moise family book 30_7

‫לחו\"ל‪ ,‬טיילנו בעולם‪ ,‬מדי שנה נפשנו בבית הבראה בגרמניה‪ ,‬לפעמים הצטרפו אלינו‬ ‫מנדי ופויקה או פפי ואיציק‪ .‬במשך שנים נסענו כל קיץ למרחצאות ים המלח ושכרנו עם‬ ‫מנדי ופויקה דירה בערד לחודש‪.‬‬ ‫בילויים משותפים לאורך השנים‪ .‬מנדי‪ ,‬פויקה‪ ,‬לזר ג'ינה בגרמניה‪1991 .‬‬ ‫שישים וחמש שנה נמשכה הזוגיות היפה של ג'ינה ולזר‪ .‬בשנות‬ ‫חייה האחרונות ג'ינה סבלה מאוד ונעזרה בפיליפינית‪ ,‬לזר טיפל‬ ‫בה במסירות רבה‪\" .‬מה יהיה אתך כשאמות?\" שאלה אותו ג'ינה‬ ‫שוב ושוב‪ .‬ג'ינה הלכה לעולמה ב‪ 4-‬בדצמבר ‪ .2003‬לזר ניהל את‬ ‫הלווייתה לבדו‪ ,‬למרות גילו המתקדם‪ ,‬וקרא הספד מרגש ומלא‬ ‫אהבה ליד קברה‪.‬‬ ‫כשהוא התקרב לשנתו המאה‪ ,‬לזר התקשה בהליכה‬ ‫ובתפקודו העצמאי‪ ,‬והסתייע במטפלת מולדבית צמודה‪ ,‬כדי לאפשר לו את בקשתו‬ ‫לגור בביתו כל עוד הדבר ניתן‪ .‬ביום שישי בערב ה־‪ 2‬בינואר ‪ ,2015‬עשרים ואחד יום‬ ‫לפני יום הולדתו ה־‪ ,99‬נפטר לזר בשיבה טובה בביתו‪ ,‬שבו ביקש כל השנים לסיים את‬ ‫חייו‪ ,‬כאשר לצדו המטפלת הצמודה שלו‪ ,‬קלאודיה‪ ,‬שטיפלה בו במסירות רבה‪ ,‬בארבע‬ ‫השנים האחרונות לחייו‪.‬‬‫לזר ‪201‬‬

‫במסעדה‪ ,‬בנופש בחו\"ל‪1968 .‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪202‬‬

‫רבקה־רטה ושמעון זיסמן‬ ‫ילד ללא ילדּות‬ ‫מלאו לי שנתיים וחצי כשפנינו היו מועדות לארץ ישראל‪ .‬בתום‬ ‫מלחמת העולם השנייה אזרו הוריי אומץ ויצאו למסע שסופו‬ ‫אינו ידוע‪ ,‬עם שני פעוטות‪ ,‬ליזה אחותי הקטנה ואני‪ .‬פליטים‬ ‫רבים נפרדו מבני משפחותיהם ונהרו ארצה בדרכים לא חוקיות‬ ‫ומסוכנות‪ .‬הוריי נעזרו בתנועות הנוער הציוניות \"גורדוניה\"‬ ‫ו\"דרור הבונים\"‪ ,‬ולא ממניעים אידיאולוגיים או כוונה להתיישב‬ ‫בארץ בקיבוץ‪ ,‬אלא מטעמים מעשיים‪ .‬הארגונים דאגו לחבריהם‬ ‫לסרטיפיקטים ולמקום על האוניות‪.‬‬ ‫עזבנו את רומניה ברכבת‪ ,‬בנתיב שעברו בו רבים מיהודי אירופה‪ .‬אבי צפה בעיות‬ ‫בהונגריה‪ ,‬לכן כשחצינו את הגבול הוא קפץ מן הרכבת הנוסעת‪ ,‬הצליח להגיע שלם‬ ‫ובריא למחנה הג'וינט בבודפשט וחיכה לבואנו‪ .‬הוא צדק‪ .‬ההונגרים עצרו את הרכבת‬ ‫ואסרו אותנו בבית הסוהר לשמונה־עשר יום‪ .‬לאחר מעשה‪ ,‬הם לא ידעו איך להתמודד‬ ‫עם שטף הפליטים הרבים שעברו בשטחם‪ ,‬נשים‪ ,‬גברים וטף‪ ,‬על כן שחררו אותנו בתקווה‬ ‫שנעמוד בהבטחותינו ושנמשיך הלאה במסענו‪.‬‬ ‫אמי הגיעה יחפה ופצועה למחנה המעבר של הג'וינט בבודפשט‪ ,‬כיוון שאיבדה אחת‬ ‫מנעליה בדרך הארוכה‪ .‬נציג הג'וינט במחנה העקורים‪ ,‬יהודי דתי ואדם לבבי ואכפתי‪,‬‬ ‫השיב את החיוך אל פניה כשרכש עבורה נעליים חדשות וחזקות‪ ,‬מתאימות להליכה‬ ‫מרובה‪ .‬בבודפשט התאחדנו עם אבי והמשכנו לאוסטריה‪.‬‬ ‫זמן קצר אחרי שהגענו לווינה‪ ,‬פגשנו את מנדי‪ ,‬שהיה בדרכו לפגוש את הוריו בבוקרשט‪.‬‬ ‫מובן שהתרגשנו מאוד לראותו לפתע‪ ,‬לבוש מדי הבריגדה‪ .‬בטרם המשיך הלאה‪ ,‬חיבק‬ ‫אותנו מנדי בחום והניף אותי ואת אחותי באוויר‪.‬‬ ‫פליטים נעו ממקום למקום וידיעות הועברו באמצעותם‪ .‬בנובמבר ‪ ,1946‬יהודים שזה‬ ‫מקרוב באו מבוקרשט השמיעו לאמי מסר בהול‪\" :‬אביך גוסס\"‪ .‬כבר היינו במחצית‬ ‫הדרך לפלשתינה ועברנו תלאות רבות בדרך‪ ,‬אך אמי לא התלבטה לרגע‪\" :‬חוזרים‬ ‫לרומניה‪ \",‬אמרה בנחישות‪ .‬חזרנו לבית אמי רטה בבוקרשט‪ .‬בינואר ‪ 1947‬נפטר סבי‪.‬‬ ‫אמי ישבה עליו שבעה‪ ,‬ועוד באותו חורף יצאנו שנית למסע ונדדנו שוב ממחנה למחנה‬ ‫בדרך חתחתים‪.‬‬ ‫הפעם צעדנו לגבול ולא נסענו ברכבת‪ .‬ה\"פיהרר\"‪ ,‬מנהיג בגרמנית‪ ,‬היה האדם שהוביל‬ ‫אותנו לגבול‪ ,‬בתשלום כמובן‪ .‬על הגבול הוא מסר את ההובלה לאדם שעמד בצדו האחר‪,‬‬ ‫ומפיהרר לפיהרר חצינו את האלפים בין אוסטריה לאיטליה בחורף קר ומושלג‪ :‬שיירת‬ ‫מבוגרים וביניהם צועד ילד קטן בן ארבע‪ ,‬די אבוד‪ ,‬צמא לחברת ילדים בני גילו‪ ,‬לצעצועים‬‫רבקה־רטה ‪203‬‬

‫סאלי יושבת ומחזיקה בידיה את ליזה‪ .‬רטה עומדת‬ ‫מאחוריה‪ .‬מימין יענקלה ומשמאל פסקו‪1946 .‬‬‫ולמשחקים‪ .‬שיחות המבוגרים העגומות התנגנו באוזניי‪ ,‬קלטתי שברי משפטים על צרות‬‫ועל אסונות‪ ,‬אך לא לסיפורים הללו נזקקתי כילד רך‪ .‬למדתי מילים רבות ביידיש‪ ,‬וככל‬‫שנקפו השבועות והחודשים הצלחתי להבין עוד ועוד משפטים‪ .‬חצינו מדינות ונפגשנו עם‬‫בני תרבויות אחרות‪ .‬אוזניי קלטו שפע שפות‪ ,‬אך אף אחת מהן לא הגדירה את זהותי‪.‬‬ ‫כשבגרתי הבנתי שחסרו לי שורשים להיאחז בהם בכל שנות ילדותי‪.‬‬‫לא שרנו בדרך הארוכה‪ ,‬לא המבוגרים ולא אני‪ .‬אמי מעולם לא זמזמה לי שיר ערש‬‫לפני השינה ועל ספרים מצוירים ועל סיפורי מעשיות ואגדות יכולתי רק לחלום‪ .‬עד גיל‬‫שבע לא היו לי צעצועים‪ ,‬למעט חפיסת קלפים דקה‪ ,‬שהשתעשעתי בה ושמרתי בכיס‬‫מכנסיי‪ .‬כשבגרתי ונולד בני הבכור‪ ,‬מילאתי את חדרו משחקים וצעצועים ככל שיכולתי‬ ‫לקנות וככל שהחדר הכיל‪.‬‬‫סבתא התעכבה בבוקרשט‪ .‬היא מיאנה להיפרד מקברו הטרי של בעלה‪ ,‬ורק כמה‬‫חודשים לאחר מות סבי עקרה מביתה עם בניה שנשארו ִאתה ברומניה‪ .‬בתחילת המסע‬‫צעדנו בקבוצות קטנות‪ .‬מדי פעם פגשנו מכרים וקרובי משפחה‪ ,‬אך ידענו שאי אפשר‬‫להתקדם במהירות בקבוצה גדולה‪ .‬התרגשנו מאוד כשפגשנו במקרה באחד המחנות את‬‫סבתא בלוויית ריקּו‪ ,‬פרידה ופסקו‪ .‬עמדנו מחובקים דקות ארוכות‪ ,‬ומשם המשכנו יחד‬ ‫לעבר ארץ ישראל‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪204‬‬

