moise family book 30_7

‫שלמה (סולומון) סטרולוביץ'‬ ‫פרידה ואברהם ביום כלולותיהם‪1936 .‬‬‫ברטה סטרולוביץ'‪ 1916 .‬בקירוב‬ ‫אברהם היה יתום מהוריו שמואל־שלמה (סולומון) וברטה סטרולוביץ'‪ ,‬אשר מתו‬ ‫באפריל ‪ 1917‬בזה אחר זה‪ ,‬בהפרש של שלושה שבועות‪ .‬השניים נפלו חלל למגפת הטיפוס‬ ‫הקטלנית שהתפשטה ברוסיה ובאירופה וקטלה מיליוני בני אדם עקב תנאי המלחמה‬ ‫והרעב‪ .‬זוג ההורים היו אז בשנות הארבעים לחייהם והותירו אחריהם שישה יתומים‪:‬‬ ‫אוסקר‪ ,‬ראובן (רובין)‪ ,‬ויקי‪ ,‬אליזבט והתאומים בני החמש אברהם ו ֶרּבקה‪.‬‬ ‫אוסקר‪ ,‬הבכור‪ ,‬היגר לארצות הברית בשנות העשרים לחייו בעקבות דודו ובמטרה‬ ‫להתבסס שם ולהביא אחריו את אחיו‪ .‬ב־‪ 1917‬הצטרפה ארצות הברית – מולדתו החדשה‬ ‫– למלחמת העולם הראשונה‪ ,‬ויצאה ממנה כשידה על העליונה‪ .‬לאחר המלחמה נהנתה‬ ‫אמריקה מבכורה בשּוקי העולם כתוצאה מהיחלשותן של מתחרותיה האירופאיות‪.‬‬ ‫התעשייה האמריקנית שגשגה‪ ,‬נוספו מקומות עבודה רבים‪ ,‬הייצור גבר וגם הרווחים‬‫ברטה סטרולוביץ'‪ 1916 .‬בקירוברומניה ‪51‬‬ ‫שלמה סטרולוביץ'‬

‫ורמת החיים‪ .‬אוסקר הספיק להביא אליו את שתי אחיותיו‪ ,‬ויקי ואליזבט‪ ,‬בעודו‬‫מצפה מרובין לשמש אפוטרופוס אחראי לשני האחים הצעירים במשפחה שנשארו ִאתו‬ ‫בבוקרשט‪.‬‬‫רובין היה מבוגר מהתאומים בשש־עשרה שנה‪ .‬בשנים שהם גדלו והתחנכו בבית‬‫יתומים יהודי‪ ,‬הוא הקים משפחה‪ .‬הקהילה היהודית אמנם הציעה לילדים משפחה‬‫אומנת‪ ,‬שיבלו בחיקה בשבתות ובחגים‪ ,‬אבל אברהם העדיף לבלות את מרבית זמנו‬‫הפנוי בבית היתומים‪ .‬ילדותו הקשה חישלה את אופיו והוא היה לנער חזק בנפשו היודע‬ ‫להסתדר בכל מצב‪.‬‬ ‫אוסקר סטרולוביץ' (שני משמאל) ומשפחתו‬‫בגיל שתים־עשרה יצאו התאומים מבית היתומים ועמדו ברשות עצמם‪ .‬רובין דאג להם‬‫למקומות עבודה‪ :‬את אברהם שלח לעבוד כדפס מתלמד בבית דפוס‪ ,‬תמורת מזון ולינה‪,‬‬‫כמקובל; ואת רבקה הוא העסיק בביתו‪ ,‬כמטפלת לששת ילדיו‪ .‬אתגרי חייו עיצבו את‬‫רובין והפכוהו לטיפוס מחוספס ואינדיבידואליסט‪ .‬רבקה הייתה עדה למריבות אחיה‬‫ואשתו עד שלא יכלה לשאת עוד את החיים במחיצתם ועברה להתלמד אצל תופרת‪ .‬היא‬‫עבדה ולנה במתפרה‪ ,‬למדה את המקצוע וגיבשה לעצמה אישיות מיוחדת ודומיננטית‪ .‬גם‬‫היא לימדה את עצמה לשרוד‪ ,‬להתמודד ולהתגבר על המשוכות שהחיים הציבו בפניה‪.‬‬‫הטרגדיה שפקדה אותם בגיל כה צעיר אילצה את אברהם ורבקה לחיות במשך שנים‬‫בבתים זרים וללמוד את אמנותם מפי חונכים‪ ,‬בתנאי חיים משפילים‪ ,‬בלי משכורת וללא‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪52‬‬

‫תמיכה נפשית מאיש‪ .‬נתיב חייהם חייב אותם לגדל שריון עבה‪ ,‬ולסמוך רק על עצמם ועל‬ ‫תוצרי עבודתם המאומצת‪.‬‬ ‫כשהכירה רבקה את אלכסנדרו מויסה‪ ,‬הוא היה בעל מקצוע מדופלם‪ .‬החיבור ביניהם‬ ‫סיפק לה בית ושקט נפשי‪ ,‬ואילו הוא זכה בעוגן ומפלט מהלחצים המשפחתיים שבהם‬ ‫היה נתון‪ .‬רבקה‪ ,‬הצעירה מבעלה בעשר שנים‪ ,‬הביאה לנישואיה את חכמת החיים שלה‪.‬‬ ‫הצעתה לעזוב את ביתם ברחוב דריסטור ותמיכתה בהחלטתו לפרק את השותפות עם‬ ‫פויו אחיו‪ ,‬הוכיחו עצמן כנכונות‪ .‬סבך היחסים בין האחים‪ ,‬על רקע מקצועי ואישי‪ ,‬גרם‬ ‫למתחים ולניכור‪ ,‬ודווקא הריחוק הגיאוגרפי תרם לשיפור האווירה במשפחה‪.‬‬ ‫בגיל שמונה־עשרה גויס אברהם סטרולוביץ' לצבא הרומני‪ ,‬שירות שממנו השתחרר‬ ‫כחייל מצטיין ומצויד בהמלצה לגייסו למשמר המלך‪ .‬המלוכה ברומניה שהתקיימה‬ ‫מאמצע המאה ה־‪ 19‬נשמה אז את נשימותיה האחרונות‪ .‬בשנת ‪ 1947‬יסתיימו להן מאה‬ ‫שנות מלוכה ורומניה תוכרז כרפובליקה קומוניסטית‪ .‬אברהם עמד בכל תנאי הקבלה‬ ‫למשמר המלכותי‪ ,‬לרבות מדד הגובה – מטר ושמונים לפחות‪ .‬עד שנישא לפרידה הוא‬ ‫שירת בחיל המשמר של המלך‪ ,‬השתתף במצעדים והכיר את כל כללי הטקס בדומה‬ ‫לכללי הממלכות האירופאיות האחרות‪.‬‬ ‫לאחר חתונתם חזר אברהם לספרים והחל לעבוד בכריכייה‪ .‬פרידה המשיכה לתפור‬ ‫וחזרה לרחוב דריסטור ‪ 36‬שברובע דודשט היהודי כאישה נשואה‪ .‬אברהם והיא התמקמו‬ ‫באחת הדירות בחלקת הדודים רבקה ואלכסנדרו מויסה – אחותו וגיסו של חתנה‪ .‬בשנת‬ ‫‪ 1940‬עזבו רבקה ואלכסנדרו את ביתם‪ ,‬עברו לרחוב קרלראחובי‪ ,‬ופרידה ואברהם‬ ‫סטרולוביץ' קיבלו את ביתם המרווח‪ .‬בחלקה נותרו דירתם ודירות ריקות אחרות –‬ ‫פורים‪ .‬מימין‪ :‬חבר‪ ,‬רבקה‪ ,‬חבר‪ ,‬חברה‪ ,‬לזר ופרידה‬‫רומניה ‪53‬‬

‫שאליהן עברו בחלוף השנים לזר וג'ינה אשתו‪ ,‬משפחתה של רטה וגם בת דודתם יטי‪,‬‬‫ִבּתה של סופי‪ .‬מי מבני המשפחה שנזקק לקורת גג התקבל בברכה‪ ,‬ודוד אלכסנדרו טוב‬ ‫הלב לא גבה שכר דירה מאחייניו‪.‬‬‫רגליה של פרידה הפליאו לתמרן את גלגלי מכונת התפירה שעמדה בבית ִאמה‪,‬‬‫ותחת ידיה המיומנות הפכו פיסות הבד היפות‪ ,‬שקיבלה בחנותו של דוד אידי‪ ,‬לעניבות‬‫אלגנטיות‪ .‬דודתה אדלה‪ ,‬אשת דוד אידי‪ ,‬מכרה את העניבות בחנותם‪ .‬המשפחה תמכה‬‫בצעיריה ופרשה חסותה עליהם בכל מובן ותחום‪ .‬כאשר ההיריון הראשון של פרידה‬‫הסתיים בהפלה טבעית ובאכזבה‪ ,‬הקיפו אותה נשות המשפחה בחום וחיזקוה‪ .‬בשבת‬‫האזינו תרצ\"ט‪ ,‬בסופו של היריון שני‪ ,‬נולד בן יפה ובריא‪ ,‬נכד בכור לסולומון ולסאלי‪.‬‬‫פסקו נולד יומיים לפני חג סוכות‪ ,‬ב־‪ 8‬באוקטובר ‪ 1938‬ובהושענא רבה נערך טקס ברית‬‫המילה‪ .‬שמו ניתן לו על שם אביה של אדלה‪ ,‬אשת דוד אידי‪ ,‬במחווה לדודים המעתירים‪,‬‬ ‫חשוכי הילדים‪ .‬וכינוי החיבה שלו‪ ,‬עד היום‪ ,‬הוא ּ ַפסקּו‪.‬‬‫פרידה ודוד אלכסנדרו‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪54‬‬

‫מפעם לפעם הגיעו פרידה‪ ,‬אברהם ופסקו הפעוט בחשמלית‪ ,‬לבקר במנדרבלה‪ ,‬בבית‬‫הכפרי של סבא סולומון וסבתא סאלי‪ .‬כולם שמחו מאוד וקיבלו את פניהם בנשיקות‪,‬‬‫הדודים הניפו את פסקו באוויר וסבא סולומון ליטף את ראשו בחיבה‪ .‬בארוחה‬‫המשפחתית והצוהלת פינקה אותו סבתא סאלי יותר מכולם ושמרה לו את הכבד‪ ,‬אשר‬‫מבין האיברים הפנימיים של העוף היה ידוע כחלק הבריא והמחזק ביותר‪ .‬עתה היה מי‬‫שהקדים את ילדיה ּ ַבתור – הנכד הבכור‪ .‬רטה בת השש־עשרה‪ ,‬שנהנתה לשחק עם התינוק‬‫ולטפל בו‪ ,‬טיילה אתו בחצר הגדולה והשכיבה את פסקו על אחד משולחנות הביליארד‬‫הירוקים בבית הקפה‪ .‬חיתול הבד שעטף את גופו לא אטם לחלוטין את נוזלי הגוף‪ ,‬ופעם‬‫אחת התפשט לפתע על בד החיפוי של השולחן כתם כהה‪ .‬התקרית המצערת עוררה את‬‫זעמו של סולומון‪\" .‬מה יכולתי לעשות‪ ,‬אבא‪ \",‬הצטדקה רטה וחיבקה בזרועותיה את בן‬‫אחותה האהוב‪\" ,‬נראה שהירוק מעורר חשק לפיפי\"‪ .‬אחיה פרצו בצחוק גדול‪ ,‬ואפילו‬ ‫אביה הבליע חיוך קטן מתחת לשפמו‪.‬‬ ‫פרידה‬ ‫אידי ואדלה‬ ‫אידי ואדלה‬‫רומניה ‪55‬‬

‫פסקו בן שנה‪1939 ,‬‬‫פרידה‪ ,‬אברהם ופסקו סטרולוביץ'‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪56‬‬

‫רוח כפור‬‫בשלהי חורף ‪ ,1937‬בטרם סיים את השנה החמישית ללימודיו‪ ,‬עזב מנדי את בית הספר‬‫ובגיל שתים־עשרה וחצי יצא לעבוד‪ .‬ההכשרה לחיי העבודה‪ ,‬שלב טבעי במסלול הילדות‪,‬‬‫קיצרה משמעותית תקופת חיים זו‪ ,‬ואיש לא השגיח במצוקתם של ילדים שנשלחו‬‫לעבודה מוקדם מדי‪ .‬מנדי אהב במיוחד את שיעורי הקליגרפיה בבית הספר‪ ,‬אבל זה לא‬‫מה שקבע במה יעסוק‪ .‬דוד ינקו חנך אותו בצעדיו הראשונים במקצוע הנפחות‪ .‬כנהוג‪,‬‬‫בשלב ראשון עבד הנער כשוליה במשך ארבע שנים‪ ,‬מתלמד חסר זכויות‪ .‬אחריהן נדרש‬‫הטירון לעבור מבחן מעשי מטעם משרד העבודה הממשלתי‪ :‬הוא נשלח לבית מלאכה‬‫ושם נבחנה יכולתו לבצע דבר מה על פי תכנית‪ .‬אם הצליח – הפך ל\"פועל מורשה\"‬‫במקצועו וזכה בתעודה המעידה על כך‪ .‬מנדי סבר שיש היגיון רב בתהליך‪ ,‬שמאפשר‬‫לאדם לפתוח נגרייה או נפחייה רק לאחר שעבד ארבע שנים כשוליה‪ ,‬עוד כמה שנים‬‫כמתלמד‪ ,‬ואז כמנהל עבודה במשך עשר שנים‪ .‬מסלול מקצועי זה יקנה לו די ניסיון‬‫ויכולת לשאת באחריות שבניהול בית מלאכה משלו בבוא היום‪ ,‬שם יכשיר מתלמדים‬ ‫צעירים‪.‬‬‫דוד ינקו היה אמן‪ ,‬נפח מומחה ואיש טכני מצוין‪ .‬הוא קיבל הזמנות להתקנת שלטי‬‫כניסה ממתכת בבתי העסק הגדולים ביותר בבוקרשט‪ .‬החל בשנות העשרים של המאה‬‫ה־‪ 20‬שילבו בפיתוחי המתכת נורות ניאון בצבעי אדום או ירוק‪ ,‬וינקו התקין את שלטי‬ ‫מנדי וחברים ברחובות בוקרשט‬‫רומניה ‪57‬‬

‫מנדי בבוקרשט‪1940 .‬‬‫הניאון הראשונים בבוקרשט‪ .‬כל עוד התלמד מנדי‪ ,‬הוא לא קיבל משכורת על עבודתו‪.‬‬‫השוליות קיבלו בגדי עבודה‪ ,‬אוכל‪ ,‬מקום ללון בו ו‪ ...‬מכות‪ .‬על מנדי פסח הדוד‪ ,‬אבל‬‫מתלמדים רומנים שפעלו שלא כשורה – חטפו גם חטפו‪ .‬מקובל היה אז להעניש ילדים‬ ‫ונערים בענישה גופנית – בבית‪ ,‬בבתי הספר‪ ,‬בסדנאות העבודה ובבתי המלאכה‪.‬‬‫בערב‪ ,‬בתום יום העבודה‪ ,‬אספו המתלמדים את הכלים ואת שאריות החומרים ושבבי‬‫המתכת שנותרו על רצפת בית המלאכה‪ ,‬ניקו אותה ופרשו שמיכות‪ .‬הם ישנו בבית‬‫המלאכה‪ .‬שם למדו‪ ,‬שם עבדו ושם גרו‪ .‬הצעירים הנוצרים שעבדו לצדו של מנדי נולדו‬‫בכפרים נידחים‪ .‬בבואם אל העיר מצאו להם הוריהם בית מלאכה להתלמדות והתנתקו‬‫מהם‪ ,‬מרוצים מאוד שהבן רוכש מקצוע ופורש כנפיים‪ .‬רק לעתים נדירות ביקרו‬‫הצעירים בביתם‪ .‬מעמדו האחר של מנדי ִאפשר לו לחזור מדי סוף שבוע הביתה‪ ,‬להורים‬‫שגרו בקצה העיר‪ ,‬במנדרבלה‪ .‬הידע שצבר בשלוש השנים שבהן עבד בבתי המלאכה של‬‫דוד ינקו ושל דוד אלכסנדרו – אצלו למד להכין תנורים לחימום – שימש אותו היטב‬ ‫אחר כך‪ ,‬כשעבד בשכר אצל בעלי מקצוע אחרים‪.‬‬‫בחורף ‪ ,1939‬צנחו הטמפרטורות עמוק מתחת לאפס והעבודה בבית המלאכה שבתה‬‫לכמה ימים‪ .‬בשעת צהריים אפורה וקרה במיוחד‪ ,‬יצא מנדי להביא ל ִאמו מים‪ ,‬וגילה‬‫שאחיו אלי בן התשע מצונף בפינת החצר הגדולה והמושלגת במקום שישב על ספסלי בית‬‫הספר‪ .‬מנדי קרא לו פנימה והזעיק את אחיותיו לעזרה‪ .‬הם ידעו כמה אלי שונא את בית‬‫הספר‪ ,‬לכן חששו שמא לא הלך לשם כלל‪\" .‬אולי הוא ישב בחוץ שעות‪ ,‬לכן קפא כולו‪\",‬‬‫שיערו בשעה שהובילוהו אל הבית‪ ,‬גופו נוקשה וקר מאוד והוא בקושי מסוגל לעמוד‬‫וללכת‪ .‬בשל אופיו העצמאי או המרדני‪ ,‬אלי מעולם לא הסכים לקבל פקודות מהמורים‬‫ומהמנהל ולציית להן בעיוורון‪ ,‬ואף היה מוכן לשלם על כך מחיר כבד‪ .‬שפתותיו הכחילו‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪58‬‬

‫ואצבעותיו קפאו בשלג‪ .‬אמם נחפזה לעטוף את כתפי הילד בשמיכת צמר‪ .‬מנדי מילא‬ ‫גיגית פח במים קרים כמצוות אמו‪ ,‬שהורתה לאלי לטבול את ידיו במים‪ .‬פרידה הכניסה‬ ‫את הגיגית לגיגית נוספת‪ ,‬גדולה יותר‪ ,‬ובה המסה חתיכות קרח במים‪ ,‬כדי לשמור על‬ ‫טמפרטורה נמוכה של המים שבהם יופשרו האצבעות ל ִאטן‪.‬‬ ‫שעה ארוכה עברה עד שהחל הילד להפשיר והצליח להפיק קול ולהסביר איך חש ברע‬ ‫ואיך גובה השלג האט מאוד את הליכתו‪.‬‬ ‫בערב חזר לזר מהמספרה‪ ,‬התוודע למקרה‪ ,‬ויצא לבית המרקחת לקנות משחה‬ ‫מיוחדת שרקחו לו במקום נגד כוויות קור‪ .‬הוא מיהר הביתה ומרח אותה על אצבעותיו‬ ‫של אחיו לפי הוראות הרוקח‪ .‬רק בעלי ממון יכלו להרשות לעצמם ביקור אצל רופא‪.‬‬ ‫מרבית החולים והפצועים קל הסתייעו ב\"תרופות סבתא\"‪ ,‬כלומר בפרוצדורות מוכרות‬ ‫באמצעים זמינים וביתיים‪ ,‬ואלה לרוב הצילו את המצב‪ .‬במקרים מורכבים יותר היה‬ ‫הרוקח בבית המרקחת הכתובת הטבעית‪ .‬בינתיים‪ ,‬כתוצאה ממכת הקור‪ ,‬הופיעו על‬ ‫אצבעותיו של אלי שלפוחיות נפוחות בצבע בורדו כהה‪ .‬העיוות שגרם הכפור בעצמות‬ ‫הקטנות של האצבעות‪ ,‬מעולם לא נרפא‪ ,‬עשר אצבעותיו נותרו כפופות מעט ללא יכולת‬ ‫ליישרן – נכות שהשפיעה על חייו‪ ,‬על עיסוקיו ועל פרנסתו‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫ברשות המלך הדיקטטור קרול השני ניצבה רומניה בפני אי יציבות פנימית‪ ,‬בעיות‬ ‫כלכליות וסכסוכי שטחים עם שכנותיה ברית המועצות‪ ,‬בולגריה והונגריה‪ .‬גורמים‬ ‫לאומניים התחזקו‪ ,‬וב־‪ 1937‬החלו רדיפות היהודים‪ .‬מוסדות ממשלתיים ופרטיים‪,‬‬ ‫מפעלים ומשרדים‪ ,‬סירבו להעסיקם‪ .‬כדי לדכא את האופוזיציה‪ ,‬ביטל קרול ב־‪ 1938‬את‬ ‫המפלגות הקיימות והקים ממשלה אנטישמית בגוון פשיסטי‪ .‬ממשלת גוגה־קוזה שללה‬ ‫את אזרחותם של כשליש מיהודי רומניה והחלה במסע של ניצול‪ ,‬אפליה ושוד כלכלי‬ ‫של היהודים כפרטים וכקהילות‪ .‬הסוחרים היהודים הורחקו ממועצת הסוחרים‪ ,‬מרבית‬ ‫האיגודים המקצועיים הוציאו את היהודים משורותיהם ורחובות רבים הפכו מסוכנים‬ ‫ליהודים‪.‬‬ ‫במרס ‪ 1939‬נכנסה רומניה לתקופה החשוכה בהיסטוריה בעקבות שרשרת של‬ ‫אילוצים שנכפו עליה‪ :‬היא נאלצה לחתום על הסכם סחר עם גרמניה‪ ,‬שפלשה אליה‬ ‫והיא שעבדה את כלכלתה לרייך השלישי; ב־‪ 27‬ביוני ‪ 1940‬הסגירה לברית המועצות‬ ‫את בסרביה ובוקובינה הצפונית‪ ,‬בעקבות אולטימטום של הסובייטים; וכעבור חודשיים‬ ‫מסרה להונגריה את טרנסילבניה הצפונית‪ ,‬ולבולגריה את דוברוג'ה הדרומית – במצוות‬ ‫גרמניה‪.‬‬ ‫בזמנים קשים אלה המשיכה המשפחה להתגורר במנדרבלה‪ ,‬אך לא לזמן רב‪ .‬רוחות‬ ‫המלחמה החלו לנשוב בחוצות בוקרשט‪ .‬באחד הערבים ישבה המשפחה ושוחחה על‬ ‫אירועי האקטואליה‪\" .‬שמעתם? אלנה לופסקו‪ ,‬פילגשו של מלך רומניה קרול השני‪ ,‬היא‬ ‫בתם של יהודים מומרים‪ \",‬אמר סנדו‪\" .‬זו הסיבה שאנשי 'משמר הברזל' טוענים שהמלך‬ ‫הוא משרת היהודים‪ \",‬הגיב לזר‪\" .‬אם המלך הוא משרתם של היהודים‪ \",‬נאנחה סאלי‬ ‫אמם‪\" ,‬מדוע איני מרגישה שום הטבה?\" כולם פרצו בצחוק‪ .‬אבל לצחוק היה טעם מר‪,‬‬ ‫פחד התגנב אל הלב פן ימים רעים מאלה נכונו להם‪.‬‬‫רומניה ‪59‬‬

