moise family book 30_7

‫שלושת ילדיי מסבים לי אושר וגאווה‪ .‬אופיר הבן הבכור שירת בצנחנים‪ .‬הוא חי בהוד‬‫השרון‪ ,‬נשוי לאורית ל ֵבית נאה ואב להילה ועמיחי‪ .‬למד צילום וקולנוע בבית ברל ועובד‬‫כצלם ב\"ערוץ ‪ .\"10‬אופיר קשור לארץ ולנופיה‪ ,‬מרבה לטייל בה ולצלם בכישרון‪ .‬הוא‬‫חובב ספורט אתגרי‪ :‬סנפלינג ותעופה‪ ,‬ובטיול בדרום אמריקה כבש את המקומות‬‫המסוכנים ביותר‪ .‬לכבוד יום הולדתי השישים וחמש העניקו לי ילדיי מתנה מיוחדת‪:‬‬‫טיסה בבקאי‪ ,‬טרקטורון מעופף‪ .‬רק בשיא הטיסה קלטתי שאופיר בני הוא הטייס‪ .‬לא‬ ‫ידעתי שעבר קורס להטסת הבקאי‪ ,‬ולא זיהיתי אותו מתחת לקסדה שחבש‪.‬‬ ‫אופיר במדי הצנחנים‬ ‫אופיר מצלם עבור ערוץ ‪10‬‬‫רבקה־רטה ‪251‬‬

‫יענקלה ואופיר על הבקאי‬‫משפחת רותם‪ :‬אורית‪ ,‬אופיר‪ ,‬הילה ועמיחי‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪252‬‬

‫כרמית צעירה מאופיר בעשר שנים‪ .‬היא נולדה כשחזרנו מן השליחות באיטליה‪ .‬גם היא‬ ‫ככולנו אוהבת לטייל‪ .‬בתיכון הייתה פעילה חברתית במועצת הנוער‪ ,‬ובצבא הדריכה‬ ‫טיולים בהר גילה‪ ,‬התמחתה בירושלים ונשבתה בקסמי הדרום‪ .‬טיילה שנה וחצי במזרח‬ ‫הרחוק‪ ,‬באוסטרליה ובניו זילנד‪ ,‬שחתה עם כרישים‪ ,‬צנחה ועופפה‪ .‬כאחיה‪ ,‬גם היא‬ ‫חובבת ספורט אתגרי‪ ,‬סנפלינג ובנג'י‪ .‬כששבה ממסעותיה הדריכה בחברת הטיולים‬ ‫שניהלתי ולמדה מזרחנות במכללת \"אריאל\"‪ .‬כרמית התחתנה עם דניאל קוזקוביץ‪,‬‬ ‫בשנת ‪ 2012‬נולד בנם ליאור ובשנת ‪ – 2014‬בתם ליה‪ .‬הם עברו לקיבוץ‪ ,‬השתלבו בעבודה‬ ‫והתערו בחיי הקיבוץ‪ .‬דניאל עבר מבחנים ומיונים והתקבל לתפקיד הקניין של המפעל‪,‬‬ ‫וכרמית אחראית על המשלוחים של המפעל לכל רחבי העולם‪ ,‬וזוכה להערכה רבה‪.‬‬ ‫כרמית ודניאל קוזקוביץ וילדיהם ליאור וליה‬‫רבקה־רטה ‪253‬‬

‫שירּתי ב\"צנחנים\"‪ ,‬כך גם אחי זיס ובני אופיר‪ .‬בתי הצעירה דגנית הייתה מש\"קית ת\"ש‬‫(תנאי שירות) ביהודה ושומרון וקצינת ת\"ש ברצועת עזה באוגדה‪ ,‬לפני הפינוי‪ .‬מעולם‬ ‫לא אמרתי לאיש מהם \"התגייסו לצנחנים\" או \"צאו לקצונה\"‪ .‬לא היה בכך צורך‪.‬‬‫אהבתה של דגנית לילדים ולחינוך הובילה אותה ללימודי חינוך מיוחד בסמינר‬‫הקיבוצים בתל אביב‪ .‬היא הצטיינה בלימודיה‪ ,‬והמשיכה לתואר שני בחינוך אוטיסטים‬‫באוניברסיטת בר אילן‪ .‬דגנית עשתה את ההתמחות בחיפה‪ ,‬המשיכה לאיילת השחר‬‫וכיום עובדת בבתי ספר ברחובות‪ ,‬מדריכה את הסייעות ואת המשלבות של ילדים‬‫אוטיסטים בבתי ספר רגילים‪ ,‬ומטפלת בילד ובמשפחתו‪ .‬היא נשואה לאילן וינוגרד‬ ‫ולהם תאומים‪ :‬עידו ואיתמר‪.‬‬‫דגנית במדים‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪254‬‬

‫חתונת דגנית ואילן‪ .‬מימין‪ :‬דניאל‪ ,‬ליאור‪ ,‬כרמית‪ ,‬אילן‪ ,‬דגנית‪ ,‬אופיר‪ ,‬אורית הילה‪ ,‬תמר ויענקלה‬ ‫עידו ואיתמר וינוגרד‬‫רבקה־רטה ‪255‬‬

‫בטיול בחו\"ל‬‫כשמלאו לי שישים ושמונה‪ ,‬הפתיעו בני המשפחה בארוחה בדגניה‪ ,‬ומשם שכנעו אותי‬‫להמשיך לעין גדי‪ ,‬תמהתי אבל הסכמתי‪ .‬דגנית ואופיר חיכו לנו שם וטיילנו כולנו יחד‬‫בנחל דוד‪ .‬רק בערב גילו לי שהזמינו צימר ללילה ליד עין יהב ואחר כך חדר במלון באילת‬‫לשלושה לילות‪ .‬רעייתי וילדיי ארגנו את המבצע ה\"מתגלגל\" בחשאיות מוחלטת‪ .‬כך‬‫קרה שבבוקר נסעתי לטבריה לסידורים‪ ,‬וחזרתי הביתה רק אחרי ארבעה ימים וטיול‬‫נהדר‪ .‬למזכרת קיבלתי אלבום מעוצב ובו אוסף של רגעים יקרים לאורך ‪ 68‬שנות חיי‬ ‫הראשונות‪.‬‬‫משפחות רותם ובארי‪ .‬ברעם‪2004 ,‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪256‬‬

‫תמר ויענקלה‬‫רבקה־רטה ‪257‬‬

‫שלמה זיסמן‬ ‫לרקוד‪-‬לרקוד‪ ,‬עוד ועוד‬‫גדלתי בחיק משפחה חמה ואוהבת‪ .‬בזיכרוני הראשון אני בן‬‫שלוש‪ ,‬משחק עם אריקה בת השכנים במקום הבילוי המועדף‬‫על כולנו – חוף הים‪ .‬עד כיתה ה' למדתי בבית הספר הדתי‬‫\"מוריה\"‪ ,‬ממנו עברתי לבית ספר חילוני במרכז העיר‪ ,‬וכבוגר‬‫כיתה ח' הפסקתי ללמוד ויצאתי לשוק העבודה‪ .‬עבדתי כמה‬‫חודשים במעבדת שיניים ואחר כך עברתי לריפוד מכוניות‪.‬‬ ‫בחופשות נסעתי לירושלים ועזרתי לפסקו בן דודי בעבודתו‪.‬‬ ‫יענקלה ושלמה עם הוריהם‪1952 ,‬‬‫כשמלאו לי חמש־עשרה שמעתי על להקת המחול בבית \"הנוער העובד\" בחיפה‪,‬‬‫והצטרפתי לשורותיה‪ .‬הוריי עודדו אותי להמשיך‪ ,‬ורקדתי כמעט בכל יום‪ :‬בחוג ב\"בית‬‫הגפן\" וב\"בית רוטשילד\" בכרמל וב\"בית כץ\" בקריית ביאליק‪ .‬הכוריאוגרף אבי דגול‬‫הדריך אותנו מראשית ימי הלהקה‪ .‬בשבתות ערכנו חזרות‪ ,‬במיוחד לקראת הופעה‬‫חגיגית או \"מצעד המחולות\"‪ ,‬אירוע עממי שהתקיים בכל שנה לאורך רחוב הרצל‪ .‬תושבי‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪258‬‬

‫חיפה באו בהמוניהם לצפות בלהקות המחול של בתי הספר‪ ,‬של הקיבוצים והמושבים‪,‬‬ ‫של כל העדות‪ :‬יהודים‪ ,‬דרוזים‪ ,‬ערבים וצ'רקסים‪ .‬כל להקה בלטה בתלבושות ססגוניות‪,‬‬ ‫בצבעים שייחדו אותה והמחזה היה מרהיב‪.‬‬ ‫רקדתי שנים אחדות ב\"להקת ההסתדרות\" וב\"להקת הנוער העובד\" בחיפה‪,‬‬ ‫ובעקבותיי הצטרף גם זיס לרוקדים בלהקה‪ .‬רקדנו בכל הארץ‪ :‬הופענו בערים‪,‬‬ ‫במושבים ובקיבוצים‪ ,‬ויצרנו חברה מגובשת‪ .‬היינו אחת הלהקות הטובות ביותר בארץ‬ ‫ובין הראשונות שייצגו את המדינה בחוץ לארץ‪ ,‬ב־‪ 1969‬וב־‪ .1970‬הופענו בפני קהילות‬ ‫יהודיות בגרמניה‪ ,‬באוסטריה‪ ,‬באיטליה ובהולנד‪.‬‬ ‫במלאות שלושים שנה ללהקת \"הנוער העובד\" בחיפה‪ ,‬באו כל להקות האזור לכבדנו‪.‬‬ ‫כשבגרנו נהגנו להיפגש בביתו של אבי דגול ברמת ישי פעם בכמה שנים‪ ,‬וכשפרש‬ ‫לפנסיה הפתענו אותו במחווה מיוחדת – הגענו יותר ממאה חברי הלהקה לדורותיה‬ ‫ורקדנו דבקות‪ .‬עד היום אני בקשר עם חבריי מהלהקה ואנו נפגשים בכל שנה בפסטיבל‬ ‫המחולות בכרמיאל‪.‬‬ ‫ערב גיוסי לצה\"ל הוצאתי רישיון נהיגה‪ .‬שירּתי בחיל הים בתפקיד נהג מפקד הבסיס‬ ‫וסיפקתי ציוד לכלי השיט‪ .‬הבסיס שכן סמוך לביתם של מנדי ופויקה‪ ,‬ומדי פעם ביקרתי‬ ‫אותם‪ ,‬רכוב על אופניים‪ .‬עם השחרור הציע לי אחד הספקים שהכרתי משירותי בצבא‪,‬‬ ‫לעבוד בתל אביב‪ ,‬במפעל \"חגור\" לחגורות הצלה ופריטים אחרים שייצר לחיל הים‪.‬‬ ‫אמנם עבדתי כמנהל עבודה כבר בתחילת חיי האזרחיים‪ ,‬אבל חשתי בודד‪ ,‬והחלטתי‬ ‫לחזור הביתה‪ .‬נהגתי על משאית וכשהוצאתי רישיון לאוטובוס‪ ,‬התקבלתי לרפא\"ל כנהג‬ ‫אוטובוס‪ ,‬אמבולנס או משאית – לפי הצורך‪ .‬מפעם לפעם התנדבתי במגן דוד אדום‪.‬‬ ‫כיום אני עובד בחברת ההסעות \"שחר\"‪ .‬כל חיי חשתי צורך להיות בתנועה מתמדת‬ ‫והנהיגה מסבה לי נחת ותחושת חירות‪.‬‬‫רבקה־רטה ‪259‬‬

‫צביה‬‫כשפגשתי את שלמה לראשונה היה זה במשרד בחיפה שבו‬‫עבדתי ככתבנית‪ ,‬עבודה נוחה לסטודנטית‪ .‬שלמה התעניין‬‫בהדפסת חוברות‪ ,‬וכבר בשיחה זו גילינו שיש לנו מכרים‬‫משותפים מההרקדות‪ .‬כמו כולם סביבי באותם ימים‪ ,‬גם‬‫אני הייתי בוגרת תנועת נוער בקריות‪ ,‬וכשנודע לשלמה שאני‬‫רוקדת‪ ,‬אורו עיניו‪ .‬הכרנו מעט לפני יום העצמאות‪ ,‬ובערב החג‬‫בילינו יחד‪ .‬צעירים בגילנו בילו אז בהרקדות ובמסיבות ליל‬‫שבת באוניברסיטת חיפה‪ ,‬שאליה הגענו בהסעות המאורגנות של הסטודנטים‪ .‬רקדנו‬ ‫ריקודים סלוניים וריקודי עם‪ ,‬צפינו בסרטים ובהופעות‪.‬‬‫הוריי‪ ,‬בנימין וחיה וילנר‪ ,‬עלו ארצה ב־‪ ,1948‬שניהם היו דוברי עברית ויידיש‪ ,‬ילידי‬‫פולין ממשפחות יהודיות משכילות‪ .‬בזמן מלחמת העולם השנייה הם ברחו לרוסיה‬‫וחייהם ניצלו‪ .‬כמעט כל בני משפחתו של אבי נספו בשואה‪ ,‬ומכל בני משפחתה נותרה‬‫אמי בחיים עם אחות אחת בלבד‪ .‬אחותי ציפי נולדה בגרמניה‪ ,‬בדרך ארצה‪ ,‬ואני נולדתי‬‫בארץ – צברית א ִמתית‪ .‬במלחמת המפרץ הביטה בי אמי והחלה לומר‪\" :‬מה את פוחדת‬‫מהסקאדים? אני רצתי בשעה שירו עלינו וקפצתי מעל שוחות‪ \"...‬ושוב השתתקה‪,‬‬ ‫כהרגלה‪ .‬הוריי לא דיברו על השואה‪ .‬הם עטפו אותי ואת אחותי בחום ובאהבה‪.‬‬‫כשסיימתי את לימודיי בתיכון ומלאו לי שמונה־עשרה‪ ,‬התגייסתי לצבא‪ .‬לצערי הרב‪,‬‬ ‫בתחילת השירות הצבאי אבי היקר נפטר‪.‬‬‫לאחר השחרור למדתי מקרא ומדע המדינה באוניברסיטת חיפה‪ ,‬ובתום לימודי‬‫התואר הראשון עבדתי ברפא\"ל כאחראית כוח אדם‪ .‬אחרי כמה שנים פניתי להוראה‬ ‫ועבדתי כמורה בחטיבת הביניים עד שיצאתי לגמלאות‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪260‬‬

‫צביה ושלמה‬ ‫איחודן של משפחות זיסמן ווילנר‬ ‫החתונה של צביה ושלי ב־‪ 26‬בינואר ‪ 1972‬באולמי \"נועם\" בחיפה‪,‬‬ ‫הייתה אירוע מיוחד ושמח בעיקר בזכות הופעתם של חברי‬ ‫הלהקה שלי בריקודים חסידיים‪ .‬המוזיקה‪ ,‬הקצב‪ ,‬התלבושות‬ ‫ותנועות הריקוד הלהיבו את האורחים‪ .‬לאחר שנישאנו צביה‬ ‫רקדה אתי בקריות‪ ,‬והשתתפנו פעם בחודש במרתון ריקודים‬ ‫בימי שישי באולם \"נעמן\"‪ .‬היינו חוזרים הביתה לפנות בוקר‪,‬‬ ‫מותשים אך מרוצים ונרגשים‪ .‬נהגנו לנסוע לפסטיבלי מחול‪ ,‬כך‬ ‫הכרנו אנשים רבים וצברנו חוויות נפלאות‪.‬‬ ‫צביה ושלמה ביום כלולותיהם‬‫רבקה־רטה ‪261‬‬

‫מימין‪ :‬שמעון‪ ,‬רטה‪ ,‬שלמה‪ ,‬צביה ואמּה חיה‬‫ההורים‪ ,‬הבנים והכלות‪26.1.1972 .‬‬ ‫עומדים מימין‪ :‬סמי‪ ,‬שמעון‪ ,‬מאיר‪ ,‬לזר‪ ,‬שרלוטה‪ ,‬צביה‪ ,‬שלמה‪ ,‬ג'ינה‪ ,‬רטה‪ ,‬עליזה‬ ‫ומנדי‪ .‬יושבים מימין‪ :‬פסקו‪ ,‬ויוי‪ ,‬לוצה (בת דודה)‪ ,‬סאלי‪ ,‬לוצה (בת דודה‪ ,‬אחות של‬ ‫שרינה) ורוזה ברכר‬‫עומדים מימין‪ :‬פסקו‪ ,‬ריקו‪ ,‬רטה‪ ,‬מנדי‪ ,‬שמעון‪ ,‬מאיר‪ ,‬עליזה‪ ,‬שרלוטה‪ ,‬עדה‪ ,‬פרידה‪ ,‬סמי‪ ,‬לזר‪ ,‬ג'ינה‪ ,‬לונצו‪ ,‬שרינה‪ ,‬לוצה‪ ,‬סנדו‪ ,‬יענקלה ותמר‬ ‫יושבים‪ :‬שלמה‪ ,‬צביה‪ ,‬קרול‪ ,‬ויוי ואורית‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪262‬‬

