moise family book 30_7

‫ב־‪ 17‬באוקטובר קיבל הצלב האדום בז'נבה רשימות ראשונות של שישים שבויים‬ ‫ישראלים במצרים‪ ,‬בסוריה ובלבנון‪ .‬בניסיון עיקש לברר מה עלה בגורלו של פסקו‪,‬‬ ‫התייצבנו פרידה ואני מדי יום ביומו במרכז לאיתור נעדרים‪ ,‬בקומת המרתף ברחוב אבן‬ ‫גבירול בתל אביב‪ .‬המרכז נפתח בעקבות ריבוי הנעדרים במלחמת יום כיפור ולחצן של‬ ‫משפחותיהם שדרשו מידע על גורל יקיריהן‪ .‬הוא אויש על ידי קציני אגף כוח אדם של‬ ‫צה\"ל ושימש למסירת מידע למשפחות ולתשאולן‪ .‬תצלומים מוגדלים של חיילי צה\"ל‬ ‫השבויים הוצגו בו כדי שבני המשפחות ינסו לזהותם‪ .‬תצלומים אלו נלקחו מהעיתונות‬ ‫ומשידורי הטלוויזיה במדינות ערב‪ .‬בפעם הראשונה שראיתי את תמונת השבויים‬ ‫הישראלים במצרים יושבים על הארץ כפותים‪ ,‬צרחתי מאימה‪ .‬יום אחד ראינו באחד‬ ‫העיתונים תמונה ובה אדם שדומה לפסקו‪ .‬לקחנו את התמונה לצלמנייה של דוד שלי‪,‬‬ ‫הוא הגדיל אותה והתחוור בבירור שאין זה פסקו‪ .‬בהמשך התפרסמה תמונתו של‬ ‫פסקו בלי חולצה בעיתון זר‪ .‬פניו של פסקו כפי שלא הכרתי אותו ניבטו אליי גם מעיתון‬ ‫\"מעריב\"‪ ,‬וכבר ידעתי שנשבה והועבר לצד השני של התעלה‪ .‬שלחתי מכתב לצלב האדום‬ ‫בצירוף התמונה – הוכחה שבעלי חי‪ ,‬ובקשה שיבדקו מה מצבו ושיפעלו למענו‪.‬‬ ‫תמונה מ\"מעריב\"‪ .21.10.1973 ,‬שבויים ישראלים במצרים‪.‬‬ ‫תצלום איי‪.‬פי‪ .‬רדיו טלגראפי‪.‬‬ ‫אמי שמרה על אופטימיות והאמינה‪ ,‬כמוני‪ ,‬שפסקו יחזור‪ .‬אברהם קסורלה‪ ,‬חברנו‪,‬‬ ‫בא ולקח אותנו אליו הביתה‪ ,‬כדי להרגיע ולנחם‪ .‬חברים רבים ביקרו ועודדו אותנו‬ ‫בתקופת השבי‪ .‬נזקקנו למרב התמיכה והחום‪ .‬זו הייתה תקופה רגישה מאוד‪ ,‬לכן נחקק‬ ‫בי הרגע שבו שמעתי אישה אחת‪ ,‬מבין החברים שירדו במדרגות בניין מגורינו‪ ,‬אומרת‪:‬‬ ‫\"אינני מאמינה שהוא יחזור‪ \".‬דבריה הכאיבו וייסרו‪ ,‬לא הייתי מוכנה לשמוע ערעור על‬ ‫אמונתי שפסקו יחזור חי ושלם‪.‬‬‫פרידה ‪301‬‬

‫בתחילה לא ידענו על פסקו דבר‪ ,‬אם נפל בשבי או נהרג חלילה‪.‬‬‫הייתי מנוי על \"מעריב\" שנים רבות ויום אחד בדרך לעבודה‬‫פתחתי את העיתון ומולי התנוססה תמונת שבויים ישראלים‬‫במצרים‪ .‬נדמה שפסקו ביניהם‪ .‬התרגשתי מאוד‪ ,‬אהבתי את‬‫פסקו כאח‪ .‬בצהריים עזבתי את העבודה‪ ,‬ונסעתי לפרידה בתל‬‫אביב‪ ,‬להראות לה שהוא חי‪\" .‬מה פתאום‪ ,‬זה לא הוא\"‪ ,‬הפטירה‬ ‫אחותי בעצב ולא השתכנעה‪.‬‬‫באחת ההפוגות של מלחמת יום כיפור חמקתי מהבסיס‪ ,‬הייתי‬‫חייל בשירות סדיר‪ ,‬ונסעתי לתל אביב ללזר ולג'ינה‪ .‬כשנכנסתי‪,‬‬‫ראיתי את לזר יושב על המרפסת בוכה‪ .‬אמרתי לו כי לבי נחמץ‬‫על מתי ועל הבנות‪\" .‬כן‪ ,‬הן מסכנות\"‪ ,‬אמר לזר‪\" ,‬אבל המשפחה‬‫שלו תסתדר‪ ,‬לי כואב מאוד על פסקו\"‪ .‬באותם ימים נחשב‬‫פסקו נעדר‪ ,‬וחששנו שהוא מת‪ .‬מתי האופטימית גייסה את כל‬ ‫כוחותיה למען הבנות‪.‬‬‫חודשי היעדרותו של אבא היו לנו לסיוט מתמשך‪ .‬בחנו כל‬‫תמונה‪ ,‬נאחזנו בכל שביב מידע ובכל רמז‪ .‬התווכחנו עם ילדי‬‫השכונה מה עדיף‪ ,‬נעדר או חלל‪ ,‬תקווה (אולי תקוות שווא) או‬‫קבר? לקראת סוף המלחמה‪ ,‬כשראינו באחד העיתונים הזרים‬‫את התמונה של אבא‪ ,‬התרגשנו ופתחנו בקבוקי שמפניה‪.‬‬‫וכששמו הופיע ברשימות השבויים‪ ,‬ציפינו ליום שיחזור אלינו‪,‬‬‫לחיק המשפחה‪ .‬רק סבתא פרידה עדיין חששה לחיי בנה היחיד‪.‬‬‫לימים הבנו שלא כל מי שהופיע בתמונות חזר בחיים‪ .‬כארבעים חיילי צה\"ל נרצחו בשבי‬‫המצרי‪ .‬אימא הייתה טרודה‪ ,‬אבל שלוש בנות היו זקוקות לחיבוקה האוהב‪ .‬חווינו קושי‬‫עצום‪ .‬אחרי שלושה שבועות מרים‪ ,‬היא התנערה והכניסה אותנו למכונית של אבא‪.‬‬‫\"נוסעים לחברים‪ \",‬אמרה‪ ,‬נחושה לחזור לשגרה‪ .‬יצאנו לדרך‪ .‬פנסי המכונית נצבעו‬‫בצבעים כהים בשל ההאפלה‪ .‬כמה רחובות מביתנו‪ ,‬בזינוק בעלייה‪ ,‬הידרדרה המכונית‬‫לאחור‪ ,‬ואורית ואני צרחנו מן הספסל האחורי‪\" :‬את לא יודעת לנהוג‪ ,‬אנחנו רוצות את‬‫אבא\"‪ .‬פרקנו על אימא את כל מצוקתנו‪ ,‬והיא התמודדה באומץ עם תגובותינו המעיקות‬‫ולא ויתרה‪ .‬למזלנו‪ ,‬המשפחה המורחבת והחברים של אבא תמכו בנו ודאגו שלא נישאר‬ ‫לבד‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪302‬‬