‫המבוגרים בלעו עלבונות ונעו בין הטיפות – בתקווה כי אינן מבשרות על גשם שוטף‪.‬‬‫הנערים נזהרו והסתכנו לסירוגין‪ ,‬והילדים חוו את המצב מתוך מבט על המבוגרים‬‫המשפיעים‪ ,‬הקרובים אליהם‪ .‬את גילויי האנטישמיות שבהם נתקל פסקו הוא לא ידע‬‫לפרש כגזענות‪ ,‬אלא סבר שזו בעיה אישית־פרטנית של בודדים או מצב רוח רע ורגעי‪.‬‬‫בשכנות לביתם התגורר סנדלר נוצרי‪ ,‬שמדי יום ראשון יצא לכנסייה‪ .‬עם תום התפילה‬‫הוא עבר דרך בית המרזח וחזר לביתו בצהריים מבושם עד שתוי‪ ,‬בקבוק צויקה מתרוקן‬‫בידו‪ ,‬ובפיו חרפות וגידופים שהנחית על ראש היהודים עד ליל‪ .‬פסקו הכירו מאז ומעולם‬‫ולא חשש ממנו‪ ,‬הוא ידע שלמחרת‪ ,‬במצבו המפוכח‪ ,‬לא יזכור כלל הסנדלר את המטר‬‫האנטישמי המבאיש שיצא מפיו‪ .‬או לפחות – לא יזכיר זאת ולו במילה‪ִ .‬שכרותו של‬‫הסנדלר‪ ,‬אחת לשבוע‪ ,‬לא הפריעה לפרידה להשאיר אצלו את פסקו כאשר הלכה‬‫למכולת‪ .‬הסנדלר תמיד קיבל את בנה בחיוך ופרע בחיבה את שערותיו‪ ,‬הוא שמר עליו‬ ‫ברצון והילד נהנה להגיש לו מסמרים ולעזור לו בתיקון הנעליים‪.‬‬‫בשל קרבת המשפחה הכפולה‪ ,‬היו היחסים בין אברהם ופרידה ל ֶרּ ֶב ָקה ואלכסנדר‬‫קרובים וחמים‪ .‬לעתים קרובות התארחו פרידה‪ ,‬אברהם ופסקו הקטן בבית אלכסנדר‬‫ורבקה ברחוב קרלראחובי‪\" .‬בוא לראות איך החזרזיר גדל‪ \",‬קראו סנדו ויחיאל לפסקו‬‫בן דודם בוקר אחד‪ .‬בחצר ביתם טיפחו שני כלבים גזעיים‪ ,‬גידלו תרנגולות וחזרזיר‬‫קטן‪ ,‬שאותו האביסו עד שמשקלו הגיע לכמה מאות קילוגרמים‪ .‬אז שחטו אותו‪ .‬פרידה‬‫מעולם לא אכלה טרף‪ ,‬ואפילו הקפידה לצום ביום כיפור‪ .‬אבל אברהם‪ ,‬שגדל בבית‬‫היתומים‪ ,‬לא קיבל על עצמו את מגבלות הדת היהודית ואכל כל מה שהיה טעים לחכו‪,‬‬ ‫כל ימות השנה‪.‬‬‫ביום שבו שחטו את החזיר הזמינה דודה רבקה את אברהם ופסקו לסעודה‪ ,‬והשניים‬‫הצטרפו לדודים ולבני הדודים סנדו ויחיאל‪ .‬האיברים הפנימיים בושלו עוד באותו יום‪,‬‬‫את הבשר ה\"לבן\" אפשר היה לשמר ולאכול במשך זמן רב אחר כך‪ .‬למחרת הסעודה‬ ‫הדשנה הובא חזרזיר קטן חדש לחצר‪ ,‬לקול מצהלות הילדים ומחיאות הכפיים‪.‬‬‫פסקו חזר עם הוריו הביתה‪ .‬שקט השתרר ברחוב דריסטור ‪ ,36‬דייריו עלו על משכבם‬‫בשעה די מוקדמת ורק פה ושם נראו אורות צהובים עגמומיים של פנסי נפט מרצדים‬‫בחלונות‪ .‬לפעמים‪ ,‬בשעות הערב‪ ,‬הם ישבו עם השכנים בחצר המרוצפת‪ ,‬על כיסאות‬‫נוח מעץ‪ .‬המבוגרים דיברו והחליפו סיפורים מצחיקים או עצובים ופסקו שיחק עם‬‫כלבו הקטן‪ ,‬עד שהשמים‪ ,‬שזה עתה האדימו ונצבעו סגול ארגמני‪ ,‬האפילו לפתע על פני‬‫האדמה‪ .‬אנשים סיפקו זה לזה את הבידור בשעות הפנאי‪ ,‬ובאין חשמל שקיעת החמה‬ ‫בישרה את סגירתו של יום‪.‬‬‫אברהם עבד ככורך ספרים בכריכייה‪ .‬לפעמים לקח עמו את פסקו לעבודה‪ .‬הילד עמד‬‫נפעם והביט בערמות הנייר המכונסות לכריכה אחת‪ ,‬מוכנסות בין המלחציים ויוצאות‬‫משם כספר מוגמר‪ .‬כשעלה לכיתה א' צייד אותו אביו במחברות‪ ,‬בספרים ובכל מה שצריך‬‫תלמיד לבית ספר‪ .‬לא רק לבית הספר צייד האב את בנו‪ ,‬אלא גם במיומנויות בסיסיות‬‫לחיים‪ ,‬ונטע בו את אהבת הכדורגל‪ .‬פעם קנה לו אברהם כדורגל ופעם אחרת אופניים‬‫משומשים‪ ,‬פריטים שהיו אז יקרי המציאות כל ילד חפץ בהם בכל לבו‪ .‬השרשרת של‬‫האופניים אמנם נתקעה לעתים‪ ,‬אך אברהם ולזר תיקנו אותה וצבעו את השלדה‪ .‬מדי‬‫פעם היה אביו מלמדו לרכוב על אופניו במגרש בקרבת ביתם‪ ,‬שם גם שיחקו יחד כדורגל‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪60‬‬

‫פסקו בין אימא לאבא במצעד‬ ‫של ‪ 1‬במאי בבוקרשט‪1945 ,‬‬ ‫ברחבה גדולה זו‪ ,‬מול בית הכנסת ומול ארמון המלך‪ ,‬התכנסו היהודים מדי שבת‪ .‬לאחר‬ ‫שהשיג פסקו שליטה באופניו‪ ,‬רכבו ההורים ובנם בשבת עד מנדרבלה‪.‬‬ ‫בשעות אחר הצהריים והערב עבד אברהם בבית הקפה של אחיו‪ ,‬רובין‪ .‬מדי יום ראשון‬ ‫התלווה אליו פסקו וחיכה לו בחוץ‪ .‬בינתיים שיחק בחצר העגלונים‪ .‬בשעת צהריים‬ ‫מאוחרת אחת‪ ,‬כשהחמה צבעה את קו הרקיע באור כתום‪ ,‬עברו לידו ילדים‪ ,‬ירקו עליו‬ ‫וברחו בקולות צחוק‪ .‬פסקו קם‪ ,‬מחה את פניו בשרוולו ורץ פנימה לאביו‪ ,‬לספר לו את‬ ‫שאירע‪.‬‬ ‫\"אז מה?\" אמר אברהם בקשיחות וידיו המשיכו לסדר את בקבוקי המשקה החריף‬ ‫בארגזים‪\" .‬תירק עליהם בחזרה או שתחטיף להם\"‪ .‬אברהם חינך את בנו לגבורה‪ ,‬והוא‬ ‫עצמו תמיד הפגין קור רוח והקרין ביטחון‪ .‬פסקו היה גאה באביו החזק‪ ,‬המשיב מלחמה‬ ‫שערה‪ ,‬שמעולם לא נרתע מנוצרים או מצוענים‪ ,‬שיודע להסתדר בכל מצב‪ .‬אם קרה‬ ‫לו‪ ,‬לפסקו‪ ,‬שהתקוטט עם ילד בשכונה ואביו של יריבו החטיף לו סטירה‪ ,‬עוברי אורח‬ ‫הזהירו את המכה שמא מישהו ירוץ ויקרא לאברהם‪\" .‬ידו כבדה‪ ,‬הישמר לנפשך‪ .‬הוא‬ ‫ישיב לך כפל כפליים‪ ,‬מנה אחת אפיים\"‪.‬‬ ‫הילד חזר למשחק הערמת אבנים קטנות זו על גבי זו לכדי מגדל‪ ,‬וכשהילדים חזרו‬ ‫להטריד אותו כבר אגר בפיו די \"תחמושת\" כדי לירוק־לירות אותה על אויביו‪ .‬בזאת לא‬ ‫הסתיים העניין‪ .‬עתה חטפו הפרחחים את הכובע מעל ראשו וברחו‪ .‬פסקו חזר פנימה‬‫רומניה ‪61‬‬

‫לבית הקפה וכשאביו שמע על ההתפתחות האחרונה‪ ,‬הוא לא ידע מה מכעיס אותו יותר‬‫– בנו המפריע לו בעבודתו או החצופים שמעזים להציק לו‪ .‬רוגז ורוטן יצא החוצה לחצר‬‫העגלונים‪ .‬בינתיים‪ ,‬התגודדה ברחבה הקטנה חבורה של גברים – אחיהם ואבותיהם של‬‫הפרחחים‪ ,‬שעליהם ירק היהודי הקטן‪ ,‬לטענתם‪ .‬הם הצביעו על פסקו ועל אברהם וכהרף‬‫עין התנפלו על האב‪ ,‬אך הוא נאבק בהם וגבר על כולם‪ .‬בערב‪ ,‬בבית‪ ,‬כשפרידה חובשת את‬‫פצעיו‪ ,‬שאל אותו בנו‪\" :‬אבא‪ ,‬אבל למה הלכת אחורה‪ ,‬אתה תמיד אומר לי שצריך ללכת‬ ‫קדימה‪ ,‬לתקוף\"‪\" – .‬כדי שלא ינסו להתקיף אותי מאחור‪ \",‬השיב אברהם מיד‪.‬‬ ‫‪‬‬‫הממשלה ברומניה אחזה במונופול על ממכר סיגריות‪ ,‬מוצרי טבק ואלכוהול‪ ,‬והעבירה‬‫את זכויות ניהול בתי העסק הרווחיים הללו לנכי המלחמה ולאלמנות החללים‪ .‬כאלמנת‬‫מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬קיבלה רחל את הזיכיון על קיוסק בפאתי העיר‪ ,‬במנדרבלה‪.‬‬‫סאלי שמרה על קשר קרוב עם גיסתה רחל‪ ,‬אלמנת אחיה קרול‪ ,‬שעל שמו קראה לבנה‪,‬‬‫ובבוא זמנו לצאת לשוק העבודה כמתלמד – נשלח הילד באופן טבעי לרחל‪ .‬עד גיל שתים־‬‫עשרה הייתה ילדותו של קרול יפה ושמחה‪ .‬בחורף ‪ – 1939‬שנה לאחר שעבר לבית דודתו‬ ‫רחל הרטמן‪ ,‬וסייע לה ולביתה שרינה בעבודתן – התחילו הצרות‪.‬‬‫בשעת לילה מוקדמת עצרה משאית ליד החנות הקטנה‪ ,‬ראשונה בשיירה ארוכה‬‫של עשרות משאיות‪ .‬ירד ממנה גנרל גרמני ונכנס לחנות‪ .‬הגרמנים נחשבו אמנם לבני‬‫ברית של הרומנים‪ ,‬אולם מחזה השיירה העביר בשתי הנשים הצופות בה תחושה של‬‫פלישה אגרסיבית‪ ,‬יותר מאשר ביקור ידידותי‪ .‬עיניו של קרול נפערו בתדהמה‪ ,‬לראשונה‬‫בחייו הצעירים הוא ראה סדר צבאי מהו‪ .‬לפני כן ח ָזה בחיילים של הצבא הרומני‪,‬‬‫שנראו מרושלים מאוד ומגושמים בנעליהם ובציוד המיושן שנשאו על שכמם‪ .‬מראה‬‫החיילים הגרמנים המגוהצים‪ ,‬מבריקי המגף‪ ,‬היה שונה בתכלית‪\" .‬כן‪ ,‬זה הכביש הראשי‬‫לבוקרשט‪ \",‬העז הילד לענות לגנרל ברומנית‪ .‬בת דודו ידעה כמה מילים בגרמנית‪ ,‬שדי‬ ‫היה בהן כדי להסביר לקצין היכן הם נמצאים‪.‬‬‫הגנרל הודה לה בנימוס קר‪ ,‬וקנה ממנה את הסיגריות היקרות ביותר‪ .‬הוא הצית אחת‪,‬‬‫יצא והותיר אחריו שובל של ניחוח מתוק ויוקרתי‪ .‬צי המשאיות האימתני התנהל בארגון‬‫קפדני‪ ,‬וההפסקה נוצלה לבישול ארוחת ערב במטבחים מאובזרים‪ ,‬שהיו קבועים בתוך‬‫כמה מהמשאיות עצמן‪ .‬הקצינים הגרמנים טיפסו אליהן‪ ,‬ישבו בנוחיות‪ ,‬אכלו ושתו‬‫ולאחר מכן עישנו סיגריות משובחות ומקטרות‪ .‬וזו לא הייתה סצנה מסרט‪ ,‬אלא מציאות‬‫עגומה‪ :‬הצבא הגרמני הגיע בהסכמה עם הרומנים‪ ,‬כדי לנהל מכאן את המלחמה נגד‬ ‫הרוסים‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪62‬‬

‫מחייל קרבי לאויב המדינה‬‫ב־‪ 19‬באוגוסט ‪ 1940‬קרא לזר בעיתון על צו לסילוק היהודים מהצבא הרומני‪ .‬הוא עצמו‬‫שירת במדי הצבא הרומני שנתיים תמימות‪ .‬ביחידות אחדות ניצלו החיילים הרומנים את‬‫צו השעה ו\"הגדילו\" לעשות‪ ,‬עד כדי השפלתם‪ ,‬הכאתם ולפעמים הריגתם של החיילים‬‫היהודים‪ .‬האווירה הייתה רווית אנטישמיות‪\" .‬הם לא רוצים אותנו ביניהם‪ \",‬אמר לזר‬ ‫לסנדו אחיו בתחושת עלבון חמצמצה מעורבת באנחת רווחה‪.‬‬‫שש שנים קודם לכן‪ ,‬בשנת ‪ ,1934‬גייסו את לזר בן השמונה־עשרה לצבא הרומני‪.‬‬‫הוא העביר לאחיו שמעיה־סנדו את האחריות על המספרה‪ ,‬והפך לחייל פשוט ביחידת‬‫תותחנים‪ .‬את המספריים והמסרק החליף ברובה אישי‪ ,‬התאמן ולמד את מקצוע‬‫התותחנות‪ .‬בשירותו הצבאי הכיר לזר את איציק \"לונג'נו\" (הארוך) מויסה‪ ,‬שניהם היו‬‫היהודים היחידים ביחידה‪ ,‬ונפשותיהם נקשרו‪ .‬אף ששם המשפחה משותף‪ ,‬לא נמצא‬‫קשר משפחתי‪ .‬ללזר קראו כולם \"מויסה הקטן\" ולאיציק \"מויסה הגדול\"‪ ,‬שכן הראשון‬ ‫נמוך וחברו‪ ,‬שני מטרים גובהו‪.‬‬‫מדי פעם נשלחו החיילים הביתה לחופשה‪ ,‬ובאחת מהן חזר לזר מרוגש‪ ,‬ניצוץ לא מוכר‬‫בעיניו‪ .‬משפחתו לא נזקקה להפעיל עליו לחץ כדי שיספר במה מדובר‪ .‬יחידתו הצבאית‬‫חנתה ליד כפר בקרבת עיר הנופש ֶקמּפּולּונג מולדובנסק במחוז סוצ'אבה שבצפון‬‫רומניה‪ .‬התמזל מזלם של מויסה הגדול ושל מויסה הקטן להכיר שתיים מילידות הכפר‪,‬‬‫בנות יפות למשפחת שטפלר‪ .‬אביהן של שתי האחיות ושל בת ובן נוספים היה וטרן צבא‬‫אוסטרו־הונגריה‪ ,‬ממכובדי הכפר ומיקיריו‪ .‬ג'ינה ולזר התאהבו ממבט ראשון‪ .‬לולא‬ ‫לזר בשירותו הצבאי‪,‬‬ ‫ג'ינה ואחיותיה בכפר הולדתן ליד ֶקמּפּולּונג מולדובנסק‬‫בחיל התותחנים הרומני‪1938 .‬‬‫רומניה ‪63‬‬

‫הצבא‪ ,‬המלחמה ושנים של תלאות וסבל שהפרידו ביניהם – ודאי היו מניחים לאהבה‬ ‫הגדולה לסחוף אותם ולאחד אותם מיד בצל כנפיה‪.‬‬‫לזר חזר בשלום הביתה משירותו הצבאי ושב לנהל את המספרה שלו‪ ,‬סנדו המשיך‬‫לעבוד במספרה לצדו‪ .‬מעל ראשי הלקוחות ובעידודם – הביעו האחים את דעתם על‬‫רדיפת השלטון את הקומוניסטים‪ ,‬ולא שיערו בנפשם שקרוב היום ובו ייפלו הם עצמם‬ ‫קורבן לרדיפות אלה‪.‬‬‫ברומניה שעל סף מלחמה עברו מוסדות המדינה לידי הצבא‪ ,‬כולל מערכת המשפט‪ .‬החל‬‫בספטמבר של אותה שנה ניהל יון אנטונסקו את המדינה בפועל‪ .‬הוא לא דן את היהודים‬‫למוות‪ ,‬ועם זאת גם לא ִאפשר להם מרחב מחיה‪ .‬כרזות ועליהן הוראות השעה הופיעו על‬‫קירות הרחוב מדי יום ביומו‪ ,‬מודעות חדשות עם איסורים שהומטרו על ראשי היהודים‬‫ומיררו את חייהם‪ :‬לא די בכך ששילמו על המצרכים החיוניים פי שלושה מהרומנים‪,‬‬‫לפתע \"אסור ליהודים לערוך קניות בחנויות לפני השעה ‪\" ,\"11‬אסור ליהודים להחזיק‬‫מכשירי רדיו‪ ,‬להחזיק סוס ועגלה\"‪ .‬הורו להם באיזו שעה להישאר בבתים ולא לצאת‪,‬‬‫מתי לכבות אורות‪ ,‬ועוד הגבלות מהגבלות שונות‪ .‬השמועות אמרו שבשלב הבא יפקיעו‬‫את בתי היהודים וילאימו אותם‪\" ,‬תמשיכו לגור פה‪ \",‬יגידו השלטונות‪\" ,‬אבל מעכשיו‬‫זהו רכוש ממשלתי ואתם תשלמו עליו שכר דירה‪ .‬אתם כבר לא בעלי הבתים\"‪ .‬סולומון‬‫החליט להקדים תרופה למכה ולפני שיצא החוק החדש‪ ,‬הזדרז למכור‪ ,‬גם אם במחיר‬‫הפסד‪ ,‬את הבית ואת בית הקפה והביליארד – מקום בילוי פעיל ושוקק חיים במשך‬ ‫כשבע שנים יפות‪.‬‬‫\"דע לך‪ ,‬זה לא בית שאתה קונה פה‪ ,‬זה מכרה זהב‪ \",‬אמר סולומון בכתפיים שמוטות‬‫ומבטו כבוי‪ .‬הקונה הרומני התלהב מהמציאה‪ ,‬שילם במזומן ועוד באותו יום ארזה‬‫המשפחה את מיטלטליה וחזרה למרכז העיר‪ .‬סולומון לא התנחם במיליון ליי שקיבל‬‫תמורת מקור עושרו‪ ,‬סכום מגוחך במונחי כלכלת רומניה בשנות השלושים‪ ,‬ובכה מרה‬‫כל הדרך למרכז העיר‪ .‬ילדיו היו המומים‪ ,‬אביהם מעולם לא הזיל דמעה לפני כן‪ ,‬ועתה‬‫יכלו דמעותיו למלא סיר‪ .‬זמן מה לאחר מכן הוצא צו לסגירת כל בתי הקפה היהודיים‪.‬‬‫ב־‪ 7‬בנובמבר ‪ 1940‬חל בברית המועצות יום השנה למהפכה הקומוניסטית‪ ,‬ובזמן‬‫שבמוסקבה ערכו את המצעד השנתי החגיגי‪ ,‬תרו ברומניה אחר הקומוניסטים כדי‬‫לאסרם‪ .‬בבוקרשט כל יהודי נחשד כקומוניסט‪ ,‬והרומנים פיתחו שיטות מגוונות למעצר‬‫חשודים‪ .‬שוטרים תפסו אנשים בעלי חזות יהודית ברחוב‪ ,‬תחבו פתקים מפלילים‬‫לכיסיהם והאשימו אותם בעוון קומוניזם‪ ,‬מבלי שאלה ידעו מה זה בכלל קומוניזם‪ .‬אם‬‫מצאו קומוניסט אחד – מובן שחשדו מיד גם באחיו‪ ,‬בחבריו ובכל סובביו וביצעו חיפוש‬‫מדוקדק אחרי חומרים קומוניסטים‪ .‬חברתו של סנדו הייתה קומוניסטית ומשנמצא‬‫קשור אליה – לא נחשד במניעים רומנטיים‪ ,‬אלא בהזדהות עם אותה אידיאולוגיה‪ ,‬זאת‬ ‫למרות שלא הזדהה עם הקומוניזם ולא היה פעיל כלל‪.‬‬‫השוטרים הגיעו למספרה במנדרבלה‪ .‬דרך חלון הראווה הבחין סנדו במכונית השחורה‬‫מתקרבת‪ ,‬נחפז לברוח מהדלת האחורית של המספרה ונמלט מהמקום‪ .‬קרול בן‬‫השתים־עשרה נשאר נבוך מאחור וספג מכות מידי השוטרים המאוכזבים והאכזריים‪.‬‬‫בהתנהגותם האלימה ובדרישתם שיסגיר את אחיו השוטרים דמו לצמד פושעים פורעי‬‫חוק‪ .‬לקרול לא היה מושג היכן אחיו והוא אולץ להוביל את השוטרים אל ביתם‪ .‬נעל את‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪64‬‬

