שלמה (סולומון) סטרולוביץ' פרידה ואברהם ביום כלולותיהם1936 .ברטה סטרולוביץ' 1916 .בקירוב אברהם היה יתום מהוריו שמואל־שלמה (סולומון) וברטה סטרולוביץ' ,אשר מתו באפריל 1917בזה אחר זה ,בהפרש של שלושה שבועות .השניים נפלו חלל למגפת הטיפוס הקטלנית שהתפשטה ברוסיה ובאירופה וקטלה מיליוני בני אדם עקב תנאי המלחמה והרעב .זוג ההורים היו אז בשנות הארבעים לחייהם והותירו אחריהם שישה יתומים: אוסקר ,ראובן (רובין) ,ויקי ,אליזבט והתאומים בני החמש אברהם ו ֶרּבקה. אוסקר ,הבכור ,היגר לארצות הברית בשנות העשרים לחייו בעקבות דודו ובמטרה להתבסס שם ולהביא אחריו את אחיו .ב־ 1917הצטרפה ארצות הברית – מולדתו החדשה – למלחמת העולם הראשונה ,ויצאה ממנה כשידה על העליונה .לאחר המלחמה נהנתה אמריקה מבכורה בשּוקי העולם כתוצאה מהיחלשותן של מתחרותיה האירופאיות. התעשייה האמריקנית שגשגה ,נוספו מקומות עבודה רבים ,הייצור גבר וגם הרווחיםברטה סטרולוביץ' 1916 .בקירוברומניה 51 שלמה סטרולוביץ'
ורמת החיים .אוסקר הספיק להביא אליו את שתי אחיותיו ,ויקי ואליזבט ,בעודומצפה מרובין לשמש אפוטרופוס אחראי לשני האחים הצעירים במשפחה שנשארו ִאתו בבוקרשט.רובין היה מבוגר מהתאומים בשש־עשרה שנה .בשנים שהם גדלו והתחנכו בביתיתומים יהודי ,הוא הקים משפחה .הקהילה היהודית אמנם הציעה לילדים משפחהאומנת ,שיבלו בחיקה בשבתות ובחגים ,אבל אברהם העדיף לבלות את מרבית זמנוהפנוי בבית היתומים .ילדותו הקשה חישלה את אופיו והוא היה לנער חזק בנפשו היודע להסתדר בכל מצב. אוסקר סטרולוביץ' (שני משמאל) ומשפחתובגיל שתים־עשרה יצאו התאומים מבית היתומים ועמדו ברשות עצמם .רובין דאג להםלמקומות עבודה :את אברהם שלח לעבוד כדפס מתלמד בבית דפוס ,תמורת מזון ולינה,כמקובל; ואת רבקה הוא העסיק בביתו ,כמטפלת לששת ילדיו .אתגרי חייו עיצבו אתרובין והפכוהו לטיפוס מחוספס ואינדיבידואליסט .רבקה הייתה עדה למריבות אחיהואשתו עד שלא יכלה לשאת עוד את החיים במחיצתם ועברה להתלמד אצל תופרת .היאעבדה ולנה במתפרה ,למדה את המקצוע וגיבשה לעצמה אישיות מיוחדת ודומיננטית .גםהיא לימדה את עצמה לשרוד ,להתמודד ולהתגבר על המשוכות שהחיים הציבו בפניה.הטרגדיה שפקדה אותם בגיל כה צעיר אילצה את אברהם ורבקה לחיות במשך שניםבבתים זרים וללמוד את אמנותם מפי חונכים ,בתנאי חיים משפילים ,בלי משכורת וללאמשפחת מויסה 52
תמיכה נפשית מאיש .נתיב חייהם חייב אותם לגדל שריון עבה ,ולסמוך רק על עצמם ועל תוצרי עבודתם המאומצת. כשהכירה רבקה את אלכסנדרו מויסה ,הוא היה בעל מקצוע מדופלם .החיבור ביניהם סיפק לה בית ושקט נפשי ,ואילו הוא זכה בעוגן ומפלט מהלחצים המשפחתיים שבהם היה נתון .רבקה ,הצעירה מבעלה בעשר שנים ,הביאה לנישואיה את חכמת החיים שלה. הצעתה לעזוב את ביתם ברחוב דריסטור ותמיכתה בהחלטתו לפרק את השותפות עם פויו אחיו ,הוכיחו עצמן כנכונות .סבך היחסים בין האחים ,על רקע מקצועי ואישי ,גרם למתחים ולניכור ,ודווקא הריחוק הגיאוגרפי תרם לשיפור האווירה במשפחה. בגיל שמונה־עשרה גויס אברהם סטרולוביץ' לצבא הרומני ,שירות שממנו השתחרר כחייל מצטיין ומצויד בהמלצה לגייסו למשמר המלך .המלוכה ברומניה שהתקיימה מאמצע המאה ה־ 19נשמה אז את נשימותיה האחרונות .בשנת 1947יסתיימו להן מאה שנות מלוכה ורומניה תוכרז כרפובליקה קומוניסטית .אברהם עמד בכל תנאי הקבלה למשמר המלכותי ,לרבות מדד הגובה – מטר ושמונים לפחות .עד שנישא לפרידה הוא שירת בחיל המשמר של המלך ,השתתף במצעדים והכיר את כל כללי הטקס בדומה לכללי הממלכות האירופאיות האחרות. לאחר חתונתם חזר אברהם לספרים והחל לעבוד בכריכייה .פרידה המשיכה לתפור וחזרה לרחוב דריסטור 36שברובע דודשט היהודי כאישה נשואה .אברהם והיא התמקמו באחת הדירות בחלקת הדודים רבקה ואלכסנדרו מויסה – אחותו וגיסו של חתנה .בשנת 1940עזבו רבקה ואלכסנדרו את ביתם ,עברו לרחוב קרלראחובי ,ופרידה ואברהם סטרולוביץ' קיבלו את ביתם המרווח .בחלקה נותרו דירתם ודירות ריקות אחרות – פורים .מימין :חבר ,רבקה ,חבר ,חברה ,לזר ופרידהרומניה 53
שאליהן עברו בחלוף השנים לזר וג'ינה אשתו ,משפחתה של רטה וגם בת דודתם יטי,ִבּתה של סופי .מי מבני המשפחה שנזקק לקורת גג התקבל בברכה ,ודוד אלכסנדרו טוב הלב לא גבה שכר דירה מאחייניו.רגליה של פרידה הפליאו לתמרן את גלגלי מכונת התפירה שעמדה בבית ִאמה,ותחת ידיה המיומנות הפכו פיסות הבד היפות ,שקיבלה בחנותו של דוד אידי ,לעניבותאלגנטיות .דודתה אדלה ,אשת דוד אידי ,מכרה את העניבות בחנותם .המשפחה תמכהבצעיריה ופרשה חסותה עליהם בכל מובן ותחום .כאשר ההיריון הראשון של פרידההסתיים בהפלה טבעית ובאכזבה ,הקיפו אותה נשות המשפחה בחום וחיזקוה .בשבתהאזינו תרצ\"ט ,בסופו של היריון שני ,נולד בן יפה ובריא ,נכד בכור לסולומון ולסאלי.פסקו נולד יומיים לפני חג סוכות ,ב־ 8באוקטובר 1938ובהושענא רבה נערך טקס בריתהמילה .שמו ניתן לו על שם אביה של אדלה ,אשת דוד אידי ,במחווה לדודים המעתירים, חשוכי הילדים .וכינוי החיבה שלו ,עד היום ,הוא ּ ַפסקּו.פרידה ודוד אלכסנדרו משפחת מויסה 54
מפעם לפעם הגיעו פרידה ,אברהם ופסקו הפעוט בחשמלית ,לבקר במנדרבלה ,בביתהכפרי של סבא סולומון וסבתא סאלי .כולם שמחו מאוד וקיבלו את פניהם בנשיקות,הדודים הניפו את פסקו באוויר וסבא סולומון ליטף את ראשו בחיבה .בארוחההמשפחתית והצוהלת פינקה אותו סבתא סאלי יותר מכולם ושמרה לו את הכבד ,אשרמבין האיברים הפנימיים של העוף היה ידוע כחלק הבריא והמחזק ביותר .עתה היה מישהקדים את ילדיה ּ ַבתור – הנכד הבכור .רטה בת השש־עשרה ,שנהנתה לשחק עם התינוקולטפל בו ,טיילה אתו בחצר הגדולה והשכיבה את פסקו על אחד משולחנות הביליארדהירוקים בבית הקפה .חיתול הבד שעטף את גופו לא אטם לחלוטין את נוזלי הגוף ,ופעםאחת התפשט לפתע על בד החיפוי של השולחן כתם כהה .התקרית המצערת עוררה אתזעמו של סולומון\" .מה יכולתי לעשות ,אבא \",הצטדקה רטה וחיבקה בזרועותיה את בןאחותה האהוב\" ,נראה שהירוק מעורר חשק לפיפי\" .אחיה פרצו בצחוק גדול ,ואפילו אביה הבליע חיוך קטן מתחת לשפמו. פרידה אידי ואדלה אידי ואדלהרומניה 55
פסקו בן שנה1939 ,פרידה ,אברהם ופסקו סטרולוביץ' משפחת מויסה 56
רוח כפורבשלהי חורף ,1937בטרם סיים את השנה החמישית ללימודיו ,עזב מנדי את בית הספרובגיל שתים־עשרה וחצי יצא לעבוד .ההכשרה לחיי העבודה ,שלב טבעי במסלול הילדות,קיצרה משמעותית תקופת חיים זו ,ואיש לא השגיח במצוקתם של ילדים שנשלחולעבודה מוקדם מדי .מנדי אהב במיוחד את שיעורי הקליגרפיה בבית הספר ,אבל זה לאמה שקבע במה יעסוק .דוד ינקו חנך אותו בצעדיו הראשונים במקצוע הנפחות .כנהוג,בשלב ראשון עבד הנער כשוליה במשך ארבע שנים ,מתלמד חסר זכויות .אחריהן נדרשהטירון לעבור מבחן מעשי מטעם משרד העבודה הממשלתי :הוא נשלח לבית מלאכהושם נבחנה יכולתו לבצע דבר מה על פי תכנית .אם הצליח – הפך ל\"פועל מורשה\"במקצועו וזכה בתעודה המעידה על כך .מנדי סבר שיש היגיון רב בתהליך ,שמאפשרלאדם לפתוח נגרייה או נפחייה רק לאחר שעבד ארבע שנים כשוליה ,עוד כמה שניםכמתלמד ,ואז כמנהל עבודה במשך עשר שנים .מסלול מקצועי זה יקנה לו די ניסיוןויכולת לשאת באחריות שבניהול בית מלאכה משלו בבוא היום ,שם יכשיר מתלמדים צעירים.דוד ינקו היה אמן ,נפח מומחה ואיש טכני מצוין .הוא קיבל הזמנות להתקנת שלטיכניסה ממתכת בבתי העסק הגדולים ביותר בבוקרשט .החל בשנות העשרים של המאהה־ 20שילבו בפיתוחי המתכת נורות ניאון בצבעי אדום או ירוק ,וינקו התקין את שלטי מנדי וחברים ברחובות בוקרשטרומניה 57
מנדי בבוקרשט1940 .הניאון הראשונים בבוקרשט .כל עוד התלמד מנדי ,הוא לא קיבל משכורת על עבודתו.השוליות קיבלו בגדי עבודה ,אוכל ,מקום ללון בו ו ...מכות .על מנדי פסח הדוד ,אבלמתלמדים רומנים שפעלו שלא כשורה – חטפו גם חטפו .מקובל היה אז להעניש ילדים ונערים בענישה גופנית – בבית ,בבתי הספר ,בסדנאות העבודה ובבתי המלאכה.בערב ,בתום יום העבודה ,אספו המתלמדים את הכלים ואת שאריות החומרים ושבביהמתכת שנותרו על רצפת בית המלאכה ,ניקו אותה ופרשו שמיכות .הם ישנו בביתהמלאכה .שם למדו ,שם עבדו ושם גרו .הצעירים הנוצרים שעבדו לצדו של מנדי נולדובכפרים נידחים .בבואם אל העיר מצאו להם הוריהם בית מלאכה להתלמדות והתנתקומהם ,מרוצים מאוד שהבן רוכש מקצוע ופורש כנפיים .רק לעתים נדירות ביקרוהצעירים בביתם .מעמדו האחר של מנדי ִאפשר לו לחזור מדי סוף שבוע הביתה ,להוריםשגרו בקצה העיר ,במנדרבלה .הידע שצבר בשלוש השנים שבהן עבד בבתי המלאכה שלדוד ינקו ושל דוד אלכסנדרו – אצלו למד להכין תנורים לחימום – שימש אותו היטב אחר כך ,כשעבד בשכר אצל בעלי מקצוע אחרים.בחורף ,1939צנחו הטמפרטורות עמוק מתחת לאפס והעבודה בבית המלאכה שבתהלכמה ימים .בשעת צהריים אפורה וקרה במיוחד ,יצא מנדי להביא ל ִאמו מים ,וגילהשאחיו אלי בן התשע מצונף בפינת החצר הגדולה והמושלגת במקום שישב על ספסלי ביתהספר .מנדי קרא לו פנימה והזעיק את אחיותיו לעזרה .הם ידעו כמה אלי שונא את ביתהספר ,לכן חששו שמא לא הלך לשם כלל\" .אולי הוא ישב בחוץ שעות ,לכן קפא כולו\",שיערו בשעה שהובילוהו אל הבית ,גופו נוקשה וקר מאוד והוא בקושי מסוגל לעמודוללכת .בשל אופיו העצמאי או המרדני ,אלי מעולם לא הסכים לקבל פקודות מהמוריםומהמנהל ולציית להן בעיוורון ,ואף היה מוכן לשלם על כך מחיר כבד .שפתותיו הכחילומשפחת מויסה 58
ואצבעותיו קפאו בשלג .אמם נחפזה לעטוף את כתפי הילד בשמיכת צמר .מנדי מילא גיגית פח במים קרים כמצוות אמו ,שהורתה לאלי לטבול את ידיו במים .פרידה הכניסה את הגיגית לגיגית נוספת ,גדולה יותר ,ובה המסה חתיכות קרח במים ,כדי לשמור על טמפרטורה נמוכה של המים שבהם יופשרו האצבעות ל ִאטן. שעה ארוכה עברה עד שהחל הילד להפשיר והצליח להפיק קול ולהסביר איך חש ברע ואיך גובה השלג האט מאוד את הליכתו. בערב חזר לזר מהמספרה ,התוודע למקרה ,ויצא לבית המרקחת לקנות משחה מיוחדת שרקחו לו במקום נגד כוויות קור .הוא מיהר הביתה ומרח אותה על אצבעותיו של אחיו לפי הוראות הרוקח .רק בעלי ממון יכלו להרשות לעצמם ביקור אצל רופא. מרבית החולים והפצועים קל הסתייעו ב\"תרופות סבתא\" ,כלומר בפרוצדורות מוכרות באמצעים זמינים וביתיים ,ואלה לרוב הצילו את המצב .במקרים מורכבים יותר היה הרוקח בבית המרקחת הכתובת הטבעית .בינתיים ,כתוצאה ממכת הקור ,הופיעו על אצבעותיו של אלי שלפוחיות נפוחות בצבע בורדו כהה .העיוות שגרם הכפור בעצמות הקטנות של האצבעות ,מעולם לא נרפא ,עשר אצבעותיו נותרו כפופות מעט ללא יכולת ליישרן – נכות שהשפיעה על חייו ,על עיסוקיו ועל פרנסתו. ברשות המלך הדיקטטור קרול השני ניצבה רומניה בפני אי יציבות פנימית ,בעיות כלכליות וסכסוכי שטחים עם שכנותיה ברית המועצות ,בולגריה והונגריה .גורמים לאומניים התחזקו ,וב־ 1937החלו רדיפות היהודים .מוסדות ממשלתיים ופרטיים, מפעלים ומשרדים ,סירבו להעסיקם .כדי לדכא את האופוזיציה ,ביטל קרול ב־ 1938את המפלגות הקיימות והקים ממשלה אנטישמית בגוון פשיסטי .ממשלת גוגה־קוזה שללה את אזרחותם של כשליש מיהודי רומניה והחלה במסע של ניצול ,אפליה ושוד כלכלי של היהודים כפרטים וכקהילות .הסוחרים היהודים הורחקו ממועצת הסוחרים ,מרבית האיגודים המקצועיים הוציאו את היהודים משורותיהם ורחובות רבים הפכו מסוכנים ליהודים. במרס 1939נכנסה רומניה לתקופה החשוכה בהיסטוריה בעקבות שרשרת של אילוצים שנכפו עליה :היא נאלצה לחתום על הסכם סחר עם גרמניה ,שפלשה אליה והיא שעבדה את כלכלתה לרייך השלישי; ב־ 27ביוני 1940הסגירה לברית המועצות את בסרביה ובוקובינה הצפונית ,בעקבות אולטימטום של הסובייטים; וכעבור חודשיים מסרה להונגריה את טרנסילבניה הצפונית ,ולבולגריה את דוברוג'ה הדרומית – במצוות גרמניה. בזמנים קשים אלה המשיכה המשפחה להתגורר במנדרבלה ,אך לא לזמן רב .רוחות המלחמה החלו לנשוב בחוצות בוקרשט .באחד הערבים ישבה המשפחה ושוחחה על אירועי האקטואליה\" .שמעתם? אלנה לופסקו ,פילגשו של מלך רומניה קרול השני ,היא בתם של יהודים מומרים \",אמר סנדו\" .זו הסיבה שאנשי 'משמר הברזל' טוענים שהמלך הוא משרת היהודים \",הגיב לזר\" .אם המלך הוא משרתם של היהודים \",נאנחה סאלי אמם\" ,מדוע איני מרגישה שום הטבה?\" כולם פרצו בצחוק .אבל לצחוק היה טעם מר, פחד התגנב אל הלב פן ימים רעים מאלה נכונו להם.רומניה 59
