬ ‫והסתלק‪ .‬אפלה כיסתה הכול‪ ,‬עמדנו אבודים בשדה‪ .‬נפש חיה לא עברה במקום‪ ,‬וחששנו‬ ‫שנתגלה וכאן יהיה סופנו המר‪ .‬כעבור שעות ארוכות התקרבו לעברנו שני אנשים וקראו‬ ‫לנו בשפה שלא הבנו‪ .‬הגבר המבוגר יותר סימן לנו לבוא עמו‪ .‬המבוגרים הסתודדו‬ ‫ביניהם והחליטו שנתלווה אליו‪ .‬השניים הובילו אותנו לבית מבודד‪ ,‬בין שדות ויערות‪.‬‬ ‫נכנסנו אחרי המבוגר אל הבית ועלינו בעקבותיו במדרגות לעליית הגג‪ .‬הוא סימן לנו‬ ‫לשבת ולחכות‪.‬‬ ‫שעות בעליית הגג המחניקה הפכו לימים‪ ,‬יום רדף יום ואיש לא בא לחלץ אותנו‪,‬‬ ‫להדריכנו הלאה‪\" .‬בקרוב יבואו לקחת אתכם\" ‪ ,‬חזר ואמר לנו ההונגרי‪ ,‬בתנועות ידיים‬ ‫מוגזמות‪ ,‬כאשר אכלנו מן המעט שקיבלנו ממנו ביוקר‪ .‬המזון שהבאנו עמנו מן הבית‬ ‫אזל זה מכבר וההונגרי דרש עוד ועוד כסף וחפצים תמורת מזון ומים‪ ,‬עד שהותיר אותנו‬ ‫כמעט בלא כלום‪\" .‬כשלא יוכל עוד לעשוק אותנו‪ ,‬הוא יהרוג אותנו\"‪ ,‬סבר אבי והחל‬ ‫לחשוב על דרכי מילוט‪ .‬הוא הביט מחלון עליית הגג‪\" .‬הלילה נצא מכאן! נלך בעקבות‬ ‫עמודי החשמל עד שנגיע לכביש‪ ,‬ומשם נמשיך לעיירה סמוכה\"‪ .‬בערב הגשנו להונגרי‬‫מנדי ‪117‬‬

‫ש\"כלא\" אותנו בביתו מזוודה ובה מעט חפצי הערך שנותרו לנו‪ ,‬ואחר כך חמקנו בלאט‬‫מן הבית‪ .‬ההונגרים לא תיארו לעצמם שננסה לברוח‪ ,‬ושמענו אותם מתקוטטים על‬‫השלל‪ .‬לא הספקנו להתרחק יותר מדי לפני שהשניים הבחינו שהסתלקנו ויצאו לחפש‬‫אחרינו‪ .‬אבא הורה לכולנו להסתתר בתעלה שלצד הדרך‪ ,‬עד יעבור זעם‪ .‬באישון לילה‬‫נדמו קולותיהם הקוראים לנו לשוב‪ ,‬ועם אור ראשון של שחר יצאנו שוב לדרך‪ .‬צעדנו‬‫חרש‪ ,‬מלוכלכים‪ ,‬חסרי כול ורעבים‪ ,‬ולפתע נגלו לעינינו בקתות כפריות‪ .‬באותו יום עברנו‬ ‫מכפר לכפר ולעתים הציעו לנו תושבים רחומים מעט חלב ואוכל‪.‬‬‫אחד הבחורים בקבוצה‪ ,‬בעל כישרון לשפות‪ ,‬קלט מילים בסיסיות בהונגרית ובטבעיות‬‫הפך למתורגמן שלנו‪ .‬הוא שאל את אחד הכפריים היכן נמצאת העיירה שבה ידענו כי‬‫עלינו לאתר את נציגי ארגון הג'וינט‪\" .‬שלושים קילומטרים מכאן\"‪ ,‬השיב הלה והפנה‬‫אותנו לבעל עגלה‪\" .‬מאה פורינט תעלה לכם הנסיעה‪ \",‬תיווך הכפרי‪ .‬אבל לנו לא נותר‬‫דבר‪ .‬לפתע התוודה אחד הבחורים בקבוצה‪\" :‬הצלחתי להחביא מאה פורינט\"‪ .‬נשמנו‬‫לרווחה‪ ,‬מבטינו הוקירו את תרומתו‪ .‬הצטופפנו ארבעה־עשר איש על העגלה הקטנה‪,‬‬ ‫הקטנים ישבו על ברכי הגדולים ויצאנו מן הכפר‪.‬‬ ‫בתוך דקות אחדות החל לרדת גשם שוטף‪.‬‬‫רטובים עד לשד עצמותינו ורועדים מקור הגענו לעיירה‪ .‬במבואותיה פשפש העגלון‬‫בכיסי מעילו‪\" .‬מה קרה? מה אתה מחפש?\" שאל ה\"מתורגמן\"‪\" .‬תעודות\"‪ ,‬השיב העגלון‪,‬‬‫\"כשניכנס לעיירה נתבקש להציג תעודות\"‪ .‬נגמר ה\"טיול\"‪ ,‬חשבתי בלבי והבטתי בדאגה‬‫אל הוריי‪ .‬מרחוק נשקפה דמות פוסעת על אם הדרך‪ ,‬כשקרבנו אליה התברר כי היה זה‬ ‫אדם מבוגר הצועד לקראתנו‪\" .‬יידן?\" שאל ביידיש‪\" ,‬אתם יהודים?\"‬‫\"כן‪ \",‬השבנו‪ ,‬תולים בו תקווה חדשה‪ .‬המושיע שלנו הסביר לעגלון איך לעקוף את‬‫המחסום‪ ,‬והגענו בשלום אל חוף מבטחים‪ .‬אנשי הג'וינט קידמו את פנינו בברכה וטיפלו‬‫בנו היטב‪ ,‬מכאן ואילך הג'וינט האכיל אותנו‪ ,‬הלין אותנו והעניק לכל משפחה קצבת‬‫קיום‪ .‬שהינו כמה ימים במבנה שהג'וינט שכר ואגרנו כוחות‪ .‬משם הסיעו אותנו לבודפשט‪.‬‬ ‫כוחה של נערה‬‫בבירת הונגריה הגענו למחנה מעבר ששכן במבנה גדול הומה אדם‪ .‬מאות יהודים ישנו‬‫דחוקים בלי טיפת אוויר והמקום שרץ כינים‪\" .‬נישן בחוץ\"‪ ,‬אמר אבי מיד והצביע על‬‫חצר המבנה‪ .‬פרסנו שמיכות וישנו מתחת לכיפת השמים זרועת הכוכבים‪ ,‬ירח דק האיר‬‫את שמי הלילה‪ .‬למחרת ביקרנו בביתם של מכריו של אבא שחיו בבודפשט‪ ,‬ובשיחה‬‫ִאתם סיפר אבא על התנאים הגרועים במחנה המעבר‪ .‬אז עלה הרעיון שאשאר בבית‬‫המכרים‪ ,‬וכשיינתן האות ליציאה מהעיר – יבואו הוריי לקחתני מביתם‪ .‬כמעט סוכם‬‫העניין‪ ,‬אך ברגע האחרון אבי התחרט‪ .‬הוא לא ידע מתי נצא שוב לדרך וחשב שהעניין‬ ‫עלול לגרום לעיכוב יציאתנו‪ ,‬על כן נשארתי עם הוריי‪.‬‬‫לנו בחצר בבודפשט כשבוע‪ ,‬ומשם נסענו עם המוני בני אדם במשאיות ליער על גבול‬‫אוסטריה‪ .‬צעדנו ביער העבות וחצינו אותו לצדו האחר‪\" .‬חכו פה למשאיות\"‪ ,‬אמרו לנו‬‫המובילים‪ .‬לפתע נשמעה זעקת כאב‪ .‬אישה בחודש התשיעי להריונה כרעה ללדת‪ .‬כמה‬‫מהנשים התגודדו סביבה וסייעו לה ככל יכולתן בתנאי השטח‪ .‬בכי דק של תינוק פוגג את‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪118‬‬

‫המתח‪ ,‬ומאות אנשים עמדו נסערים ודומעים‪ .‬לרגע קט היינו שותפים לאותה תחושת‬ ‫אופוריה המלווה את רגעיו הראשונים של בן אנוש על פני האדמה‪ .‬האוסטרים הוזעקו‬ ‫למקום‪ ,‬והבהילו את היולדת ואת תינוקה לבית החולים‪ .‬יום שלם חיכינו ביער‪ ,‬בלי‬ ‫אוכל ומים‪ ,‬עד שהופיעו משאיות והסיעו אותנו לווינה‪.‬‬ ‫מסע של אלפי קילומטרים הסתיים במחנות ענק שהוקמו בווינה בתוך מבנים של בתי‬ ‫ספר ובתי חולים נטושים‪ ,‬לטובת מאות יהודים עקורים ששהו שם פרקי זמן ארוכים‪.‬‬ ‫אנו נשארנו שנה וחצי במחנה העקורים \"רוטשילד ספיטל\" בווינה‪ .‬בזמן זה חלה אבי‬ ‫בדלקת ריאות‪ ,‬תכניותינו השתנו ועתידנו לוט בערפל‪.‬‬ ‫אחרי המלחמה מרבית התלמידים במחנה העקורים בווינה‪ ,‬למדו בבית הספר של‬ ‫הסוכנות היהודית במיוחד לפליטים‪ .‬למדנו אנגלית כשפה שנייה ועם מורים שנשלחו‬ ‫מהארץ ללמדנו עברית‪.‬‬ ‫לתנאים הקשים שבהם חיינו במשך חודשים ארוכים היו השלכות חמורות‪ .‬אני חליתי‬ ‫במחלות ילדים רבות‪ ,‬ולעתים קרובות שכבתי במרפאה‪ ,‬ואילו אבי מאיר חלה בדלקת‬ ‫ריאות ואושפז בבית חולים מרוחק ממחנה העקורים‪ .‬בית החולים סיפק מזון דל ומועט‪,‬‬ ‫גם תרופות ניתנו במשורה או לא ניתנו כלל‪ .‬כשביקרתי את אבא ראיתי שנחלש מאוד‬ ‫ויצאתי העירה לחנויות להביא מעט מזון ואולי מזור לאבי‪ .‬המקומיים רכשו מוצרי‬ ‫מזון כנגד תלושים‪ ,‬ואילו אני נכנסתי בידיים ריקות מתלושי מזון‪ .‬חיינו מקצבה קטנה‬ ‫שקיבלנו מארגוני סעד יהודיים‪ ,‬ו ִאתה קנינו מזון במחנה‪ .‬במחנה גם הכינו אוכל בסירים‬ ‫גדולים‪ ,‬וכל הדורש קיבל מנה‪ ,‬אך מבחינתנו היה זה חומר בלתי אכיל‪ .‬ככל הנראה נותר‬ ‫ממנו די לאוסטרים חסרי כול שבאו לחזר על הפתחים אחרי המלחמה‪ .‬עמדתי בתור‪,‬‬ ‫ורק כשהחנות התרוקנה מכל קוניה‪ ,‬התקרבתי לדלפק וביקשתי חרש לקנות מעט אוכל‬ ‫לאבי החולה‪ .‬לא פעם‪ ,‬בדיוק כשהתחלתי לדבר‪ ,‬נכנסו עוד כמה לקוחות לחנות ונאלצתי‬ ‫לחכות שוב שיצאו ואוכל לקבל את מבוקשי‪ ,‬אם עוד ייוותר דבר מה בחנות‪.‬‬ ‫אמי נסעה לבקר את אבא יום־יום‪ ,‬עד שבאחד הימים נפלה ושברה את רגלה‪ .‬מוכרחה‬ ‫הייתה לשכב ברגל מגובסת ובאותה העת גם אני לא יכולתי לבקרו כי שוב חליתי ושכבתי‬ ‫במרפאה במחנה העקורים‪ .‬כעבור ימים אחדים החלמתי‪ ,‬התאוששתי‪ ,‬ונסעתי לבית‬ ‫החולים לראות את אבא‪ .‬אך לא אבי המוכר והאהוב שכב במיטת הברזל בין המצעים‬ ‫הצחורים‪\" .‬זה לא ייתכן‪ \",‬אמרתי ודמעות הציפו את פניי‪ .‬מצבו הידרדר מהר מאוד‪.‬‬ ‫אבא כבר גסס ולא זיהה אותי‪ .‬לרגעים פקח בקושי את עיניו ונדמה שהנהן לעברי‪ .‬ישבתי‬ ‫לידו מתייפחת וחסרת אונים‪ ,‬לא יכולתי לעשות דבר למענו‪ .‬איש לא הכין אותי למצבו‪.‬‬ ‫יומיים אחרי שביקרתי אותו בבית החולים‪ ,‬בדצמבר ‪ ,1947‬נפטר אבא וחור שחור נפער‬ ‫בלבי ובחיי‪ .‬אבי האהוב מאיר נקבר בבית הקברות בווינה‪ .‬לּו פניצילין היה ניתן כ ִשׁגרה‬ ‫באותה תקופה‪ ,‬אולי היה זוכה לעלות עמי ועם אימא לארץ ישראל‪.‬‬ ‫בחלוף כמה שבועות מיום מותו השתדלנו להשיב את השגרה לחיינו‪ .‬בשעותיי הפנויות‬ ‫ביליתי עם חברותיי‪ ,‬למדתי וטיפלתי באמי – כל אלה עזרו לי מעט להתאושש‪ .‬עקב‬ ‫האסון הנורא שפקד אותנו חשתי שהתבגרתי בבת אחת‪ .‬בווינה חלו תמורות מרחיקות‬ ‫לכת בתוך זמן קצר‪ .‬העיר השתקמה‪ .‬מדפי החנויות הריקים־כמעט בחודשי שהותנו‬ ‫הראשונים במחנה העקורים‪ ,‬הלכו והתמלאו בסחורה חדשה‪ .‬אחר הצהריים טיילתי‬ ‫עם חברותיי צילה ו ְמליטה בחוצות העיר‪ ,‬פעם צפינו בסרט קולנוע‪ ,‬ופעם עלינו על הגלגל‬‫מנדי ‪119‬‬