‫דלת המספרה‪ ,‬ולאחר מכן גררוהו השוטרים בכוח ובמכות לבית הוריו במרכז בוקרשט‪,‬‬‫כדי לחפש שם את סנדו‪ .‬פרידה ורטה פתחו את הדלת‪ ,‬ולנוכח לובשי המדים בפתח‬‫נזכרה רטה בחוברת בעברית עם תרגום ברומנית‪ ,‬אשר מונחת על השולחן במטבח‪ .‬אחד‬‫מחבריו של לזר‪ ,‬מחוגי היהודים הציונים‪ ,‬הביאו אליהם אמש‪ .‬בבהלה רצה רטה‪ ,‬חטפה‬‫את הספר והשליכה אותו לאש התנור‪ .‬השוטרים פרצו למטבח אחריה‪ ,‬אולם האש‬ ‫כילתה את הדפים‪ .‬אחד מהם סטר לנערה על המעשה הפזיז והחשוד‪.‬‬‫המצוד אחר סנדו לא צלח‪ ,‬על כן החליטו השוטרים לעצור את לזר‪ ,‬ברגע שהצליחו‬‫להניח את ידם עליו‪ ,‬פתחו לו תיק פוליטי‪ ,‬כאילו פעל נגד הממשלה‪ .‬שירותו הצבאי לא‬‫נזקף לזכותו ובבוקרו הקר של ‪ 7‬בנובמבר ‪ 1940‬הוא עמד למשפט צבאי ועונש מאסר‬‫ריחף מעל לראשו‪ .‬שלושים בחורים כמוהו נשפטו באותו יום בזה אחר זה‪ ,‬כבסרט נע‪ .‬על‬‫בחור אחד נגזרו חמש שנות מאסר‪ ,‬חברתו קיבלה שנתיים‪ ,‬באחדים מהמקרים הצליחו‬‫עורכי הדין להשיג עסקאות שהפחיתו את העונש לחודשיים מאסר בלבד‪ ,‬אך לכך נדרש‬‫סכום כסף גדול‪ .‬דוד אידי‪ ,‬המעוטר באותות כבוד של לגיון הצבא הרומני‪ ,‬התרוצץ אנה‬‫ואנה וחיפש עבור לזר הגנה ראויה – עורך דין ממולח‪ ,‬קצין‪ ,‬שלא ידרוש סכומי עתק‬ ‫שאין ביכולתם לשלם‪.‬‬‫משטר הרודנות של המלך קרול השני‬‫התמוטט‪ .‬ב־‪ 5‬בספטמבר ‪ 1940‬נכנע המלך‬‫ללחץ מצד גנרל יון אנטונסקו‪ ,‬הסמיך אותו‬‫להרכיב ממשלה חדשה‪ ,‬ולמחרת הודיע על‬‫ויתור על המלוכה לטובת בנו מיכאי ונמלט מן‬‫הארץ; מיכאי הוכתר למלך ואנטונסקו כונן‬‫ממשלה פשיסטית פרו־גרמנית‪ ,‬מאנשי \"משמר‬‫הברזל\" ואנשי צבא‪ .‬משטרה לגיונרית הוקמה‬‫ברומניה‪ ,‬במתכונת האס־אס בגרמניה‪ ,‬והיא‬‫פעלה במקביל למשטרה הרגילה‪ ,‬במיוחד נגד‬ ‫היהודים ואויבי המשטר‪.‬‬‫בכל שנות מלחמת העולם השנייה זרמו‬‫לבוקרשט פליטים יהודים מערי השדה‪ ,‬כי‬‫בבירה הם הרגישו בטוחים יותר‪ .‬כאן גרו‬ ‫דוד אידי עונד את עיטורי הכבוד‬‫בקרבת יהודים‪ ,‬כאן פעלו הארגונים והמוסדות‬ ‫של לגיון הצבא הרומני ממלחמת‬‫המרכזיים של יהדות רומניה‪ ,‬בתי ספר ובתי‬ ‫העולם הראשונה‪1947 .‬‬‫חולים יהודיים‪ .‬אולם בוקרשט הייתה גם כור‬‫מחצבתה של תנועת \"משמר הברזל\" האנטישמית‪ .‬כצפוי‪ ,‬עם הקמת הממשלה הלאומית‬‫הלגיונרית החמיר מצב היהודים באורח דרמתי‪ .‬הלגיונרים צעדו בחוצות ופתחו במסע‬‫טרור נגד הציבור היהודי‪ ,‬במטרה להטיל אימה ולתפוס בכוח את רכושם – החנויות‪ ,‬בתי‬‫העסק והמפעלים‪ .‬יהודים הותקפו ברחובות‪ ,‬במקומות ציבור ובגנים‪ ,‬רכוש בעל ערך‬‫הוחרם‪ ,‬רבים נתפסו ונכלאו‪ ,‬ורק תמורת כופר נפש שוחררו‪ .‬על פי חוק מיום ‪ 5‬באוקטובר‬‫‪ 1940‬הפקיעה רומניה מידי היהודים את נכסיהם באזורים כפריים ובכלל זה אדמה וציוד;‬‫חוק נוסף מ־‪ 17‬בנובמבר ‪ 1940‬הפקיע יערות‪ ,‬מבשלות ומנסרות‪ ,‬נאסר על היהודים לגור‬‫רומניה ‪65‬‬

‫במקומות מסוימים‪ ,‬ועוד ועוד‪ .‬צעדים וחוקים בלתי חוקיים‪ .‬היהודים נותרו בלא פרנסה‬ ‫בשל המצב הכלכלי ומשום שתנועתם הוגבלה ונשללו מהם זכויות רבות‪.‬‬‫ב־‪ 10‬בנובמבר ‪ 1940‬בשעת לילה התרחשה רעידת אדמה‪ .‬הטבע כמו הביע את התנגדותו‬‫למהלך המעוות של ההיסטוריה‪ .‬רעש חזק‪ ,‬איום ונורא‪ ,‬נשמע כשהאדמה הזדעזעה‪ ,‬כמו‬‫צופר של אזעקה‪ .‬בבית משפחת מויסה נפלו פיסות של תקרה על ראשי יושבי הבית וגרמו‬‫לבהלה‪ .‬מאוחר יותר התברר שהיו אלה רק חתיכות טיח‪ ,‬אבל באותה שעה התעוררו‬‫כולם בבעתה וניסו לנוס על נפשם החוצה‪ ,‬לרחוב‪ .‬הם נעצרו מול דלת הדירה שסירבה‬‫להיפתח אלא לאחר טלטלות וזעזועים‪ .‬לתחושתם‪ ,‬זמן רב מדי חלף עד שהצליחו לצאת‪,‬‬‫אך למעשה לא עברה אלא דקה‪ .‬האדמה זעה והבניין ממולם‪ ,‬מעברו האחר של הרחוב‪,‬‬‫התנדנד על חמש קומותיו‪ .‬פחד נורא אחז בהם פן יתמוטט והבחירה לברוח מן הבית‬‫החוצה תתברר כמוטעית‪ .‬למחרת נודע שבית הקולנוע \"קרלטון\" במרכז העיר קרס‬‫וחמש מאות בני האדם שישבו בו נספו‪ .‬נזקים אינספור נגרמו למבנים ברחבי העיר ורב‬ ‫עד מאוד היה מניין ההרוגים‪.‬‬ ‫הריסות בית הכנסת הספרדי \"קהל גראנדה\"‬ ‫בבוקרשט אחרי שנשדד והוצת על ידי הלגיונרים‬ ‫ב־‪21.1.1941‬‬‫שלושה חודשים לאחר מעצרו של לזר פרצו אירועי הדמים הטרגיים המכונים \"מרד‬‫הלגיונרים ופרעות בוקרשט\"‪ .‬צעירים לאומנים קיצוניים שקראו לעצמם לגיונרים של‬‫\"משמר הברזל\" התנפלו בנשק על תחנת הרדיו ועל תחנות משטרה‪ ,‬נכנסו לבית הכנסת‬ ‫וקרעו את ספרי התורה‪.‬‬‫דווקא בשעות שבהן השתוללו הפורעים‪ ,‬וצעירים ומבוגרים לא חשו בטוחים להתהלך‬‫ברחובות עירם‪ ,‬קרול שוטט בשכונה‪ .‬הוא לא נראה שונה בבגדיו‪ ,‬בשפתו ובפניו מכל‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪66‬‬

‫אותה חנות אחרי הפוגרום‪23.1.1941 ,‬‬ ‫החנות של אברם פרל בבוקרשט‬‫ילד רומני אחר‪ ,‬המציץ מקרנות הרחוב בפורעים לובשי החולצות הירוקות‪ ,‬המום מכוח‬‫ההרס‪ .‬חלונות הראווה נופצו ותכולת החנויות נבזזה‪ ,‬הצוענים זינבו בפורעים וסילקו‬‫מכל הבא ליד‪ ,‬לפני שהלגיונרים יעלו הכול באש‪ .‬קרול נרעש ממעשי השטנה‪ ,‬ולא יכול‬‫היה להסב פניו מהם‪ .‬דמעות חנקו את גרונו‪ .‬הוא הכיר את בעלי הבתים של חנות‬‫השעונים‪ ,‬של המכולת בפינה‪ .‬בעיניים קרועות הביט בקצינים הגרמנים‪ ,‬גברים צעירים‬‫ויפים‪ ,‬שהסתובבו בבוקרשט כבעלי הבית‪ .‬אלה עמדו מן הצד והתמוגגו כשהצוענים‬‫והרומנים הציתו‪ ,‬בזזו והשחיתו כל מה שנקרה בדרכם‪ .‬הוא לא הופתע מפגיעת הצוענים‬‫והרומנים ביהודים ומרצונם לסלקם‪ ,‬אבל מה פשר התנהגותם של הקצינים הזרים? מה‬ ‫להם ולנו? מדוע הם צוחקים ומוחאים כפיים כשחנויות היהודים עולות באש?‬‫קרול הבין שעליו להזהיר את משפחתו‪ ,‬להגן על ביתו‪ .‬הוא התעשת ורץ הביתה‪,‬‬‫לבקשתו רטה כתבה בקליגרפיה \"כאן גרים נוצרים\" וקרול תלה את השלט בחוץ‪ ,‬חזר‬‫הביתה ונעל אחריו את הדלת‪ .‬לאורך שעות עמדו האב והבנים ליד פתח הבית‪ ,‬גרזן‬‫בידם‪ ,‬כלי נשקם להגנה עצמית‪ .‬הם התכוננו לגרוע מכול‪ ,‬לפחות לא יופתעו‪ .‬הבנדיטים‬‫עברו בקרבת ביתם והמשיכו הלאה במסעם הפרוע‪ .‬גם אברהם ופרידה הרתיחו מים‬ ‫בביתם‪ ,‬הניחו את הסיר הרותח ליד הדלת ולידו גרזן‪ ,‬טֹופֹול‪.‬‬‫בשלושה ימים של פרעות‪ ,‬בין ‪ 21‬ל־‪ 23‬בינואר ‪ ,1941‬נרצחו באכזריות ‪ 127‬יהודים‪.‬‬‫בחמישה־עשר מהם ירו הלגיונרים לובשי החולצות הירוקות‪ ,‬חברי הארגון הפשיסטי‬‫\"משמר הברזל\"‪ ,‬בבית המטבחיים העירוני‪ ,‬תלו את גופותיהם על אנקולים של בהמות‬‫שחוטות והדביקו עליהן תוויות \"כשר\"‪ .‬הם התנפלו על שכונות היהודים‪ ,‬שברו את‬‫חלונות הראווה ופרצו למאות חנויות‪ ,‬בתי מלאכה ודירות‪ ,‬כדי להרוס ולהחריב; עצרו‬‫מאות יהודים בעת תפילתם‪ ,‬הציתו‪ ,‬קרעו ספרי תורה‪ ,‬השחיתו חפצי קודש‪ .‬כ־‪ 27‬בתי‬‫כנסת נשדדו‪ ,‬חלקם נשרפו‪ .‬הפורעים רקדו סביב הלהבות בעודם שואגים משמחה‪.‬‬‫עשרות יהודים הועלו על משאיות ונורו למוות במקומות שונים בסביבת בוקרשט‪ .‬כל‬‫רומניה ‪67‬‬

‫אותו זמן נכשל אנטונסקו בהשלטת סדר בבירה‪ .‬רק בתום שלושה ימים של זוועות‪,‬‬‫אנרכיה וחוסר ודאות שלטונית – שלח אנטונסקו יחידות צבא סדיר לבוקרשט וריסן‬‫את הכנופיות הפשיסטיות‪ .‬יחלפו חמש שנים עד שהרוסים יביסו את הגרמנים וישתלטו‬‫על רומניה‪ ,‬אז יישפט הרודן על פשעיו ויוצא להורג בכלא ז'ילאבה ב־‪ 1‬ביוני ‪ ,1946‬עם‬ ‫משתפי פעולה אחרים עם הנאצים‪.‬‬‫בימי ינואר ‪ 1941‬החשוכים‪ ,‬בזמן מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט‪ ,‬ענן שחור ריחף‬‫בשמי בוקרשט והטיל מורא על כמאה אלף היהודים שחיו בעיר‪ .‬לזר נשלח לארבעה‬‫חודשים בכלא ז'ילאבה (‪ ,)Jilava‬כפר סמוך לבוקרשט‪ .‬המבצר שנבנה על ידי מלך רומניה‬‫קרול הראשון ונועד להגן על בוקרשט הוסב לכלא‪ .‬את זמנם העבירו האסירים בתפירת‬‫מעילים משמיכות צמר צבאיות‪ .‬אחדים מהאסירים הושתלו בתאים כמדובבים‪ ,‬וניסו‬‫לחשוף את הקומוניסטים האמיתיים‪ .‬שותפו של לזר לתא – ניקולאה צ'אושסקו‪,‬‬‫קומוניסט אידיאליסט בן עשרים ושבע – ריצה אף הוא עונש מאסר בז'ילאבה‪ ,‬ודווקא‬‫הוא השתחרר כעבור חודשיים‪ .‬לזר – לא‪ .‬הגרמנים גירשו את החשודים בקומוניזם‬ ‫לטרנסניסטריה‪.‬‬ ‫בחלוף שני עשורים‪ ,‬בשנת ‪ ,1965‬הפך צ'אושסקו לשליט העריץ של רומניה‪.‬‬ ‫‪‬‬‫החל בחודש פברואר ‪ 1941‬בוטלה רשמית \"המדינה הלאומית־לגיונרית\" והרודן יון‬‫אנטונסקו‪ ,‬בעל הברית של היטלר‪ ,‬ביצר את משטרו‪ .‬המלך מילא תפקיד ייצוגי בלבד‪.‬‬‫במרס ‪ 1941‬השתלטו הנאצים על רומניה‪ ,‬כ־‪ 330,000‬חיילים גרמנים תפסו את מרכזיה‬‫החיוניים‪ .‬אנטונסקו נענה לגרמנים ושלח שתים־עשרה דיביזיות לחזית נגד רוסיה‪ ,‬אלא‬‫שהחיילים הרומנים ברחו בהמוניהם משדות הקטל‪ ,‬כי הם לא היו מאומנים דיים וביכרו‬ ‫למות על אדמתם ולא ברוסיה‪.‬‬‫עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות ב־‪ 22‬ביוני ‪ 1941‬הוכרזו המנהיגים של הארגונים‬‫היהודיים כבני ערובה שיוצאו להורג אם יפעלו יהו ֵדי העיר נגד השלטונות‪ .‬ב־‪ 3‬בספטמבר‬‫‪ 1941‬הוטלה על היהודים חובת ענידת טלאי‪\" ,‬סימן יהודי\" – כוכב מאריג שחור על‬‫רקע לבן‪ ,‬אך כעבור יומיים הצליח יושב ראש איגוד הקהילות‪ ,‬ד\"ר וילהלם פילדרמן‪,‬‬‫בעזרת הרב הראשי ד\"ר אלכסנדרו שפרן‪ ,‬להשיג את ביטול הצו‪ .‬מבנים של הקהילה‬‫הוחרמו ויהודי בוקרשט נסחטו באמצעות היטלים שונים‪ ,‬נוסף על מס חד־פעמי בסך‬ ‫כמה מיליארדי ליי‪.‬‬ ‫בידיעה בעיתון \"דבר\"‪ְ 29.12.1942 ,‬מדּו ַוח על מצב יהודי רומניה באותה עת‪:‬‬ ‫יש לאל ידי למסור לכם כעת‪ ,‬על סמך דינים וחשבונות‬ ‫שקיבלתי‪ ,‬פרטים מתלאות היישוב היהודי ברומניה‪.‬‬ ‫עם פרוץ מלחמת רוסיה‪-‬גרמניה דרשו הנאצים שכל קו‬ ‫הגבול ינוקה מיהודים‪ ,‬בהתאם לזה רוכזו ‪ 30‬אלף יהודים‬ ‫במחנות הסגר ב\"טארנוליעיול\"‪ ,‬כל רכושם נשדד‪ ,‬כאן‬ ‫חולקו לשתי קטגוריות‪ :‬בני הקטגוריה האחת הוכרחו‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪68‬‬

‫לשלם \"בעד החזקתם\"‪ .‬את בני השנייה‪ ,‬שלא היתה להם‬ ‫אפשרות לשלם – העבידו בעבודות פרך‪ .‬יהודי בוקרשט‬ ‫ערכו מגבית לפדות את אחיהם מעבודתם הקשה ולשלם‬ ‫כופר עבורם‪ .‬אחר כך נעשו צעדים בעד חבירה לשחרור‬ ‫היהודים ממחנה ההסגר‪ ,‬ואמנם לבסוף הצליחו‪ .‬היהודים‬ ‫שהיו תושבי ערים גדולות הורשו לשוב‪ ,‬ואלה שהיו‬ ‫גרים בעיירות – נאלצו להעתיק את דירותיהם לערים‪,‬‬ ‫ולהתפרנס שם מן הצדקה‪.‬‬ ‫באוגוסט ‪ 1941‬פקדו על כל היהודים בגיל ‪50 –18‬‬ ‫להתייצב לעבודות כפיה‪ .‬חולים וחלשים הוכרחו לעבוד‪.‬‬ ‫הגברים לוקחו לעבודה בהשאירם את נשותיהם וילדיהם‬ ‫ללא כל אמצעים‪ .‬עבדו ‪ 16‬שעות מעת‪-‬לעת‪ .‬לאחר ‪5‬‬ ‫ימים בוטלה הפקודה‪ ,‬אך מיד החלו להמטיר על ראש‬ ‫היהודים חוקים למרר את חייהם‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬אסרו על‬ ‫היהודים לסדר את קניותיהם בחנויות לפני שעה ‪,11‬‬ ‫ובעד המיצרכים החיוניים אילצו את היהודים לשלם‬ ‫פי שלושה‪ ,‬וכדומה‪ .‬כאשר עברה בסרביה לידי צבאות‬ ‫גרמניה‪-‬רומניה פרצו שחיטות המוניות של יהודים‪ .‬היו‬ ‫מכנסים את היהודים בככר המרכזי – גברים‪ ,‬נשים‪,‬‬ ‫טף‪ ,‬זקנים וחולים – וכולם הומתו ביריות‪ .‬הנימוק היה‪,‬‬ ‫שהיהודים \"ירו בצבא הגרמני בכניסתם למקום\"‪ .‬לפי‬ ‫מספרים ממקורות מוסמכים הומתו אז ‪ 92,000‬יהודים‬ ‫בבסרביה בלבד‪ .‬על הקדושים הללו נמנה גם רבה‬ ‫הראשי של קישינוב – הרב צירלסון ז\"ל‪ ,‬מי שהיה חבר‬ ‫הס ֶאנאט הרומני‪.‬‬ ‫גם בבוקובינה נדרשו כל ‪ 170‬אלף היהודים להמציא‬ ‫את כל כספם וחפציהם ‪ 50 .‬אחוז מזה נלקחו כמלוה‪-‬ח�ו‬ ‫בה בשביל המדינה; ‪ 30‬אחוז – לכסוי חוב שהם חייבים‪,‬‬ ‫כביכול‪ ,‬לממשלה על חשבון מסי המדינה‪ ,‬ולהם הניחו‬ ‫רק ‪ 20‬אחוז בלבד‪ .‬וגם בסכומים אלה לא ניתן להם‬ ‫להשתמש כחפצם‪ ,‬הכסף רוכז בקופה משותפת וממנה‬ ‫נתנו לכל יהודי לא יותר מאלפיים ליי‪ .‬כך השתלטו‬ ‫הנאצים על רכושם של היהודים בבוקובינה‪.‬‬ ‫אך לא הספקו גם בזאת‪ .‬מיד לאחר כך פקדו על‬ ‫היהודים להתיצב בחנות הרכבת כשבידי כל אחד חבילה‬ ‫שמשקלה אינו עולה על ‪ 10‬ק\"ג‪ ,‬והובילו בכיוון בלתי‬ ‫ידוע‪ ,‬החזיקום בקרונות ‪ 3‬ימים בלי מזון‪ .‬רבים מתו‬ ‫מרעב בשעת ה\"נסיעה\"‪ .‬ילדים גוועו מרעב לעיני‬ ‫הוריהם‪ ,‬רבים מההורים לא התגברו ואיבדו עצמם‬ ‫לדעת‪ .‬הקרונות היו מיועדים להובלת בהמות‪.‬‬‫רומניה ‪69‬‬