המבוגרים בלעו עלבונות ונעו בין הטיפות – בתקווה כי אינן מבשרות על גשם שוטף.הנערים נזהרו והסתכנו לסירוגין ,והילדים חוו את המצב מתוך מבט על המבוגריםהמשפיעים ,הקרובים אליהם .את גילויי האנטישמיות שבהם נתקל פסקו הוא לא ידעלפרש כגזענות ,אלא סבר שזו בעיה אישית־פרטנית של בודדים או מצב רוח רע ורגעי.בשכנות לביתם התגורר סנדלר נוצרי ,שמדי יום ראשון יצא לכנסייה .עם תום התפילההוא עבר דרך בית המרזח וחזר לביתו בצהריים מבושם עד שתוי ,בקבוק צויקה מתרוקןבידו ,ובפיו חרפות וגידופים שהנחית על ראש היהודים עד ליל .פסקו הכירו מאז ומעולםולא חשש ממנו ,הוא ידע שלמחרת ,במצבו המפוכח ,לא יזכור כלל הסנדלר את המטרהאנטישמי המבאיש שיצא מפיו .או לפחות – לא יזכיר זאת ולו במילהִ .שכרותו שלהסנדלר ,אחת לשבוע ,לא הפריעה לפרידה להשאיר אצלו את פסקו כאשר הלכהלמכולת .הסנדלר תמיד קיבל את בנה בחיוך ופרע בחיבה את שערותיו ,הוא שמר עליו ברצון והילד נהנה להגיש לו מסמרים ולעזור לו בתיקון הנעליים.בשל קרבת המשפחה הכפולה ,היו היחסים בין אברהם ופרידה ל ֶרּ ֶב ָקה ואלכסנדרקרובים וחמים .לעתים קרובות התארחו פרידה ,אברהם ופסקו הקטן בבית אלכסנדרורבקה ברחוב קרלראחובי\" .בוא לראות איך החזרזיר גדל \",קראו סנדו ויחיאל לפסקובן דודם בוקר אחד .בחצר ביתם טיפחו שני כלבים גזעיים ,גידלו תרנגולות וחזרזירקטן ,שאותו האביסו עד שמשקלו הגיע לכמה מאות קילוגרמים .אז שחטו אותו .פרידהמעולם לא אכלה טרף ,ואפילו הקפידה לצום ביום כיפור .אבל אברהם ,שגדל בביתהיתומים ,לא קיבל על עצמו את מגבלות הדת היהודית ואכל כל מה שהיה טעים לחכו, כל ימות השנה.ביום שבו שחטו את החזיר הזמינה דודה רבקה את אברהם ופסקו לסעודה ,והשנייםהצטרפו לדודים ולבני הדודים סנדו ויחיאל .האיברים הפנימיים בושלו עוד באותו יום,את הבשר ה\"לבן\" אפשר היה לשמר ולאכול במשך זמן רב אחר כך .למחרת הסעודה הדשנה הובא חזרזיר קטן חדש לחצר ,לקול מצהלות הילדים ומחיאות הכפיים.פסקו חזר עם הוריו הביתה .שקט השתרר ברחוב דריסטור ,36דייריו עלו על משכבםבשעה די מוקדמת ורק פה ושם נראו אורות צהובים עגמומיים של פנסי נפט מרצדיםבחלונות .לפעמים ,בשעות הערב ,הם ישבו עם השכנים בחצר המרוצפת ,על כיסאותנוח מעץ .המבוגרים דיברו והחליפו סיפורים מצחיקים או עצובים ופסקו שיחק עםכלבו הקטן ,עד שהשמים ,שזה עתה האדימו ונצבעו סגול ארגמני ,האפילו לפתע על פניהאדמה .אנשים סיפקו זה לזה את הבידור בשעות הפנאי ,ובאין חשמל שקיעת החמה בישרה את סגירתו של יום.אברהם עבד ככורך ספרים בכריכייה .לפעמים לקח עמו את פסקו לעבודה .הילד עמדנפעם והביט בערמות הנייר המכונסות לכריכה אחת ,מוכנסות בין המלחציים ויוצאותמשם כספר מוגמר .כשעלה לכיתה א' צייד אותו אביו במחברות ,בספרים ובכל מה שצריךתלמיד לבית ספר .לא רק לבית הספר צייד האב את בנו ,אלא גם במיומנויות בסיסיותלחיים ,ונטע בו את אהבת הכדורגל .פעם קנה לו אברהם כדורגל ופעם אחרת אופנייםמשומשים ,פריטים שהיו אז יקרי המציאות כל ילד חפץ בהם בכל לבו .השרשרת שלהאופניים אמנם נתקעה לעתים ,אך אברהם ולזר תיקנו אותה וצבעו את השלדה .מדיפעם היה אביו מלמדו לרכוב על אופניו במגרש בקרבת ביתם ,שם גם שיחקו יחד כדורגל.משפחת מויסה 60
פסקו בין אימא לאבא במצעד של 1במאי בבוקרשט1945 , ברחבה גדולה זו ,מול בית הכנסת ומול ארמון המלך ,התכנסו היהודים מדי שבת .לאחר שהשיג פסקו שליטה באופניו ,רכבו ההורים ובנם בשבת עד מנדרבלה. בשעות אחר הצהריים והערב עבד אברהם בבית הקפה של אחיו ,רובין .מדי יום ראשון התלווה אליו פסקו וחיכה לו בחוץ .בינתיים שיחק בחצר העגלונים .בשעת צהריים מאוחרת אחת ,כשהחמה צבעה את קו הרקיע באור כתום ,עברו לידו ילדים ,ירקו עליו וברחו בקולות צחוק .פסקו קם ,מחה את פניו בשרוולו ורץ פנימה לאביו ,לספר לו את שאירע. \"אז מה?\" אמר אברהם בקשיחות וידיו המשיכו לסדר את בקבוקי המשקה החריף בארגזים\" .תירק עליהם בחזרה או שתחטיף להם\" .אברהם חינך את בנו לגבורה ,והוא עצמו תמיד הפגין קור רוח והקרין ביטחון .פסקו היה גאה באביו החזק ,המשיב מלחמה שערה ,שמעולם לא נרתע מנוצרים או מצוענים ,שיודע להסתדר בכל מצב .אם קרה לו ,לפסקו ,שהתקוטט עם ילד בשכונה ואביו של יריבו החטיף לו סטירה ,עוברי אורח הזהירו את המכה שמא מישהו ירוץ ויקרא לאברהם\" .ידו כבדה ,הישמר לנפשך .הוא ישיב לך כפל כפליים ,מנה אחת אפיים\". הילד חזר למשחק הערמת אבנים קטנות זו על גבי זו לכדי מגדל ,וכשהילדים חזרו להטריד אותו כבר אגר בפיו די \"תחמושת\" כדי לירוק־לירות אותה על אויביו .בזאת לא הסתיים העניין .עתה חטפו הפרחחים את הכובע מעל ראשו וברחו .פסקו חזר פנימהרומניה 61
לבית הקפה וכשאביו שמע על ההתפתחות האחרונה ,הוא לא ידע מה מכעיס אותו יותר– בנו המפריע לו בעבודתו או החצופים שמעזים להציק לו .רוגז ורוטן יצא החוצה לחצרהעגלונים .בינתיים ,התגודדה ברחבה הקטנה חבורה של גברים – אחיהם ואבותיהם שלהפרחחים ,שעליהם ירק היהודי הקטן ,לטענתם .הם הצביעו על פסקו ועל אברהם וכהרףעין התנפלו על האב ,אך הוא נאבק בהם וגבר על כולם .בערב ,בבית ,כשפרידה חובשת אתפצעיו ,שאל אותו בנו\" :אבא ,אבל למה הלכת אחורה ,אתה תמיד אומר לי שצריך ללכת קדימה ,לתקוף\"\" – .כדי שלא ינסו להתקיף אותי מאחור \",השיב אברהם מיד. הממשלה ברומניה אחזה במונופול על ממכר סיגריות ,מוצרי טבק ואלכוהול ,והעבירהאת זכויות ניהול בתי העסק הרווחיים הללו לנכי המלחמה ולאלמנות החללים .כאלמנתמלחמת העולם הראשונה ,קיבלה רחל את הזיכיון על קיוסק בפאתי העיר ,במנדרבלה.סאלי שמרה על קשר קרוב עם גיסתה רחל ,אלמנת אחיה קרול ,שעל שמו קראה לבנה,ובבוא זמנו לצאת לשוק העבודה כמתלמד – נשלח הילד באופן טבעי לרחל .עד גיל שתים־עשרה הייתה ילדותו של קרול יפה ושמחה .בחורף – 1939שנה לאחר שעבר לבית דודתו רחל הרטמן ,וסייע לה ולביתה שרינה בעבודתן – התחילו הצרות.בשעת לילה מוקדמת עצרה משאית ליד החנות הקטנה ,ראשונה בשיירה ארוכהשל עשרות משאיות .ירד ממנה גנרל גרמני ונכנס לחנות .הגרמנים נחשבו אמנם לבניברית של הרומנים ,אולם מחזה השיירה העביר בשתי הנשים הצופות בה תחושה שלפלישה אגרסיבית ,יותר מאשר ביקור ידידותי .עיניו של קרול נפערו בתדהמה ,לראשונהבחייו הצעירים הוא ראה סדר צבאי מהו .לפני כן ח ָזה בחיילים של הצבא הרומני,שנראו מרושלים מאוד ומגושמים בנעליהם ובציוד המיושן שנשאו על שכמם .מראההחיילים הגרמנים המגוהצים ,מבריקי המגף ,היה שונה בתכלית\" .כן ,זה הכביש הראשילבוקרשט \",העז הילד לענות לגנרל ברומנית .בת דודו ידעה כמה מילים בגרמנית ,שדי היה בהן כדי להסביר לקצין היכן הם נמצאים.הגנרל הודה לה בנימוס קר ,וקנה ממנה את הסיגריות היקרות ביותר .הוא הצית אחת,יצא והותיר אחריו שובל של ניחוח מתוק ויוקרתי .צי המשאיות האימתני התנהל בארגוןקפדני ,וההפסקה נוצלה לבישול ארוחת ערב במטבחים מאובזרים ,שהיו קבועים בתוךכמה מהמשאיות עצמן .הקצינים הגרמנים טיפסו אליהן ,ישבו בנוחיות ,אכלו ושתוולאחר מכן עישנו סיגריות משובחות ומקטרות .וזו לא הייתה סצנה מסרט ,אלא מציאותעגומה :הצבא הגרמני הגיע בהסכמה עם הרומנים ,כדי לנהל מכאן את המלחמה נגד הרוסים.משפחת מויסה 62
מחייל קרבי לאויב המדינהב־ 19באוגוסט 1940קרא לזר בעיתון על צו לסילוק היהודים מהצבא הרומני .הוא עצמושירת במדי הצבא הרומני שנתיים תמימות .ביחידות אחדות ניצלו החיילים הרומנים אתצו השעה ו\"הגדילו\" לעשות ,עד כדי השפלתם ,הכאתם ולפעמים הריגתם של החייליםהיהודים .האווירה הייתה רווית אנטישמיות\" .הם לא רוצים אותנו ביניהם \",אמר לזר לסנדו אחיו בתחושת עלבון חמצמצה מעורבת באנחת רווחה.שש שנים קודם לכן ,בשנת ,1934גייסו את לזר בן השמונה־עשרה לצבא הרומני.הוא העביר לאחיו שמעיה־סנדו את האחריות על המספרה ,והפך לחייל פשוט ביחידתתותחנים .את המספריים והמסרק החליף ברובה אישי ,התאמן ולמד את מקצועהתותחנות .בשירותו הצבאי הכיר לזר את איציק \"לונג'נו\" (הארוך) מויסה ,שניהם היוהיהודים היחידים ביחידה ,ונפשותיהם נקשרו .אף ששם המשפחה משותף ,לא נמצאקשר משפחתי .ללזר קראו כולם \"מויסה הקטן\" ולאיציק \"מויסה הגדול\" ,שכן הראשון נמוך וחברו ,שני מטרים גובהו.מדי פעם נשלחו החיילים הביתה לחופשה ,ובאחת מהן חזר לזר מרוגש ,ניצוץ לא מוכרבעיניו .משפחתו לא נזקקה להפעיל עליו לחץ כדי שיספר במה מדובר .יחידתו הצבאיתחנתה ליד כפר בקרבת עיר הנופש ֶקמּפּולּונג מולדובנסק במחוז סוצ'אבה שבצפוןרומניה .התמזל מזלם של מויסה הגדול ושל מויסה הקטן להכיר שתיים מילידות הכפר,בנות יפות למשפחת שטפלר .אביהן של שתי האחיות ושל בת ובן נוספים היה וטרן צבאאוסטרו־הונגריה ,ממכובדי הכפר ומיקיריו .ג'ינה ולזר התאהבו ממבט ראשון .לולא לזר בשירותו הצבאי, ג'ינה ואחיותיה בכפר הולדתן ליד ֶקמּפּולּונג מולדובנסקבחיל התותחנים הרומני1938 .רומניה 63
הצבא ,המלחמה ושנים של תלאות וסבל שהפרידו ביניהם – ודאי היו מניחים לאהבה הגדולה לסחוף אותם ולאחד אותם מיד בצל כנפיה.לזר חזר בשלום הביתה משירותו הצבאי ושב לנהל את המספרה שלו ,סנדו המשיךלעבוד במספרה לצדו .מעל ראשי הלקוחות ובעידודם – הביעו האחים את דעתם עלרדיפת השלטון את הקומוניסטים ,ולא שיערו בנפשם שקרוב היום ובו ייפלו הם עצמם קורבן לרדיפות אלה.ברומניה שעל סף מלחמה עברו מוסדות המדינה לידי הצבא ,כולל מערכת המשפט .החלבספטמבר של אותה שנה ניהל יון אנטונסקו את המדינה בפועל .הוא לא דן את היהודיםלמוות ,ועם זאת גם לא ִאפשר להם מרחב מחיה .כרזות ועליהן הוראות השעה הופיעו עלקירות הרחוב מדי יום ביומו ,מודעות חדשות עם איסורים שהומטרו על ראשי היהודיםומיררו את חייהם :לא די בכך ששילמו על המצרכים החיוניים פי שלושה מהרומנים,לפתע \"אסור ליהודים לערוך קניות בחנויות לפני השעה \" ,\"11אסור ליהודים להחזיקמכשירי רדיו ,להחזיק סוס ועגלה\" .הורו להם באיזו שעה להישאר בבתים ולא לצאת,מתי לכבות אורות ,ועוד הגבלות מהגבלות שונות .השמועות אמרו שבשלב הבא יפקיעואת בתי היהודים וילאימו אותם\" ,תמשיכו לגור פה \",יגידו השלטונות\" ,אבל מעכשיוזהו רכוש ממשלתי ואתם תשלמו עליו שכר דירה .אתם כבר לא בעלי הבתים\" .סולומוןהחליט להקדים תרופה למכה ולפני שיצא החוק החדש ,הזדרז למכור ,גם אם במחירהפסד ,את הבית ואת בית הקפה והביליארד – מקום בילוי פעיל ושוקק חיים במשך כשבע שנים יפות.\"דע לך ,זה לא בית שאתה קונה פה ,זה מכרה זהב \",אמר סולומון בכתפיים שמוטותומבטו כבוי .הקונה הרומני התלהב מהמציאה ,שילם במזומן ועוד באותו יום ארזההמשפחה את מיטלטליה וחזרה למרכז העיר .סולומון לא התנחם במיליון ליי שקיבלתמורת מקור עושרו ,סכום מגוחך במונחי כלכלת רומניה בשנות השלושים ,ובכה מרהכל הדרך למרכז העיר .ילדיו היו המומים ,אביהם מעולם לא הזיל דמעה לפני כן ,ועתהיכלו דמעותיו למלא סיר .זמן מה לאחר מכן הוצא צו לסגירת כל בתי הקפה היהודיים.ב־ 7בנובמבר 1940חל בברית המועצות יום השנה למהפכה הקומוניסטית ,ובזמןשבמוסקבה ערכו את המצעד השנתי החגיגי ,תרו ברומניה אחר הקומוניסטים כדילאסרם .בבוקרשט כל יהודי נחשד כקומוניסט ,והרומנים פיתחו שיטות מגוונות למעצרחשודים .שוטרים תפסו אנשים בעלי חזות יהודית ברחוב ,תחבו פתקים מפליליםלכיסיהם והאשימו אותם בעוון קומוניזם ,מבלי שאלה ידעו מה זה בכלל קומוניזם .אםמצאו קומוניסט אחד – מובן שחשדו מיד גם באחיו ,בחבריו ובכל סובביו וביצעו חיפושמדוקדק אחרי חומרים קומוניסטים .חברתו של סנדו הייתה קומוניסטית ומשנמצאקשור אליה – לא נחשד במניעים רומנטיים ,אלא בהזדהות עם אותה אידיאולוגיה ,זאת למרות שלא הזדהה עם הקומוניזם ולא היה פעיל כלל.השוטרים הגיעו למספרה במנדרבלה .דרך חלון הראווה הבחין סנדו במכונית השחורהמתקרבת ,נחפז לברוח מהדלת האחורית של המספרה ונמלט מהמקום .קרול בןהשתים־עשרה נשאר נבוך מאחור וספג מכות מידי השוטרים המאוכזבים והאכזריים.בהתנהגותם האלימה ובדרישתם שיסגיר את אחיו השוטרים דמו לצמד פושעים פורעיחוק .לקרול לא היה מושג היכן אחיו והוא אולץ להוביל את השוטרים אל ביתם .נעל אתמשפחת מויסה 64