‫פדוי שבי‬ ‫בתקופת השבי חלמתי שאני בא הביתה לחופשה‪\" .‬הישאר עמנו\"‪,‬‬ ‫התחננה אמי‪\" ,‬אבל אני צריך להחליף את חבריי במלחמה\"‪,‬‬ ‫אמרתי והקצתי מהחלום‪ .‬ספרתי חמישה שבועות ושלושה ימים‬ ‫של בדידות בצינוק‪ ,‬כי לא אפשרו לנו – השבויים הישראלים –‬ ‫להיפגש ולדבר בינינו‪ .‬לתאי נכנס קצין נוצרי קופטי‪ ,‬היחיד שנהג‬ ‫בי כבן אנוש‪ ,‬וראה את המילים שכתבתי על הרצפה בחתיכת‬ ‫טיח שנשר מן הקיר‪\" .‬מה כתבת?\" שאל‪ ,‬הוא דיבר אתי באנגלית מעורבת במעט העברית‬ ‫שידע‪\" .‬את שמות בנותיי‪ \",‬השבתי‪\" .‬עוד מעט תראה אותן\"‪ ,‬אמר‪\" .‬איך אתה יודע?\"‬ ‫התקשיתי להאמין לדבריו‪\" .‬עוד ארבעה ימים אתם משתחררים\"‪ ,‬הוא קבע בביטחון‪.‬‬ ‫ברגע האחרון ניסו המצרים לחלוב ממני מידע באיומים‪\" :‬כולם משתחררים הביתה‪,‬‬ ‫רק אתה נשאר פה‪ .‬ספר מה שאתה יודע ואולי נצרף גם אותך\"‪ .‬הם מנסים עליי שיטות‬ ‫לוחמה פסיכולוגית‪ ,‬הסברתי לעצמי ולא חשפתי דבר‪.‬‬ ‫ב־‪ 30‬באוקטובר דווח ב\"מעריב\" ש\"אל־אהרם\" הקהירי פרסם‪:‬‬ ‫\"מצרים מוסרת לצלב האדום רשימת מאות שבויים ישראלים\"‪.‬‬ ‫ב־‪ 4‬בנובמבר פורסמה בעמוד הראשון הידיעה‪\" :‬חילופי שבויים‬ ‫פצועים – באמצעות ‪ 2‬מטוסי הצלב האדום בניקוסיה‪ .‬מקורות‬ ‫בקפריסין‪ :‬המטוסים הועמדו במצב הכן – לקראת חילופי‬ ‫השבויים 'אולי בתוך ‪ 24‬השעות הקרובות'\"‪.‬‬ ‫בכל יום פורסם כי המטוסים של הצלב האדום מוכנים‬ ‫לחילופי שבויים‪ ,‬אבל רק ב־‪ 15‬בנובמבר החל המבצע‪ .‬לא ידענו אם פסקו יהיה בין‬ ‫הפצועים והחולים או בין השבויים הבריאים שהתחילו להגיע ביום ראשון‪ 18 ,‬בנובמבר‪.‬‬ ‫ב־‪ 22‬בחודש הסתיימו החילופים‪.‬‬ ‫ב־‪ 19‬בנובמבר ‪ 1973‬התלבטתי‪\" :‬האם כדאי לנסוע לירושלים לראות אם פסקו יגיע‬ ‫הערב?\" התייעצתי עם אמי ועם רטה‪\" .‬סע!\" אמרה אמי בנחישות‪ .‬רטה נדהמה‪\" :‬מצרים‬ ‫עדיין מאיימת בחידוש המלחמה‪ ,‬לא בטוח לנוע בדרכים\"‪ .‬אך אמי התעקשה שאצא‪.‬‬ ‫קניתי בקבוק שמפניה ונהגתי את הפולקסווגן הקטנה לאחד ממחנות חיל האוויר ליד‬ ‫ירושלים‪ ,‬שם נחתו באותם ימים מטוסי הצלב האדום שהשיבו את פדויי השבי‪ .‬בני‬ ‫אדם רבים צבאו על שערי הבסיס הקטן וחיכו‪ .‬לפתע ראינו מטוס נוחת‪ ,‬עשרים וחמישה‬ ‫חיילים ירדו ממנו‪ .‬דרשתי מן הסמל שיאמר לי את שמות פדויי השבי והוא סירב‪ .‬אולי‬ ‫לא ידע‪\" .‬אשאר כאן כל הלילה\"‪ ,‬איימתי‪ ,‬אך הוא לא חשף את השמות‪.‬‬ ‫בבית של פסקו ומתי דלקו האורות והורגשה תכונה‪ ,‬קישוטים התנופפו מבעד לחלון‬ ‫הפתוח‪ .‬לא עליתי להצטרף לחוגגים‪ ,‬הייתי מתוח מאוד והתהלכתי על המדרכה הלוך‬ ‫ושוב בקוצר רוח‪ ,‬אוחז את בקבוק השמפניה‪ .‬לפתע קפץ עליי מאחור צעיר שירד ממונית‬ ‫ֶצ' ֶקר גדולה‪ ,‬וצעק‪\" :‬קרול‪ ,‬קרול!\" כמעט נפלתי ארצה מבוהל‪ .‬הסתובבתי‪ ,‬הבטתי בו‬‫פרידה ‪303‬‬

‫ולא זיהיתי את פסקו‪ ,‬פניו וראשו מגולחים‪ ,‬שונה מפסקו המוכר והאהוב‪ ,‬שונה אף‬‫מתמונתו ב\"מעריב\" שפורסמה כמה שבועות קודם לכן‪ .‬התחבקנו נרגשים‪\" .‬מחכים‬ ‫לך‪ \",‬הצבעתי לעבר המרפסת המקושטת‪\" ,‬המסיבה לכבודך‪ ,‬פסקו\"‪.‬‬‫את משפחות השבויים שחזרו לפני פסקו הזמינו לשדה התעופה‬‫לקבל את פניהם‪ ,‬אחר כך החליטו שהמשפחות לא יבואו‪ ,‬והורו‬‫לנו להתכונן בבית לבואו‪ .‬הדודים שלו הגיעו מחיפה ומתל‬‫אביב‪ ,‬ראש העיר בא ואנשי ציבור אחרים‪ ,‬כל השכונה הייתה‬‫פה‪ ,‬האירוע הפך לפסטיבל‪ .‬פרידה עמדה לקבל את בנה בחזרה‬‫והייתה נרגשת ומבולבלת‪ ,‬שקטה‪ ,‬המומה‪ ,‬התקשתה לעכל את‬‫גודל הרגע‪ .‬פסקו התקבל בתרועות‪ .‬חדר המדרגות היה מלא‬‫אנשים והבית היה גדוש‪ .‬כולם רצו לגעת בו‪ ,‬לחבק‪ ,‬לעטוף אותו בחום ובאהבה‪ ,‬ללחוץ‬‫את ידו‪ ,‬להתרגש אתו ואתנו ביום חגנו‪ .‬בילינו עד אחת בלילה שמחים ומאושרים‪ .‬מאז‬‫אנו מציינים מדי שנה את ‪ 19‬בנובמבר כתאריך יום הולדתו השני של פסקו‪ ,‬בארוחת ערב‬ ‫משפחתית‪.‬‬‫השבויים שוחררו על פי מצבם הרפואי ודרגותיהם‪ ,‬קודם‬‫הפצועים והחולים‪ ,‬אחריהם הבריאים; קודם החיילים הזוטרים‬‫ולאחר מכן הקצינים‪ .‬כשהתמהמה אבא לשוב‪ ,‬ניקר הספק‬‫בלבנו‪ .‬לפתע מישהו צעק‪\" :‬הוא הגיע‪ ,‬הוא למטה‪ \".‬אורית ואני‬‫רצנו‪ ,‬הגענו מתנשפות למטה וחיבקנו אותו‪ .‬התקשינו לזהותו‪,‬‬‫רזה מאוד וקירח‪ .‬דמעות הקלה ואושר זלגו על לחיינו‪ .‬אחזתי‬‫בכפות ידיו‪ ,‬ולמרבה ההפתעה הן היו רכות ונעימות למגע‪ .‬זה‬‫אבא? תהיתי‪ .‬הרי לאבי יש ידיים מחוספסות וקשות של עובד כפיים‪ .‬חששתי שעינו‬‫אותו‪ ,‬אבל נרגעתי כשהבנתי אחר כך שידיו התרככו מאחר שלא עבד כמה שבועות‪ .‬הבית‬‫המה אדם והיה מוצף בפרחים‪ .‬שכנים‪ ,‬מכרים ואזרחים טובים באו להיות במחיצתנו‪.‬‬‫אחרי שכולם הלכו ושככה ההמולה‪ ,‬הסיר אבי את חולצתו ונגלו לעינינו הצלקות בגבו‪.‬‬‫אימא הייתה הראשונה ששמעה את סיפוריו מהשבי‪ .‬אלינו הם הגיעו רק בחלוף שנים‬‫רבות‪ .‬בלילה הראשון הוא סיפר לה שבמוצב אמר לעצמו‪ :‬אם אעבור את יום ההולדת‪,‬‬ ‫סימן שאשאר בחיים‪.‬‬‫בשבוע הראשון המה הבית אדם ולא היה לנו זמן פרטי לעצמנו‪ .‬איש לא ליווה אותנו‬‫מבחינה פסיכולוגית‪ ,‬לא הסביר ולא לימד אותנו איך להתגבר ואיך להמשיך‪ .‬לטלי בת‬‫השנתיים וחצי היה קשה מכולנו‪ .‬קשה להבין‪ ,‬להסתגל‪ ,‬להתמודד‪ .‬בתחילה היא נרתעה‬‫מלגשת לאבא‪ .‬לפני שיצא למילואים‪ ,‬הבטיחה לו שהיא זורקת את המוצץ‪ ,‬אך מובן‬‫שבימים הקשים היה לה המוצץ לנחמה‪ .‬אבא ישב בסלון וטלי הביטה בו מן המרפסת‬‫בעיניה החודרות‪ .‬תלתלים שובבים עיטרו את פניה הרציניות‪ ,‬ודאי תהתה אם אבא כועס‬‫שעדיין לא זרקה את המוצץ כפי שהבטיחה‪ .‬חלפו כמה ימים וטלי ישבה חבוקה בחיק‬ ‫אבא‪ ,‬ובלי המוצץ בפיה‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪304‬‬