‫החיים בצל הסכנה‬‫חזרת המשפחה למרכז בוקרשט‪ ,‬לוותה בכאב לב ובשבר גדול על עזיבת הבית והעסק‬‫במנדרבלה‪ ,‬על מאסרו של לזר‪ ,‬ועל ההכרח להסתפק בדירה קטנה‪ .‬בשבועות הבאים פיזרו‬‫ההורים את סנדו‪ ,‬מנדי וקרול במקומות שונים‪ ,‬ודאגו לכל אחד מהם לתעסוקה ולקורת‬‫גג‪ .‬כל נער נהיה אדון לעצמו‪ ,‬איש־איש לגורלו‪ .‬רק בזכות הקורים המשפחתיים שהשכילו‬‫סאלי וסולומון לטוות‪ ,‬המשיכו לפקוד את בית אימא ואבא כל אימת שהזדמן להם‪ ,‬גם‬‫אם חמקו לשם כך בהיחבא מבתי המלאכה‪ .‬מנדי נשלח לדודים ללמוד נפחות־פחחות‪,‬‬‫והתמיד בעבודתו בבית המלאכה עד שהיה לפחח מיומן‪ .‬קרול נשלח לשמש שוליה אצל‬‫חייט מדופלם‪ ,‬מכר של אביו בשכונה אחרת‪ ,‬יהודי יוצא טרנסילבניה‪.‬‬‫ההורים היו אכולי דאגות‪ ,‬תחושת הביטחון והשליטה בחייהם ניטלה מהם‪ .‬כל כמה‬‫חודשים הם החליפו דירה‪ :‬מרחוב ֶור ֶדצי עברו לרחוב ּ ָפ ְרפּום‪ ,‬וממנו לדירה קטנה‬‫ברחוב אּונירי (איחוד)‪ .‬בדירה זו התגוררו פעם יחיאל‪ ,‬רבקה וילדיהם‪ ,‬ועתה שבו אליה‬‫בני המשפחה אחרי כמה עשרות שנים‪ .‬ברחוב זה ניהלו פעם סאלי וסולומון את חנות‬‫המכולת שלהם ששכנה בקומת הקרקע של אותו בניין‪ .‬כאילו לא די בכך שהגרמנים גזלו‬‫מרומניה את המתכות ואת הדלק לצורכי צבאם‪ ,‬נוספו החוקים החדשים שהגבילו את‬‫היהודים עד כדי שיתוק‪ .‬על יהודים נאסר לסחור במתכות או להחזיק ברשותם יותר‬‫מקילוגרם נחושת‪ .‬אך סולומון לא שעה לצו‪ ,‬הסתכן ופתח חנות קטנה של ברזל‪ ,‬בניסיון‬ ‫נואש להתפרנס‪.‬‬ ‫בכיתה ב' עבר ריקו לבית הספר במרכז‬ ‫בוקרשט‪ ,‬עם אלי אחיו‪ ,‬תלמיד כיתה‬ ‫ד'‪ .‬שניהם הספיקו ללמוד בבית הספר‬ ‫החדש כחודשיים בלבד עד ששוטרים‬ ‫הופיעו בכיתות‪ .‬הם שאלו לשמות הילדים‬ ‫ולמוצאם האתני‪ ,‬התלמידים היהודים‬ ‫נדרשו לציין את כתובת ביתם‪ ,‬בזה אחר‬ ‫זה‪ .‬פחד אחז בלבו של אלי‪ :‬אם ימסור‬ ‫את כתובתו הוא עלול לסכן את הוריו‬ ‫ואחיו‪ ,‬אם ישקר ויגלו ששיקר – מה יהא‬ ‫עליו? האם שמים גם ילדים מאחורי סורג‬ ‫ובריח? השוטר הצביע עליו ובקושי נשמעו‬ ‫לו רגליו‪ .‬הוא נעמד במקומו‪ ,‬רועד‪ ,‬ובקול‬ ‫חלוש מסר שם של רחוב אחר‪ .‬השוטרים‬‫סולומון בן חמישים‬ ‫הורו לסלק מבית הספר ארבעה־עשר‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪70‬‬

‫תלמידים ותלמידות‪ ,‬ובהם אלי וריקו מויסה‪ .‬בבגרותם חשו האחים את חסרונן של‬ ‫שנות ההשכלה הראשונות‪ ,‬את הנחת היסודות המסודרת – שמעליה נצבר אחר כך ידע‬ ‫נוסף‪ ,‬שכבה על גבי שכבה‪.‬‬ ‫מי היה מאמין שאחד השכנים המיודד עם סולומון יהיה בין המשתתפים בטבח נורא‬ ‫בחפים מפשע?! גם במי שלא התבטא עד אז נגד יהודים‪ ,‬התגלתה לפתע שנאה יוקדת‪.‬‬ ‫אלי זיהה את השכן בתוך הקהל המשולהב והדורסני‪ ,‬כאשר עבר ברחוב לכיוון החשמלית‬ ‫וראה שסגרו רחוב אחד משני ִצדיו‪ .‬אחר כך התברר שמישהו הלשין על משפחה מסוימת‪,‬‬ ‫ולובשי החולצות הירוקות הוציאו אותם להורג כחיות ניצודות‪ ,‬ברובי ציד‪ .‬אלי היה‬ ‫מזועזע‪ .‬כיוון שגירשו אותו מבית הספר‪ ,‬הוא שוטט חסר מעש וחיפש מעט שקט לנפשו‪,‬‬ ‫מחוץ לעיר‪ .‬הוא צירף אליו את ריקו ויחד יצאו שניהם מחזקת הוריהם‪ ,‬גמאו קילומטרים‬ ‫של הליכה ביערות ובוססו בשלג שצנח ונערם עד ברכיים ולמעלה מזה‪ .‬האחים עבדו אצל‬ ‫הכפריים בביקוע עצים להסקה‪ ,‬בניקיון האורווה‪ ,‬בסבלות‪ ,‬בכל דבר שיכלו לעבוד בו‬ ‫תמורת פרוסת ממליגה וחתיכת שומן חזיר‪ ,‬תמורת קורת גג לישון מתחתיה לילה או‬ ‫שניים‪ .‬כך עברו ממקום למקום‪ ,‬בקור מקפיא עצמות‪ .‬לפעמים ישנו במערות‪ ,‬בהרים‪,‬‬ ‫רק שניהם או בחברת נער נוסף‪ .‬בדרכם פגשו רבים אחרים שברחו‪ ,‬אבל נמנעו מלהצטרף‬ ‫לחבורה גדולה יותר‪ ,‬כדי לא למשוך תשומת לב ולהגדיל את הסיכון‪ .‬אלי נזהר מאוד‬ ‫מהלשנות‪ ,‬הוא חשד ביהודים ובגויים כאחד‪ .‬כל ילד ידע כי בשעת לחץ ומצוקה – אדם‬ ‫מבקש להציל את עורו‪.‬‬ ‫מסוחרים שפגשו בדרכם מהכפרים לבוקרשט‪ ,‬אם נראו להם אמינים‪ ,‬ביקשו הילדים‬ ‫שימצאו את אביהם ושיודיעו לו שהם מסתדרים‪ .‬רומנים בעלי לב טוב נתנו להם אוכל‬ ‫ושתייה‪ ,‬גם אם פחדו להכניסם לבתיהם‪ .‬עונש כבד צפוי היה למסתירי יהודים‪ .‬אם‬ ‫הרומני שעבדו אצלו סימן להם בתנועה קלה בידו‪ ,‬הם הבינו שעליהם להסתלק מיד‪ ,‬כי‬ ‫הוא כבר לא יכול לעזור להם‪ .‬נשאו רגליהם וברחו אפילו אם בטנם הייתה ריקה לאחר‬ ‫יום עבודה‪ ,‬לפעמים ניצלו אותם הרומנים וחסכו כך את שכרם‪.‬‬ ‫גם אם רבו מעת לעת‪ ,‬התקרבו מאוד ריקו ואלי זה לזה באותם שבועות‪ .‬בדרך כלל‬ ‫נשמע ריקו להוראותיו של אלי‪ ,‬מתוך כבוד לאח גדול‪ .‬אלי מצדו חשב שריקו פיקח ממנו‪,‬‬ ‫ומצליח לזהות מהלכים שהוא עצמו לא ראה‪ ,‬לכן לא פעם הקשיב הגדול לעצת הקטן‪.‬‬ ‫ביוני ‪ 1941‬שבו האחים הצעירים הביתה‪ .‬לקרול מלאו שלוש־עשרה‪ ,‬ובצל המאורעות‬ ‫אספו הוריו את אחיו וכמה דודים כדי לציין את המאורע בצניעות בביתם‪ .‬אביו לימד‬ ‫אותו את התפילה והברכה שנער בר המצווה נדרש לומר בבית הכנסת בעת העלייה‬ ‫לתורה‪ ,‬וביום הולדתו הניח קרול תפילין‪.‬‬ ‫הנאצים התמקמו בבוקרשט‪ ,‬בירת בת בריתם הכנועה‪ ,‬ויצרו לעצמם קשרים עסקיים‬ ‫עם בעלי מקצוע מעולים‪ ,‬אשר עמדו הכן לשירותם‪ .‬הגנרלים בדרגות הגבוהות ביותר‬ ‫הזמינו את חליפותיהם אצל החייט שאצלו עבד קרול באותה שנה‪ ,‬ושבביתו שהה עשרים‬ ‫וארבע שעות ביממה‪ .‬מלבד מקצועיותו הרבה‪ ,‬שליטת החייט בשפת האויב סללה את‬ ‫הדרך להצלחתו‪ ,‬והוא שרד בכבוד‪ .‬בפיקחותו ידע היהודי דובר הגרמנית להרשים את‬ ‫אנשי המפקדה הגרמנית‪ ,‬להוכיח להם את דייקנותו ולעשות ִאתם עסקים על פי כללי‬ ‫המשחק שלהם‪ .‬בניגוד לבעלי מלאכה אחרים‪ ,‬הוא קיבל תמורה כספית עבור עבודתו‬ ‫המוערכת לאורך כל שנות המלחמה והיה מוגן מכל רע‪.‬‬‫רומניה ‪71‬‬

‫שני הבנים הגדולים של החייט היהודי עבדו אתו ולימדו את קרול לתפור‪ .‬לבד מהיותו‬‫חייט מתלמד‪ ,‬עזר קרול בניקיון בית מעסיקו ושימש נער שליח‪ .‬כאשר נשלח למלונות‬‫המפוארים ביותר בבוקרשט‪ ,‬שבהם השתכנו הגנרלים הגרמנים‪ ,‬ובידיו המדים המוכנים‬‫– היה עליו להחליף שניים או שלושה קווים בטרמווי‪ .‬הוא עבר בדיקה מדוקדקת של‬‫שומר הסף בכניסה למלון‪ ,‬שומר נוסף בכניסה לקומה ועוד שומר בכניסה לחדר‪ .‬או־אז‬‫הורשה להיכנס אחר כבוד לחדרו של הגנרל‪ ,‬לגוב האריות‪ .‬את הגנרל עצמו מעולם לא‬‫ראה קרול‪ ,‬רק את שומר הראש שלו שקיבל את החליפה מידיו ובדק אם היא עונה על‬‫הדרישות המחמירות‪ .‬לעיני הנער בדק שומר הראש את המכנסיים המיוחדים‪ .‬קרול ידע‬‫היטב שהם נתפרו בקפדנות יתרה‪ ,‬ובכל זאת פרפר לבו בחזהו כשהנאצי צמצם עיניו ובחן‬‫בנוקשות כל תו ותג‪ .‬כל קצין גרמני מעל דרגת קפטן לבש את המכנסיים הללו ותחב את‬‫שוליהם למגפיו‪ .‬היו להם כיסים ובאנד‪ ,‬סרט אדום לאורך הצד‪ .‬החייט היהודי היה בין‬ ‫היחידים בבוקרשט שהורשו לתפור אותן‪.‬‬ ‫‪‬‬‫הרומנים רצחו כ־‪ 100,000‬יהודים בבסרביה ובצפון בוקובינה‪ ,‬וכ־‪ 14,850‬מיהודי העיר‬‫יאשי שבמולדובה‪ ,‬ובהם אחיה של סבתא חנה־האני (חמותה לעתיד של רטה) ובנו‪ .‬מ־‪29‬‬‫ביוני ‪ ,1941‬במשך שלושה ימים של פוגרום רווי שנאה‪ ,‬הובלו האלפים אל תחנת הרכבת‬‫תוך הכאתם בדרך על ידי ההמון‪ ,‬השפלתם וחיפושים חוזרים ונשנים בכיסיהם ועל גופם‪,‬‬‫כדי לשדוד כל מה שנותר להם‪ .‬הרכוש היהודי נבזז בגלוי‪ ,‬בשעה שהיהודים נדחסו בכוח‬‫ובאכזריות לקרונותיהן של שתי רכבות המוות‪ ,‬שנועדו להובלת כימיקלים או בהמות‬‫ללא חלונות‪ .‬אי אפשר היה לנשום מרוב דוחק‪ .‬מי שניסה לפרוץ פתח בקרונות ולברוח –‬‫נורה‪ .‬בתחנות בדרך ניסו רומנים לשדוד את היהודים‪ ,‬שכבר לא נותר להם דבר‪ .‬במהלך‬‫ניסיונות השוד נרצחו יהודים נוספים‪ .‬רוב המובלים ברכבות המוות נספו בייסורים‬‫מחנק‪ ,‬מרעב ומצמא‪ .‬מתי מעט שרדו את הזוועה והוגלו למחנות ריכוז בטרנסניסטריה‪.‬‬ ‫פוגרום יאשי סימן את תחילתה של ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה‪.‬‬‫ביוני ‪ 1941‬הצטרפה רומניה ל\"מדינות הציר\"‪ ,‬החוקים נגד יהודי רומניה הוחמרו‪,‬‬‫ועל פי דרישת הגרמנים ובפקודת יון אנטונסקו – גורשו יהודי בסרביה‪ ,‬בוקובינה וצפון‬‫מעצר יהודים בזמן הפוגרום‪ .‬רב העיר יאשי‪ ,‬חיים הלוי רבינוביץ'‪,‬‬ ‫בדרכו לרכבת גירוש‪ ,‬מחזיק ספר תורה‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪72‬‬

‫קורבנות הפוגרום ביאשי‬ ‫רכבות המוות ביאשי‬ ‫מולדובה אל מעבר לנהר הדנייסטר‪ ,‬משמע לטרנסניסטריה‪ .‬השם טרנסניסטריה ניתן‬ ‫ל־‪ 40,000‬קילומטרים רבועים התחומים בין שני נהרות‪ ,‬הדנייסטר במערב והבוג במזרח‪,‬‬ ‫במערב אוקראינה – אזור שנכבש בידי הגרמנים והרומנים בקיץ ‪ 1941‬והיה למחנה ריכוז‬ ‫עצום במשך כשנתיים וחצי‪ .‬לפני המלחמה ישבו בשטח זה כ־‪ 300,000‬יהודים‪ ,‬רבבות‬ ‫מהם נרצחו‪.‬‬ ‫מלבד היהודים‪ ,‬גורשו לטרנסניסטריה גם מאות אסירים מדיניים‪ ,‬שהיו חשודים‬ ‫באהדה לקומוניסטים‪ .‬מספר המגורשים הסתכם ב־‪ 150,000‬או יותר‪ .‬רבים צוו לעבור‬ ‫את הבוג והדנייסטר וטבעו בהם‪ .‬מי שניסה לברוח נורה‪.‬‬ ‫הגירוש החל ב־‪ 15‬בספטמבר ‪ 1941‬ונמשך‪ ,‬לפרקים‪ ,‬עד סתיו ‪ .1942‬בקיץ ‪ 1942‬חודש‬ ‫הגירוש עד אוקטובר ‪ .1942‬רכושם של המגורשים נשדד מהם ויותר ממחציתם‪ ,‬כ־‪,90,000‬‬ ‫נספו‪ :‬נורו בידי המלווים הרומנים‪ ,‬מתו ברעב‪ ,‬בצמא‪ ,‬בעבודות הכפייה‪ ,‬בקור העז של‬‫רומניה ‪73‬‬

‫מינוס חמישים מעלות צלזיוס‪ ,‬בטיפוס הבהרות ובדיזנטריה‪ ,‬בהתעללות ובאפיסת‬‫כוחות‪ .‬הנותרים בחיים רוכזו בגטאות ובמחנות בסמכותם של מפקדי הז'נדרמריה‬‫והשלטון הרומני‪ .‬חלה על היהודים חובת עבודת כפייה \"לטובת הציבור\" שכונו \"מונ ָקה\"‬‫(עבודה ברומנית)‪ ,‬ללא כל תשלום תמורת עבודתם‪ ,‬ללא תנאי קיום מינימליים של‬ ‫מגורים סבירים‪ ,‬מזון או טיפול רפואי‪.‬‬‫בד בבד עם ההרג והגירוש של יהודי בסרביה‪ ,‬בוקובינה וצפון מולדובה – הגו הגרמנים‬‫את תכנית השמדת היהודים מהרגאט במחנה ההשמדה בבלז'ץ‪ .‬התכנית בוטלה בפועל‬‫דווקא בשל הלחץ הגובר של הגרמנים‪ ,‬שתבעו את הגברת משלוחי הנפש והמזון והגדלת‬‫מספר היחידות הרומניות בחזית המזרח‪ .‬רומניה התנגדה לשעבוד כלכלתה ואוצרות‬‫הטבע שלה לאינטרסים הגרמניים‪ .‬כמו כן‪ ,‬בזכות פעילותה האמיצה והמתמדת‪ ,‬הצליחה‬‫ההנהגה היהודית ברומניה לגייס תמיכה של אישים רומנים ולמנוע את תכנית ההשמדה‪.‬‬‫סיווגו של לזר כקומוניסט זיכה אותו בטיפול אחר מזה שמגורשי טרנסניסטריה‬‫היהודים \"זכו\" לו‪ .‬יהודי הרגאט‪ 1,179 ,‬איש שהוגלו למחנות על רקע פוליטי‪ ,‬הובלו‬‫ב־‪ 16‬בספטמבר ‪ 1942‬במסע רגלי למחנה ָוְּפ ִנ ַיא ְר ָקה‪ .‬ופניארקה הוקם בבתי הקסרקטין‬‫של בית הספר הצבאי הסובייטי‪ .‬המקום הוכרז כמחנה ריכוז לאסירים מדיניים‬‫שנחשדו בקומוניזם‪ ,‬והוא היה כפוף במישרין למשרד הפנים בבוקרשט ולא לז'נדרמריה‬‫של טרנסניסטריה‪ .‬רוב האסירים לא הזדהו כקומוניסטים‪ ,‬ולא כסוציאל־דמוקרטים‪,‬‬‫כטרוצקיסטים או כציונים‪ .‬הם לא השתייכו למפלגה או לתנועה כלשהי ולמעשה נעצרו‬ ‫באופן שרירותי‪.‬‬‫חיילים משוחררים מצבא רומניה קיבלו יחס טוב יותר‪ ,‬עברם הפטריוטי הקנה להם את‬‫הזכות להישלח לעבודה במחנה צבאי ליד מוגילב‪ .‬לזר עבד בפריקת סחורה מהרכבות‪,‬‬‫עבודה מפרכת אך מבורכת‪ ,‬כי זיכתה אותו במעט אוכל‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬הוא וחבריו הצליחו‬‫לשחד את הרומנים ואת הרוסים ששמרו עליהם‪ ,‬ואלה היטיבו עמם‪ .‬אחד הקצינים אף‬‫פרס חסותו עליהם‪ ,‬דאג להם והציל את לזר לא פעם מקור‪ ,‬מרעב‪ ,‬מהתעללותו של מפקד‬ ‫המחנה האכזר‪ ,‬שהגביל את אספקת המים ולעתים אף מנע אותה כליל‪.‬‬‫סולומון עשה מאמצים עילאיים לשלוח ללזר למרחקים חבילות מזון ולהעביר לו כסף‪.‬‬‫מתי מעט היו מוכנים להסתכן ולהעביר חבילה לאסיר יהודי‪ .‬האב הצליח ליצור קשר‬‫עם נהג רכבת שנסעה למוגליב‪ ,‬אולם לאחר שמסר לו את החבילה התעורר חשדו‪ ,‬הוא‬‫עקב אחריו וגילה שהנהג פתח את החבילה ואכל את תכולתה עם חבריו‪ .‬סולומון התנפל‬‫בזעם על השניים באגרופיו וגם חטף מכות בעצמו בתגרה שהתפתחה‪ .‬מובן שהחבילה‬‫כבר לא הגיעה ליעדה‪ .‬מאוחר יותר איתר סולומון בלדר אחר‪ ,‬ובעזרתו הצליח לשלוח‬‫ללזר מדי פעם נקניק או דבר מאכל אחר למחנה‪ ,‬תמורת תשלום מופקע כמובן‪ .‬סולומון‬‫ידע שהרומני ייקח לעצמו מתכולת החבילה‪ ,‬לכן הציע בעצמו‪\" :‬קח לך מחצית ממה‬‫שיש בחבילה\"‪ .‬היה זה תשלום נוסף עבור ההעברה‪ .‬את הכסף ששלח לבנו לקח הרומני‬ ‫לעצמו‪ ,‬ואת מה שנותר מהחבילה השאיר ללזר ביער‪ ,‬במקום מוסכם‪.‬‬‫בלילות הקיץ החמים הם לנו תחת כיפת השמים‪ ,‬ולקראת החורף דאגה ההנהגה‬‫למקומות לינה כמו חדרים בבתים הנטושים בכפר‪ .‬המגורשים התארגנו בכוחות עצמם‬‫לעזרה הדדית‪ .‬ההנהגה המחתרתית של האסירים והוועד הרשמי שלהם בוופניארקה‬‫הצליחו להשיג משמעת מרצון‪ .‬האסירים עסקו בתיקון המבנים‪ ,‬בהתקנת מיטות‪,‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪74‬‬