דלת המספרה ,ולאחר מכן גררוהו השוטרים בכוח ובמכות לבית הוריו במרכז בוקרשט,כדי לחפש שם את סנדו .פרידה ורטה פתחו את הדלת ,ולנוכח לובשי המדים בפתחנזכרה רטה בחוברת בעברית עם תרגום ברומנית ,אשר מונחת על השולחן במטבח .אחדמחבריו של לזר ,מחוגי היהודים הציונים ,הביאו אליהם אמש .בבהלה רצה רטה ,חטפהאת הספר והשליכה אותו לאש התנור .השוטרים פרצו למטבח אחריה ,אולם האש כילתה את הדפים .אחד מהם סטר לנערה על המעשה הפזיז והחשוד.המצוד אחר סנדו לא צלח ,על כן החליטו השוטרים לעצור את לזר ,ברגע שהצליחולהניח את ידם עליו ,פתחו לו תיק פוליטי ,כאילו פעל נגד הממשלה .שירותו הצבאי לאנזקף לזכותו ובבוקרו הקר של 7בנובמבר 1940הוא עמד למשפט צבאי ועונש מאסרריחף מעל לראשו .שלושים בחורים כמוהו נשפטו באותו יום בזה אחר זה ,כבסרט נע .עלבחור אחד נגזרו חמש שנות מאסר ,חברתו קיבלה שנתיים ,באחדים מהמקרים הצליחועורכי הדין להשיג עסקאות שהפחיתו את העונש לחודשיים מאסר בלבד ,אך לכך נדרשסכום כסף גדול .דוד אידי ,המעוטר באותות כבוד של לגיון הצבא הרומני ,התרוצץ אנהואנה וחיפש עבור לזר הגנה ראויה – עורך דין ממולח ,קצין ,שלא ידרוש סכומי עתק שאין ביכולתם לשלם.משטר הרודנות של המלך קרול השניהתמוטט .ב־ 5בספטמבר 1940נכנע המלךללחץ מצד גנרל יון אנטונסקו ,הסמיך אותולהרכיב ממשלה חדשה ,ולמחרת הודיע עלויתור על המלוכה לטובת בנו מיכאי ונמלט מןהארץ; מיכאי הוכתר למלך ואנטונסקו כונןממשלה פשיסטית פרו־גרמנית ,מאנשי \"משמרהברזל\" ואנשי צבא .משטרה לגיונרית הוקמהברומניה ,במתכונת האס־אס בגרמניה ,והיאפעלה במקביל למשטרה הרגילה ,במיוחד נגד היהודים ואויבי המשטר.בכל שנות מלחמת העולם השנייה זרמולבוקרשט פליטים יהודים מערי השדה ,כיבבירה הם הרגישו בטוחים יותר .כאן גרו דוד אידי עונד את עיטורי הכבודבקרבת יהודים ,כאן פעלו הארגונים והמוסדות של לגיון הצבא הרומני ממלחמתהמרכזיים של יהדות רומניה ,בתי ספר ובתי העולם הראשונה1947 .חולים יהודיים .אולם בוקרשט הייתה גם כורמחצבתה של תנועת \"משמר הברזל\" האנטישמית .כצפוי ,עם הקמת הממשלה הלאומיתהלגיונרית החמיר מצב היהודים באורח דרמתי .הלגיונרים צעדו בחוצות ופתחו במסעטרור נגד הציבור היהודי ,במטרה להטיל אימה ולתפוס בכוח את רכושם – החנויות ,בתיהעסק והמפעלים .יהודים הותקפו ברחובות ,במקומות ציבור ובגנים ,רכוש בעל ערךהוחרם ,רבים נתפסו ונכלאו ,ורק תמורת כופר נפש שוחררו .על פי חוק מיום 5באוקטובר 1940הפקיעה רומניה מידי היהודים את נכסיהם באזורים כפריים ובכלל זה אדמה וציוד;חוק נוסף מ־ 17בנובמבר 1940הפקיע יערות ,מבשלות ומנסרות ,נאסר על היהודים לגוררומניה 65
במקומות מסוימים ,ועוד ועוד .צעדים וחוקים בלתי חוקיים .היהודים נותרו בלא פרנסה בשל המצב הכלכלי ומשום שתנועתם הוגבלה ונשללו מהם זכויות רבות.ב־ 10בנובמבר 1940בשעת לילה התרחשה רעידת אדמה .הטבע כמו הביע את התנגדותולמהלך המעוות של ההיסטוריה .רעש חזק ,איום ונורא ,נשמע כשהאדמה הזדעזעה ,כמוצופר של אזעקה .בבית משפחת מויסה נפלו פיסות של תקרה על ראשי יושבי הבית וגרמולבהלה .מאוחר יותר התברר שהיו אלה רק חתיכות טיח ,אבל באותה שעה התעוררוכולם בבעתה וניסו לנוס על נפשם החוצה ,לרחוב .הם נעצרו מול דלת הדירה שסירבהלהיפתח אלא לאחר טלטלות וזעזועים .לתחושתם ,זמן רב מדי חלף עד שהצליחו לצאת,אך למעשה לא עברה אלא דקה .האדמה זעה והבניין ממולם ,מעברו האחר של הרחוב,התנדנד על חמש קומותיו .פחד נורא אחז בהם פן יתמוטט והבחירה לברוח מן הביתהחוצה תתברר כמוטעית .למחרת נודע שבית הקולנוע \"קרלטון\" במרכז העיר קרסוחמש מאות בני האדם שישבו בו נספו .נזקים אינספור נגרמו למבנים ברחבי העיר ורב עד מאוד היה מניין ההרוגים. הריסות בית הכנסת הספרדי \"קהל גראנדה\" בבוקרשט אחרי שנשדד והוצת על ידי הלגיונרים ב־21.1.1941שלושה חודשים לאחר מעצרו של לזר פרצו אירועי הדמים הטרגיים המכונים \"מרדהלגיונרים ופרעות בוקרשט\" .צעירים לאומנים קיצוניים שקראו לעצמם לגיונרים של\"משמר הברזל\" התנפלו בנשק על תחנת הרדיו ועל תחנות משטרה ,נכנסו לבית הכנסת וקרעו את ספרי התורה.דווקא בשעות שבהן השתוללו הפורעים ,וצעירים ומבוגרים לא חשו בטוחים להתהלךברחובות עירם ,קרול שוטט בשכונה .הוא לא נראה שונה בבגדיו ,בשפתו ובפניו מכלמשפחת מויסה 66
אותה חנות אחרי הפוגרום23.1.1941 , החנות של אברם פרל בבוקרשטילד רומני אחר ,המציץ מקרנות הרחוב בפורעים לובשי החולצות הירוקות ,המום מכוחההרס .חלונות הראווה נופצו ותכולת החנויות נבזזה ,הצוענים זינבו בפורעים וסילקומכל הבא ליד ,לפני שהלגיונרים יעלו הכול באש .קרול נרעש ממעשי השטנה ,ולא יכולהיה להסב פניו מהם .דמעות חנקו את גרונו .הוא הכיר את בעלי הבתים של חנותהשעונים ,של המכולת בפינה .בעיניים קרועות הביט בקצינים הגרמנים ,גברים צעיריםויפים ,שהסתובבו בבוקרשט כבעלי הבית .אלה עמדו מן הצד והתמוגגו כשהצועניםוהרומנים הציתו ,בזזו והשחיתו כל מה שנקרה בדרכם .הוא לא הופתע מפגיעת הצועניםוהרומנים ביהודים ומרצונם לסלקם ,אבל מה פשר התנהגותם של הקצינים הזרים? מה להם ולנו? מדוע הם צוחקים ומוחאים כפיים כשחנויות היהודים עולות באש?קרול הבין שעליו להזהיר את משפחתו ,להגן על ביתו .הוא התעשת ורץ הביתה,לבקשתו רטה כתבה בקליגרפיה \"כאן גרים נוצרים\" וקרול תלה את השלט בחוץ ,חזרהביתה ונעל אחריו את הדלת .לאורך שעות עמדו האב והבנים ליד פתח הבית ,גרזןבידם ,כלי נשקם להגנה עצמית .הם התכוננו לגרוע מכול ,לפחות לא יופתעו .הבנדיטיםעברו בקרבת ביתם והמשיכו הלאה במסעם הפרוע .גם אברהם ופרידה הרתיחו מים בביתם ,הניחו את הסיר הרותח ליד הדלת ולידו גרזן ,טֹופֹול.בשלושה ימים של פרעות ,בין 21ל־ 23בינואר ,1941נרצחו באכזריות 127יהודים.בחמישה־עשר מהם ירו הלגיונרים לובשי החולצות הירוקות ,חברי הארגון הפשיסטי\"משמר הברזל\" ,בבית המטבחיים העירוני ,תלו את גופותיהם על אנקולים של בהמותשחוטות והדביקו עליהן תוויות \"כשר\" .הם התנפלו על שכונות היהודים ,שברו אתחלונות הראווה ופרצו למאות חנויות ,בתי מלאכה ודירות ,כדי להרוס ולהחריב; עצרומאות יהודים בעת תפילתם ,הציתו ,קרעו ספרי תורה ,השחיתו חפצי קודש .כ־ 27בתיכנסת נשדדו ,חלקם נשרפו .הפורעים רקדו סביב הלהבות בעודם שואגים משמחה.עשרות יהודים הועלו על משאיות ונורו למוות במקומות שונים בסביבת בוקרשט .כלרומניה 67
אותו זמן נכשל אנטונסקו בהשלטת סדר בבירה .רק בתום שלושה ימים של זוועות,אנרכיה וחוסר ודאות שלטונית – שלח אנטונסקו יחידות צבא סדיר לבוקרשט וריסןאת הכנופיות הפשיסטיות .יחלפו חמש שנים עד שהרוסים יביסו את הגרמנים וישתלטועל רומניה ,אז יישפט הרודן על פשעיו ויוצא להורג בכלא ז'ילאבה ב־ 1ביוני ,1946עם משתפי פעולה אחרים עם הנאצים.בימי ינואר 1941החשוכים ,בזמן מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט ,ענן שחור ריחףבשמי בוקרשט והטיל מורא על כמאה אלף היהודים שחיו בעיר .לזר נשלח לארבעהחודשים בכלא ז'ילאבה ( ,)Jilavaכפר סמוך לבוקרשט .המבצר שנבנה על ידי מלך רומניהקרול הראשון ונועד להגן על בוקרשט הוסב לכלא .את זמנם העבירו האסירים בתפירתמעילים משמיכות צמר צבאיות .אחדים מהאסירים הושתלו בתאים כמדובבים ,וניסולחשוף את הקומוניסטים האמיתיים .שותפו של לזר לתא – ניקולאה צ'אושסקו,קומוניסט אידיאליסט בן עשרים ושבע – ריצה אף הוא עונש מאסר בז'ילאבה ,ודווקאהוא השתחרר כעבור חודשיים .לזר – לא .הגרמנים גירשו את החשודים בקומוניזם לטרנסניסטריה. בחלוף שני עשורים ,בשנת ,1965הפך צ'אושסקו לשליט העריץ של רומניה. החל בחודש פברואר 1941בוטלה רשמית \"המדינה הלאומית־לגיונרית\" והרודן יוןאנטונסקו ,בעל הברית של היטלר ,ביצר את משטרו .המלך מילא תפקיד ייצוגי בלבד.במרס 1941השתלטו הנאצים על רומניה ,כ־ 330,000חיילים גרמנים תפסו את מרכזיההחיוניים .אנטונסקו נענה לגרמנים ושלח שתים־עשרה דיביזיות לחזית נגד רוסיה ,אלאשהחיילים הרומנים ברחו בהמוניהם משדות הקטל ,כי הם לא היו מאומנים דיים וביכרו למות על אדמתם ולא ברוסיה.עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות ב־ 22ביוני 1941הוכרזו המנהיגים של הארגוניםהיהודיים כבני ערובה שיוצאו להורג אם יפעלו יהו ֵדי העיר נגד השלטונות .ב־ 3בספטמבר 1941הוטלה על היהודים חובת ענידת טלאי\" ,סימן יהודי\" – כוכב מאריג שחור עלרקע לבן ,אך כעבור יומיים הצליח יושב ראש איגוד הקהילות ,ד\"ר וילהלם פילדרמן,בעזרת הרב הראשי ד\"ר אלכסנדרו שפרן ,להשיג את ביטול הצו .מבנים של הקהילההוחרמו ויהודי בוקרשט נסחטו באמצעות היטלים שונים ,נוסף על מס חד־פעמי בסך כמה מיליארדי ליי. בידיעה בעיתון \"דבר\"ְ 29.12.1942 ,מדּו ַוח על מצב יהודי רומניה באותה עת: יש לאל ידי למסור לכם כעת ,על סמך דינים וחשבונות שקיבלתי ,פרטים מתלאות היישוב היהודי ברומניה. עם פרוץ מלחמת רוסיה-גרמניה דרשו הנאצים שכל קו הגבול ינוקה מיהודים ,בהתאם לזה רוכזו 30אלף יהודים במחנות הסגר ב\"טארנוליעיול\" ,כל רכושם נשדד ,כאן חולקו לשתי קטגוריות :בני הקטגוריה האחת הוכרחומשפחת מויסה 68
לשלם \"בעד החזקתם\" .את בני השנייה ,שלא היתה להם אפשרות לשלם – העבידו בעבודות פרך .יהודי בוקרשט ערכו מגבית לפדות את אחיהם מעבודתם הקשה ולשלם כופר עבורם .אחר כך נעשו צעדים בעד חבירה לשחרור היהודים ממחנה ההסגר ,ואמנם לבסוף הצליחו .היהודים שהיו תושבי ערים גדולות הורשו לשוב ,ואלה שהיו גרים בעיירות – נאלצו להעתיק את דירותיהם לערים, ולהתפרנס שם מן הצדקה. באוגוסט 1941פקדו על כל היהודים בגיל 50 –18 להתייצב לעבודות כפיה .חולים וחלשים הוכרחו לעבוד. הגברים לוקחו לעבודה בהשאירם את נשותיהם וילדיהם ללא כל אמצעים .עבדו 16שעות מעת-לעת .לאחר 5 ימים בוטלה הפקודה ,אך מיד החלו להמטיר על ראש היהודים חוקים למרר את חייהם .כך ,למשל ,אסרו על היהודים לסדר את קניותיהם בחנויות לפני שעה ,11 ובעד המיצרכים החיוניים אילצו את היהודים לשלם פי שלושה ,וכדומה .כאשר עברה בסרביה לידי צבאות גרמניה-רומניה פרצו שחיטות המוניות של יהודים .היו מכנסים את היהודים בככר המרכזי – גברים ,נשים, טף ,זקנים וחולים – וכולם הומתו ביריות .הנימוק היה, שהיהודים \"ירו בצבא הגרמני בכניסתם למקום\" .לפי מספרים ממקורות מוסמכים הומתו אז 92,000יהודים בבסרביה בלבד .על הקדושים הללו נמנה גם רבה הראשי של קישינוב – הרב צירלסון ז\"ל ,מי שהיה חבר הס ֶאנאט הרומני. גם בבוקובינה נדרשו כל 170אלף היהודים להמציא את כל כספם וחפציהם 50 .אחוז מזה נלקחו כמלוה-ח�ו בה בשביל המדינה; 30אחוז – לכסוי חוב שהם חייבים, כביכול ,לממשלה על חשבון מסי המדינה ,ולהם הניחו רק 20אחוז בלבד .וגם בסכומים אלה לא ניתן להם להשתמש כחפצם ,הכסף רוכז בקופה משותפת וממנה נתנו לכל יהודי לא יותר מאלפיים ליי .כך השתלטו הנאצים על רכושם של היהודים בבוקובינה. אך לא הספקו גם בזאת .מיד לאחר כך פקדו על היהודים להתיצב בחנות הרכבת כשבידי כל אחד חבילה שמשקלה אינו עולה על 10ק\"ג ,והובילו בכיוון בלתי ידוע ,החזיקום בקרונות 3ימים בלי מזון .רבים מתו מרעב בשעת ה\"נסיעה\" .ילדים גוועו מרעב לעיני הוריהם ,רבים מההורים לא התגברו ואיבדו עצמם לדעת .הקרונות היו מיועדים להובלת בהמות.רומניה 69