‫בשבוע השני לשובו נסע אבא לחופשה של שבוע בבית ההבראה בזיכרון יעקב בחברת‬ ‫פדויי השבי‪ .‬עלינו אחריו צפונה‪ .‬לא רק אשתו ובנותיו‪ ,‬גם משפחה מויסה ומשפחת‬ ‫עצמון המורחבת‪ ,‬וכולנו התארחנו אצל רטה ושמעון זיסמן לארוחת צהריים ענקית‪.‬‬ ‫סבתא רבתא סאלי הייתה אתנו ברגעי האיחוד המאושרים‪.‬‬ ‫בחזרה מהשבי‪ .‬המשפחה הנרגשת מקבלת את פניו של פסקו בביתו‪ .‬עומדים מימין‪ :‬מנדי‪,‬‬ ‫פסקו‪ ,‬יצחק עצמון‪ ,‬סמי‪ ,‬שמעון‪ ,‬רטה‪ ,‬קרול‪ .‬יושבים מימין‪ :‬מתי‪ ,‬פרידה‪ ,‬פויקה ועליזה‪.‬‬ ‫נובמבר ‪1973‬‬ ‫חירות מחודשת‬ ‫בקבוקי שמפניה נפתחו לכבודי וזרי פרחים הוענקו לי‪ ,‬ואני לא‬ ‫הבנתי מה פשר החגיגות לכבודי‪ ,‬מה השמחה ומדוע הופכים‬ ‫אותי לגיבור‪ ,‬הלוא בושה ליפול בשבי‪ .‬ברומניה בימים עברו וגם‬ ‫בישראל באותה עת‪ ,‬רווחה התפיסה שיש להילחם עד הכדור‬ ‫האחרון ולא להיכנע לאויב או ליפול חלילה בשבי‪.‬‬ ‫בערב קבלת הפנים שאלתי על מאיר‪ ,‬משום שידעתי שחניכי‬ ‫בית הספר לשריון נשלחו לחזית הדרום ביום הראשון של‬ ‫המלחמה‪ .‬נודע לי לרווחתי שמאיר לא יצא ִאתם‪ ,‬כי רק התחיל באותה עת את קורס‬ ‫המקצועות‪ .‬פגשתי אותו ורבים מבני המשפחה בבית ההבראה בזיכרון יעקב‪ .‬שם‬ ‫סיפרתי להם מעט על השבי‪ ,‬על הקור העז ועל הרעב‪ .‬כשציינתי שהתכסיתי במטפחת‬ ‫דקה‪ ,‬ראיתי את שומעיי מצטמררים ומתכווצים במקומותיהם‪.‬‬ ‫אנשי מודיעין תשאלו אותנו בזיכרון יעקב‪ .‬הבנתי שהחקירה נובעת מן הצורך ללמוד‬ ‫ולהפיק לקחים‪ ,‬ולא נפגעתי ממנה‪ .‬אני מאמין שלצה\"ל היה מודיעין טוב בתוך הצבא‬ ‫המצרי וגם בתוך חדרי החקירות‪\" .‬אני יודע בדיוק מה עשית שם ואיזה מידע מסרת\"‪,‬‬ ‫אמר קצין בדובר צה\"ל והצית סיגריה בשבילי‪ .‬לימים הוא היה המג\"ד שלי במילואים‪.‬‬‫פרידה ‪305‬‬

‫אמי נראתה כמי שצרות גדולות התרגשו עליה‪ ,‬דאגתה הגדולה לבנה היחיד העיקה‬‫עליה‪ ,‬היא השילה קילוגרמים רבים ממשקלה וכתפיה שחו‪ .‬ה ִזקנה קפצה עליה בזמן‬‫כה קצר‪ .‬סמי‪ ,‬שהיה לי כ ַאב‪ ,‬ליווה אותי לברכת הגומל בבית הכנסת ובכותל‪ .‬מועדון‬‫\"הפועל ירושלים\" הזמין אותי למשחק מיוחד‪ ,‬וצפיתי בו כשסמי לצדי‪ .‬סמי היה נרגש‪,‬‬‫שכן הוא אהד באדיקות את הקבוצה מאז ששיחקתי בשורותיה‪ ,‬צפה בכל המשחקים‪,‬‬ ‫מילא טוטו בקביעות ועקב מקרוב אחר התוצאות‪.‬‬‫כלפי חוץ הפגנתי \"עסקים כרגיל\"‪ ,‬אולם מבפנים הקרקע נשמטה מתחת לרגליי‪.‬‬‫כשראיתי אנשים נחפזים ברחובות‪ ,‬לא הבנתי מדוע ולאן הם ממהרים‪ .‬הייתי בהלם‬ ‫מתי ופסקו‬‫מהמעברים החדים‪ ,‬מהמלחמה‪ ,‬מהקטל‪ ,‬מהנפילה בשבי האויב – אלה פצעו את נפשי‪.‬‬‫צה\"ל לא ידע לסייע לפדויים ולמשפחותיהם ואני לא ציפיתי שידע‪ .‬לא האשמתי איש‬‫בקורות אותי‪ ,‬וביני לביני החלטתי לפתוח דף חדש‪ .‬הפעלתי מנגנוני הגנה והדחקה‪,‬‬‫רציתי לשכוח הכול‪ ,‬ולאט לאט באמת נמחקו מזיכרוני עוד ועוד פרטים‪ .‬בבית לא‬‫מצאתי סבלנות לילדות‪\" .‬קחי את טלי‪ ,‬היא מציקה לי‪ \",‬ביקשתי ממתי שוב ושוב‬‫כשטלי חיפשה את קרבתי‪ .‬זמן רב חלף עד שחשתי שוב נינוח ושלו בחיק משפחתי ועם‬‫בנותיי האהובות‪ .‬המרץ שאפיין אותי בעבודה – נעלם‪ ,‬ובשלושת החודשים הראשונים‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪306‬‬

‫לא עבדתי כלל‪ .‬נתן‪ ,‬אחד השכנים‪ ,‬אמר שהוא מחכה שארפד לו את המושבים‪ .‬חזרתי‬ ‫לעסק שלי בהדרגה‪ ,‬והמכונית הראשונה שריפדתי הייתה שלו‪ .‬לפני המלחמה עבדתי רוב‬ ‫הזמן לבד‪ ,‬לפרקים נעזרתי בחניך ערבי‪ .‬אחרי המלחמה חשתי עייפות וחיפשתי תמיכה‪.‬‬ ‫הפועל הערבי חזר לעבודה וסייע לי להתאושש‪ ,‬הכול נראה אחרת‪ .‬העולם השתנה לבלי‬ ‫שוב‪.‬‬ ‫חבריי לשבי השתחררו ממילואים‪ ,‬ואילו אני המשכתי לשרת כרגיל‪ .‬לא שחררו אותי‬ ‫ממילואים ולא ביקשתי להשתחרר‪ .‬חיילים קרביים השתחררו בגיל ארבעים ושתיים‪,‬‬ ‫ואני – שהוצבתי ביחידה עורפית – נקראתי למילואים עד שמלאו לי חמישים ושתיים‪.‬‬ ‫שנים רבות נמנעתי ממפגשים עם פדויי שבי אחרים‪ ,‬רק כשהתחלנו להיפגש בבית הלוחם‪,‬‬ ‫בחוגים‪ ,‬בטיולים ובכינוסי העמותה‪ ,‬הם שוב היו לחלק מחיי‪ .‬בשנת ‪ 1998‬זכינו להכרה‬ ‫פסקו ובנותיו ויוי‪ ,‬אורית ורויטל בטיול שורשים‪ .‬ליד קברו של אברהם‬ ‫סטרולוביץ'‪ ,‬האב־הסב‪2001 ,‬‬‫פרידה ‪307‬‬

‫כנכי צה\"ל‪ ,‬בזכות כמה חבר'ה שנלחמו למענה ופעלו בכנסת‬ ‫במלוא המרץ‪.‬‬‫בילדותנו עבד אבא קשה‪ ,‬השכים מוקדם בבוקר וחזר בלילה‪,‬‬‫דאג שנחיה בכבוד ושלא יחסר לנו דבר‪ .‬מאחר שההורים לא קנו‬‫לנו מותגים יקרים‪ ,‬למדנו את ערכם‪ :‬עבדנו קיץ שלם בשביל‬‫שנוכל לרכוש נעלי אדידס או מכנסי ליווייס‪ ,‬והשתמשנו בהם‬‫שנים עד שהתבלו‪\" .‬אתפור לך ליווייס‪ \",‬הציע אבא לא פעם‪.‬‬ ‫הוא תופר מעולה‪ ,‬אבל התביישתי להסתובב בין החבר'ה בליווייס תוצרת בית‪.‬‬‫בילדותי ניסיתי ללכת בדרכו של אבא כשחקן כדורגל מצטיין‪ ,‬ולא היה אכפת לי שאני‬‫הבת היחידה המשחקת על המגרש‪ .‬מובן שלא הגעתי לרמתו‪ ,‬אבל בין חבריי אני ידועה‬‫כשחקנית כדורגל‪ .‬מתנת יום ההולדת שייחלתי לה ושזכיתי לה בכיתה ה' הייתה כדור‪.‬‬‫אבא ניחן בחוש הומור וגידל אותנו באהבה‪ .‬אימא טיפלה במסירות אין קץ בבית‬‫וחינכה אותנו למופת‪ .‬בשבתות בילינו יחד כל המשפחה‪ ,‬טיילנו במכונית‪ ,‬אבל דיברנו‬‫מעט‪ .‬אבא היה עצור‪ ,‬סגור וביישן ולא סיפר לנו הרבה על ילדותו‪ ,‬על הנסיבות שבהן‬‫משפחת מור‪ :‬ויוי‪ ,‬רפי‪ ,‬ארז‪ ,‬גילי‪ ,‬אורן ורוני‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪308‬‬

‫התייתם מאב‪ .‬הוא מוכר כנרדף נאצים‪ ,‬אבל רק בשנים האחרונות התחיל להיפתח‬‫ולספר איך צעד ברגל לישראל‪ ,‬גדל כיתום ובן יחיד לאמו‪ ,‬והתחיל בארץ חיים חדשים‪.‬‬‫מאז שנסענו לרומניה בנובמבר ‪ – 2001‬אחיותיי‪ ,‬אבא ואני – נחשפנו לסיפורים מדהימים‬‫על חייו ברומניה ועל קורותיו בארץ‪ .‬היום אנחנו יודעות להעריך את העובדה שבנה עסק‬ ‫שי־לי‪ ,‬בתה של רויטל (טלי)‪2015 .‬‬ ‫אורית ואביב‬‫פרידה ‪309‬‬