‫בבית העלמין בווינה‪2013 .‬‬‫הענק והשקפנו מלמעלה על האנשים הקטנים שעל הקרקע‪ .‬גם אנחנו קנינו בגדים‬‫חדשים‪ ,‬ליקקנו גלידה בימים החמים וכרסמנו עוגיות‪ .‬נרקמו בינינו קשרים הדוקים‪,‬‬ ‫ועד היום אני שומרת עמן על קשר‪.‬‬‫כשהיינו ב\"רוטשילד ספיטל\" בווינה קיבלנו מכתבים מבן דודתי אדי‪ ,‬בנה של מלי‪,‬‬‫אחות אמי‪ .‬היו לו אישורי הגירה לארצות הברית‪ ,‬אבל כשפרצה מלחמה בישראל‪ ,‬הוא‬‫הוכיח את היותו ציוני ובא להילחם ולהגן על מדינת היהודים שרק הוקמה‪ .‬אדי כתב לנו‬‫שהערבים נטשו והותירו אחריהם בתים ריקים‪\" :‬תבואו‪ ,‬יש לי בית בשבילכן‪ \",‬הוא כתב‪.‬‬‫השתוקקתי להיענות לקריאתו‪ .‬מכרים סביבנו קיבלו את האישורים הנחוצים והמשיכו‬‫במסע‪ .‬הם חצו את הגבול לאיטליה ומצאו דרכם לארץ ישראל‪ ,‬אבל אמי חוותה משבר‬‫עמוק ותפקדה בקושי רב‪ .‬היא מיאנה בתוקף שניסע לארץ ישראל‪ ,‬רק לרומניה הסכימה‬‫לחזור‪\" .‬אני לא חוזרת לרומניה‪ \",‬אמרתי נחרצות‪ ,‬והתחלתי לברר איך יוצאים מהמחנה‬ ‫ומזרזים את עלייתנו ארצה‪.‬‬‫ב־‪ 14‬במאי ‪ 1948‬נודע לנו שדוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל‪ .‬המחנה הלך‬ ‫והתרוקן מיושביו‪\" .‬אנחנו עולות לארץ ישראל!\" הודעתי לאמי בתוקף‪.‬‬‫\"למה רבים מקבלים תעודות חדשות‪ ,‬ורק אנחנו לא יוצאות מכאן?\" שאלתי את אחד‬‫מעובדי הג'וינט‪\" ,‬בגלל מצב השיניים של אמך‪ \",‬הוא השיב‪\" ,‬רק אנשים בריאים או‬‫לפחות בתהליך טיפול‪ ,‬מקבלים אישור עלייה\"‪ .‬אמי חששה מכאב‪ ,‬ובמאמצים רבים‬‫הרכיב לה רופא השיניים פלטה אחת בלבד‪ .‬לאחר מכן הבין שמדובר במקרה מיוחד‬‫והסכים לחתום שכל השיניים החסרות מצויות כבר בפיה‪ .‬עם הנייר שעליו חתם הרופא‬‫התרוצצתי לבדי ממשרד למשרד‪ ,‬דיברתי גרמנית עילגת‪ ,‬ולא ויתרתי עד שקיבלנו את כל‬‫הניירות‪ ,‬החותמות והאישורים הנחוצים לעלייה‪ .‬ורק כשהצגתי אותם בפני אמי‪ ,‬היא‬ ‫נכנעה ונאותה לעלות ארצה‪.‬‬‫במחנה הג'וינט בווינה עבדה אמי בפעם הראשונה והאחרונה בחייה‪ .‬היא הועסקה‬‫בגן ילדים – מהם יתומים ומהם ילדים שהוריהם חלו ולא יכלו לטפל בהם כראוי‪ .‬אמי‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪120‬‬

‫בטיול המשפחתי לרומניה ואוסטריה‪2013 ,‬‬‫מנדי ‪121‬‬

‫סייעה לרופאים ולאחיות וטיפלה‬‫בילדים הקטנים שביקשו יד חמה‬‫ומלטפת‪ .‬באחד הימים טיפס ילד‬‫שובב כבן שנתיים על כיסא‪ ,‬ונפל‬‫לתוך אמבטיה רותחת בשעה‬‫שאמי מילאה בה מים‪ .‬הוא‬‫הובהל למרפאת המחנה כשהוא‬‫סובל מכוויות‪ .‬מדי בוקר ביקרתי‬‫את הפעוט וטיילתי עמו בעגלה‪.‬‬‫בזכות גילו הצעיר הוא השתקם‬‫במהרה‪\" .‬קחו אותו ִאתכן לארץ‬‫ישראל‪ \",‬ביקשו הרופאים מאמי‬‫לפני שעזבנו‪ .‬היינו אובדות עצות‪,‬‬‫נקשרנו לפעוט החמוד‪ ,‬אך מצבנו‬‫היה מורכב מלכתחילה ועתידנו‬‫לא ידוע‪ .‬נאלצנו לסרב לבקשה‪.‬‬‫מלאו לי חמש־עשרה שנים וחצי‬‫כשטסנו לארץ מזלצבורג‪.‬‬‫גם בארץ לא ציפו לנו חיים‬‫קלים ופשוטים‪ ,‬ימי ההסתגלות‬ ‫פויקה כבת חמש־עשרה‪ ,‬לפני העלייה ארצה‪1948 .‬‬‫למדינה החדשה ולאורחותיה היו‬‫ארוכים ומורכבים‪ .‬ברומניה סייע אבי לחבריו הטובים שרצו לעלות ארצה‪ .‬הוא תמיד‬‫הבטיח שבבוא יומנו לעלות‪ ,‬יעזרו לנו חבריו בארץ; אך הוא לא זכה לעלות‪ ,‬ואמי ואני‬‫לא הכרנו את חבריו‪ .‬ביקרנו את בת הדוד של אמי ובעלה בביתם היפה על הכרמל‪ .‬הם‬‫היו ותיקים בארץ‪ ,‬אך למרבה האכזבה‪ ,‬זכינו לקבלת פנים די צוננת‪ .‬נפגשנו עמה רק עוד‬‫פעם או פעמיים‪ .‬בת הדוד המליצה עליי למשפחה שנזקקה למטפלת לילדיה‪ ,‬עבדתי שם‬‫זמן מה ועזבתי‪ .‬בערוב ימיו עלה ארצה הדוד ליאון עצמו‪ ,‬אחיה של סבתא ליזה‪ ,‬יחסו‬‫אלינו היה חם וקרוב‪ ,‬עד שנפטר זמן קצר לאחר שעלה ארצה‪.‬‬‫בשלוש שנות לימודיי בבוקרשט ובווינה למדתי עברית‪ ,‬אבל כשעליתי ארצה ורציתי‬‫לנהל שיחה‪ ,‬גיליתי שאיני זוכרת מילה ומיד נרשמתי לקורס עברית לעולים חדשים‪.‬‬‫אמי לא עבדה בישראל וגם נמנעה מלימודי שפה מסודרים‪ .‬רק לאחר שנולדו ילדיי היא‬‫נאלצה להתמודד עם השפה‪ .‬חלמתי ללמוד ולרכוש את מקצוע הרפואה‪ .‬ציוניי במדעים‬‫היו גבוהים אך זנחתי בצער את חלום נעוריי כי הייתי צעירה מדי אפילו ללימודי סיעוד‬‫בבית הספר לאחיות‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬נאלצתי לחפש עבודה‪ .‬לא יכולתי להישען על אמי‪,‬‬‫ולמעשה הייתי אני המשענת שלה‪ .‬היא נשארה בבית בשעה שיצאתי לעבוד כדי לפרנס‬‫את שתינו‪ .‬מצאתי עבודה כפועלת במפעל \"המגפר\" לנעליים‪ ,‬ומאחר שהייתי נערה‪,‬‬‫השתכרתי סכום זעום‪ .‬גרנו בדירת חדר עלובה בבית ערבי נטוש בתל חנן‪ ,‬עם שירותים‬‫בחוץ‪ ,‬אבל היא הייתה רק שלנו‪ ,‬כך שלפחות זכינו למעט פרטיות‪ .‬כשאדי‪ ,‬בן דודתי‪,‬‬‫השתחרר מן הצבא‪ ,‬הוא בא לגור אתנו עד שהתחתן ועבר לתל אביב‪ .‬אחר כך עקרה‬ ‫משפחתו לברזיל‪.‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪122‬‬

‫מנדי ושרלוטה‬ ‫חתונה בצנעה‬ ‫בשישה חודשי חברות תוססת ומלאה בסרטי קולנוע ובטיולים‪,‬‬ ‫נקשרתי לפויקה והתאהבתי בה‪ .‬הצעתי לה נישואים‪ .‬היא‬ ‫הייתה בת שמונה־עשרה והרגישה צעירה מכדי לעמוד מתחת‬ ‫לחופה ולהתחתן‪ ,‬ואילו אני חשתי מבוגר מכדי לחכות עוד‪.‬‬ ‫לכן לא ויתרתי‪ .‬ניסיתי לשכנע אותה להינשא לי בהקדם‪ ,‬ואת‬ ‫הסיוע קיבלתי מכיוון לא צפוי‪ :‬גם אמה של פויקה לחצה עליה‬ ‫להינשא‪ .‬היא חששה שבתה תתגייס לצה\"ל ותשאיר אותה‬ ‫לבדה‪ .‬מכבש הלחצים פעל ופויקה נעתרה לי‪.‬‬ ‫ב־‪ 26‬בספטמבר ‪ ,1951‬בעצם ימי הצנע והקיצוב‪ ,‬נערכה חתונתנו הפשוטה‪ .‬היינו‬ ‫צעירים‪ ,‬בריאים‪ ,‬יפים ומאושרים‪ ,‬והסתפקנו במועט‪ .‬בשנות הצנע קיבלה מדינת ישראל‬ ‫סיוע אמריקני מעודפי הצבא‪ :‬קוקוס בקופסאות שימורים‪ ,‬ומהג'וינט‪ :‬אבקת ביצים‬ ‫וחמאה מלוחה‪ .‬לקראת החתונה קיבלנו פנקס תלושים כדי שנוכל לרכוש מכספנו שני‬ ‫סדינים ב\"אתא\"‪ ,‬שני קילוגרמים סוכריות‪ ,‬חמישה עופות‪ ,‬קמח‪ ,‬סוכר וביצים לאפיית‬ ‫עוגות אחדות‪ .‬גם את בגדי החתן – את החליפה ואת הנעליים – קניתי במסגרת ההקצבה‪.‬‬ ‫בצהרי יום חתונתנו‪ ,‬בבגדי חופתנו‪ ,‬צעדנו ברגל לסטודיו הצילום‪ ,‬הצטלמנו ושבנו‬ ‫לתחנת הכרמל ברחוב יפו‪ .‬היה זה יום חם ונכנסנו מיוזעים־משהו לחצר המסעדה‬ ‫מרוצפת הבטון‪ ,‬שם חיכו לנו המוזמנים לחתונה‪ .‬ציפינו לאורחים ספורים‪ ,‬רק במעגל‬ ‫הקרוב אלינו ביותר‪ .‬את ההזמנות חילקנו במשורה – למשפחה ולחברים‪ ,‬ופויקה‬ ‫תלתה פתק בעבודה‪ ,‬ובו הודיעה לכולם שהיא מתחתנת‪ ,‬כדי לצאת ידי חובה‪ .‬למרבה‬ ‫הפליאה‪ ,‬המסעדה המתה אדם‪ .‬לרגע טעינו לחשוב שזו חתונה־לא־לנו‪ ,‬כי לא הכרנו‬ ‫רבים מהאורחים‪ .‬לא ידענו שאמי הזמינה את כל השכונה לחגוג עמנו – זאת התברר‬ ‫לנו רק בדיעבד‪ .‬רבים מעולי מחנות המעצר בקפריסין יוצאי רומניה התגוררו בשכונת‬ ‫תחנת הכרמל‪ ,‬וכולם הכירו את אמי‪\" .‬הרי היינו בקפריסין יחד‪ \",‬היא הסבירה‪ .‬גם‬ ‫לא שיערנו שהפתק של פויקה יביא לחתונה את כל המפעל‪ ,‬עובדי \"המגפר\" אהבו את‬ ‫פויקה ורצו להשתתף בשמחתה‪ .‬מה גם שבאותה תקופה איש לא העז להחמיץ ארוחה‬ ‫חגיגית שנקרתה בדרכו‪ .‬מובן שלא היה די אוכל לכולם‪ ,‬לא צלחות‪ ,‬לא סכו\"ם וגם לא‬ ‫מקומות ישיבה‪ .‬מחמשת העופות אלתרה ג'ינה בהברקה של רגע‪ ,‬שש מאות קציצות‬ ‫קטנות בגודל כדורי פלאפל‪ ,‬והכנו סנדוויצ'ים‪ .‬מהרגע שהמגשים יצאו מן המטבח – לא‬ ‫חלפו חמש דקות עד שאזל כל הכיבוד‪ ,‬עשרים בקבוקי בירה שקיבלתי בפרוטקציה נשתו‬ ‫באחת‪\" ,‬יש משהו לשתות?\" תמהו האורחים הרבים כשהתרוקנו אחרוני הבקבוקים‪.‬‬ ‫ארבע עוגות שהזמנו משכנתה של דודתי התכלו גם הן במהירות‪ ,‬כצפוי‪ .‬באותם ימים‬‫מנדי ‪123‬‬

‫מצאו בני אדם פרנסתם במלאכות שונות מביתם‪ ,‬היו שכיבסו וגיהצו לרווקים במחצית‬ ‫ממחיר ה ִמכבסה‪ ,‬ושכנתה של דודתי התמחתה באפיית עוגות‪.‬‬‫התחתנו כדת וכדין‪ ,‬לצדנו מתחת לחופה עמדו אמותינו הגאות והנרגשות‪ .‬תזמורת‬‫\"הפועל\" הנעימה את זמנם של האורחים‪ ,‬אחדים מחבריה עבדו אתי בנמל‪ .‬האורחים‬‫רקדו‪ ,‬שמחו והותירו אותנו עם שלל מתנות צנועות‪ :‬שבע מאפרות (שנינו לא עישנו‬‫מעולם)‪ ,‬קומקומים‪ ,‬סירים וארגז מלא ּ ֵפרות‪ .‬מן המפעל קיבלנו שתי מתנות מפוארות‪:‬‬ ‫נברשת בעלת שלוש צלחות וקומקום חשמלי מהודר מניקל‪.‬‬‫בליל הכלולות לנו בחדר של זוג חברים שעמד להתחתן‪ ,‬ולמחרת עברנו לחדר משלנו‬‫בבית אמי‪ .‬אחיי פינו עבורנו את אחד החדרים ולשמחתי התקבלה אשתי בחום ובאהבה‬‫לחיק המשפחה‪ .‬ריקו אחי‪ ,‬שהיה קשור מאוד לאימא ולכולנו‪ ,‬מצא בפויקה את חברתו‬ ‫הטובה ביותר ואהב להשיח לה את לבו‪.‬‬‫בחסכונותיי משירותי בצבא הבריטי קניתי ספה‪ ,‬ארון‪ ,‬שולחן מצופה זכוכית קריסטל‪,‬‬‫ארבעה כיסאות ורדיו ישן משומש‪\" .‬איזה יופי‪ ,‬אתם מסודרים‪ \",‬התלהבו חברים שבאו‬ ‫לבקר בחדרנו‪.‬‬‫חתונת מנדי ושרלוטה‪ 26 .‬בספטמבר ‪1951‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪124‬‬