‫ברבות השנים הפסקתי לרקוד‪ .‬שלמה המשיך שנים אחריי‪.‬‬ ‫בעיות רפואיות ברגל גרמו לו להפסיק לרקוד בשנים האחרונות‪,‬‬ ‫והריקוד חסר לו כמו אוויר לנשימה‪.‬‬ ‫בראשית חיינו המשותפים גרנו בקריית ביאליק‪ .‬אורית‬ ‫נולדה בבית החולים \"רמב\"ם\" בחיפה‪ ,‬שבוע לפני מלחמת יום‬ ‫כיפור‪ ,‬ובשבוע הראשון לחייה ראתה את העולם מבעד לחלונות‬ ‫האינקובטור‪ .‬שלמה גויס למילואים והוצאתי אותה לבד מבית‬ ‫החולים ביום שפרצה המלחמה‪ .‬זיס גיסי הגיע לבקר אותנו במקלט אצל אמי בקריית‬ ‫חיים‪ ,‬רטה ושמעון באו מפעם לפעם לראות את התינוקת ושלמה יצא לשתיים או לשלוש‬ ‫חופשות עד ששוחרר כשמלאו לאורית ארבעה חודשים וחצי‪ .‬לכולם היה קשה לנוע‬ ‫בדרכים‪ ,‬התחבורה הציבורית הייתה דלילה מאוד‪ .‬ארבע שנים לאחר מכן‪ ,‬בעת \"מבצע‬ ‫ליטני\"‪ ,‬ילדתי את ניבה בבית החולים \"רוטשילד\" בחיפה‪ .‬גם אז גויס שלמה‪ .‬הוא היה‬ ‫מסופח ליחידת שירות סדיר בבית הספר למ\"כים‪.‬‬ ‫בתקופת ילדותן של הבנות נהגנו לבלות שבתות אצל אמי ואצל הוריו של שלמה לסירוגין‪.‬‬ ‫לפעמים נעזרתי ברטה‪ ,‬היא תמיד נרתמה ובאה לתת כתף כשביקשתי‪ .‬משפחת מויסה‬ ‫המורחבת היא משפחה חמה‪ ,‬שופעת נתינה ועזרה הדדית‪ .‬כשעברנו דירה נעזרנו בקרן‬ ‫הסיוע המשפחתית‪ ,‬לצורך הלוואה‪ .‬אנחנו מתארחים בקיבוץ ברעם לעתים די קרובות‪ ,‬עם‬ ‫הילדים ועם הנכדים‪ .‬בנותינו קשורות למשפחה‪ ,‬ומשתתפות בשמחה בכל אירוע ומפגש‪.‬‬ ‫בעבר‪ ,‬כשהיינו באים לביקור בקיבוץ ברעם‪ ,‬ניסו המזכירות‬ ‫לשכנע אותי‪\" :‬שלמה‪ ,‬יש דירה פנויה מתחת לזיס‪ ,‬מתי‬ ‫אתה בא?\" – \"שני אחיי כאן‪ ,‬אתם רוצים גם את השלישי?\"‬ ‫הסתפקתי בביקורים‪ .‬לפעמים שיחקנו כדורעף שלושתנו מול‬ ‫הקיבוץ‪\" :‬הפועל רומניה\" מול \"הפועל ברעם\"‪.‬‬ ‫הילדות גדלו ובגרו‪ ,‬ובשנת ‪ 1998‬עברנו לנהרייה‪.‬‬ ‫אורית סיימה תואר שני בהצטיינות בגיאוגרפיה‪ .‬היא טיפלה‬ ‫במסירות ובאהבה באמּה של צביה‪ ,‬ומאז שסבתה נפטרה מנהלת אורית מועדון קשישים‪,‬‬ ‫מטפלת בהם בחום ובאהבה ומסייעת בכל הדרוש‪ .‬בן זוגה שרון עובד במפעל \"ישקר\"‪.‬‬ ‫בנם ירדן נולד בשנת ‪ 2005‬ובשנת ‪ 2015‬נולדה בתם שנקראת רוני־חיה על שם אמה של‬ ‫צביה‪.‬‬ ‫ניבה סיימה תואר ראשון בהצטיינות יתרה בסוציולוגיה ובמשאבי אנוש‪ .‬היא עובדת‬ ‫במשרד כוח אדם‪ .‬בן זוגה רן רואה חשבון‪ .‬בנם נעם נולד בשנת ‪ 2009‬ובתם מעיין נולדה‬ ‫בשנת ‪ .2013‬בנותינו גרות לידנו בנהרייה‪ ,‬הקשר עמן ועם הנכדים יום־יומי‪ .‬אנו סבים‬ ‫במשרה מלאה‪ ,‬עוזרים ומעורבים‪ .‬אם חולף יום בלי שאראה את נכדיי‪ ,‬לבי נמלא‬ ‫געגועים‪.‬‬ ‫בני הדודים שלי מכנים אותי \"הבחור הטוב\" ואומרים עליי שאני הדבק של המשפחה‪,‬‬ ‫כאמי לפניי‪ .‬אני אוהב לשמור על קשר‪ ,‬ולעתים קרובות משוחח בטלפון עם בני דודים‬ ‫קרובים ורחוקים‪ ,‬דורש בשלומם ומעדכן את בני המשפחה האחרים‪.‬‬‫רבקה־רטה ‪263‬‬

‫אורית‪ ,‬צביה‪ ,‬שלמה וניבה‪2013 .‬‬‫אורית ושרון גולני עם ילדיהם ירדן ורוני‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪264‬‬

‫ניבה ורן מנדלאו עם ילדיהם נעם ומעיין‬ ‫זיס‪ ,‬פויקה‪ ,‬מרים‪ ,‬מתי‪ ,‬לוצי‪ ,‬יהודית‪ ,‬מירי‪ ,‬כרמית‪ ,‬מנדי‪ ,‬תמר‪ ,‬צביה‪ ,‬אורית‪ ,‬שרון‪ ,‬מאיר‪ ,‬שלמה ופנחס‪ .‬במסיבת הבת של רוני‪2015 .‬‬‫רבקה־רטה ‪265‬‬

‫רן‪ ,‬שלמה‪ ,‬עליזה‪ ,‬שושנה‪ ,‬זיס‪ ,‬קרול‪ ,‬אורית עם מעיין‪ ,‬מרים‪ ,‬מתי‪ ,‬פנחס‪ ,‬פויקה‪ ,‬מנדי‪ ,‬מאיר‪ ,‬ניבה וצביה‪ .‬במסיבת הבת של מעיין‪2013 .‬‬‫יענקלה‪ ,‬שלמה וזיס‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪266‬‬

‫אהרון זיסמן (זיס)‬ ‫מחסור ושפע‬ ‫מעולם לא זכינו לחיי שפע‪ ,‬ומילדות תכננו איך נרוויח כסף‪ .‬יש‬ ‫ואירועים מיוחדים או טיולי בית ספר ותנועה נמנעו מאתנו‪,‬‬ ‫הואיל ולא יכולנו לשלם בעבורם‪ .‬לא היו אז קרנות סיוע‬ ‫למשפחות נזקקות כשלנו‪ ,‬והתביישנו לבקש עזרה ולחשוף את‬ ‫מצוקתנו הכלכלית‪ .‬כשסיימתי את בית הספר היסודי התחלתי‬ ‫ללמוד בתיכון \"אורט\"‪ ,‬אבל לא התמדתי בלימודיי ונשרתי‪.‬‬ ‫בדיעבד‪ ,‬אני מניח שהדיסלקציה שלי‪ ,‬שלא אובחנה אז‪ ,‬היא‬ ‫שהכריעה את הכף‪ .‬מגיל חמש־עשרה ועד לגיוס עבדתי שלוש שנים במסגרות ובחשמלאות‬ ‫רכב‪ ,‬ולמדתי את המקצוע תוך כדי עבודה‪ .‬הנחתי גאה את משכורתי הראשונה על שולחן‬ ‫ביתנו וזכיתי לשבחים מהוריי‪ .‬כל סכום‪ ,‬ולו הקטן ביותר‪ ,‬סייע לרווחתנו‪.‬‬ ‫את שעות הפנאי הקדשתי לפעילות התנועה ולריקודי עם‪.‬‬ ‫מגיל חמש־עשרה עד שמלאו לי עשרים היו ריקודי העם חלק חשוב בהוויה הישראלית‬ ‫שלי‪ .‬אחי הרקדן ידע להתלבש היטב‪ ,‬והיה מלך הבילויים‪ ,‬אבל בילויים עם ערך‪ ,‬עם‬ ‫תרבות‪ .‬הופעות הלהקה בחוץ לארץ התקיימו בתקופת חגי תשרי‪ ,‬ושנינו היינו היחידים‬ ‫שצמו ביום כיפור‪ .‬זו הייתה הפעם האחרונה בחיי שצמתי‪ ,‬לאחר מכן התרחקתי מן הדת‪.‬‬ ‫שלמה וצביה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬מקפידים לשמור על כשרות ועל צביון מסורתי בביתם עד‬ ‫היום‪ .‬בחגים שלמה מתפלל בבית הכנסת‪ .‬היה לי הכבוד והעונג להתארח בביתם הנעים‬ ‫בשבת חתן של בתם ניבה‪ ,‬התלוויתי לשלמה לבית הכנסת ונהניתי מהחוויה שהחזירה‬ ‫אותי לזיכרונות משנות ילדותי‪ ,‬עם אבא‪.‬‬ ‫אחי הבכור יענקלה שימש לי מודל לחיקוי במסלול הפעילות החברתית שלו בתנועת‬ ‫\"השומר הצעיר\"‪ .‬הגם שהצטרפתי כחניך ל\"נוער העובד והלומד\"‪ ,‬אורח חייו השפיע‬ ‫השפעה מכרעת על חיי והתוויתי לי דרך כשלו – ניתבתי את עצמי מתנועת הנוער לשירות‬ ‫צבאי בנח\"ל ולקיבוץ‪ .‬הוכשרתי להדריך בתנועה‪ ,‬שלב שחיזק אותי‪ ,‬העצים והעשיר את‬ ‫חיי‪ .‬חברת הנעורים תרמה לבחירותיי‪.‬‬ ‫שיתפתי את הוריי בחלום לחיות בקיבוץ אבל מעולם לא דיברתי ִאתם על שירות קרבי‪.‬‬ ‫שלוש שנים חלפו ממלחמת ששת הימים וישראל עמדה בעיצומה של מלחמת התשה‪.‬‬ ‫ישבתי עם החבר'ה על ספסל בטיילת בת גלים ודיברנו על המלחמה‪ ,‬על תכניותינו לתרום‬ ‫את חלקנו ולהילחם‪ .‬השירות הצבאי היה מובן מאליו‪ ,‬השאלה שעמדה במרכז הדיון‪:‬‬ ‫\"מה נעשה בצבא?\"‬ ‫אמנם עברתי את כל מסכת הפעילויות ב\"נוער העובד והלומד\"‪ ,‬אולם בגיל שמונה־‬ ‫עשרה עברתי ל\"שומר הצעיר\"‪\" .‬סמל בוגרים\" ניתן אז במעמד המכונן שבו הצהירו‬‫רבקה־רטה ‪267‬‬

‫אחדים מהחברים שברצונם להמשיך להתיישבות בקיבוץ ולהגשים את חזון התנועה‪.‬‬‫אחרים לא בחרו כמונו במסלול הנח\"ל‪ ,‬כי לא רצו לחיות בקיבוץ‪ .‬למרבה האבסורד‪,‬‬‫דווקא צעירים שענדו את סמל הבוגרים עזבו בשלב די מוקדם את הקיבוץ‪ ,‬ואילו אני‬‫– שלא נזקף לזכותי די ותק ב\"שומר הצעיר\" כדי לענוד את סמל הבוגרים של התנועה –‬ ‫נותרתי קיבוצניק עד עצם היום הזה‪.‬‬‫בשלהי ‪ ,1968‬בשעה שבית המשפט העליון דן בעתירתו של רב סרן בנימין שליט‪,‬‬‫התעוררה מחדש סערה סביב השאלה \"מיהו יהודי?\" הקצין‪ ,‬שנישא לאישה לא יהודייה‪,‬‬‫דרש שמשרד הפנים ירשום את ילדיו כיהודים‪ .‬סוגיית \"מיהו יהודי\" חוללה משבר כבר‬‫בשנת ‪ 1958‬כשהנושא הובא לדיון פומבי בכנסת ובעיתונות ועתה התלקח מחדש‪\" .‬חבר'ה‪,‬‬‫בואו נעלה על אוטובוס לירושלים ונפגין מול הכנסת‪ \",‬הציע אחד מחבריי‪ .‬זו הייתה‬‫תקופת הפורענות שלי ויצאתי זועם להפגנה בלי לדעת על מה בדיוק אני מפגין‪ .‬קפצתי‬‫על גדרות הכנסת‪ ,‬חטפתי מכות משוטרים רכובים על סוסים‪ ,‬ורק בדיעבד הבנתי על מה‬‫ניטש הקרב‪ .‬תפיסת העולם שלי‪ ,‬הסוציאליסטית־הומניסטית‪ ,‬החלה להתגבש בהפגנה‬‫ההיא‪ .‬למדתי לקבל כל אדם כמו שהוא‪ .‬אגב‪ ,‬המקרה של בנימין שליט גרם בסופו של‬‫דבר לשינוי בחוק השבות‪ .‬אמנם גדלתי בבית דתי והנחתי תפילין בשנת בר המצווה‪ ,‬אבל‬‫ככל שנקפו השנים‪ ,‬גיבשתי השקפת עולם שונה מזו שספגתי בבית הוריי‪ .‬הריחוק מהדת‬‫נבע מרתיעה מהרבנות‪ .‬היום אני לומד יהדות ונהנה מאוד מיופייה‪ ,‬מתרבותה ומערכיה‪.‬‬ ‫הגרעין‬‫בשנת ‪ 1969‬נפל אחד מחברינו על גדות התעלה‪ ,‬ומצאנו עצמנו במבוכה גדולה‪ .‬המומים‬‫ומשותקים לא השתפנו בהלוויה‪ ,‬התקבצנו בכניסה לביתו‪ .‬באחד מימי השבעה ירדה‬‫אלינו אמו וביקשה שנעלה לדירתם‪ .‬בשלושים כבר הגענו לבית העלמין‪ .‬הסרט \"בלוז‬‫לחופש הגדול\" שיצא שנים לאחר מכן‪ ,‬החזיר אותי לתקופה הזאת בחיי‪ .‬ישבתי פעור פה‬‫ומרותק למסך‪ ,‬ששיקף לי את שעבר עליי ועל חבריי‪ .‬לצערי הרב‪ ,‬זו לא הייתה האבדה‬‫האחרונה‪ ,‬חברים נוספים נפלו בעת שירותם הצבאי ובמלחמת יום כיפור‪ .‬במסגרת‬‫מסלול הנח\"ל שירּתי בצנחנים והגעתי למקומות נידחים על מפת הארץ‪ .‬ניסיתי להסביר‬ ‫להוריי היכן נמצאים חבלי ארץ שהם לא שמעו עליהם קודם לכן‪ ,‬כמו הערבה‪.‬‬‫כשמלאו לי שבע־עשרה נפרדתי מהוריי‪ ,‬עזבתי את הבית ויצאתי לגרעין הנח\"ל בקיבוץ‬‫גזר‪ .‬הוריי נפרדו ממני בחיבוק וקיבלו את לכתי כמובנת מאליה‪ ,‬הלוא גם יענקלה בקיבוץ‬‫והכול בסדר אתו‪ ,‬יש שם מה לאכול והוא שרד‪ ,‬אחי פילס לי את הדרך‪ .‬נזכרתי ביום שבו‬‫הוא עלה על המשאית בתחנה המרכזית בחיפה‪ ,‬בדרכו לקיבוץ‪ .‬אז נפרדה ממנו אימא‬‫בדמעות‪ ,‬כיוון שהוריי התנגדו ליציאתו לקיבוץ והוא המרה את פיהם‪ .‬עוד בטרם גויס‬‫לצנחנים שררה בבית אווירת נכאים‪ .‬על חוסר הוודאות נוסף הריחוק הפיזי ש ִהקשה על‬ ‫הוריי‪ :‬כדי לבקרו בקיבוץ נדרשנו לנסיעה של ארבע שעות באוטובוס‪.‬‬‫מקיבוץ גזר התגלגלתי לקיבוץ אלומות‪ ,‬אחר כך הגעתי עם בני הגרעין לסאסא‪ ,‬ואנו‬‫שבעים בחורים ובחורות‪ .‬עד מהרה גילינו ששמונה מאתנו בגרעין הגדול הזה – שמם‬‫\"אהרון\"‪ .‬לאחד קראנו רוני‪ ,‬לשני רוניק‪ ,‬לשלישי אהרל'ה‪ ,‬ובאהרון הרביעי כבר התחלנו‬‫להשתמש בשמות המשפחה‪ ,‬כנהוג בצבא‪ .‬במקום זיסמן קיצרו החבר'ה את שמי לזיס‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪268‬‬

‫ומכאן ואילך הפסקתי להיקרא בשמי אהרון־אליקים‪ .‬הוריי נתנו לי את השם אהרון על‬‫שם אביו של חבר טוב של אבי‪ .‬אגב‪ ,‬החבר היגר לברזיל ובמשך שנים שלח לנו פעם בכמה‬‫חודשים חבילה ובה קפה ברזילאי‪ .‬טקס הקפה שהפך למסורת נפתח בהליכה משותפת‬‫שלנו עם אבא לדואר‪ .‬עם שובנו הביתה קלה אבא את פולי הקפה הירוקים על פרימוס עד‬‫שהשחירו במתקן מסתובב מיוחד לקפה‪ ,‬ולבסוף גרס את הפולים וטחן אותם במכולת‬ ‫השכונתית תמורת מעשר לחנווני‪.‬‬‫זה שנים ארוכות שאיש אינו קורא לי בשם שנתנו לי הוריי‪ ,‬איני טורח להסתובב‬‫לקריאה \"אהרון\"‪ .‬אפילו אמי‪ ,‬שנוכחה בביקוריה בקיבוץ שאיש אינו קורא לי אהרל'ה‪,‬‬ ‫התחילה לקרוא לי זיס‪.‬‬‫בסאסא הכרתי את מרים‪ ,‬בת חברת הנוער‪ .‬התחברנו וכל אחד המשיך למסלול הצבאי‬‫שלו במקום אחר‪ .‬כשהגרעין שלי יצא להיאחזות‪ ,‬הם יצאו לטירונות‪ .‬כשירדנו לדרום‪,‬‬‫הם נקראו לגשור‪ .‬אחר כך מרים שירתה כמפקדת כיתה ב\"מחנה ‪ \"80‬ובאה לבקרני‬‫בהיאחזות הנח\"ל צופר לפני שגויסתי לגדוד ‪ 50‬בחטיבת הצנחנים‪ .‬אני זוכר לטובה‬‫את השנה שעבדתי בחקלאות בערבה בתפקיד מרכז גן‪ ,‬את החום הלוהט תחת השמש‬ ‫הקופחת ואת החצילים שגידלנו לתפארת ואכלנו לשובע‪.‬‬ ‫זיס ומרים‬‫רבקה־רטה ‪269‬‬