‫לבד בגיל עשרים ושלוש‪ ,‬ושהקים משפחה בנסיבות חיים כה‬ ‫מורכבות‪.‬‬‫אמי עברה לגור עמנו לאחר מות סמי וכאשר מצבה הבריאותי‬‫הידרדר‪ .‬טיפלנו בה באהבה בביתנו כשנה‪ .‬בערוב ימיה‪ ,‬כשגרה‬‫בבית אבות‪ ,‬ביקרתי אותה מדי יום ביומו‪ .‬היא נפטרה ב־‪2006‬‬ ‫בגיל תשעים ושתיים‪.‬‬‫ויוי נשואה לרפי מור‪ ,‬הם הורים לארבעה ילדים – ארז‪ ,‬גילי‪,‬‬‫אורן ורוני – וגרים בהר אדר‪ .‬ויוי מנהלת תחום תכנון ומערכות בדואר ישראל‪ ,‬עם אחד־‬ ‫עשר עובדים בהנהגתה‪ .‬היא סיימה תואר שני במינהל עסקים כמצטיינת דיקן‪.‬‬‫אורית הצטיינה בלימודיה‪ .‬בכיתה ז' סירבה לעבור לכיתת המחוננים‪ ,‬שנראו בעיניה‬‫\"חנונים\"‪ .‬היא השלימה בגרות לבד‪ .‬היא אמנית וציירת בעלת ידי זהב‪ .‬בשנת ‪ 2003‬נולד‬‫בנה אביב והם גרים במצפה רמון‪ .‬אורית עבדה ברשות הגנים‪ ,‬וכעת מתכננת לפתוח עסק‬ ‫עצמאי‪.‬‬‫רויטל‪ ,‬בתנו הצעירה‪ ,‬עובדת ב\"מרכז תרבות עמים לנוער\"‪ ,‬מרכז קהילתי במושבה‬ ‫הגרמנית בירושלים‪ ,‬וגרה בפסגת זאב‪ .‬ב־‪ 2014‬הביאה לעולם את בתה הבכורה שי־לי‪.‬‬‫מתי‪ ,‬טלי‪ ,‬אורית ופסקו‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪310‬‬

‫מימין‪ :‬אורן‪ ,‬פסקו‪ ,‬ויוי‪ ,‬שי־לי וטלי‬ ‫מתי ופסקו עם גילי‪ ,‬רוני ואורן‬‫פרידה ‪311‬‬

‫סנדו מויסה‬ ‫סנדו במדי הצבא הרומני הקומוניסטי‪1946 .‬‬‫סנדו עלה לישראל בשנת ‪ 1950‬בקירוב ועבד שנים אחדות בנמל‪,‬‬‫בצבעות‪ .‬העברית לא הפכה שגורה בפיו והוא מאס בעבודה‬‫ובחיים בישראל‪ .‬באמצע שנות החמישים חזר לרומניה וחי‬‫שם כעשר שנים קשות מבחינה כלכלית ופוליטית‪ ,‬תחת שלטונו‬‫של צ'אושסקו‪ .‬ברומניה הוא התפרנס בדוחק מסּפרות‪ ,‬הספיק‬‫להתחתן ולהתגרש‪ ,‬וכשחווה רעב ובדידות החליט לשוב ארצה‪.‬‬‫הוא הגיע באונייה בשנת ‪ ,1965‬וקיבלתי את פניו בנמל חיפה‪.‬‬‫כעובד הנמל הכרתי את נציג הסוכנות היהודית ותרתי אחריו באולם הנוסעים‪ .‬הצגתי‬‫לו את סנדו‪\" :‬זה אחי‪ ,‬האם תוכל לעזור לו?\" שאלתי‪ ,‬אבל כששמע הנציג שסנדו הוא‬‫תושב חוזר מרומניה – סירב לעזור‪ .‬מדינת ישראל הסתייגה מנסיעות אזרחיה לארצות‬‫קומוניסטיות‪ ,‬ובכלל – העוזבים את הארץ זכו בשנים ההן ליחס של טינה ותרעומת‪,‬‬‫כנוטשים את הספינה‪ .‬כשאדם ביקש להגר מישראל‪ ,‬שלחו אליו נציגים מן ההסתדרות‬‫לתשאלו‪\" :‬מה רע לך כאן? מדוע אתה רוצה לעזוב?\" גם משרד החוץ הערים קשיים על‬‫ה\"יורדים\"‪ ,‬כך כינו אותם‪ ,‬בבוז‪ .‬המדיניות הנוקשה גרמה למהגרים מן הארץ ולשבים‬ ‫אליה לחוש בושה‪ .‬לא הצלחתי לעזור לאחי וסנדו נחקר‪ ,‬כמו כולם‪.‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪312‬‬

‫רוב ימי חייו היה סנדו סּפר‪ ,‬בבוקרשט ובתל אביב‪ .‬הוא התחתן פעמיים‪ ,‬בארץ‬‫וברומניה‪ ,‬אך התגרש תוך פרק זמן קצר ולא הביא ילדים לעולם‪ .‬הוא היה דון ג'ואן‬‫חובב נשים‪ ,‬שאהב את החיים הטובים‪ .‬בחליפה אדומה מגונדרת בילה במועדוני לילה‬‫בתל אביב‪ ,‬רקד והכיר בחורות‪ ,‬מקצתן זכינו לפגוש באירועי המשפחה‪ .‬פעם התלוותה‬‫אליו אישה צרפתייה לארוחת ערב אצל ג'ינה ולזר‪ .‬בתום הארוחה הם הלכו לדרכם ואנו‬‫צפינו בחדשות בטלוויזיה‪ .‬לפתע ראינו את חברתו של סנדו על המרקע‪ .‬הכתב דיווח על‬‫בתה‪ ,‬שנעצרה בישראל בחשד לסיוע לגורמים עוינים‪ ,‬ועל בואה מצרפת לטפל בענייני‬ ‫המשפט‪ .‬מיד התקשרנו לסנדו‪ ,‬שלא ידע על כך דבר‪.‬‬‫סנדו היה אדם חברותי ויקר נפש‪ ,‬נדיב הן כלפי חברותיו והן כלפי בני משפחתו‪ .‬מתחת‬‫למיטתו בדירה ברחוב רש\"י בתל אביב‪ ,‬החזיק ארגז מלא צעצועים ומתנות קטנות‬‫שאסף בעבור גיסותיו היפות ואחייניו האהובים‪ .‬כשבא לבקר בחיפה‪ ,‬הביא עמו מזוודה‬‫עמוסה בקבוקוני בושם שרקח בעצמו‪ ,‬סבונים ושוקולדים‪ .‬ברומניה מקובל היה להציג‬‫בחלון הראווה של המספרות בקבוקוני בושם צבעוניים‪ :‬ירוק‪ ,‬אדום‪ ,‬כחול וכו'‪ .‬סנדו‬‫תמיד פתח את המזוודה בחיוך וכקוסם שלף בשמים או סבונים‪ ,‬העניק את מתנותיו‬ ‫ברוחב לב‪ ,‬בנדיבות והתמוגג מתגובות גיסותיו‪.‬‬‫בתל אביב עבד בכמה מספרות‪ ,‬מדי כמה שנים עבר למקום חדש‪ ,‬לרוב כשכיר‪ ,‬עד‬‫שפתח מספרה משלו ברחוב בן יהודה‪ .‬כשאחיו ואחייניו באו לבקרו במספרה‪ ,‬מיהר‬‫להושיב את הילדים על הכיסא המסתובב והזמין גם את המבוגרים לתספורת חינם‪.‬‬ ‫כשהתבגר סגר את המספרה וחזר לעבוד כשכיר במספרה גדולה ברחוב יהודה המכבי‪.‬‬‫סנדו (שמואל) מויסה נפטר מסרטן בכבד ב‪ 29-‬במרס ‪( 1993‬ז' בניסן תשנ\"ג)‪ ,‬ונטמן‬‫בבית העלמין ירקון בתל אביב‪ .‬ריקו ולזר מצאו את גופתו בדירתו אחרי שפרידה התלוננה‬ ‫שהוא לא עונה לה כבר יומיים‪ .‬אנחנו‪ ,‬אחיו‪ ,‬ויתרנו על חלקנו בעיזבונו למען ריקו‪.‬‬ ‫סנדו‬‫סנדו ‪313‬‬

‫ריקו מויסה‬ ‫אגרת שנה טובה עם תמונתו של ריקו‬‫כיאה לבן זקונים היה ריקו כרוך אחר אמו‪ .‬הם גידלו כלבים בדירת החצר היפה שלהם‪,‬‬‫וריקו בילה בחברתה שעות רבות ונהג לעזור לה בבישול‪ .‬היא מצדה השתוקקה להשיא‬ ‫את צעיר בניה‪ ,‬אך לא זכתה להגשים את חלומה‪.‬‬‫ריקו למד טבחות‪ ,‬אהב את עבודתו והמשיך להתמקצע בקורסים שונים‪ .‬כשהיה טבח‬‫מומחה‪ ,‬עבד בבתי מלון ובאוניות‪ .‬בשנות החמישים והשישים שונעו מרבית הסחורות‬‫דרך הים‪ ,‬לייצוא ולייבוא‪ .‬לפעמים הפליג ריקו לחודש ימים ויותר על אוניות המשא‬‫והנוסעים הגדולות \"ציון\" ו\"ישראל\" של חברת הספנות \"צים\"‪ .‬המסע בים נמשך‬‫שבועיים‪ ,‬ואנשי הצוות נחו מהמסע שבועיים נוספים על היבשה לפני ששבו ארצה‪.‬‬‫באוניות המשא הקטנות די היה בטבח אחד ובעוזר טבח‪ ,‬אבל באוניות הגדולות הועסק‬‫צוות טבחים‪ ,‬ולא חסרה עבודה‪ .‬בזכות עבודתו ביקר ריקו בצעירותו בארצות רחוקות‬‫וטייל באתרים מיוחדים‪ ,‬בעיקר באירופה ובדרום אמריקה‪ .‬הוא היה אינטלקטואל ואיש‬‫העולם הגדול‪ ,‬ביקר במוזיאונים ברחבי העולם‪ ,‬צפה בסרטי קולנוע ופקד את מועדוני‬ ‫הלילה הנודעים‪.‬‬‫לעתים קרובות סיפר לאחייניו על רשמיו מפריז‪\" ,‬סעו לפולי ברז'ר\"‪ ,‬נהג להמליץ על‬‫המועדון הפרובוקטיבי המפורסם‪ .‬הספרייה שלו הייתה גדושה בספרים באנגלית שרכש‬‫במסעותיו‪ ,‬הוא קרא בשקיקה את הקלאסיקות הגדולות‪ ,‬ואהב במיוחד את ספרי‬ ‫הבלשים של אגתה כריסטי‪.‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪314‬‬