‫שבנו ל\"רוטשילד ספיטל\" בווינה וחיכינו לאוניית המעפילים‪ .‬ליזה אחותי בת השנתיים‬ ‫וחצי חלתה במחלה זיהומית קשה‪ ,‬דלקת קרום המוח‪ ,‬וב־‪ 24‬בספטמבר ‪ 1947‬היא‬ ‫נפטרה‪ .‬הייתי כבן ארבע וחצי ותמונה מעורפלת של ליזה חקוקה בזיכרוני‪ .‬אמי דיברה‬ ‫עליה באהבה כל השנים‪ .‬היא נטמנה בווינה בחלקה די עזובה של בית העלמין היהודי‪,‬‬ ‫חלקה שבה טמנו את מתי העקורים שעברו דרך אוסטריה‪ ,‬בני־בלי־בית‪.‬‬ ‫שנות ילדותי המוקדמות חלפו במחנות עקורים‪ ,‬בכל מחנה שהינו כמה חודשים עד‬ ‫שקיבלנו אישור להתקדם למחנה הבא‪ .‬בחודשים הספורים שלנו ברומא ניזונו בעיקר‬ ‫תעודת הפטירה של ליזה כוללת את תאריך הפטירה‪ ,‬תאריך הקבורה ומיקום חלקת הקבר‬ ‫ממרק דל רכיבים ועשיר בקליפות תפוחי אדמה‪ .‬ביום שבו חיילי הבריגדה הופיעו במחנה‪,‬‬ ‫ניתנה התראה קצרה לעזוב‪ .‬הורו לנו לעלות בשקט למשאיות גדולות של הצבא הבריטי‪.‬‬ ‫התיישבנו בצפיפות ומיד כיסו אותנו בברזנט‪ .‬זקנה אחת התיישבה על רגלי מבלי משים‪,‬‬ ‫אבל פחדתי לומר מילה מיותרת‪ ,‬לכן בלעתי את כאביי ושום קול או אנקת כאב לא יצאו‬ ‫מפי‪ .‬חמש שעות ישבנו מוסתרים‪ ,‬דחוקים זה לזה במחנק ששרר מתחת ליריעה‪ ,‬חוששים‬ ‫שמא יגלו קציני הצבא הבריטי שמתחת לאפם מסייעים פקודיהם לעלייה הבלתי לגאלית‬ ‫לארץ ישראל‪ ,‬שבשליטת המנדט הבריטי‪ .‬הבולשת הבריטית חיפשה אוניות מעפילים‬ ‫בקדחתנות בכל נמלי איטליה וצרפת והחשש הגדול ביותר היה להיחשף‪.‬‬ ‫אנשי מוסד ב' ארגנו את ההפלגה‪ ,‬הם דאגו לשיפוץ האונייה‪ ,‬שמרו את מועד הפלגתה‬ ‫בסוד והביאו אליה מעפילים בחשאי‪ .‬ב־‪ 14‬באפריל ‪ 1948‬יצאה האונייה עם ‪ 782‬בני אדם‬ ‫שנדחקו על סיפונה‪ ,‬בהם כמאתיים תינוקות וילדים‪ .‬בימים כתיקונם לא היו עולים עליה‬ ‫יותר ממאתיים איש‪ .‬האונייה נקראה \"משמר העמק\" על שם הקרב שהתרחש בקיבוץ‬ ‫ב־‪ 4‬באפריל מול צבא קאוקג'י‪ .‬היא נלחמה בעצמה בגלים גדולים שהתנפצו עליה בלא‬ ‫הפוגה‪ ,‬היטלטלה בים הסוער‪ ,‬הגועש‪ ,‬נעה מצד לצד ומאות הנוסעים נעו אתה‪ .‬שכבתי‬‫רבקה־רטה ‪205‬‬

‫על דרגש אחד מתחת לדרגשי‬ ‫השינה של פרידה ופסקו‪ָ \" ,‬מ ַמה‬ ‫פרידה‪ ,‬מים‪ \",‬ביקשתי מדודתי‬ ‫כל שעתיים‪\" .‬אתה יתום?\"‬ ‫שאלה בבדיחות והצליחה‬ ‫להעלות חיוך על פניי‪\" ,‬אין לך‬ ‫הורים?\" שנינו הרמנו מבטינו‬‫האונייה \"משמר העמק\"‬ ‫לעברם‪ .‬הוריי שכבו על דרגשי‬ ‫השינה שלהם ולא תפקדו‪ ,‬הם‬ ‫הקיאו כל משך ההפלגה ולא‬‫משו ממקומם‪ .‬אמי הייתה בחודשי היריון ראשונים‪ ,‬אחת מתוך יותר ממאה נשים הרות‬ ‫על האונייה‪.‬‬‫בשבת‪ 24 ,‬באפריל ‪ ,1948‬סמוך לחופי קפריסין‪ ,‬זיהה את האונייה שלנו מטוס סיור‬‫בריטי‪ .‬משחתת בריטית נשלחה ללוותנו והתבקשנו לא לעלות אל הסיפון‪ .‬נדחסנו אל‬‫הצחנה ששררה בבטן האונייה‪ .‬כשהתקרבנו לחופי חיפה משחתות המלחמה הבריטיות‬‫צמצמו את הפער‪ ,‬נצמדו לאונייה משני ִצדיה‪ ,‬והמטוס חג מעלינו‪ .‬אז כולנו עלינו לסיפון‪,‬‬‫המכונאים כיבו את המנועים והחביאו את מכשירי הקשר‪ ,‬אנשי הצוות החליפו את‬‫בגדיהם וחבשו כובעי ברט‪ .‬אי אפשר היה להבחין עוד בין המעפילים לבין הצוות‪ .‬מפקד‬‫הספינה היה איש פלי\"ם‪ ,‬האלחוטנים – אנשי המוסד לעלייה ב'‪ ,‬ורב החובל איטלקי‬‫– כך גם צוות המכונאים‪\" .‬ארץ ישרּואל‪ ,‬ארץ ישרּואל‪ \",‬קראו קולות רועדים וחנוקים‬‫מדמעות‪ .‬שירת \"התקווה\" המתה מכל עבר‪ ,‬מפי אלה שחיכו זמן רב כל כך ליום זה‪ .‬לבי‬‫פעם בחוזקה עם השירה הגוברת ולמראה בתי חיפה על צלע הר הכרמל‪.‬‬‫\"מי הקפטן?\" שאלו הבריטים מיד כשהשתלטו על האונייה‪ .‬איש לא הסגירו‪ .‬רק מאוחר‬‫יותר‪ ,‬בקפריסין‪ ,‬הצליחו אנשי ה\"הגנה\" לחלץ ממחנה ההסגר את הצוות האיטלקי‪,‬‬ ‫והוא הוברח לספינה שעגנה בנמל ַפ ַמגּו ְס ָטה‪.‬‬‫החיילים העבירו אותנו בגשר חבלים מן האונייה אל המשחתת הבריטית‪ .‬חייל בריטי‬‫חמור סבר עמד בכניסה ובדק את הנוסעים בדיקה גופנית‪ .‬החייל הוציא מכיס מכנסיי‬‫את חפיסת הקלפים שנשאתי עמי לכל מקום‪ ,‬היא הייתה כל רכושי‪ .‬לתדהמתי הוא‬‫בדק כל קלף בנפרד‪ ,‬שמא החבאתי משהו בין הקלפים‪ .‬בתום הבדיקה השיב החייל את‬‫החפיסה לידי‪ .‬ישבנו בבטן המשחתת‪ ,‬באולם ענק שהותיר בי רושם רב‪ ,‬משום ההבדל‬‫העצום בין אוניית המעפילים לספינה הבריטית‪ .‬דומה הדבר למעבר מצריף עלוב לארמון‬‫מפואר‪ .‬תמונה אחת נחקקה בזיכרוני מן היום ההוא‪ :‬מעפילים תשושים יושבים באולם‬ ‫הגדול ואוכלים דייסה לשובע‪.‬‬‫אחרי \"משמר העמק\" הפליגה ארצה רק עוד אוניית מעפילים אחת לחופי הארץ‪.‬‬‫\"משמר העמק\" עצמה המשיכה לשוט בים התיכון גם בשנות המדינה הראשונות והעלתה‬‫עולים מצרפת‪ .‬באחת מהפלגותיה אף הביאה ארצה מטוסי \"מוסקיטו\" מעודפי הצבא‬ ‫הבריטי בקפריסין‪.‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪206‬‬

‫קברה של ליזה זיסמן בוינה‪ ,‬צולם בטיול המשפחתי לרומניה ואוסטריה‪2013 ,‬‬‫רבקה־רטה ‪207‬‬