‫בתיקון מוביל המים‪ .‬בזכות שמירה קפדנית על ניקיון המחנה הם התגברו על מגפת‬ ‫טיפוס הבהרות‪ ,‬אך כתוצאה מהמזון שניתן להם – אפונה להזנת סוסים ולחם שעורים‬ ‫שחמישית ממנו קש – מאות אסירים חלו במחלה נוראית התוקפת את תאי המוח בחוט‬ ‫השדרה‪ ,‬מנוונת ומשתקת את שרירי הגפיים התחתונות ואחר כך את הכליות‪.‬‬ ‫תזונתו של לזר לא נשענה על מזון הבהמות‪ ,‬גם אם ַר ָעב ולא היה בנמצא שום דבר‬ ‫אחר‪ ,‬מיעט לאכול את האפונה והלחם ועל כן פסחה עליו המחלה‪ .‬רבים אחרים נפגעו‪,‬‬ ‫כולל אחד מחבריו הקרובים‪ .‬למזלו של לזר‪ ,‬הוא נכנס למחנה בריא וחזק בגופו‪ ,‬ולכן‬ ‫השנים שם הזיקו לו פחות משהזיקו לאחרים ששהו במקום והיו חלשים ממנו‪ .‬תנאי‬ ‫המחנה השפיעו עליהם למשך כל ימי חייהם‪ ,‬גם זמן רב לאחר שיצאו ממנו‪ .‬בשלב מסוים‬ ‫הכריזה ההנהגה על שביתת רעב ודרשה עזרה רפואית ותרופות‪ .‬ועדת העזרה היהודית‬ ‫בבוקרשט הורשתה לשלוח תרופות ומזון שנתרם בקהילות היהודיות‪ .‬אלא שהשלטונות‬ ‫בכל זאת ערמו מכשולים רבים בדרך להעברת העזרה‪ .‬בינתיים ‪ 117‬יהודים לקו בשיתוק‪.‬‬ ‫רק בסוף ינואר ‪ 1943‬הופסקה ההזנה באפונה לבהמות שגרמה להתפשטות המחלה‪,‬‬ ‫והוחלפה בפירות יבשים מבאישים ולפעמים בבשר סוס‪ .‬רק חלק מהאספקה מצילת‬ ‫החיים הגיעה לידי המגורשים‪ ,‬לרבים – מאוחר מדי‪.‬‬ ‫דגם מחנה ופניארקה שהוקם בטרנסניסטריה‪ .‬הדגם נבנה על סמך עדויות של ניצולי המקום‪,‬‬ ‫שנגבו בתחילת שנות השבעים‪ .‬בונה הדגם‪ :‬אבי סולומוביץ'־סלע‪ ,‬אף הוא מהניצולים‪.‬‬ ‫הדגם מוצג בתערוכת \"מחנות ריכוז והשמדה\" במוזיאון \"בית לוחמי הגטאות\"‪.‬‬‫רומניה ‪75‬‬

‫בצחוק ובדמע‬ ‫ינקו ופויו‪ ,‬אחיו של סולומון‪ ,‬נשארו לגור במגרש שירשו מהוריהם‪.‬‬‫לאחר שיצאה ההוראה המלאימה את בתי היהודים‪ ,‬מיהרו ינקו ופויו להציג בפני‬‫השלטונות את התעודות המוכיחות שהמשפחה מתגוררת זה דורות ברומניה‪ ,‬ששטח‬‫האדמה הוענק לאביהם מהמלך וכך גם אזרחותו הרומנית‪ .‬יגיעה וריצות רבות בין‬‫משרדי הממשלה‪ ,‬ענודים בעיטורים ובאותות המלחמה של אביהם על בגדיהם‪ ,‬הניבו‬‫ניצחון – הם קיבלו את בתיהם חזרה לידיהם‪ .‬בית המשפט פסק שמשפחת מויסה נרשמת‬‫בקטגוריה של יהודים בעלי זכויות יתר‪ ,‬ושאסור לפגוע בהם‪ .‬רומניה הוקירה את גבורתו‬‫של יחיאל מויסה‪ ,‬וזכות אבות עמדה לכמה מצאצאיו אפילו בתוך הקלחת המבעבעת של‬ ‫מלחמת העולם השנייה‪.‬‬‫החל באוגוסט ‪ 1941‬צוו יהודים מגיל שתים־עשרה עד שישים להתייצב לעבודות כפייה‪,‬‬‫כולל נשים‪ ,‬חולים וחלשים‪ .‬בחסות \"חוק העבודה לטובת הציבור\" נוצלו יותר מ־‪100,000‬‬‫יהודים בעבודות הקשות ביותר עד שנת ‪ .1944‬הגברים עבדו לעתים שש־עשרה שעות‬ ‫ביום‪ ,‬רובם מנועים מלפרנס את משפחותיהם שנותרו ללא אמצעים‪ ,‬ללא פת לחם‪.‬‬‫מוצג המוקדש לתרומתם של היהודים במלחמת העצמאות של רומניה‪ ,‬במוזיאון היהודי בבוקרשט‬ ‫(צולם ב‪)2013-‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪76‬‬

‫בין כפייה להגשמה‬‫בימי הרודנות של המלך קרול השני פעלו \"בני עקיבא\"‪\" ,‬גורדוניה\"‪\" ,‬דרור\"‪ ,‬ה\"שומר‬‫הצעיר\"‪ ,‬בית\"ר ותנועות נוספות בתנאים מחתרתיים למחצה‪ ,‬במסווה של \"הכשרת‬‫עולים\" – מה שעלה בקנה אחד עם מדיניות הממשלה לעידוד הגירת היהודים מרומניה‪.‬‬‫אולם בעיצומה של מלחמה ועם כינון המשטר הפשיסטי ברומניה בספטמבר ‪ ,1940‬נרדפו‬‫תנועות הנוער וטרור אלים הופעל כלפיהן‪ .‬פעילות התנועות לא פסקה‪ ,‬אבל הצטמצמה‬‫והן ירדו לגמרי למחתרת‪ .‬חוות ההכשרה לקראת עלייה נסגרו‪ ,‬וכתוצאה מכך התרכזו‬‫מאות חלוצים בבוקרשט‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬פליטים יהודים מפולין נהרו לרומניה‪ ,‬ברחו‬‫מהכובש והגבירו את פעילות תנועות הנוער במחתרת‪ ,‬בייחוד לקראת עלייה לישראל‪.‬‬‫כלומר‪ ,‬בשעה שגלי האנטישמיות הלכו וגאו‪ ,‬גם אחרי שבינואר ‪ 1941‬נאסרו ועונו עשרות‬‫חברי תנועות הנוער בהאשמות שווא‪ ,‬פעם בלב הנוער היהודי חזון הציונות‪ .‬תנועות‬‫הנוער בעיר המשיכו לשמור על קשר הדוק עם חבריהן‪ ,‬הפעילים המרכזיים קיבלו פטור‬‫מעבודות כפייה ועסקו בשמירה על קשר סדיר עם \"ועדת העזרה וההצלה בקושטא\"‬‫(איסטנבול) ועם משרד הסוכנות היהודית בז'נבה‪ .‬הם קיבלו ידיעות מארץ ישראל‪ ,‬עזרה‬ ‫כספית והנחיות בענייני הצלה ועלייה‪.‬‬‫החוקים החדשים ברומניה אסרו על היהודים להשתייך לתנועה ציונית‪ ,‬אך לצעי־‬‫רים נלהבים‪ ,‬דוגמת מנדי בן השש־עשרה‪ ,‬הרעיון הציוני קסם‪ .‬ככל ששמע יותר על ארץ‬‫ישראל כך רצה להגיע אליה‪ .‬בכל נפשו ומאודו ציפה לעלייה‪ .‬באותם ימים עסקו רבים‬‫מהצעירים בשכנוע‪ ,‬כולם חשבו שהתנועה שלהם היא הטובה ביותר‪ ,‬האידיאליסטית‬‫ביותר‪ .‬לנוכח איום ממשי על חייהם‪ ,‬הם תלו תקוות בתנועות הציוניות וניתבו לפעולה‬ ‫זו את שאיפותיהם ואת תכניותיהם‪.‬‬ ‫מנדי בן שמונה־עשרה‪1943 .‬‬‫רומניה ‪77‬‬

‫מנדי הצטרף עם כמה מחבריו לתנועת \"גורדוניה\"‪ ,‬שחרתה על דגלה הגשמה עצמית‪,‬‬‫חינוך האדם ועבודה עברית‪ .‬תנועות הנוער הציוניות ערערו על סמכותן של החברה‬‫השמרנית והמשפחה המסורתית‪ .‬בפעולות הביעו המדריכים את חוסר שביעות רצונם‬‫מערכי החברה הבורגנית ומאורח חייה החומרניים‪ ,‬המלאכותיים‪ .‬הם הטיפו לחניכיהם‬‫לאמץ לעצמם הרגלים של פשטות וגילוי לב‪ .‬גם \"גורדוניה\" קבעה כללים מוסריים־‬‫פועליים לחבריה‪ ,‬בין היתר אסור היה לעשן ואסור היה ללבוש עניבות כי אלה נחשבו‬‫לסממנים פסולים של בורגנות על פי האידיאולוגיה הסוציאליסטית‪ .‬על מנדי לא עשתה‬‫האידיאולוגיה רושם גדול‪ ,‬והוא המשיך ללכת בקביעות לפגישות בתנועה במטרה לעלות‬ ‫לישראל‪ ,‬הוא נרשם לעלייה וציפה לתורו‪.‬‬‫באחד הימים‪ ,‬בשובו הביתה מפעולה בתנועה‪ ,‬קיבל מנדי לידיו מזוודה‪\" .‬החבא אותה‬‫היטב‪ \",‬אמר לו המדריך‪\" ,‬שאיש לא יוכל למצאה\" ולא גילה לו מה טומנת המזוודה‬‫בחובה‪ .‬מנדי לא העלה בדעתו שהמזוודה מסכנת אותו ואת משפחתו‪ .‬הוא לקח אותה‬‫הביתה‪ ,‬טיפס על סולם בחצר והצפין אותה באינטרסול‪ ,‬בעליית הגג‪ ,‬מתחת לאבנים‬‫גדולות‪ .‬כעבור ימים אחדים‪ ,‬שבהם ניקרה במוחו השאלה מה תכולת המזוודה ומדוע‬‫נדרשת סודיות כה רבה ושמירה כה הדוקה עליה‪ ,‬פקעה סקרנותו‪ .‬הוא טיפס שוב במעלה‬‫הסולם‪ ,‬פתח את המזוודה ונדהם לנוכח חבילת שטרות זרים‪ .‬הוא לא ידע מהו דולר ומה‬‫ערכו‪ ,‬אבל הבין שהאמצעים שהיו שם נועדו לזיוף תעודות‪ ,‬חותמות ומסמכים‪ .‬הוא‬‫נזכר שפעם הורו להם לכייס רומנים לצורך גנבת תעודותיהם‪ ,‬חיבר עם מה ששמע על‬‫החלפת תמונות פספורט מקוריות בתמונות מועמדים לעלייה לישראל‪ ,‬והגיע למסקנה‬‫המתבקשת‪ :‬אם יגלו את המזוודה בביתי‪ ,‬יעצרו את כל בני משפחתי‪ .‬מנדי סגר מיד את‬‫המזוודה ויצא את הבית‪ .‬בעמדו בחשמלית בדרך למרכז העיר‪ ,‬השפיל מבטו‪ ,‬ידיו רעדו‬‫והזיעו עד כדי חשש שידית המזוודה תחליק לפתע‪ ,‬ולבו הלם בפראות וחישב לפרוץ‬ ‫מבעד למעילו‪.‬‬‫\"אני חושש לחיי ולמשפחתי‪ \",‬אמר לחברי התנועה בדירה ששימשה נקודת מפגש‪.‬‬‫מהרגע שהחזיר את המזוודה שהופקדה אצלו‪ ,‬חש קליל ושקט‪ .‬אבן כבדה נגולה מעל‬ ‫לבו‪.‬‬‫תכניותיו של מנדי לעלות לישראל ולבנות בה את עתידו נבלמו בהגיע צו על שמו‪ .‬בהיותו‬‫בן שבע־עשרה הוא גויס בכפייה‪ ,‬ושנתיים מנעוריו נגזלו במחנה עבודה צבאי‪ .‬המחנה‬‫הוקם במעבה היערות‪ ,‬לשם הסוואה‪ ,‬כדי שלא יתגלה על ידי המטוסים האמריקנים‪.‬‬‫היהודים במחנה מנו חמישה־עשר צעירים שהסתפחו לפלוגת עבודה של כמאתיים חיילים‬‫רומנים מבוגרים‪ .‬אלה האחרונים היו בלתי כשירים לשירות קרבי‪ ,‬לכן גויסו כבעלי‬‫מקצוע למשימות בנייה עבור הגרמנים‪ .‬בקרב היהודים היו פחחים‪ ,‬נגרים ורתכים‪ .‬כולם‬‫עבדו שכם אל שכם ותנאי חייהם שם היו די דומים‪ ,‬למעט כמה הבדלים‪ :‬הרומנים קיבלו‬‫אספקת מדים‪ ,‬והיהודים לא‪ .‬הרומנים זכו לסיגריות ולשאר תופינים‪ ,‬שהיהודים יכלו‬‫רק לחלום עליהם‪ .‬חיילי הפלוגה לנו במבנה בית ספר‪ ,‬על מזרני קש ושמיכה אחת לכל‬‫שני חיילים; ואילו את היהודים שיכנו במשקי האיכרים – כל שלושה או ארבעה יחדיו‬‫בצריף שבחצר‪ .‬באותם ימים החרים הצבא רכוש פרטי מהאזרחים – דירות וחדרים‪ ,‬וגם‬ ‫סוסים שישמשו לנשיאת תותחים או תחמושת‪.‬‬‫הרוסים התקדמו‪ ,‬דחקו את הגרמנים והסבו להם נזקים ופגיעות בנפש‪ ,‬והצבא הגרמני‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪78‬‬

‫נזקק לצריפים שישמשו כבית חולים שדה‪ .‬חלקי צריפי העץ השוודיים הובלו לרומניה‬ ‫ברכבות והוטל על עובדי המחנה להרכיבם לפי תכנית בנייה ולשפצם מבפנים‪ .‬משסיימו‬ ‫את המלאכה עברו הלאה למקום העבודה הבא‪.‬‬ ‫בין ‪ 1942‬ל־‪ 1944‬ביקר מנדי בבית מדי פעם‪ ,‬בסופי שבוע‪ .‬בכל ביקור כזה הפקיד‬ ‫אביו בידו אלף ליי כדי שיקנה לעצמו אוכל במכולת שבכפר‪ .‬הוא לא ידע שחמישה־עשר‬ ‫היהודים במחנה העבודה אוספים את הכסף לקופה אחת משותפת ובכל פעם שהם‬ ‫מגיעים לחמישה־עשר אלף ליי – הם משחדים את הקפטן‪ ,‬מפקד הפלוגה‪ ,‬וקונים את‬ ‫היציאה הבאה הביתה‪.‬‬ ‫מרגע העלייה לרכבת‪ ,‬במסע של מאה הקילומטרים הביתה‪ ,‬חלם מנדי על האוכל של‬ ‫אימא‪ .‬כששב למחנה הצטייד בחבילה של מזון מבושל ממטבחה ובאלף הליי מאבא‪.‬‬ ‫חיילים רומנים בפלוגה‪ ,‬שהיו פחות מתוחכמים ומאוחדים מהיהודים‪ ,‬ברחו הביתה על‬ ‫רכבת המשא‪ ,‬ללא אישור מהקפטן‪ .‬כשחזרו חפויי ראש ביום שני חטפו מכות לעיני כול‪.‬‬ ‫מנדי צפה במתרחש בתחושת קבס‪ ,‬הוא החליט למצוא שעת כושר כשהקפטן במצב רוח‬ ‫טוב – ולוודא שהוא עצמו לא יגיע למצבם של אומללים אלה‪ .‬בשעת רצון הצליח לחלץ‬ ‫מנדי את ההבטחה מפי הקפטן‪ ,‬ודבריו נסכו בו ביטחון ושקט‪.‬‬ ‫בסכום הכסף שהצטבר בקופה‪ ,‬נהגו מנדי וחבריו היהודים לקנות חפיסות סיגריות‬ ‫בעיר הסמוכה‪ .‬תמורתן הואיל הטבח לדלות עבורם בארוחת הצהריים תוכן כלשהו‬ ‫מתחתית הסיר‪ .‬מבטם עקב אחר המצקת הצוללת מטה‪ ,‬והלב נשא תפילה שהמצקת‬ ‫תעלה עצם עם קצת בשר עליה או חתיכת תפוח אדמה‪ .‬אלמלא שילמו בסיגריות‪ ,‬היו‬ ‫מקבלים רק מים חמימים ודלוחים‪ .‬הצעירים היהודים ִשכללו את הדרכים לשיפור תנאי‬ ‫החיים‪ ,‬ולו במעט‪ .‬לעומתם‪ ,‬נראו הרומנים המבוגרים כנועים וחסרי ישע למדי‪ .‬רובם‬ ‫היו אנשים טובים‪ ,‬פשוטי עם‪ .‬בשיניים הבודדות והרפויות שבפיהם לא יכלו לנגוס בלחם‬ ‫היבש‪ ,‬מה גם שקצותיו כבר העלו עובש ירקרק‪ ,‬לכן ויתרו עליו והושיטו אותו לצעירים‪.‬‬ ‫בשעות הערב‪ ,‬לאחר העבודה‪ ,‬נהגו מנדי וחבורתו לערום את שבבי העץ שנותרו פזורים‬ ‫על הארץ מהרכבת הצריפים‪ ,‬ולהדליק מדורה קטנה‪ ,‬שבחּומּה התנחמו‪ .‬על הלחם העבש‬ ‫הם מרחו שום וקלו אותו באש‪ .‬הלחם התרכך וספג את עשן המדורה‪\" .‬מממ‪ ...‬זה מריח‬ ‫כמו סטייק‪ \",‬אמרו זה לזה ודמיינו שהם לועסים חתיכת בשר‪.‬‬ ‫לקראת סוף המלחמה גויס גם קרול בן השש־עשרה‪ .‬בשש בבוקר אנוס היה לעלות על‬ ‫המשאית שהסיעה את פועלי הכפייה למרחק של כחמישה־עשר או עשרים קילומטרים‬ ‫מבוקרשט‪ .‬ואם החסיר מישהו חותמת בפנקס‪ ,‬שומה עליו לספק הוכחה מוצדקת לכך‬ ‫שהיה חולה‪ .‬הרומנים העבידו אותם באפס מעלות צלזיוס בכריית קברים לצד הכנסיות‬ ‫ובפינוי שלג מהרחובות‪ .‬בור בכל יום‪ ,‬זו הייתה הדרישה‪ .‬קרול חפר וחצב באדמה‬ ‫הקפואה שלא נענתה למכות הקלשון‪ ,‬עד שהידיים התמלאו יבלות והגב גנח מכאב‪.‬‬ ‫ארגוני הסיוע היהודיים היו נקודת האור באפלה‪ .‬בשתים־עשרה בצהריים הגיעו יהודים‬ ‫מזוקנים עם סיר גדול של מרק חם‪ .‬המשגיח הרומני תבע שלוש מנות‪ ,‬ואילו פועלי‬ ‫הדחק הצעירים‪ ,‬שיגעו והזיעו‪ ,‬הסתפקו באחת‪ .‬איש לא העז להתלונן‪ ,‬העיקר לנוח מעט‬ ‫ולשאוב חום מהקערית‪ ,‬מהנוזל שבתוכה‪ .‬את הלב חיממה המחשבה על אחיהם שאינם‬ ‫שוכחים אותם בצר להם‪ ,‬שמטפלים בהם ודואגים‪.‬‬‫רומניה ‪79‬‬