‫החתן‪ ,‬הכלה והאמהות‪ :‬סאלי מויסה ורוזה ברכר‬ ‫בתקופת מגורינו בתחנת הכרמל‪ ,‬נהניתי בשעותיי הפנויות לדוג עם חברי‪ ,‬שמואל‬ ‫מרחב‪ ,‬בחוף השקט‪ .‬הוא הכין את הפיתיון ואני זרקתי את החכה לים‪ .‬יום אחד הרגשנו‬ ‫שמשהו גדול וכבד נתפס בחכתנו‪ ,‬אחזנו בה שנינו בחוזקה והתחלנו למשוך במרץ‪,‬‬ ‫חשבתי שתפסנו בטעות את אחד מעמודי החשמל שלפעמים נפלו לים‪ .‬כשהמשא התקרב‬ ‫אל החוף‪ ,‬נגלה לעינינו בעל חיים באורך מטר וחצי‪ ,‬דומה לכלב ים‪ .‬אחזתי בזנבו כדי‬ ‫שלא יברח‪ ,‬והוא הצליף בי והטיח אותי לעבר הסלעים‪ .‬בסופו של דבר הצלחנו שנינו‬ ‫להשתלט עליו‪ ,‬ונשאנו אותו גאים על כתפינו לאורך השכונה‪ ,‬עוברי אורח התאספו והלכו‬ ‫אחרינו כשובל‪\" .‬הדג אינו כשר‪ ,‬אין לו קשקשים‪ \",‬אמר חברי‪\" .‬בוא ננסה בכל זאת‬ ‫למכור אותו‪ \",‬הצעתי‪ .‬בעל חנות הדגים סירב לקנות דג לא כשר‪ .‬אמי ואימא של פויקה‬ ‫קידמו את פנינו כשנכנסנו הביתה עם השלל‪ .‬אמי חתכה את הדג בסכין גדולה ואמדה‬ ‫את משקל הראש לבדו‪\" :‬שלושה קילו‪ \",‬קבעה‪ .‬אט־אט מילאה סיר בישול גדול מאוד‬ ‫בחלקי הדג‪ .‬שמואל לקח את חלקו‪ ,‬אמי וחמותי נטלו חלקים לבישול‪ ,‬ועדיין נותרו‬ ‫חתיכות רבות ולא היה לנו די מקום לאחסן אותן‪ .‬פניתי לבעל בית החרושת השכונתי‬ ‫לקרח‪\" ,‬האם תואיל בטובך לאחסן את הסיר בבית הקירור שלך?\" ביקשתי‪ .‬בתמורה‬ ‫לאחסון גבה בעל בית הקירור מחצית מן הדג‪ ,‬ובבוקר מכרתי את הנותר לבעל המכולת‬ ‫ממול‪ ,‬שבישל אותו למשפחתו והם נהנו מארוחה דשנה‪.‬‬‫מנדי ‪125‬‬

‫בית משותף‪ ,‬זוג הורים‪ ,‬שני ילדים וסבתא‬‫אף שגנזתי את חלומותיי המקצועיים‪ ,‬החלטתי שלא אשאר‬‫פועלת פשוטה ב\"מגפר\"‪ .‬אחרי החתונה למדתי קלדנות במכונת‬‫כתיבה והתנסיתי בעבודה משרדית‪ ,‬כשכירה‪ ,‬אבל לא הצלחתי‬‫להתמיד בה‪ .‬בגיל עשרים ושתיים‪ ,‬בתום שלוש שנות נישואין‪,‬‬‫הריתי‪ .‬מנדי ואני שכרנו חדר בדירה אחרת ולקראת המעבר‬‫אליו הזמנתי את אמי להצטרף אלינו‪ ,‬לא בהתלהבות‪ ,‬אלא‬‫מתוך דאגה ומחויבות‪ ,‬כבתה היחידה‪ .‬אמי מכרה את החדר‬ ‫בתל חנן ובאה לגור עמנו עד אחרון ימיה‪.‬‬‫בננו הבכור עמד להגיח לעולם‪ .‬בחודשי ההיריון המתקדמים‬‫עברנו לבית משותף בבניין ערבי גדול ברחוב שרל לוץ‪ ,‬מעל‬‫קופת החולים של שכונת בת גלים וליד מחנה ההדרכה של חיל‬‫הים‪ .‬חלקנו דירה עם שלוש משפחות‪ ,‬לרשות כל אחת עמדו‬‫שני חדרים גדולים‪ .‬ההול‪ ,‬המקלחת‪ ,‬השירותים והמטבח היו‬‫משותפים לכולם‪\" .‬כל משפחה מחליפה לנורה משלה בשעות‬‫שהיא מבשלת במטבח‪ \",‬הסבירו לנו שכנינו החדשים‪ ,‬אם כי‬‫לעתים ניסו לשטוף כלים על חשבוננו‪ ,‬כלומר בזמן שהנורה שלנו דלקה‪ .‬הבוילר פעל על‬‫נפט‪ ,‬וכשנשבה רוח מן הים – השחירה התקרה מפיח‪ .‬בהחלטה משותפת של כל הדיירים‬‫התקדמנו לבוילר חשמל‪ ,‬דוד חימום בגודל ארבעים ליטר ולו ארבעה גופי חימום‪ ,‬אחד‬‫לכל משפחה‪ .‬בכל פעם שבני משפחה אחת סיימו להתקלח‪ ,‬נכנס מיד אחריהם מישהו‬ ‫ממשפחה אחרת‪ ,‬כדי לנצל את שארית המים החמים‪ .‬כאלה היו הימים ההם‪.‬‬‫בני בא לעולם ב־‪ 14‬בפברואר ‪ ,1955‬ובראותי אותו בא מרגוע לנפשי‪ .‬שנות הבדידות‬ ‫הקשות הוחלפו בהמולת משפחה צעירה‪ ,‬והיה לי בשביל מה ובשביל מי לחיות‪.‬‬‫פויקה‪ ,‬מנדי ומאיר‪1955 .‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪126‬‬

‫\"אֹוקי ֶדה מי ֶנה‪ \",‬יש לו עיניים כמו שלי‪ ,‬אמר ברומנית אחייני שלמה זיסמן בן החמש‬ ‫כשהביט לתוך עיני התכלת של התינוק בבית היולדות \"רוטשילד\"‪.‬‬ ‫ריקו היה אז בעיצומם של לימודי הטבחות‪ ,‬ומינינו אותו אחראי על הכיבוד שהוגש‬ ‫בטקס ברית המילה‪ ,‬בביתנו‪ :‬כריכים‪ ,‬עוגות ועוגיות‪ .‬את בקבוקי השתייה הטבענו‬ ‫באמבטיה מלאה מים עם בלוק קרח‪ .‬הרמנו כוסית וקראנו לבננו מאיר על שם אביה‬ ‫של פויקה‪ .‬הוא היחיד מבין כל נכדיהם של סולומון ושל סאלי הנושא את שם המשפחה‬ ‫מויסה‪.‬‬ ‫כשמאיר היה כבן שנה וחצי‪ ,‬בשלהי אוקטובר ‪ ,1956‬פרץ \"מבצע‬ ‫קדש\"‪ .‬המתיחות בינינו לבין מצרים גברה בעקבות עסקת הנשק‬ ‫בין מצרים לצ'כוסלובקיה‪ ,‬והחלטת נאצר להלאים את תעלת‬ ‫סואץ ולהטיל הסגר על מפרץ אילת‪ .‬ב־‪ 31‬באוקטובר לפנות‬ ‫בוקר‪ ,‬בתגובה לכיבוש אזורים מרכזיים בחצי האי סיני בידי‬ ‫צה\"ל‪ ,‬הפגיזו המצרים את נמל חיפה ואת בתי הזיקוק‪ .‬משחתת‬ ‫מצרית בשם \"איברהים אל אוואל\" התקרבה למפרץ חיפה‪,‬‬ ‫ובעשרים דקות שיגרה מאות פגזים לעבר החוף‪ ,‬אך לא הצליחה‬‫מנדי ‪127‬‬

‫לגרום נזק‪ .‬מנדי גויס עוד קודם למילואים‪ ,‬ואנחנו שמענו את הפיצוצים וירדנו למקלט‬‫עם זיוה‪ ,‬עם בלה וכל שאר השכנים‪ .‬מאוחר יותר נודע לנו שמשחתת צרפתית ירתה לעבר‬‫המשחתת המצרית וזו נסוגה‪ .‬שתי משחתות ישראליות סגרו עליה משני עבריה ואיימו‬‫לטרפדה‪ .‬המצרים נכנעו‪ ,‬המשחתת שלהם נגררה לנמל חיפה ולימים הוכשרה לשימוש‬ ‫בחיל הים‪.‬‬‫השקט חזר לחיפה‪ ,‬ואני שבתי לעבודתי כסייעת לגננת בגן שמאיר ביקר בו‪ .‬עבדתי‬ ‫שנתיים בגן הילדים‪ ,‬עד לידת בתי‪ ,‬באותה דירה ובאותם תנאים‪.‬‬‫מנדי ואני קראנו לבתנו עליזה על שמן של שתי הסבתות – אמה של סאלי חמותי ואמה‬ ‫של רוזה אמי‪.‬‬‫עתה חיינו חמש נפשות ממשכורתו של מנדי‪ .‬חבר‪ ,‬שניהל מחלקה במשרד העבודה‪,‬‬‫הציע לרשום אותי לקורס ַסּ ָפרות‪ .‬ההצעה קרצה לי‪ ,‬אך כאם צעירה לבן שלוש וחצי‬‫ולתינוקת‪ ,‬המכשולים בדרך למקצוע נראו כמעט בלתי עבירים‪ .‬לשמחתי‪ ,‬עליזה הייתה‬‫מאיר בן שלוש‪ ,‬בתחפושת עבודת יד‪1958 .‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪128‬‬

‫תינוקת נוחה ואמי הסכימה לטפל בה בהיעדרי‪ .‬עליזה גדלה להיות ילדה טובה מאוד‬ ‫וממושמעת‪ ,‬שמעולם לא הערימה קשיים‪ .‬בעיה אחת נפתרה‪ ,‬בעיה אחרת צצה‪ :‬מנדי‬ ‫מחה בכל תוקף נגד הבחירה במקצוע הספרות ונגד משך הקורס – תשעה חודשים אורכו‪.‬‬ ‫על פי המוסכמות שהכיר מרומניה – אישה נשואה אינה עובדת מחוץ לבית‪ .‬מאוחר יותר‬ ‫הוא גם התנגד לכך שאלמד נהיגה‪ .‬הוא חשש שמא א ָראה המונית בעיני אחרים‪ ,‬שמעמדי‬ ‫ייפגע‪ ,‬ושהוא יחוש מבויש על משכורתו הבלתי מספקת כביכול‪ .‬אבל בסופו של דבר הבין‬ ‫שאין ב ֵררה‪ ,‬משום שמצבנו הכלכלי החמיר ומשום שדעתי הייתה נחושה לרכוש מקצוע‪.‬‬ ‫לא רק לכסף נזקקתי‪ ,‬גם לעצם היציאה מן הבית לצורך התפתחותי האישית‪ .‬לימים‪,‬‬ ‫לאחר שביססתי עסק עצמאי ומנדי סייע בכך‪ ,‬הרווחנו במספרה יותר ממשכורתו של‬ ‫מנדי מעבודתו בנמל‪.‬‬ ‫בשנים הראשונות עבדתי כספרית שכירה בכמה מספרות בעיר וצברתי ניסיון‪ .‬אהבתי‬ ‫את המקצוע ודי מהר יצאתי לדרך עצמאית משלי ופתחתי מספרה ביתית‪ .‬בשנים‬ ‫הראשונות עבדתי משבע בבוקר עד שבע בערב ולא יצאתי לחופשות‪ .‬נוכחותי הקרובה‬ ‫אליהם לא הקלה על ילדיי‪ ,‬שחשו בחסרוני‪ .‬אך למרות ההקרבה חשתי סיפוק רב‪ ,‬כי‬ ‫המצב הכלכלי בארץ היה קשה‪ ,‬ואילו אני הצלחתי להרוויח די כסף לפרנסת המשפחה‪.‬‬ ‫רווח לנו מעט כאשר פתחתי מספרה שכונתית עם שותפה‪ ,‬וכל אחת עבדה במספרה‬ ‫מחצית היום‪ .‬בימים חמישי ושישי עבדנו יחד‪ .‬בשנים הטובות השתרך בימי שישי תור‬ ‫ארוך ליד דלת המספרה‪ ,‬והעסקתי שלוש עובדות‪ .‬מאוחר יותר הילדים בגרו ועזבו את‬ ‫הבית‪ ,‬סגרתי את המספרה ולקוחותיי הנאמנות הגיעו למספרה בביתי‪ ,‬בשעות הבוקר‪.‬‬ ‫אמי חלתה ונאלצתי לרשום את עליזה בת השנתיים לגן הילדים‪ .‬בכל בוקר מיררה‬ ‫עליזה בבכי קורע לב‪\" ,‬אימא‪ ,‬אל תלכי‪ \",‬התחננה בדמעות‪\" .‬לכי לעבודתך‪ \",‬ביקשה‬ ‫הגננת‪\" ,‬היא תירגע‪ \",‬אך לי לא היה לי מנוח‪ .‬החלטתי לצאת לחופשה ולהישאר עם‬ ‫עליזה בבית לעת עתה‪ .‬הילדה הספיקה לשחק במשך כמה ימים בצעצועים בגן‪ ,‬וביקשה‬ ‫לשחק בהם גם בבית‪ .‬היא תרה בעיניה אחר צעצועים‪\" .‬הצעצועים בגן‪ \",‬אמרתי‪ .‬היא‬ ‫ביקשה לשחק עם חברים‪\" .‬אין פה ילדים‪ ,‬רק בגן‪ \",‬אמרתי בניחותא‪ .‬די מהר הבינה‬ ‫בעצמה שעדיף לה לשוב לגן הילדים והפעם בלי דמעות‪ .‬ארבע שנים מאוחר יותר‪,‬‬ ‫כשעלתה לכיתה א'‪ ,‬המוני ילדים פסעו במסדרונות בית הספר ונכנסו לכיתות‪ ,‬ורק עליזה‬ ‫עמדה בצד ובכתה‪ .‬מיכה‪ ,‬בנם של חברים‪ ,‬הציל את המצב‪ .‬הוא הציע לעבור אצלנו בדרך‬ ‫לבית הספר ועליזה הסכימה להתלוות אליו‪ .‬עד היום היא טוענת שקשה לה להשתלב‬ ‫במקומות חדשים‪.‬‬ ‫אמי וחמותי היו מעורבות בחיינו‪ ,‬וילדינו התברכו בשתי סבתות נהדרות‪ .‬אמי סייעה‬ ‫לנו כל חייה בטיפול בילדים ובאחזקת משק הבית והבישולים‪ ,‬היא אפשרה לי לעבוד‬ ‫שעות רבות מחוץ לבית‪ .‬אולם‪ ,‬מערכת יחסים טעונה נותרה בינינו כל השנים‪ .‬דעותינו‬ ‫היו חלוקות בנושאי חינוך ובריאות‪ .‬למשל‪ ,‬ביקשתי שתימנע מלהכין מאכלים מסוימים‬ ‫והיא פטרה אותי ב\"כן‪ ,‬כן‪ \",‬אבל ברגע שיצאתי מן הבית‪ ,‬המשיכה להאביס את מאיר‬ ‫במה שאסרתי עליה‪ .‬אמי טיפחה את מאיר‪ ,‬נהנתה לפנק אותו והוא היה אהבת חייה‪.‬‬‫מנדי ‪129‬‬