‫באחת ההפלגות החליט להישאר בארצות הברית‪ ,‬ירד מן האונייה וגר שם כחצי שנה‬‫במעמד לא רשמי‪ .‬בזמן זה הספיק לבקר את דודו מוריס‪ ,‬אחיה של סאלי‪ ,‬שהיגר לניו‬ ‫יורק בגיל עשרים והיה אז כבר בן תשעים‪.‬‬‫כשנמאס לו להסתתר‪ ,‬שב ארצה‪ ,‬ועם הגעתו לנמל חיפה נלקח לחקירת משטרה ונידון‬‫לחודש מאסר‪ .‬כשאזרח ישראלי רצה לעזוב את הארץ‪ ,‬הוא נדרש להמציא סיבה ראויה‬‫ולשלם לסוכנות את כל מה שקיבל כעולה חדש‪ .‬גם אם אושרה לו היציאה מן הארץ‪,‬‬ ‫הוקצב לו סכום כסף לנסיעה‪ ,‬והוא היה מוגבל ברכישת מטבע זר‪.‬‬‫ריקו עבד באונייה בשנות הצנע בארץ‪ ,‬כשלימאים הותר להביא כמות מסוימת של‬‫בגדים‪ ,‬נקניקים‪ ,‬בשרים ומצרכים אחרים‪ ,‬שלא היו ניתנים להשגה בארץ‪ .‬מלחים‬ ‫מוריס ג'ני וילדיהם‪ .‬ניו יורק‪ 1927 ,‬בקירוב‬‫ריקו ‪315‬‬

‫אחרים מכרו את הסחורה בשוק השחור‪ ,‬אבל ריקו חילק את רכישותיו‪ ,‬ובהן חולצות‬‫ניילון מאמריקה ונקניקים מאירופה‪ ,‬בנדיבות לכל אחיו‪ .‬הוא סירב שנשלם לו‪ ,‬ולרוב‬‫לא כיסה את הוצאותיו‪ .‬בכל פעם שחזר ציפו לנו הפתעות חדשות‪ ,‬ריקו דאג לכל בני‬ ‫המשפחה ועזר לכולם‪ .‬הוא גר עם אימא בביתה כמעט עד אחרון ימיה‪.‬‬‫לאחר מות אמו האהובה‪ ,‬התקרב ריקו ללזר ובמיוחד לפרידה‪ .‬הוא עבר לגור בדירה‬‫יפה בשדרות ח\"ן בתל אביב‪ ,‬ליד \"הבימה\"‪ ,‬ועבד במלון \"דן\" כטבח בכיר – סו שף או‬‫שף‪ .‬כששמע על תערוכת \"אקספו ‪ ,\"67‬התערוכה הבין־לאומית הגדולה בעולם שנערכה‬‫בקנדה‪ ,‬הוא ארז את חפציו ונסע למונטריאול‪ ,‬שם עבד כשנה‪ .‬כששב‪ ,‬סיפר שפגש‬‫בקלגרי בן משפחה שהציע לו להישאר אצלו והוא סירב‪ .‬עם שובו קנה ריקו דירת גג‬‫קטנה ומוזנחת בדמי מפתח מול הים ברחוב הירקון‪ .‬ברבות השנים‪ ,‬מאחר שהזדקן‪ ,‬לא‬ ‫יכול היה לעבוד יותר במטבח‪ ,‬אז עבד בחברת האבטחה של מאיר אחיינו‪.‬‬‫לאחר מותו של סנדו‪ ,‬ירש ריקו את דירת אחיו‪ ,‬מכר את הדירה הקטנה ועבר לדירה‬‫מרווחת מעט יותר ברחוב רש\"י בעיר‪ .‬כעבור כארבע עשרה שנים כלו כוחותיו‪ ,‬והוא‬‫התקשה לעלות במדרגות לדירתו שבקומה הרביעית‪ .‬מאיר עזר לו לעבור‪ ,‬לפי בקשתו‪,‬‬‫לדיור מוגן \"משען\" ברמת אביב‪ ,‬ושכר לו מטפלת סרילנקית‪ .‬ריקו אהב לאסוף חפצים‬‫ישנים מן הרחוב‪ ,‬ולתקן אותם בשתי ידיו‪ .‬הוא נקשר אליהם‪ ,‬אבל לא היה בדירה‬‫ב\"משען\" די מקום לחפציו‪ .‬מהספרים הרבים שאהב כל כך התקשה במיוחד להיפרד‪.‬‬‫מקצתם נתרמו לחנות ספרים משומשים ברחוב קינג ג'ורג'‪ ,‬ואת היתר שכנעה אותו‬ ‫העובדת הסוציאלית לתרום לספרייה של \"משען\"‪.‬‬‫בשנותיו האחרונות כמעט לא יצא ריקו מן הבית והיה שרוי בדיכאון‪ .‬כעבור שלוש‬‫שנים ב\"משען\" הידרדר מצבו הבריאותי‪ ,‬המשפחה אשפזה אותו במוסד סיעודי‪ ,‬שם‬‫שהה כשלושה חודשים עד מותו בגיל שבעים ושמונה‪ .‬ריקו (הנריך) מויסה נפטר ב‪30-‬‬ ‫באוקטובר ‪( 2010‬כ\"ב בחשוון תשע\"א) ונטמן בבית העלמין ירקון בתל אביב‪.‬‬‫ריקו‪1968 .‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪316‬‬

‫אחרית דבר – טיול שורשים‬ ‫השנים חולפות‪ ,‬ילדים גדלים ומתבגרים‪ ,‬חתנים וכלות מצטרפים למשפחה‪ ,‬צעירים‬ ‫מקימים קן משלהם והופכים להורים‪ .‬החגים‪ ,‬שהיוו בעבר נקודת חיבור‪ ,‬ימי שיא‬ ‫בשגרה השוחקת‪ ,‬כבר אינם מצליחים לאחד את כלל ענפי השבט המתרחב‪ .‬אמנם תמיד‬ ‫מרגש להיפגש בשמחות משפחתיות‪ ,‬אבל כדי שצעירי המשפחה יכירו ויתחברו לאילן‬ ‫ממנו כולנו יונקים‪ ,‬וכדי ללכד ולאחד – עלינו ליזום אירועים ייחודיים לנו‪ .‬בנסיבות‬ ‫חיים טבעיות אלו‪ ,‬התכנסנו לנסיעה משותפת לרומניה‪ .‬מטרותיו של טיול השורשים‪:‬‬ ‫ללמוד על עברנו המשותף‪ ,‬וליצור קשר בין בני הענפים השונים של המשפחה‪.‬‬ ‫המשפחה בפויאנה ברשוב‪ ,‬רומניה‬‫אחרית דבר – טיול שורשים ‪317‬‬

‫באוגוסט ‪ 2008‬נסעו ‪ 29‬איש‪ ,‬בני משפחת מויסה המורחבת לטיול שורשים בן אחד־עשר‬‫ימים‪ .‬לאור הצלחתו הרבה‪ ,‬נערך בסוכות ‪ 2013‬טיול משפחתי נוסף בהשתתפות תשעה־‬‫עשר בני משפחה‪ .‬הטיולים לרומניה העניקו הן לבני המשפחה הקשורים בקשר דם‪ ,‬והן‬‫למצטרפים החדשים אליה‪ ,‬הזדמנות כפולה‪ :‬להתקרב לשורשי המשפחה ולהכיר את‬‫מורשתה‪ ,‬ולקרב בין ענפי משפחת מויסה לדורותיהם‪ .‬בני ארבעה דורות השתתפו בטיול‬ ‫אחד‪ ,‬והרצון והצורך לשמר את החיבור ואת ה\"ביחד\"‪ ,‬ניכר בכולם‪.‬‬ ‫‪ ‬שבת אחים גם יחד ‪‬‬‫יושבים מימין לשמאל‪ :‬אורית‪ ,‬שלמה‪ ,‬אביב‪ ,‬פנחס‪ ,‬מאיר‪ ,‬מנדי‪ ,‬שקד ועליזה‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪318‬‬

‫קרול ולזר‬ ‫מאיר‪ ,‬שלמה ופסקו‬‫אחרית דבר – טיול שורשים ‪319‬‬

‫יושבים מימין לשמאל‪ :‬ויוי‪ ,‬שקד‪ ,‬רועי‪ ,‬עליזה‪ ,‬מתן וניצן‪ .‬עומד‪ :‬ענבר‬‫לזר ומנדי‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪320‬‬

‫יום הולדת ‪ 50‬לעליזה בכפר סיביאל‪ .‬יושבים מימין לשמאל‪ :‬מנדי‪ ,‬רועי‪ ,‬פויקה‪ ,‬עליזה‪ ,‬אופק ושקד‪.‬‬ ‫מאחור‪ :‬גילי‪ ,‬ארז‪ ,‬ויוי‪ ,‬מתן ויענקלה‬‫‪321‬‬ ‫יום הולדת ‪ 50‬לעליזה בכפר סיביאל‪ .‬יושבים מימין לשמאל‪ :‬ניצן‪ ,‬נעם‪ ,‬תמי‪ ,‬תמר‪,‬לילך‪ ,‬זיס וכרמית‪.‬‬ ‫עומדת‪ :‬אלה המדריכה‬ ‫אחרית דבר – טיול שורשים‬