‫מרים‬ ‫עצמאות מגיל צעיר‬‫ילדותי הקצרה ברומניה הקומוניסטית הסתיימה בעצב רב‬ ‫ובתקווה גדולה‪.‬‬‫נולדתי בבוקרשט בשנת ‪ ,1953‬בניתוח קיסרי‪ ,‬בת יחידה לרבקה‬‫ולמרקּו אורלייב‪ .‬אבי מרקו גדל במחוז יאשי‪ ,‬בחווה חקלאית‪,‬‬ ‫אחד מתוך חמישה־עשר אחים‪.‬‬‫במשפחה יש המשערים כי בין שורשינו טמון נצר למגורשי ספרד‬‫שהתיישבו בדרום רומניה‪ .‬ואכן‪ ,‬אמי הייתה שחומת עור‪ ,‬בעלת‬‫שיער שחור ארוך וחלק‪ ,‬בהחלט לא יהודייה טיפוסית מקומית‪ .‬לפרנסתה עסקה בתפירת‬‫נדוניות וברקמת קישוטים ומונוגרמות בחוטי משי‪ ,‬ראשי תיבות על מפות‪ ,‬על מצעים ועל‬‫קומבינזונים‪ .‬ממנה ירשתי את האהבה ואת הכישרון למלאכות יד כמו רקמה וסריגה‪.‬‬‫היא הורישה לי יצירתיות‪ ,‬דייקנות ומשיכה למרקמים ולקשת הצבעים‪ .‬אבא עבד כנהג‬ ‫של עיתונאי מערכת \"ויאצה נואסטרה\"‪.‬‬‫ברחוב שלנו גרו שני בנים נוצרים בני גילי‪ ,‬והם היו חבריי‪ ,‬בנים יחידים‪ ,‬כמוני‪ .‬רוב‬‫הזמן טיפסנו על עץ השזיף שבחצר או על עצים אחרים‪ ,‬ושיחקנו תופסת ומחבואים עד‬‫שהחשיך ופנה יום‪ .‬כשהייתי בת שש עברה להתגורר ברחוב שלנו משפחה של צוענים‪.‬‬‫אורח חייהם היה מופלא בעיניי‪ ,‬הם גידלו בחצר כלבים‪ ,‬אפרוחים ותרנגולות‪ ,‬ברווזים‬‫וחזיר‪ .‬הרבה מאוד ילדים שיחקו שם יחד והשתובבו‪ .‬לא ידעתי אם הם אחים‪ ,‬בני דודים‬‫או סתם שכנים‪ ,‬וקינאתי בהם שיש להם עם מי להשתולל ולהמציא מעשי קונדס‪ ,‬שאני‬ ‫לא העזתי כמובן אפילו לחשוב עליהם‪.‬‬‫זכיתי בילדות שמחה‪ .‬בבית הספר זכורים לי כמה ילדים יהודים שלא השתתפו‬‫במשחקים ובריקודים שהתנהלו בחצר בהפסקות‪ ,‬אלא ישבו בצד מתחת לעץ הערמון‪.‬‬‫כולם דיברו עליהם והביטו בהם בעין עקומה‪ ,‬כעל ילדים שונים‪ .‬אני דווקא השתתפתי‬ ‫בריקודים ובמשחקים‪.‬‬‫יום אחד החליף אבא את מקום העבודה ובמקום לנהוג עבור העיתונאי הוא היה לנהג‬‫משאית שהובילה דלק לחוות קטנות מחוץ לבוקרשט‪ .‬בחופשות מהלימודים הייתי‬‫מתלווה לנסיעותיו‪ .‬למרבה השמחה‪ ,‬החוואים נהגו לכבד אותנו בנתח אבטיח עסיסי או‬ ‫בתירס טרי ומתוק ובשאר גידולי המשק‪.‬‬‫אימא ידעה לקרוא עברית וניסתה ללמדני את השפה‪ ,‬ללא הצלחה יתרה‪ .‬בשנת‬‫‪ 1961‬הגניבה לה חברתה – עובדת שגרירות ישראל – עיתונים מישראל מתחת למעיל‪.‬‬‫בעיתונים דווח על משפט אייכמן שהתנהל אז בארץ‪ .‬אימא ניסתה לשתף אותי‪ .‬היא‬ ‫סיפרה לי בהתרגשות גדולה על המשפט והסבירה מי הנאשם‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪270‬‬

‫כשהייתי בת עשר‪ ,‬חלתה אמי רבקה בסרטן הרחם ואושפזה‪ .‬ידעתי שאימא מאושפזת‬ ‫בבית החולים‪ ,‬וביקרתי אותה‪ ,‬אבל הרופאים הרשו לי לראותה רק דרך חלון קטן לשתי‬ ‫דקות כל פעם‪ .‬בארבעת החודשים ההם התגעגעתי אליה מאוד‪ ,‬היא חסרה לי‪ ,‬ולא הבנתי‬ ‫מדוע היא איננה אתנו בבית‪ .‬הידע הרפואי בתחום שאף לאפס‪ ,‬לא היו הטיפולים‬ ‫המוכרים כיום‪ .‬בתום מאבק במחלה היא נפטרה ב־‪ 20‬באפריל ‪( 1963‬כ\"ז ניסן תשכ\"ג)‪.‬‬ ‫לא נהוג היה לשתף ילדים בשיחות על כסף או מוות‪ ,‬אלה היו נושאים שמחוץ לתחום‪,‬‬ ‫טאבו‪ .‬לכן‪ ,‬יום אחד פשוט נעלמה אימא מחיי‪ .‬לא נכחתי בהלווייתה‪ ,‬אבי התקשה לספר‬ ‫לי על מותה‪ ,‬ורק כעבור חודש או חודשיים הרהיב עוז לעשות כן‪ .‬הוא לא הפתיע אותי‬ ‫במה שאמר‪ ,‬כי בעצם הבנתי לבד‪ .‬בחושיי הילדיים חשתי שקרה משהו רע מאוד‪ .‬ראיתי‬ ‫את אבא בוכה‪ ,‬ובכל פעם שמישהו ביקר אצלנו הוא מיהר אל הדלת כדי להקדים לומר‬ ‫לו דבר מה‪ .‬הבנתי שהאורחים התבקשו לא לדבר לידי על אמי‪ .‬לאחר שסיפר לי על‬ ‫האבדן שפקד את ביתנו‪ ,‬אם היינו פוגשים מכר שלו ברחוב‪ ,‬נהג אבי לדחוף אותי קדימה‬ ‫ולהציג אותי בכינוי \"היתומה\"‪ .‬אז עמדתי מבוישת ונכלמת‪ ,‬השפלתי מבט‪.‬‬ ‫הוריי הגישו בקשה לעלות לישראל עוד לפני שנולדתי‪ ,‬מרגע שיכלו להירשם לעלייה‬ ‫כבגירים‪ ,‬בגיל שמונה־עשרה או תשע־עשרה‪ .‬אבל רק חצי שנה לאחר מות אמי‪ ,‬קיבלנו‬ ‫את אשרת העלייה המיוחלת לישראל ובינואר ‪ 1964‬עלינו לארץ‪ .‬בטיסה מבוקרשט‬ ‫לווינה‪ ,‬ולאחר שבוע המשכנו ברכבת לטריאסט‪ .‬בתום שבוע נוסף‪ ,‬קר וסוער‪ ,‬הפלגנו‬ ‫באונייה לנמל חיפה‪.‬‬ ‫השתכנו בבית סבתי בקריית אתא‪ ,‬אבי החל לעבוד ב\"קייזר איילין\" בהרכבת מכוניות‬ ‫סוסיתא‪ ,‬ואני שאפתי להשתלב בארץ במהירות‪ .‬קיוויתי להתערות בה ושאיש לא יבחין‬ ‫בזרותי‪ ,‬השתוקקתי לתקשר בעברית רהוטה ועשירה‪ ,‬לחלום בעברית‪ ,‬להיות ג'ינג'ית‬ ‫במשקפיים‪ .‬לא הכול התגשם‪ .‬הרי\"ש המתגלגלת‪ ,‬למשל‪ ,‬מסגירה אותי עד היום‪ ,‬אבל‬ ‫רבים טועים לחשוב שמוצאי מדרום אמריקה‪ .‬כדי לקבוע את רמת השכלתי וידיעותיי‬ ‫נבחנתי בחשבון‪ .‬ברומניה סיימתי מחצית ראשונה של כיתה ד'‪ ,‬ובארץ החליטו שאני‬ ‫מתאימה לעלות לכיתה ו'‪.‬‬ ‫אבי רשם אותי דרך \"עליית הנוער\" לפנימייה‪ ,‬מוסד חינוכי בקריית עמל‪ .‬למדתי עם‬ ‫ילדי קריית טבעון ואחר הצהריים קיבלתי עזרה בלימודים ובלימוד השפה‪ .‬שתי חברותיי‬ ‫הישראליות שהכרתי בפנימייה סייעו לי בסבלנות עד ששלטתי בעברית על בוריה‪ .‬כשנה‬ ‫וחצי אחרי שעלינו לארץ‪ ,‬הכיר אבי את אשתו השנייה‪ ,‬סבינה‪ .‬הם עברו לגור בחיפה‬ ‫באזור ואדי ניסנאס‪ ,‬והיום הם גרים בקריית אתא‪ .‬אשתו טובת הלב הרעיפה עליי כל‬ ‫השנים חום‪ ,‬תשומת לב וניחומים‪ ,‬כשאבי ירד לחיי‪ .‬אך לא מצאתי לנכון לחזור לבית‬ ‫אבי מעת שפתח פרק חדש בחייו‪ ,‬ועברתי עם חברה לחברת הנוער בקיבוץ סאסא‪ .‬בגיל‬ ‫שתים־עשרה החלטתי‪ ,‬שלמרות שהיתמות תמיד תהיה חלק ממני‪ ,‬לא אשא אותה כעול‬ ‫שיכביד עליי כשאבנה את אישיותי העצמאית‪.‬‬ ‫אבי לא דאג להראות לי את קברה של אמי‪ ,‬ולא ִאפשר לי להיפרד ממשהו ממשי‪.‬‬ ‫לימים‪ ,‬חיטטתי בארון ומצאתי תעודת פטירה‪ ,‬תצלום של הקבר‪ ,‬תלולית עפר ותצלום‬ ‫מאוחר יותר של קבר עם מצבה‪ .‬בבית לא דיברנו על אמי המנוחה‪ ,‬אבא לא הזכיר אותה‪,‬‬ ‫ולא נסע מעולם לבקר ברומניה‪ .‬ייתכן ששלח שליחים לוודא שהמצבה שלמה‪ ,‬כי ניכר‬ ‫מהתצלום שהאותיות על המצבה נצבעו מחדש זמן רב לאחר מותה‪.‬‬‫רבקה־רטה ‪271‬‬

‫זיס ומרים‬ ‫מעברים‬‫בסאסא סיימתי תיכון ושם הכרתי את זיס שהגיע לשל\"ת מוקדם‬‫(שירות ללא תשלום)‪ .‬זה לא היה הרקע המשותף מרומניה‬‫שקישר בינינו מלכתחילה‪ .‬עורו של זיס שחום והייתי בטוחה‬‫שהוא מרוקאי ושארגיז את אבי‪ ,‬כי הוא ציפה לחתן \"משלנו\"‪.‬‬‫מגיל ארבע־עשרה חייתי לבד‪ ,‬נמשכתי למשפחות חברותיי‬ ‫ממוצא תימני ומרוקאי‪ ,‬וחלמתי על משפחה חמה וגדולה‪.‬‬‫מן ההיאחזות יצאנו רק פעם בשבועיים‪-‬שלושה‪ ,‬והשתוקקתי‬‫לפגוש את זיס‪ .‬רק כשיצאתי ל\"אחוזים\"‪ ,‬זכיתי בחופשות תכופות מהבסיס‪ ,‬כי הייתי‬‫מפקדת כיתה‪ .‬זיס יצא בינתיים לגדוד ‪ ,50‬ואני נשלחתי לקורס קצינות‪ .‬שוב התקשינו‬‫להיפגש והחלטנו להתחתן בהקדם‪ ,‬כדי להיות יחד‪ .‬בחתונה של שלמה בירכו אותנו‬‫כמקובל \"בקרוב אצלכם\"‪ ,‬וכששאלו \"נו‪ ,‬מתי?\" הרים זיס עשר אצבעות‪\" .‬עוד עשרה‬‫חודשים‪ \",‬קבע‪ .‬אמו הופתעה כשאורחים בחתונה שאלו אותה אם ההכרזה רצינית‪ .‬הוא‬‫עדיין לא הספיק לשתף אותה בתכניותינו‪ .‬בהחלטתי להינשא עוררתי את חמתם של‬‫מפקדיי והודחתי מן הקורס‪ ,‬על כן חזרתי להדריך ב\"מחנה ‪ \"80‬והשתחררתי שלושה‬ ‫חודשים לפני תום השירות הצבאי בדרגת סמלת‪.‬‬‫רצינו בנישואין אזרחיים אך ההורים התנגדו בתוקף ואיימו לא לבוא לחתונה‪ .‬בסופו‬ ‫של דבר ויתרנו ונישאנו כמקובל באותם ימים‪ ,‬ברבנות‪.‬‬‫זיס ומרים בחתונתם‪ 6 .‬בדצמבר ‪1972‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪272‬‬

‫זיס ומרים‬ ‫זיס במדים‬‫רבקה־רטה ‪273‬‬

‫התחתנו בנהרייה וחגגנו במסיבת נישואין נוספת עם חברינו‬‫בסאסא‪ ,‬כי שום רב לא הורשה להיכנס לקיבוץ‪ .‬אחרי שהתחתנו‬‫ובסוף השירות‪ ,‬בשל\"ת מאוחר‪ ,‬יצאתי לשנת הדרכה – כאזרח‬‫בהיאחזות הנח\"ל נצרים‪ .‬הקמנו אותה‪ ,‬גרעיני \"השומר הצעיר\"‬‫בערב פורים תשל\"ב (‪ .)1972‬הגרעין שלי שקד על הפרחת השממה‬‫ופיתוח היישוב‪ ,‬על ההגנה והשמירה במוצב‪ ,‬ולדאבוני ידענו‬‫פצועים והרוגים‪ .‬ריכזתי את הפעילות החברתית של החיילים‪.‬‬‫אחר כך עברנו כל הגרעין לפתחת רפיח‪ ,‬או בשמה הישראלי‪\" :‬פתחת שלום\"‪ ,‬בין חבל‬‫הבשור לרצועת עזה‪ .‬בחבל ארץ זה תכננה ממשלת ישראל התיישבות כפרית חדשה‪.‬‬‫ישנו באוהלים כטירונים‪ .‬מרים ואני גרנו באוהל משלנו עד מלחמת יום כיפור‪ ,‬האוהל‬‫במדבר היה ביתנו המשותף הראשון‪ .‬בראשית נובמבר ‪ 1973‬הייתי אמור להשתחרר‪,‬‬ ‫אבל באוקטובר פרצה המלחמה והאריכו את שירותי בשבעה חודשים‪ ,‬עד מאי‪.‬‬‫לאורך שנותיי בסדיר ובמילואים שירּתי לרוב בחטיבה הצפונית‪ ,‬וחשתי קורת רוח‬‫וגאווה על שתרמתי את חלקי למדינה‪ .‬לא פעם יצאתי לארבעים וחמישה ימי מילואים‬‫בסנטה קטרינה‪ ,‬בטבורו של מדבר סיני‪ ,‬שהינו שם ימים ארוכים שדבקו זה לזה והפכו‬‫לשבועות של געגועים ארוכים ומשמימים‪ .‬מימי המילואים הרבים על חוף האגם המר‪,‬‬‫במרכזה של תעלת סואץ‪ ,‬אני זוכר את סיורי הבוקר‪ .‬הם נועדו למנוע חדירת מצרים‬ ‫לסיני‪ ,‬אבל אנחנו נהנינו לדוג דגים בשלווה ולרחוץ באגם‪.‬‬‫לאחר המלחמה חזרתי לסאסא‪ ,‬להגשמה הנשגבת בקיבוץ‪ .‬מוניתי למרכז ענף ב ֵרכות‬‫הדגים‪ .‬הברכות השתרעו על פני שטח של חמש מאות דונם‪ ,‬ושלינו מהן מאות טונות של‬ ‫דגים‪ .‬עבדתי בחדוות יצירה וחשתי סיפוק‪.‬‬‫נישאנו בגיל צעיר ונולדו לנו ארבעה ילדים‪ .‬בית הוריו של זיס‬‫שימש הרבה פעמים לתחנת ביניים בדרך הביתה‪ .‬אם בדרך‬‫מתל אביב לברעם נכנסתי לרטה לעשר דקות‪ ,‬כדי לומר שלום‬‫– הספקתי בהן עולם ומלואו‪ :‬התארגנתי‪ ,‬אכלתי‪ ,‬שתיתי‪,‬‬‫התעדכנתי על אודות בני המשפחה‪ ,‬והספקתי להגיע בזמן‬‫לאוטובוס‪ .‬הרומנית השגורה בפי הקלה על יצירת הקשר וחיברה‬‫בינינו‪ .‬דיברנו על התבשילים שרקחו ידיה במומחיות‪ ,‬קיבלתי‬‫ממנה הנחיות להכנת סלט חצילים וממולאים‪ .‬זיס גדל בבית עם סבתא דוברת רומנית‪,‬‬‫ושפתו עשירה משלי‪ ,‬אך מדי פעם אנו מדברים בינינו רומנית‪ ,‬ואף ילדינו מכירים כמה‬ ‫מהביטויים השגורים‪ .‬עם אבי אני מדברת ברומנית בלבד‪.‬‬‫כשחיינו בסאסא הצעתי שדודתי פויקה תהיה הספרית של‬‫הקיבוץ‪ .‬במשך שנתיים פעם בשבוע עלתה עם שחר לאוטובוס‬ ‫למירון‪ ,‬חיכיתי לה בתחנה והסעתי אותה לביתנו‪.‬‬‫בשנת ‪ ,1978‬אחרי חמש שנים בסאסא וכמה התרחשויות לא‬‫נעימות‪ ,‬החלטנו לעזוב את הקיבוץ‪ .‬למרות הכול‪ ,‬שמרנו על‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪274‬‬