‫עיתון \"הצופה\"‪14.5.1943 ,‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪80‬‬

‫פצצות על העיר‬ ‫וסופה של תקופה‬ ‫מקיפים את החתן והכלה‪ :‬מימין‪ :‬אלכסנדר‪ ,‬בתו של רובין‪,‬‬ ‫רטה‪ ,‬שמעון‪ ,‬רבקה‪ .‬מלפנים‪ :‬סנדו‪ ,‬בנם של אלכסנדרו ורבקה‬ ‫רבקה (רטה) ושמעון בחופתם‬ ‫בית כנסת קוראל בבוקרשט‪ ,‬נוסד ב־‪( 1867‬צולם ב־‪)2006‬‬‫רומניה ‪81‬‬

‫הכתובה של רבקה ושמעון בעברית ובארמית‪ .‬שם המשפחה המקורי היה זוסמן‬‫הפורעים פרעו והחיים נמשכו‪ ,‬חזקים יותר‪ .‬אהבות פרחו‪ ,‬זוגות נישאו כדת משה וישראל‬‫ותינוקות באו לעולם‪ .‬שבוע לאחר פורים תש\"ב‪ ,‬ב־‪ 8‬במרס ‪ ,1942‬התחתנה רבקה ( ֶר ָטה)‬‫בת סאלי וסולומון עם בחיר לבה שמעון זיסמן בבית כנסת קֹו ָראל שבבוקרשט – היכל‬‫עצום ומפואר‪ ,‬מלא הוד והדר‪ ,‬מעוטר בזהב ובארגמן‪ .‬סמלי המנורה ומגן דוד האירו‬‫מעל ארון הקודש‪ ,‬ועל דלת הארון – שני אריות אוחזים בכתר‪ .‬בתום הטקס המרגש חגגו‬‫המשפחות את נישואי הזוג בצנעה‪ ,‬במסיבה ביתית‪ .‬המצב ברחובות היה מסוכן ביותר‪,‬‬‫לכן השאירו את פסקו בבית‪ ,‬בטיפולו של לזר‪ ,‬שהיה מנוע מהשתתפות בחתונת אחותו‬ ‫מבחינה פוליטית‪ .‬פסקו הממורמר בכה ומחה‪ ,‬ללא הועיל‪ .‬לבסוף נרדם מותש‪.‬‬‫בתחילת חייהם המשותפים פתחו רטה ושמעון בית מלאכה למברשות משערות זנב‬‫סוס‪ :‬מברשות לבגדים‪ ,‬מברשות נעליים‪ ,‬לצביעת קירות‪ ,‬לגילוח ומברשות אחרות‪ .‬בית‬ ‫המלאכה התנהל בחצר המשפחה בדודשט ‪.35‬‬‫לאחר שמנחם־מנדל זיסמן‪ ,‬אביו של שמעון‪ ,‬מת בדמי ימיו והניח את חנה־העני‬‫אלמנתו מטופלת בארבעה בנים צעירים‪ ,‬המשיכה האם לחנך את ילדיה על ברכי אותה‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪82‬‬

‫מסורת שהכירה מבית הוריה ושבעלה המנוח התווה בביתם‪ .‬שמעון‪ ,‬בנה השני‪ ,‬ו ֶאחיו‬ ‫למדו בתלמוד תורה במרכזה של יאשי‪ ,‬ליד בית הכנסת‪ .‬כשבגרו עברו האחים לבוקרשט‪,‬‬ ‫מטעמי פרנסה‪ ,‬ואמם חנה עמם‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫יום אחד‪ ,‬בחשמלית‪ ,‬נבהלה פרידה כשעל הספסל מולם התיישב קצין גרמני במדי אס־אס‪.‬‬ ‫\"אם הוא ישאל אותך אם אתה יהודי‪ ,‬תגיד שלא‪ \",‬לחשה באוזניו של פסקו הוראת‬ ‫שעה דחופה‪\" ,‬בסדר?\" פסקו הנהן ומתחת לקסקט הציץ בזר היושב מולו בסקרנות‪ .‬אמו‬ ‫לחצה את כף ידו בחוזקה‪ ,‬מזהירה‪.‬‬ ‫לפסקו לא חסר דבר‪ ,‬הוא חש מוגן ובטוח‪ .‬אביו דאג לו ולאמו‪ :‬הוא עבד במחנה יום‪,‬‬ ‫יצא בבוקר ושב מדי ערב‪ ,‬בלילות הצליח לעבוד מעט לפרנסתם ולהשיג קמח‪ ,‬שממנו‬ ‫אפתה פרידה לחם‪ .‬מרתף ביתם שמר על קרירותו ועל מוצרי המזון שפרידה הכינה בקיץ‬ ‫ואחסנה – חבית של ריבת שזיפים‪ ,‬שימורי חמוצים‪ ,‬רסק עגבניות משומר ומחית תפוחי‬ ‫עץ‪ .‬לחם‪ ,‬מרק וחמוצים השביעו אותם והספיקו עד סוף המלחמה‪.‬‬ ‫לפעמים לקח אברהם את בנו אתו למחנה העבודה‪ .‬פסקו ישב בצד וצפה בפועלים‬ ‫הכורים זיפזיף (חול ים גס) מגדת הנחל באתים ובטוריות‪ ,‬ושופכים אותו אל מסננות‬ ‫רשת גדולות‪ .‬כמה פעמים ביום הגיעה משאית‪ ,‬העמיסה את ערמות הזיפזיף המסונן‬ ‫והובילה אותו לחזית‪ ,‬שם הוא שימש לבניית ביצורים‪ .‬המשאית המתרחקת מן המקום‬ ‫ונעלמת באופק והאבק השוקע היו הסימן לכך שאפשר לטבול במי הנחל‪ .‬אחד נשאר‬ ‫לתצפת ואם ראה מישהו מתקרב‪ ,‬הזהיר את כולם לצאת מיד מן המים‪ ,‬להתלבש ולחזור‬ ‫לעבודה‪.‬‬ ‫בחצר ביתם (בית הדודים) עמדה שורת חביות פתוחות מלאות מים למקרה חירום‪,‬‬ ‫אם חלילה תפרוץ שרפה בבית כתוצאה מהפגזה מהאוויר של מטוסי בעלות הברית‪ .‬באין‬ ‫מערך מכבי אש‪ ,‬התגוננה כל משפחה בכוחות עצמה מפני הרע מכול‪ .‬במקורן‪ ,‬בזמנים‬ ‫טובים יותר‪ ,‬תסס ּ ַבחביות יין‪ .‬עתה ניצל אותן פסקו למשחק – הוא עלה על כיסא‪ ,‬זרק‬ ‫לתוכן אבנים קטנות והביט בהן שוקעות במים הצלולים‪ ,‬עד לקרקעית‪ .‬ביום הולדתו‬ ‫הרביעי‪ ,‬ב־‪ 8‬באוקטובר ‪ ,1942‬שיחק בחצר כהרגלו ונפל לתוך אחת מחביות המים‪ .‬ראשו‬ ‫מטה ורגליו מבצבצות עדיין מחוץ למים‪ .‬בעודו צולל פנימה תהה פסקו איך יסתובב‪.‬‬ ‫למרבה המזל‪ ,‬באותו רגע נכנסה דודתו רטה לחצר וראתה את המים ניתזים מאחת‬ ‫החביות‪ ,‬מיהרה להתקרב והתגלו לה כפות רגליו המפרפרות‪ .‬היא שלפה אותו מהמים‬ ‫והצילה את חייו‪.‬‬ ‫רטה הייתה אז בחודש השני להריונה‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫שמעון נלקח לעבודות כפייה‪ ,‬ורטה המשיכה להפעיל את בית המלאכה ואת החנות‪ ,‬אבל‬ ‫תושבי בוקרשט המורעבים היו פחות ופחות מעוניינים במברשות‪ .‬בין אסון להצלה‪ ,‬בין‬ ‫חורבן לבנייה‪ ,‬ילדה רטה את בנה הבכור‪ .‬שמעון‪ ,‬שנלקח הרחק לטרנסילבניה‪ ,‬לא נכח‬ ‫בבית בשעת הלידה‪ .‬היא התרחשה ב־‪ 17‬באפריל ‪ ,1943‬שבת הגדול תש\"ג (השבת שלפני‬ ‫חג הפסח)‪ .‬פסקו בן הארבע התלווה לריקו ושניהם ביקרו את רטה בבית החולים‪ ,‬מרחק‬‫רומניה ‪83‬‬

‫הליכה קצר‪ ,‬רק מאות מטרים מרחוב פיטיש ‪ .35‬שמעון נעדר גם מטקס ברית המילה‬‫ורטה בחרה את שם התינוק‪ :‬יעקב‪ .‬ינקו קראו לו הכול ברומניה ולימים – יענקלה‬‫בישראל‪ .‬רק כשמלאה לבנו שנה השתלטו הרוסים על רומניה‪ ,‬המלחמה תמה ושמעון שב‬‫הביתה‪ .‬אז חגגה המשפחה את שובו בפדיון הבן בבית הכנסת‪ ,‬כמיטב המסורת היהודית‬ ‫ומנהגיה העתיקים‪.‬‬ ‫סימון‪ ,‬רטה וינקו (שמעון‪ ,‬רבקה ויעקב)‪1944 .‬‬‫ינקו כבר היה בן שנה‪ ,‬ו ִאמו התקשתה להשכיבו על מגש הכסף המקושט בתכשיטי זהב‪,‬‬‫כמקובל‪ .‬בדרך כלל הטקס מתבצע במלאות חודש לרך הנולד‪ ,‬ובמקרה זה הפעוט רצה‬‫לקום ולשחק עם התכשיטים‪ ,‬צעצועים משובבי נפש שקרצו לו‪ .‬כשהגישו אותו לידי‬‫הכהן עלה בידו להניח את אצבעותיו התינוקיות על התכשיטים הנוצצים והמבריקים‪,‬‬ ‫ולהביאם אל פיו‪ .‬הוריו וכל בני המשפחה פרצו בצחוק‪\" :‬הילד גאון!\" הם קבעו‪.‬‬‫רטה שמרה על בנה כעל בבת עינה‪ ,‬לכל מקום לקחה אותו ִאתה‪ ,‬גם כשנסעה בחשמלית‪.‬‬‫ברומניה היו עולים לטרמווי תוך כדי נסיעה אטית שלה‪ ,‬וכך גם יורדים ממנה‪ .‬פעם‬‫אחת‪ ,‬כשירדה רטה בתחנה ובנה בזרועותיה‪ ,‬היא מעדה ונפלה‪ .‬בנפילתה החזיקה את‬‫ינקו ולא עזבה‪ ,‬הסתובבה והתהפכה‪ ,‬רק כדי שלא ליפול עליו‪ .‬כתוצאה מהחבלה היא‬ ‫נפצעה וצלקת נותרה על פניה‪ ,‬אך בנה יצא ללא פגע‪.‬‬‫עד גיל שנתיים חונך הפעוט בחצר המשפחתית המשותפת ברחוב פיטיש‪ ,‬הסתובב בין‬‫רגלי הגדולים‪ ,‬וכל מי שחזר מהעבודה שאל אותו‪\" :‬כבר אכלת ינקו?\" – \"לא‪ \",‬השיב‬‫הילד והתיישב לאכול‪ .‬כך סעד עם כולם‪ ,‬עם כל אחד בתורו ולא הפלה איש‪ .‬פסקו‪,‬‬‫בן דודו המבוגר ממנו בחמש שנים‪ ,‬והוא היו שני הילדים היחידים בין מבוגרים רבים‬‫במשפחה‪ .‬יחד בילו בשלג בחורף‪ ,‬שיחקו והחליקו‪ .‬ינקו עקב אחרי פסקו לכל מקום‬ ‫שהלך‪ ,‬כצל‪.‬‬‫בגיל שלוש המשיך הילד להבריק ופעם אמר לסולומון המשתעל‪\" :‬סבא‪ ,‬אם אתה‬‫חולה‪ ,‬למה אתה מעשן?\" הוריו וכלל המבוגרים במשפחה התפעלו מאוד מהמשפט‬ ‫החכם שיצא מפיו של ילד קטן‪.‬‬‫בלילות התכסתה העיר בשמיכת ַה ֲאפלה עבה‪ .‬תושביה כיבו את האורות‪ ,‬הגיפו תריסים‬‫והסתגרו בבתים‪ ,‬מתכוננים לעוד לילה של פצצות המוטלות מבטנם של מטוסים רוסיים‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪84‬‬

‫או של בנות בריתם‪ .‬לילה אחד‪ ,‬כשהחלה ההרעשה‪ ,‬רצו פסקו והוריו למרתף‪ .‬פסקו ישב‬ ‫על ברכי אביו וחש ברעד שאחז בהן‪\" .‬אבא‪ ,‬למה אתה רועד?\" – \"מעצבים‪ ,‬בני‪ .‬אין מה‬ ‫לפחד‪ ,‬אני לא מפחד וגם אתה – אל תדאג‪ \",‬השיב אברהם‪.‬‬ ‫כמעט תמיד היה דוד רובין חוזר מהמסעדה שלו שיכור כלוט בשעות הקטנות של‬ ‫הלילה‪ .‬באותו לילה של הפצצות‪ ,‬רגעים לפני שבני משפחתו ירדו למרתף של בניין‬ ‫הדירות הטורי הארוך שבו גרו‪ ,‬הפצירו ברובין אשתו וששת ילדיו‪ ,‬לקום ולבוא ִאתם‪.‬‬ ‫הוא סירב להתעורר ולעזוב את הבית‪ .‬מאוחר יותר נחתה על הבית פצצה בחלק המרוחק‬ ‫מדירתם‪ .‬רובין התעורר מהרעש וצעק‪\" :‬מי דופק לי בדלת בלילה?\"‬ ‫ממדי הנזק של הפצצת ‪ 4.4.1944‬התגלו למחרת עם שחר‪ ,‬למראה עיר פגועה בנפש‬ ‫והרוסה ברכוש‪.‬‬ ‫ביולי שוב חגו מפציצים כבדים מעל ראשי תושבי בוקרשט – הפעם הם הגיעו מארצות‬ ‫הברית – ותקפו בהפצצה מסיבית את בתי הזיקוק בפלויישט‪ ,‬מקור הנפט הגולמי‬ ‫העיקרי של גרמניה הנאצית‪ .‬להק מטוסים שעבר בשעות היום פיזר חתיכות של נייר כסף‬ ‫כדי לסנוור ולהטעות את מכווני התותחים שניסו ליירט אותם‪ .‬בלילה אחר נפל מצנח‬ ‫תאורה בחצר של דוד ינקו ועם שחר יצאו כולם לראותו מקרוב‪ .‬תושבי העיר שוטטו בין‬ ‫ההריסות‪ .‬הפעילות בעיר נעצרה עקב ההפצצות‪ ,‬מצבם של התושבים הלך מדחי אל דחי‪,‬‬ ‫והם התקשו להשיג אוכל‪ ,‬פת לחם‪ .‬רבים חצו את העיר‪ ,‬קילומטרים רבים בחיפוש אחר‬ ‫מאפייה פעילה‪.‬‬ ‫עיתון \"דבר\"‪16.9.1942 ,‬‬ ‫המפלה בקרב סטלינגרד בתחילת ‪ 1943‬סימנה את תחילת מפלת גרמניה במלחמה‪,‬‬ ‫וממשלת אנטונסקו החלה לנקוט צעדים ליצירת קשר עם בעלות הברית ולשאת ולתת‬ ‫עמן כדי לשים קץ להשתעבדותה של רומניה לגרמניה הנאצית‪.‬‬ ‫ב־‪ 20‬ביוני ‪ 1944‬הושג קונצנזוס לאומי בין המפלגות במדינה‪ ,‬והוקם הגוש הלאומי‬ ‫הדמוקרטי‪ .‬כוחות הצבא האדום התקדמו במהירות דרומה והכוחות הגרמניים ברומניה‬ ‫– הושמדו או ברחו‪ .‬משטר אנטונסקו הפרו־גרמני הופל והממשלה החדשה חתמה על‬ ‫הסכם שביתת נשק שבעלות הברית הכתיבו לה‪ ,‬והודיעה על הצטרפותה למלחמה נגד‬ ‫גרמניה הנאצית‪ .‬בין ‪ 23‬ל־‪ 25‬באוגוסט ‪ 1944‬נחתו על העיר פצצות גרמניות‪ .‬חבירתה‬ ‫של המדינה לרוסים הובילה ליצירת הרפובליקה הרומנית הקומוניסטית‪ .‬תוך ימים‬‫רומניה ‪85‬‬

‫ספורים‪ ,‬ב־‪ 31‬באוגוסט‪ ,‬נפלה בוקרשט לידי הרוסים‪ .‬ב־‪ 12‬בספטמבר ‪ 1944‬חתמו רומניה‬‫וברית המועצות על הסכם שביתת נשק‪ .‬אבדן מקורות הנפט החיוניים תרם להתמוטטות‬‫המערך הצבאי של גרמניה בדרום מזרח אירופה‪ .‬בולגריה‪ ,‬הונגריה וקרואטיה הושפעו‬ ‫מהמהפך של רומניה והשתחררו אף הן מעולה של גרמניה‪.‬‬‫רומניה שחררה את האסירים הפוליטיים‪ ,‬האנטי־פשיסטיים‪ ,‬החזירה להם את‬‫זכויותיהם האזרחיות והמדיניות וביטלה את חוקי ההפליה הגזעיים‪ .‬המחנות‬‫בטרנסניסטריה חוסלו ולמרבית הניצולים הותר לחזור לרומניה‪ .‬לזר שרד את המלחמה‬‫ואת המחנות ובתום שנה ושלושה חודשים של נתק – ללא ידיעה בנוגע לשלום יקיריו‬‫בבוקרשט‪ ,‬וכשהם לא מודעים למצבו – הוא שב לחיק משפחתו בבוקרשט כאדם חופשי‪.‬‬‫ליזה זיסמן‪ .‬בוקרשט‪1946 ,‬‬ ‫שמעון‪ ,‬רטה‪ ,‬יענקלה וליזה ברומניה‪ ,‬לפני הנסיעה‪1946 .‬‬‫בשנת ‪ 1945‬נולדה לרטה ולשמעון בתם ליזה‪ .‬חודשים אחדים אחר כך נסע לזר עם‬‫פרידה אחותו ובנה פסקו ל ֶקמּפּולּונג מולדובנסק שעל גדות נהר המולדובה‪ .‬יחסם של‬‫הגרמנים והרומנים כלפי יהודי בוקובינה היה קשה ביותר‪ .‬העובדה שהאזור היה בעבר‬‫בשליטת אוסטרו־הונגריה ועדיין רחשה בו תרבות גרמנית‪\" ,‬דויטשה קולטור\"‪ ,‬ודיברו בו‬‫בשפה הגרמנית – לא נזקפה לזכותם של יהודי קמפולונג ולא הועילה להם‪ .‬באוקטובר‬‫‪ 1941‬נשדדו בתי הכנסת‪ ,‬רב העיר נרצח וביום כיפור גורשו היהודים לטרנסניסטריה‬‫בקרונות משא להובלת בהמות‪ .‬רוב תושבי קמפולונג הגיעו לגטו שארגורוד‪ .‬רבים מתו‬ ‫מרעב‪ ,‬ממחלות או שהוצאו להורג‪.‬‬‫לזר מצא את ג'ינה בחיים‪ ,‬הגם שהייתה חלשה מאוד ופגועה מהתלאות שעברו עליה‪.‬‬‫לא היה קץ לאושרו‪ ,‬והוא הציע לה נישואים‪ .‬היא הייתה צעירה ממנו בארבע שנים‪,‬‬‫ובת עשרים ושבע ביום חתונתם‪ .‬ג'ינה הייתה יפה וזוהרת‪ ,‬עיניה הבורקות והמחייכות‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪86‬‬

‫ניבטו אליו מתחת להינומה‪ ,‬ולרגעים שכחו השניים את השנים האפלות שידעו‪ ,‬בנפרד‪,‬‬ ‫את מחירן הכבד‪ .‬לזר וג'ינה נישאו ב־‪ 1947‬בבית הכנסת הגדול והעתיק סינגוגה מארה‬ ‫(‪ ,)Sinagoga Mare‬שנבנה בשנת ‪ .1846‬במרד הלגיונרים הוא נבזז וניזוק‪ ,‬אך הודות‬ ‫לנוצרייה לוקרציה קנז'אה‪ ,‬ששידלה את הבוזזים בדמעותיה ובתוכחות – ניצל משרפה‬ ‫ומכליה‪ .‬אם הכלה עמדה לצדה והורי החתן לצדו‪ .‬מיד לאחר החופה חגג הזוג הטרי‬ ‫בחיק המשפחה במסעדה‪ .‬בפנים היה חם ושמח‪ ,‬הם שרו‪ ,‬רקדו‪ ,‬אכלו ושתו‪ ,‬ובחוץ ירד‬ ‫שלג שכיסה את העיר במעטה לבן וחגיגי‪ .‬אחיה של ג'ינה‪ ,‬סמי‪ ,‬נהג המונית‪ ,‬הסיע אותם‬ ‫הביתה ונשאר ללון אצלם‪ ,‬כיוון שהנסיעה ברחובות המושלגים הייתה מסוכנת‪ .‬בשעת‬ ‫בוקר שלחה פרידה את פסקו להביא לשכנים‪ ,‬כלומר לחתן ולכלה‪ ,‬את ארוחת הבוקר‬ ‫שהכינה להם‪.‬‬ ‫בית הכנסת הגדול בבוקרשט‪ ,‬סינגוגה מא ֶרה‪ ,‬שבו נישאו לזר וג'ינה וגם קרול ובטי מויססקו‪.‬‬ ‫באותו בית כנסת נפרדו חברי תנועת \"גורדוניה\" ממנדי וחבריו לפני עלייתם ארצה‬‫רומניה ‪87‬‬