‫כרמית‪ ,‬לילך ושלמה‬‫ארוחה בכפר סיביאל‪ .‬מימין לשמאל‪ :‬לזר‪ ,‬מנדי‪ ,‬פויקה‪ ,‬תמר‪ ,‬זיס ורבקה‬ ‫‪322‬‬ ‫משפחת מויסה‬

‫הרצאת איש הקהילה היהודית בבית הכנסת בטרגו מורש‪.‬‬ ‫שורה ראשונה‪ :‬לזר‪ ,‬אביב‪ ,‬ויוי וגילי‪ .‬שורה שניה‪ :‬מאיר‪ ,‬מנדי‪ ,‬אופק‪ ,‬ניצן‪ ,‬מריה ומתן‪ .‬עומד ומצלם‪ :‬זיס‬‫‪323‬‬ ‫הכיכר המרכזית בסיביו‪ .‬תמי‪ ,‬שושנה‪ ,‬קרול ומנדי‬ ‫אחרית דבר – טיול שורשים‬

‫זקני השבט התרגשו מעצם העובדה שצאצאי סאלי וסולומון מבלים ִאתם יחד ברומניה‪,‬‬‫עוזרים זה לזה ונהנים מטיול משותף‪ .‬ב־‪ 2008‬סבבו הצעירים את דוד ל ֶזר בן התשעים‬‫ושתיים‪ ,‬המשתתף המבוגר ביותר בטיול‪ ,‬ועזרו לו‪ .‬הסייר הצעיר ביותר‪ ,‬אביב בן החמש‪,‬‬‫בנה של אורית‪ ,‬יצר עם לזר קשר מיוחד במינו‪ .‬הטיול המחיש את הקשר המיוחד במינו‬‫במשפחת מויסה בין נכדים ונכדות לסבים ולסבתות‪ .‬יתר על כן‪ֶ ּ ,‬פתח חדש נפתח לחידוש‬ ‫קשרי ילדות‪ ,‬ולהתקרבות בוגרת בין דודנים מדור שני‪.‬‬ ‫‪ ‬נופי רומניה ‪‬‬‫מעבר הרים \"ביקאז\"‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪324‬‬

‫\"האגם האדום\" (\"‪)\"Lacu Rosu‬‬‫‪325‬‬ ‫אחרית דבר – טיול שורשים‬

‫עיר הולדתו של דרקולה \"סיגישוארה\"‬ ‫‪326‬‬ ‫משפחת מויסה‬

‫הדרך המפורסמת לסיביו ‪ֶ -‬פֶָג ָראש‬ ‫אגם וידרארו‬‫‪327‬‬ ‫אחרית דבר – טיול שורשים‬

‫סכר וידרארו ‪ -‬תמי‪ ,‬פויקה‪ ,‬אופק‪ ,‬עליזה‪ ,‬שמואל ורבקה שפר‪ ,‬מנדי‪ ,‬מאיר ונעם‪.‬‬‫הסכר נפתח בעת הצפה‪ ,‬בצידו אנדרטה לנופלים בבנייתו‪ .‬כפרים רבים הועברו ממקומם על מנת לבנות את הסכר‪.‬‬ ‫רומניה היא ארץ רחבת ידיים‪ ,‬הרי הקרפטים מבתרים אותה בצורת פרסה‪ ,‬האוטובוס‬ ‫עלה לגבהים וירד לעמקים‪ ,‬והמרחק בין אתר לאתר על מפת הטיול היה רב‪ .‬שעות הנסיעה‬ ‫הממושכות באוטובוס נוצלו להאזנה למוזיקה‪ ,‬ובעיקר לסיפורים‪ ,‬להעלאת זיכרונות‬ ‫ולשירים‪ .‬אם היה מי שחשש שהקרבה הכפויה באוטובוס סגור אחד‪ ,‬תיצור חיכוך ואולי‬ ‫אף תגרום לריחוק בהמשך‪ ,‬הרי שהתבדה‪ .‬צבירת חוויות משותפות התגלתה כחוויה‬ ‫מאחדת‪ ,‬מלכדת ומהנה‪ .‬בני המשפחה גילו מחדש שכיף להם לבלות איש בחברתו של‬ ‫רעהו‪ ,‬פשוט להיות ביחד‪ .‬הם נוכחו לדעת כי סבתא סאלי המצחיקה הורישה לצאצאיה‬ ‫חוש הומור בריא‪ ,‬פתיחות והרבה חום ואהבה‪ ,‬ולאורך הטיול כולו לא נשמעה ולו תלונה‬ ‫אחת‪ ,‬רק בדיחות וקולות צחוק ושעשוע‪ .‬הילדים נהנו מאוד והתנהגו בנימוס מופתי‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪328‬‬

‫‪ ‬אוטובוס התיירים המשפחתי ‪ 2008 -‬‬ ‫יושבים מימין באוטובוס‪ :‬קרול‪ ,‬נעם‪ ,‬מרים‪ ,‬זיס ולזר‪ .‬משמאל‪ :‬שפר‪ ,‬שקד וענבר‪ .‬עומד‪ :‬מאיר‬‫‪329‬‬ ‫מימין לשמאל‪ :‬שפר‪ ,‬ניצן‪ ,‬זיס‪ ,‬אביב‪ ,‬מאיר‪ ,‬אורית‪ ,‬ויוי‪ ,‬גילי ופנחס‬ ‫אחרית דבר – טיול שורשים‬

‫בזכות יכולת מעולה לתקשורת ולהבעה בעל פה‪ ,‬כל אחד וכל אחת סיפרו בתורם את‬‫סיפורם האישי למיקרופון‪ ,‬בכנות ובפתיחות‪ ,‬מבלי שהתכוננו מראש‪ ,‬אלא באופן ספונטני‬‫וזורם‪ .‬זיס צילם ותיעד את הסיפורים‪ ,‬בהם הוזכרו תקופות של סבל ומשבר‪ ,‬של שירות‬‫בצבא‪ ,‬של יציאה לקרבות (אם במלחמה ואם על הפרנסה)‪ ,‬תקופות שבעקבותיהן נחשפו‬ ‫מקורות הכוח במשפחה וההשקעה העצומה בחינוך הילדים‪.‬‬‫האוטובוס לא שתק לרגע‪ ,‬היו שישבו במקומותיהם‪ ,‬אחרים הסתובבו ביניהם (כך‬‫היה גם במטוס‪ ,‬למורת רוחן של הדיילות)‪ ,‬והידקו את חוט השיחה המתמשך‪ ,‬את חוט‬‫המחשבה והחלומות‪ .‬המבוגרים נזכרו ובני הדור השני התחברו לאירועים המוזכרים הן‬‫ממבט העבר של ילד והן ממבט עכשווי כמבוגרים‪ .‬אחדים מהם‪ ,‬ילידי רומניה בעצמם‪,‬‬‫חזרו אליה לראשונה מאז ילדותם‪ .‬ואפילו מי שהסתייג מנוסטלגיה‪ ,‬ששם את העבר‬‫מאחוריו והשתאה לשמע סיפורים בני יובל כאילו התרחשו אמש‪ ,‬אפילו אלה – נטו‬ ‫להיסחף לפרקים על גלי הנסיבות בשלן הגיעה הקבוצה לרומניה‪.‬‬‫הטיול התחיל בבוקרשט‪ ,‬אך ללא שהייה בה‪ .‬הקבוצה נסעה לכיוון צפון‪-‬מערב‪ ,‬הקיפה‬‫את רוב רומניה וסיימה את הטיול בבוקרשט‪ .‬כל יום נדדה למקום אחר‪ ,‬למעט ברשוב‬‫במרכז המדינה‪ ,‬שם ישנו שלושה לילות‪ .‬מלבד הנופים היפים היו הסיפורים מהעבר‬‫בגדר נופי ילדות ומראות בפני עצמם‪ .‬ההקשבה חיזקה את תחושת השייכות‪ ,‬והמאזינים‬‫שלמה לזר ופסקו ליד לוח זיכרון בבית הכנסת טרגו מורש‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪330‬‬

‫אנדרטת זיכרון בטרגו מורש‬ ‫הוסיפו פרטים משלהם להעשרת הסיפור‪ .‬למי מבני הדור הצעיר שהאזין לסיפורים בפעם‬ ‫הראשונה – הם היו מרגשים מאוד ומקרבים‪ .‬למרבה הפלא‪ ,‬בני הדור השלישי והרביעי‬ ‫כמהו לשמוע ולתקשר עם ההורים ועם הסבים ב\"ערוץ ההיסטוריה\" המשפחתי‪.‬‬ ‫גבולות רומניה השתנו במהלך המאות ה־‪ 19‬וה־‪ 20‬והשפעת המדינות השליטות ניכרת‬ ‫באזורים השונים‪ .‬אוזנו של הנוסע ברומניה קולטת בליל של שפות‪ ,‬עינו מבחינה בשלל‬ ‫שמות על שלטי הכניסה ליישובים‪ .‬בטרנסילבניה ובבוקובינה עבר האוטובוס ביישובים‬ ‫בעלי שלושה שמות‪ :‬בגרמנית‪ ,‬בהונגרית וברומנית‪ .‬במולדובה רואים את ההשפעה של‬ ‫רוסיה בארכיטקטורה‪ ,‬בצבעים השולטים‪ ,‬באופן עיבוד האדמה‪ .‬בטרנסילבניה בולטת‬ ‫ההשפעה ההונגרית‪ ,‬ובבוקובינה – טביעות האצבע האוסטרו־הונגריות והגרמניות‪.‬‬‫אחרית דבר – טיול שורשים ‪331‬‬