‫מאיר בן השלוש מרכיב את אמו על תלת האופן שלו‬‫הוריי עסקו בעבודות פיזיות קשות‪ ,‬נעדרו מן הבית לשעות‬‫ארוכות מדי יום ביומו וכמעט לא התפנו בשבילנו‪ .‬אימא עבדה‬‫במספרה עד חשכה‪ ,‬ואבא עזר לה או שעבד משמרת ערב וחזר‬ ‫מאוחר בלילה‪.‬‬‫סבתא רוזה גידלה אותנו באהבה ומילאה את החסר‬‫ככל יכולתה‪ .‬היא הייתה ממונה על הכנת האוכל‪ ,‬על ניקיון‬‫הבית ועל הטיפול בנו‪ .‬קנינו במכולת מוצרים טריים בכל יום‪,‬‬ ‫והיא בישלה כל יום לאותו יום‪ .‬אכלנו כל יום ארוחת צהריים משפחתית ביחד‪.‬‬‫ביקרתי במספרה לעתים קרובות‪ ,‬כדי לבלות בקרבת אימא‪ .‬בכל יום‪ ,‬בשובי מבית‬‫הספר‪ ,‬עברתי דרך המספרה של אימא וחיכיתי לה‪ .‬המחשבה על ארוחת המלכים המצפה‬‫לי בבית הגבירה את רעבוני‪ ,‬והאצתי באימא לסיים את עבודתה‪ .‬אבא ועליזה הגיעו‬‫בינתיים הביתה‪ .‬הדלת נפתחה‪ ,‬ניחוח התבשילים אפף אותי מכל עבר‪ ,‬וסבתא קיבלה‬‫את פניי בנשיקה ובמטר של הנחיות‪\" ,‬די סבתא‪ ,‬די עם הרומנית‪ \",‬ביקשתי ממנה שוב‬‫ושוב‪ .‬הצצתי לתוך הסירים‪ .‬בארוחת הצהריים היינו עליזה ואני המלכים של סבתא‪.‬‬‫טקס ההכתרה החל כבר בבוקר עם השאלה‪\" :‬מה תרצו לארוחת הצהריים?\" אבא תמיד‬‫התרגז לשמע השאלה‪\" .‬למה מאיר זוכה תמיד בארוחה כבקשתך?\" הוא קבל‪\" ,‬ובכלל‪,‬‬ ‫זו אינה מסעדה‪\"...‬‬‫אכלנו בתיאבון את מרק העגבניות ואת הדגים שסבתא בישלה‪ ,‬ובינתיים התנהלה‬‫השיחה סביב השולחן בשתי שפות – עם ההורים בעברית ועם סבתא ברומנית‪ .‬גם סבתא‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪130‬‬

‫סאלי פנתה אלינו ברומנית‪ ,‬אבל אצלנו בבית סירבתי לדבר רומנית‪ ,‬ובזכות עקשנותי‬ ‫למדה סבתא רוזה לדבר עברית‪ .‬לפעמים אכלנו בשר לבן‪ ,‬שאותו כינינו בשם קוד –‬ ‫\"בשר אבא\"‪ ,‬אבל יותר מכל אהבתי את הפירה הנימוח והעשיר שסבתי הפליאה להכין‬ ‫וקראה לו \"תפוחי אדמה קוואץ'\"‪\" .‬למה אתם לא כמו חברי חיים‪ ,‬שהוריו מתקנים‬ ‫אותו בעברית?\" שאלתי‪ .‬קינאתי בילדים בשכונה שהוריהם היו דוברי עברית צחה‪ .‬בעוד‬ ‫פי מלא טענות וקציצה רכה ונימוחה‪ ,‬נשלחה ידי לעבר קציצה נוספת‪ ,‬שאמי ניסתה‬ ‫למנוע ממני‪.‬‬ ‫כילד נקשרתי מאוד לסבתי האהובה והתנחמתי בחברתה ובבישוליה‪ .‬היא הייתה‬ ‫בשלנית מעולה ובישלה אוכל מאוד טעים ברמה גבוהה ביותר‪ .‬אפילו במשפחה המורחבת‬ ‫אהבו מאוד את המעדנים שידיה הפליאו להכין‪ ,‬ולפעמים הם שימשו כתרופה מחזקת‬ ‫ולא קונבנציונלית‪ ,‬למשל כשדוד שמעון זיסמן חלה‪ ,‬סבתא רוזה פינקה אותו בווארניקס‬ ‫– כיסונים מבושלים במילוי גבינות‪ .‬מדי פעם שלחה אותי סבתי למכולת מיוחדת בתחנת‬ ‫הכרמל‪ ,‬לקנות בה עלי גפן שהפכו תחת ידיה המיומנות למעדן של ממולאים‪ .‬היא הייתה‬ ‫מכינה ַס ְר ָמ ֶלה‪ ,‬כרוב ממולא שממלא את הפה בטעמים מופלאים‪ .‬כשנכנסה למטבח‪,‬‬ ‫בילתה שם שעות ארוכות ונדמה כי שכחה לצאת‪ .‬שנים רבות היא הייתה הסמכות‬ ‫הבלעדית במטבח ואף נמנעה מללמד את אמי להכין את תבשיליה‪ .‬רק כשהזדקנה‬ ‫ונחלשה‪ ,‬חשפה בפניה את סודותיה ואת עקרונות הבישול‪ .‬אז לא נהגו לאכול מחוץ לבית‪.‬‬ ‫רק לעיתים רחוקות מאוד‪ ,‬יצאנו לבושים במיטב מחלצותינו לאכול חומוס במסעדה‪.‬‬ ‫בתום ארוחת הצהריים השתררה בבית דממה‪ ,‬התריסים הוגפו וכולם נמו במנוחת‬ ‫צהריים ארוכה ומחיית גוף ונפש‪ ,‬ולדעתי – גם מאריכת חיים‪ .‬אם חברים ובני דודים‬ ‫הקדימו לבקרנו‪ ,‬הם חיכו בחוץ בשקט עד שנתעורר‪ .‬אחר הצהריים הוריי המשיכו‬ ‫למספרה‪ ,‬אבא עזר לאימא עד שעות הערב המאוחרות והיה ממונה על חפיפת השיער‬ ‫ללקוחות‪.‬‬ ‫עשר שנות חיי הראשונות עברו עליי בבית ערבי גדול ברחוב שרל לוץ‪ ,‬שחדריו מרווחים‪,‬‬ ‫תקרותיו גבוהות ואריחי הרצפה בו מעוטרים‪ .‬ארבע משפחות גרו בבית‪ :‬משפחה קשת‬ ‫יום של עולים ממרוקו‪ ,‬משפחת עולים מבולגריה‪ ,‬אישה ערירית ומבוגרת ואנחנו‪ .‬נקשרתי‬ ‫לילדי המשפחות האחרות‪ ,‬עמם גדלתי‪ ,‬ובילינו שעות ארוכות בחוץ‪ ,‬יחד‪ ,‬בשכונת בת‬ ‫גלים בחיפה‪ .‬הקושי הגדול של ילדותי היה לחלוק חדר רחצה אחד עם כל כך הרבה בני‬ ‫אדם‪ .‬לפעמים המתינו שנים־עשר אנשים בתור לשירותים‪ .‬אם התעכבתי בפנים המתינה‬ ‫סבתא רוזה שאצא‪ ,‬כשהיא אוחזת נעל בית בידה‪ ,‬מוכנה להסתער עליי‪ ,‬אך מעולם לא‬ ‫מימשה את איומה ולא ִהכתה אותי‪.‬‬ ‫בקומת הקרקע של הבניין פעלה קופת חולים‪ ,‬מאחור גר אמן‪ ,‬ובחצרו פסלים רבים‬ ‫וב ֵרכת צבי ים ענקיים‪ ,‬אחד מהם נשך פעם את אצבע בידי בשעה שהאכלתי אותו‪ .‬אף על‬ ‫פי שגרנו בעיר‪ ,‬חשנו כמו בכפר קטן סמוך לים‪.‬‬ ‫זיכרון ילדותי הראשון הוא שובה של אמי מבית היולדות ב\"רמב\"ם\"‪ ,‬אוחזת בידה‬ ‫תינוקת רכה – אחותי עליזה‪ .‬סבתא ואני חלקנו חדר גדול ועליזה התינוקת ישנה לצד‬ ‫הוריי‪ ,‬אחר כך גדלה עליזה והצטרפה לחדר שלנו‪ .‬לא פעם התעללתי באחותי‪ ,‬פעם אפילו‬ ‫זרקתי מזלג לעבר עיניה‪ ,‬שלמרבה המזל נבלם במשקפיים‪.‬‬ ‫הוריי מספרים שהחוב לבעל המכולת הלך ותפח‪ ,‬אבל כילד לא חשתי מחסור ולא את‬‫מנדי ‪131‬‬

‫מאיר ועליזה בחיבוק גב אל גב‬ ‫מאיר במדי רב חובל יד ביד עם עליזה‪1962 .‬‬‫פויקה‪ ,‬עליזה‪ ,‬מאיר ומנדי בטיול שבת בחיפה‬ ‫‪132‬‬ ‫משפחת מויסה‬

‫המאבק של הורינו לפרנסה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬הייתי ער למאבק אחר מעל ראשי – המאבק‬ ‫שניטש בין אמי לסבתי‪ .‬אמי נתקלה במשוכה גבוהה כשניסתה להציב לי גבולות ולחנך‬ ‫בדרכה למשמעת‪ ,‬כי סבתא רוזה שגרה אתנו נטלה חלק משמעותי בגידול שלי‪ .‬היא‬ ‫נענתה לכל גחמותיי מתוך אהבה‪ .‬כוונתה הייתה טובה‪ ,‬והיא לא הייתה מודעת לנזקי‬ ‫ההשמנה שמהם חששה אמי‪ .‬עד שמלאו לי שש־עשרה שנים עוד הכינה לי דייסת קורנפלור‬ ‫שאהבתי ושאימא לא הרשתה לי לאכול‪ .‬רגע אחרי שהדלת נסגרה מאחורי אימא‪ ,‬שיצאה‬ ‫לעבודה במספרה‪ ,‬סימנתי לסבתי את הסימן המוסכם בינינו‪ ,‬והיא הוציאה את הקופסה‬ ‫האסורה ממקום המסתור בארון והכינה לי את הדייסה הנפלאה‪ .‬כשאימא גילתה את‬ ‫הדייסה בארון היא זעמה‪ .‬סבתא רוזה שיתפה אתי פעולה ועמדה לצדי לא רק בתחום‬ ‫התזונה‪ ,‬כי אם גם בענייני המזון לנשמה‪ .‬היא הסכימה שאקרא ספרות \"פופולארית\"‪,‬‬ ‫שבעיני אמי נחשבה נחותה‪ ,‬משחיתה ולא חינוכית‪ .‬על תעודה טובה זכינו ללכת עם‬ ‫ההורים לחנות הספרים ולבחור ספר‪ .‬זו הייתה המתנה שלה פיללנו‪ ,‬לספרים היה ערך‬ ‫רב בעינינו‪ .‬לא היה ספר ילדים שלא קראתי‪ ,‬התפקעתי מצחוק עם \"צ'יפופו\" ו\"קופיקו\"‬ ‫וקראתי את הסדרות הללו וספרים אהובים אחרים שוב ושוב‪ .‬כשבגרתי מעט‪ ,‬קראתי‬ ‫בשקיקה מערבונים‪ ,‬את סדרת ספרי הכיס \"פטריק קים\" שנוצרה בישראל ב־‪1964‬‬ ‫בעקבות ההצלחה הגדולה של סרטי ג'יימס בונד‪ .‬כנער מתבגר עברתי לספרי זימה וסבתי‬ ‫אמרה בחיוך‪\" ,‬גם אני קראתי ספרים כאלה בגילך\"‪.‬‬ ‫עומדים‪ :‬קרול‪ ,‬פסקו‪ ,‬אדלה‪ ,‬מנדי ורוזה‪ .‬כורעים‪ :‬ויוי‪ ,‬מתי‪ ,‬ג'ינה ופויקה‪.‬‬ ‫יושבים‪ :‬עליזה ומאיר‪ .‬שנת ‪.1964‬‬‫מנדי ‪133‬‬