‫מחנות המעצר בקפריסין‬‫הגענו ל\"מחנה החורף\" בצפון מזרח קפריסין‪ ,‬ליד עיר‬‫החוף ַפ ַמגּו ְס ָטה (קפריסין הטורקית של היום)‪ .‬צריפי הפח כונו‬‫\"מחנה חורף\" להבדיל מאוהלי \"מחנה הקיץ\"‪ .‬משפחות רבות‬‫כמונו השתכנו בתוך פחון אחד גדול וארוך‪ ,‬שמיכות הפכו‬‫לקירות מאולתרים וחצצו בין משפחה למשפחה‪ .‬לזר וג'ינה‪,‬‬‫ששהו מזה כחודש ב\"מחנה הקיץ\"‪ ,‬באו לבקרנו‪ .‬מקיץ ‪ 1946‬ועד‬‫שלהי ‪ 1949‬גורשו למחנות המעצר בקפריסין כ־‪ 53,000‬יהודים‬‫שניסו להגיע לחופי הארץ בארבעים אוניות מעפילים‪ .‬מרבית המגורשים היו בני ‪ 13‬עד‬‫‪ ,25‬רבים מהם ניצלו ממחנות ההשמדה‪ .‬הצבא הבריטי שיכן את המגורשים בשנים־עשר‬ ‫מחנות בארבעה אתרים באי קפריסין‪.‬‬‫המחנה המה ילדים‪ .‬הוקמו בו גני ילדים וכיתות‪ ,‬גננות מישראל לימדו יהדות‪ ,‬עברית‪,‬‬‫נגינה ומלאכה‪ .‬ביקרתי בגן בשמחה‪ ,‬שיחקתי עם ילדים בני גילי ושמעתי את צלילי השפה‬‫העברית‪ ,‬לראשונה בחיי‪ .‬בתחילה הייתה היידיש השפה המלכדת את המון המעפילים‪,‬‬ ‫אבל עם הזמן תפסה העברית את מקום השפה המאחדת במחנה‪.‬‬‫אף על פי שהתגוררנו בקרבת חוף הים‪ ,‬איש לא הורשה לצאת מהמחנה‪ .‬בחודשי הקיץ‬‫החמים השקפנו על הים בעיניים כלות‪ .‬רק לאחר תחנונים רבים‪ ,‬נאות הקולונל להתיר‬‫לנו‪ ,‬ילדי הגן‪ ,‬טיול שנתי בחוף הים כדי לטבול במים הקרירים‪ .‬התנאי של הקולונל נראה‬‫מגוחך למדי – טנק עם מכונות ירייה‪ ,‬שכוונו כלפינו הילדים‪ ,‬נסע לפנינו‪ ,‬ומאחורינו נסע‬‫טנק נוסף‪ .‬כשירדנו לשחק בחוף הים‪ ,‬הילדים בני החמש הביטו נפעמים בכלי הנשק של‬ ‫החיילים‪ ,‬ולבסוף טיפסו ורכבו על הטנקים במקום לרחוץ בים הכחול והגדול‪.‬‬‫ארגון המחנה התנהל בסדר מופתי והצליח לספק צורכיהם של אלפי פליטים – בין‬‫היתר בזכות שליחים תושבי ארץ ישראל‪ ,‬מרביתם חברי קיבוצים‪ .‬לכל צריף מונה‬‫צריף המספרה במחנה בקפריסין‪ .‬צילום‪ :‬לע\"מ‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪208‬‬

‫ראש צריף וסגן‪ ,‬שדאגו לאספקת האוכל‪ ,‬לתרבות וללימוד השפה העברית‪ .‬למבוגרים‬ ‫נמצאה תעסוקה‪ ,‬אבא למשל למד אריגה שתי וערב בסגנון קפריסאי‪ .‬הצבא הבריטי‬ ‫סיפק לעצורים מזון וטיפול רפואי‪ ,‬הוקמה מרפאת שיניים שהעניקה טיפולי שיניים על‬ ‫חשבון הצבא הבריטי‪ ,‬והג'וינט שלח סיוע נוסף‪.‬‬ ‫ערב קום המדינה הופיעו במחנות יפה ירקוני‪ ,‬וגם שושנה דמארי עם משה וילנסקי‪.‬‬ ‫הזמרות הנערצות שאת שמותיהן שמענו מאנשי ה\"הגנה\" שהיו עמנו‪ ,‬נראו לפנינו בגודל‬ ‫טבעי והעניקו לנו חוויה חד פעמית בקולותיהן המרגשים‪ .‬שושנה דמארי שרה בעברית‬ ‫וכמה שירים אפילו ביידיש‪ .‬דמעות עמדו בעיניה בשיר \"הביתה\" וכשהקהל שר ִאתה‬ ‫ביידיש ב\"צימוקים ושקדים\" של אברהם גולדפאדן (\"ראזשינקעס מיט מאנדלען\")‪.‬‬ ‫הרענו לה ארוכות‪ ,‬היא ידעה לפרוט על מיתר הכיסופים שלנו לארץ ישראל‪ ,‬הרי חיכינו‬ ‫בכיליון עיניים לעלייה‪.‬‬ ‫אנשי ה\"הגנה\" והפלמ\"ח אימנו בחורים צעירים לקפ\"פ (קרב פנים אל פנים) ולשימוש‬ ‫בנשק‪ ,‬והכשירו אותם לשרת כלוחמים ב\"הגנה\" לאחר עלייתם ארצה‪ .‬לפעמים הצטרפתי‬ ‫לתורנות השמירה של אבי‪ .‬השומר התריע למתאמנים בנשק כשהבריטים התקרבו‪.‬‬ ‫שבועיים וחצי מיום בואנו לקפריסין נודע לנו על הקמת מדינת ישראל‪ ,‬חדשות‬ ‫מפעימות‪ .‬חגגנו ורקדנו‪ ,‬צהלנו‪\" :‬בקרוב נשתחרר‪ \".‬כ־‪ 10,000‬מעפילים נחשבו לעולים‬ ‫בלתי לגאליים על פי חוקי ההגירה של המנדט‪ ,‬ועתה פג תוקפם‪ .‬אך עד מהרה התברר‬ ‫שעוד ארוכה הדרך ארצה‪ .‬העברת הבעלות על שתי האוניות ש ִאתן היינו אמורים להגיע‬ ‫ארצה – התעכבה‪ .‬אבטחתן היוותה בעיה ביטחונית לנוכח איום מצרי מפורש להפציץ‬ ‫אותן‪ ,‬והצי הבריטי סירב להעניק לנו הגנה‪ .‬על פי הצעת ההחלטה הבריטית להפסקת‬ ‫אש בארץ ישראל מ־‪ 27‬במאי ‪ ,1948‬נקראו הצדדים הלוחמים להתחייב לא להכניס לארץ‬ ‫כוחות לוחמים וגברים בגיל צבא‪ ,‬ומסיבה זו עיכבו הבריטים את שחרור המעפילים בגיל‬ ‫הגיוס מקפריסין‪ .‬עם כניסת הפסקת האש לתוקפה‪ ,‬הפכנו לשבויי מלחמה של הבריטים‬ ‫במלחמה שבריטניה לא הייתה צד בה‪ .‬עוד שמונה חודשים נותרנו עצורים במחנה‪,‬‬ ‫נתונים תחת שמירה הדוקה ועדיין לא הורשינו להסתובב בעיר הסמוכה למחנה‪.‬‬‫‪209‬‬ ‫תהלוכת מחאה של העצורים בקפריסין‪ .‬צילום‪ :‬מחנה המעפילים עתלית‬ ‫רבקה־רטה‬

‫ענני גשם כיסו את שמי קפריסין ביום לידתי בחורף ‪.1948‬‬‫הוריי החליטו לקרוא לי על שם סבי המנוח סולומון‪ ,‬ואת ברית‬‫המילה ערכו לי בפחונים שבהם גרנו במחנה המעצר‪ .‬בגיל שבעה‬ ‫שבועות הגעתי ארצה‪.‬‬‫לפני כמה שנים ארגנה השגרירות הקפריסאית מפגש מרגש‬‫בתל אביב לילדי מחנות המעצר‪ .‬מארגני הכנס פרסמו בעיתון‬‫מודעה שלכדה את עיניי‪\" .‬האם נולדת בקפריסין?\" שאלה‬‫הפקידה בשגרירות בשיחת הטלפון הקצרה‪ .‬השבתי בחיוב ולאחר כמה ימים חיכתה‬‫לי הזמנה זוגית בתיבת הדואר‪ .‬כאלף בני אדם באו למפגש באולמי \"רסיטל\" בתל‬‫אביב בהנחיית משה טימור‪ .‬נהנינו מהופעתה הנוסטלגית של שושנה דמארי ומהמפגש‬‫עם הכומר (פאפא) שסייע לאנשי הפלמ\"ח להבריח גברים מן המחנה‪ :‬בכל בוקר לקח‬‫שלושים פועלים לעבודה‪ ,‬ובשעות אחר הצהריים השיב רק עשרים מהם‪ .‬אנשי הפלמ\"ח‬‫הבריחו אותם למחתרת בארץ‪ .‬קפריסאים אחרים שעזרו ליהודים הוזמנו לכנס‪ ,‬ונציגי‬‫השגרירות נשאו מילות ברכה חמות‪ .‬בכל שנה מאז האירוע שולחים לי מהשגרירות‬ ‫ברכה והזמנה לבוא לבקר בקפריסין‪ ,‬אך לא ביקרתי שם עדיין‪.‬‬‫רישום לידתו של שלמה‪4.12.1948 ,‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪210‬‬