‫בני משפחת שמילוביץ' (מצד רבקה‪ ,‬אמו של סולומון) בחתונת‬ ‫ג'ינה ולזר בחתונתם‪1947 .‬‬‫לזר וג'ינה‪ .‬מתנת החתונה שלהם הייתה ריהוט לבית הזוג הצעיר‬‫בוקרשט ליקקה את פצעיה ובית משפחת מויסה לא היה עוד אותו הבית‪ .‬סאלי‬‫וסולומון התבגרו מאוד בשנות המלחמה‪ .‬אלי שינה את יחסו לבית הספר‪ ,‬אבל בגיל‬‫חמש־עשרה אי אפשר היה לחבוש את ספסלי כיתה ד'‪ .‬לכן התחיל לעבוד אצל אחיו סנדו‪,‬‬‫עזר לאביו בחנות ובחנות אחרת של קרובי משפחה‪ .‬בביתו של סוחר יהודי שמכר לאביו‬‫טבק‪ ,‬תה וסוכר – פגש אלי ילדים בני שמונה ותשע מהערים יאשי ושטפנשט‪ .‬הסוחר‬‫האמיד וחשוך הילדים אימץ ילדים יהודים יתומים וגידל אותם כאב‪ .‬המבוגרים דיברו‬‫עסקים והילדים השוו צלקות‪ .‬הם הראו לאלי פציעות מקליעים בידיהם וברגליהם‬‫וסיפרו איך נורו‪ ,‬איך איבדו את הוריהם ונותרו יתומים‪ ,‬ואילו צרות עברו עליהם‬‫בדרך לבוקרשט‪ .‬התברר לו שבבוקרשט היה המצב טוב יחסית למקומות אחרים‪ ,‬שם‬‫ירו בילדים ובמבוגרים כאחד‪ .‬אחד מהילדים לבש שרוולים ארוכים גם בשיאו של חום‬ ‫הקיץ‪\" ,‬יום אחד אראה לך למה‪ \",‬אמר לאלי‪.‬‬‫בספטמבר ‪ 1945‬עלה פסקו לכיתה א' ובסוף השנה זכה בתואר ה\"תלמיד השני\"‬‫בכיתה; ברומניה נהגו לציין את שלושת התלמידים המצטיינים בלימודיהם‪ .‬בכיתה ב'‬‫העניקו לו מוריו תעודת הצטיינות של \"תלמיד ראשון\"‪ .‬משפחתו הייתה גאה בו מאוד –‬ ‫הוריו‪ ,‬הדודים‪ ,‬הסבים‪ ,‬כולם שיבחו אותו והניפו אותו אל על בשמחה‪.‬‬‫כשהתחיל פסקו את לימודיו בכיתה ג'‪ ,‬סבל אביו מכאבים תכופים בבטנו שאובחנו‬‫על ידי הרופאים ככיב קיבה‪ .‬אז עוד לא ידעו שמחלת האולקוס נגרמת מחיידק‪,‬‬‫והאנטיביוטיקה עדיין לא נכנסה לתהליכי ייצור המוני‪ .‬בלילה נורא אחד בשנת ‪1947‬‬‫חטף אברהם התקף חזק ביותר של כאבים‪ ,‬הרופאים שהוזעקו לטפל בו הביאו מנות‬‫דם בבקבוקי זכוכית גדולים‪ ,‬שבהם אספו באותם זמנים תרומות דם‪ .‬עוד ועוד בקבוקי‬‫דם הוכנסו אל הבית ולא הספיקו‪ ,‬כי אברהם איבד דם רב‪ .‬הוא הלך ונחלש ולבסוף‬‫נלקח לבית החולים‪ .‬פרידה התלוותה אליו והדודים אלכסנדרו ורבקה חיבקו את פסקו‬ ‫המייבב מצער‪ ,‬ופרידה נישקה אותו על מצחו וידעה כי הוא בידיים טובות‪.‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪88‬‬

‫תעודת פטירה של אברהם סטרולוביץ' ברומניה מ־‪ 29.7.1947‬בשעה שלוש‪ .‬ההלוויה נערכה למחרת‪.‬‬ ‫הוא נפטר בגיל שלושים וחמש‪.‬‬ ‫שעות ספורות לאחר שהוריו יצאו מהבית באמבולנס לבית החולים‪ ,‬ראה פסקו את דודתו‬ ‫רבקה יושבת ובוכה‪ .‬לא בישרו לו ולא היו צריכים לבשר לו‪ ,‬כי הוא הבין לבד‪ .‬אביו‪,‬‬ ‫אחיה התאום של רבקה‪ ,‬שאליו הייתה קשורה בעבותות נפש‪ ,‬הלך לעולמו‪ .‬פסקו היה‬ ‫בן שמונה ועשרה חודשים כשהתייתם מאביו‪ .‬מבית אלכסנדרו ורבקה העבירוהו לדודים‬ ‫אידי ואדלה‪.‬‬ ‫מאוחר יותר סיפרו לו שבבית החולים‪ ,‬לפני שהורדם‪ ,‬שמע אביו דלת נסגרת וחשב‬ ‫שבנו בא להיפרד ממנו‪ .‬הוא פקח את עיניו וביקש לראות את בנו‪ ,‬ואז עצם אותן והוכנס‬ ‫לחדר הניתוחים‪ .‬פסקו לא הספיק להיפרד מאביו‪ ,‬עובדה מצערת ומכאיבה‪ ,‬שהזמן לא‬ ‫הביא לה מזור‪.‬‬ ‫בבית ההלוויות פילאנטרופיה שבבוקרשט הציגו את אברהם משום מה כמנהג‬ ‫הנוצרים‪ .‬הוא שכב בארון קבורה‪ ,‬ראשו גלוי וכולם עברו בסך ונפרדו ממנו‪ .‬גם פסקו‬ ‫ראה את אביו בפעם האחרונה ונפרד ממנו‪ .‬אחר כך פתחו את מצבת שמואל סטרולוביץ'‪,‬‬ ‫אביו של אברהם‪ ,‬וקברו אותו באותה חלקה‪ ,‬הבן על אביו‪ .‬כך עשו במקרים שבהם לא‬ ‫היה למשפחה די כסף לחלקה נפרדת‪ .‬לפרידה ולאברהם לא היו נכסים שיכלו לממש‪ ,‬הם‬ ‫גרו בבית הדוד ואת כל כספם הוציאה פרידה עבור הניתוח‪.‬‬‫רומניה ‪89‬‬

‫ב־‪ 30‬בדצמבר ‪ 1947‬נאלץ מיכאי לוותר על מלכותו לטובת הקומוניסטים‪ ,‬שתפסו את‬‫השלטון ברומניה‪ .‬בשנתיים האחרונות לחייו חבר אברהם סטרולוביץ' לבעלי הכוח‬‫והשליטה ברומניה‪ ,‬והתפקד למפלגה הקומוניסטית‪ .‬הוא החל להסתובב עם ַא ָלּה בידו‪,‬‬‫בכוונה לנקום ברומנים האנטישמים שהתנכלו ליהודים בתקופת המלחמה‪ ,‬להשיב להם‬‫כגמולם‪ .‬לאחר מותו‪ ,‬פעלו חבריו של אברהם למפלגה הקומוניסטית למען אלמנתו ובנו‬‫היתום‪ ,‬ודאגו שהסכום ששילמו על הטיפול הרפואי יושב להם‪ .‬בעזרת סכום זה עלו‬ ‫האם ובנה לישראל‪.‬‬‫לפני עלייתה לישראל‪ ,‬הזמינה רבקה מצבה חדשה בצורת ספר פתוח המסמל את‬‫תחום עיסוקו של אברהם – בדפוס ובכריכת ספרים‪ .‬על הספר נחקקו שמות הנפטרים‬ ‫הקבורים בחלקה‪.‬‬‫לימים שקל פסקו להביא את עצמותיו של אביו לקבורה בישראל‪ ,‬אבל הדבר דרש‬ ‫משאבים גדולים מאוד‪ ,‬ולא הסתייע בידו לעשות כן‪.‬‬‫חודש לאחר מותו של אברהם‪ .‬פסקו עונד סרט שחור‪ .‬הוא ואמו נשענים‬ ‫על מצבת קברם של האב אברהם והסב‪ ,‬סולומון (שואל) סטרולוביץ'‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪90‬‬

‫פסקו עם אורית בתו ונכדיו‪ ,‬ליד קבר אביו‪2008 .‬‬ ‫פרידה‪ ,‬הבת הבכורה‪ ,‬הייתה רגילה לעזור לכולם‪ ,‬לשמש אוזן קשבת ולייעץ‪ .‬אחיה אהבו‬ ‫לשאול לדעתה ולהיתמך על ידה‪ .‬עתה‪ ,‬כשהתאלמנה‪ ,‬נזקקה היא עצמה למשענת של בני‬ ‫משפחתה‪ ,‬אולם בשנה שבה איבדה את בעלה ומאוחר יותר גם את אביה‪ ,‬עזבו רוב בני‬ ‫המשפחה את רומניה‪ .‬רק רבקה ואלכסנדרו התעכבו ברומניה‪ .‬בנם סנדו עלה לישראל‬ ‫במסגרת \"עליית הנוער\" ב־‪ ,1947‬ואילו הם עדיין אחזו בביתם‪ ,‬בפרנסתם‪ ,‬בשפתם ולא‬ ‫רצו לעקור למקום אחר‪ .‬פרידה התקשתה להתרחק מקברות יקיריה בבוקרשט‪ ,‬היא גם‬ ‫ידעה שאברהם לא היה עוזב את רומניה‪ .‬בתום תקופת עיבוד האבל‪ ,‬החליטה לארוז את‬ ‫חפציהם ולעלות לישראל‪.‬‬ ‫רבקה ואלכסנדרו ובנם יחיאל עלו שנתיים אחר כך‪ .‬לימים עלה גם רובין ארצה עם‬ ‫משפחתו והם התגוררו בנתניה‪.‬‬‫רומניה ‪91‬‬

‫פרק ב'‬‫ישראל‬

‫עליית המשפחה ארצה‬ ‫כמחצית מיהודי רומניה – ‪ 353,000‬נפש – עברו בשלום את ימי הזוועה של מלחמת העולם‬ ‫השנייה‪ ,‬אך מצבם של רוב הניצולים היה קשה מנשוא‪ .‬ממשלת פטרו גרוזה הסכימה‪,‬‬ ‫בתקופת המעבר למשטר הקומוניסטי‪ ,‬להגירה כמעט בלתי מוגבלת מרומניה לישראל‪.‬‬ ‫היהודים עקרו בהמוניהם‪ ,‬רבים עלו לישראל בעלייה לגאלית ובלתי לגאלית‪ ,‬ובהם גם‬ ‫בני משפחת מויסה‪.‬‬ ‫מנדי וקרול‪ ,‬החלוצים‪ ,‬תקעו יתדות ראשונות של משפחת מויסה על אדמת הקודש‬ ‫בשנים ‪ .1945-1944‬אחריהם‪ ,‬איש־איש בתורו‪ ,‬עלו כל יתר בני המשפחה בדרכים‬ ‫עקלקלות ומפרכות‪ ,‬הם חצו מדינות וגבולות ברגל וצעדו בשלג ובקור ימים ארוכים‪ ,‬שהו‬ ‫במחנות עקורים וחיכו בכיליון עיניים לבוא האונייה שבה יפליגו אל הארץ המובטחת‪.‬‬ ‫המסע נמשך חודשים ולפעמים אף שנים‪ ,‬אך לא תש כוחם של בני המשפחה ולא אבדה‬ ‫תקוותם בדרך המייגעת‪ .‬הם יצאו בקבוצות קטנות‪ ,‬לעתים נפגשו באמצע המסע המפרך‪,‬‬ ‫התנחמו זה בזרועות זה ונפרדו‪ ,‬ולפעמים המשיכו לצעוד יחד‪.‬‬ ‫המילים \"ארץ ישראל\" נאמרו בדבקות‪ ,‬כמילות קסם או תפילה‪ .‬המטרה הנכספת‪,‬‬ ‫השאיפה לעלות לישראל ולחיות בה כעם חופשי בארצו‪ ,‬עודדה את רוחם וזרעה תקווה‬ ‫בלבם‪ ,‬אף שאיש לא ידע בוודאות איך יגיעו ליעדם ומה צופן להם שם העתיד‪ .‬מאמץ‬ ‫העלייה גבה גם קורבנות בנפש‪ ,‬שכן במחנות המעבר התרכזו בצפיפות המוני פליטים‬ ‫ועקורים‪ ,‬שסבלו מרעב וממחלות והטיפול הרפואי לא נתן מענה הולם למצוקה‪.‬‬ ‫כשהגיעו אוניות המעפילים ארצה‪ ,‬רבות מהן נתפסו בידי הבריטים‪ ,‬ונוסעיהן גורשו‬ ‫למחנות המעפילים בקפריסין – האי היה אז בשליטת בריטניה‪ .‬אחרוני העולים מבני‬ ‫המשפחה עלו ארצה רק בפברואר ‪ 1949‬מקפריסין‪.‬‬ ‫הממשלה הרומנית הגבילה את היוצאים החל ממרס ‪ ,1948‬עד עצירה מוחלטת של‬ ‫העלייה באפריל ‪ .1952‬לאחר שש שנים היא חודשה‪ .‬מ־‪ 1965‬ועד ‪ ,1989‬בימי ניקולאי‬ ‫צ'אושסקו‪ ,‬העבירה הסוכנות היהודית סכומי עתק לרומניה ככופר נפש לשחרור יהודיה‪.‬‬ ‫צ'אושסקו מיסד את ה\"סחר\" ביהודים והתעקש לקבל את התשלום במזומן‪ ,‬בדולרים‪.‬‬ ‫את ה\"עמלה\" שהפריש לעצמו – הסתיר‪.‬‬‫מנדי ‪93‬‬

‫מנדי מויסה‬ ‫עריקּות‬‫זמן קצר לפני שגויסתי למחנה העבודה‪ ,‬נעצרו ונאסרו ראשי‬‫\"גורדוניה\" ותנועות הנוער האחרות‪ .‬עם זאת‪ ,‬הפעילות בשטח‬‫נמשכה‪ ,‬ובזכותה שמרתי על קשר רציף עם חברי התנועה בכל‬‫ימי שהותי במחנה‪ .‬מרכזי תנועות הנוער דאגו לעודד את רוחם‬‫של חברי התנועה והשתדלו לעזור‪ ,‬בייחוד לצעירים כמוני‪,‬‬‫בפלוגות עבודות הכפייה‪ .‬כמה מחבריי מ\"גורדוניה\" גויסו לעבוד‬‫בוועד הקהילה היהודית בבוקרשט‪ ,‬ונעו בחופשיות ממקום‬‫למקום בעזרת התעודות שנשאו עליהם‪ .‬הם חילקו בגדים‪ ,‬כלי עבודה וכלי בישול‪ ,‬תמכו‬‫בי ובחבריי ככל שיכלו ויידעו אותנו על התקדמות המאמצים להעלותנו לישראל – חברי‬‫\"גורדוניה\" שנשלחו למחנות עבודה‪ .‬באותם ימים נקבע סדר עדיפויות ברור‪ :‬לעובדי‬‫הכפייה זכות קדימה לעלייה‪ .‬הידיעה כי אני בין המועמדים הראשונים לעלייה וכי‬‫התנועה הציונית פועלת בחשאי ובלא לאות להציל יהודים רבים ככל האפשר ולשחררם‬‫מן המחנות‪ ,‬הפיחה בי תקווה ונתנה לי את הכוח להמשיך ימים ארוכים בעבודה כה‬ ‫מאומצת שאין תמורה או תוחלת בצדה‪.‬‬‫\"בעלי ממון יהודים תרמו כסף רב והתנועה גייסה הון מן היישוב היהודי בארץ‪ \",‬כך‬‫סיפרו לי חבריי‪\" ,‬בממון שהצטבר בקופה‪ ,‬שכרו אנשינו כמה ספינות מפרש ישנות מעץ‬‫ובנו בתוכן דרגשים כדי שיוכלו להצטופף בהן בני אדם רבים‪ .‬אמנם בימים כתיקונם‬‫הדרך מקונסטנצה לאיסטנבול נמשכת יומיים בלבד‪ ,‬אבל הייתה זו עת מלחמה ואי‬ ‫אפשר היה לצפות מראש כמה זמן תשוט האונייה עד שתגיע ליעדה‪.‬‬‫תרומותיהם הנדיבות של יהודים עשירים הגיעו גם אלינו‪ ,‬למחנה הכפייה‪ :‬באחד‬‫הימים הביאו לנו נציגי ה\"וועד האוטונומי לעזרה\" מעילים ארוכים עד הברך‪ ,‬שהסגירו‬‫מיד ומרחוק מיהו יהודי במחנה‪ .‬בזכותם יכולנו לקור המצמית‪ .‬אלפי יהודים מתו‬‫במחנות הכפייה בגלל תנאי העבודה והמגורים הבלתי אנושיים‪ .‬לולא העזרה החומרית‬ ‫של מוסדות הקהילה‪ ,‬מספרם של החולים‪ ,‬הנכים והנפטרים היה רב עוד יותר‪.‬‬‫באחד הבקרים הגיעה הבשורה המשמחת באמצעות פתק שנמסר לי בחשאי‪ ,‬ובו‬‫נכתב‪\" :‬אביך חולה‪ ,‬בוא מהר הביתה!\" אלה היו מילות הצופן למסר המיוחל‪ :‬התעודות‬‫המזויפות מוכנות ואתה עומד לעלות לארץ ישראל‪ .‬הוריי לא ידעו על כוונתי לעלות‬‫לישראל‪ ,‬חבריי דאגו להחתים את המסמכים שלי בשמם‪ ,‬כאילו הם אלה שאישרו לי‬‫את היציאה מהמדינה‪ .‬בינתיים‪ ,‬במחנה העבודה לא התירו לי ללון בחדר בביתו של אחד‬‫האיכרים‪ .‬מצאתי בהרעת התנאים סיבה מספקת לברוח ולערוק‪ .‬כשבאו לחפשני בבית‬ ‫הוריי בבוקרשט‪ ,‬ברחתי‪ ,‬וציפיתי בקוצר רוח לעלייתי ארצה‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪94‬‬