‫הסבתות סאלי ורוזה‪ ,‬זיס (אהרל'ה)‪ ,‬שלמה‪ ,‬עליזה ומאיר‪ .‬על המרפסת‪ 1966 .‬בקירוב‬‫חגיגת בר המצווה של מאיר בבית הוריו‪ .‬מימין‪ :‬סנדו‪ ,‬שמעון‪ ,‬שלמה‪ ,‬ריקו‪ ,‬מאיר‪ ,‬סאלי‪ ,‬מנדי‪ ,‬עליזה‪ ,‬פויקה‪,‬‬ ‫זיס (אהרל'ה)‪ ,‬ג'ינה‪ ,‬שרינה‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪134‬‬

‫מאיר והוריו פויקה ומנדי בבר המצווה שלו‪1968 .‬‬ ‫אף על פי שחיינו בצמצום מבחינה כלכלית‪ ,‬נהנינו מילדות מאושרת‪ ,‬מאורח חיים‬ ‫צנוע ופשוט‪ .‬בלי טלוויזיה‪ ,‬בלי טלפון ובלי מקרר‪ .‬לאיש לא היה רכוש גדול וכולם היו‬ ‫שווים‪ .‬אבא התקין בבית כל דבר שנזקקנו לו‪ ,‬ובידיו הטובות תיקן מה שהתקלקל או‬ ‫נשבר‪ .‬את ימי ההולדת חגגנו בצניעות וכאלה היו המתנות‪ .‬פעם בנה לי אבי קוף־לוליין‬ ‫עשוי עץ המסתובב בלחיצה‪ .‬בשנה אחרת קנו לי דובי‪ ,‬וכשמלאו לי שתים־עשרה שנים‬ ‫קיבלתי מתנה מיוחדת – טרנזיסטור קטן ואוזנייה‪ .‬לבר המצווה הבטיח לי אבי שעון יד‬ ‫מזהב‪ ,‬אבל סבתי רוזה הקדימה אותו‪ .‬דוד עשיר שגר בארצות הברית זכר אותה בערגה‬ ‫ובאהבה מימיה ברומניה‪ ,‬ובצוואתו ציווה לה קצבה חודשית עד יום מותה‪ ,‬שהצטרפה‬ ‫לקצבתה מביטוח לאומי‪ .‬סבתא זיכתה אותי בדמי כיס נדיבים ובמתנות‪.‬‬ ‫בצעירותי נזקקתי לקרבתם של הוריי‪ ,‬ואף התלוויתי אליהם כשיצאו בערב שבת‬ ‫למשחק \"רמי אבנים\" בבית חבריהם‪ .‬ההליכה הממושכת בחזרה הביתה בחצות הלילה‬ ‫התישה אותי‪ ,‬אך לא הצטערתי שבאתי‪ ,‬כי נהניתי מתשומת הלב ומחברת המבוגרים‪.‬‬ ‫בשבת בבוקר‪ ,‬לפחות עד שמלאו לי שבע‪ ,‬נכנסתי אל מיטת ההורים ועליזה בעקבותיי‪.‬‬ ‫אבא היה מניף אותנו באוויר על רגליו‪ ,‬קפצנו במיטה כמו על טרמפולינה‪ ,‬צחקנו‬ ‫והשתוללנו‪ ,‬וכשהתעייפנו התחבקנו ונרגענו‪ .‬אחר כך‪ ,‬לאחר שסעדנו את לבנו‪ ,‬ביקרנו‬ ‫את סבתא סאלי ואת דוד ריקו‪ .‬בדרך לביתם בתחנת הכרמל צעדתי וחלמתי על הרגע‬ ‫שבו נגיע וסבתא תכבד אותי בסוכרייה שתשלוף כמו תמיד מצנצנת הסוכריות‪ ,‬שאותה‬ ‫הטמינה בארון הזכוכית‪.‬‬‫מנדי ‪135‬‬

‫בילדותי למדתי בבית הספר היסודי \"עלייה\" ואהבתי במיוחד‬‫את שיעורי החשבון‪ ,‬אך השעות הקסומות של היום והאהובות‬‫עליי ביותר היו שעות אחר הצהריים‪ .‬שיחקתי עם חברים ברחוב‪,‬‬‫בקלאס או בגומי‪ .‬הייתי עצמאית לחלוטין ויצרתי לי עולם‬‫משלי‪ .‬את השיכונים הקיפו מדשאות‪ ,‬שבהן שיחקנו בשלווה‪ .‬לא‬‫הייתה לנו מכונית‪ ,‬וגם באוטובוסים נסענו רק לעתים רחוקות‪.‬‬‫ובכלל‪ ,‬לרוב נשארנו בשכונה‪ ,‬כולנו חשנו בטוחים להתנהל בה‬‫כמו בקיבוץ סגור‪ .‬ההורים יכלו להסתכל מן החלון ולראות אותנו מתרוצצים למטה‪,‬‬‫מאושרים בחלקנו‪ .‬כולם הכירו את כולם‪ ,‬וכולם לבשו בגדי \"אתא\" בגוני חאקי וכחול‬‫ונעלו \"המגפר\"‪ ,‬תוצרת הארץ‪ .‬אם כי‪ ,‬לי היו גם חולצות רקומות ששלחה לי אשתו של‬ ‫אדי מברזיל‪ ,‬והתגנדרתי בבגדים שנתפרו עבורי משמלות שאמי כבר לא לבשה‪.‬‬‫לפעמים היינו הולכים עם ההורים לבקר את חבריהם‪ ,‬שגרו בתחנת הכרמל‪ .‬מתחת‬‫למרפסת שלהם‪ ,‬בחצר‪ ,‬הקרין השכן סרט ‪ 8‬מילימטר‪ .‬מעין קולנוע שכונתי פרטי מאולתר‪,‬‬ ‫כאשר אנחנו צופים מהיציע‪ ,‬כלומר מהמרפסת‪ ,‬ממש חוויה של \"סינמה פרדיסו\"‪.‬‬ ‫בת גלים‬‫עשר שנים גרנו בבית הערבי ברחוב שרל לוץ‪ ,‬משנת ‪ 1954‬עד‬‫‪ .1964‬קניתי את הדירה בדמי מפתח‪ .‬היא עלתה ‪ 2,300‬לירות‪,‬‬‫שהתחייבתי לשלם לאפוטרופוס על הרכוש הנטוש‪ .‬בתחילה‬‫שילמתי ‪ 1,800‬לירות ולא נותר לי הסכום לכיסוי החוב בסך ‪500‬‬‫לירות‪ .‬השנים עברו והעניין נשכח ממני‪ ,‬עד שבוקר אחד הגיעו‬‫– ללא התראה מראש – אנשי ההוצאה לפועל‪ .‬רוזה חמותי‬‫שהתה לבד בדירה בשעות הבוקר‪ ,‬וכאשר אחזו המעקלים‬‫במכשיר הרדיו ורצו להוציאו מן הבית היא התעלפה מרוב בהלה‪ .‬המעקלים הגישו לה‬‫עזרה ראשונה והשאירו הוראה לתשלום על סך ‪ 850‬לירות כולל קנסות‪ .‬למחרת פניתי‬‫לקופת התגמולים של עובדי הנמל בבקשה לקבל הלוואה נוספת‪ ,‬אך מנהלי הקופה‬‫סירבו לבקשתי משום שלא התפקדתי למפלגת העבודה‪ .‬עובדים א־מפלגתיים כמוני‬‫נתקלו אז בבעיות מעין אלו ב\"חיפה האדומה\" של אבא חושי‪ .‬אבל התעקשתי‪ ,‬קיבלתי‬‫את ההלוואה וכיסיתי בה את החוב המוגדל‪ .‬מאוחר יותר עברה הדירה לבעלות חברת‬ ‫\"עמידר\"‪.‬‬‫בשנות החמישים התקיימנו בדוחק‪ ,‬אך משנת ‪ 1959‬בוטל הקיצוב על המצרכים‪ .‬בשנת‬‫‪ 1962‬נפטרה שכנתנו הערירית‪ ,‬וקנינו את חלקה מן האפוטרופוס של הרכוש הנטוש‪.‬‬‫בחדר המרווח שנוסף מיקמנו את המספרה של פויקה‪ ,‬והלקוחות נכנסו אליה מכניסה‬ ‫נפרדת‪.‬‬‫השכם בבוקר‪ ,‬בכל בוקר‪ ,‬כאשר עבר ברחוב שלנו מחלק הקרח וצלצל בפעמון‪ ,‬נהגתי‬‫לרדת בזריזות לרחוב‪ ,‬ואת גוש הקרח הכנסתי מיד למדף העליון בארון הקרח‪ .‬בשבת‬‫בבוקר‪ ,‬הכריעה אותנו העייפות וישנו עד השעה שמונה‪ ,‬אבל מחלק הקרח בא כרגיל‬‫בחמש‪ .‬לא פעם רצתי אחריו בפיג'מה‪ ,‬אך העגלון היה חירש ולא היה טעם לקרוא לו‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪136‬‬

‫לפעמים הוא פשוט הניח את הבלוק ליד סף הדלת והלך‪ .‬כשהתעוררנו מצאנו שלולית‬ ‫מים‪ ,‬הקרח כבר נמס ברובו‪.‬‬ ‫משנות השלושים לחיינו טיפחנו חיי חברה ערים ופעילים‪ ,‬בילינו ערבים רבים עם‬ ‫חברינו הטובים מליטה ו ָסאלו ּ ֶפ ַסטי‪ ,‬צילה ושמואל מרחב ואחרים‪ .‬שמואל שירת כרס\"ר‬ ‫בחיל הים‪ ,‬ובסופי שבוע יצא הביתה עם משאית צבאית גדולה‪ ,‬די־‪ .400‬בשבתות בבוקר‬ ‫טיפסנו על המשאית והתיישבנו מאחור‪ ,‬כעשרים מבוגרים וילדים‪ .‬שמואל והמשאית‬ ‫לקחו אותנו לטיולים לסחנה‪ ,‬למעיין חרוד ולגליל‪ .‬אהבנו לצפות בסרטים בקולנוע הפתוח‬ ‫בשכונה‪ ,‬ובפורים נהגנו לארגן בביתנו נשף תחפושות שמח וצוהל‪ .‬אלתרנו תחפושות‪ ,‬כמו‬ ‫פיג'מות הפוכות‪ ,‬והבית שפע עליצות וקולות ׂשחוק‪ .‬רקדנו טנגו וניגנו שוב ושוב את‬ ‫אותם שני תקליטים בגרמופון הישן‪ ,‬רק את המחט נאלצנו להחליף מאחר שנשחקה‬ ‫מרוב שימוש‪ ,‬עד שריקו אחי שב הביתה ממסעותיו ובידיו פטפון חדיש בשבילנו‪.‬‬ ‫בקיץ‪ ,‬הערבים היו הזמן הנוח ביותר לבילוי בחוף הים‪ ,‬הרבנו לצאת עם חברים לחוף‬ ‫בת גלים‪ ,‬בשעה שחמותי נשארה בבית עם הילדים‪ .‬אחדים מחברינו השכיבו את הילדים‬ ‫לישון‪ ,‬השאירו אותם לבד ויצאו‪ .‬פעם הופיעו שני אחים בפיג'מות באמצע הלילה‬ ‫לקומזיץ שערכנו על חוף הים‪ .‬כולם צחקו‪ ,‬כי הילדים ידעו היכן למצוא אותנו‪ ,‬אבל אני‬ ‫חשבתי שהשארת הילדים ללא השגחה היא מעשה חסר אחריות‪.‬‬ ‫כשעברנו לדירה קטנה משלנו ברחוב העלייה השנייה בשיכון בעלי מלאכה‪ ,‬מול בית‬ ‫החולים \"רמב\"ם\"‪ ,‬חשנו שמצבנו הכלכלי משופר ומשתפר מיום ליום‪ .‬שרלוטה פתחה‬ ‫מספרה ברחוב יונתן‪ ,‬ובה עבדה שנים רבות‪.‬‬ ‫בדירה החדשה הזמנו קו טלפון‪ ,‬ולא חיכינו בתור עשר שנים – כמו אזרחים רבים‬ ‫בשנות השישים והשבעים – כי קרוב משפחתנו ברש‪ ,‬עובד הדואר‪ ,‬קיצר בעבורנו את‬ ‫משך ההמתנה והתקין קו טלפון בדירה ובמספרה‪.‬‬ ‫הדירה הייתה קטנה וצפופה‪ .‬הסלון שינה בלילה פניו והפך לחדר השינה של פויקה‬ ‫ושלי‪ ,‬סבתא רוזה ועליזה חלקו חדר‪ ,‬ואת המרפסת סגרנו בתריסים כדי שמאיר בן‬ ‫העשר יישן בה‪ .‬מיטתו התקפלה לשלושה חלקים והוסתרה במשך היום בארון‪ ,‬שכן‬ ‫בשעות היום שימשה המרפסת כפינת אוכל‪ .‬אבל מאיר היה מרוצה מאוד‪\" ,‬סוף סוף יש‬ ‫לנו שירותים ומקלחת משלנו‪ ,‬מהיום לא ידפקו על הדלת להאיץ בי‪ \",‬הוא אמר בהקלה‪.‬‬ ‫בפעם הראשונה בחייו הוא ישב באמבטיה בנחת‪.‬‬ ‫בזכות המעבר לדירה החדשה‪ ,‬הכרתי חברים חדשים בשכונה‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬בחרתי להמשיך ללמוד באותו בית ספר עם חבריי‬ ‫משכבר הימים‪ ,‬וצעדתי דרך ארוכה הלוך ושוב בכל יום‪ .‬למדנו‬ ‫יחד מן הגנון ועד כיתה ח' – חבורה הומוגנית ומגובשת‪ .‬רוב‬ ‫ההורים עלו ממזרח אירופה ומיעוטם היו צברים‪ ,‬תלמיד אחד‬ ‫בלבד היה יוצא עדות המזרח‪ .‬ההורים היו מיודדים ביניהם‪,‬‬ ‫כולם אנשי עבודה‪ ,‬ואימהות רבות עבדו מחוץ לבית‪ .‬הטלוויזיה‬ ‫כבר הופיעה באחדים מן הבתים‪ ,‬אבל נוכחותה בחיינו הייתה מזערית‪ .‬בשעות אחר‬ ‫הצהריים שיחקנו כדורגל ורכבנו על אופניים‪.‬‬‫מנדי ‪137‬‬