‫טקס ברית המילה של שלמה בקפריסין‪12.12.1948 ,‬‬ ‫\"אתה מכיר את בית החולים בפמגוסטה?\" שאלתי את נהג‬ ‫המונית כשהגעתי לטיול בצפון קפריסין לפני שנים ספורות‪.‬‬ ‫\"כן‪ ,‬נולדתי בו בשנת ‪ \",1948‬השיב‪\" .‬גם אחי שלמה נולד באותו‬ ‫בית החולים‪ ,‬באותה שנה‪ \",‬סיפרתי לו‪ .‬בית החולים בפמגוסטה‬ ‫היה בשליטה של בריטניה ואבי לא הורשה להיכנס אליו על פי‬ ‫החלטת השלטון הבריטי לא להתיר יציאת גברים מהמחנה‪ .‬רק‬ ‫ילדים ונשים הורשו לצאת‪ ,‬לפיכך נשלחתי אני לבקר את אמי‬ ‫ואת אחי התינוק‪ .‬רוח חזקה נשבה בשעה שישבתי בחלק האחורי של טנדר פתוח‪ ,‬לצדי‬ ‫ישבו קרוביהם של יולדות אחרות ושל חולים שאושפזו בבית החולים‪ .‬חייל בריטי עמד‬ ‫בקבינה‪ ,‬פלג גופו העליון בלט החוצה דרך חלון שנפער בתקרת הטנדר‪ ,‬והוא לא הסיר‬ ‫מאתנו את מבטו‪ .‬שהיתי כשעה ליד מיטת אמי‪ ,‬ואת טעם הפירה והקציצות שהיא נתנה‬ ‫לי לאכול איני שוכח עד היום‪\" .‬שהילד יאכל ויגדל‪ \",‬אמרה וויתרה בשמחה על ארוחתה‪.‬‬ ‫לאחר שבוע שבה אלינו למחנה ושלמה אחי כחול העיניים בזרועותיה‪.‬‬ ‫רבים קיבלו החלטה אמיצה להמשיך בחייהם‪ ,‬עובדה היא כי אלפיים תינוקות נולדו‬ ‫במחנות‪ .‬האוהלים והפחונים הצפופים לא היו ראויים לגידול תינוקות רכים‪ ,‬ורק לאחר מסע‬ ‫שכנועים הוקם בית תינוקות‪ ,‬ובו הם טופלו באמצעות צוותי רפואה וסיעוד שהגיעו מהארץ‪.‬‬ ‫סבתי קיבלה היתר לעלות ארצה‪ .‬גם פרידה ופסקו‪ ,‬לזר וג'ינה עזבו את המחנה לפנינו‪,‬‬ ‫עוד לפני שאחי שלמה נולד‪ .‬אנחנו היינו האחרונים לעזוב‪ ,‬במלאות שנה לשהותנו‬‫רבקה־רטה ‪211‬‬

‫בקפריסין‪ .‬לאבי היה הכבוד לנעול את שער המחנה‪ ,‬והוא השליך את המפתח מעבר‬ ‫לגדר פנימה‪.‬‬‫בשלוש שנות המסע ארצה נחשבתי מהגר‪ ,‬פליט‪ ,‬עקור‪ ,‬מעפיל ובסופו של דבר – בגיל‬‫שש – הגיע זמני להיקרא עולה‪ .‬בפברואר ‪ 1949‬עלינו על המשאיות לנמל‪ ,‬שם חיכתה לנו‬‫רפסודה שהובילה אותנו לאונייה \"עצמאות\"‪ .‬דגל כחול לבן התנוסס על תורן האונייה‪.‬‬‫\"האונייה שלנו!\" קראנו והדמעות נקוו בזוויות העין‪ .‬תזמורת מכבי אש קידמה את‬‫פנינו בנמל חיפה בחצוצרות ובתופים‪ .‬כל בני המשפחה חיכו לנו בנמל‪ ,‬מאושרים מבואנו‬‫ומהאיחוד המיוחל‪ .‬את שלמה התינוק הניחו בפיילה מפח‪ ,‬ובתוכה הוא גלש מן האונייה‬‫לנמל‪ ,‬כך הורידו את התינוקות‪ .‬כמה נשים שעמדו על הרציף ליטפו את הילד כחול‬ ‫העיניים עוד לפני שנודע להן שהוא התינוק של רטה ושמעון‪ .‬הן היו קרובות משפחתנו‪.‬‬‫מתכוננים לעזיבת המחנה‪ .‬צילום‪ :‬לע\"מ‬‫יוצאים מקפריסין‪ .‬לע\"מ‪ ,‬צילם‪ :‬דוד אלדן‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪212‬‬

‫אחרוני היוצאים ממחנות העצורים נועלים את השערים‪.‬‬ ‫לע\"מ‪ ,‬צילם‪ :‬דוד אלדן‪10.2.1949 ,‬‬ ‫עצורי קפריסין בדרכם לישראל על סיפון האונייה \"עצמאות\"‪ .‬ינואר ‪ .1949‬צילום‪ :‬לע\"מ‬‫רבקה־רטה ‪213‬‬

‫עולים לסיפון האונייה שלנו – \"עצמאות\"‪ .‬לע\"מ‪ ,‬צילם‪ :‬דוד אלדן‬‫בירכתי האונייה \"עצמאות\"‪ ,‬בדרך למולדת‪ .‬לע\"מ‪ ,‬צילם‪ :‬דוד אלדן‬ ‫‪214‬‬ ‫משפחת מויסה‬

‫משאלת הלב‪ :‬להיות צברים‬ ‫מנמל חיפה הובלו רוב העולים למחנה האוהלים \"שער העלייה\"‪.‬‬ ‫אבי חתם שם על מזרן ומיטה בשעה שאנו נסענו ישירות לבית‬ ‫סבתי בשכונת תחנת הכרמל בחיפה‪ .‬סבתא סאלי התגוררה‬ ‫בבית ערבי נטוש ומרווח של ארבעה חדרים‪ ,‬ואת המטבח‬ ‫חלקה עם שכניה‪ .‬הצטרפנו לקומונה המשפחתית‪ ,‬ביתה הנעים‬ ‫של סבתא היה שער העלייה הפרטי שלנו‪ ,‬וחיינו בו ִאתה ועם‬ ‫הדודים‪ .‬כעבור יומיים או שלושה התחיל אבא לתור אחר בית‬ ‫נטוש בשכונה ערבית‪ .‬הוא ולזר מצאו בית עלוב בלי ריצוף ודיר לצדו‪ ,‬מתחת לגשר‬ ‫רושמיה‪ ,‬בשכונת חליסה‪ .‬הם פינו את צואת הסוסים והפרות‪ ,‬קרול הביא דלתות וטיח‪,‬‬ ‫גשר רושמיה‪ ,‬חיפה‬ ‫הם סיידו את הבית וגרנו בו כמה חודשים‪ .‬בין גשר רושמיה לשכונת תחנת הכרמל אפילו‬ ‫סוס או חמור לא עברו‪ ,‬באין אמצעי תחבורה מחבר לא יכולנו להיפגש בקלות ובתכיפות‬ ‫עם סבתא ועם הדודים‪.‬‬ ‫אבא מצא עבודה במחלקת התברואה של עיריית חיפה‪ ,‬בהתחלה בפינוי אשפה‪ ,‬אחר‬ ‫כך עבר לתחום ביוב וחפירת תעלות‪ .‬אחרי ארבעה או חמישה חודשים מכרנו את הבית‬ ‫מתחת לגשר רושמיה וקנינו דירה ברחוב המכס ‪ 63‬בתחנת הכרמל‪ ,‬ליד סבתא סאלי‪ .‬היינו‬ ‫הראשונים לעלות מבני משפחת זיסמן‪ ,‬וביתנו החם אירח את כל המשפחה שעלתה אחרי‬ ‫קום המדינה – דודים‪ ,‬בני דודים ומכרים מרומניה – מעין מרכז קליטה ותחנה ראשונה‬ ‫בארץ‪ .‬לילות רבים ישנתי על הרצפה‪ ,‬ובמיטתי לנו האורחים – יומיים‪ ,‬שלושה או שבוע‪,‬‬ ‫מקצתם אפילו לא הכרתי‪ .‬הם אכלו עמנו כשהיה בקושי במה לחלוק‪ ,‬ב ֶלּבן ובביצה שעלו‬‫רבקה־רטה ‪215‬‬