‫קשרים טובים עם חברי הגרעין שלנו בסאסא‪ .‬בעקבות זוג חברים פנינו לכפר חיטים‪.‬‬‫שנה אחת שם גרמה לנו להבין שהמושב השיתופי ירש הן את מגרעות הקיבוץ והן את‬ ‫מגרעות המושב‪ ,‬וחיפשנו דרך חדשה‪.‬‬‫באותה עת השתלמתי בחברת \"רב בריח\" ועברנו לחיפה‪ .‬גרנו בשכונת בת גלים‪ ,‬בשכנות‬‫לדודים מנדי ופויקה‪ .‬בשנתיים בחיפה בילינו אצלם רבות ונהנינו מהשהייה במחיצתם‪.‬‬‫הנתינה האין סופית שלהם נובעת מלבם הטוב‪ .‬אכלנו יחד ארוחות ערב באווירה‬‫שמחה‪ ,‬גדושה בהומור‪ ,‬כשהשיחות זורמות על מי מנוחות‪ .‬החום והאווירה המשפחתית‬‫כה חסרו לנו בסאסא‪ ,‬ובזכותם זכורה לי תקופה זו לטובה‪ ,‬אף על פי שעבדתי מבוקר‬‫עד ליל‪ ,‬וחזרתי הביתה רק אחרי שבנותיי כבר נרדמו‪ .‬סופי השבוע הוקדשו אך ורק‬ ‫למשפחה‪ ,‬להנאת כולנו‪.‬‬‫בכל יום אחר הצהריים חיכו הבנות קצרות רוח שמנוחת‬‫הצהריים בבית מנדי ופויקה תסתיים‪ ,‬בכל פעם בת אחרת בדקה‬‫מה מצב התריסים המוגפים‪ .‬ברגע שהורמו קראו‪\" :‬אימא‪,‬‬‫הלכנו‪ \",‬וזינקו החוצה‪ .‬הן לא נזקקו לחצות כביש‪ ,‬וידעתי‬‫שסבתא רוזה מאושרת בחברתן‪ .‬הן העסיקו אותה‪ ,‬דיברו ִאתה‬ ‫על הכול והיא ענתה בסבלנות לכל שאלותיהן‪.‬‬ ‫קרן‪ ,‬אושרי‪ ,‬אלון וענבר‬‫רבקה־רטה ‪275‬‬

‫קרן על התלת אופן ואושרי‬‫שלוש שנים מחוץ לקיבוץ לימדוני לאכזבתי שגם בעיר חיים‬‫אנשים עצלנים ופרזיטים‪ ,‬הם עובדים בבנק‪ ,‬בעירייה ובמס‬‫הכנסה‪ ...‬בכל מקום‪ .‬לקראת עלייתה של בתנו הבכורה קרן‬‫לכיתה א'‪ ,‬החלטנו להטיל עוגן ולהפסיק לטלטל את הבנות‬‫במעברים תכופים‪\" .‬נחזור לקהילה קיבוצית‪ ,‬כי החיים בה‬‫הולמים את ערכינו ואת אמונותינו‪ \",‬חשבנו‪ ,‬אבל קיבוצים‬‫רבים נקלעו אז למשברים חברתיים וכלכליים והתלבטנו לאן‬‫לפנות‪ .‬באחד הביקורים אצל יענקלה‪ ,‬הוא הציע שניקלט בברעם‪ .‬ועדת הקליטה של‬‫ברעם שאלה עלינו בסאסא‪ ,‬ואחרי שעברנו תחקיר‪ ,‬הוזמנו לסוף שבוע בקיבוץ‪ .‬התקבלנו‬‫לחברות חמש־עשרה שנה אחרי יענקלה ותמר‪ ,‬ובספטמבר החלה קרן את לימודיה בבית‬ ‫הספר בקיבוץ ואושרי בגן הילדים‪ .‬הבנים אלון וענבר נולדו בברעם‪.‬‬‫כשבנותינו היו בנות שמונה ועשר‪ ,‬שלחנו אותן מדי פעם עם האוטובוס מברעם‬‫לחיפה‪ ,‬אמי־סבתן חיכתה להן בתחנת האוטובוס המרכזית‪ ,‬בילתה אתן יום שלם בסרט‬ ‫ובארוחה‪ ,‬ולעת ערב העלתה אותן לאוטובוס הנוסע לקיבוץ‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪276‬‬

‫המעבר של זיס ומרים לברעם הידק את הקשר של משפחתנו עם‬ ‫הקיבוץ‪ .‬פעמים רבות התארחנו בביתם באירועים המיוחדים‬ ‫של הקיבוץ ובחגים‪ ,‬והם ביקרו אצלנו בחיפה‪ .‬כשהוריי באו‬ ‫לשבוע‪ ,‬החליט אבי שיתרום את חלקו והצטרף לקטיף‪ .‬מקובל‬ ‫היה שאורחים יוצאים לגיוסים עם המארחים‪ .‬נהנינו מחגיגות‬ ‫סיום הקטיף בסוכות‪ ,‬ולפחות פעמיים חגגנו עמם בסדר פסח‬ ‫גדול בקיבוץ‪.‬‬ ‫עבדתי שנים בחינוך ילדי הקיבוץ‪ .‬מדי שנתיים או שלוש נפרדתי‬ ‫מקבוצת ילדים וקיבלתי לטיפולי קבוצה חדשה‪ .‬דאגתי לכל‬ ‫צורכיהם‪ :‬מקלחות‪ ,‬אוכל‪ ,‬משחקים ותעסוקה אינטלקטואלית‪.‬‬ ‫כשלאלון מלאו ארבע ולענבר מלאו שנתיים‪ ,‬הציע זיס שאצא‬ ‫ללמוד ואתפתח מבחינה מקצועית‪ .‬למדתי הוראת מלאכה‬ ‫במכללת \"אורנים\"‪ .‬במקביל‪ ,‬התמחיתי בהדרכה במוזיאון‬ ‫שבקיבוץ‪ ,‬הדרכתי בו מבקרים ואחר כך הייתי הממונה על אוסף‬ ‫המוזיאון לאמנות יהודית ויודאיקה‪ .‬בין היתר טיפלתי בתחזוקה ובשחזורים ובניתי‬ ‫מערך הדרכה לבני שלוש ומעלה‪ .‬עבדתי שבע שנים במוזיאון‪ ,‬וחשתי מיצוי‪ .‬קיבלתי את‬ ‫ההצעה של הקיבוץ ללמוד מזכירות רפואית‪ ,‬למדתי ועבדתי כשבע שנים‪ ,‬מתוכן ניהלתי‬ ‫מחלקה במפעל במשך שנתיים וחצי‪.‬‬ ‫כשמלאו לי חמישים‪ ,‬סיים ענבר את לימודיו בתיכון‪ .‬זיס ואני החלטנו שהגיעה העת‬ ‫להשקיע בזוגיות ולצאת ללימודים בצוותא‪ .‬מאז אנחנו נוסעים ל\"מכון אבשלום\"‪,‬‬ ‫ומקדישים יום בשבוע ללימודי ארץ ישראל‪ ,‬מאזינים להרצאות מרתקות‪ ,‬פוגשים‬ ‫אנשים ומסיירים בארץ לאורכה ולרוחבה‪.‬‬ ‫במפעל חלו תמורות ונעניתי להצעה להישאר עובדת מן המניין כי באותה עת נולדו‬ ‫נכדותיי הראשונות‪ ,‬ומשרה חלקית אפשרה לי להקדיש יום בשבוע לטיפול בהן‪ .‬הנכדות‬ ‫מסבות לנו אושר רב‪.‬‬ ‫בתנו הבכורה קרן למדה תואר ראשון בפילוסופיה ובספרות‪ .‬היא מנהלת פרויקטים‬ ‫בתחום של ערכים חינוכיים בעמותת \"תפוח\" ואינה חדלה ללמוד‪ .‬טמיר בעלה הוא‬ ‫פסיכיאטר‪ ,‬המנהל שתי קליניקות‪ :‬אחת פרטית והאחרת בבית החולים \"שיבא\" בתל‬ ‫השומר‪ ,‬ובה מטופלים בוגרים בעלי לקויות למידה ואוטיסטים‪ .‬הם גרים בתל אביב‪,‬‬ ‫בתם נגה נולדה בשנת ‪ 2011‬ובנם כרמל ב‪.2015-‬‬ ‫אושרי למדה שש שנים רפואה סינית‪ ,‬עבדה בדיקור וטיפלה בצמחי מרפא‪ ,‬וכיום‬ ‫מלמדת אתיקה מקצועית וקורסים נוספים ב\"מכללת מירב\"‪ ,‬שלוחה של אוניברסיטת‬ ‫תל אביב‪ .‬ההוגנות והיושר טבועים בה‪ .‬אושרי ואורי נישאו בטקס מיוחד לא דתי‪ ,‬וניסחו‬ ‫את הכתובה שלהם בעצמם‪ .‬אורי עושה פוסט־דוקטורט בתחום הכימיה‪ .‬הם עתידים‬ ‫לנסוע לשווייץ לשנתיים בשל לימודיו במוסד יוקרתי‪ .‬בתם גילי נולדה בשנת ‪.2012‬‬ ‫אלון חזר לקיבוץ כשסיים \"מסלול צעירים\"‪ ,‬באפריל אמורה חברותו לעלות להצבעה‬ ‫בקיבוץ‪ .‬את מרתה חברתו‪ ,‬עורכת דין מספרד‪ ,‬הוא הכיר כשהגיעה להתנדב בברעם‪.‬‬‫רבקה־רטה ‪277‬‬

‫אלון עבד תקופה קצרה בבלגיה‪ ,‬הם ביקרו תכופות זה את זה‪ ,‬בילו לסירוגין בבלגיה‬‫ובספרד‪ ,‬עד שאלון החליט לחזור לחיות בקיבוץ ומרתה אתו‪ .‬הם נישאו ובימים אלה‬‫הוא לומד הנדסאי מכונות בתל חי והיא עובדת במפעל‪ ,‬במחלקת אבטחת איכות בתחום‬ ‫תלונות לקוחות‪.‬‬‫ענבר יצא לשנת חופש‪ .‬כשיסיים את מסלול הצעירים בסוף השנה‪ ,‬יחליט אם הוא חוזר‬‫לקיבוץ‪ .‬אורלי‪ ,‬חברתו זה ארבע שנים‪ ,‬הייתה ילדת חוץ בקיבוץ‪ ,‬בת כיתתה של כרמית‪.‬‬‫ענבר ואורלי טיילו בניו זילנד‪ ,‬באוסטרליה ובמזרח הרחוק‪ ,‬חזרו לקיבוץ לשנה והחליטו‬ ‫לעבור לרמת גן‪ .‬ענבר עובד בחברת \"פדקס\"‪ ,‬ואורלי קונדיטורית בעלת ידי זהב‪.‬‬ ‫מימין‪ :‬אלון‪ ,‬קרן‪ ,‬אושרי וענבר‬‫לאורך השנים מילאתי תפקידים חשובים במשק‪ .‬מבחינה‬‫מקצועית עסקתי באחזקת מערכות האנרגיה של הקיבוץ‬‫ובעשרים השנים האחרונות אני מנהל האחזקה של \"אלכם‬‫מדיקל\"‪ ,‬מפעל משגשג ומצליח המתמחה בייצור מוצרים‬‫מתכלים למערכות רפואיות‪ .‬מאתיים וחמישים בני אדם‬‫עובדים במפעל בברעם‪ ,‬ועובדים נוספים במפעלים באיטליה‬‫ובארצות הברית‪ .‬בימים אלה אנחנו בונים מפעל חדש באזור‬‫תעשייה דלתון‪ ,‬ובו מערכות לניקוי אוויר‪ ,‬סירקולציה‪ ,‬שמירה על לחות וטמפרטורה‬ ‫מיוחדת‪ .‬אני גאה להיות חלק מסיפור ההצלחה של קיבוץ ברעם‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪278‬‬

‫משמאל‪ :‬אלון ומרתה (בהריון עם תאומים) עם בנם אילן על הכתפיים‪ ,‬ענבר עם בתו שיר על הכתפיים ואשתו אורלי עם אור על הידיים‪,‬‬ ‫תמיר וקרן עם הבן כרמל‪ ,‬זיס ומרים‪ ,‬אורי ואושרי עם גילי בתם (מתחת לאורי) ועם נגה (בתה של קרן) ליד אושרי‪.‬‬ ‫גילי‪ ,‬בתם של אושרי ואורי‪ ,‬עם כרמל ונגה‪ ,‬ילדיהם של קרן וטמיר‬ ‫אילן‪ ,‬בנם של אלון ומרתה‬‫רבקה־רטה ‪279‬‬

‫פרידה וסמי לוונברג‬ ‫פסקו (פנחס) סטרולוביץ'‬ ‫מסע של אלפי קילומטרים‬‫משפחת סטרולוביץ' עזבה את רומניה תוך חמש שנים‪ :‬רובין‬‫ומשפחתו עלו ארצה ב־‪ ,1945‬אנחנו עלינו ב־‪ 1947‬ורבקה‬ ‫ומשפחתה עלו בשנת ‪.1950‬‬‫זמן קצר לאחר מות אבי‪ ,‬יצאנו למסע לארץ ישראל‪ .‬אמי‬‫פרידה ואני חברנו לאחות של ג'ינה מויסה‪ ,‬פפי ולבעלה איציק‬‫מויסה‪ .‬אני נשאתי תרמיל גב קטן‪ ,‬שילד שעוד לא מלאו לו תשע‬‫מסוגל לשאת‪ ,‬ואמי אחזה במזוודה‪ .‬ארזנו רק בגדים לדרך‪,‬‬‫ובכל זאת לקחתי ִאתי עט ציפורן יקר מצופה זהב – מזכרת יחידה מאבי‪ .‬העט אבד‬‫לי מאוחר יותר‪ ,‬ואיני זוכר היכן ומתי‪ .‬היום הראשון למסע הפך ללילה ועם חשכה‬‫עצר העגלון בקרבת הגבול‪ .‬ירדנו מן העגלה וישנו בצד הדרך כמה שעות‪\" .‬קום פסקו‪,‬‬‫התעורר!\" שמעתי לפתע את אמי‪ ,‬פקחתי עיניי במאמץ‪ ,‬התארגנו במהירות ויצאנו אל‬‫עבר הגבול‪ .‬חיילי פטרול רומנים שכיסיהם מלאים שוחד הסתובבו הלוך ושוב בנקודת‬‫הגבול‪\" .‬אם הקצין יופיע כאן לפתע‪ ,‬יהלמו החיילים הרומנים בכידון הרובה‪ ,‬וזה יהיה‬‫הסימן עבורכם לשכב על הארץ‪ \",‬היו ההוראות שקיבלנו‪ .‬שילמנו לפיהרר‪ ,‬שישחד את‬ ‫השומרים‪ ,‬ונשמנו לרווחה כשחצינו את הגבול להונגריה‪.‬‬‫בהונגריה פעל ארגון הג'וינט‪ ,‬ושם פגשנו את לונצ'ו‪ ,‬הבעל של שרינה‪ ,‬בת דודתה של‬‫אמי‪ ,‬שהיה ממנהלי הארגון בהונגריה‪ .‬המשכנו לווינה‪ ,‬ובחודשים שבהם שהינו בה‬‫קיבלנו מנות מיוחדות לילדים ומנות קרב‪ ,‬ובישלנו לבד‪ ,‬בתנאים סבירים‪ .‬הג'וינט סייע‬‫ברוחב לב לעקורים ששהו במחנות באירופה בתום המלחמה‪ .‬בווינה פגשנו את סבתא‪,‬‬‫את משפחת זיסמן ואת לזר וג'ינה‪ ,‬והמשכנו יחד במסע‪ .‬נסענו במשאיות וברכבות וצעדנו‬‫ימים ארוכים ברגל בשיירה ארוכה‪ .‬באזורי החיץ שיחדנו את השומרים כדי להתקדם‪.‬‬‫בשעת לילה מאוחרת חצינו את הרי האלפים במעבר הגבול מאוסטריה לאיטליה‪ .‬אמי‪,‬‬ ‫שלא עישנה מעולם‪ ,‬שילמה לשומרי הגבול בסיגריות שנמצאו תדיר בכיסיה‪.‬‬‫סבתא סאלי בת השישים התקדמה לאט‪ ,‬גררה את רגליה בכבדות בשלג שנערם עד‬‫לגובה הברכיים‪ ,‬ותנועותיה היו מסורבלות ומגושמות‪ .‬שניים מהבחורים אחזו בזרועותיה‬‫וסייעו לה לאורך כל הדרך‪ .‬אמי ואני נשאנו את הציוד ופסענו אחריהם בלאט‪ .‬קור עז‬ ‫חדר מבעד לבגדינו‪ ,‬וחשנו הקלה גדולה כשהגענו לאיטליה בשלום‪.‬‬‫הימים שהתאכסנו בטירה של אציל איטלקי זכורים לי בזכות שעות ארוכות של משחק‬‫כדורגל בחצר הטירה‪ ,‬מבוגרים וילדים פרקו את המתח במשחק‪ .‬בקצב הריצה ובעיטת‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪280‬‬