‫הייתי מנהיג טבעי‪ ,‬חברי הטוב ואני נחשבנו למצחיקים של החבורה‪ .‬צעדנו ברגל‬‫לפעולות ב\"נוער העובד והלומד\" עד סטלה מאריס שבכרמל‪ ,‬יצאנו – כל החבורה –‬‫למחנות ולמסעות‪ ,‬התארחנו בבתי ילדים בקיבוצים‪ ,‬ואירחנו אותם בבתינו‪ ,‬ובא\"ש‬‫לילה קראה לנו המדריכה בחושך סיפורי אימה‪ .‬נהנינו מאוד בתנועה‪ ,‬אבל בכיתה ח'‬‫החלטנו לעזוב אותה כי התחלנו לארגן לעצמנו מסיבות ריקודים בבתים בלילות שבת‪,‬‬‫ואת הריקודים הסלוניים התנועה אסרה‪ .‬לעתים התאספו בביתי ב\"ערב כיתה\" שלושים‪-‬‬‫ארבעים ילדים‪ .‬ישבנו במעגל‪ ,‬שיחקנו משחקי חברה ואבי סיפר בדיחות ובידר את כולנו‪.‬‬ ‫בחגים נפגשנו כל הכיתה בבית הכנסת‪.‬‬‫במקביל לפעילויות החברתיות פיתחתי תחביבים אישיים‪ :‬אספתי בולים‪ ,‬צחקתי עד‬‫כלות הנשימה מן המערכונים של הגשש החיוור‪ ,‬האזנתי למוזיקה והערצתי את לאונרד‬‫כהן‪ ,‬את אריק איינשטיין ואת יהורם גאון‪ .‬ניגנתי בחצוצרה בתזמורת הנוער בחיפה‪,‬‬‫וניגנתי בתופים ובבריטון עד שנמאס לי לשאת את הכלי הכבד‪ ,‬לצערו של מורי שהאמין‬ ‫בכישרוני ושנזקק לנגן בריטון בתזמורת חיפה לנוער‪.‬‬‫בתקופת מגורינו ברחוב שרל לוץ ואחר כך בשיכון בעלי מלאכה‪ ,‬התפנו ההורים‬‫מעיסוקיהם רק בשעות הערב המאוחרות‪ ,‬אז ישבנו כולנו יחד על שמיכה פרושה על רצפת‬‫המרפסת שהחשכנו‪ ,‬בגלל היתושים‪ ,‬והאזנו לצלילי המוזיקה הבוקעים מהטרנזיסטור‬‫או לתסכיתים \"פול טמפל\" ו\"משפחת שמחון\"‪ .‬בערבי הקיץ אכלנו או פיצחנו גרעינים‬‫במרפסת‪ .‬שוחחנו‪ ,‬סיפרנו זה לזה מחוויות היום‪ ,‬את מי פגשנו ומה שמענו‪ .‬לפעמים‬‫קרובות ירדנו למטה עם ילדי השכונה‪ ,‬פרשנו שמיכה על הדשא או הדלקנו מדורות‬‫על החוף‪ ,‬עם חברים ועם בני משפחה‪ .‬אווירה חופשית ורגועה שררה ברחובות‪ ,‬דלתות‬‫הבתים היו פתוחות ומעט מכוניות נסעו בכבישים; יכולנו לשחק בבטחה על הכביש‬‫בכדור או לרכוב על אופניים ועל סקטים בכבישי השכונה גם כשירד הלילה‪ .‬הכביש היה‬ ‫מגרש המשחקים שלנו‪.‬‬‫המעבר לדירת שיכון קטנה הבהיל אותי‪ ,‬חששתי שמא אשאר‬‫ללא חברים‪ ,‬כי הבית שחלקנו לפני כן עם שלוש משפחות רחש‬‫המולת ילדים צוהלים ותמיד שיחקנו עם חברים בפרוזדור‬ ‫המשותף‪.‬‬‫מאיר אמנם היה ממנהיגי הילדים בבת גלים ותלמיד מצטיין‬‫בבית הספר‪\" .‬אוי‪ ,‬איזה ילד יש לך‪ \",‬נאנחו ִמ ַנחת המנהל‬‫והמורים באוזני אמי‪ ,‬כשפגשו בה באקראי ברחוב; אבל אני‬‫קיבלתי תשומת לב רבה מהוריי והם פינקו אותי מאוד‪ .‬מפאת פער הגילים ביני לבין אחי‬‫והבדלי המגדר‪ ,‬בילינו במעגלים חברתיים נפרדים ונדמה כי לא היו לנו כמעט תחומי‬‫עניין משותפים‪ .‬כמו כל זוג אחים טובים‪ ,‬רבנו מידי פעם‪ .‬בשנות ילדותי רקדתי בחוג‬‫בלט‪ ,‬והייתי מאוד גמישה ושרירית‪ ,‬עד כדי התבדחויות בעניין כי מי שמע אז על בת‬‫שרירית?! מדי פעם הצטרפתי לפעולות בתנועת \"הנוער העובד והלומד\"‪ .‬באחת מפעולות‬‫אלה נערך טקס השבעה‪ ,‬בשעות החשכה במערות שעל רכס הר הכרמל‪ .‬אבוקות אש‬‫האירו את המקום‪ ,‬אך היה די חשוך ומפחיד‪ .‬המדריכים לבשו ּ ָכפיות כדי להפחיד אותנו‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪138‬‬

‫אך לפתע במקום לפחד התחלתי לצחוק‪ ,‬כיוון שזיהיתי מתחת לאחת הכפיות את עיניו‬ ‫הנוצצות של בן דודי אהרל'ה (היום הוא ידוע בכינויו זיס)‪ .‬בכיתה ה' או ו' החלו מסיבות‬ ‫הריקודים‪ ,‬שנחשבו לדבר פסול‪ ,‬והמורים ניסו למנוע אותן בכל דרך‪.‬‬ ‫כמתבגרים נפגשנו כל החבר'ה בלילות שבת‪ ,‬ובילינו במועדונים ובבתי קולנוע‪.‬‬ ‫בתיכון \"בסמ\"ת\" רציתי מאוד ללמוד אלקטרוניקה‪ ,‬אבל כדי שלא להעמיד את‬ ‫ידיי השמאליות באתגר השיעורים המעשיים וגם כדי להימנע ממקצוע שנחשב אז‬ ‫גברי‪ ,‬התפשרתי על כימייה‪ .‬שיעורי המעבדות היו נוראיים עבורי‪ ,‬אבל את הלימודים‬ ‫התיאורטיים‪ ,‬רובם ריאליים‪ ,‬צלחתי די בקלות‪.‬‬ ‫דירת קבע‬ ‫הגם שבננו נשם לרווחה‪ ,‬הדירה הקטנה לא התאימה לנו‬ ‫והתחלנו לחפש דירה אחרת‪ ,‬הפעם לרכישה‪ .‬הוצעו לנו דירות‬ ‫תמורת ‪ 55,000‬לירות‪ ,‬הון עתק במושגי אותה תקופה‪ :‬ערב‬ ‫מלחמת ששת הימים‪ .‬המיתון הכבד הקשה על מכירת נכסי‬ ‫דלא ניידי‪ .‬לבסוף מצאנו דירה מתאימה בבניין ברחוב השרון‬ ‫בשכונת בת גלים‪ ,‬ורכשנו אותה למרות הסיכון הכלכלי שהיה‬ ‫כרוך בכך‪ .‬אחרי שלוש־עשרה שנים בדירות צפופות ולא נוחות‪,‬‬ ‫עברנו בשנת ‪ 1967‬לדירה די מרווחת משלנו ליד הים‪ ,‬ובה אנו גרים עד היום‪ .‬רכשנו‬ ‫מקרר חשמלי ומכשירי חשמל נוספים‪ .‬אחרי המלחמה השתפר המצב הכלכלי בארץ‪ ,‬חיי‬ ‫היומיום נעשו נוחים יותר‪ ,‬ובשנות השגשוג גמרנו לשלם את המשכנתה במהירות‪.‬‬ ‫מנדי ופויקה‪ .‬פורים ‪ 1963‬בקירוב‬ ‫עד גיל ארבעים ושמונה יצאתי למילואים‪ ,‬שירּתי כחובש במוצבים על הגבול הסורי‬ ‫ובמחנה \"נפח'\" שבגולן‪ ,‬ולחמתי בכל המלחמות‪ .‬ביום הראשון למלחמת ששת הימים‪,‬‬ ‫הקמנו בית חולים שדה ליד העיר ג'נין‪ ,‬כדי לטפל בפצועים מהתקפת הלילה הראשון‪.‬‬‫מנדי ‪139‬‬

‫ברדיו דיווחו על כתישת חילות האוויר של צבאות ערב‪ ,‬ולפתע חגו מעל ראשינו שני‬‫מטוסים ירדניים מסוג הוקר האנטר‪\" .‬הם שלנו או של האויב?\" תהינו בקול‪ .‬הספק‬‫התפזר כשהמטוסים החלו לצלול ולירות לעברנו‪ .‬מרוב בהלה קפאתי במקומי ולא‬‫יכולתי לזוז‪ ,‬טעיתי לחשוב שהצרורות פגעו בי בעמוד השדרה‪ ,‬אך היה זה שיתוק שנבע‬‫מלחץ נפשי ולא מפגיעה פיזית‪ .‬לשמחתנו‪ ,‬תוך חמש דקות הופיעו מטוסי חיל האוויר‬‫הישראלי והבריחו את הירדנים‪ .‬המתקפה הקצרה הסבה לנו אבדות בנפש‪ ,‬פצועים רבים‬‫ומטוס אחד הושמד‪ .‬טייסינו תקפו בתגובה את חיל האוויר הירדני והוציאו אותו מכלל‬ ‫פעולה‪ .‬מאוחר יותר אספנו מן הקרקע את הקליעים הירדניים‪ ,‬למזכרת‪.‬‬‫במלחמת ששת הימים‪ ,‬בזמן שאבא הקים בית חולים שדה ליד‬‫ג'נין‪ ,‬אנחנו שהינו במקלט‪ ,‬חששנו לשלומו ועקבנו בדריכות אחר‬‫החדשות‪\" .‬חילות האוויר של מצרים‪ ,‬סוריה וירדן הוכו מכה‬‫קשה‪ \",‬דיווחו כותרות העיתונים ב־‪ 6‬ביוני‪ .‬כעבור יומיים שמענו‬‫ברדיו את הידיעה ההיסטורית‪ ,‬המרגשת‪\" ,‬ירושלים שוחררה‪,‬‬‫הכותל בידינו\"‪ .‬חודש תמים לא התראינו עם אבא ואפילו לא‬‫דיברנו אתו בטלפון‪ ,‬והנה‪ ,‬בצהרי היום הוא הופיע מולי ברחוב‬ ‫במדים‪ ,‬עייף ומאובק‪ .‬רצתי אליו והתחבקנו ארוכות‪.‬‬‫בני הדודים היו קרובים כחבריי הטובים ביותר‪ ,‬והדודים היו לי כהורים‪ .‬הם חשו‬‫כלפינו‪ ,‬האחיינים‪ ,‬קרבה ודאגה הורית‪ .‬בשבתות התארחנו אצלם‪ ,‬בחגים הם אצלנו‪,‬‬‫ובאירועים המשפחתיים התכנסה המשפחה המורחבת בביתנו‪ ,‬בבית זיסמן ולפעמים בתל‬‫אביב‪ .‬נפגשנו כמעט בכל יום‪ .‬טיילנו בשכונת קריית אליעזר הסמוכה או שישבנו בשכונת‬‫בת גלים‪ ,‬על ספסל‪ ,‬ודסקסנו את ענייני היום‪ .‬אני זוכר ששמעון היה מגיע לטיילת בבת‬‫גלים רכוב על אופניו‪ ,‬אטבים במכנסיו‪ ,‬כדי שלא ייתפסו בשרשרת האופניים; ושאמי‬ ‫ורטה נסעו בקביעות ל\"משביר לצרכן\" בהדר לקנות יחד בגדים או נעליים‪.‬‬‫זיס ואני קרובים בגיל‪ ,‬שנינו צברים‪ .‬להבדיל מיענקלה‪ ,‬שנולד ברומניה בעיצומה של‬‫מלחמה וחווה בראשית חייו מסע שהטביע בו חותם‪ ,‬אנחנו גדלנו באווירה אחרת‪ ,‬לתוך‬‫תרבות ישראלית מתהווה‪ .‬בבת גלים חיו בערבוביה פולנים‪ ,‬הונגרים‪ ,‬רומנים וצברים‪.‬‬‫בילדותנו לעגו לבני העדה הרומנית‪ ,‬חיקו את המבטא וסיפרו בדיחות רבות על חשבוננו‪,‬‬‫ספגנו עלבונות על מוצא המשפחה ובעצמנו התבדחנו על עדות אחרות‪\" .‬רומני גנב‪\",‬‬‫הטיח פעם חברו של זיס בפניו‪ .‬מה שהתחיל אולי כחצי הלצה‪ ,‬הסלים עד מהרה לוויכוח‬‫ולחילופי מהלומות‪ .‬באגרופים קמוצים התקוממנו נגד הסטריאוטיפ‪ ,‬נגד הגזענות‪ ,‬מה‬‫גם שכל הרומנים שהכרנו היו האנשים הישרים בעולם‪ .‬אבי מעולם לא סטה מדרך‬‫הישר‪ ,‬תם‪ ,‬הגון ומסתפק במשכורת זעומה‪ .‬אבא היה משכים קום ונוסע באוטובוס‬‫לנמל‪ ,‬לעתים עוד לפני שהאיר השחר‪ .‬אם נפל‪ ,‬למשל‪ ,‬ארגז תפוזים בנמל‪ ,‬היה אבי סוגר‬‫אותו ומחזירו למקום‪ .‬לא כולם נהגו כמוהו‪\" .‬מוסה‪ \",‬כך קראו לו כמה מחבריו לנמל‪,‬‬ ‫\"בוא תיקח\"‪ .‬אבל אבא מעולם לא לקח מה שאינו שלו‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪140‬‬