‫על שולחננו‪ ,‬ולאחר שהתארגנו המשיכו הלאה עד שהשתקעו בכל מיני מקומות בארץ‪.‬‬ ‫שנים לאחר מכן הזכירו הוריי מדי פעם את בני המשפחה מחדרה או מהרצלייה‪.‬‬‫הייתי בן שש וארבעה חודשים כשהוריי רשמו אותי לבית הספר הממלכתי־דתי של‬‫\"המזרחי\" – \"מוריה\"‪ ,‬במושבה הגרמנית‪ ,‬ליד בית החולים האיטלקי‪ ,‬בשכונת קריית‬‫אליעזר כיום‪\" .‬שילך ללמוד 'שמע ישראל'‪ \",‬אמר אבא‪ .‬הוא עצמו ידע בעל פה את \"מודה‬‫אני לפניך\" ואת תפילת \"שמונה־עשרה\"‪ ,‬הוא למד ב\"חדר\" ו\"בתלמוד תורה\" ביאשי‪.‬‬‫הלכתי לבית הספר ברגל‪ ,‬מרחק הליכה של עשרים וחמש דקות לכל כיוון‪ .‬ילדים קטנים‬‫יצאו לבד מן הבית בלי פחד‪ ,‬הוריהם שלחו אותם בלי להסס‪ .‬בדרך עברתי ליד מגרשי‬‫הכדורגל של \"הכוח\"‪\" ,‬מכבי\" ו\"הפועל\"‪ ,‬היום – מרכז רפואי \"לין\" והאצטדיון של‬ ‫קריית אליעזר‪.‬‬‫דבר אחד רצינו בכל מאודנו – להיות צברים‪ .‬השלנו מעלינו כל סממן של גלות‪ ,‬בשפה‬‫או בבגד‪ .‬את יסודות העברית למדתי בקפריסין והסתדרתי היטב עם השפה החדשה‪.‬‬‫ההורים דיברו מין שפת ביניים – בליל של רומנית‪ ,‬יידיש ועברית – ובסביבתנו כל‬‫המבוגרים דיברו כמוהם‪ .‬אנחנו הילדים סירבנו לדבר רומנית או יידיש ותמיד ענינו‬‫בעברית‪ .‬כשאימא באה לא ֵספת הורים בבית הספר‪ ,‬התביישתי בעברית העילגת שלה‪,‬‬‫וחשתי נבוך ומבויש כשדיברה יידיש עם המורה‪ .‬לימים התברר לי שכל ההורים היו‬‫גלותיים בעיני ילדיהם‪ ,‬אם באו מפולין‪ ,‬ואם מרומניה או ממרוקו‪ .‬ברבות שנותיה‬ ‫בישראל הצליחה אימא להבין עברית טוב מאבא‪.‬‬ ‫משפחת זיסמן‬‫אבא היה דתי־חרדי ברומניה‪ ,‬הוריו הנחילו לו את האהבה לדת‬ ‫ולמסורת‪.‬‬‫עם זאת‪ ,‬כל עוד נמנע מלעשן את שלוש חפיסות הסיגריות‬‫היומיות שלו‪ ,‬הפכה השבת בעבורו סבל מתמשך‪ .‬לקראת מוצאי‬‫שבת‪ ,‬היה שולח אותי החוצה לבדוק אם כבר מאירים בשמים‬‫שלושה כוכבים והשבת יצאה‪ .‬שיקרתי פעם אחר פעם‪ ,‬העיקר‬‫שיוכל כבר לעשן וירגיע את עצביו המתוחים‪ .‬עד שמלאו לי שלוש־‬‫עשרה הייתי דתי אדוק כאבי‪ .‬מי שהעז להתגרות בי והסיר את הכובע מעל ראשי‪ ,‬זכה‬‫להתעלמות מופגנת‪ .‬אפילו עם סבתי סאלי לא דיברתי פעם חודשיים מסיבה זו‪ .‬דרשתי‬‫מהוריי להפריד בשר וחלב‪ ,‬אמי לא הייתה דתייה אבל כיבדה מאוד את אבא ולכן נעתרה‬ ‫לבקשתי‪ .‬היא השתדלה לשמור על כשרות הכלים‪ ,‬ודגלה בכלל של \"חיה ותן לחיות\"‪.‬‬‫בבגרותי הצטרפתי אליה וכאשר אכלנו חתיכת נקניק חזיר‪ ,‬עשינו זאת הרחק מעיניו‬ ‫של אבא‪ .‬אימא אמרה‪\" :‬בוא נאכל על נייר‪ ,‬כדי שלא נלכלך את הצלחת‪\".‬‬‫אם בתחילת חיינו בישראל נהג אבא להתפלל בבית הכנסת בכל ערב שבת‪ ,‬הרי שבהדרגה‬‫הדיר רגליו מבית הכנסת בשבתות וביקר בו רק בחגים‪ .‬בארץ הפך אבא ל\"דתי־ישראלי\"‬‫או לדתי־מסורתי‪ ,‬כלומר הקפיד על כשרות ועל החגים‪ ,‬אך בהדרגה התיר את הרסן ועישן‬‫בשבתות‪ .‬לקראת ראש השנה קנה אבא לעצמו ולי מקום בבית הכנסת בכסף רב‪ ,‬יחסית‬‫להונו אז‪ ,‬ואני התלוויתי אליו לתפילות החג‪ .‬בצעירותנו התלווינו כולנו לאבא בבית הכנסת‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪216‬‬

‫ההורים עבדו קשה כל ימיהם והתאמצו לפרנסנו בכבוד‪ .‬אבא‬ ‫היה אדם שקט‪ ,‬הוא הנחיל לנו את הכבוד לבית ולמשפחה‪.‬‬ ‫אימא עבדה מעט בבית במניקור ובפדיקור‪ ,‬מלבד לקוחותיה‪,‬‬ ‫מובן שטיפלה גם בכל בני המשפחה‪ .‬בשעות הערב יצא אבא‬ ‫לשחק קלפים במועדון‪ ,‬ובימי שישי הלכו שניהם לשחק קלפים‬ ‫ו ֶרמי אצל חבריהם‪ .‬לפעמים רצה אבא לעזור לאימא לבשל‪,‬‬ ‫אבל היא לא אהבה שפולשים לשטח שלה‪ ,‬כלומר למטבח‪ .‬פעם‪,‬‬ ‫למשל‪ ,‬ניסה אבא להכין לנו ממליגה כשאימא איחרה לשוב מקניותיה בשוק‪ .‬הממליגה‬ ‫יצאה קשה מדי‪ ,‬והוא הוסיף מים‪ .‬אז היא התרככה מדי ואבא הוסיף עוד קמח‪ ,‬שוב‬ ‫התקשתה הממליגה כמו אבן ולא יכולנו לאוכלה‪ .‬כשאימא שבה‪ ,‬היא זרקה הכול לפח‬ ‫והתחילה מחדש‪.‬‬ ‫נולדתי בקיץ ‪ 1952‬בשם אהרון‪ ,‬בשכונה הערבית בעיר התחתית‬ ‫בחיפה‪ ,‬בוואדי ניסנאס‪ .‬מעט לפני פרוץ \"מבצע קדש\" מלאו לי‬ ‫ארבע שנים‪ .‬זכורה לי ההאפלה וגיוסו של אבי למלחמה‪ .‬מרקם‬ ‫היחסים והווי המשפחה הושפעו מן העובדה שחיינו בקרבת‬ ‫סבתא חנה־הני זיסמן ושלושת אחיו של אבא‪ .‬סבתא חנה הייתה‬ ‫הדמות הדומיננטית בחיי באותם הימים‪ .‬היא גרה ברחוב יוחנן‬ ‫הקדוש וכולנו התקבצנו סביבה‪ :‬סנדו וליזה אשתו‪ ,‬ברקו שנשא‬ ‫את בטי לאישה וילדיהם מוני ורפי‪ ,‬סולו עם לוצי אשתו ובנותיהם – יהודית ומירי‪ ,‬ואנ־‬ ‫חנו – שמעון ורטה ושלושת בניהם – יענקלה‪ ,‬שלמה ואהרל'ה‪.‬‬ ‫הגם שמעולם לא נזפה בהם אמם ולא כפתה עליהם דבר‪ ,‬שמרו ארבעת האחים לבית‬ ‫זיסמן על כשרות‪ ,‬הם זכרו את לימודי הדת בתלמוד תורה ביאשי‪ .‬מעולם לא עישנו‬ ‫בשבת בנוכחותה‪ ,‬הם העריכו את אמם ורחשו לה כבוד רב‪ .‬סבתא גדלה בקהילת יאשי‬ ‫דוברת היידיש‪ .‬היא שפעה חכמה‪ ,‬בדבריה שזרה פתגמים ואמרות מפולפלות שדלתה‬ ‫מאוצר החכמה היהודית‪ .‬נהגנו לשאול אותה שאלות בתנ\"ך והיא הייתה משיבה בקלות‪,‬‬ ‫כיאה לבת רב‪ .‬בין היתר נעזרנו בידע הרב שלה בשיעורי הבית‪.‬‬ ‫חנה־האני סבתי‪ ,‬אם אבי‪ ,‬העריכה ואהבה אותי מאוד‪ ,‬כי הייתה‬ ‫לנו שפה משותפת – הדת‪ .‬קראנו לה ּ ָבִּבי (סבתא'לה)‪ .‬בשיחותיי‬ ‫ִאתה‪ ,‬נהגתי לשלב בדבריי פסוקים וביטויים מקראיים כי ידעתי‬ ‫שהיא תתמוגג מנחת‪ .‬הגם שהייתה דתייה אדוקה עד סוף ימיה‪,‬‬ ‫מעולם לא הטיפה לנו ולא מתחה עלינו ביקורת כשנסענו בשבת‪,‬‬ ‫פשוט קיבלה אותנו כפי שאנחנו והתעלמה מחילול השבת‪.‬‬‫רבקה־רטה ‪217‬‬

‫ברקו ובטי‬ ‫סולו ולוצ'י‬ ‫סנדו וליזה‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪218‬‬