החיים בצל הסכנהחזרת המשפחה למרכז בוקרשט ,לוותה בכאב לב ובשבר גדול על עזיבת הבית והעסקבמנדרבלה ,על מאסרו של לזר ,ועל ההכרח להסתפק בדירה קטנה .בשבועות הבאים פיזרוההורים את סנדו ,מנדי וקרול במקומות שונים ,ודאגו לכל אחד מהם לתעסוקה ולקורתגג .כל נער נהיה אדון לעצמו ,איש־איש לגורלו .רק בזכות הקורים המשפחתיים שהשכילוסאלי וסולומון לטוות ,המשיכו לפקוד את בית אימא ואבא כל אימת שהזדמן להם ,גםאם חמקו לשם כך בהיחבא מבתי המלאכה .מנדי נשלח לדודים ללמוד נפחות־פחחות,והתמיד בעבודתו בבית המלאכה עד שהיה לפחח מיומן .קרול נשלח לשמש שוליה אצלחייט מדופלם ,מכר של אביו בשכונה אחרת ,יהודי יוצא טרנסילבניה.ההורים היו אכולי דאגות ,תחושת הביטחון והשליטה בחייהם ניטלה מהם .כל כמהחודשים הם החליפו דירה :מרחוב ֶור ֶדצי עברו לרחוב ּ ָפ ְרפּום ,וממנו לדירה קטנהברחוב אּונירי (איחוד) .בדירה זו התגוררו פעם יחיאל ,רבקה וילדיהם ,ועתה שבו אליהבני המשפחה אחרי כמה עשרות שנים .ברחוב זה ניהלו פעם סאלי וסולומון את חנותהמכולת שלהם ששכנה בקומת הקרקע של אותו בניין .כאילו לא די בכך שהגרמנים גזלומרומניה את המתכות ואת הדלק לצורכי צבאם ,נוספו החוקים החדשים שהגבילו אתהיהודים עד כדי שיתוק .על יהודים נאסר לסחור במתכות או להחזיק ברשותם יותרמקילוגרם נחושת .אך סולומון לא שעה לצו ,הסתכן ופתח חנות קטנה של ברזל ,בניסיון נואש להתפרנס. בכיתה ב' עבר ריקו לבית הספר במרכז בוקרשט ,עם אלי אחיו ,תלמיד כיתה ד' .שניהם הספיקו ללמוד בבית הספר החדש כחודשיים בלבד עד ששוטרים הופיעו בכיתות .הם שאלו לשמות הילדים ולמוצאם האתני ,התלמידים היהודים נדרשו לציין את כתובת ביתם ,בזה אחר זה .פחד אחז בלבו של אלי :אם ימסור את כתובתו הוא עלול לסכן את הוריו ואחיו ,אם ישקר ויגלו ששיקר – מה יהא עליו? האם שמים גם ילדים מאחורי סורג ובריח? השוטר הצביע עליו ובקושי נשמעו לו רגליו .הוא נעמד במקומו ,רועד ,ובקול חלוש מסר שם של רחוב אחר .השוטריםסולומון בן חמישים הורו לסלק מבית הספר ארבעה־עשר משפחת מויסה 70
תלמידים ותלמידות ,ובהם אלי וריקו מויסה .בבגרותם חשו האחים את חסרונן של שנות ההשכלה הראשונות ,את הנחת היסודות המסודרת – שמעליה נצבר אחר כך ידע נוסף ,שכבה על גבי שכבה. מי היה מאמין שאחד השכנים המיודד עם סולומון יהיה בין המשתתפים בטבח נורא בחפים מפשע?! גם במי שלא התבטא עד אז נגד יהודים ,התגלתה לפתע שנאה יוקדת. אלי זיהה את השכן בתוך הקהל המשולהב והדורסני ,כאשר עבר ברחוב לכיוון החשמלית וראה שסגרו רחוב אחד משני ִצדיו .אחר כך התברר שמישהו הלשין על משפחה מסוימת, ולובשי החולצות הירוקות הוציאו אותם להורג כחיות ניצודות ,ברובי ציד .אלי היה מזועזע .כיוון שגירשו אותו מבית הספר ,הוא שוטט חסר מעש וחיפש מעט שקט לנפשו, מחוץ לעיר .הוא צירף אליו את ריקו ויחד יצאו שניהם מחזקת הוריהם ,גמאו קילומטרים של הליכה ביערות ובוססו בשלג שצנח ונערם עד ברכיים ולמעלה מזה .האחים עבדו אצל הכפריים בביקוע עצים להסקה ,בניקיון האורווה ,בסבלות ,בכל דבר שיכלו לעבוד בו תמורת פרוסת ממליגה וחתיכת שומן חזיר ,תמורת קורת גג לישון מתחתיה לילה או שניים .כך עברו ממקום למקום ,בקור מקפיא עצמות .לפעמים ישנו במערות ,בהרים, רק שניהם או בחברת נער נוסף .בדרכם פגשו רבים אחרים שברחו ,אבל נמנעו מלהצטרף לחבורה גדולה יותר ,כדי לא למשוך תשומת לב ולהגדיל את הסיכון .אלי נזהר מאוד מהלשנות ,הוא חשד ביהודים ובגויים כאחד .כל ילד ידע כי בשעת לחץ ומצוקה – אדם מבקש להציל את עורו. מסוחרים שפגשו בדרכם מהכפרים לבוקרשט ,אם נראו להם אמינים ,ביקשו הילדים שימצאו את אביהם ושיודיעו לו שהם מסתדרים .רומנים בעלי לב טוב נתנו להם אוכל ושתייה ,גם אם פחדו להכניסם לבתיהם .עונש כבד צפוי היה למסתירי יהודים .אם הרומני שעבדו אצלו סימן להם בתנועה קלה בידו ,הם הבינו שעליהם להסתלק מיד ,כי הוא כבר לא יכול לעזור להם .נשאו רגליהם וברחו אפילו אם בטנם הייתה ריקה לאחר יום עבודה ,לפעמים ניצלו אותם הרומנים וחסכו כך את שכרם. גם אם רבו מעת לעת ,התקרבו מאוד ריקו ואלי זה לזה באותם שבועות .בדרך כלל נשמע ריקו להוראותיו של אלי ,מתוך כבוד לאח גדול .אלי מצדו חשב שריקו פיקח ממנו, ומצליח לזהות מהלכים שהוא עצמו לא ראה ,לכן לא פעם הקשיב הגדול לעצת הקטן. ביוני 1941שבו האחים הצעירים הביתה .לקרול מלאו שלוש־עשרה ,ובצל המאורעות אספו הוריו את אחיו וכמה דודים כדי לציין את המאורע בצניעות בביתם .אביו לימד אותו את התפילה והברכה שנער בר המצווה נדרש לומר בבית הכנסת בעת העלייה לתורה ,וביום הולדתו הניח קרול תפילין. הנאצים התמקמו בבוקרשט ,בירת בת בריתם הכנועה ,ויצרו לעצמם קשרים עסקיים עם בעלי מקצוע מעולים ,אשר עמדו הכן לשירותם .הגנרלים בדרגות הגבוהות ביותר הזמינו את חליפותיהם אצל החייט שאצלו עבד קרול באותה שנה ,ושבביתו שהה עשרים וארבע שעות ביממה .מלבד מקצועיותו הרבה ,שליטת החייט בשפת האויב סללה את הדרך להצלחתו ,והוא שרד בכבוד .בפיקחותו ידע היהודי דובר הגרמנית להרשים את אנשי המפקדה הגרמנית ,להוכיח להם את דייקנותו ולעשות ִאתם עסקים על פי כללי המשחק שלהם .בניגוד לבעלי מלאכה אחרים ,הוא קיבל תמורה כספית עבור עבודתו המוערכת לאורך כל שנות המלחמה והיה מוגן מכל רע.רומניה 71
שני הבנים הגדולים של החייט היהודי עבדו אתו ולימדו את קרול לתפור .לבד מהיותוחייט מתלמד ,עזר קרול בניקיון בית מעסיקו ושימש נער שליח .כאשר נשלח למלונותהמפוארים ביותר בבוקרשט ,שבהם השתכנו הגנרלים הגרמנים ,ובידיו המדים המוכנים– היה עליו להחליף שניים או שלושה קווים בטרמווי .הוא עבר בדיקה מדוקדקת שלשומר הסף בכניסה למלון ,שומר נוסף בכניסה לקומה ועוד שומר בכניסה לחדר .או־אזהורשה להיכנס אחר כבוד לחדרו של הגנרל ,לגוב האריות .את הגנרל עצמו מעולם לאראה קרול ,רק את שומר הראש שלו שקיבל את החליפה מידיו ובדק אם היא עונה עלהדרישות המחמירות .לעיני הנער בדק שומר הראש את המכנסיים המיוחדים .קרול ידעהיטב שהם נתפרו בקפדנות יתרה ,ובכל זאת פרפר לבו בחזהו כשהנאצי צמצם עיניו ובחןבנוקשות כל תו ותג .כל קצין גרמני מעל דרגת קפטן לבש את המכנסיים הללו ותחב אתשוליהם למגפיו .היו להם כיסים ובאנד ,סרט אדום לאורך הצד .החייט היהודי היה בין היחידים בבוקרשט שהורשו לתפור אותן. הרומנים רצחו כ־ 100,000יהודים בבסרביה ובצפון בוקובינה ,וכ־ 14,850מיהודי העיריאשי שבמולדובה ,ובהם אחיה של סבתא חנה־האני (חמותה לעתיד של רטה) ובנו .מ־29ביוני ,1941במשך שלושה ימים של פוגרום רווי שנאה ,הובלו האלפים אל תחנת הרכבתתוך הכאתם בדרך על ידי ההמון ,השפלתם וחיפושים חוזרים ונשנים בכיסיהם ועל גופם,כדי לשדוד כל מה שנותר להם .הרכוש היהודי נבזז בגלוי ,בשעה שהיהודים נדחסו בכוחובאכזריות לקרונותיהן של שתי רכבות המוות ,שנועדו להובלת כימיקלים או בהמותללא חלונות .אי אפשר היה לנשום מרוב דוחק .מי שניסה לפרוץ פתח בקרונות ולברוח –נורה .בתחנות בדרך ניסו רומנים לשדוד את היהודים ,שכבר לא נותר להם דבר .במהלךניסיונות השוד נרצחו יהודים נוספים .רוב המובלים ברכבות המוות נספו בייסוריםמחנק ,מרעב ומצמא .מתי מעט שרדו את הזוועה והוגלו למחנות ריכוז בטרנסניסטריה. פוגרום יאשי סימן את תחילתה של ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה.ביוני 1941הצטרפה רומניה ל\"מדינות הציר\" ,החוקים נגד יהודי רומניה הוחמרו,ועל פי דרישת הגרמנים ובפקודת יון אנטונסקו – גורשו יהודי בסרביה ,בוקובינה וצפוןמעצר יהודים בזמן הפוגרום .רב העיר יאשי ,חיים הלוי רבינוביץ', בדרכו לרכבת גירוש ,מחזיק ספר תורה משפחת מויסה 72
קורבנות הפוגרום ביאשי רכבות המוות ביאשי מולדובה אל מעבר לנהר הדנייסטר ,משמע לטרנסניסטריה .השם טרנסניסטריה ניתן ל־ 40,000קילומטרים רבועים התחומים בין שני נהרות ,הדנייסטר במערב והבוג במזרח, במערב אוקראינה – אזור שנכבש בידי הגרמנים והרומנים בקיץ 1941והיה למחנה ריכוז עצום במשך כשנתיים וחצי .לפני המלחמה ישבו בשטח זה כ־ 300,000יהודים ,רבבות מהם נרצחו. מלבד היהודים ,גורשו לטרנסניסטריה גם מאות אסירים מדיניים ,שהיו חשודים באהדה לקומוניסטים .מספר המגורשים הסתכם ב־ 150,000או יותר .רבים צוו לעבור את הבוג והדנייסטר וטבעו בהם .מי שניסה לברוח נורה. הגירוש החל ב־ 15בספטמבר 1941ונמשך ,לפרקים ,עד סתיו .1942בקיץ 1942חודש הגירוש עד אוקטובר .1942רכושם של המגורשים נשדד מהם ויותר ממחציתם ,כ־,90,000 נספו :נורו בידי המלווים הרומנים ,מתו ברעב ,בצמא ,בעבודות הכפייה ,בקור העז שלרומניה 73
מינוס חמישים מעלות צלזיוס ,בטיפוס הבהרות ובדיזנטריה ,בהתעללות ובאפיסתכוחות .הנותרים בחיים רוכזו בגטאות ובמחנות בסמכותם של מפקדי הז'נדרמריהוהשלטון הרומני .חלה על היהודים חובת עבודת כפייה \"לטובת הציבור\" שכונו \"מונ ָקה\"(עבודה ברומנית) ,ללא כל תשלום תמורת עבודתם ,ללא תנאי קיום מינימליים של מגורים סבירים ,מזון או טיפול רפואי.בד בבד עם ההרג והגירוש של יהודי בסרביה ,בוקובינה וצפון מולדובה – הגו הגרמניםאת תכנית השמדת היהודים מהרגאט במחנה ההשמדה בבלז'ץ .התכנית בוטלה בפועלדווקא בשל הלחץ הגובר של הגרמנים ,שתבעו את הגברת משלוחי הנפש והמזון והגדלתמספר היחידות הרומניות בחזית המזרח .רומניה התנגדה לשעבוד כלכלתה ואוצרותהטבע שלה לאינטרסים הגרמניים .כמו כן ,בזכות פעילותה האמיצה והמתמדת ,הצליחהההנהגה היהודית ברומניה לגייס תמיכה של אישים רומנים ולמנוע את תכנית ההשמדה.סיווגו של לזר כקומוניסט זיכה אותו בטיפול אחר מזה שמגורשי טרנסניסטריההיהודים \"זכו\" לו .יהודי הרגאט 1,179 ,איש שהוגלו למחנות על רקע פוליטי ,הובלוב־ 16בספטמבר 1942במסע רגלי למחנה ָוְּפ ִנ ַיא ְר ָקה .ופניארקה הוקם בבתי הקסרקטיןשל בית הספר הצבאי הסובייטי .המקום הוכרז כמחנה ריכוז לאסירים מדינייםשנחשדו בקומוניזם ,והוא היה כפוף במישרין למשרד הפנים בבוקרשט ולא לז'נדרמריהשל טרנסניסטריה .רוב האסירים לא הזדהו כקומוניסטים ,ולא כסוציאל־דמוקרטים,כטרוצקיסטים או כציונים .הם לא השתייכו למפלגה או לתנועה כלשהי ולמעשה נעצרו באופן שרירותי.חיילים משוחררים מצבא רומניה קיבלו יחס טוב יותר ,עברם הפטריוטי הקנה להם אתהזכות להישלח לעבודה במחנה צבאי ליד מוגילב .לזר עבד בפריקת סחורה מהרכבות,עבודה מפרכת אך מבורכת ,כי זיכתה אותו במעט אוכל .זאת ועוד ,הוא וחבריו הצליחולשחד את הרומנים ואת הרוסים ששמרו עליהם ,ואלה היטיבו עמם .אחד הקצינים אףפרס חסותו עליהם ,דאג להם והציל את לזר לא פעם מקור ,מרעב ,מהתעללותו של מפקד המחנה האכזר ,שהגביל את אספקת המים ולעתים אף מנע אותה כליל.סולומון עשה מאמצים עילאיים לשלוח ללזר למרחקים חבילות מזון ולהעביר לו כסף.מתי מעט היו מוכנים להסתכן ולהעביר חבילה לאסיר יהודי .האב הצליח ליצור קשרעם נהג רכבת שנסעה למוגליב ,אולם לאחר שמסר לו את החבילה התעורר חשדו ,הואעקב אחריו וגילה שהנהג פתח את החבילה ואכל את תכולתה עם חבריו .סולומון התנפלבזעם על השניים באגרופיו וגם חטף מכות בעצמו בתגרה שהתפתחה .מובן שהחבילהכבר לא הגיעה ליעדה .מאוחר יותר איתר סולומון בלדר אחר ,ובעזרתו הצליח לשלוחללזר מדי פעם נקניק או דבר מאכל אחר למחנה ,תמורת תשלום מופקע כמובן .סולומוןידע שהרומני ייקח לעצמו מתכולת החבילה ,לכן הציע בעצמו\" :קח לך מחצית ממהשיש בחבילה\" .היה זה תשלום נוסף עבור ההעברה .את הכסף ששלח לבנו לקח הרומני לעצמו ,ואת מה שנותר מהחבילה השאיר ללזר ביער ,במקום מוסכם.בלילות הקיץ החמים הם לנו תחת כיפת השמים ,ולקראת החורף דאגה ההנהגהלמקומות לינה כמו חדרים בבתים הנטושים בכפר .המגורשים התארגנו בכוחות עצמםלעזרה הדדית .ההנהגה המחתרתית של האסירים והוועד הרשמי שלהם בוופניארקההצליחו להשיג משמעת מרצון .האסירים עסקו בתיקון המבנים ,בהתקנת מיטות,משפחת מויסה 74