‫הכדור לא השתוויתי לגברים‪ ,‬ובכל זאת הם הבחינו ברצוני העז לקחת חלק‪ ,‬וביקשו‬ ‫שאעמוד בשער כשוער‪ .‬ספגתי חבטות חזקות‪ ,‬אבל גם כשהתעקמו אצבעותיי וכאבו –‬ ‫לא הפסקתי‪ .‬משחקי הילדות חסרו לי מאוד בשנות המסע‪ ,‬והטורניר המאולתר בטירה‬ ‫האיטלקית עורר מחדש את אהבתי לכדורגל‪.‬‬ ‫מן הטירה המשכנו למילאנו‪ ,‬במשך כמה חודשים ישנו במיטות באולם גדול של בית ספר‪,‬‬ ‫ואגרנו כוחות להמשך המסע המפרך‪ .‬משיטוטיי במילאנו למדתי איטלקית‪ ,‬קל היה לי‬ ‫לקלוט את השפה בשל הדימיון שבינה לרומנית‪ .‬לכאורה התנהלו חיינו באיטליה בשלווה‪,‬‬ ‫אך למעשה היינו מתוחים כי ידענו שבכל עת אנו צפויים לקבל הודעה‪\" :‬האונייה עגנה‪,‬‬ ‫עזבו הכול וצאו לדרך‪ \".‬איש לא ידע להתריע מראש מתי זה יקרה‪ .‬באותם ימים לא חסרו‬ ‫מלשינים שמסרו מידע בעבור בצע כסף‪ ,‬אפילו בין היהודים‪ ,‬לכן נשמר המידע בסוד‪.‬‬ ‫לילה אחד – שבועות אחדים לפני הכרזת המדינה – קיבלנו את ההודעה המשמחת‪.‬‬ ‫הנסיעה באוטובוס המיטלטל התארכה מאוד‪ ,‬גמאנו שבע מאות קילומטרים עד שמצאנו‬ ‫עצמנו בנמל גאטה‪ ,‬צפונית לנאפולי‪ .‬בבוקר של ‪ 14‬באפריל ‪ 1948‬ירדנו מן האוטובוסים‪,‬‬ ‫עלינו על ספינות דיג ומהן טיפסנו על סולם חבלים לאונייה \"משמר העמק\"‪ ,‬שעגנה בלב‬ ‫ים‪ .‬גם סבתא סאלי כבדת הגוף טיפסה בשמלתה על סולם החבלים‪.‬‬ ‫ההפלגה הייתה מלווה בתקלות טכניות שהתחילו מהיום הראשון‪ ,‬כשמערכת‬ ‫המשאבות לאספקת מי השתייה קרסה‪ .‬בכל פעם שראינו אונייה וכשחצינו את מצר‬ ‫מסינה‪ ,‬כל שמונה מאות המעפילים ירדו אל בטן האונייה‪ ,‬שם שכבנו בדוחק רב על‬ ‫דרגשי שינה‪ .‬אנחנו לנו מול הפתח‪ ,‬ליד מדרגות היציאה – אליה וקוץ בה – כל אלו שחשו‬ ‫ברע‪ ,‬יצאו לכיוון הפתח כדי לשאוף אוויר והקיאו לידנו‪ .‬צחנה גדולה עמדה באוויר‪,‬‬ ‫נמלטתי אל הסיפון‪ ,‬שם ישנתי‪ .‬ויענקלה? – אחריי‪ .‬ישבנו על הסיפון ועקבנו בדריכות‬ ‫אחרי הדולפינים ששחו בים‪.‬‬ ‫לאחר שעברנו את המצר‪ ,‬סער הים במשך שלושה ימים ושלושה לילות‪ ,‬חביות המים‬ ‫השתחררו‪ ,‬התגלגלו הלוך ושוב על הסיפון עד ששברו את אחד התרנים‪ .‬האונייה נסחפה‬ ‫צפונה לכיוון הים האדריאתי והאטה עקב פגיעה במנוע‪.‬‬ ‫כעבור עשרה ימי הפלגה מישהו הבחין בצינור גדול העובר לידנו במי הים‪ ,‬עשרות‬ ‫מעפילים סקרנים התקרבו לראות את החפץ הבלתי מזוהה השט במים‪ ,‬כלומר את‬ ‫הצוללת הבריטית‪ ,‬והאונייה כמעט התהפכה‪\" .‬עברו לצד השני!\" צעק קפטן האונייה‬ ‫בבהלה‪ .‬כמה שעות לאחר מכן‪ ,‬כשהתקרבנו לחופי ישראל‪ ,‬מטוס חיל האוויר הבריטי‬ ‫הופיע וחג מעלינו‪ .‬השמש שקעה בים ולעינינו נגלו אורות‪ .‬פנסי הנמל השתקפו במים‬ ‫השחורים‪ .‬שלוש משחתות בריטיות ליוו אותנו אל נמל חיפה‪ ,‬הקיפו את האונייה מכל‬ ‫עבריה והשתלטו עליה לפני עגינתה‪ .‬איש מן הנוסעים לא התנגד לחיילים שקפצו לאונייה‬ ‫בשעת לילה והעלו אותנו למשחתות‪ ,‬הבנו מיד שלוקחים אותנו למחנות בקפריסין‪.‬‬ ‫הבריטים הגבילו את העלייה היהודית לארץ‪ ,‬ולא עניין אותם כלל שילדים וקשישים‬ ‫חצו את כל אירופה ברגל‪ ,‬ושסוף סוף הגיעו לחופי ישראל – מולדתם‪ .‬שיט של שבועיים‬ ‫הסתיים בחול המועד הפסח‪ .‬בעיר התנהלו עדיין קרבות ולנמל זרמו המוני ערבים‬ ‫שביקשו לברוח ללבנון‪ .‬סבתא‪ ,‬רטה‪ ,‬שמעון ויענקלה‪ ,‬אמי ואני עברנו חיטוי בדי־די־טי‪,‬‬ ‫העלו אותנו על אוניות הגירוש והועברנו למחנות המעצר בקפריסין‪.‬‬ ‫בחודשים שבהם חיינו במחנה הצריפים‪ ,‬ילדים רבים שוטטו ברחבי המחנה חסרי מעש‪.‬‬‫פרידה ‪281‬‬

‫גם אני הייתי מחוץ למסגרת‪ ,‬הסתובבתי עם ילדים בני גילי ויענקלה נגרר אחריי לכל‬‫מקום ולא נתן לי מנוח‪\" .‬שמור ממני מרחק של חמישים מטרים‪ \",‬התרעתי בנחישות‪.‬‬ ‫מדי יום ביומו התפללתי תפילת יזכור‬ ‫לזכר אבי‪ .‬רב ששהה במחנה הזמין אותי‬ ‫לתפילה בבית הכנסת ולקבלת שבת‪.‬‬ ‫חבשתי כיפה באותה עת ולבשתי ציצית‪,‬‬ ‫התפללתי מדי בוקר ושמרתי שבת‪.‬‬ ‫כעבור שנה מפטירת אבי סיימתי לומר‬ ‫את ה\"קדיש\" ומבחינתי תמו ימי שמירת‬ ‫מצוות הדת‪.‬‬ ‫סבתא‪ ,‬אימא ואני חזרנו לישראל‬ ‫ראשונים מבני משפחתנו בקפריסין‪.‬‬ ‫\"מה שמך?\" שאל פקיד ההגירה עם‬ ‫בואי ארצה‪ַ \" .‬פּסקּו‪ \",‬השבתי‪ ,‬והוא אמר‬ ‫נחרצות‪\" :‬מעכשיו שמך פנחס‪ \".‬אמנם‬ ‫זה שמי הרשמי‪ ,‬אך בני משפחתי וחבריי‬‫פסקו עם ג'ינה ולזר‪1953 .‬‬ ‫קוראים לי פסקו עד היום‪.‬‬ ‫בושה וגאווה‬‫מהנמל נשלחנו למחנה עולים בפרדס חנה‪ .‬בשעות היום המשמימות אספנו – נתן‬‫פולינרו‪ ,‬חבר שהכרתי בקפריסין‪ ,‬ואני – מאות כדורי רובה שגילינו מתחת לרצפת הבטון‬‫באוהלים‪ ,‬זכר מן המחנה הצבאי הבריטי‪ .‬כעבור כחודשיים או שלושה נסענו בקבוצה‬‫גדולה של עולים חדשים לשכונות הערביות הנטושות בחיפה‪\" .‬כמה ילדים יש לך?\"‬‫שאלו את סבתא סאלי‪ ,‬שבניה לחמו אז במלחמת העצמאות‪\" .‬חמישה חיילים‪ .‬שלושה‬‫נשואים וארבעה נכדים‪ \",‬השיבה‪ .‬אנשי האפוטרופוס אמרו‪\" :‬יש כאן בקומה השנייה‬‫דירת שלושה חדרים ומטבח בחוץ‪ \",‬ורשמו את הדירה על שם סבתי‪ .‬את דמי המפתח‬‫שילמנו לאפוטרופוס הכללי‪ .‬התמקמנו בדירה והתחלנו לאסוף כל מה שמצאנו‪ :‬סירים‪,‬‬ ‫ספה ירוקה‪ ,‬כורסאות וחפצים אחרים שהערבים השאירו במנוסתם‪.‬‬‫עם תום המלחמה קיבלה סבתא מידי בניה שש מאות לירות דמי שחרור וקנתה מכשיר‬‫רדיו‪ .‬חיינו בתנאים די קשים‪ ,‬מהיד לפה‪ .‬הדודים שלי עבדו כסבלים בנמל ואמי עבדה‬‫בניקיון בבנק‪ .‬לתחום מומחיותה – תפירת עניבות – לא הייתה כלל דרישה בישראל‬‫החמה של שנות הצנע‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬במהרה הפך ביתנו לבית עולים‪ ,‬כל בן משפחה הובא‬‫מן הנמל לביתנו עד שיסתדר‪ ,‬דוד אידי ואשתו אדלה; בן הדוד של סבתא שהיה צבע‬‫של כנסיות ובתי כלבו; ו\"דודים\" אחרים שהיו קרובי משפחה או סתם מכרים‪ .‬סבתא‬ ‫הזמינה את כולם‪.‬‬‫בכיתות א' וב' ברומניה הצטיינתי בלימודים‪ ,‬אבל המלחמה והעלייה ניתקו אותי‬‫מהרצף הלימודי‪ .‬התקבלתי בארץ לכיתה ד' בבית הספר הדתי \"מוריה\"‪ .‬רמת הלימודים‬‫הייתה נמוכה יחסית ללימודים ברומניה‪ ,‬על כן ידיעותיי בחשבון היו טובות מאלה של‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪282‬‬

‫חבריי לכיתה‪ .‬בשאר התחומים לא הייתי בין התלמידים המובילים‪ .‬למדתי לדבר עברית‬ ‫בתוך שבוע‪-‬שבועיים‪ ,‬אבל בכתיבה התקשיתי‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬התביישתי שמא ידעו חבריי‬ ‫לכיתה ומוריי במה עוסקים אמי ודודיי‪ .‬חשתי לא בנוח שלאמי אין כסף לקנות לי בגדים‬ ‫חדשים‪ ,‬ונאלצתי ללבוש את אותם בגדים מטולאים לבית הספר‪.‬‬ ‫בכל בוקר פתחנו בשירת \"אדון עולם\" וחויבנו לכסות את ראשינו בכובע‪ .‬במבנה בית‬ ‫ספרנו שכן קודם בית ספר נוצרי־ערבי‪ ,‬ועדיין נחו על המדפים כרכים רבים של הברית‬ ‫החדשה‪\" .‬אל תיגעו בהם‪ ,‬זו טרפה‪ \",‬הזהירו אותנו המורים‪ .‬בגיל שתים־עשרה הנחתי‬ ‫תפילין בפעם האחת והיחידה בחיי‪ .‬מקובל היה להקדים ליתומים את בר המצווה‬ ‫בשנה‪ .‬באותה תקופה שיחקתי כדורגל בהפסקות‪ ,‬בין השיעורים‪ ,‬עם כמה מחבריי‬ ‫לספסל הלימודים ב\"מוריה\"‪ .‬בחורים שראו אותנו משחקים הזמינו אותנו להתאמן‬ ‫בקבוצת הנוער של \"הפועל חיפה\" והצטרפנו‪ .‬בכדורגל חוויתי הצלחה וזכיתי לעידוד‬ ‫ולשבחים‪ ,‬לעומת מצבי הלימודי שהיה רחוק ממזהיר‪ .‬לא פלא שהעדפתי לשחק כדורגל‬ ‫במקום ללמוד בבית הספר‪.‬‬ ‫פסקו עומד שני משמאל ליד השוער משה רן בקבוצת הנוער של \"הפועל חיפה\"‪.1950 .‬‬ ‫משה הוא אביו של אבי רן‪ ,‬שוער מכבי חיפה ונבחרת ישראל שנהרג בתאונת אופנוע ים‬ ‫בכנרת בשנת ‪.1987‬‬ ‫נתן פולינרו חברי עבד כחניך אצל רפד ֶרכב‪ ,‬מיד עם עלייתנו‪\" .‬בוא לעבוד אתי‪ \",‬הציע‪,‬‬ ‫\"תרוויח כסף ותוכל לקנות בגדים יפים‪ \".‬עזבתי את בית הספר באמצע השנה לטובת‬ ‫עבודת כפיים קשה ולא סיימתי את כיתה ו'‪ .‬הפכתי לשוליית רפד בחיפה‪ .‬המשמעת כלפי‬ ‫החניכים הייתה נוקשה מאוד‪ .‬יום אחד חזרנו מהפסקת הצהריים בחמש דקות איחור‬ ‫והמנהל הזעיף פניו‪\" .‬לך הביתה ואל תחזור‪ \",‬אמר לי‪ ,‬ואת נתן שעבד אצלו שלוש שנים‬ ‫הזהיר‪\" :‬אם תעשה זאת שוב‪ ,‬תעוף גם אתה‪ \".‬עברתי לרפד אחר‪ ,‬וכשבעל הבית הקודם‬‫פרידה ‪283‬‬

‫שמע שהתקבלתי לעבודה אצל המתחרה שלו‪ ,‬הוא שלח שליחים לבקש שאחזור‪\" .‬בשום‬‫אופן לא!\" פסקתי‪ .‬גם לנער בן שתים־עשרה יש כבוד עצמי‪ .‬בשבוע עבודה הרווחתי שלוש‬‫לירות ושלושים גרוש‪ ,‬שלוש לירות מסרתי לאימא ושלושים אגורות נותרו לבזבוזים‪ .‬כל‬‫מה שאני יודע על המקצוע למדתי בשלוש השנים שעבדתי אצל הרפד ברחוב העצמאות‪.‬‬‫שבתות רבות בילינו מן הבוקר עד הערב עם משפחת מויסה המורחבת (כולל דוד אידי)‬‫בחוף השקט‪ ,‬החוף הקבוע שלנו‪ .‬קרול ואלי עבדו בשמירת חפצים‪ :‬תמורת תשלום סמלי‬‫קיבלו הרוחצים בחוף קולב שמחוברת אליו שקית יוטה‪ ,‬ולתוכה הכניסו את הבגדים‬‫המקופלים‪ .‬אף אנו הפקדנו אותה וקשרנו את לוחית המתכת הממוספרת לפרק היד‪.‬‬ ‫כשיצאו קרול ואלי להפסקת אוכל‪ ,‬החלפתי אותם מאחורי האשנב‪.‬‬ ‫חתונה פרידה וסמי בבית בשכונת תחנת הכרמל‪ .‬מימין‪ :‬לונצ'ו‪ ,‬שרינה‪ ,‬סמי‪ ,‬סנדו‬ ‫(מאחור)‪ ,‬סאלי‪ ,‬שמעון (מאחור)‪ ,‬רטה‪ ,‬ג'ינה (מאחור)‪ ,‬פרידה‪ ,‬לזר (מאחור)‪ ,‬קרוב‬ ‫משפחה ואשתו‪ ,‬לא ידוע‪ ,‬ריקו‬‫אמי החליטה שלא תינשא בטרם ימלאו לי שש־עשרה‪ .‬ידעתי על כך‪ ,‬ובכל זאת‪,‬‬‫הפתיעה אותי הודעתה על כוונתה להינשא ולעבור לירושלים‪ .‬איני יודע איך היא הכירה‬‫את שמואל לוונברג‪ ,‬שכולנו קראנו לו סמי‪ ,‬ולא פגשתיו לפני החתונה הצנועה שנערכה‬‫בבית סבתי בחיפה‪ .‬סמי התאלמן מאשתו ברומניה‪ ,‬כאשר בנו חיים היה בן חמש‪ .‬הוא‬‫עלה עמו ארצה וגידל אותו ממשכורת של שוער בבית החולים \"הדסה\" במרכז ירושלים‬ ‫ואחר כך בעין כרם‪.‬‬‫עם נישואיהם מכרה אמי את זכויותיה על החדר בבית אמה לזוג צעיר‪ ,‬ועברנו‬‫לירושלים‪ ,‬למרות מחאתי‪ .‬התרגלתי לעבודת הרפדות בחיפה‪ ,‬הייתי שחקן כדורגל‬ ‫מבוקש‪ ,‬וחשוב מכול‪ :‬רוב בני המשפחה התגוררו בחיפה‪ .‬לא רציתי לעזוב‪.‬‬‫התכנית שרקמתי לחזור לחיפה ולגור אצל סבתא לא התממשה – בזכות הסתגלות‬‫מהירה לחיים בירושלים‪ ,‬לבית הדו־משפחתי במושבה הגרמנית ליד גן השושנים‪ ,‬שחצר‬‫וגינה הקיפו אותו; ובזכות טוב לבו של סמי‪ .‬סמי קיבל אותי כבן ומצאנו במהירות שפה‬‫משותפת‪ .‬שיחקנו יחד כדורגל בשכונה‪ ,‬ובכל שבת הלכנו לצפות במשחקים‪ .‬בנו חיים‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪284‬‬