‫סולו ולוצי‪ ,‬סנדו וליזה‪ ,‬שמעון ורבקה‪ ,‬זיס (למעלה)‪ ,‬בטי וברקו בסוף‬ ‫משמאל‬‫ברקו‪ ,‬סבתא חנה־העני‪ ,‬סולו וסנדו‬ ‫משפחת מויסה‬‫אימא הייתה הלב הפועם של משפחת מויסה המורחבת‪,‬‬‫דמות דומיננטית ומלכדת‪ .‬היא ניחנה בחוש ההומור של אמּה‪,‬‬‫בזכותה הרבינו לצחוק‪ .‬בני משפחת מויסה באו אלינו לעתים‬‫קרובות לארוחת צהריים‪ ,‬למפגש משפחתי ולשתות צּוי ֶקה או‬‫יין בחברותא‪ .‬לקראת ראש השנה וליל הסדר עמלו פויקה‪,‬‬‫פרידה ואמי על הכנת הארוחות במטבח ביתנו הכשר‪ .‬בראש‬ ‫השנה הביאה פויקה אוכל שבישלה במטבחה‪.‬‬‫בערבי החג התאספו בביתנו אחיה ואחייניה של אימא‪ ,‬החיפאים‪ ,‬התל אביבים‬‫והירושלמים‪ ,‬וסעדנו בכלים של פסח שהורדנו מן הבוידם‪ .‬ליל הסדר נערך אצלנו‪ ,‬כי‬‫המטבח היה כשר ואבא היה היחיד במשפחה שידע לנהל סדר פסח כהלכתו‪ .‬איש מעולם‬‫לא העז להציע שנחגוג בשנה הבאה אצלו‪ .‬בילדותי הסבו לשולחן החג שלושה־עשר דודים‬‫ודודות ושישה בני דודים‪ .‬אדלה‪ ,‬אשתו של קרול‪ ,‬הקליטה אותנו בטייפ הסלילים שלה‬‫כששרנו משירי אריק לביא וכשהתבדחנו עם סבתא סאלי‪ .‬בכל פסח חזרה הבדיחה‬‫הקבועה במשפחה‪ ,‬על סבא סולומון שהיה יושב בראש השולחן‪ ,‬וסבתא סיפרה שהגישה‬‫לו תמיד את ראש הדג‪ ,‬כי שמרה את החלקים הטובים יותר לילדים‪\" .‬עשרים שנה‬‫ראש?\" תמה סבא‪ ,‬ואנחנו התפקענו מצחוק כל פעם מחדש לשמע שאלתו‪ ,‬כפי שסבתא‬ ‫ציטטה אותה ברומנית‪\" :‬לדג הזה אין אף פעם זנב או איבר אחר?\"‬‫אבי הקפיד לומר את הברכות ואת התפילות במלואן‪ ,‬הוא קרא אותן במהירות‪,‬‬‫בניב אידי־גלותי‪ ,‬לא הבנו מילה מהעברית שבפיו‪ .‬העיקר – צלחת הסדר הייתה מלאה‬‫ומסודרת כהלכה‪ ,‬את השולחן הארוך גדשו מאכלי חג ערבים לחך והאווירה הייתה‬‫נעימה ומבודחת‪ .‬השמחה שרתה על המסובים‪ :‬שרנו‪ ,‬סיפרנו בדיחות‪ ,‬צחקנו ושמחנו‬ ‫בכל לבנו‪.‬‬‫רבקה־רטה ‪219‬‬

‫עם הזמן בגרנו ולשולחן נוספו החתנים‪ ,‬הכלות והנכדים‪ .‬המשכנו להצטופף כולנו‪,‬‬‫שלושים איש ויותר בסלון הדירה הקטנה של הוריי רטה ושמעון‪ ,‬ולכולם נמצא מקום‬‫ישיבה‪ .‬פעם ביקש זיס מאבינו‪\" :‬רגע‪ ,‬עצור‪ ,‬על מה אנחנו מדברים? מהי יציאת מצרים?‬‫למה אתה רץ?\" אחי ביקש להתעכב על משמעות החג‪ ,‬להסביר אותה לילדיו‪ ,‬אבל לאבי לא‬‫הייתה סבלנות להסברים‪ .‬לעתים ערכנו תמר ואני את ליל הסדר על פי ההגדה הקיבוצית‪,‬‬ ‫עם חברינו בברעם‪ .‬ורק כשבגרנו הבנו את המשמעות של ליל הסדר ושל חג הפסח‪.‬‬ ‫רבקה ושמעון זיסמן‬‫סבתא סאלי ואמי רטה ריכזו את המשפחה מסביבן‪ ,‬נפגשנו עם‬‫כל בני המשפחה המורחבת אצל סבתא סאלי‪\" ,‬סבתא רכבת\"‬‫כפי שכינינו אותה‪ ,‬משום שגרה ליד פסי הרכבת‪ ,‬או \" ַבּּ ָבה‬‫סאלי\" ברומנית‪ .‬בילדותי ישנתי בביתה פעמים רבות‪ .‬בלילות‬‫היינו שומעים את הרכבת עוברת ומשתקשקת על הפסים‪ .‬באחד‬‫הבקרים דיווחה לי סבתא‪\" :‬אתה יודע‪ ,‬הרכבת של חצות לא‬‫עברה‪ \".‬לאחר מכן קראנו בעיתוני הבוקר שהרכבת ירדה באותו‬ ‫הלילה מן הפסים‪ .‬סבתא התרגלה לרכבות‪ ,‬וידעה בעל פה את לוח הזמנים שלהן‪.‬‬‫כאשר לזר וג'ינה (ומאוחר יותר גם סנדו וריקו) הגיעו מתל אביב‪ ,‬הם נהגו להיפגש עם‬‫אחיהם אצל אימא‪ .‬כשפרידה הגיעה מירושלים היא התארחה בביתנו כמה ימים‪ ,‬היא‬‫ואמי אהבו זו את זו אהבת נפש‪ .‬שתיהן בישלו במטבח זו לצד זו‪ ,‬ואנחנו הילדים הטינו‬‫אוזן‪ ,‬כי אהבנו להקשיב לסיפוריהן ברומנית‪ .‬גם לסיפוריו של קרול על ימיו ב\"הגנה\"‬‫האזנו בשקיקה‪ .‬מנדי ואבי היו חברים ולא רק גיסים‪ .‬יחסיהם היו מושתתים על נתינה‬‫ועל ערבות הדדית‪ .‬אם אבא נזקק לכסף – מנדי ארגן לו מיד הלוואה‪ .‬וכשמנדי היה‬‫צריך הלוואה‪ ,‬נחלץ אבי לעזרתו ופנה לעירייה לקבלת סיוע‪ .‬אמי הכינה צנצנות חמוצים‬ ‫לכולם‪ ,‬לכל אחד לפי טעמו האישי‪.‬‬‫באירועים משפחתיים רחש הבית קולות שמחה וצחוק‪ .‬אמי ודודה פרידה ישבו וצחקו‬‫עד דמעות‪ .‬סבתא סאלי ניחנה בחוש הומור ציני‪ ,‬היא התבדחה ברומנית על כל דבר‬‫שבעולם‪ .‬דומה שקיבלה את גורלה מתוך השלמה ושלמות‪ ,‬כי אפילו על המוות צחקה‪:‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪220‬‬

‫סאלי מוקפת בבנותיה ובבניה‪ ,‬בבית רטה‪.‬‬ ‫מימין‪ :‬סנדו‪ ,‬רטה‪ ,‬קרול‪ ,‬סאלי‪ ,‬לזר‪ ,‬מנדי‪ ,‬פרידה וריקו‬ ‫אירוע אצל לוצה‪ .‬מימין‪ :‬לונצ'ו‪ ,‬שרינה‪ ,‬מנדי‪ ,‬לזר‪ ,‬ג'ינה‪ ,‬שרלוטה‪,‬‬ ‫סבתא רוזה‪ ,‬פרידה‪ ,‬סמי‪ ,‬דוד אידי ואדלה‪1953 .‬‬ ‫ריקו‪ ,‬ג'ינה‪ ,‬לזר‪ ,‬זיס‪ ,‬סאלי‪ ,‬קרול ושלמה עם הכלב‬‫רבקה־רטה ‪221‬‬

‫\"יום אחד יגיע ההוא על הכרכרה השחורה ולראשו כובע גדול‪ ,‬וייקח אותי‪ ,‬אל תדאגו‪\".‬‬‫ה ַרּ ָכב לבוש השחורים וחובש המגבעת‪ ,‬שנהג את כרכרות חברה קדישא ברומניה‪ ,‬סימל‬ ‫בעיניה את המסע האחרון‪ .‬אמנם הייתה כבדה בגופה אבל נפשה קלילה‪.‬‬‫בבית הדתי־מסורתי שבו גדלתי ספגנו את המסורת באהבה ובלי‬‫כפייה‪ .‬בגיל מצוות‪ ,‬בקיץ ‪ ,1965‬עליתי לתורה והנחתי תפילין‬‫מתוך כבוד לאבי ולמשפחה‪ .‬איתרע המזל וסבתא חנה־העני‬‫נפטרה ביום עלייתי לתורה‪ .‬הוריי לבשו שחורים והאירוע‬ ‫המרגש והמשמח נצבע כולו בצבעי אבלות קודרים‪.‬‬‫לאחר מותה של סבתא חנה־העני עברנו לגור בדירת שני‬‫חדרים ברחוב הזית בקריית אליעזר‪ .‬התנתקנו מן האווירה‬‫בשכונה שהכרנו בילדותנו ומן ההוויה של משפחת זיסמן‪ .‬מרכז הכובד עבר למשפחת‬‫מויסה‪ .‬בילינו תכופות עם אחיה של אמי‪ ,‬פגשנו לעתים קרובות את סבתא סאלי ואת‬‫דוד ריקו שעברו לגור בשדרות בן גוריון במושבה הגרמנית‪ ,‬והייתי לבן בית אצל דודיי‬‫מנדי ופויקה בשכונת בת גלים‪ .‬מאיר צעיר ממני בשנתיים וחצי והפכנו לחברים קרובים‪.‬‬ ‫בדרך כלל שיחקנו על המדשאות שהקיפו את הבניינים של שלוש הקומות בשכונתו‪.‬‬‫חול לבן‪ ,‬רך ונקי ריפד את החוף ובים החמים והרוגע למדנו לשחות‪ .‬כששחינו היטב‬‫הרחקנו עד לרפסודות‪ .‬בשבת בשש בבוקר‪ ,‬עם פתיחת חוף הרחצה ולפני שהמה מפה‬‫סבתא סאלי מחזיקה את שלמה ומחבקת את יענקלה‪.‬‬ ‫ג'ינה מימין ורטה משמאל‪ .‬חיפה‪ ,‬קיץ ‪1949‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪222‬‬