בתיקון מוביל המים .בזכות שמירה קפדנית על ניקיון המחנה הם התגברו על מגפת טיפוס הבהרות ,אך כתוצאה מהמזון שניתן להם – אפונה להזנת סוסים ולחם שעורים שחמישית ממנו קש – מאות אסירים חלו במחלה נוראית התוקפת את תאי המוח בחוט השדרה ,מנוונת ומשתקת את שרירי הגפיים התחתונות ואחר כך את הכליות. תזונתו של לזר לא נשענה על מזון הבהמות ,גם אם ַר ָעב ולא היה בנמצא שום דבר אחר ,מיעט לאכול את האפונה והלחם ועל כן פסחה עליו המחלה .רבים אחרים נפגעו, כולל אחד מחבריו הקרובים .למזלו של לזר ,הוא נכנס למחנה בריא וחזק בגופו ,ולכן השנים שם הזיקו לו פחות משהזיקו לאחרים ששהו במקום והיו חלשים ממנו .תנאי המחנה השפיעו עליהם למשך כל ימי חייהם ,גם זמן רב לאחר שיצאו ממנו .בשלב מסוים הכריזה ההנהגה על שביתת רעב ודרשה עזרה רפואית ותרופות .ועדת העזרה היהודית בבוקרשט הורשתה לשלוח תרופות ומזון שנתרם בקהילות היהודיות .אלא שהשלטונות בכל זאת ערמו מכשולים רבים בדרך להעברת העזרה .בינתיים 117יהודים לקו בשיתוק. רק בסוף ינואר 1943הופסקה ההזנה באפונה לבהמות שגרמה להתפשטות המחלה, והוחלפה בפירות יבשים מבאישים ולפעמים בבשר סוס .רק חלק מהאספקה מצילת החיים הגיעה לידי המגורשים ,לרבים – מאוחר מדי. דגם מחנה ופניארקה שהוקם בטרנסניסטריה .הדגם נבנה על סמך עדויות של ניצולי המקום, שנגבו בתחילת שנות השבעים .בונה הדגם :אבי סולומוביץ'־סלע ,אף הוא מהניצולים. הדגם מוצג בתערוכת \"מחנות ריכוז והשמדה\" במוזיאון \"בית לוחמי הגטאות\".רומניה 75
בצחוק ובדמע ינקו ופויו ,אחיו של סולומון ,נשארו לגור במגרש שירשו מהוריהם.לאחר שיצאה ההוראה המלאימה את בתי היהודים ,מיהרו ינקו ופויו להציג בפניהשלטונות את התעודות המוכיחות שהמשפחה מתגוררת זה דורות ברומניה ,ששטחהאדמה הוענק לאביהם מהמלך וכך גם אזרחותו הרומנית .יגיעה וריצות רבות ביןמשרדי הממשלה ,ענודים בעיטורים ובאותות המלחמה של אביהם על בגדיהם ,הניבוניצחון – הם קיבלו את בתיהם חזרה לידיהם .בית המשפט פסק שמשפחת מויסה נרשמתבקטגוריה של יהודים בעלי זכויות יתר ,ושאסור לפגוע בהם .רומניה הוקירה את גבורתושל יחיאל מויסה ,וזכות אבות עמדה לכמה מצאצאיו אפילו בתוך הקלחת המבעבעת של מלחמת העולם השנייה.החל באוגוסט 1941צוו יהודים מגיל שתים־עשרה עד שישים להתייצב לעבודות כפייה,כולל נשים ,חולים וחלשים .בחסות \"חוק העבודה לטובת הציבור\" נוצלו יותר מ־100,000יהודים בעבודות הקשות ביותר עד שנת .1944הגברים עבדו לעתים שש־עשרה שעות ביום ,רובם מנועים מלפרנס את משפחותיהם שנותרו ללא אמצעים ,ללא פת לחם.מוצג המוקדש לתרומתם של היהודים במלחמת העצמאות של רומניה ,במוזיאון היהודי בבוקרשט (צולם ב)2013-משפחת מויסה 76
בין כפייה להגשמהבימי הרודנות של המלך קרול השני פעלו \"בני עקיבא\"\" ,גורדוניה\"\" ,דרור\" ,ה\"שומרהצעיר\" ,בית\"ר ותנועות נוספות בתנאים מחתרתיים למחצה ,במסווה של \"הכשרתעולים\" – מה שעלה בקנה אחד עם מדיניות הממשלה לעידוד הגירת היהודים מרומניה.אולם בעיצומה של מלחמה ועם כינון המשטר הפשיסטי ברומניה בספטמבר ,1940נרדפותנועות הנוער וטרור אלים הופעל כלפיהן .פעילות התנועות לא פסקה ,אבל הצטמצמהוהן ירדו לגמרי למחתרת .חוות ההכשרה לקראת עלייה נסגרו ,וכתוצאה מכך התרכזומאות חלוצים בבוקרשט .נוסף על כך ,פליטים יהודים מפולין נהרו לרומניה ,ברחומהכובש והגבירו את פעילות תנועות הנוער במחתרת ,בייחוד לקראת עלייה לישראל.כלומר ,בשעה שגלי האנטישמיות הלכו וגאו ,גם אחרי שבינואר 1941נאסרו ועונו עשרותחברי תנועות הנוער בהאשמות שווא ,פעם בלב הנוער היהודי חזון הציונות .תנועותהנוער בעיר המשיכו לשמור על קשר הדוק עם חבריהן ,הפעילים המרכזיים קיבלו פטורמעבודות כפייה ועסקו בשמירה על קשר סדיר עם \"ועדת העזרה וההצלה בקושטא\"(איסטנבול) ועם משרד הסוכנות היהודית בז'נבה .הם קיבלו ידיעות מארץ ישראל ,עזרה כספית והנחיות בענייני הצלה ועלייה.החוקים החדשים ברומניה אסרו על היהודים להשתייך לתנועה ציונית ,אך לצעי־רים נלהבים ,דוגמת מנדי בן השש־עשרה ,הרעיון הציוני קסם .ככל ששמע יותר על ארץישראל כך רצה להגיע אליה .בכל נפשו ומאודו ציפה לעלייה .באותם ימים עסקו רביםמהצעירים בשכנוע ,כולם חשבו שהתנועה שלהם היא הטובה ביותר ,האידיאליסטיתביותר .לנוכח איום ממשי על חייהם ,הם תלו תקוות בתנועות הציוניות וניתבו לפעולה זו את שאיפותיהם ואת תכניותיהם. מנדי בן שמונה־עשרה1943 .רומניה 77
מנדי הצטרף עם כמה מחבריו לתנועת \"גורדוניה\" ,שחרתה על דגלה הגשמה עצמית,חינוך האדם ועבודה עברית .תנועות הנוער הציוניות ערערו על סמכותן של החברההשמרנית והמשפחה המסורתית .בפעולות הביעו המדריכים את חוסר שביעות רצונםמערכי החברה הבורגנית ומאורח חייה החומרניים ,המלאכותיים .הם הטיפו לחניכיהםלאמץ לעצמם הרגלים של פשטות וגילוי לב .גם \"גורדוניה\" קבעה כללים מוסריים־פועליים לחבריה ,בין היתר אסור היה לעשן ואסור היה ללבוש עניבות כי אלה נחשבולסממנים פסולים של בורגנות על פי האידיאולוגיה הסוציאליסטית .על מנדי לא עשתההאידיאולוגיה רושם גדול ,והוא המשיך ללכת בקביעות לפגישות בתנועה במטרה לעלות לישראל ,הוא נרשם לעלייה וציפה לתורו.באחד הימים ,בשובו הביתה מפעולה בתנועה ,קיבל מנדי לידיו מזוודה\" .החבא אותההיטב \",אמר לו המדריך\" ,שאיש לא יוכל למצאה\" ולא גילה לו מה טומנת המזוודהבחובה .מנדי לא העלה בדעתו שהמזוודה מסכנת אותו ואת משפחתו .הוא לקח אותההביתה ,טיפס על סולם בחצר והצפין אותה באינטרסול ,בעליית הגג ,מתחת לאבניםגדולות .כעבור ימים אחדים ,שבהם ניקרה במוחו השאלה מה תכולת המזוודה ומדוענדרשת סודיות כה רבה ושמירה כה הדוקה עליה ,פקעה סקרנותו .הוא טיפס שוב במעלההסולם ,פתח את המזוודה ונדהם לנוכח חבילת שטרות זרים .הוא לא ידע מהו דולר ומהערכו ,אבל הבין שהאמצעים שהיו שם נועדו לזיוף תעודות ,חותמות ומסמכים .הואנזכר שפעם הורו להם לכייס רומנים לצורך גנבת תעודותיהם ,חיבר עם מה ששמע עלהחלפת תמונות פספורט מקוריות בתמונות מועמדים לעלייה לישראל ,והגיע למסקנההמתבקשת :אם יגלו את המזוודה בביתי ,יעצרו את כל בני משפחתי .מנדי סגר מיד אתהמזוודה ויצא את הבית .בעמדו בחשמלית בדרך למרכז העיר ,השפיל מבטו ,ידיו רעדווהזיעו עד כדי חשש שידית המזוודה תחליק לפתע ,ולבו הלם בפראות וחישב לפרוץ מבעד למעילו.\"אני חושש לחיי ולמשפחתי \",אמר לחברי התנועה בדירה ששימשה נקודת מפגש.מהרגע שהחזיר את המזוודה שהופקדה אצלו ,חש קליל ושקט .אבן כבדה נגולה מעל לבו.תכניותיו של מנדי לעלות לישראל ולבנות בה את עתידו נבלמו בהגיע צו על שמו .בהיותובן שבע־עשרה הוא גויס בכפייה ,ושנתיים מנעוריו נגזלו במחנה עבודה צבאי .המחנההוקם במעבה היערות ,לשם הסוואה ,כדי שלא יתגלה על ידי המטוסים האמריקנים.היהודים במחנה מנו חמישה־עשר צעירים שהסתפחו לפלוגת עבודה של כמאתיים חייליםרומנים מבוגרים .אלה האחרונים היו בלתי כשירים לשירות קרבי ,לכן גויסו כבעלימקצוע למשימות בנייה עבור הגרמנים .בקרב היהודים היו פחחים ,נגרים ורתכים .כולםעבדו שכם אל שכם ותנאי חייהם שם היו די דומים ,למעט כמה הבדלים :הרומנים קיבלואספקת מדים ,והיהודים לא .הרומנים זכו לסיגריות ולשאר תופינים ,שהיהודים יכלורק לחלום עליהם .חיילי הפלוגה לנו במבנה בית ספר ,על מזרני קש ושמיכה אחת לכלשני חיילים; ואילו את היהודים שיכנו במשקי האיכרים – כל שלושה או ארבעה יחדיובצריף שבחצר .באותם ימים החרים הצבא רכוש פרטי מהאזרחים – דירות וחדרים ,וגם סוסים שישמשו לנשיאת תותחים או תחמושת.הרוסים התקדמו ,דחקו את הגרמנים והסבו להם נזקים ופגיעות בנפש ,והצבא הגרמנימשפחת מויסה 78
נזקק לצריפים שישמשו כבית חולים שדה .חלקי צריפי העץ השוודיים הובלו לרומניה ברכבות והוטל על עובדי המחנה להרכיבם לפי תכנית בנייה ולשפצם מבפנים .משסיימו את המלאכה עברו הלאה למקום העבודה הבא. בין 1942ל־ 1944ביקר מנדי בבית מדי פעם ,בסופי שבוע .בכל ביקור כזה הפקיד אביו בידו אלף ליי כדי שיקנה לעצמו אוכל במכולת שבכפר .הוא לא ידע שחמישה־עשר היהודים במחנה העבודה אוספים את הכסף לקופה אחת משותפת ובכל פעם שהם מגיעים לחמישה־עשר אלף ליי – הם משחדים את הקפטן ,מפקד הפלוגה ,וקונים את היציאה הבאה הביתה. מרגע העלייה לרכבת ,במסע של מאה הקילומטרים הביתה ,חלם מנדי על האוכל של אימא .כששב למחנה הצטייד בחבילה של מזון מבושל ממטבחה ובאלף הליי מאבא. חיילים רומנים בפלוגה ,שהיו פחות מתוחכמים ומאוחדים מהיהודים ,ברחו הביתה על רכבת המשא ,ללא אישור מהקפטן .כשחזרו חפויי ראש ביום שני חטפו מכות לעיני כול. מנדי צפה במתרחש בתחושת קבס ,הוא החליט למצוא שעת כושר כשהקפטן במצב רוח טוב – ולוודא שהוא עצמו לא יגיע למצבם של אומללים אלה .בשעת רצון הצליח לחלץ מנדי את ההבטחה מפי הקפטן ,ודבריו נסכו בו ביטחון ושקט. בסכום הכסף שהצטבר בקופה ,נהגו מנדי וחבריו היהודים לקנות חפיסות סיגריות בעיר הסמוכה .תמורתן הואיל הטבח לדלות עבורם בארוחת הצהריים תוכן כלשהו מתחתית הסיר .מבטם עקב אחר המצקת הצוללת מטה ,והלב נשא תפילה שהמצקת תעלה עצם עם קצת בשר עליה או חתיכת תפוח אדמה .אלמלא שילמו בסיגריות ,היו מקבלים רק מים חמימים ודלוחים .הצעירים היהודים ִשכללו את הדרכים לשיפור תנאי החיים ,ולו במעט .לעומתם ,נראו הרומנים המבוגרים כנועים וחסרי ישע למדי .רובם היו אנשים טובים ,פשוטי עם .בשיניים הבודדות והרפויות שבפיהם לא יכלו לנגוס בלחם היבש ,מה גם שקצותיו כבר העלו עובש ירקרק ,לכן ויתרו עליו והושיטו אותו לצעירים. בשעות הערב ,לאחר העבודה ,נהגו מנדי וחבורתו לערום את שבבי העץ שנותרו פזורים על הארץ מהרכבת הצריפים ,ולהדליק מדורה קטנה ,שבחּומּה התנחמו .על הלחם העבש הם מרחו שום וקלו אותו באש .הלחם התרכך וספג את עשן המדורה\" .מממ ...זה מריח כמו סטייק \",אמרו זה לזה ודמיינו שהם לועסים חתיכת בשר. לקראת סוף המלחמה גויס גם קרול בן השש־עשרה .בשש בבוקר אנוס היה לעלות על המשאית שהסיעה את פועלי הכפייה למרחק של כחמישה־עשר או עשרים קילומטרים מבוקרשט .ואם החסיר מישהו חותמת בפנקס ,שומה עליו לספק הוכחה מוצדקת לכך שהיה חולה .הרומנים העבידו אותם באפס מעלות צלזיוס בכריית קברים לצד הכנסיות ובפינוי שלג מהרחובות .בור בכל יום ,זו הייתה הדרישה .קרול חפר וחצב באדמה הקפואה שלא נענתה למכות הקלשון ,עד שהידיים התמלאו יבלות והגב גנח מכאב. ארגוני הסיוע היהודיים היו נקודת האור באפלה .בשתים־עשרה בצהריים הגיעו יהודים מזוקנים עם סיר גדול של מרק חם .המשגיח הרומני תבע שלוש מנות ,ואילו פועלי הדחק הצעירים ,שיגעו והזיעו ,הסתפקו באחת .איש לא העז להתלונן ,העיקר לנוח מעט ולשאוב חום מהקערית ,מהנוזל שבתוכה .את הלב חיממה המחשבה על אחיהם שאינם שוכחים אותם בצר להם ,שמטפלים בהם ודואגים.רומניה 79
עיתון \"הצופה\"14.5.1943 , משפחת מויסה 80
פצצות על העיר וסופה של תקופה מקיפים את החתן והכלה :מימין :אלכסנדר ,בתו של רובין, רטה ,שמעון ,רבקה .מלפנים :סנדו ,בנם של אלכסנדרו ורבקה רבקה (רטה) ושמעון בחופתם בית כנסת קוראל בבוקרשט ,נוסד ב־( 1867צולם ב־)2006רומניה 81
הכתובה של רבקה ושמעון בעברית ובארמית .שם המשפחה המקורי היה זוסמןהפורעים פרעו והחיים נמשכו ,חזקים יותר .אהבות פרחו ,זוגות נישאו כדת משה וישראלותינוקות באו לעולם .שבוע לאחר פורים תש\"ב ,ב־ 8במרס ,1942התחתנה רבקה ( ֶר ָטה)בת סאלי וסולומון עם בחיר לבה שמעון זיסמן בבית כנסת קֹו ָראל שבבוקרשט – היכלעצום ומפואר ,מלא הוד והדר ,מעוטר בזהב ובארגמן .סמלי המנורה ומגן דוד האירומעל ארון הקודש ,ועל דלת הארון – שני אריות אוחזים בכתר .בתום הטקס המרגש חגגוהמשפחות את נישואי הזוג בצנעה ,במסיבה ביתית .המצב ברחובות היה מסוכן ביותר,לכן השאירו את פסקו בבית ,בטיפולו של לזר ,שהיה מנוע מהשתתפות בחתונת אחותו מבחינה פוליטית .פסקו הממורמר בכה ומחה ,ללא הועיל .לבסוף נרדם מותש.בתחילת חייהם המשותפים פתחו רטה ושמעון בית מלאכה למברשות משערות זנבסוס :מברשות לבגדים ,מברשות נעליים ,לצביעת קירות ,לגילוח ומברשות אחרות .בית המלאכה התנהל בחצר המשפחה בדודשט .35לאחר שמנחם־מנדל זיסמן ,אביו של שמעון ,מת בדמי ימיו והניח את חנה־העניאלמנתו מטופלת בארבעה בנים צעירים ,המשיכה האם לחנך את ילדיה על ברכי אותהמשפחת מויסה 82