‫פסקו‪ ,‬עליזה‪ ,‬ג'ינה ומאיר על רקע שיכוני שכונת בת גלים‬ ‫המספרה של אימא הייתה מלאה בלקוחות (קליינטיות בשפתנו)‬ ‫ובמקום שתשוב הביתה לארוחת הצהריים‪ ,‬נקראנו לשאת את‬ ‫האוכל של סבתא אליה למספרה‪ .‬שם אמי אכלה‪ ,‬בין לקוחה‬ ‫ללקוחה‪ .‬המספרה של אימא הייתה מרכז חיינו‪ ,‬הכול סבב‬ ‫סביבה‪ .‬הלקוחות היו מחכות בקוצר רוח לחפיפה גברית טובה‪,‬‬ ‫לה זכו מאבי‪ ,‬שהיה מגיע לעזור במספרה אחרי העבודה‪ .‬אפילו‬ ‫ביום שישי עבדו הוריי במספרה עד הלילה‪ ,‬חזרו מותשים וויתרנו‬ ‫על ארוחות ליל שבת משפחתיות‪ .‬הארוחה המשפחתית העיקרית הוגשה בצהרי השבת‪.‬‬ ‫בשבתות‪ ,‬בדרך כלל היו ההורים עייפים משבוע עבודה מאומץ‪ .‬לפעמים טיילנו‪ ,‬ובילינו‬ ‫בפיקניקים ובשפת הים‪ .‬הוריי סברו‪ ,‬וסבורים עד היום‪ ,‬שהים הוא הדבר הבריא ביותר‬ ‫לגוף ולנפש‪ ,‬וזאת בזכות השחייה‪ ,‬מי הים המלוחים והשמש‪ .‬בחופשת הקיץ לא נרשמנו‬ ‫לקייטנות‪ ,‬עורנו נצרב‪ ,‬האדים ונשזף משהייה ארוכה בים‪ ,‬בב ֵרכה ומן המשחקים בחוץ‪.‬‬ ‫\"לפחות תבואו לאכול ארוחת צהריים‪ \",‬קראה אמי לפני צאתנו לעוד יום של בילויים על‬ ‫שפת הים – יחפים‪ .‬אחי‪ ,‬אני וכל חברינו בילינו ימים שלמים בשמש היוקדת כשרק בגד‬ ‫ים לגופנו‪ ,‬יחפים ונטולי דאגות‪ .‬לפעמים שחינו מן החוף הפתוח עד החוף השקט או ממש‬ ‫לעומק ולמרחק‪ ,‬כשעה לכל כיוון‪ ,‬בלי פחד‪ .‬הים היה לנו המקום הכי בטוח והכי מהנה‬ ‫ולא חששנו כלל שהוא עלול להיות הפכפך ומסוכן‪ .‬חזרנו באצבעות ידיים מקומטות‬ ‫וב\"רגליים של צוענים\"‪ ,‬כפי שכינתה אותן אמי‪ .‬לעת ערב שפשפנו את סוליות הרגליים‬ ‫הקשות במברשת גסה להסרת זפת שדבקה בהן‪.‬‬‫מנדי ‪141‬‬

‫לפני כמה שנים‪ ,‬כשיצאתי מהים‪ ,‬גיליתי כי כפכפי הים שלי נגנבו‪ .‬התחלתי לחזור יחפה‬‫הביתה‪ ,‬אבל החום הלוהט בכפות רגליי ומראה הכביש השחור והשורף‪ ,‬גרמו לי לצעוק‪:‬‬‫\"אבא‪ ,‬אבא‪ ,‬תרים אותי!\" כמו אז‪ ,‬כשהייתי ילדה קטנה וחציתי את הכביש יחפה בדרך‬ ‫לים עם אבי‪ .‬זה הדהים אותי‪ ,‬כי רק אותו רגע החזיר לי את זיכרון החוויה ההיא‪.‬‬‫לשמחתי‪ ,‬הזדמן לנו להודות באופן חגיגי להורינו‪ ,‬בברכות ובמצגת מרשימה‪ ,‬על כל‬‫מה שעשו עבורנו‪ .‬בשנת ‪ 2001‬חגגנו את חתונת הזהב שלהם עם כל המשפחה‪ ,‬בגינת ביתו‬ ‫של מאיר‪.‬‬ ‫פויקה ולקוחה במספרה‪ ,‬שתי עובדות מאחוריה‬‫מעולם לא בכיתי‪ ,‬אלא בשבת שבה נפטרה אמי‪ ,‬ב־‪ 30‬בנובמבר‬‫‪ .1974‬אחיי ואני חזרנו שבורים מבית החולים \"רמב\"ם\"‪ ,‬לאחר‬‫שליווינו אותה ברגעיה האחרונים‪ .‬יום קודם לכן התקשרתי‬‫ללזר ולג'ינה‪\" ,‬אם אתם רוצים להיפרד ממנה – בואו מהר‪\",‬‬‫הודעתי להם‪ .‬בתקופת חייה האחרונה התגוררה אמי בבית‬‫אבות‪ ,‬ובמותה נפערה תהום עמוקה בחיינו‪ .‬ישבנו כל האחים‬‫יחד בסלון ביתי ובכינו על לכתה של אמנו האהובה‪ .‬רחשנו לה כבוד רב‪ ,‬הוקרנו אותה על‬ ‫הנתינה האין סופית ואהבנו אותה בכל לבנו‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪142‬‬

‫על קברה של סאלי‬ ‫סאלי מויסה האהובה‬ ‫בנותיה ובניה של סאלי באזכרה במלאות שנה לפטירתה‪1975 .‬‬‫מנדי ‪143‬‬

‫מאיר מויסה‬ ‫פנימייה צבאית‬‫בניגוד לאחותי עליזה‪ ,‬שהייתה ילדה שקטה ונוחה‪ ,‬אני‬‫התמרדתי‪ ,‬ובנעוריי התוססים הרגלתי את הוריי לכך שאני‬‫יוצא מהבית וחוזר כרצוני‪ .‬בתום יום לימודים אהבתי לשבת‬‫עם חבריי על הספסל הקבוע שלנו בטיילת‪ ,‬להתבונן בגלים‬‫המתנפצים על הסלעים‪ ,‬ועל רקע רחשם‪ ,‬לדבר על החיים‬‫ולתכנן את העתיד‪ .‬בקיץ‪ ,‬בדרך הביתה‪ ,‬עצרנו לקנות סברס קר‬‫מרוכלים ערבים‪ .‬ובליל שבת‪ ,‬כשאפלה כיסתה את הרחובות‪,‬‬‫נפגשנו כל ילדי הכיתה בחוף בת גלים‪ ,‬לרחצה לאור ירח‪ .‬בחצות הליל שחינו קילומטר‬‫אל עומק הים ולא חששנו מן הסכנות האורבות בו‪ .‬השחייה והצלילה במים הקרירים‬‫היו מרכז חיינו‪ .‬למדנו שחייה עם המורה לספורט אברהם קליין‪ ,‬השופט הבינלאומי‬‫היחיד בישראל‪ ,‬ששפט באולימפיאדת מקסיקו‪ .‬השיעורים התקיימו במי ים בב ֵרכת בת‬‫גלים‪ ,‬לתוכה קפצנו באומץ רב מגבהים‪ .‬ישראל אירחה תחרויות בינלאומיות בב ֵרכה זו‬ ‫– מפני שהייתה היחידה בארץ שאורכה חמישים מטרים עם מקפצה של שלוש קומות‪.‬‬‫הקשרים הטובים נשמרו לאורך השנים וגם כיום אנחנו עדיין נפגשים מעת לעת‪ ,‬אך‬‫בתיכון התפזרנו‪ ,‬כל אחד מחבריי בחר בכיוון אחר‪ .‬כשמלאו לי ארבע־עשרה התעקשתי‬‫לצאת לפנימייה צבאית‪ .‬המסלול הצבאי קסם לי‪ ,‬הוא נחשב ליוקרתי במיוחד והביקוש‬‫לפנימייה היה בשיאו בעקבות ניצחונה המזהיר של ישראל במלחמת ששת הימים‪.‬‬‫\"אחרי שבוע יזרקו אותו‪ \",‬התנבא אברהם קליין השופט‪ ,‬המורה לספורט‪ .‬הוא לא הבין‬‫איך אני מעז לחשוב שאתקבל לפנימייה שליד בית הספר \"הריאלי\" בחיפה‪ .‬שלא כאבי‬‫– ששמר על כושר גופני מצוין‪ ,‬והיה תמיד חזק ושרירי‪ ,‬כיוון שעבד עבודה פיזית קשה‪,‬‬‫נהג על משאית והפעיל ציוד מכאני כבד – אני הייתי ילד די שמנמן וחלש‪ .‬הערצתי את‬‫אבי החסון שבטיול לסחנה נתלה על המתח מן הרגליים‪ ,‬ושתמיד יצא להגנתי בקרבות‬ ‫הרחוב מול ילדים גדולים‪.‬‬‫שמונים נערים משכבת הגיל שלי התקבלו לפנימייה הצבאית מתוך שמונה מאות‬‫מועמדים – ואני ביניהם‪ .‬ועדת הקבלה שמה דגש על הישגים בלימודים ועל ראיונות‬‫אישיים‪ ,‬בתחומים אלה הברקתי והתקבלתי‪ .‬ביום למדנו‪ ,‬אחר הצהריים עסקנו‬‫באימוני קרב וכושר ובלילה יצאנו למסעות‪ .‬המסעות אכן היו קשים‪ ,‬חבריי דחפו אותי‬‫בעליות‪ ,‬אבל לא ויתרתי‪ .‬המפקדים ציינו לשבח את כוח הרצון האדיר שלי‪ .‬בתוך שנה‬‫בבית הספר \"הריאלי\" מצאתי את מקומי מבחינה חברתית‪ ,‬אלא שקשיים בלימודים‬‫מוססו את המוטיבציה הגבוהה שאפיינה אותי בתחילת הדרך‪ .‬הרגשתי שבית הספר‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪144‬‬

‫מנדי על קורה בגובה רב מעל הב ֵרכה במלון כפר גלעדי‬ ‫מנוכר ומשמש כבית חרושת לציונים‪ ,‬ושאני הולך לאיבוד בין הבנים המתנשאים של‬ ‫עשירי הכרמל ושכונת דניה‪ .‬התגעגעתי הביתה והפסקתי ללמוד‪ ,‬קיוויתי שיזרקו אותי‬ ‫מבית הספר‪ ,‬וכך היה‪ .‬בסוף כיתה י' ביימתי את הצגת הסיום ומיד אחר כך עזבתי‬ ‫את הפנימייה ועברתי ללימודים אקסטרניים‪ .‬מגיל שש־עשרה‪ ,‬במקביל ללימודים‪,‬‬ ‫עבדתי בבנק לאומי כחניך‪ ,‬התקדמתי מהר והתקבלתי למחלקת המחשבים בשכר נאה‪.‬‬ ‫בחופשות עבדתי במלוא המרץ במפעל \"פוליגון\" לצביעת בדים במפרץ חיפה‪ ,‬ונשאתי על‬ ‫גבי גלילי בד ענקיים וכבדים‪ .‬ערך העבודה שהוטמע בי מהבית השתלב עם הצורך שלי‬ ‫בעצמאות כלכלית‪ .‬גיליתי את הקולנוע‪ ,‬ויכולתי להרשות לעצמי לבלות שעות ארוכות‬ ‫מול המסך הגדול; חסכתי‪ ,‬למדתי נהיגה וקניתי מערכת סטריאופונית יקרה‪ .‬כשמלאו‬ ‫לי שבע־עשרה דיברתי על רכישת אופנוע‪ .‬בילדותי‪ ,‬מדי פעם הרכיב אותי חברנו שמואל‬ ‫מרחב על האופנוע שלו לאורך קו החוף‪ ,‬רוח קרה הצליפה בפניי והפיחה בי התלהבות‬ ‫של פחד ושמחה‪ .‬חוויית הנסיעה עם שמואל נחרתה בי‪ .‬הוריי‪ ,‬בתגובה לרעיון שהעליתי‪,‬‬ ‫קנו את המכונית הראשונה‪.‬‬‫מנדי ‪145‬‬