‫לפה‪ ,‬פרשה אימא מפה על משטח הבטון ותחמה את המקום הטוב ביותר מתחת‬ ‫לסוכת ההצללה‪ .‬מנדי ופויקה הצטרפו מאוחר יותר‪ .‬המבוגרים שיחקו רמי אבנים‬ ‫או קלפים‪ ,‬ואנחנו הילדים לא יצאנו מן המים‪ ,‬אלא כשהרעב הציק‪ ,‬אז יצאנו לאכול‬ ‫ממעשי ידי ִאמותינו‪ .‬נהנינו מאוד מהאווירה הטובה‪ ,‬ובדרך הביתה עצרנו לקנות סברס‬ ‫קר מהנערים הערבים‪ .‬כשבגרנו המשיכו ההורים ללכת לחוף השקט‪ ,‬ואנו בילינו עם‬ ‫החבר'ה בחוף בת גלים‪.‬‬ ‫בשנות השישים והשבעים היה אבא ממונה על תחנת ביוב ומים‪,‬‬ ‫מתקן ניקוז בקצה שכונת מגורינו‪ .‬בשעות מסוימות פתח אבא את‬ ‫השיבר בתחנה‪ ,‬הזרים את מי השופכין אל הים‪ ,‬מדד ותיעד את‬ ‫המדידות‪ .‬למדינה הצעירה הקולטת את גלי העלייה ההמוניים‬ ‫לא היו די משאבים להשקיע בבורות שיקוע ובאמצעים שיתחשבו‬ ‫באיכות הסביבה‪ .‬התחנה פעלה עשרים וארבע שעות ביממה‪,‬‬ ‫ולפעמים עבד אבא משמרת לילה וישן בתחנה‪.‬‬ ‫רטה‪ ,‬מנדי‪ ,‬סבתא סאלי‪ ,‬מאיר וקרול‬ ‫כשסבתא סאלי נזקקה לסיוע צמוד של אמי‪ ,‬רכשו הוריי בית‬ ‫גדול יותר וסבתא עברה לגור אתנו‪ .‬הקשר עמה התהדק‪ .‬שלמה‬ ‫ואני – שני מתבגרים – ישנו במיטה אחת באחד מחדרי השינה‪.‬‬ ‫יענקלה כבר בגר ועזב את הבית‪.‬סבתא סאלי השתכנה בחדר‬ ‫השינה האחר וההורים ישנו בסלון כבכל הימים‪.‬‬ ‫אמי נהגה להכין מעדן‪ ,‬כדורי בצק ממולאים בריבה ועטופים‬‫רבקה־רטה ‪223‬‬

‫בפירורי לחם מסוכרים‪\" .‬כשהבטן מלאה אתה חושב אחרת‪ ,‬תדאג תמיד שיהיה אוכל‬‫בבית‪ \",‬אמר לי לא פעם אבי כשהיינו ילדים‪ .‬פעמים רבות ביקרו אצלנו אורחים בהפתעה‪,‬‬‫הרי לא היו טלפונים‪ .‬אפילו למי שבא רק לביקור קצר‪ ,‬לומר שלום‪ ,‬תמיד הציעו הוריי‬‫משהו לאכול‪ .‬המקרר מיד נפתח ועל השולחן הונח כל מה שיש‪ ,‬אפילו סנדוויץ' מהיר‪,‬‬ ‫העיקר שאיש לא יישאר רעב חלילה‪.‬‬‫שבת משפחתית בחוף השקט‬ ‫האחים יענקלה‪ ,‬שלמה וזיס‬ ‫בשכונת תחנת הכרמל‬ ‫בשנת ‪ ,1989‬זמן קצר לאחר שאובחן אצלו סרטן הערמונית‪,‬‬ ‫נפטר אבי שמעון‪ ,‬בן ‪ 72‬היה במותו‪ .‬שנה אחר כך הבהלנו את‬ ‫אמי לבית החולים בשל לחץ דם גבוה והרופאים הסבירו שאם‬ ‫לא ינתחו אותה ניתוח ראש פתוח‪ ,‬חייה בסכנה‪ .‬קיבלנו הסבר‬ ‫מדויק על הסיכונים הכרוכים בניתוח‪ ,‬אך הוא היה בלתי נמנע‪.‬‬ ‫הטכנולוגיה הייתה פחות מתקדמת מהצנתורים המתבצעים‬ ‫כיום במצבים דומים‪ .‬אמי לא התאוששה מהניתוח‪ ,‬לא תקש־‬ ‫רה עמנו‪ ,‬רק פקחה מדי פעם את עיניה‪ .‬בשלושת החודשים שבהם אושפזה ב\"רמב\"ם\"‬ ‫מצבה הידרדר עד שנפטרה משבץ מוחי‪ .‬לדעתי אימא נפטרה משברון לב‪ .‬אין לי ספק‬ ‫כי צערה על מות אבי החמיר את בעיותיה הרפואיות‪ .‬בחמישים השנים שחיו ביחד‪ ,‬הם‬ ‫השלימו זה את זה והיו לשני חצאים משלם בלתי ניתן לניתוק‪ .‬היא שרדה רק שנה אחריו‬ ‫והלכה לעולמה בגיל ‪.68‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪224‬‬

‫בני המשפחה בבת המצווה של רירי‪ ,‬בתה של שרינה‪ .‬מימין‪ :‬מנדי‪ ,‬לזר‪ ,‬קרול‪ ,‬ג'ינה‪ ,‬אידי‪,‬‬ ‫אדלה‪ ,‬סאלי ופויקה‪ ,‬פרידה וסמי עומדים‬ ‫שמעון היה אדם משכמו ומעלה‪ ,‬נאמן לאשתו ולילדיו‪ .‬עבד‬ ‫קשה כל חייו לפרנס את משפחתו וגידל שלושה בנים לתפארת‪.‬‬ ‫כולנו התאבלנו עליו כשנפטר‪ .‬רטה לא הצליחה לשאת את‬ ‫מותו‪ ,‬להכיל את האבדן הקשה מנשוא‪ ,‬מדי יום ביומו פקדה‬ ‫את קברו‪ .‬היא אהבה אותו כל כך‪ ,‬לבה נשבר‪.‬‬ ‫אמי כאבה מאוד את מותה של רטה‪ ,‬הן דיברו מדי יום ביומו‬ ‫והיו כאחיות‪ .‬גם פרידה לא התאוששה שנים רבות ממות‬ ‫אחותה האהובה‪ ,‬עבותות קשרו ביניהן‪ .‬הן החזיקו את המשפחה‬ ‫מלוכדת למרות הריחוק הגיאוגרפי‪.‬‬ ‫רטה ושמעון נפטרו בהפרש של שנה זה מזו ולכתם טבע בנו צער‬ ‫עמוק‪ .‬מנדי ופויקה חיבקו ואמרו‪\" :‬אל תדאגו‪ ,‬אנחנו מאמצים‬ ‫אתכם‪ \".‬הבטיחו וקיימו‪ ,‬עד היום‪ .‬ילדינו מתארחים אצלם‬ ‫ומרגישים בנוח כאילו היו סבא וסבתא שלהם לכל דבר‪.‬‬‫רבקה־רטה ‪225‬‬