מסורת שהכירה מבית הוריה ושבעלה המנוח התווה בביתם .שמעון ,בנה השני ,ו ֶאחיו למדו בתלמוד תורה במרכזה של יאשי ,ליד בית הכנסת .כשבגרו עברו האחים לבוקרשט, מטעמי פרנסה ,ואמם חנה עמם. יום אחד ,בחשמלית ,נבהלה פרידה כשעל הספסל מולם התיישב קצין גרמני במדי אס־אס. \"אם הוא ישאל אותך אם אתה יהודי ,תגיד שלא \",לחשה באוזניו של פסקו הוראת שעה דחופה\" ,בסדר?\" פסקו הנהן ומתחת לקסקט הציץ בזר היושב מולו בסקרנות .אמו לחצה את כף ידו בחוזקה ,מזהירה. לפסקו לא חסר דבר ,הוא חש מוגן ובטוח .אביו דאג לו ולאמו :הוא עבד במחנה יום, יצא בבוקר ושב מדי ערב ,בלילות הצליח לעבוד מעט לפרנסתם ולהשיג קמח ,שממנו אפתה פרידה לחם .מרתף ביתם שמר על קרירותו ועל מוצרי המזון שפרידה הכינה בקיץ ואחסנה – חבית של ריבת שזיפים ,שימורי חמוצים ,רסק עגבניות משומר ומחית תפוחי עץ .לחם ,מרק וחמוצים השביעו אותם והספיקו עד סוף המלחמה. לפעמים לקח אברהם את בנו אתו למחנה העבודה .פסקו ישב בצד וצפה בפועלים הכורים זיפזיף (חול ים גס) מגדת הנחל באתים ובטוריות ,ושופכים אותו אל מסננות רשת גדולות .כמה פעמים ביום הגיעה משאית ,העמיסה את ערמות הזיפזיף המסונן והובילה אותו לחזית ,שם הוא שימש לבניית ביצורים .המשאית המתרחקת מן המקום ונעלמת באופק והאבק השוקע היו הסימן לכך שאפשר לטבול במי הנחל .אחד נשאר לתצפת ואם ראה מישהו מתקרב ,הזהיר את כולם לצאת מיד מן המים ,להתלבש ולחזור לעבודה. בחצר ביתם (בית הדודים) עמדה שורת חביות פתוחות מלאות מים למקרה חירום, אם חלילה תפרוץ שרפה בבית כתוצאה מהפגזה מהאוויר של מטוסי בעלות הברית .באין מערך מכבי אש ,התגוננה כל משפחה בכוחות עצמה מפני הרע מכול .במקורן ,בזמנים טובים יותר ,תסס ּ ַבחביות יין .עתה ניצל אותן פסקו למשחק – הוא עלה על כיסא ,זרק לתוכן אבנים קטנות והביט בהן שוקעות במים הצלולים ,עד לקרקעית .ביום הולדתו הרביעי ,ב־ 8באוקטובר ,1942שיחק בחצר כהרגלו ונפל לתוך אחת מחביות המים .ראשו מטה ורגליו מבצבצות עדיין מחוץ למים .בעודו צולל פנימה תהה פסקו איך יסתובב. למרבה המזל ,באותו רגע נכנסה דודתו רטה לחצר וראתה את המים ניתזים מאחת החביות ,מיהרה להתקרב והתגלו לה כפות רגליו המפרפרות .היא שלפה אותו מהמים והצילה את חייו. רטה הייתה אז בחודש השני להריונה. שמעון נלקח לעבודות כפייה ,ורטה המשיכה להפעיל את בית המלאכה ואת החנות ,אבל תושבי בוקרשט המורעבים היו פחות ופחות מעוניינים במברשות .בין אסון להצלה ,בין חורבן לבנייה ,ילדה רטה את בנה הבכור .שמעון ,שנלקח הרחק לטרנסילבניה ,לא נכח בבית בשעת הלידה .היא התרחשה ב־ 17באפריל ,1943שבת הגדול תש\"ג (השבת שלפני חג הפסח) .פסקו בן הארבע התלווה לריקו ושניהם ביקרו את רטה בבית החולים ,מרחקרומניה 83
הליכה קצר ,רק מאות מטרים מרחוב פיטיש .35שמעון נעדר גם מטקס ברית המילהורטה בחרה את שם התינוק :יעקב .ינקו קראו לו הכול ברומניה ולימים – יענקלהבישראל .רק כשמלאה לבנו שנה השתלטו הרוסים על רומניה ,המלחמה תמה ושמעון שבהביתה .אז חגגה המשפחה את שובו בפדיון הבן בבית הכנסת ,כמיטב המסורת היהודית ומנהגיה העתיקים. סימון ,רטה וינקו (שמעון ,רבקה ויעקב)1944 .ינקו כבר היה בן שנה ,ו ִאמו התקשתה להשכיבו על מגש הכסף המקושט בתכשיטי זהב,כמקובל .בדרך כלל הטקס מתבצע במלאות חודש לרך הנולד ,ובמקרה זה הפעוט רצהלקום ולשחק עם התכשיטים ,צעצועים משובבי נפש שקרצו לו .כשהגישו אותו לידיהכהן עלה בידו להניח את אצבעותיו התינוקיות על התכשיטים הנוצצים והמבריקים, ולהביאם אל פיו .הוריו וכל בני המשפחה פרצו בצחוק\" :הילד גאון!\" הם קבעו.רטה שמרה על בנה כעל בבת עינה ,לכל מקום לקחה אותו ִאתה ,גם כשנסעה בחשמלית.ברומניה היו עולים לטרמווי תוך כדי נסיעה אטית שלה ,וכך גם יורדים ממנה .פעםאחת ,כשירדה רטה בתחנה ובנה בזרועותיה ,היא מעדה ונפלה .בנפילתה החזיקה אתינקו ולא עזבה ,הסתובבה והתהפכה ,רק כדי שלא ליפול עליו .כתוצאה מהחבלה היא נפצעה וצלקת נותרה על פניה ,אך בנה יצא ללא פגע.עד גיל שנתיים חונך הפעוט בחצר המשפחתית המשותפת ברחוב פיטיש ,הסתובב ביןרגלי הגדולים ,וכל מי שחזר מהעבודה שאל אותו\" :כבר אכלת ינקו?\" – \"לא \",השיבהילד והתיישב לאכול .כך סעד עם כולם ,עם כל אחד בתורו ולא הפלה איש .פסקו,בן דודו המבוגר ממנו בחמש שנים ,והוא היו שני הילדים היחידים בין מבוגרים רביםבמשפחה .יחד בילו בשלג בחורף ,שיחקו והחליקו .ינקו עקב אחרי פסקו לכל מקום שהלך ,כצל.בגיל שלוש המשיך הילד להבריק ופעם אמר לסולומון המשתעל\" :סבא ,אם אתהחולה ,למה אתה מעשן?\" הוריו וכלל המבוגרים במשפחה התפעלו מאוד מהמשפט החכם שיצא מפיו של ילד קטן.בלילות התכסתה העיר בשמיכת ַה ֲאפלה עבה .תושביה כיבו את האורות ,הגיפו תריסיםוהסתגרו בבתים ,מתכוננים לעוד לילה של פצצות המוטלות מבטנם של מטוסים רוסייםמשפחת מויסה 84
או של בנות בריתם .לילה אחד ,כשהחלה ההרעשה ,רצו פסקו והוריו למרתף .פסקו ישב על ברכי אביו וחש ברעד שאחז בהן\" .אבא ,למה אתה רועד?\" – \"מעצבים ,בני .אין מה לפחד ,אני לא מפחד וגם אתה – אל תדאג \",השיב אברהם. כמעט תמיד היה דוד רובין חוזר מהמסעדה שלו שיכור כלוט בשעות הקטנות של הלילה .באותו לילה של הפצצות ,רגעים לפני שבני משפחתו ירדו למרתף של בניין הדירות הטורי הארוך שבו גרו ,הפצירו ברובין אשתו וששת ילדיו ,לקום ולבוא ִאתם. הוא סירב להתעורר ולעזוב את הבית .מאוחר יותר נחתה על הבית פצצה בחלק המרוחק מדירתם .רובין התעורר מהרעש וצעק\" :מי דופק לי בדלת בלילה?\" ממדי הנזק של הפצצת 4.4.1944התגלו למחרת עם שחר ,למראה עיר פגועה בנפש והרוסה ברכוש. ביולי שוב חגו מפציצים כבדים מעל ראשי תושבי בוקרשט – הפעם הם הגיעו מארצות הברית – ותקפו בהפצצה מסיבית את בתי הזיקוק בפלויישט ,מקור הנפט הגולמי העיקרי של גרמניה הנאצית .להק מטוסים שעבר בשעות היום פיזר חתיכות של נייר כסף כדי לסנוור ולהטעות את מכווני התותחים שניסו ליירט אותם .בלילה אחר נפל מצנח תאורה בחצר של דוד ינקו ועם שחר יצאו כולם לראותו מקרוב .תושבי העיר שוטטו בין ההריסות .הפעילות בעיר נעצרה עקב ההפצצות ,מצבם של התושבים הלך מדחי אל דחי, והם התקשו להשיג אוכל ,פת לחם .רבים חצו את העיר ,קילומטרים רבים בחיפוש אחר מאפייה פעילה. עיתון \"דבר\"16.9.1942 , המפלה בקרב סטלינגרד בתחילת 1943סימנה את תחילת מפלת גרמניה במלחמה, וממשלת אנטונסקו החלה לנקוט צעדים ליצירת קשר עם בעלות הברית ולשאת ולתת עמן כדי לשים קץ להשתעבדותה של רומניה לגרמניה הנאצית. ב־ 20ביוני 1944הושג קונצנזוס לאומי בין המפלגות במדינה ,והוקם הגוש הלאומי הדמוקרטי .כוחות הצבא האדום התקדמו במהירות דרומה והכוחות הגרמניים ברומניה – הושמדו או ברחו .משטר אנטונסקו הפרו־גרמני הופל והממשלה החדשה חתמה על הסכם שביתת נשק שבעלות הברית הכתיבו לה ,והודיעה על הצטרפותה למלחמה נגד גרמניה הנאצית .בין 23ל־ 25באוגוסט 1944נחתו על העיר פצצות גרמניות .חבירתה של המדינה לרוסים הובילה ליצירת הרפובליקה הרומנית הקומוניסטית .תוך ימיםרומניה 85
ספורים ,ב־ 31באוגוסט ,נפלה בוקרשט לידי הרוסים .ב־ 12בספטמבר 1944חתמו רומניהוברית המועצות על הסכם שביתת נשק .אבדן מקורות הנפט החיוניים תרם להתמוטטותהמערך הצבאי של גרמניה בדרום מזרח אירופה .בולגריה ,הונגריה וקרואטיה הושפעו מהמהפך של רומניה והשתחררו אף הן מעולה של גרמניה.רומניה שחררה את האסירים הפוליטיים ,האנטי־פשיסטיים ,החזירה להם אתזכויותיהם האזרחיות והמדיניות וביטלה את חוקי ההפליה הגזעיים .המחנותבטרנסניסטריה חוסלו ולמרבית הניצולים הותר לחזור לרומניה .לזר שרד את המלחמהואת המחנות ובתום שנה ושלושה חודשים של נתק – ללא ידיעה בנוגע לשלום יקיריובבוקרשט ,וכשהם לא מודעים למצבו – הוא שב לחיק משפחתו בבוקרשט כאדם חופשי.ליזה זיסמן .בוקרשט1946 , שמעון ,רטה ,יענקלה וליזה ברומניה ,לפני הנסיעה1946 .בשנת 1945נולדה לרטה ולשמעון בתם ליזה .חודשים אחדים אחר כך נסע לזר עםפרידה אחותו ובנה פסקו ל ֶקמּפּולּונג מולדובנסק שעל גדות נהר המולדובה .יחסם שלהגרמנים והרומנים כלפי יהודי בוקובינה היה קשה ביותר .העובדה שהאזור היה בעברבשליטת אוסטרו־הונגריה ועדיין רחשה בו תרבות גרמנית\" ,דויטשה קולטור\" ,ודיברו בובשפה הגרמנית – לא נזקפה לזכותם של יהודי קמפולונג ולא הועילה להם .באוקטובר 1941נשדדו בתי הכנסת ,רב העיר נרצח וביום כיפור גורשו היהודים לטרנסניסטריהבקרונות משא להובלת בהמות .רוב תושבי קמפולונג הגיעו לגטו שארגורוד .רבים מתו מרעב ,ממחלות או שהוצאו להורג.לזר מצא את ג'ינה בחיים ,הגם שהייתה חלשה מאוד ופגועה מהתלאות שעברו עליה.לא היה קץ לאושרו ,והוא הציע לה נישואים .היא הייתה צעירה ממנו בארבע שנים,ובת עשרים ושבע ביום חתונתם .ג'ינה הייתה יפה וזוהרת ,עיניה הבורקות והמחייכות משפחת מויסה 86
ניבטו אליו מתחת להינומה ,ולרגעים שכחו השניים את השנים האפלות שידעו ,בנפרד, את מחירן הכבד .לזר וג'ינה נישאו ב־ 1947בבית הכנסת הגדול והעתיק סינגוגה מארה ( ,)Sinagoga Mareשנבנה בשנת .1846במרד הלגיונרים הוא נבזז וניזוק ,אך הודות לנוצרייה לוקרציה קנז'אה ,ששידלה את הבוזזים בדמעותיה ובתוכחות – ניצל משרפה ומכליה .אם הכלה עמדה לצדה והורי החתן לצדו .מיד לאחר החופה חגג הזוג הטרי בחיק המשפחה במסעדה .בפנים היה חם ושמח ,הם שרו ,רקדו ,אכלו ושתו ,ובחוץ ירד שלג שכיסה את העיר במעטה לבן וחגיגי .אחיה של ג'ינה ,סמי ,נהג המונית ,הסיע אותם הביתה ונשאר ללון אצלם ,כיוון שהנסיעה ברחובות המושלגים הייתה מסוכנת .בשעת בוקר שלחה פרידה את פסקו להביא לשכנים ,כלומר לחתן ולכלה ,את ארוחת הבוקר שהכינה להם. בית הכנסת הגדול בבוקרשט ,סינגוגה מא ֶרה ,שבו נישאו לזר וג'ינה וגם קרול ובטי מויססקו. באותו בית כנסת נפרדו חברי תנועת \"גורדוניה\" ממנדי וחבריו לפני עלייתם ארצהרומניה 87
בני משפחת שמילוביץ' (מצד רבקה ,אמו של סולומון) בחתונת ג'ינה ולזר בחתונתם1947 .לזר וג'ינה .מתנת החתונה שלהם הייתה ריהוט לבית הזוג הצעירבוקרשט ליקקה את פצעיה ובית משפחת מויסה לא היה עוד אותו הבית .סאליוסולומון התבגרו מאוד בשנות המלחמה .אלי שינה את יחסו לבית הספר ,אבל בגילחמש־עשרה אי אפשר היה לחבוש את ספסלי כיתה ד' .לכן התחיל לעבוד אצל אחיו סנדו,עזר לאביו בחנות ובחנות אחרת של קרובי משפחה .בביתו של סוחר יהודי שמכר לאביוטבק ,תה וסוכר – פגש אלי ילדים בני שמונה ותשע מהערים יאשי ושטפנשט .הסוחרהאמיד וחשוך הילדים אימץ ילדים יהודים יתומים וגידל אותם כאב .המבוגרים דיברועסקים והילדים השוו צלקות .הם הראו לאלי פציעות מקליעים בידיהם וברגליהםוסיפרו איך נורו ,איך איבדו את הוריהם ונותרו יתומים ,ואילו צרות עברו עליהםבדרך לבוקרשט .התברר לו שבבוקרשט היה המצב טוב יחסית למקומות אחרים ,שםירו בילדים ובמבוגרים כאחד .אחד מהילדים לבש שרוולים ארוכים גם בשיאו של חום הקיץ\" ,יום אחד אראה לך למה \",אמר לאלי.בספטמבר 1945עלה פסקו לכיתה א' ובסוף השנה זכה בתואר ה\"תלמיד השני\"בכיתה; ברומניה נהגו לציין את שלושת התלמידים המצטיינים בלימודיהם .בכיתה ב'העניקו לו מוריו תעודת הצטיינות של \"תלמיד ראשון\" .משפחתו הייתה גאה בו מאוד – הוריו ,הדודים ,הסבים ,כולם שיבחו אותו והניפו אותו אל על בשמחה.כשהתחיל פסקו את לימודיו בכיתה ג' ,סבל אביו מכאבים תכופים בבטנו שאובחנועל ידי הרופאים ככיב קיבה .אז עוד לא ידעו שמחלת האולקוס נגרמת מחיידק,והאנטיביוטיקה עדיין לא נכנסה לתהליכי ייצור המוני .בלילה נורא אחד בשנת 1947חטף אברהם התקף חזק ביותר של כאבים ,הרופאים שהוזעקו לטפל בו הביאו מנותדם בבקבוקי זכוכית גדולים ,שבהם אספו באותם זמנים תרומות דם .עוד ועוד בקבוקידם הוכנסו אל הבית ולא הספיקו ,כי אברהם איבד דם רב .הוא הלך ונחלש ולבסוףנלקח לבית החולים .פרידה התלוותה אליו והדודים אלכסנדרו ורבקה חיבקו את פסקו המייבב מצער ,ופרידה נישקה אותו על מצחו וידעה כי הוא בידיים טובות. משפחת מויסה 88