‫תעודת הנישואין של פרידה וסמי‪26.3.1953 ,‬‬‫פרידה ‪285‬‬

‫אהב לשקוע בקריאת ספרים‪ .‬לימים שינה את שם משפחתו לנגיד‪ .‬היום ד\"ר חיים נגיד‬‫הוא חוקר ומבקר ספרות ידוע‪ ,‬ומרצה במוסדות אקדמיים‪ .‬בעבר ערך כתבי עת ומדורי‬‫ספרות‪ ,‬כתב ערכים לאנציקלופדיות וזכה בפרסים לשירה‪ ,‬לספרות ולחקר הספרות‬ ‫העברית והספרות היידית‪.‬‬ ‫כדורגל‬‫מעט לאחר שמלאו לי שש־עשרה התחלתי לשחק כדורגל בקבוצת הנוער של \"הפועל‬‫ירושלים\" וחיפשתי עבודה‪ .‬סמי ליווה אותי לשלושת רפדי הרכב הירושלמים‪ .‬שניים‬‫השיבו פנינו ריקם‪ ,‬וגם השלישי אמר‪\" ,‬לא‪ ,‬אין לי עבודה בשבילך‪ \".‬לפתע חזר בו‬ ‫קבוצת \"הפועל ירושלים\"‪ .‬פסקו עומד שני משמאל‬‫מדבריו ורץ אחרינו‪\" ,‬בעוד כשבועיים הפועל שלי יוצא למילואים‪ \",‬אמר‪\" ,‬החלף אותו‬‫עד שיחזור‪ \".‬הפועל הוותיק יצא למילואים‪ ,‬וכשחזר הציעה לו בעל הבית להתחיל לעבוד‬‫בתור צבע רכב‪ .‬השתלבתי במהירות בצוות ולמדתי מהמקצוענים‪ .‬את המשכורת העברתי‬ ‫ברובה לאמי ולסמי‪ ,‬להוצאות הבית‪ ,‬והשארתי לעצמי סכום קטן‪.‬‬‫פעמיים בשבוע‪ ,‬בסוף יום העבודה‪ ,‬רכבתי לאימון הכדורגל על אופניי שנקנו‬‫בזיעת אפיי‪ .‬הגעתי מותש למגרש ימק\"א והצטרפתי לסיבוב האחרון של האימון‪.‬‬‫כשחבריי הלכו הביתה‪ ,‬אני המשכתי להתאמן לבד‪ .‬משהצטרפתי לקבוצת הבוגרים‬‫של \"הפועל ירושלים\"‪ ,‬שיחקתי בשני תפקידים לסירוגין‪ :‬בלם ומגן‪ .‬הקבוצה הגיעה‬‫להישגים מרשימים כששיחקתי ב ַמֶּדיה‪ .‬ילדיי ואני אוהדים אותה עד היום‪ .‬השחקנים‬‫המצטיינים לא הקדישו באותן שנים את עתותיהם לכדורגל בלבד‪ ,‬אלא היו עובדי חברת‬‫חשמל וחברות ממשלתיות אחרות‪ .‬גם לי הציעו עבודה משרדית נוחה מעין זו‪ ,‬וסירבתי‪.‬‬ ‫נהניתי מעבודת הכפיים ומהמקצוע שבחרתי‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪286‬‬

‫בלשכת הגיוס \"גייסתי\" את חיים כאח‪ ,‬כדי שלא אחשב לבן יחיד‪ ,‬ואוכל להצטרף‬‫ליחידה קרבית בחטיבת הצנחנים‪ .‬מנהלי \"הפועל ירושלים\" ניסו לשכנע אותי להמשיך‬‫לשחק‪ ,‬והבטיחו לסדר לי דחיית שירות‪\" .‬איני מעוניין‪ \",‬אמרתי‪\" ,‬וממילא כבר עזבתי את‬‫העבודה‪ \".‬באותם ימים צה\"ל לא הכיר באופן גלוי ומוסדר במעמד של ספורטאי מצטיין‬‫וכדורגל לא נחשב לקריירה‪ ,‬לא היה נהוג לשלם כלל לשחקנים‪ .‬ובכל זאת ניסו עסקני‬‫\"הפועל\" לפתות אותי בסכום כסף גדול‪\" .‬כמה הרווחת ברפדות?\" ִהקשו‪\" ,‬נשלם לך כל‬‫חודש בלי שתעבוד‪ \".‬סירבתי שוב להצעתם‪ ,‬ובכל זאת ניסו מנהלי המועדון להשפיע על‬‫גורמים בצבא שידחו את מועד הגיוס שלי בחצי שנה‪ .‬על כך לא ידעתי דבר‪ ,‬ובתמימותי‬‫חגגתי עם חבריי במסיבת גיוס‪ .‬למחרת‪ ,‬במקום להתגייס נשלחתי הביתה‪ .‬בפעם הבאה‬‫שוב חזרתי הביתה כעבור יומיים מתהליך החיול‪\" .‬מה קרה?\" תהו חבריי והוסיפו‪,‬‬‫\"משהו לא בסדר אתך?\" התייצבתי לבירור העניין בלשכת הגיוס בירושלים והמתנתי‬‫למפקד‪\" .‬הבחור מ'הפועל' התקשר אליך?\" שאלה הפקידה מיד כשנכנס המפקד לחדר‪,‬‬‫\"כן‪ \",‬השיב‪\" ,‬סידרתי את העניין‪ \".‬רק אז קלטתי שהתערבות עסקני המועדון מנעה את‬‫גיוסי‪\" .‬אם לא תגייס אותי עכשיו‪ \",‬הודעתי בזעם למפקד הלשכה‪\" ,‬אכתוב מכתב תלונה‬‫חריף לשר הביטחון‪ ,‬אספר לו שבגלל הכדורגל אתם דוחים לי את השירות כבר כמה‬ ‫חודשים‪ \".‬הוא משך בכתפיו ואמר באדישות‪\" :‬אתה רוצה להתגייס – תתגייס‪\".‬‬‫שבועיים אחר כך‪ ,‬ב־‪ 29‬באוקטובר ‪ ,1956‬יצאו כמה מחבריי הטובים להילחם כצנחנים‬‫ב\"מבצע קדש\"‪ ,‬ואחדים מהם נפלו בקרב‪ .‬המחזור שלי עבר קורס צניחה מזורז‪ ,‬שנמשך‬‫כשבועיים במקום שלושה חודשים‪ ,‬ובתומו התנוססו לי \"כנפיים\" על החזה וכומתה‬ ‫ביום הגיוס לצה\"ל‪ .‬אוקטובר ‪1956‬‬ ‫(שבועיים לפני מבצע קדש)‬‫פרידה ‪287‬‬

‫אדומה בכותפת‪ .‬גם מיהרו ללמד אותנו לירות ברובה מחשש שמא יזדקקו לתגבור‬‫הכוחות שצנחו במיתלה‪ .‬בשעות החשכה סייענו בהעמסת משאיות בציוד ובתחמושת‬‫שהצניחו במיתלה‪ ,‬ולא השתתפנו בקרבות‪ .‬במשך שבועיים עבדנו לילה־לילה וביום עברנו‬‫שגרת אימונים מפרכת‪ .‬בתום המבצע‪ ,‬ב־‪ 5‬בנובמבר ‪ ,1956‬שבנו למסלול‪ :‬אחד־עשר‬‫חודשים של טירונות ואימונים שבהם \"שילמנו\" על הקדמת ה\"כנפיים\" והכומתה‪.‬‬‫הוצבתי בסיירת הצנחנים‪ .‬אריק שרון היה מפקד החטיבה‪ ,‬רפול פיקד על גדוד אפעה‬ ‫‪ ,890‬משה לוי הידוע בכינויו \"מוישה וחצי\" היה קצין המבצעים הגדודי‪.‬‬‫באחד מימות החורף הגשומים‪ ,‬ישבנו על המיטות הצבאיות שבצריף והתכוננו לצאת‬‫לסדרת אימונים‪ .‬אחד החיילים דרך את רובה העוזי האישי שלו כשהמחסנית במצב‬‫הכנס‪ ,‬שימן את הקנה ושחרר את הנצרה‪ .‬צרור כדורים רוסס לעבר מיטתי‪ ,‬שלושה‬‫כדורים פגעו בעצמות רגליי‪ .‬הובהלתי לבית החולים‪ .‬שוחררתי מאשפוז ונגזר עליי לדדות‬‫בגבס בבסיס כחודש ימים‪ .‬חיכיתי בקוצר רוח ליום שאשתחרר ממנו‪ ,‬עד כדי כך שלחובש‬‫אשר הסיר את הגבס אמרתי‪\" :‬הרופא אמר שאיני צריך גבס חדש‪ \",‬למרות שלא היה‬‫פסקו וחבר לפני צניחה‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪288‬‬

‫לי אישור מן הרופא‪ ,‬ודווקא נזקקתי לגבס חדש‪ ,‬כדי להגן על התפרים‪ .‬חזרתי לפלוגה‬ ‫שלי‪ ,‬וסיכמתי עם מפקד הפלוגה‪\" :‬מה שאוכל – אעשה‪ \".‬תוך ימים ספורים כבר יצאתי‬ ‫עם חבריי למסע לילי של חמישים קילומטרים‪ .‬צעדתי כברת דרך די ארוכה‪ ,‬עד שרגלי‬ ‫התנפחה וכלו כוחותיי‪ .‬רק אז עליתי לקומנדקר‪ .‬הפציעה הותירה צלקות‪ ,‬אבל ההליכות‬ ‫המרובות דווקא עזרו לי להשתקם‪ ,‬אילולא הן‪ ,‬אולי הייתי צולע עד היום‪ .‬סיימתי את‬ ‫האימונים‪ ,‬לא ויתרתי על קורס מ\"כים ורציתי להמשיך בסיירת‪ ,‬אך הפציעה עיכבה‬ ‫אותי ובכל זאת שינתה את תכניותיי‪ .‬המשכתי לקורס מד\"סים (מדריכי ספורט)‪ ,‬ובשנת‬ ‫השירות האחרונה נשלחתי להדרכה בבית הספר לצניחה‪.‬‬ ‫בזמן שירותי החליטו אמי וסמי לחזור לעיסוק של סמי מרומניה‪ ,‬הם מכרו את הבית‬ ‫וקנו במקומו נעליים איכותיות וחנות קטנה באחת מפינות רחוב עמק רפאים‪ .‬לא חלף‬ ‫זמן רב מהיום שבו התקנתי בחנות את המדפים שבניתי וסייעתי בסידורם‪ ,‬עד שהעסק‬ ‫כשל ונסגר‪ .‬המושבה הגרמנית לא הייתה מפותחת דיה ותנועת הלקוחות ברחוב הייתה‬ ‫דלילה‪ .‬שנים לאחר מכן עדיין אוחסנו בבית הוריי קופסאות נעליים וסנדלים למכביר‪.‬‬ ‫דודי לזר עזר לאמי ולבעלה לעבור לתל אביב‪ ,‬והם קנו בית מתפורר בדרום העיר‪ ,‬בדמי‬ ‫מפתח‪ .‬חדר אחד ומטבח בחצר‪ ,‬אך קרבתו לשפת הים הפיחה בהוריי חיים חדשים‪ .‬מדי‬ ‫יום הם צעדו ברגל לאורך קו החוף ונהנו מרחש הגלים ומהקצף המלטף את כפות רגליהם‪.‬‬ ‫סמי התקבל לעבודה כמוכר באחת מחנויות הנעליים היוקרתיות \"מיקולינסקי\"‪ ,‬שם‬ ‫נרדף לנעליים טובות‪ .‬בחנות עבדו כחמישה־עשר מוכרים בכל משמרת‪ .‬סמי תמיד דאג‬ ‫לי לנעליים ולמגפיים ששירתו אותי נאמנה שנים ארוכות – מה שמעיד על איכות הייצור‬ ‫המקומי של \"מיקולינסקי\"‪.‬‬ ‫השתחררתי ב־‪ ,1959‬בתום שירות של שנתיים וחצי‪ ,‬כמקובל‪\" .‬הפועל ירושלים\" סידרו‬ ‫לי חדר במלון \"ורסבסקי\" על הגג‪ ,‬ושילמו בעבורו בכל חודש חמישים לירות‪ .‬חזרתי‬ ‫לעבוד אצל בנו של הרפד שעבדתי אצלו לפני שירותי הצבאי‪ .‬מובן שביליתי רבות בתל‬ ‫אביב‪ ,‬ובאחת המסיבות של חבורת הצעירים שעקיבא חברי הכיר לי‪ ,‬פגשתי את מתי‬ ‫היפה‪ ,‬בת התשע־עשרה‪.‬‬‫פרידה ‪289‬‬

‫מתי‬ ‫ירושלים במלחמת השחרור‬‫במסיבה שבה הכרתי את פסקו כולם רקדו והשתוללו‪ ,‬ורק‬‫בחור אחד שקט ישב במרפסת‪\" .‬תראו איזה חתיך‪ \",‬אמרתי‬‫לחברותיי ולכסנתי אליו מבט מתעניין‪\" ,‬למה הוא יושב בצד?\"‬‫אילו הייתי מחכה שפסקו יתחיל אתי‪ ,‬הייתי מחכה עד היום‪.‬‬‫אפילו כשניגשתי אליו והצעתי לו לרקוד‪ ,‬הוא השיב \"איני‬‫רוקד\"‪ ,‬והמשיך לשבת‪ .‬אחרי המסיבה‪ ,‬נפגשנו שוב באקראי‬‫והקשר הלך והתפתח‪ .‬אמי חשבה שהוא צעיר מדי‪ ,‬אולי ציפתה‬‫שאנשא לגבר מבוסס‪ .‬כשם שאמי הסתייגה בהתחלה מחברותנו‪ ,‬כך גם פרידה‪ .‬היא לא‬‫הרבתה במילים כשנפגשנו‪ ,‬וחשתי שמדובר ביותר ממכשול השפה‪ .‬את השפה העברית‬‫היא טרחה ללמוד רק כשנולדו הנכדות‪ .‬אבי – יהודי דתי‪ ,‬חזן בבית הכנסת – נהג לומר‬‫לאחיותיי ולי‪\" :‬אם תמצאו חתן דתי‪ ,‬תזכו בעולם ומלואו‪ \".‬הוא גידל אותנו על ברכי‬‫המסורת‪ ,‬אך תקוותיו שנינשא לבחורים יראי שמים נכזבו כי אף אחת מאחיותיי לא‬‫נישאה לבחור דתי‪ ,‬וגם אחיי התרחקו מן הדת‪ .‬למרות זאת‪ ,‬הניכור שפסקו חש כלפי‬ ‫הדת לא הפריע לאבי להבחין באיכויותיו והוא אהב את פסקו בכל לבו‪.‬‬ ‫חתונת פסקו ומתי‪.‬‬‫עומדים למעלה מימין‪ :‬אח של ג'ינה‪ ,‬לאונרד‪ ,‬ג'וי‪ ,‬אנה‪ .‬עומדים בשורה שנייה מימין‪ :‬ריקו‪,‬‬ ‫רובין‪ ,‬אשת אחי ג'ינה‪ ,‬פרידה‪ ,‬אדלה‪ ,‬יחיאל‪ ,‬אידי‪ ,‬יענקלה‪ ,‬יטי‪ ,‬סרג'יו‪ .‬עומדים בשורה‬‫שלישית מימין‪ :‬מנדי‪ ,‬פויקה‪ ,‬סאלי‪ ,‬מאיר‪ ,‬שמעון‪ ,‬רטה‪ ,‬ג'ינה ולזר‪ .‬יושבים‪ :‬החתן והכלה‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪290‬‬