‫ההיפלטות מהמסלול הבטוח של \"הריאלי\" – גם אם נעשתה ביוזמתי – גרמה לירידה‬‫בביטחון העצמי שלי‪ .‬אילו היו מאבחנים בעיות קשב וריכוז באותן שנים‪ ,‬ומטפלים בהן‪,‬‬‫אני מאמין שחיי היו נראים אחרת‪ .‬זיס הציע לי להצטרף לקיבוץ‪ ,‬אבל מעולם לא חפצתי‬‫להיות קיבוצניק‪ .‬כשמלאו לי שמונה־עשרה העדפתי להתגייס לצה\"ל‪ .‬חבריי לשכבה‬ ‫עדיין למדו למבחני הבגרות האחרונים‪.‬‬‫עד ה־‪ 6‬באוקטובר ‪ 1973‬הספקתי לעבור את שלבי הטירונות והתחלתי את קורס‬‫המקצועות במסלול השריון‪ .‬חניכי בית הספר לשריון נשלחו לחזית הדרום ביום הראשון‬‫של מלחמת יום כיפור‪ ,‬פרט לנו‪ ,‬הצעירים שגויסו חצי שנה קודם לכן‪ .‬בזמן המלחמה‬‫הוזעקתי מ\"אפטר\" בבית‪\" :‬בוא מהר‪ ,‬עולים לרמה\"‪ .‬הוריי החזירו אותי לג'וליס ברכבם‬‫הפרטי‪ ,‬ואמי נפרדה ממני בכניסה למחנה כאילו לא תראני עוד לעולם‪ .‬זמן קצר לאחר‬‫מכן גויס גם אבי לחודש מילואים ברמת הגולן‪ .‬בגיל ארבעים ושמונה הוא יצא לפתוח‬‫צירים בשעות הכפור‪ ,‬כשהחמה הפציעה‪ .‬לפני המשוריין הלכו גששים בדואים וחיילים‬ ‫עם מגלה מוקשים – מחפשים מטענים שהאויב הטמין בלילה באדמה הקשה‪.‬‬‫בשבועיים שקדמו לעלייתנו לרמה הוכשרתי להיות נהג טנק‪ .‬נוסף על חוסר הניסיון‬‫סבלנו מתנאים קשים‪ :‬קיבלנו טנקים לא שמישים‪ ,‬ובהם חלקי גופות ודם‪ .‬באחד‬‫הימים‪ ,‬כשהייתי צריך להכניס את התותח לדורגל‪ ,‬לחץ התותחן בטעות על ידית צידוד‬‫חשמלי־חירום במקום לכוון את התותח אליי ידנית‪ .‬כתוצאה מכך נקטמה לי חצי‬‫אצבע‪ .‬הובהלתי לבית החולים‪ .‬למרבה המזל היה שם רופא אמריקני מתנדב‪ ,‬מומחה‬‫לאצבעות‪ ,‬והוא הציל את ידי בניתוח‪ .‬בחודש שבו שכבתי במחלקת פלסטיקה ראיתי‬‫כמה מהמקרים החמורים מבין כאלף פצועי המלחמה שאושפזו בבית חולים זה לבדו‪.‬‬‫העיתונאי הידוע אמנון אברמוביץ'‪ ,‬למשל‪ ,‬שכב במיטה לידי במצב קשה מאוד‪ ,‬מכוסה‬ ‫בכוויות‪.‬‬‫הפציעה הסיטה אותי מן המסלול הרגיל‪ ,‬שאיפתי לצאת לקצונה נגנזה‪ .‬שבתי ליחידה‬‫ונשלחתי לקורס הדרכה שלאחריו הדרכתי תותחני טנקים בג'וליס‪ ,‬ובהם גם כמה‬‫מחבריי לפנימייה‪ .‬בתוקף תפקידי מיינתי בצאלים את הטירונים למקצועות השריון‬ ‫השונים ושימשתי מדריך בכיר בתחום המכשירים האופטיים בטנק‪.‬‬ ‫הצורך בביטחון כלכלי‬‫לאחר השחרור משירותי הצבאי השלמתי את בחינות הבגרות‪ ,‬והתקבלתי לחוג לכלכלה‬‫באוניברסיטה העברית בירושלים‪ .‬מילדות ניחנתי בחוש למסחר‪ .‬זכור לי שבאחד הימים‬‫רכבתי על אופניי העירה ומכרתי אותם לבעל חנות אופניים‪ ,‬אמי הופתעה מאוד מן‬‫המחיר שקיבלתי בעבורם‪ .‬כבר אז הסתדרתי בכל מקום‪ ,‬ניהלתי משא ומתן‪ ,‬לקחתי‬‫סיכונים ואפילו התווכחתי והתמקחתי‪ .‬נשבעתי שלא אנקוט גישה פשרנית ופסיבית‬‫כהוריי‪ .‬בשונה משגרת החיים הסדורה המאפיינת אותם‪ ,‬לא התמדתי בלימודי הכלכלה‪.‬‬‫עברתי לאוניברסיטת תל אביב ובמהלך עשור למדתי משפטים‪ ,‬פסיכולוגיה והיסטוריה‬‫כללית‪ .‬הרחבתי מאוד את השכלתי במגוון נושאים‪ ,‬ולמרות זאת לא סיימתי תואר‬‫ראשון‪ .‬בתל אביב עבדתי כמאבטח במשרד הביטחון‪ .‬שאיפתי להיות עצמאי התממשה‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪146‬‬

‫כשבחרו בי יותר מאוחר כקבלן עבודות האבטחה במקום‪ .‬בשנת ‪ 1980‬הקמתי חברת‬ ‫שמירה וניהלתי אותה במשך עשרים וחמש שנה‪ ,‬עד שנת ‪ .2005‬ב־‪ 1980‬גם נסעתי לטיול‬ ‫הראשון שלי באירופה עם שני חברים מן הצבא‪ .‬קנינו כרטיס מינוי לחודשיים ברכבות‪,‬‬ ‫והגענו ממקום למקום ברכבת לילה‪ ,‬כדי שנוכל לישון בדרך‪ .‬עברנו בין מדינות בקצב‬ ‫מסחרר‪ .‬למשל‪ ,‬אחרי יום טיול באוסטריה התעוררנו למחרת בדנמרק‪ .‬לפעמים ישנו על‬ ‫מדרכות‪ ,‬בחצרות ובגינות ציבוריות כדי לחסוך בהוצאות ולטייל יותר‪.‬‬ ‫הצורך בביטחון כלכלי המשיך להניע אותי ולדרבן אותי‪ .‬כרווק בן עשרים ושבע אזרתי‬ ‫עוז לקנות דירת שני חדרים בגבעתיים‪ .‬לקחתי הלוואה מאבי‪ ,‬הלוואה חשאית נוספת‬ ‫מדודתי רטה ומשכנתה‪.‬‬ ‫הוריי הביעו חשש ומורת רוח שכך לא למדתי מקצוע ושמעולם לא הלכתי בתלם‪ ,‬ובכל‬ ‫זאת מימשתי את יכולותיי והצלחתי הן בחברת השמירה ובחברות נוספות שהיו בבעלותי‪,‬‬ ‫והן שנים מאוחר יותר כסמנכ\"ל לוגיסטיקה ותפעול בחברת מחשבים גדולה מאוד‪,‬‬ ‫וכמנהל אוניית נוסעים גדולה בים התיכון‪ .‬בשני המקרים האחרונים ניהלתי גופים ומע־‬ ‫רכות ברמה גבוהה‪ ,‬מאות עובדים עבדו תחתיי‪ ,‬וניהלתי תקציבים של עשרות וגם מאות‬ ‫מיליוני שקלים‪ .‬מנהל שכיר נדרש לפשרות‪ ,‬וככזה לא הייתי חופשי לנהל לפי ראות עיניי‪,‬‬ ‫לכן חזרתי לעסקים פרטיים‪ :‬חמש שנים ניהלתי מכון לרחיצת מכוניות שפתחתי בחיפה‬ ‫עם חברי ושותפי דני‪ .‬אבי פרש בינתיים לגמלאות‪ ,‬והוא היה זה שפתח את המכון בבוקר‪,‬‬ ‫רשם את הפועלים והפעיל את הציוד‪ ,‬ובצהריים הפקיד את הכספים בבנק‪\" .‬מבין עש־‬ ‫רים וחמישה העובדים שלנו‪ ,‬אביך הוא העובד הטוב ביותר‪ \",‬נהג דני לומר‪\" ,‬מסור‪ ,‬זריז‬ ‫ואכפתי\"‪ .‬הצורך להחליף עיסוקים בער בי‪ ,‬ולאחר שיצאתי מהשותפות במתקן הרחצה‬ ‫– פתחתי סטודיו לעיצוב גרפי עם שותף אחר שהיה חבר קרוב‪ .‬עבדנו יחד עשר שנים‬ ‫מצוינות‪ .‬כיום אני עוסק בייעוץ לכלכלת המשפחה ובניהול פרוייקים מזדמנים עבור‬ ‫חברים ומרגיש סיפוק רב בעבודה זו‪.‬‬ ‫היה לי ברור מאליו שאשרת גם במילואים כחייל קרבי ככל שאדרש‪ ,‬כמו אבי‪ ,‬וכמו‬ ‫בני הדודים שלי פסקו‪ ,‬יענקלה וזיס‪ .‬בתפקידי במילואים נפגשתי עם יענקלה בהכנות‬ ‫של הגדוד בבקעה‪ ,‬והתחלפנו בינינו כרס\"פים (רב סמל פלוגתי)‪ .‬קשר אמיץ נרקם ביני‬ ‫לבין חבריי לצבא‪ ,‬ועד היום אנחנו שומרים על קשר‪ .‬שירתנו יחד בסדיר ובמילואים‪:‬‬ ‫זומנו לתעסוקה מבצעית‪ ,‬לחמנו באינתיפאדות‪ ,‬בשטחים ולאורך הגבול‪ ,‬הכרנו היטב‬ ‫את המוצבים בסוריה ובירדן‪ ,‬עד שפרשנו משירות מילואים בגיל ארבעים וחמש‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,1984‬בחדר ההמתנה של עורך הדין שטיפל בענייניי‪ ,‬פגשתי את תמי לראשונה‪.‬‬ ‫באתי במדים מהמילואים והיא מצאה חן בעיניי‪ ,‬שערה היה שזור בסרט כמו ילדת‬ ‫פרחים‪ .‬ביקשתי מעורך הדין את מספר הטלפון שלה והתחלנו לבלות יחד‪ .‬תמי גרה‬ ‫בתל אביב‪ ,‬למדה אמנות ועסקה במלצרות‪ .‬אני גרתי בגבעתיים וניהלתי חברת שמי־‬ ‫רה‪ .‬שנתיים של חברות הובילו לנישואינו בשנת ‪ 1986‬בב ֵרכה במושב בית חרות‪ .‬זמן‬ ‫קצר לאחר החתונה נפטרה סבתי האהובה רוזה שהייתה לי כאם שנייה‪ .‬בחודשי חייה‬ ‫האחרונים היא שהתה במוסד סיעודי וטיפלנו בה באהבה‪.‬‬ ‫כל חיי אהבתי לעזור לחברים ולאנשים מן השורה‪ ,‬השתתפתי במספר רב של סדנאות‬ ‫לפיתוח האישיות‪ ,‬ועסקתי בהתנדבות ציבורית‪ ,‬כולל חברּות בהנהלת המרכז הקהילתי‬ ‫חוף חפר וגם כיושב ראש הוועד המקומי של מושב בית חרות במשך חמש שנים‪.‬‬‫מנדי ‪147‬‬

‫בחתונת מאיר ותמי על מדשאת הב ֵרכה בבית חרות‪ .‬מימין‪ :‬לילך‪ ,‬מנדי‪ ,‬פויקה‪ ,‬מאיר‪ ,‬תמי‪ ,‬אירמה וראובן‬ ‫בצעירותי טיילתי באירופה עם חבריי‪ ,‬ולבד במזרח הרחוק‪ ,‬מאז ועד היום העולם‬ ‫הגדול מהלך עליי קסם‪ .‬תמי ואני נסענו לירח דבש תרמילאי‪ ,‬טיול ארוך בדרום אמריקה;‬ ‫ובמסגרת העבודה נסעתי לתערוכות ביטחון‪ .‬טיילתי עם תמי והילדים ביוון ההררית‪,‬‬ ‫בסקוטלנד‪ ,‬בסקנדינביה ובארצות הברית‪ .‬את בת־בר־המצווה לילדים וגם עשר שנות‬ ‫נישואין חגגנו בנסיעה לחו\"ל‪ .‬בגיל חמישים יצאתי לטרק האתגרי ביותר בנפאל‪ ,‬המכונה‬ ‫\"אראונד אנאפורנה\" (מסביב לאנאפורנה); ולרגל יום הולדתי השישים טיילתי חודש‬ ‫מרתק בקראוון באלסקה‪ ,‬יחד עם דורון‪ ,‬חבר ילדות מבת גלים‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪148‬‬

‫תמי‬ ‫מדרום אפריקה לבית חרות‬ ‫נולדתי בבית חרות למשפחה ממוצא רוסי‪ .‬הוריי‪ ,‬ציונים נלהבים‪,‬‬ ‫עלו בשנת ‪ 1952‬מדרום אפריקה‪ .‬הם דיברו בבית אנגלית ואני‬ ‫השבתי להם בעברית‪ .‬אבי ראובן גודמן היה מסורתי בצעירותו‬ ‫והדריך בתנועת \"הבונים\"‪ .‬הוא התרשם מישראל בביקורו כאן‬ ‫ושכנע את הוריו לעלות‪ .‬אחיו נשארו לגור בדרום אפריקה וגם‬ ‫הוריה של אמי ציונה נשארו שם לנהל את מפעל הג'ינס‪ ,‬העסק‬ ‫המשפחתי המצליח‪ .‬בכל שנה הזמינו אותנו הסבים לבקר‬ ‫בדרום אפריקה‪ ,‬ובזכות הביקורים הקבועים נשמר במשפחה המורחבת קשר קרוב וחם‪.‬‬ ‫משפחתי חיה בנוחות בזכות תמיכת הסבים מדרום אפריקה‪ .‬ברשותנו הייתה המכונית‬ ‫הראשונה במושב השיתופי בית חרות‪ .‬במשק העזר שבחצר ביתנו גידלנו תרנגולי הודו‪,‬‬ ‫ברווזים‪ ,‬תוכים‪ ,‬כלבים וחתולים‪ .‬עם תום תקופת האפרטהייד היגרו הדודים שלי‬ ‫ללונדון‪ ,‬לארצות הברית ואחד מהם עלה ארצה‪.‬‬ ‫בגיל חמישים נפרדו הוריי והתגרשו‪ ,‬כל אחד מהם נישא בשנית‪ .‬לאחר הגירושים‬ ‫פקדה אותנו טרגדיה‪ ,‬איבדנו את אחותי ליאור בת הארבע־עשרה בתאונת דרכים‪ .‬בדרכה‬ ‫לרקוד במועדון הים התיכון באילת‪ ,‬עלתה ליאור על טרמפ וגורלה נחרץ‪ .‬הנהג היה שיכור‬ ‫והתנגש חזיתית בכלי רכב שבא מטאבה‪ .‬ארבעה נוסעים נהרגו במקום‪ .‬טיילתי באותה‬ ‫עת באיטליה עם חברה ומירי אחותי טיילה אז בארצות הברית‪.‬‬ ‫עד היום אני מחוברת לאחיי מירי ודודי בקשר אמיץ‪.‬‬‫‪149‬‬ ‫משפחת מויסה חוגגת בחתונת מאיר ותמי‪ .‬עומדים‪ :‬יענקלה‪ ,‬פויקה‪ ,‬צביה‪ ,‬אורית‪,‬‬ ‫מאיר‪ ,‬פנחס‪ ,‬תמי‪ ,‬שלמה ופרידה‪ .‬כורעים‪ :‬עליזה‪ ,‬מנדי‪ ,‬לזר‪ ,‬ניבה וסנדו‪.‬‬ ‫מנדי‬

‫מאיר ותמי‬ ‫חינוך וטיפוח‬‫תמי למדה הוראה בסמינר‪ ,‬וכשהכרנו כבר הייתה גננת מוסמכת‪.‬‬‫בחמש־עשרה השנים שבהן גרנו ברמת אביב עבדה תמי בגני‬‫ילדים בתל אביב‪ ,‬ומאז שעברנו לבית חרות היא גננת מצליחה‪,‬‬‫אהובה וידועה באזור עמק חפר ובית יצחק‪ .‬תמי מציבה‬‫סטנדרט גבוה וקשה לעמוד בקצב שלה‪ :‬היא לא נחה לרגע‪,‬‬‫יומה עמוס וגדוש בפעילויות‪ ,‬לפעמים רק בשתים־עשרה בלילה‬‫מתפנה לעיסוקיה הביתיים והאישיים‪ .‬היא משלבת בתבונה בין‬‫סבא מנדי עם מתן‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪150‬‬