תעודת פטירה של אברהם סטרולוביץ' ברומניה מ־ 29.7.1947בשעה שלוש .ההלוויה נערכה למחרת. הוא נפטר בגיל שלושים וחמש. שעות ספורות לאחר שהוריו יצאו מהבית באמבולנס לבית החולים ,ראה פסקו את דודתו רבקה יושבת ובוכה .לא בישרו לו ולא היו צריכים לבשר לו ,כי הוא הבין לבד .אביו, אחיה התאום של רבקה ,שאליו הייתה קשורה בעבותות נפש ,הלך לעולמו .פסקו היה בן שמונה ועשרה חודשים כשהתייתם מאביו .מבית אלכסנדרו ורבקה העבירוהו לדודים אידי ואדלה. מאוחר יותר סיפרו לו שבבית החולים ,לפני שהורדם ,שמע אביו דלת נסגרת וחשב שבנו בא להיפרד ממנו .הוא פקח את עיניו וביקש לראות את בנו ,ואז עצם אותן והוכנס לחדר הניתוחים .פסקו לא הספיק להיפרד מאביו ,עובדה מצערת ומכאיבה ,שהזמן לא הביא לה מזור. בבית ההלוויות פילאנטרופיה שבבוקרשט הציגו את אברהם משום מה כמנהג הנוצרים .הוא שכב בארון קבורה ,ראשו גלוי וכולם עברו בסך ונפרדו ממנו .גם פסקו ראה את אביו בפעם האחרונה ונפרד ממנו .אחר כך פתחו את מצבת שמואל סטרולוביץ', אביו של אברהם ,וקברו אותו באותה חלקה ,הבן על אביו .כך עשו במקרים שבהם לא היה למשפחה די כסף לחלקה נפרדת .לפרידה ולאברהם לא היו נכסים שיכלו לממש ,הם גרו בבית הדוד ואת כל כספם הוציאה פרידה עבור הניתוח.רומניה 89
ב־ 30בדצמבר 1947נאלץ מיכאי לוותר על מלכותו לטובת הקומוניסטים ,שתפסו אתהשלטון ברומניה .בשנתיים האחרונות לחייו חבר אברהם סטרולוביץ' לבעלי הכוחוהשליטה ברומניה ,והתפקד למפלגה הקומוניסטית .הוא החל להסתובב עם ַא ָלּה בידו,בכוונה לנקום ברומנים האנטישמים שהתנכלו ליהודים בתקופת המלחמה ,להשיב להםכגמולם .לאחר מותו ,פעלו חבריו של אברהם למפלגה הקומוניסטית למען אלמנתו ובנוהיתום ,ודאגו שהסכום ששילמו על הטיפול הרפואי יושב להם .בעזרת סכום זה עלו האם ובנה לישראל.לפני עלייתה לישראל ,הזמינה רבקה מצבה חדשה בצורת ספר פתוח המסמל אתתחום עיסוקו של אברהם – בדפוס ובכריכת ספרים .על הספר נחקקו שמות הנפטרים הקבורים בחלקה.לימים שקל פסקו להביא את עצמותיו של אביו לקבורה בישראל ,אבל הדבר דרש משאבים גדולים מאוד ,ולא הסתייע בידו לעשות כן.חודש לאחר מותו של אברהם .פסקו עונד סרט שחור .הוא ואמו נשענים על מצבת קברם של האב אברהם והסב ,סולומון (שואל) סטרולוביץ'משפחת מויסה 90
פסקו עם אורית בתו ונכדיו ,ליד קבר אביו2008 . פרידה ,הבת הבכורה ,הייתה רגילה לעזור לכולם ,לשמש אוזן קשבת ולייעץ .אחיה אהבו לשאול לדעתה ולהיתמך על ידה .עתה ,כשהתאלמנה ,נזקקה היא עצמה למשענת של בני משפחתה ,אולם בשנה שבה איבדה את בעלה ומאוחר יותר גם את אביה ,עזבו רוב בני המשפחה את רומניה .רק רבקה ואלכסנדרו התעכבו ברומניה .בנם סנדו עלה לישראל במסגרת \"עליית הנוער\" ב־ ,1947ואילו הם עדיין אחזו בביתם ,בפרנסתם ,בשפתם ולא רצו לעקור למקום אחר .פרידה התקשתה להתרחק מקברות יקיריה בבוקרשט ,היא גם ידעה שאברהם לא היה עוזב את רומניה .בתום תקופת עיבוד האבל ,החליטה לארוז את חפציהם ולעלות לישראל. רבקה ואלכסנדרו ובנם יחיאל עלו שנתיים אחר כך .לימים עלה גם רובין ארצה עם משפחתו והם התגוררו בנתניה.רומניה 91
פרק ב'ישראל
עליית המשפחה ארצה כמחצית מיהודי רומניה – 353,000נפש – עברו בשלום את ימי הזוועה של מלחמת העולם השנייה ,אך מצבם של רוב הניצולים היה קשה מנשוא .ממשלת פטרו גרוזה הסכימה, בתקופת המעבר למשטר הקומוניסטי ,להגירה כמעט בלתי מוגבלת מרומניה לישראל. היהודים עקרו בהמוניהם ,רבים עלו לישראל בעלייה לגאלית ובלתי לגאלית ,ובהם גם בני משפחת מויסה. מנדי וקרול ,החלוצים ,תקעו יתדות ראשונות של משפחת מויסה על אדמת הקודש בשנים .1945-1944אחריהם ,איש־איש בתורו ,עלו כל יתר בני המשפחה בדרכים עקלקלות ומפרכות ,הם חצו מדינות וגבולות ברגל וצעדו בשלג ובקור ימים ארוכים ,שהו במחנות עקורים וחיכו בכיליון עיניים לבוא האונייה שבה יפליגו אל הארץ המובטחת. המסע נמשך חודשים ולפעמים אף שנים ,אך לא תש כוחם של בני המשפחה ולא אבדה תקוותם בדרך המייגעת .הם יצאו בקבוצות קטנות ,לעתים נפגשו באמצע המסע המפרך, התנחמו זה בזרועות זה ונפרדו ,ולפעמים המשיכו לצעוד יחד. המילים \"ארץ ישראל\" נאמרו בדבקות ,כמילות קסם או תפילה .המטרה הנכספת, השאיפה לעלות לישראל ולחיות בה כעם חופשי בארצו ,עודדה את רוחם וזרעה תקווה בלבם ,אף שאיש לא ידע בוודאות איך יגיעו ליעדם ומה צופן להם שם העתיד .מאמץ העלייה גבה גם קורבנות בנפש ,שכן במחנות המעבר התרכזו בצפיפות המוני פליטים ועקורים ,שסבלו מרעב וממחלות והטיפול הרפואי לא נתן מענה הולם למצוקה. כשהגיעו אוניות המעפילים ארצה ,רבות מהן נתפסו בידי הבריטים ,ונוסעיהן גורשו למחנות המעפילים בקפריסין – האי היה אז בשליטת בריטניה .אחרוני העולים מבני המשפחה עלו ארצה רק בפברואר 1949מקפריסין. הממשלה הרומנית הגבילה את היוצאים החל ממרס ,1948עד עצירה מוחלטת של העלייה באפריל .1952לאחר שש שנים היא חודשה .מ־ 1965ועד ,1989בימי ניקולאי צ'אושסקו ,העבירה הסוכנות היהודית סכומי עתק לרומניה ככופר נפש לשחרור יהודיה. צ'אושסקו מיסד את ה\"סחר\" ביהודים והתעקש לקבל את התשלום במזומן ,בדולרים. את ה\"עמלה\" שהפריש לעצמו – הסתיר.מנדי 93
מנדי מויסה עריקּותזמן קצר לפני שגויסתי למחנה העבודה ,נעצרו ונאסרו ראשי\"גורדוניה\" ותנועות הנוער האחרות .עם זאת ,הפעילות בשטחנמשכה ,ובזכותה שמרתי על קשר רציף עם חברי התנועה בכלימי שהותי במחנה .מרכזי תנועות הנוער דאגו לעודד את רוחםשל חברי התנועה והשתדלו לעזור ,בייחוד לצעירים כמוני,בפלוגות עבודות הכפייה .כמה מחבריי מ\"גורדוניה\" גויסו לעבודבוועד הקהילה היהודית בבוקרשט ,ונעו בחופשיות ממקוםלמקום בעזרת התעודות שנשאו עליהם .הם חילקו בגדים ,כלי עבודה וכלי בישול ,תמכובי ובחבריי ככל שיכלו ויידעו אותנו על התקדמות המאמצים להעלותנו לישראל – חברי\"גורדוניה\" שנשלחו למחנות עבודה .באותם ימים נקבע סדר עדיפויות ברור :לעובדיהכפייה זכות קדימה לעלייה .הידיעה כי אני בין המועמדים הראשונים לעלייה וכיהתנועה הציונית פועלת בחשאי ובלא לאות להציל יהודים רבים ככל האפשר ולשחררםמן המחנות ,הפיחה בי תקווה ונתנה לי את הכוח להמשיך ימים ארוכים בעבודה כה מאומצת שאין תמורה או תוחלת בצדה.\"בעלי ממון יהודים תרמו כסף רב והתנועה גייסה הון מן היישוב היהודי בארץ \",כךסיפרו לי חבריי\" ,בממון שהצטבר בקופה ,שכרו אנשינו כמה ספינות מפרש ישנות מעץובנו בתוכן דרגשים כדי שיוכלו להצטופף בהן בני אדם רבים .אמנם בימים כתיקונםהדרך מקונסטנצה לאיסטנבול נמשכת יומיים בלבד ,אבל הייתה זו עת מלחמה ואי אפשר היה לצפות מראש כמה זמן תשוט האונייה עד שתגיע ליעדה.תרומותיהם הנדיבות של יהודים עשירים הגיעו גם אלינו ,למחנה הכפייה :באחדהימים הביאו לנו נציגי ה\"וועד האוטונומי לעזרה\" מעילים ארוכים עד הברך ,שהסגירומיד ומרחוק מיהו יהודי במחנה .בזכותם יכולנו לקור המצמית .אלפי יהודים מתובמחנות הכפייה בגלל תנאי העבודה והמגורים הבלתי אנושיים .לולא העזרה החומרית של מוסדות הקהילה ,מספרם של החולים ,הנכים והנפטרים היה רב עוד יותר.באחד הבקרים הגיעה הבשורה המשמחת באמצעות פתק שנמסר לי בחשאי ,ובונכתב\" :אביך חולה ,בוא מהר הביתה!\" אלה היו מילות הצופן למסר המיוחל :התעודותהמזויפות מוכנות ואתה עומד לעלות לארץ ישראל .הוריי לא ידעו על כוונתי לעלותלישראל ,חבריי דאגו להחתים את המסמכים שלי בשמם ,כאילו הם אלה שאישרו ליאת היציאה מהמדינה .בינתיים ,במחנה העבודה לא התירו לי ללון בחדר בביתו של אחדהאיכרים .מצאתי בהרעת התנאים סיבה מספקת לברוח ולערוק .כשבאו לחפשני בבית הוריי בבוקרשט ,ברחתי ,וציפיתי בקוצר רוח לעלייתי ארצה.משפחת מויסה 94
ההפלגה מנמל קונסטנצה בליל נסיעתי המיועדת לישראל ,הזמינו אותי חבריי להשתתף בנשף – מסיבת פרידה .כל הלילה חגגנו ועם עלות השחר נאלצתי לחזור הביתה ברגל ,כי ההפצצות על העיר שיבשו את פעולת החשמלית. \"חבל שלא היית כאן אתמול בערב \",קידמה אותי אמי כשנכנסתי הביתה\" ,היית רואה את לזר .נסענו במונית ופגשנו אותו\" .אחרי נתק של שלוש שנים ,להוריי נודע שלזר נמצא בקבוצה של אסירים המובלים לכלא בטרנסילבניה ובדרכם עוברים בבוקרשט .כעבור חודשים אחדים הוא שוחרר ,כאשר כבר הייתי בישראל. ביום הגדול ,עלינו על הרכבת מבוקרשט לקונסטנצה שלחוף הים השחור ,שם ציפתה לנו אוניית מעפילים בדרכה לאיסטנבול .התרגשתי מאוד .הייתי הראשון מבני משפחתי הנוסע לארץ ישראל .ה ֲאפלה שררה בנמל קונסטנצה בפעם הראשונה שכף רגלי דרכה במקום .רק קולות הגרמנים \"האלט ,עמוד ,עצור!\" הפרו את הדממה וזרעו פחד בלבנו. צעדנו לכיוון האונייה בדומייה ,כשמונה מאות גברים ונשים ,כל רכושנו צרור על הגב. \"אם יגלו שאנחנו יהודים ,יחסלו אותנו מיד \",לחשתי לחבריי .לא ידעתי שעלייתנו הייתה רשמית למחצה ושהמשטרה הרומנית קיבלה מן התנועה הציונית כסף רב והתחייבה לשמור תמורתו על חיינו .זו הסיבה שלמרות נוכחותם המסיבית של הגרמנים ,לא אונה לנו כל רע .רומנים במדים הוליכו אותנו במרחק בטוח מהחיילים הגרמנים ,ואלה לא התערבו כי עסקו בענייניהם ,בעיקר בהעלאת פצועי הקרבות על אוניות .באותם ימים ספגו הגרמנים מפלה קשה ,הצבא האדום שחרר את אוקראינה מלפיתתם ונסיגת הגרמנים מחופי הים השחור עברה דרך קונסטנצה. תור ארוך של נוסעים השתרך בעלייה לאונייה .בדיעבד התברר כי יהודים עשירים שילמו ממון רב כדי להינצל ,ותפסו את מקומם של ניצולים חסרי כול ושל חברי התנועה הציונית .הרשימה כללה את אלה שמצבם הפיזי היה קשה ביותר עקב עבודת הפרך, את הפליטים מפולין ועריקים כמוני שחייהם בסכנה .התקרבתי לכבש האונייה ,התור התקדם לאטו .בהחלטה של רגע פניתי לשומר הרומני שעמד לידינו .היו ברשותי מאה ליי אחרונים .ידעתי שהכסף הרומני חסר ערך במדינה אחרת וקיבלתי החלטה מהירה\" :קח את הכסף ושלח מברק לאבי ובו תכתוב\" :עליתי על האונייה\" .לא האמנתי שהמברק יישלח ,אך לימים התברר לי שלאחר זמן מה נפנף אבי בהתרגשות במברק ממני\" :בני ניצל \",סיפר בשמחה לחבריו\" ,הוא על האונייה בדרך לארץ ישראל\". בשעה שאבי התגאה בבנו המעפיל ,למעשה עדיין עמדו רגליי על אדמת רומניה ,כי בהגיעי לאונייה גיליתי לצערי הרב שמספר המעפילים עלה על המותר ושאין עוד מקום לאיש\" ,הישארו בנמל כמה ימים \",היו המילים היחידות שהצלחתי לשמוע בתוך ההמולה .חבריי ואני נשארנו בנמל קונסטנצה בקרב קבוצה של כשישים איש .שבעה ימים חיכינו לספינת מעפילים נוספת מטורקיה .ישנו על הבטון החשוף והתקיימנו מכמה כיכרות לחם ומגבינות שהביאו לנו בני הקהילה היהודית בקונסטנצה .האונייה המובטחת בוששה לבוא ובחלוף שבוע החליט הקצין הרומני שליווה אותנו ,להחזירנו לבוקרשט .נאלצנו לשוב על עקבותינו ,וכיוון שראינו את הנמל בעת מלחמה ונחשפנו למידע צבאי ,הודיע לנו הקצין שלא יוכל לשחרר אותנו לביתנו ,ושעלינו לחבור אליו בבוקרשט.מנדי 95