‫נישאנו בשנת ‪ 1961‬וחזרתי עם בחיר לבי לירושלים‪.‬‬ ‫אני ילידת ירושלים‪ ,‬דור רביעי של ירושלמים ילידי הארץ‪ .‬לאמי שרה לבית דיין ולאבי‬ ‫יעקב עצמון נולדו תשעה ילדים‪ :‬חמישה בנים וארבע בנות‪ ,‬אני השלישית‪ .‬סבי מצד אבי‬ ‫עלה מחומס‪ ,‬סוריה‪ ,‬ואת שם המשפחה‪ ,‬חמסני‪ ,‬שינינו אחיי ואני לעצמון‪ ,‬כשבגרנו‪.‬‬ ‫בילדותי גרנו בבית קטן בנחלאות‪ ,‬חדר וחצי גודלו‪ .‬ישנו ראש‪-‬רגליים‪ ,‬צמודים זה לזה‪.‬‬ ‫את פרנסתו מצא אבי בתל אביב‪ ,‬וחזר הביתה פעם בשבוע‪ .‬במלחמת העצמאות‪ ,‬בעת‬ ‫המצור על ירושלים‪ ,‬נחסמו הדרכים ואבי נשאר בתל אביב‪ .‬אמי טיפלה אז בשמונה ילדים‬ ‫קטנים‪ ,‬לבדה‪ .‬אחי הבכור יוסף היה בן תשע ולי מלאו שש שנים‪ .‬שני אחיי הגדולים מכרו‬ ‫עיתונים‪ ,‬ואבא שלח מדי פעם חבילות מזון‪ .‬אימא הייתה עומדת בתור ארוך שהשתרך‬ ‫לפני עמדות החלוקה‪ ,‬כדי להביא לנו מים ולחם‪ .‬לפעמים קנתה כיכר לחם ירוקה מעובש‬ ‫בשוק השחור‪ .‬אני זוכרת את ימי הרעב ואת ֵשער ראשה של אמי שהלך והידלדל מיום‬ ‫ליום בשל תזונה לקויה‪ .‬יום אחד השיגה קופסת סרדינים‪ ,‬ונתנה לכל ילד דג אחד‪ .‬יוסף‬ ‫ונסים שמרו את המנה שלהם בארון אוויר‪ ,‬ובלילה אכל חתול רעב את מנתם‪ .‬היום‬ ‫החדש שהאיר נפתח בבכי מר‪.‬‬ ‫ב־‪ 22‬בפברואר ‪ ,1948‬נשמע פיצוץ עז ברחוב בן יהודה‪\" .‬איפה הילדים?\" הזדעזעה‬ ‫אמי בבהלה‪ .‬עד מהרה התברר כי חמישים ותשעה בני אדם נרצחו בפיגוע‪ ,‬עשרות נפצעו‬ ‫ושלושה בניינים נהרסו‪ .‬זכוכיות נופצו ברבים מבתי העיר‪ .‬אחיי אכן עברו ברחוב בן‬ ‫יהודה‪ ,‬בדרכם לסוכנות העיתונים‪ ,‬ולמרבה המזל לא נפגעו‪ .‬בהפוגה‪ ,‬החליטה אמי‬ ‫שניסע לתל אביב‪ .‬היא ארזה בחפזה כל מה שיכלה ונסענו באוטובוסים משוריינים‪.‬‬ ‫שיירות המזון לירושלים שבו לתל אביב עמוסות בבני אדם שנמלטו מן העיר והסתכנו‬ ‫בחייהם‪ .‬אך גם הנותרים בעיר נתונים היו בסכנת נפשות‪ .‬בדרך שער הגיא יידו עלינו‬ ‫אבנים מן הגבעות‪ .‬ממקום מחבואנו‪ ,‬מתחת לספסלים‪ ,‬שמענו היטב את מטח האבנים‬ ‫פוגע בשלדת האוטובוס‪ .‬צעקנו בבעתה והלטנו את ראשינו בידינו‪.‬‬ ‫בינתיים פלש אבי לבית ערבי יפה וגדול ליד הים‪ ,‬מול מסגד חסן בק‪ .‬ביום שישי הראשון‬ ‫לחיינו בעיר החוף קנינו אחת־עשרה כיכרות לחם להשביע בהן את הרעב‪ .‬כשאמי ביקרה‬ ‫שכנה ששכחה לסגור את הברז‪ ,‬נחרדה מן הבזבוז‪ .‬המחסור נטמע בתוכנו‪ .‬המלחמה‬ ‫תמה ונשארנו בתל אביב‪ .‬נקבע לי תאריך גיוס‪ ,‬אבל אבא סירב שאתגייס‪\" .‬על גופתי‪\",‬‬ ‫אמר בתוקף‪\" ,‬עד בן גוריון אגיע‪\"...‬‬‫פרידה ‪291‬‬

‫פסקו ומתי‬‫פסקו ומתי ביום חתונתם‪1961 .‬‬‫מימין‪ :‬יעקב ושרה (ההורים של מתי)‪ ,‬פנחס ומתי‪ ,‬פרידה‪ ,‬סמי וחיים נגיד (בנו של סמי)‬ ‫‪292‬‬ ‫משפחת מויסה‬

‫מכונית משפחתית‬ ‫אחרי שהתחתנתי הפסקתי לשחק כדורגל‪ .‬שיחקתי לא רע‪ ,‬אבל‬ ‫יכולותיי על המגרש נפגעו עקב תאונת הירי‪ .‬הפציעה האטה את‬ ‫מהירות הריצה וצלעתי מעט‪ ,‬על כן החלטתי לפרוש‪.‬‬ ‫עזרא בליליוס‪ ,‬אחד מעשירי ירושלים‪ ,‬השקיע בפתיחת חנות‬ ‫ריפוד הרכב שלי בממילא תמורת שלושים אחוז מן הרווחים‪,‬‬ ‫והפכנו לשותפים‪ .‬לעזרא היו עסקים רבים בתחום הרכב‬ ‫ובהם חברת אוטובוסים ושיפוץ מכוניות ומכירתן‪ .‬אני הייתי‬ ‫רפד עצמאי בראשית דרכי‪ ,‬והוא הציע לי לרפד את כלי הרכב שבבעלותו‪ .‬הוא השקיע‬ ‫ממון רב בעסקים המשותפים שלנו‪ ,‬השקעה שהניבה לו רווחים נאים‪ .‬ואילו אני עליתי‬ ‫בזכותו על מסלול של עבודה קבועה ופרנסה טובה‪ .‬העסקה השתלמה לשנינו‪.‬‬ ‫מתי ואני גרנו במרכז העיר‪ ,‬בקומה החמישית ברחוב הלל‪ ,‬ובשנת ‪ 1963‬נולדה בתנו‬ ‫הבכורה‪ .‬קראנו לה אביבה‪ ,‬על שם אבי אברהם‪ .‬שם החיבה שלה הוא ויוי‪.‬‬ ‫פסקו‪ ,‬מתי ובתם הבכורה ויוי (אביבה)‬ ‫כשויוי הייתה בת חצי שנה קיבלתי רישיון נהיגה‪ .‬עזרא שמע שאני מחפש מכונית‬ ‫והציע לי את הפורד שלו‪ ,‬מודל ‪ ,1947‬בחמש מאות לירות‪\" .‬נתחשבן בעבודות‪ \",‬אמרתי‬ ‫לו‪ ,‬ובגיל עשרים וחמש הייתי הראשון במשפחה ובין חבריי שרכש מכונית‪ .‬הזמנתי את‬ ‫הוריי ואת סבתי להתארח אצלנו בשבת ולנסוע במכוניתי‪ .‬בצהרי שישי תדלקתי בחמש‬ ‫לירות‪ .‬זה ודאי יספיק לי לשנה‪ ,‬חשבתי‪ .‬הייתי חסר ניסיון ונהגתי סחור־סחור ברחבי‬ ‫העיר‪ .‬בשבת אחר הצהריים לקחתי את בני משפחתי לסיבוב‪ .‬כשנסענו במעלה רחוב רחל‬ ‫אמנו החד סטרי והצר‪ ,‬כבה המנוע‪ .‬יצאנו כולנו ודחפנו את המכונית בעלייה התלולה‪,‬‬ ‫עד שעייפנו‪ .‬נטשנו אותה בצד הדרך וחזרנו ברגל הביתה‪\" .‬איזה מין אוטו קנית?\" תמהו‬ ‫כולם‪ .‬ביום ראשון בבוקר הבאתי את בליליוס לבחון את מצבה של מכוניתי החדשה‪,‬‬‫פרידה ‪293‬‬

‫מכוניתו לשעבר‪\" .‬כמה דלק מילאת?\" שאל \"ולאן נסעת?\" למשמע תשובותיי הוא הוסיף‬ ‫בחיוך‪\" :‬מה חשבת‪ ,‬שמכונית נוסעת על מים?\"‬‫גם כשפרשתי כנפיים וניהלתי את העסק לבד‪ ,‬ללא שותפים‪ ,‬עזרא המשיך לשמור על‬‫קשר אישי ועסקי‪ .‬הוא אדם נהדר ואוהב‪ ,‬ובכל פעם שבא לבקר בחנות‪ ,‬חיבק אותי בחום‪.‬‬ ‫עברנו למושבה הגרמנית כשמלאו לויוי שנתיים וחצי ומתי הייתה בהריונה השני‪.‬‬‫קשר חזק נרקם ביני לבין בני המשפחה של פסקו‪ .‬גיליתי‬‫משפחה חמה‪ ,‬אכפתית ומלוכדת‪ ,‬הרבינו לבקרם והם התארחו‬‫בביתנו‪ .‬הילדות התייחסו לסמי כאל סבא לכל דבר‪ ,‬סבא של‬‫ארוחות רומניות‪ ,‬של שוקולד‪ ,‬של מנוחת הצהריים הרומנית‬‫המקודשת‪ .‬הוא אהב את נכדותיו בכל לבו והן השיבו לו אהבה‪.‬‬‫כשסבתא פרידה וסבא סמי היו עולים לירושלים פינינו בעבורם‬‫את הסלון‪ ,‬החליפות של סבא והשמלות האלגנטיות של סבתא‬‫נתלו על קולב באמצע החדר‪ .‬סלט החצילים והמרק הטעים של פרידה ליוו את שנות‬ ‫ילדותן של הבנות וטעמם המשובח עדיין זכור בפינו‪.‬‬ ‫בשבי המצרי‬‫שירּתי ימים רבים במילואים‪ ,‬ככל שנדרשתי‪ ,‬והשתתפתי בכל‬‫המלחמות‪ .‬השתייכתי לגדוד של החטיבה הירושלמית‪ ,‬שבה‬‫כולם הכירו את כולם‪ .‬במלחמת ששת הימים שירּתי שבועיים‬‫בצובה באוהלים‪ ,‬בכוננות שלפני המלחמה‪ .‬מצובה עלינו דרך‬‫שועפט‪ ,‬כאשר חטיבה ‪ 10‬של השריון נעה לפנינו‪ ,‬ועשתה את‬‫מרב העבודה‪ .‬כבשנו את אזור בית לחם ואת חברון בשעה‬ ‫שאשתי ובנותיי ישבו במקלט‪.‬‬‫הישיבה במקלט במלחמת ששת הימים היא אחד מזיכרונות‬‫הילדות הראשונים שלי‪ .‬הייתי כמעט בת שלוש כשנשמעה‬‫האזעקה הראשונה‪ ,‬אורית הייתה תינוקת‪ .‬רצנו למקלט של‬‫רינה‪ ,‬שכנה שגרה בדירת הקרקע‪ .‬פעם התעוררתי ולחרדתי‬‫גיליתי שאמי לא לצדי‪ ,‬רק נאווה השכנה‪ .‬אני זוכרת במעורפל‬‫את ההפוגה הראשונה‪ ,‬אז יצאנו בחשש מן המקלט‪ ,‬מפני שימים‬‫ספורים קודם לכן ירה צלף ירדני והרג את אחד השכנים ברחוב‪.‬‬ ‫רק כחודש לאחר המלחמה ביקרנו את אבא‪ ,‬בבית מלון בבית לחם‪.‬‬‫בסוף שנות השישים הסתובבנו בביטחון מלא בבית לחם‪ ,‬ברמאללה‪ ,‬בעזה קנו לי הוריי‬‫אפרוחים וּכּוחּול לעיניים‪ ,‬ובשבתות טיילנו במזרח ירושלים בלי כל חשש‪ .‬אם באו אלינו‬‫במפתיע אורחים‪ ,‬ואבי לא התפנה מעיסוקיו‪ ,‬היה שולח אותי למלא את מקומו ולהדריך‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪294‬‬

‫באתרים כמו הר הצופים‪ ,‬שבהם ביקרנו יחד פעמים רבות‪ .‬סיפרתי למכרינו בגאווה על‬ ‫חלקו של אבי בניצחוננו‪ ,‬ועל תוואי הדרך שהלך בה כלוחם‪.‬‬ ‫כשאבא נקרא למילואים ב־‪ 23‬בספטמבר ‪ ,1973‬ליוויתי אותו בבוקר לחנות בממילא‪,‬‬ ‫כדי שאחזיר את המפתח הביתה‪ .‬הייתי בת עשר וחצי‪ .‬הפעם לא אבכה כשאפרד מאבא‪,‬‬ ‫הבטחתי לעצמי‪ ,‬עוד שבועיים יבוא לחופש‪ ,‬ובתוך חודש ישוב הביתה‪ .‬הפעם אני גדולה‪,‬‬ ‫שיננתי לעצמי שוב ושוב‪ .‬בילדותי נדמה היה לי שאבא רוב הזמן במילואים‪ .‬פעמיים‬ ‫בשנה הוא יצא למילואים ארוכים ואני נהגתי להתלונן‪\" :‬עוד פעם לא נראה אותך חודש‪,‬‬ ‫ונהיה רק עם אימא?\" עליתי לאוטובוס ודרך החלון הגדול הפניתי מבטי לאחור‪ ,‬ראיתי‬ ‫את רגליו של אבא צועדות‪ ,‬הנעליים הצבאיות הלכו והתרחקו‪ ,‬ובלבי אמרתי‪ :‬הפעם‬ ‫אחזיק מעמד‪ .‬לא שמענו דבר מאבא חודשיים ארוכים וקשים – חודשיים שבהם ליווה‬ ‫אותי מראה רגליו ההולכות ומתרחקות‪.‬‬ ‫שבועיים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור גויסתי למילואים עם‬ ‫החטיבה הירושלמית‪ .‬נשלחנו לאייש עשרים מוצבים ב\"קו‬ ‫בר־לב\"‪ ,‬קו המעוזים שישראל בנתה לאורך תעלת סואץ מסוף‬ ‫שנת ‪ .1968‬הוצבתי בגזרה המרכזית‪ ,‬במוצב חיזיון שבגשר‬ ‫פירדן‪\" .‬אם תפרוץ מלחמה‪ ,‬בתוך עשרים וארבע שעות יחליפו‬ ‫אתכם חיילים סדירים‪ ,‬אין לכם מה לדאוג‪ \",‬הרגיעו אותנו‬ ‫מפקדינו‪ .‬אבל מובן שהיה מה לדאוג ודאגנו‪.‬‬ ‫ביום הראשון למלחמה רץ מולי קצין מצרי‪ .‬יריתי לעברו‪ ,‬הוא זרק את כובע הפלדה‬ ‫ואת הנשק‪ ,‬הסתובב וברח‪ .‬ידעתי שבכל רגע עלולה להתרחש פשיטה מצרית על המוצבים‪,‬‬ ‫ובכל זאת‪ ,‬מצפוני מנע בעדי מלירות בגבו והנחתי לו להימלט‪ .‬הבנתי שאין לנו סיכוי‬ ‫לצאת משם‪ .‬למה שאמות לבד? חשבתי לעצמי‪ ,‬לפחות אקח אתי כמה שיותר מצרים‪.‬‬ ‫דיווחנו על תנועות המצרים‪\" .‬מילואימניקים פחדנים‪ ,‬הפחד מדבר מגרונכם‪ \",‬הפטירו‬ ‫כנגדנו‪ .‬אבל עינינו לא שיקרו‪ ,‬המצרים הסירו את כיסויי הטילים ושינעו אותם לתעלה‪.‬‬ ‫\"קו בר־לב\" לא היווה מכשול בפניהם‪ ,‬המצרים ניסו לצלוח את התעלה בשטחים שבין‬ ‫המעוזים‪ ,‬בחסות הרעשה ארטילרית‪\" .‬אנחנו רואים את המצרים קרבים‪ \",‬התרענו שוב‬ ‫ושוב‪\" .‬עוד מעט יירו לעברנו טילים‪ \",‬צעקנו בקשר‪ ,‬אך צה\"ל לא החליף אותנו ולא‬ ‫שלח תגבורת‪ .‬ביום כיפור‪ ,‬שבת‪ ,‬ה־‪ 6‬באוקטובר ‪ 1973‬בשעה חמישה לשתיים‪ ,‬הודיעו לנו‬ ‫להיכנס לכוננות ספיגה‪ .‬לא הספקנו להיכנס לבונקרים ומטחים נורו על ראשינו‪ .‬בשעה‬ ‫שתיים וחצי חצו המצרים את התעלה ובידם להביורים‪ ,‬הדפנו אותם ברימונים וביריות‪,‬‬ ‫עד שנסוגו לגדה השנייה‪ .‬על החייל שניקב להם את הסירות ירה צלף מצרי כדור במצח‪.‬‬ ‫מפקד המוצב נפצע ואיבד יד‪ .‬סגן מפקד המוצב נטל את הפיקוד‪ ,‬וגם הוא נהרג בהמשך‬ ‫הלחימה‪ .‬סמל שעמד בתצפית נפצע קשה ומת‪ .‬מיד עם הצליחה הציבו המצרים מארבי‬ ‫נ\"ט (נגד טנקים) של כוחות חי\"ר (חיל רגלים) בעורף המעוזים וכיתרו אותנו‪.‬‬ ‫במוצאי שבת תכננו לחלץ את מפקד המוצב הפצוע ואת הסמל ההרוג על זחל\"ם‪ .‬תפקידי‬ ‫היה להעביר את הפצוע לכוחותינו‪ .‬יצרנו קשר עם מפקד פלוגת הטנקים המחלצת‪\" .‬צא‪,‬‬ ‫אני אנצנץ לך עם הפנסים‪ \",‬אמר‪ .‬הבטתי סביבי וראיתי טנקים מצריים מכל עבר‪\" .‬איך‬‫פרידה ‪295‬‬