‫‪ ‬המדריכה אלה וולגימוט ‪‬‬‫בית הקברות ביאשי‪ .‬מימין לשמאל‪ :‬ענבר‪ ,‬ויוי‪ ,‬אלה‪ ,‬פמחס‪ ,‬תמר‪ ,‬רבקה ולזר‬‫עליזה‪ ,‬אלה ושושנה‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪332‬‬

‫אלה‪ ,‬קרול וניצן‬‫‪333‬‬ ‫עליזה‪ ,‬קרול‪ ,‬לזר‪ ,‬מרים‪ ,‬שושנה‪ ,‬ויוי ואלה‬ ‫אחרית דבר – טיול שורשים‬

‫אלה המדריכה השקיעה רבות בהכנת מסלול הטיול‪ ,‬בעזרת מאיר‪ .‬בעקבות ציוני‬‫דרך בסיפורי חייהם של המשתתפים‪ ,‬היא דאגה לחבר את ילידי רומניה לאתרים‬‫המרכזיים‪ .‬במהלך הטיול עצמו היא התעניינה בסיפורים והפכה לחלק מהמשפחה‪ ,‬כך‬‫שלא רק הנחילה ידע לקבוצה‪ ,‬אלא גם קנתה ממנה ידע‪ .‬לשם האיזון וסיפוק צורכיהם‬‫ורצונותיהם של קבוצות הגיל השונות‪ ,‬דאגה אלה לשלב נוף עם אוצרות טבע‪ ,‬עם אירועי‬‫תרבות ופסטיבלים שהתקיימו בדרך וגם כמובן את ההיסטוריה המשפחתית‪ .‬המסלול‬‫המתוכנן התחשב בתחומי העניין של משתתפי הטיול‪ .‬הקבוצה טעמה מהמטבח הרומני‪,‬‬‫מפניני התרבות הרומנית ואף צפתה בהופעת מחול עממי‪ .‬הילדים ציירו על שפת האגם‬‫האדום‪ ,‬לתוכו גלש היער בשנת ‪ ,1820‬הכהה את צבעו והפכו לאדום עקב הבוצה ושקיעת‬‫העצים‪ .‬באגם האדום עופות המים מקננות על צמרות העצים המגיחים מעל פני האגם‪.‬‬‫לאחר שובם ארצה מרומניה מסגרה אלה את הציורים והגישה אותם לציירים הצעירים‬‫כמזכרת מהטיול‪ .‬הילדים זכו באטרקציות נוספות‪ ,‬כמו נסיעה בטרקטורונים‪ ,‬ברכבל‪,‬‬‫הליכות רגליות וטיפוס‪ .‬בבתי הקפה ובמקומות שהיה בהם פסנתר‪ ,‬ניגן שקד שחר‬‫והנעים למשפחה את הבוקר‪ .‬בהמשך היום הוא פתח תרגומון עברית־רומנית ותרגל‬‫צעדים ראשונים ברומנית מול רוכלים בשווקים‪ .‬תוך כדי הטיול הצליח שקד לנהל שיחת‬‫חולין ברומנית‪ ,‬ואתו אחיו אופק ובן דודו ניצן‪ .‬הם נהנו לפתח שיחה‪ ,‬תוך כדי רכישת‬‫חפצים ששעשעו אותם בשווקים‪ .‬ילידי שנות הארבעים והחמישים‪ ,‬שדחו בילדותם את‬‫הרומנית ולא רצו לדבר בה‪ ,‬שהיו עונים להורים ולסבתות בעברית – גילו שהם מסוגלים‬ ‫לתקשר ברומנית כמעט בחופשיות ולנהל שיחות ממושכות עם המקומיים‪.‬‬ ‫‪ ‬פולקלור רומני ‪‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪334‬‬

‫‪335‬‬ ‫אחרית דבר – טיול שורשים‬

‫להבדיל מבוקרשט‪ ,‬שבה נטמעו היהודים באוכלוסיה הכללית ביאשי ניסו היהודים‬‫לשמר את המסורת ובזרותם בלטו בשטח‪ .‬ביאשי‪ ,‬שהייתה מרכז ליהדות רומניה הדתית‬‫לפני מלחמת העולם השנייה‪ ,‬מצאו יענקלה‪ ,‬שלמה וזיס את המקום שבו אביהם שמעון‬ ‫למד בתלמוד תורה‪ ,‬והצטלמו ליד המבנה שעמד אז בשיפוצים‪.‬‬‫יד ושם ליהודי יאשי‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪336‬‬

‫האחים זיסמן ליד בית הכנסת הגדול ביאשי‪ ,‬אשר עמד אז בשיפוצים‪2008 ,‬‬ ‫אנדרטה להנצחת ‪ 12,000‬הנספים ב־‪ 12‬קרונות בטון סמליים‬ ‫יד ושם ליהודי יאשי‬‫אחרית דבר – טיול שורשים ‪337‬‬

‫יהודי יאשי גורשו כשאלפי בני אדם נדחסו לקרונות הרכבת‪ .‬אחיה של סבתא חנה־האני‬‫זיסמן ובנו נלקחו לתחנת הרכבת ולא חזרו‪ .‬בבית הקברות היהודי העתיק ביותר‬‫ברומניה‪ ,‬בן ארבע מאות שנה ויותר‪ ,‬נטמנו קורבנות רכבת המוות בשלושה קברי אחים‬‫ארוכים־ארוכים‪ .‬בבית הקברות נבנתה אנדרטה דמוית שנים־עשר קרונות הרכבת‪ .‬לצד‬ ‫הגלעד להנצחת הנספים אמר שלמה קדיש‪.‬‬‫לפני הנסיעה התכוננה מרים והצליחה לאתר על מפת בוקרשט את הרחוב שגרה בו‬‫בילדותה‪ .‬היא קיוותה לבקר בבית שבו נולדה וגדלה‪ ,‬אם הוא עוד קיים‪ ,‬ולעלות לקבר‬‫אמה בבית הקברות היהודי הספרדי‪ .‬כהכנה לטיול נברה באלבומים וחיפשה תמונות‪,‬‬‫דובבה את אביה ואת סבינה אשתו‪ ,‬אך האב התנגד למסירת מידע‪\" .‬לא צריך‪ ,‬בשביל‬‫מה את מחפשת את זה‪ \",‬אמר‪\" .‬צ'אושסקו מחק את השכונה\"‪ .‬הוא סירב להראות לה‬‫את תעודת הפטירה של אמה‪ ,‬ורק לאחר תחנונים ושכנועים לרוב הסכים לשתף במידע‬‫על מיקום הקבר של אמה והתרצה לתת לה את תצלום המצבה שבידו‪ .‬עם הגעתם‬‫לבוקרשט‪ ,‬עוד לפני פריקת המזוודות‪ ,‬ירדו מרים וזיס מאוטובוס התיירים המשפחתי‪,‬‬‫לקחו חשמלית ומהרגע שירדו ממנה‪ ,‬ידעה מרים לנווט אל הבית בלי מפה‪ .‬היא זכרה‬‫הכול‪ ,‬אם כי נדמה שהמרחקים התקצרו מאז ילדותה‪ .‬התברר שהשכונה עומדת על‬‫תלה‪ .‬הדייר הנוכחי לא הרשה לה להיכנס אל בית ילדותה ולהראות לזיס את המיקום‬‫של המיטה והחלון ממנו דיברה עם בן השכנים כשנענש בריתוק לחדרו‪ .‬האיש המפוחד‬ ‫רק דיבר ִאתה מעבר לשער‪.‬‬‫בבית העלמין‪ ,‬בעזרת תצלום לווייני מהאינטרנט וההסבר של אביה‪\" ,‬לכו דרך השדה‬‫באלכסון‪ ,‬עד לעצים‪ \",‬הגיעה מרים תוך כעשר דקות אל חלקת קבר אמה‪ ,‬שורות אחדות‬‫מקברו של סבא סולומון‪ .‬בזכות מיקומו של הקבר בקרבת השביל המרכזי של בית‬ ‫העלמין‪ ,‬העשבייה לא השתלטה עליו‪.‬‬‫מבתי העלמין בבוקרשט ניכרים לעין המעמדות בין היהודים‪ .‬אשכנזי לעומת ספרדי‪,‬‬‫אצולה לעומת 'עמך'‪ ,‬בתי עלמין פשוטים וצפופים לעומת מפוארים ומרווחים‪ .‬האזור שבו‬‫חיפשו בני המשפחה את קבר אביהם סולומון‪ ,‬בחלקה הקרובה יותר לגבול בית העלמין‬‫הספרדי‪ ,‬היה מהמוזנחים‪ ,‬מכוסה בעשביית פרא‪ .‬קרול נחתך בידו בשעת החיפוש‪ ,‬אבל‬‫היה נחוש ומצא את הקבר‪ .‬מנדי‪ ,‬קרול ולזר התרגשו מאוד מתפילת הקדיש על קברו‬‫של אביהם סולומון‪ ,‬שישים ואחת שנים לאחר מותו‪ ,‬כשהם עטופים באהבת המשפחה‪.‬‬‫לבני הדור השני ולצעירים מהם הייתה זו העלייה הראשונה לקברו‪ .‬המעמד עורר רגשות‬ ‫עזים‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪338‬‬