ברגע שהרכבת עצרה בחריקת גלגלים בתחנה – לא חיפשנו את הקצין ולא התמהמהנולשנייה מיותרת ,הרמנו רגלינו ונסנו כל אחד לכיוון אחר .בחודשיים הבאים גרתי בבית הדוד אידי – הוא ואדלה נמלטו לכפר מפני שהעיר הופצצה ,והשאירו לי את המפתח. ניסיון עלייה שניבאחד הימים התהלכתי ברחוב בבוקרשט ולפתע פגשתי את אבי פנים אל פנים .הואהביט בי כלא מאמין ,הרי ידע מן המברק שכבר עליתי על האונייה והפלגתי ארצה.\"ברגע האחרון לא היה מקום פנוי על האונייה \",הסברתי לאבי\" ,מחפשים אותי ,לכןאיני יכול לשוב הביתה לראותכם\" .נעתרתי לבקשתו לבוא הביתה בלילה כדי שאמיתראיני .מאותו לילה ,ביקרתי אצלם בכל פעם שנשמעה צפירת האזעקה ,משום שאישלא דלק אחריי בשעת הפגזה .בחודשיים האחרונים שלי בבוקרשט ,השתלטו הסובייטיםעל מדינת הולדתי .בוקר אחד ,במאי ,1944קיבלתי את ההודעה שחיכיתי לה מרוטעצבים\" :אוניית המעפילים ַקזּ ֶבק עגנה בנמל קונסטנצה ,ואתה עולה עליה\" .נסעתימיד לקונסטנצה בלי לומר שלום ובלי להיפרד מבני משפחתי ,שמא יתפסו גם הפעם את מקומי ואחזור כלעומת שבאתי.שתי אוניות\" ,מריצה\" ו\" ַק ְזּ ֶבק\" ,חיכו לנו בנמל ,ודגל הצלב האדום מתנוסס עלתורניהן .הפעם הייתה ההתרגשות מהולה בחשש שמא לא נצליח לעלות על האונייה.האונייה קזבק נועדה לשאת כ־ 300נוסעים בלבד ,ואילו על הרציף התגודדו מאותרבות של יהודים .ואכן ,אשר יגורתי בא לי .לאחר שהועלו כ־ 500איש לסיפון ,עצרושלטונות הנמל את העלייה אליה באומרם כי הספינה אינה יכולה לשאת עוד בני אדם.נציגי הסוכנות היהודית ונציגי תנועות הנוער נפנפו ברשימותיהם ,אך גם תלונות,צעקות ,קללות ודחיפות לא הועילו .רק השלכת מטען מהאונייה והתערבות של גורמיםבהסתדרות הציונית הביאו לביטול הגזרה והמשכנו לעלות לסיפון. הצלחתי לעלות על הקזבק ונשמתי לרווחה.אונייה זו ,שקלטה לתוכה 735מעפילים ,עלתה ממון רב .היא הייתה ספינת מטעןטורקית להובלת מלח שהוסבה לספינת נוסעים :הותקנו בה דרגשי שינה ונתווסף להסיפון ששימש למטען האישי .יצאנו לדרך ב־ 6ביולי 1944ופ ֵנינו לטורקיה .בשנת 1943קיבלה ממשלת בריטניה החלטה סודית ,לאפשר לכל יהודי אשר יגיע לטורקיה ,להמשיךארצה .הדבר התגלה לאנשי מוסד עלייה ב' (זרוע חשאית של \"ההגנה\" שארגנה את העלייה הבלתי לגלית) ,והם עשו כל מאמץ לארגן אוניות ולהביאן ארצה דרך טורקיה.יציאתנו מרומניה התאפשרה בחלון הזדמנויות צר ,מאחר שבחודש מאי ,1944במסגרתגילוי עצמאות לאומית רומנית ולקראת סוף המלחמה ,אישרה הממשלה בבוקרשטלסוכנות היהודית להקים בשטחה משרד הגירה .אנטונסקו בכבודו ובעצמו אישר את הקמת המשרד ב־ 9ביוני ,שלוש ספינות הורשו להפליג מרומניה תחת דגל זר.הנוסעים על האונייה התרכזו חבורות־חבורות ,לא היה מנהיג אחד שיאחד את כולנו.בין העולים היו :עשרים וחמישה חברי תנועת \"גורדוניה\" ,עשרות חברי תנועות נועראחרות ,פליטים יהודים ממדינות אירופה ו־ 220ילדים יתומים מזי רעב שניצלו ממחנותטרנסניסטריה .הילדים לבשו בגדים קרועים ובלויים ,ואת האוכל שהוגש להם באונייהמשפחת מויסה 96
אכלו אחוזי בולמוס ואחר כך הקיאו. צחנה עמדה באוויר ולא הקלה את שהותנו באונייה .כאשר חצינו את הים השחור, התעכבה האונייה ליד נמל בורגס שבבולגריה .בין המעפילים נפוצו שמועות שהעיכוב נגרם עקב צוללת גרמנית המתקרבת לספינה ,וכי רב החובל מבוהל ויש צורך לשחדו להמשיך .נוסעים אחרים טענו שגרמנים השתלטו על צוות הספינה והורו על השטתה לנמל .כך או כך ,ב־ 8ביולי 1944הגענו אל מול חופי איסטנבול .חלפו עוד יומיים עד שקיבלנו אישור לעגון בנמל ועד שיכולנו לרדת מהסיפון לקרקע יציבה .מכאן המשכנו בדרך היבשה. מאיסטנבול שלחתי להוריי גלויה ,אינני יודע אם הגיעה ליעדה .האנגלים הקצו 1,500סרטיפיקטים בחודש ,ואנו נמנינו עם קומץ בני המזל .אנשי הסוכנות היהודית באיסטנבול דאגו שנקבל את אישורי העלייה לארץ והעלו אותנו על רכבת משא .הנסיעה ארכה שבוע שלם בתנאים לא נוחים ,בקרונות גדולים שנועדו לבהמות ,ולפעמים שרר חום כבד באזורי ההרים ,אך היינו צעירים והיינו בדרכנו לארץ הקודש .הדבר היחידי שטרד את מנוחתנו היו החיילים הסנגלים כהי העור .בכל קרון עמד חייל מזרה אימה וחמוש ברובה .לא דיברנו את שפתם ולא הבנו שמשימתם היא לשמור על ביטחוננו. עברנו דרך אנטוליה ,המשכנו לחאלב שבסוריה ונסענו דרומה ומערבה לבירות .בכל תחנת עצירה קיבלנו משליחי הסוכנות היהודית פיתות ,פחיות זיתים ,גבינות ומים כמובן ,ולא ירדנו בשום מקום .קיבלנו כל כך הרבה אוכל ,יותר מכפי צרכינו ,עד שאת חלקו השלכנו לידיהם המושטות של הכפריים שעמדו ליד פסי הרכבת .גם סיגריות הירידה מהרכבת למחנה המעפילים בעתלית .לע\"מ ,צילם :זולטן קלוגר14.7.1944 .מנדי 97
מחנה המעפילים בעתלית .לע\"מ ,צילם :זולטן קלוגר ביום הגעתי לשם14.7.1944 , קיבלנו ,ואותן חילקנו לילדים היתומים שהיו עמנו.בשעותינו האחרונות ברכבת ,היא עברה דרך מנהרה עד ראש הנקרה – חיל ההנדסהשל דרום אפריקה חפר אותה בזמן מלחמת העולם השנייה .אחר כך חצינו את הגשרשמעל נחל כזיב – הגשר שהפלמ\"ח עתיד לפוצץ כעבור שנתיים ,ב־ ,1946בלילה שנודע כ\"ליל הגשרים\".שמש אדומה נטתה לשקוע ולהיבלע במי הים התיכון ,השעה הייתה שבע בערב ביוםשישי 14ביולי ,1944כשעצרנו לחצי שעה בחיפה .מקבלי פנינו ויהודים עוברי אורח פרצובשירת \"התקווה\" מעוררת .מאוחר יותר באותו ערב ירדנו מקרונות הרכבת בתחנתעתלית ,שם הצטופפו עשרות אנשים ליד המסילה והמתינו בדריכות לקרוביהם שהגיעוארצה .חיכו עמם גם נציגי המוסדות :ההסתדרות ,הסוכנות היהודית ,לשכת העלייה והתאחדות עולי רומניה.מחנה המעבר לעולים בעתלית כונה \"קרנטינה\" (אזור בידוד) ,כי היה מוקף מכל עבריובקונצרטינות .הוכנסנו לצריף הדיזנפקציה הגדול ,למקלחות ולחיטוי בדי־די־טי .גםבגדינו הועברו להרתחה ולחיטוי ,ומקצתם חזרו מכווצים וקטנים ממידתנו .הצטלמנולצורך הכנת תעודות ,וכמה ימים לאחר מכן קיבלנו מידי הבריטים תעודות תושב עם תמונותינו ,היה זה מעמד חשוב ומרגש מאוד בעבורנו.השתכנו בצריפים הגדולים .ליד כל מיטה עמדה ארונית אישית; אכלנו גבינות ומרחנומרגרינה על לחם טרי; היינו שבעים ,שמחים ולא היו לנו תלונות לאיש .בשמונת הלילותהראשונים שלנו בארץ היו שחרטו את שמותיהם על קירות העץ בצריפים ועל קורות העץבחוץ ,לזיכרון ,למען אלה שיבואו אחרינו ויתהו מי היה כאן לפניהם .מקצת העוליםציינו את תנועת הנוער שלהם או את מועד הגעתם ארצה .כרבים מחבריי ,אף אני חרטתי את שמי על קורת עץ מרובעת.משפחת מויסה 98
צריף דזינפקציה .צולם ב־2013 חריטות על קורות העץ צריף החיטוי .צולם ב־2013 עולים בלתי לגליים מוכנסים אל צריף החיטוי (פיקיוויקי)מנדי 99
מהכנרת לאיטליהב־ 23ביולי השתחררתי ממחנה עתלית ונשלחתי על ידי פעילי \"גורדוניה\" לקיבוץמסדה שבצפון בקעת הירדן ,דרומית לכנרת .שבע שנים קודם לכן הקימו חברי גרעין\"גורדוניה\" מרומניה את הקיבוץ במסגרת התיישבות \"חומה ומגדל\" .זו הייתה עתהבציר ,ונשלחנו לעבוד בכרם הענבים של הקיבוץ ,על גדות הירמוך .בהפסקת הצהרייםאכלנו בצל הגפן וראינו את הרכבת חולפת במרחק קצר מאתנו ,בדרכה מלבנון למצרים.הרכבת הזכירה לי את המרחק הרב שביני לבין משפחתי .חשתי בדידות בקיבוץ ,לאמצאתי דמות שתדריך אותי ותסייע לי בהסתגלות לחיים החדשים בישראל .הניתוקמהוריי ומאחיי הכאיב לי .את חבריי מבוקרשט ,שאליהם התקרבתי מאוד בשנתייםשבהן עבדנו במחנה ,לא פגשתי שוב לעולם ,ואינני יודע מה עלה בגורלם .שאבתי עידוד מבואו הצפוי של חברי הטוב ביותר ,שעמד לעלות ארצה באותם ימים.ב־ 3באוגוסט 1944יצאו מנמל קונסטנצה שלוש אוניות לאיסטנבול ,על סיפון אחתמהן ,ה\"מפקורה\" ,עמד חברי הטוב אדלר .לצערי הרב הוא לא זכה להניח רגליו עלאדמת ישראל .האונייה הופצצה בדרכה וטבעה ,ועד היום אין איש יודע בוודאות אםהגרמנים הם האחראים להטבעתה או שמא פגעה בה צוללת רוסית שטעתה בזיהוי.יותר משלוש מאות נוסעים היו על סיפונה ,רק חמישה ניצלו .לאחר מות חברי הטוב,לו חיכיתי בכיליון עיניים ,הרגשתי בודד עוד יותר .בלילות טמנתי ראשי בכר ובכיתי.החיים בקיבוץ לא היו לרוחי .אף שיוצאי רומניה ייסדו את הקיבוץ ,הם דיברו עברית, לא הבנתי אותם ולא תקשרתי ִאתם.בבוקרשט ,בין מיליון וחצי בני אדם – הרגשתי בבית .בקיבוץ ,בחברת מאה איש,הרגשתי סגור ואפילו כלוא .במהלך חודשיים לא קלים במסדה פגשתי ָּגפיר ממשטרתהיישובים .שוחחנו בשפתנו ושיתפתי אותו במצוקתי\" .אתה לא צריך לדעת שפה כדילהתגייס לצבא הבריטי \",הוא אמר .הרהרתי בפתרון שהציע הגפיר והחלטתי לאמץאת המלצתו ,לעזוב את הקיבוץ ולצאת לעולם הגדול .אחד מחבריי ואני תכננו להתגייסלבריגדה היהודית ,חטיבה בצבא הבריטי שכל חייליה ומפקדיה היו יהודים תושבי הארץ.ב־ 28בספטמבר 1944הכריז וינסטון צ'רצ'יל בפרלמנט הבריטי על הקמת הבריגדה:\"...נראה לי כדבר נכון באמת ,שיחידה מיוחדת של אותו עם שסבל עינויים שאין לתארםמידי הנאצים ,תהיה מיוצגת כחטיבה נפרדת\" .המוסדות הלאומיים תלו שתי תקוותגדולות בבריגדה :הם האמינו שבכוחה להציל את שארית הפליטה מאירופה ושבזכותהיזכה הצבא העברי שבדרך לחיילים מאומנים .דגל מגן דוד על רקע צהוב היה לסמל היחידה ,ושמה בתג נכתב בעברית – חי\"ל (חטיבה יהודית לוחמת).נציגי הסוכנות בחיפה שמחו לקבל את פני המתנדבים ,הם נתנו לנו אישור לינה ללילהאחד בחדרים לעולים ברחוב סטאנטון ,כמה שילינג לארוחה ולכרטיס נסיעה באוטובוסלסרפנד ,הלוא הוא המחנה הגדול של הצבא הבריטי (לימים מחנה צריפין) .בגלל סעיףראייה שהתגלה אצל חברי בבדיקות הרפואיות ,הוא לא התקבל לבריגדה ונשארתי שובלבד .בהפסקות בין האימונים היו הטירונים קונים לעצמם עוגיות ומיני חטיפים בנאפ\"י( – )NAFIהשק\"ם הבריטי ,אבל לי לא היה גרוש .לא הרהבתי עוז לבקש ממישהו זר \"הלווה לי ואחזיר לך מהמשכורת הראשונה שאקבל\".משפחת מויסה 100
Search
Read the Text Version
- 1
- 2
- 3
- 4
- 5
- 6
- 7
- 8
- 9
- 10
- 11
- 12
- 13
- 14
- 15
- 16
- 17
- 18
- 19
- 20
- 21
- 22
- 23
- 24
- 25
- 26
- 27
- 28
- 29
- 30
- 31
- 32
- 33
- 34
- 35
- 36
- 37
- 38
- 39
- 40
- 41
- 42
- 43
- 44
- 45
- 46
- 47
- 48
- 49
- 50
- 51
- 52
- 53
- 54
- 55
- 56
- 57
- 58
- 59
- 60
- 61
- 62
- 63
- 64
- 65
- 66
- 67
- 68
- 69
- 70
- 71
- 72
- 73
- 74
- 75
- 76
- 77
- 78
- 79
- 80
- 81
- 82
- 83
- 84
- 85
- 86
- 87
- 88
- 89
- 90
- 91
- 92
- 93
- 94
- 95
- 96
- 97
- 98
- 99
- 100
- 101
- 102
- 103
- 104
- 105
- 106
- 107
- 108
- 109
- 110
- 111
- 112
- 113
- 114
- 115
- 116
- 117
- 118
- 119
- 120
- 121
- 122
- 123
- 124
- 125
- 126
- 127
- 128
- 129
- 130
- 131
- 132
- 133
- 134
- 135
- 136
- 137
- 138
- 139
- 140
- 141
- 142
- 143
- 144
- 145
- 146
- 147
- 148
- 149
- 150
- 151
- 152
- 153
- 154
- 155
- 156
- 157
- 158
- 159
- 160
- 161
- 162
- 163
- 164
- 165
- 166
- 167
- 168
- 169
- 170
- 171
- 172
- 173
- 174
- 175
- 176
- 177
- 178
- 179
- 180
- 181
- 182
- 183
- 184
- 185
- 186
- 187
- 188
- 189
- 190
- 191
- 192
- 193
- 194
- 195
- 196
- 197
- 198
- 199
- 200
- 201
- 202
- 203
- 204
- 205
- 206
- 207
- 208
- 209
- 210
- 211
- 212
- 213
- 214
- 215
- 216
- 217
- 218
- 219
- 220
- 221
- 222
- 223
- 224
- 225
- 226
- 227
- 228
- 229
- 230
- 231
- 232
- 233
- 234
- 235
- 236
- 237
- 238
- 239
- 240
- 241
- 242
- 243
- 244
- 245
- 246
- 247
- 248
- 249
- 250
- 251
- 252
- 253
- 254
- 255
- 256
- 257
- 258
- 259
- 260
- 261
- 262
- 263
- 264
- 265
- 266
- 267
- 268
- 269
- 270
- 271
- 272
- 273
- 274
- 275
- 276
- 277
- 278
- 279
- 280
- 281
- 282
- 283
- 284
- 285
- 286
- 287
- 288
- 289
- 290
- 291
- 292
- 293
- 294
- 295
- 296
- 297
- 298
- 299
- 300
- 301
- 302
- 303
- 304
- 305
- 306
- 307
- 308
- 309
- 310
- 311
- 312
- 313
- 314
- 315
- 316
- 317
- 318
- 319
- 320
- 321
- 322
- 323
- 324
- 325
- 326
- 327
- 328
- 329
- 330
- 331
- 332
- 333
- 334
- 335
- 336
- 337
- 338
- 339
- 340
- 341
- 342
- 343
- 344
- 345
- 346
- 347
- 348
- 349
- 350
- 351
- 352
- 353
- 354
- 355
- 356
- 357
- 358
- 359
- 360