‫אצא?\" שאלתי‪\" .‬אל תדאג‪ ,‬צא לצומת\"‪ ,‬חזר שוב על דבריו‪ .‬לא חלפו דקות עד שהקשר‬‫עמו נותק וקיבלתי הודעה להישאר במקומי‪ .‬רק אחרי המלחמה נודע לי מפיו של אותו‬‫מ\"פ (מפקד פלוגה) שפלוגת השריון שלו נלכדה במארב‪ ,‬וכל הטנקים הושמדו פרט לטנק‬‫שלו עצמו‪ .‬ה ָק ַשׁר נפגע ונפל מתוך הטנק‪ .‬הנהג המשיך לעבר מוצב נטוש סמוך לנו‪ ,‬ונעצר‬‫כשהטנק שקע בחולות‪ .‬אז תמך נהג הטנק בקצין הפצוע ושניהם הגיעו רגלית למוצב‪.‬‬ ‫המ\"פ איבד באירוע ההוא את מאור אחת מעיניו‪.‬‬‫חיל האוויר התמקד בחזית הסורית ואנחנו נותרנו חשופים וחסרי הגנה אווירית‪ .‬פעם‬‫אחת חג מעלינו מטוס ישראלי כשהייתי בתצפית בשער‪\" .‬מטוס קרב מעליך‪ ,‬עם פצצות‪,‬‬‫תן לו מטרה\"‪ ,‬פקדו עליי בקשר‪ .‬מולנו ניצבה שורה של נגמ\"שים מצריים‪ ,‬נתתי לו נקודת‬‫ציון‪ ,‬אך הוא קיפל זנב ושב על עקבותיו‪\" .‬אין אישור מחשש לירי דו\"צ\" (ירי דו־צדדי‪,‬‬‫כוחותינו על כוחותינו)‪\" .‬אבל אלה נגמ\"שים‪ ,‬לא זחל\"מים\"‪ ,‬צעקתי בקשר‪\" ,‬אין לנו‬‫נגמ\"שים בתעלה\"‪\" .‬הטייס כבר בבסיס\"‪ ,‬ענו לי מן המפקדה‪ .‬בינתיים שמענו על הפגיעה‬‫האנושה בחניכי בית הספר לשריון שירדו דרומה ביום הראשון של המלחמה‪ .‬חשבתי‬ ‫שמאיר נמצא שם ודאגתי לו‪.‬‬‫חששתי גם לחיינו‪ ,‬כמובן‪ .‬החזקנו מעמד שלוש יממות של לחימה רצופה‪ ,‬ימים ולילות‬‫נטולי שינה ורוויי דאגות‪ ,‬בקושי אכלנו‪ ,‬עד שכלו כוחותינו‪ .‬לא היה מי שיחליף אותנו‪.‬‬‫בכל דקה ראינו את הסוף‪ ,‬בשלושה ימים ושלושה לילות של מלחמה – כל רגע טומן‬‫בחובו סיפור‪ ,‬כל רגע נדמה כנצח‪ .‬עוד דקה לחיות ועוד דקה‪ .‬פחדתי שמא לא אראה‬‫יותר את בנותיי‪ ,‬שלא אראה דבר‪ ,‬כי סוף העולם קרב ובא‪ .‬ביום השלישי למלחמה‪ ,‬ב־‪8‬‬‫באוקטובר‪ ,‬חל יום הולדתי‪ .‬לא ייתכן שבן אדם ימות ביום הולדתו‪ ,‬חשבתי‪ .‬אם אשרוד‬ ‫היום – אצא מהמלחמה בחיים‪.‬‬‫אוגדות מצריות הקיפו אותנו מכל עבר והשבנו אש‪ .‬המאג שלי ירה חמישים כדורים‬‫בלחיצה אחת כי הווסת התמלא פיח ולא חזר עד הסוף‪\" .‬הוא כבר מת‪ ,‬אל תירה בו יותר‪,‬‬‫אל תבזבז כדורים\"‪ ,‬צעק לעברי חבר‪ ,‬אך לא יכולתי לעצור את המאג‪ .‬שלושה ימים‬‫שכבנו לצד גופותיהם של חברינו‪ .‬שלושה־עשר חיילים נהרגו במוצב‪ .‬מקצתם בהפגזה‬ ‫ומקצתם נורו בעת הכניעה‪.‬‬‫רק בשלב זה הזניק המטכ\"ל כוחות קרקע ואוויר כדי לחלץ אותנו ולהגן עלינו‪.‬‬‫אבדות קשות נגרמו ליחידות החי\"ר והשריון בניסיונות חילוץ אלה‪ .‬הקו הראשון של‬‫מערך המעוזים התמוטט‪\" .‬נהגו לפי הבנתכם\"‪ ,‬הייתה ההודעה שקיבלנו‪ .‬באחד־עשר‬‫מעוזים הצליחו הלוחמים לנטוש ולהיחלץ לאחור‪ ,‬וחמישה מהמעוזים הסמוכים לתעלה‬‫כותרו מכל הצדדים ונכבשו‪ .‬רק מעוז \"בודפשט\" שעל שפת הים התיכון נותר בשליטה‬‫ישראלית לכל אורך המלחמה‪ .‬המצרים חדרו למוצב שלנו‪ ,‬הם התחפרו בבורות שחפרו‬‫מסביב‪ .‬הג'ינג'י יצא בלילה ונכנע‪\" .‬יש לי ילדים\"‪ ,‬הסביר לנו‪\" ,‬אני רוצה לחזור הביתה\"‪.‬‬‫אבל מיד כשיצא בידיים מורמות‪ ,‬הרגו אותו‪ .‬בשתיים בלילה תכננו לברוח מן המוצב‪,‬‬‫הגענו לפתחו של בונקר‪ ,‬שמענו שני מצרים מדברים זה עם זה ולא יכולנו לעבור‪ .‬אספנו‬‫את התעודות והחבאנו אותן מתחת לבלטות באחד הבונקרים‪\" .‬הם בטח יבקשו לדבר‬‫עם המפקד\"‪ ,‬אמרתי‪\" .‬נגיד להם שהקצינים נהרגו‪ ,‬שהסמלים נהרגו‪ ,‬אין מפקד‪ ,‬כולנו‬ ‫חיילים פשוטים\"‪.‬‬‫למחרת בבוקר נכנענו כולם‪ ,‬יצאנו מן המוצב שבעה חיילים‪ .‬בינינו חובש‪ ,‬רופא‪ ,‬שני‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪296‬‬

‫פסקו בשבי המצרי בעיתון אל אהארם המצרי‪ .‬הכותרת‪:‬‬ ‫\"בלם העבר נפל בשבי בקרב הבלימה\"‪ .‬אוקטובר ‪1973‬‬‫פרידה ‪297‬‬

‫משגיחי כשרות שנכנסו מתחת למיטה מרגע שהתחילה המלחמה ומפעיל גנראטור‪.‬‬‫שניים מאתנו הובלו בנפרד‪ .‬נותרנו חמישה כשהחיילים המצרים כבר דרכו את הנשק‬‫לירות בנו בשעה שאחד מהם אמר בערבית‪\" :‬לא נבזבז כדורים‪ ,‬נהרוג אותם בכידונים\"‪.‬‬‫לפתע הופיע קצין חמוש באקדח‪ ,‬בלי חגור‪ ,‬חבוש כובע פלדה ישראלי‪\" .‬זוזו לאחור‪ ,‬אתם‬‫לא יורים באף אחד‪ \",‬ריסן את חייליו והציל את חיינו‪ .‬האם זה הקצין שלא יריתי בו?‬‫תהיתי‪ .‬גם הקצין ההוא נפטר מן החגור‪ ,‬מנשקו ומן הקסדה‪ ,‬נותר לו רק אקדח ואת‬ ‫כובע הפלדה ודאי לקח מאחד המוצבים שלנו‪.‬‬‫נפלנו בשבי המצרי‪ .‬הם קשרו את ידינו בחוטי טלפון‪ ,‬שאלו לשמותינו ורשמו גם את‬‫תאריכי הלידה‪\" .‬את יום ההולדת שלך תעשה בקהיר‪ \",‬אמרו לי‪\" .‬מי המפקד?\" דרש‬‫לדעת‪ .‬למרות מה שסיכמנו‪ ,‬הצביעו הארבעה עליי‪\" .‬עמוד בצד‪ \",‬הורו לי והחלו לחקור‬‫אותנו‪\" – .‬מה תפקידך?\" – \"אני טבח‪ \",‬אמר הראשון‪\" .‬ואתה?\" שאלו את השני – \"טבח\"‪.‬‬‫כל הארבעה הזדהו כטבחים‪\" .‬אני סמל של טבחים‪ \",‬השבתי‪\" .‬ומה המוצא שלכם?\"‬‫אחד מאתנו היה עיתונאי אמריקאי‪ ,‬ועל כך ספג מכות‪ .‬אחר ממוצא לובי‪\" .‬באת מלוב‬‫להילחם בנו?\" הטיחו בו המצרים והכו אותו‪ .‬אני נשאלתי אחרון והשבתי בפשטות‪:‬‬ ‫\"מישראל\"‪\" – .‬ואבא שלך?\" המשיכו לשאול‪\" ,‬וסבא שלך?\" – \"כולם מישראל\"‪– .‬‬ ‫\"אהה‪ ,‬הוא פלסטינאי\"‪ ,‬הסיקו והניחו לי לנפשי‪.‬‬‫\"רוקנו את הכיסים\"‪ ,‬ציוו המצרים‪ .‬האמריקאי לא הבין מה רוצים ממנו ופשט את‬‫חולצתו‪\" .‬עשו כמוהו\"‪ ,‬הורו לנו‪ .‬הם גזלו את הכסף שמצאו בחולצות‪ ,‬לא נראה כי‬ ‫חיפשו תעודות‪.‬‬‫עברנו בין המוצבים‪ ,‬עוד ועוד חיילים ישראלים יצאו מהעמדות‪ ,‬מהמעוזים‪ ,‬והמצרים‬‫דחפו ודחקו בהם‪ .‬כל רגע קם חייל מצרי שטוף תאוות נקם‪ ,‬וכיוון את רובהו לירות בנו‪.‬‬‫מפקדיהם ריסנו אותם‪ .‬הסתרתי את העובדה שאני מבין הכול‪ ,‬היתממתי ושתקתי‪ ,‬גם‬‫כשחטפתי מכות‪ .‬ידעתי ערבית מהמשפחה של מתי אשתי ומיהודים דוברי ערבית שעבדו‬ ‫עמי‪ ,‬אך לא העזתי לומר להם מילה בשפתם‪.‬‬‫לפני שהגענו לכלא לקחו אותנו לחקירות כשעינינו מכוסות‪ .‬שמעתי חיילים ישראלים‬‫זועקים מכאב‪ ,‬גם אותי הכו‪\" .‬מאיפה אתה‪ ,‬מה אתה‪ ,‬מי אתה?\" הם שאלו‪\" .‬מה אתה‬‫עושה?\" אמרתי \"ריפוד\"‪\" – .‬יש לך פועל?\" – \"כן\"‪\" – .‬ערבי?\" ‪\" -‬כן\"‪\" – .‬אם תחזור‬‫הביתה אתה תתנקם בפועל הערבי?\" אמרתי‪\" :‬מה הוא אשם?\" התשובה הניחה את‬‫דעתם‪ .‬דרך חרך קטן בכיסוי העיניים ראיתי מבנה בעל חלונות מקושתים וצורתם נחרתה‬‫בזיכרוני‪ .‬כעבור כמה שנים‪ ,‬לאחר החתימה על הסכם השלום עם מצרים‪ ,‬נסעו ראשי‬‫המדינה לבקר את סאדאת בארמונו‪ .‬בעיתון פורסמה תמונת החלונות המקושתים‪ .‬אני‬‫משוכנע שעמדתי מול ארמונו של סאדאת‪ .‬הייתי כפות ועיניי מכוסות‪ .‬אם סאדאת עצמו‬ ‫נכח בחקירה‪ ,‬הוא שתק ולא שאל שאלות‪ ,‬כדי שלא אזהה את קולו‪.‬‬‫החיילים הקרביים ששבו אותנו ידעו‪ :‬גורלם יכול היה להיות כשלנו‪ .‬אך חיילי המשטרה‬‫הצבאית בעורף נהגו בנו באכזריות‪ ,‬לכן ברגע שהגענו למצרים הפסקתי לתקשר עם‬‫שוביי‪ .‬שבוי שדיבר חטף מכות‪ ,‬מי ששתק ולא הבין דבר – שמר על עצמו‪ .‬בוקר אחד‬‫דרשו שאדבר בטלוויזיה המצרית בגנות מדינת ישראל‪ ,‬סירבתי לקרוא את ההצהרה‬ ‫למיקרופון ושילמתי על כך במכות‪.‬‬‫בחודש אוקטובר הקר ישנתי בכלא המצרי על רצפת בטון חשוף‪ ,‬בלי מזרן ובלי שמיכה‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪298‬‬

‫להתחמם בה‪ .‬בחקירות קשרו אותנו וכיסו את עינינו במטפחת‪ .‬פעם אחת‪ ,‬החזירו אותי‬ ‫לתא בעיניים מכוסות ומאותו לילה כיסתה המטפחת הדקה את כתפי‪.‬‬‫נשבינו בחודש הרמדאן‪ ,‬שבו צמים המוסלמים במשך היום ואוכלים רק לפנות ערב‪.‬‬‫רק בלילות קיבלנו את שאריות הסוהרים‪ :‬חצי פיתה וכמה גרגירי אורז‪ .‬בשלושה ימים‬‫של מלחמה ובחודש וחצי של שבי השלתי חמישה־עשר קילוגרם‪ .‬לעתים השליכו אותי‬‫לתא הצינוק כשעיניי מכוסות וידיי כפותות‪ ,‬כיוון שרזיתי כל כך הצלחתי להיחלץ מן‬ ‫האזיקים והסרתי את כיסוי העיניים‪.‬‬ ‫אמונה וציפייה‬‫ביום כיפור ‪ 1973‬צמתי בפעם הראשונה בחיי‪ .‬הוא התחיל‬‫כמו כל יום כיפור‪ ,‬התאספנו ילדי השכונה וצעדנו יחד ברגל‬‫לכותל‪ .‬בדרך חזרה הופתענו לראות מכוניות נוסעות‪ .‬בשתיים‬‫נשמעה אזעקה וירדנו למקלטים‪ .‬אבות הילדים האחרים‬‫שהו אתנו במקלט‪ ,‬ורק אבא שלי בלט בהיעדרו‪ .‬ידענו שהוא‬‫בתעלה ושהתחילה מלחמה מרה עם מצרים‪\" .‬שרון כבר הגיע‬ ‫\"אבא שלי שבוי במצרים\"‬‫פרידה ‪299‬‬

‫לקהיר‪ \",‬ניסו אנשים לעודדנו‪ ,‬ולא התנחמנו‪ .‬ברגעי המצוקה במקלט כתבתי חיבור‬‫שהתפרסם אחר כך בעיתונים‪ .‬בסוכות הייתה הפוגה ראשונה‪ .‬בדרך מבית הספר הביתה‬‫ראיתי ברחוב חיילים במדים‪ .‬רצתי בכל כוחי‪ ,‬ונשאתי עיניי בציפייה למרפסת ביתנו‬‫בקומה השלישית‪ .‬סוכה עמדה במרפסת‪ ,‬ודמעות הציפו את עיניי וטשטשו את הראייה‪.‬‬‫אבא ודאי בא וכבר בנה לנו סוכה‪ ,‬גאה לבי משמחה‪ .‬פרצתי הביתה בריצה‪\" :‬איפה אבא?\"‬‫פתחתי את כל הדלתות‪ ,‬וסירבתי לשמוע את תשובתה של אמי‪\" .‬את משקרת!\" הטחתי‬ ‫בה‪\" ,‬הוא בנה לנו סוכה!\" – \"הוא לא בא‪ \",‬אמרה בצער‪\" ,‬השכן בנה לכן את הסוכה‪\".‬‬‫מראשית המלחמה התייצבתי בקביעות במשרדי קצין העיר‪,‬‬‫ושהיתי שם שעות רבות‪ ,‬מודאגת וחרדה‪ .‬חבר של אחי עבד‬‫בלשכת העיתונות ובכל יום צלצלתי אליו להתעדכן בידיעות‪.‬‬‫\"עדיין אין מידע על פנחס‪ .‬כשיהיה משהו אגיד לך‪ \",‬אמר פעם‬‫בחוסר סבלנות ומאז הפסקתי להתקשר‪ .‬ב־‪ 15‬באוקטובר הוכרזו‬‫חמישים חיילי צה\"ל כנעדרים‪ ,‬הוכח שנפלו בשבי האויב‪ ,‬אבל‬‫הצלב האדום עדיין לא אישר זאת רשמית‪ .‬ויוי פתחה לקצינים‬‫את הדלת‪ ,‬וקראה לי מהשכנה‪ .‬הודיעו לנו שפסקו הוכרז כנעדר‪ .‬פרידה חמותי שהתה‬‫אצלנו‪ ,‬וכששמעה את הבשורה – זעקה בצרחות קינה מהולות בבכי‪\" :‬אין לי בן‪ ,‬הבן‬‫שלי מת‪ \".‬ניערתי אותה כדי להחזירה למציאות‪\" .‬שבי כאן!\" פקדתי עליה‪\" ,‬הבן שלך‬‫חי!\" טלי בת השנתיים הרגישה במצוקה ובכאב של כולנו‪ ,‬היא החלה לבכות ולקרוא‬‫לאביה‪ .‬ניסיתי להרגיעה ללא הועיל‪ .‬יצאתי לטייל ִאתה בעגלה‪ ,‬שעות ארוכות הסתובבנו‬‫ברחובות ורק בשתים־עשרה בלילה חדלה לבכות ונרדמה‪ .‬השכבתי אותה במיטתה ולא‬ ‫מצאתי מנוח לנפשי‪.‬‬‫ידיעה בעיתון \"מעריב\"‪.15.10.1973 ,‬‬ ‫דיווח ראשוני על השבויים במצרים‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪300‬‬