‫ההפלגה מנמל קונסטנצה‬ ‫בליל נסיעתי המיועדת לישראל‪ ,‬הזמינו אותי חבריי להשתתף בנשף – מסיבת פרידה‪ .‬כל‬ ‫הלילה חגגנו ועם עלות השחר נאלצתי לחזור הביתה ברגל‪ ,‬כי ההפצצות על העיר שיבשו‬ ‫את פעולת החשמלית‪.‬‬ ‫\"חבל שלא היית כאן אתמול בערב‪ \",‬קידמה אותי אמי כשנכנסתי הביתה‪\" ,‬היית רואה‬ ‫את לזר‪ .‬נסענו במונית ופגשנו אותו\"‪ .‬אחרי נתק של שלוש שנים‪ ,‬להוריי נודע שלזר נמצא‬ ‫בקבוצה של אסירים המובלים לכלא בטרנסילבניה ובדרכם עוברים בבוקרשט‪ .‬כעבור‬ ‫חודשים אחדים הוא שוחרר‪ ,‬כאשר כבר הייתי בישראל‪.‬‬ ‫ביום הגדול‪ ,‬עלינו על הרכבת מבוקרשט לקונסטנצה שלחוף הים השחור‪ ,‬שם ציפתה‬ ‫לנו אוניית מעפילים בדרכה לאיסטנבול‪ .‬התרגשתי מאוד‪ .‬הייתי הראשון מבני משפחתי‬ ‫הנוסע לארץ ישראל‪ .‬ה ֲאפלה שררה בנמל קונסטנצה בפעם הראשונה שכף רגלי דרכה‬ ‫במקום‪ .‬רק קולות הגרמנים \"האלט‪ ,‬עמוד‪ ,‬עצור!\" הפרו את הדממה וזרעו פחד בלבנו‪.‬‬ ‫צעדנו לכיוון האונייה בדומייה‪ ,‬כשמונה מאות גברים ונשים‪ ,‬כל רכושנו צרור על הגב‪.‬‬ ‫\"אם יגלו שאנחנו יהודים‪ ,‬יחסלו אותנו מיד‪ \",‬לחשתי לחבריי‪ .‬לא ידעתי שעלייתנו הייתה‬ ‫רשמית למחצה ושהמשטרה הרומנית קיבלה מן התנועה הציונית כסף רב והתחייבה‬ ‫לשמור תמורתו על חיינו‪ .‬זו הסיבה שלמרות נוכחותם המסיבית של הגרמנים‪ ,‬לא אונה‬ ‫לנו כל רע‪ .‬רומנים במדים הוליכו אותנו במרחק בטוח מהחיילים הגרמנים‪ ,‬ואלה לא‬ ‫התערבו כי עסקו בענייניהם‪ ,‬בעיקר בהעלאת פצועי הקרבות על אוניות‪ .‬באותם ימים‬ ‫ספגו הגרמנים מפלה קשה‪ ,‬הצבא האדום שחרר את אוקראינה מלפיתתם ונסיגת‬ ‫הגרמנים מחופי הים השחור עברה דרך קונסטנצה‪.‬‬ ‫תור ארוך של נוסעים השתרך בעלייה לאונייה‪ .‬בדיעבד התברר כי יהודים עשירים‬ ‫שילמו ממון רב כדי להינצל‪ ,‬ותפסו את מקומם של ניצולים חסרי כול ושל חברי התנועה‬ ‫הציונית‪ .‬הרשימה כללה את אלה שמצבם הפיזי היה קשה ביותר עקב עבודת הפרך‪,‬‬ ‫את הפליטים מפולין ועריקים כמוני שחייהם בסכנה‪ .‬התקרבתי לכבש האונייה‪ ,‬התור‬ ‫התקדם לאטו‪ .‬בהחלטה של רגע פניתי לשומר הרומני שעמד לידינו‪ .‬היו ברשותי מאה ליי‬ ‫אחרונים‪ .‬ידעתי שהכסף הרומני חסר ערך במדינה אחרת וקיבלתי החלטה מהירה‪\" :‬קח‬ ‫את הכסף ושלח מברק לאבי ובו תכתוב‪\" :‬עליתי על האונייה\"‪ .‬לא האמנתי שהמברק‬ ‫יישלח‪ ,‬אך לימים התברר לי שלאחר זמן מה נפנף אבי בהתרגשות במברק ממני‪\" :‬בני‬ ‫ניצל‪ \",‬סיפר בשמחה לחבריו‪\" ,‬הוא על האונייה בדרך לארץ ישראל\"‪.‬‬ ‫בשעה שאבי התגאה בבנו המעפיל‪ ,‬למעשה עדיין עמדו רגליי על אדמת רומניה‪ ,‬כי‬ ‫בהגיעי לאונייה גיליתי לצערי הרב שמספר המעפילים עלה על המותר ושאין עוד מקום‬ ‫לאיש‪\" ,‬הישארו בנמל כמה ימים‪ \",‬היו המילים היחידות שהצלחתי לשמוע בתוך‬ ‫ההמולה‪ .‬חבריי ואני נשארנו בנמל קונסטנצה בקרב קבוצה של כשישים איש‪ .‬שבעה‬ ‫ימים חיכינו לספינת מעפילים נוספת מטורקיה‪ .‬ישנו על הבטון החשוף והתקיימנו‬ ‫מכמה כיכרות לחם ומגבינות שהביאו לנו בני הקהילה היהודית בקונסטנצה‪ .‬האונייה‬ ‫המובטחת בוששה לבוא ובחלוף שבוע החליט הקצין הרומני שליווה אותנו‪ ,‬להחזירנו‬ ‫לבוקרשט‪ .‬נאלצנו לשוב על עקבותינו‪ ,‬וכיוון שראינו את הנמל בעת מלחמה ונחשפנו‬ ‫למידע צבאי‪ ,‬הודיע לנו הקצין שלא יוכל לשחרר אותנו לביתנו‪ ,‬ושעלינו לחבור אליו‬ ‫בבוקרשט‪.‬‬‫מנדי ‪95‬‬

‫ברגע שהרכבת עצרה בחריקת גלגלים בתחנה – לא חיפשנו את הקצין ולא התמהמהנו‬‫לשנייה מיותרת‪ ,‬הרמנו רגלינו ונסנו כל אחד לכיוון אחר‪ .‬בחודשיים הבאים גרתי בבית‬ ‫הדוד אידי – הוא ואדלה נמלטו לכפר מפני שהעיר הופצצה‪ ,‬והשאירו לי את המפתח‪.‬‬ ‫ניסיון עלייה שני‬‫באחד הימים התהלכתי ברחוב בבוקרשט ולפתע פגשתי את אבי פנים אל פנים‪ .‬הוא‬‫הביט בי כלא מאמין‪ ,‬הרי ידע מן המברק שכבר עליתי על האונייה והפלגתי ארצה‪.‬‬‫\"ברגע האחרון לא היה מקום פנוי על האונייה‪ \",‬הסברתי לאבי‪\" ,‬מחפשים אותי‪ ,‬לכן‬‫איני יכול לשוב הביתה לראותכם\"‪ .‬נעתרתי לבקשתו לבוא הביתה בלילה כדי שאמי‬‫תראיני‪ .‬מאותו לילה‪ ,‬ביקרתי אצלם בכל פעם שנשמעה צפירת האזעקה‪ ,‬משום שאיש‬‫לא דלק אחריי בשעת הפגזה‪ .‬בחודשיים האחרונים שלי בבוקרשט‪ ,‬השתלטו הסובייטים‬‫על מדינת הולדתי‪ .‬בוקר אחד‪ ,‬במאי ‪ ,1944‬קיבלתי את ההודעה שחיכיתי לה מרוט‬‫עצבים‪\" :‬אוניית המעפילים ַקזּ ֶבק עגנה בנמל קונסטנצה‪ ,‬ואתה עולה עליה\"‪ .‬נסעתי‬‫מיד לקונסטנצה בלי לומר שלום ובלי להיפרד מבני משפחתי‪ ,‬שמא יתפסו גם הפעם את‬ ‫מקומי ואחזור כלעומת שבאתי‪.‬‬‫שתי אוניות‪\" ,‬מריצה\" ו\" ַק ְזּ ֶבק\"‪ ,‬חיכו לנו בנמל‪ ,‬ודגל הצלב האדום מתנוסס על‬‫תורניהן‪ .‬הפעם הייתה ההתרגשות מהולה בחשש שמא לא נצליח לעלות על האונייה‪.‬‬‫האונייה קזבק נועדה לשאת כ־‪ 300‬נוסעים בלבד‪ ,‬ואילו על הרציף התגודדו מאות‬‫רבות של יהודים‪ .‬ואכן‪ ,‬אשר יגורתי בא לי‪ .‬לאחר שהועלו כ־‪ 500‬איש לסיפון‪ ,‬עצרו‬‫שלטונות הנמל את העלייה אליה באומרם כי הספינה אינה יכולה לשאת עוד בני אדם‪.‬‬‫נציגי הסוכנות היהודית ונציגי תנועות הנוער נפנפו ברשימותיהם‪ ,‬אך גם תלונות‪,‬‬‫צעקות‪ ,‬קללות ודחיפות לא הועילו‪ .‬רק השלכת מטען מהאונייה והתערבות של גורמים‬‫בהסתדרות הציונית הביאו לביטול הגזרה והמשכנו לעלות לסיפון‪.‬‏ הצלחתי לעלות על‬ ‫הקזבק ונשמתי לרווחה‪.‬‬‫אונייה זו‪ ,‬שקלטה לתוכה ‪ 735‬מעפילים‪ ,‬עלתה ממון רב‪ .‬היא הייתה ספינת מטען‬‫טורקית להובלת מלח שהוסבה לספינת נוסעים‪ :‬הותקנו בה דרגשי שינה ונתווסף לה‬‫סיפון ששימש למטען האישי‪ .‬יצאנו לדרך ב־‪ 6‬ביולי ‪ 1944‬ופ ֵנינו לטורקיה‪ .‬בשנת ‪1943‬‬‫קיבלה ממשלת בריטניה החלטה סודית‪ ,‬לאפשר לכל יהודי אשר יגיע לטורקיה‪ ,‬להמשיך‬‫ארצה‪ .‬הדבר התגלה לאנשי מוסד עלייה ב' (זרוע חשאית של \"ההגנה\" שארגנה את‬ ‫העלייה הבלתי לגלית)‪ ,‬והם עשו כל מאמץ לארגן אוניות ולהביאן ארצה דרך טורקיה‪.‬‬‫יציאתנו מרומניה התאפשרה בחלון הזדמנויות צר‪ ,‬מאחר שבחודש מאי ‪ ,1944‬במסגרת‬‫גילוי עצמאות לאומית רומנית ולקראת סוף המלחמה‪ ,‬אישרה הממשלה בבוקרשט‬‫לסוכנות היהודית להקים בשטחה משרד הגירה‪ .‬אנטונסקו בכבודו ובעצמו אישר את‬ ‫הקמת המשרד ב־‪ 9‬ביוני‪ ,‬שלוש ספינות הורשו להפליג מרומניה תחת דגל זר‪.‬‬‫הנוסעים על האונייה התרכזו חבורות־חבורות‪ ,‬לא היה מנהיג אחד שיאחד את כולנו‪.‬‬‫בין העולים היו‪ :‬עשרים וחמישה חברי תנועת \"גורדוניה\"‪ ,‬עשרות חברי תנועות נוער‬‫אחרות‪ ,‬פליטים יהודים ממדינות אירופה ו־‪ 220‬ילדים יתומים מזי רעב שניצלו ממחנות‬‫טרנסניסטריה‪ .‬הילדים לבשו בגדים קרועים ובלויים‪ ,‬ואת האוכל שהוגש להם באונייה‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪96‬‬

‫אכלו אחוזי בולמוס ואחר כך הקיאו‪.‬‬ ‫צחנה עמדה באוויר ולא הקלה את שהותנו באונייה‪ .‬כאשר חצינו את הים השחור‪,‬‬ ‫התעכבה האונייה ליד נמל בורגס שבבולגריה‪ .‬בין המעפילים נפוצו שמועות שהעיכוב‬ ‫נגרם עקב צוללת גרמנית המתקרבת לספינה‪ ,‬וכי רב החובל מבוהל ויש צורך לשחדו‬ ‫להמשיך‪ .‬נוסעים אחרים טענו שגרמנים השתלטו על צוות הספינה והורו על השטתה‬ ‫לנמל‪ .‬כך או כך‪ ,‬ב־‪ 8‬ביולי ‪ 1944‬הגענו אל מול חופי איסטנבול‪ .‬חלפו עוד יומיים עד‬ ‫שקיבלנו אישור לעגון בנמל ועד שיכולנו לרדת מהסיפון לקרקע יציבה‪ .‬מכאן המשכנו‬ ‫בדרך היבשה‪.‬‬ ‫מאיסטנבול שלחתי להוריי גלויה‪ ,‬אינני יודע אם הגיעה ליעדה‪ .‬האנגלים הקצו‬ ‫‪ 1,500‬סרטיפיקטים בחודש‪ ,‬ואנו נמנינו עם קומץ בני המזל‪ .‬אנשי הסוכנות היהודית‬ ‫באיסטנבול דאגו שנקבל את אישורי העלייה לארץ והעלו אותנו על רכבת משא‪ .‬הנסיעה‬ ‫ארכה שבוע שלם בתנאים לא נוחים‪ ,‬בקרונות גדולים שנועדו לבהמות‪ ,‬ולפעמים שרר‬ ‫חום כבד באזורי ההרים‪ ,‬אך היינו צעירים והיינו בדרכנו לארץ הקודש‪ .‬הדבר היחידי‬ ‫שטרד את מנוחתנו היו החיילים הסנגלים כהי העור‪ .‬בכל קרון עמד חייל מזרה אימה‬ ‫וחמוש ברובה‪ .‬לא דיברנו את שפתם ולא הבנו שמשימתם היא לשמור על ביטחוננו‪.‬‬ ‫עברנו דרך אנטוליה‪ ,‬המשכנו לחאלב שבסוריה ונסענו דרומה ומערבה לבירות‪ .‬בכל‬ ‫תחנת עצירה קיבלנו משליחי הסוכנות היהודית פיתות‪ ,‬פחיות זיתים‪ ,‬גבינות ומים‬ ‫כמובן‪ ,‬ולא ירדנו בשום מקום‪ .‬קיבלנו כל כך הרבה אוכל‪ ,‬יותר מכפי צרכינו‪ ,‬עד שאת‬ ‫חלקו השלכנו לידיהם המושטות של הכפריים שעמדו ליד פסי הרכבת‪ .‬גם סיגריות‬ ‫הירידה מהרכבת למחנה המעפילים בעתלית‪ .‬לע\"מ‪ ,‬צילם‪ :‬זולטן קלוגר‪14.7.1944 .‬‬‫מנדי ‪97‬‬

‫מחנה המעפילים בעתלית‪ .‬לע\"מ‪ ,‬צילם‪ :‬זולטן קלוגר ביום הגעתי לשם‪14.7.1944 ,‬‬ ‫קיבלנו‪ ,‬ואותן חילקנו לילדים היתומים שהיו עמנו‪.‬‬‫בשעותינו האחרונות ברכבת‪ ,‬היא עברה דרך מנהרה עד ראש הנקרה – חיל ההנדסה‬‫של דרום אפריקה חפר אותה בזמן מלחמת העולם השנייה‪ .‬אחר כך חצינו את הגשר‬‫שמעל נחל כזיב – הגשר שהפלמ\"ח עתיד לפוצץ כעבור שנתיים‪ ,‬ב־‪ ,1946‬בלילה שנודע‬ ‫כ\"ליל הגשרים\"‪.‬‬‫שמש אדומה נטתה לשקוע ולהיבלע במי הים התיכון‪ ,‬השעה הייתה שבע בערב ביום‬‫שישי ‪ 14‬ביולי ‪ ,1944‬כשעצרנו לחצי שעה בחיפה‪ .‬מקבלי פנינו ויהודים עוברי אורח פרצו‬‫בשירת \"התקווה\" מעוררת‪ .‬מאוחר יותר באותו ערב ירדנו מקרונות הרכבת בתחנת‬‫עתלית‪ ,‬שם הצטופפו עשרות אנשים ליד המסילה והמתינו בדריכות לקרוביהם שהגיעו‬‫ארצה‪ .‬חיכו עמם גם נציגי המוסדות‪ :‬ההסתדרות‪ ,‬הסוכנות היהודית‪ ,‬לשכת העלייה‬ ‫והתאחדות עולי רומניה‪.‬‬‫מחנה המעבר לעולים בעתלית כונה \"קרנטינה\" (אזור בידוד)‪ ,‬כי היה מוקף מכל עבריו‬‫בקונצרטינות‪ .‬הוכנסנו לצריף הדיזנפקציה הגדול‪ ,‬למקלחות ולחיטוי בדי־די־טי‪ .‬גם‬‫בגדינו הועברו להרתחה ולחיטוי‪ ,‬ומקצתם חזרו מכווצים וקטנים ממידתנו‪ .‬הצטלמנו‬‫לצורך הכנת תעודות‪ ,‬וכמה ימים לאחר מכן קיבלנו מידי הבריטים תעודות תושב עם‬ ‫תמונותינו‪ ,‬היה זה מעמד חשוב ומרגש מאוד בעבורנו‪.‬‬‫השתכנו בצריפים הגדולים‪ .‬ליד כל מיטה עמדה ארונית אישית; אכלנו גבינות ומרחנו‬‫מרגרינה על לחם טרי; היינו שבעים‪ ,‬שמחים ולא היו לנו תלונות לאיש‪ .‬בשמונת הלילות‬‫הראשונים שלנו בארץ היו שחרטו את שמותיהם על קירות העץ בצריפים ועל קורות העץ‬‫בחוץ‪ ,‬לזיכרון‪ ,‬למען אלה שיבואו אחרינו ויתהו מי היה כאן לפניהם‪ .‬מקצת העולים‬‫ציינו את תנועת הנוער שלהם או את מועד הגעתם ארצה‪ .‬כרבים מחבריי‪ ,‬אף אני חרטתי‬ ‫את שמי על קורת עץ מרובעת‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪98‬‬

‫צריף דזינפקציה‪ .‬צולם ב־‪2013‬‬ ‫חריטות על קורות העץ‬ ‫צריף החיטוי‪ .‬צולם ב־‪2013‬‬ ‫עולים בלתי לגליים מוכנסים אל צריף החיטוי‬ ‫(פיקיוויקי)‬‫מנדי ‪99‬‬

‫מהכנרת לאיטליה‬‫ב־‪ 23‬ביולי השתחררתי ממחנה עתלית ונשלחתי על ידי פעילי \"גורדוניה\" לקיבוץ‬‫מסדה שבצפון בקעת הירדן‪ ,‬דרומית לכנרת‪ .‬שבע שנים קודם לכן הקימו חברי גרעין‬‫\"גורדוניה\" מרומניה את הקיבוץ במסגרת התיישבות \"חומה ומגדל\"‪ .‬זו הייתה עת‬‫הבציר‪ ,‬ונשלחנו לעבוד בכרם הענבים של הקיבוץ‪ ,‬על גדות הירמוך‪ .‬בהפסקת הצהריים‬‫אכלנו בצל הגפן וראינו את הרכבת חולפת במרחק קצר מאתנו‪ ,‬בדרכה מלבנון למצרים‪.‬‬‫הרכבת הזכירה לי את המרחק הרב שביני לבין משפחתי‪ .‬חשתי בדידות בקיבוץ‪ ,‬לא‬‫מצאתי דמות שתדריך אותי ותסייע לי בהסתגלות לחיים החדשים בישראל‪ .‬הניתוק‬‫מהוריי ומאחיי הכאיב לי‪ .‬את חבריי מבוקרשט‪ ,‬שאליהם התקרבתי מאוד בשנתיים‬‫שבהן עבדנו במחנה‪ ,‬לא פגשתי שוב לעולם‪ ,‬ואינני יודע מה עלה בגורלם‪ .‬שאבתי עידוד‬ ‫מבואו הצפוי של חברי הטוב ביותר‪ ,‬שעמד לעלות ארצה באותם ימים‪.‬‬‫ב־‪ 3‬באוגוסט ‪ 1944‬יצאו מנמל קונסטנצה שלוש אוניות לאיסטנבול‪ ,‬על סיפון אחת‬‫מהן‪ ,‬ה\"מפקורה\"‪ ,‬עמד חברי הטוב אדלר‪ .‬לצערי הרב הוא לא זכה להניח רגליו על‬‫אדמת ישראל‪ .‬האונייה הופצצה בדרכה וטבעה‪ ,‬ועד היום אין איש יודע בוודאות אם‬‫הגרמנים הם האחראים להטבעתה או שמא פגעה בה צוללת רוסית שטעתה בזיהוי‪.‬‬‫יותר משלוש מאות נוסעים היו על סיפונה‪ ,‬רק חמישה ניצלו‪ .‬לאחר מות חברי הטוב‪,‬‬‫לו חיכיתי בכיליון עיניים‪ ,‬הרגשתי בודד עוד יותר‪ .‬בלילות טמנתי ראשי בכר ובכיתי‪.‬‬‫החיים בקיבוץ לא היו לרוחי‪ .‬אף שיוצאי רומניה ייסדו את הקיבוץ‪ ,‬הם דיברו עברית‪,‬‬ ‫לא הבנתי אותם ולא תקשרתי ִאתם‪.‬‬‫בבוקרשט‪ ,‬בין מיליון וחצי בני אדם – הרגשתי בבית‪ .‬בקיבוץ‪ ,‬בחברת מאה איש‪,‬‬‫הרגשתי סגור ואפילו כלוא‪ .‬במהלך חודשיים לא קלים במסדה פגשתי ָּגפיר ממשטרת‬‫היישובים‪ .‬שוחחנו בשפתנו ושיתפתי אותו במצוקתי‪\" .‬אתה לא צריך לדעת שפה כדי‬‫להתגייס לצבא הבריטי‪ \",‬הוא אמר‪ .‬הרהרתי בפתרון שהציע הגפיר והחלטתי לאמץ‬‫את המלצתו‪ ,‬לעזוב את הקיבוץ ולצאת לעולם הגדול‪ .‬אחד מחבריי ואני תכננו להתגייס‬‫לבריגדה היהודית‪ ,‬חטיבה בצבא הבריטי שכל חייליה ומפקדיה היו יהודים תושבי הארץ‪.‬‬‫ב־‪ 28‬בספטמבר ‪ 1944‬הכריז וינסטון צ'רצ'יל בפרלמנט הבריטי על הקמת הבריגדה‪:‬‬‫\"‪...‬נראה לי כדבר נכון באמת‪ ,‬שיחידה מיוחדת של אותו עם שסבל עינויים שאין לתארם‬‫מידי הנאצים‪ ,‬תהיה מיוצגת כחטיבה נפרדת\"‪ .‬המוסדות הלאומיים תלו שתי תקוות‬‫גדולות בבריגדה‪ :‬הם האמינו שבכוחה להציל את שארית הפליטה מאירופה ושבזכותה‬‫יזכה הצבא העברי שבדרך לחיילים מאומנים‪ .‬דגל מגן דוד על רקע צהוב היה לסמל‬ ‫היחידה‪ ,‬ושמה בתג נכתב בעברית – חי\"ל (חטיבה יהודית לוחמת)‪.‬‬‫נציגי הסוכנות בחיפה שמחו לקבל את פני המתנדבים‪ ,‬הם נתנו לנו אישור לינה ללילה‬‫אחד בחדרים לעולים ברחוב סטאנטון‪ ,‬כמה שילינג לארוחה ולכרטיס נסיעה באוטובוס‬‫לסרפנד‪ ,‬הלוא הוא המחנה הגדול של הצבא הבריטי (לימים מחנה צריפין)‪ .‬בגלל סעיף‬‫ראייה שהתגלה אצל חברי בבדיקות הרפואיות‪ ,‬הוא לא התקבל לבריגדה ונשארתי שוב‬‫לבד‪ .‬בהפסקות בין האימונים היו הטירונים קונים לעצמם עוגיות ומיני חטיפים בנאפ\"י‬‫(‪ – )NAFI‬השק\"ם הבריטי‪ ,‬אבל לי לא היה גרוש‪ .‬לא הרהבתי עוז לבקש ממישהו זר‬ ‫\"הלווה לי ואחזיר לך מהמשכורת הראשונה שאקבל\"‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪100‬‬