‫על קברו של הסבא סולומון מויסה בבית הקברות ֶבּלוּ‪2008 .‬‬‫עומדים מימין לשמאל‪ :‬אופק‪ ,‬לילך‪ ,‬כרמית‪ ,‬עליזה‪ ,‬שושנה‪ ,‬קרול‪ ,‬לזר‪ ,‬יענקלה‪ ,‬תמר‪ ,‬פנחס ואביב‪ ,‬ניצן‪ ,‬שלמה‪ ,‬רועי‪ ,‬מנדי‪ ,‬מרים וזיס‪.‬‬ ‫יושבים‪ :‬מאיר‪ ,‬שקד ונעם‬‫חוזרים לרומניה‪ .‬ספטמבר ‪ .2013‬פנחס מאתר את קבר אביו בבית הקברות פילנטרופיה‪ .‬בתמונה משמאל‪ :‬אופק‪ ,‬פנחס‪ ,‬אביב‪ ,‬קרול וזיס‬‫‪339‬‬ ‫אחרית דבר – טיול שורשים‬

‫בבית הקברות שבו נטמן אברהם סטרולוביץ'‪ ,‬אביו של פסקו‪ ,‬הצמחייה הייתה‬‫שתלטנית עוד יותר‪ .‬המצבה שאחותו של אברהם דאגה להניח על קברו נשברה ברעידת‬‫אדמה שהתרחשה ברומניה בשנת ‪ .1977‬אחד מבני הדודים התקשר אז לפסקו לספר לו‬‫שהמצבה נהרסה ופסקו שלח כסף לשיקומה‪ .‬כעבור כמה שנים הגיע לפקוד את המקום‪,‬‬‫וב־‪ 11‬בספטמבר ‪ – 2001‬ביום שבו אירע הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק – טס פסקו‬‫לרומניה עם שלוש בנותיו ויוי‪ ,‬אורית וטלי לטיול שורשים‪ .‬הם התמקדו בבוקרשט‬‫במטרה לסגור מעגל ולעלות לקברי הסבים ולא תיארו לעצמם שכעבור שמונה שנים‬‫יחזרו עם ילדיהן‪ .‬בטיול המשפחתי מצא פסקו את קבר אביו בקלות‪ ,‬הוא זכר את הדרך‬‫וידע את מספרי הגוש והחלקה‪ .‬כמו כן היה מצויד בתמונתו עם אמו פרידה‪ ,‬לצד מצבת‬‫אביו‪ ,‬תמונה שצולמה ממש לפני עלייתם ארצה‪ .‬פסקו ובנותיו הצטלמו בדיוק באותו‬‫מקום‪ .‬תשעת ימי הטיול הסתיימו בחזרה משותפת ארצה ובתחושה מרוממת שנשאו‬‫עמם לאורך זמן רב אחר כך‪ .‬במהלך הטיול באוטובוס‪ ,‬אלה עודדה את בני המשפחה‬ ‫תמונה משפחתית בפויאנה ברשוב (טיול ראשון)‬‫עומדים מימין לשמאל מאחור‪ :‬שקד‪ ,‬ניצן‪ ,‬רועי‪ ,‬מנדי‪ ,‬מתן‪ ,‬אופק‪ ,‬לילך‪ ,‬אורית‪ ,‬מרים‪ ,‬פויקה‪ ,‬לזר‪ ,‬יענקלה‪ ,‬פנחס‪ ,‬קרול‪ ,‬מאיר וזיס‪.‬‬ ‫יושבים ועומדים מקדימה מימין לשמאל‪ :‬גילי‪ ,‬ויוי‪ ,‬אביב‪ ,‬עליזה‪ ,‬תמי‪ ,‬שושנה‪ ,‬תמר‪ ,‬כרמית ורבקה שפר‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪340‬‬

‫משפחת מויסה המורחבת‪ .‬ברעם‪ ,‬מאי ‪2009‬‬ ‫לתעד את הסיפורים בווידאו‪ ,‬מה שהוביל לעריכתם בחמישה סרטי די־וי־די‪ .‬זמן מה‬ ‫לאחר שובם התכנסו בקיבוץ ברעם ליום חגיגי ומקסים ובו הושק הסרט הערוך בנוכחות‬ ‫כל בני המשפחה‪ ,‬החליפו חוויות מהטיול‪ ,‬והצטלמו בתמונה משפחתית מורחבת‪.‬‬ ‫לטיול השני‪ ,‬בן שנים־עשר הימים‪ ,‬שנערך בסוכות ‪ ,2013‬יצאו רוב בני המשפחה הבוגרת‬ ‫עם אלה המדריכה והתמקדו הפעם בבוקרשט‪ .‬במזג אוויר גשום הם ביקרו בבתי הכנסת‬ ‫\"קוראל\" שבו התחתנו רבקה ושמעון ו\"סינגוגה מארה\" שבו התחתנו לזר וגי'נה וגם‬ ‫קרול ובטי מויססקו – קרול בן הדוד הצטרף למטיילים‪ .‬היום משמשים שני בתי הכנסת‬ ‫כמוזיאונים ומוצגות בהן תמונות מהפרעות שנערכו בעיר בזמן מלחמת העולם השנייה‪.‬‬‫אחרית דבר – טיול שורשים ‪341‬‬

‫קרול משה‪ ,‬קרול מויססקו‪ ,‬פסקו סטרולוביץ' ואביב‬‫קרול ובטי מויססקו הצטרפו לבני המשפחה בטיול בבוקרשט‪2008 ,‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪342‬‬

‫טיול שני‪ .‬מטיילים בין המוזיאונים בבתי הכנסת בבוקרשט‬ ‫מימין לשמאל‪ :‬רוני‪ ,‬קרול‪ ,‬אופק‪ ,‬פנחס‪ ,‬לילך‪ ,‬אורית‪ ,‬קרול הבן‪-‬דוד מבוקרשט‪ ,‬מנדי ועליזה‬ ‫פנחס‪ ,‬מאיר‪ ,‬לילך‪ ,‬קרול ושלמה ליד הקברים של ליזה זיסמן(אחות של זיס‪ ,‬שלמה ויענקלה)‬ ‫ומאיר ברכר (אביה של פויקה‪ ,‬וסבא של עליזה ומאיר)‪.‬‬ ‫בביקור בבתי העלמין קרא מאיר קטעים מכתב היד של ספר זה‪ .‬ליד קברו של אברהם‬ ‫סטרולוביץ' הוא קרא את סיפורו המרגש של פסקו על ניסיונות הטיפול באביו‪ ,‬במנות‬ ‫דם שהובאו אל הבית בבקבוקים‪.‬‬‫‪343‬‬ ‫אחרית דבר – טיול שורשים‬

‫הטיול המשיך לכיוון צפון רומניה ולאורך נתיב הבריחה של בני המשפחה‪ ,‬דרך וינה‬‫ובודפשט‪ .‬בווינה חש מנדי ברע ואושפז בבית החולים למשך כמה שעות‪ .‬על פי השם‬‫זיהתה פויקה את בית החולים כי בו סעדה את אביה טרם מותו‪ .‬היום הוא מודרני‬‫ומשוכלל ושינה פניו לחלוטין‪ .‬הקבוצה סיירה ברחובות וינה וב\"רוטשילד ספיטל\"‪ ,‬שבו‬‫שכן מחנה העקורים של ארגון הג'וינט‪ ,‬מול תחנת הרכבת‪ .‬בני המשפחה התאכסנו בו‬‫בדרכם ארצה‪ .‬היום שופץ המבנה‪ ,‬והבניין החדש והיפה משמש כלשכת המסחר של וינה‪.‬‬‫בבית העלמין היהודי קרא מאיר הן את התיאור של פויקה מימיו האחרונים של אביה והן‬‫את סיפורו של מנדי על פגישתו הראשונה והאחרונה עם ליזה‪ ,‬בתם של רבקה ושמעון‪.‬‬‫פויקה חיכתה שנתיים בווינה‪ ,‬שנתיים שזכורות לטוב‪ ,‬ולחזרה לעיר היה הפעם טעם של‬‫סגירת מעגל‪ .‬מדריך ישראלי ליווה את המשפחה והעשיר אותה בסקירה היסטורית על‬ ‫יהדות וינה‪.‬‬‫כל המשפחה במסעדה הונגרית ביתית עם נגנים חוגגת יום נישואין לפויקה ומנדי‪2013 ,‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪344‬‬

‫‪345‬‬ ‫אחרית דבר – טיול שורשים‬

‫מוזיאון לתולדות יהודי רומניה שהקים הרב רוזן בבניין בית התפילה \"אוניריה ספנטה\"‬ ‫(האחדות הקדושה) בבוקרשט‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪346‬‬

‫מאיר מדריך ומסביר במוזיאון על שם הרב רוזן‬‫‪347‬‬ ‫אחרית דבר – טיול שורשים‬

‫דניאל‪ ,‬מנהל מוזיאון השואה‪ ,‬מארח אותנו בבית הכנסת שהוא כיום מוזיאון השואה של יהודי צפון טרנסילבניה‬ ‫בשימלאו סילווני‬‫בית הכנסת האשכנזי ברובע היהודי בבוקרשט כמשמש כיום כמוזיאון לשואת כל יהודי רומניה‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪348‬‬

‫מרים תמי ופנחס בגן הבוטני בשיבואו במחוז סלאז‬ ‫המשפחה מטיילת בגן הבטוני בז'יבו‪.‬‬ ‫הצריח בתמונה הוא חלק מארמון שבנה דוכס אוסטרי בשטח של הגן הבוטני‬‫‪349‬‬ ‫אחרית דבר – טיול שורשים‬

‫ביקור בביתה של אישה רוקמת ועוד בעלי מלאכה בכפר של בית הקברות העליז ליד העיר סיגט‪.‬‬ ‫אלינה המדריכה‪ ,‬פנחס‪ ,‬אלה המדריכה הישראלית ומאיר‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪350‬‬