‫יענקלה רותם‬ ‫התנועה‬‫רק כתלמיד בבית הספר חשתי שסוף־סוף התחלתי לחיות את‬‫ילדותי ככל הילדים‪ .‬יוסף גלילי היה אחד מחבריי הטובים‪,‬‬‫כינינו אותו \"עצמותא\" בשל עצמותיו שבלטו מרזון‪ .‬גם אחיו‬‫השדופים כמוהו זכו לכינויים שדבקו בהם כל חייהם‪ :‬לאחותו‬‫קראנו \"מקלותא\" ולאחיו \"צלעותא\"‪ .‬שיחקנו יחד בדּוקים‬‫וב\"ארץ עיר\"‪ ,‬למדנו יחד עד כיתה ח' והקשר אתו ועם שאר חבריי‬‫לבית הספר היסודי נשמר עד היום‪ .‬מבחינה חברתית בית הספר‬‫שירת אותנו כראוי‪ ,‬אבל מבחינה לימודית המערכת לא הצליחה להתאים עצמה לעולים‬ ‫החדשים‪ .‬רק פרקי אבות ושאר יסודות הדת ש ִהקנו לי בבית הספר‪ ,‬נטועים בי עד היום‪.‬‬‫לקראת בר המצווה למדתי בהדרכת הרב לקרוא מהתורה על פי טעמי המקרא‪ ,‬הנחתי‬‫תפילין ועליתי לתורה באמונה שלמה בבית הכנסת בקריית אליהו (שכבר לא קיים היום)‪.‬‬‫כשסיימתי כיתה ח'‪ ,‬רציתי להמשיך ללמוד בישיבה‪ ,‬אבל להוריי לא היה כסף לממן‬‫לימודים בישיבה או בכל תיכון אחר‪\" .‬אז אלך לשומר הצעיר‪ \",‬אמרתי בהתרסה‪ .‬מלאו‬‫לי אז ארבע־עשרה‪ ,‬ולא שיערתי איך חיי יתגלגלו ושאת השכלתי אשלים רק כשימלאו לי‬‫ארבעים‪ .‬לפעמים הרשה לי אבא לרכוב על אופניו לתנועה – הישג הדומה למסירת מפתחות‬‫המכונית לבן המתבגר‪ .‬באותה עת הפסקתי ללמוד ויצאתי לעבוד‪ .‬את ארבעים הלירות‬ ‫שהשתכרתי בחודש‪ ,‬כחניך טכנאות שיניים‪ ,‬נתתי להוריי כדי לעזור בהחזקת הבית‪.‬‬‫לאחר שנה וחצי של השתתפות קבועה בפעולות \"השומר הצעיר\"‪ ,‬יצאתי בפעם‬‫הראשונה לפעילות שהתקיימה בשבת‪ ,‬לצורך גיוס כספים לקופת הטיולים של הקבוצה‪.‬‬‫אמנם הלכנו לים בשבת‪ ,‬אבל לעבוד בשבת? – אז חוויתי את המשבר הראשון כחוזר‬‫בשאלה‪ .‬המשבר השני לא איחר לבוא כשנסעתי בפעם הראשונה בשבת‪ .‬בפסח טיילנו‬‫מים אל ים והצטיידנו – אנו‪ ,‬החבר'ה המסורתיים – במצות‪ ,‬כשכל שאר חברי הקבוצה‬‫אכלו לחם‪ .‬לימים התגברתי על הקונפליקטים הפנימיים והבנתי שאני רוצה להיות‬ ‫חילוני‪ ,‬ושבדרך זו אחנך את ילדיי‪.‬‬‫הקן בכרמל נחשב \"השומר הצעיר לאריסטוקרטים\"‪ ,‬ואילו הקן שלנו‪ ,‬קן \"בת גלים\"‪,‬‬‫היה \"השומר הצעיר לעניים\" ושכן במרתף שליד קולנוע חיפה‪ ,‬מול בית הספר הדתי‬‫\"מוריה\"‪ .‬בכרמל גרו עולי שנות השלושים – בני העלייה החמישית שהגיעו לפני המלחמה‬‫והתערו בארץ‪ ,‬ילדיהם נולדו כאן והיו הצברים שהשתוקקנו להיות בעצמנו‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬‫השכונות שלנו לרגלי הכרמל ובמורדותיו אוכלסו בעולים חדשים‪ ,‬מרביתם פליטים‬‫מאירופה‪ .‬כשיצאנו לטיולים שילמו הוריהם בלי בעיה‪ ,‬ואילו אנחנו נזקקנו להלוואות‬ ‫או שלא יצאנו בכלל‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪226‬‬

‫באחד הטיולים להר מירון‪ ,‬הבוס שלי נתן לי חופש רק ביום השני של הטיול‪.‬‬‫החלטתי לדלוק אחריהם‪ ,‬לחפש אותם בגליל ולהצטרף לטיול בסוף יומו הראשון‪.‬‬‫עצמותא וצלעותא התלוו אליי להרפתקה‪ .‬בארבע אחר הצהריים הגענו לנהרייה‪ ,‬ונודע‬‫לנו שהאוטובוס האחרון לכיוון סאסא כבר יצא‪ .‬ישנו‪ ,‬אם כן‪ ,‬בתוך אוטובוס בתח־‬‫נה המרכזית בנהרייה‪ .‬בשלוש בבוקר הניע נהג האוטובוס ונסע‪ ,‬ולא שם לב שאנחנו‬‫בתוכו‪ .‬התעוררנו בבעתה‪ ,‬צעקנו והוא בלם והוריד אותנו על אם הדרך‪ ,‬עמוסים בציוד‬‫וטרוטי עיניים‪ .‬ישבנו על שפת המדרכה‪ ,‬נשענים על תרמילינו‪ ,‬ממתינים לאור היום‬‫ולאוטובוס שייקח אותנו לסאסא‪ .‬חברינו העפילו להר מירון וקראו \"עלו נעלה\"‪ ,‬ואנו‬‫לא הצלחנו להדביק את המרחק שבינינו‪ .‬שבנו הביתה חפויי ראש‪ .‬בזמן הנסיעה בטרמפ‬‫לנהרייה נפטרנו מן הביצים הטריות שהתבקשנו להביא לטיול‪ ,‬אחת מהן נחתה בטעות‬‫על ראשו של עובר אורח‪ .‬הוא צעק ורץ לעברנו‪ ,‬אך הנהג כמו נענה לתפילותינו שבלב‪,‬‬ ‫וברגע האחרון דרך על דוושת הגז והשיב את פעימות לבנו לקצבן הרגיל‪.‬‬‫כשמלאו לי ארבע־עשרה התחלתי להדריך בשכבה שנקראה \"עדת כרמל\" ובשנים‬‫הבאות עסקתי רבות בהדרכה‪ .‬בן שמונה־עשרה ענדתי בגאווה את סמל הבוגרים‪ ,‬עזבתי‬‫את הבית והצטרפתי לגרעין נח\"ל‪ .‬ניסינו לחבור אלה לאלה‪ ,‬חברי קן \"הדר\" וחברי קן‬‫\"בת גלים\"‪ ,‬אבל הפער בינינו היה עמוק מדי‪ .‬הם למדו בבתי ספר יוקרתיים‪\" :‬הריאלי\"‪,‬‬‫\"אליאנס\" או \"חוגים\"‪ ,‬ואילו אנחנו‪ ,‬שבעת חברי קן \"בת גלים\"‪ ,‬עבדנו ולא למדנו‪.‬‬‫חלקנו את אותם האידיאלים של התנועה‪ ,‬נסענו יחד לקיבוצים‪ ,‬השתתפנו ב\"גיוסים\"‪,‬‬ ‫אבל לא באמת התקרבנו זה לזה‪ ,‬באנו מעולמות שונים‪.‬‬ ‫יענקלה בתקופה שהדריך ב\"עדת כרמל\"‬‫רבקה־רטה ‪227‬‬

‫בגיל שמונה־עשרה התגבש גרעין של חניכי התנועה מתל אביב‪ ,‬מקריית חיים ומחיפה‪.‬‬‫האימונים בגרעין הנח\"ל לא היו בעלי ערך‪ ,‬והמשמעת הצבאית הייתה רופפת‪ .‬יום אחד‬‫קרא לי הסמל להיכנס ל ִמפקד‪ ,‬ולפני כל החברים בקיבוץ עניתי בזלזול‪\" :‬עזוב ִמפקד\"‪.‬‬‫למחרת נודע שהוא בחר בי לקורס חובשים‪\" .‬יש לך שתי אפשרויות\"‪ ,‬הוא הסביר‪\" ,‬לעלות‬‫למשפט ולהסתכן בישיבה בכלא או לצאת לארבעה חודשי קורס חובשים\"‪ .‬אחרי קורס‬‫החובשים יצאתי מהגרעין ל\"אחוזי הדרכה\" בכפר ביל\"ו (בסוף השלב הצבאי‪ ,‬מחויבים‬‫היו הגרעינים להוציא כמה מחבריהם לתפקידים פיקודיים ואחרים‪ .‬החיילים ששובצו‬‫בתפקידים אלו נקראו \"אחוזים לפיקוד\" ולא המשיכו למשימה הלאומית־ההתיישבותית‬‫של הגרעין)‪ .‬בחודשיים האחרונים של השירות העבירו אותי לגדוד צנחנים חדש; וכשבני‬‫הגרעין שלי השתחררו ויצאו לטיול ג'יפים‪ ,‬קיבלתי חופשה ונסעתי ִאתם‪ ,‬אבל עדיין‬ ‫שירּתי במדים‪.‬‬‫בתום השירות הצבאי יצאתי לקיבוץ ברעם בהרי‬‫מרום הגליל‪ ,‬כדי לחזק את הקיבוץ בן העשר‬‫ולהמשיך לבנותו‪ .‬התקבצנו בני גרעיני נח\"ל מתל‬‫אביב‪ ,‬מקריית חיים ומחיפה‪ .‬על הגבעה החשופה‬‫עמדו צריפים שהקימו לפנינו‪ ,‬וסביבה השתרע נוף‬‫גלילי ירוק‪ .‬בימות החורף הקרים חדרו הרוחות‬‫העזות והגשמים בנקל לצריפי המגורים‪.‬‬‫מנינו כשישים חברים ועבדנו יחד ימים ארוכים‪.‬‬‫לאלה שחלמו ללמוד‪ ,‬הודיעו שייאלצו להמתין‬‫לתורם כמה שנים‪ .‬היו שחשבו‪\" :‬כך יראו חיינו‬‫מעתה?\" מקצתם התייאשו‪ ,‬התאכזבו ועזבו‪.‬‬‫הפלמ\"חניקים‪ ,‬ותיקי הקיבוץ‪ ,‬היו בני שלושים‬‫ושתיים והסתדרנו ִאתם היטב‪ ,‬להבדיל מיחסינו‬ ‫שירות בצנחנים‬‫עם חברי גיל הביניים בני העשרים וחמש בקירוב‪.‬‬‫למרות הקשיים החברתיים‪ ,‬העבודה המפרכת‬‫ותנאי החיים בברעם בשנים הראשונות‪ ,‬רוב בני הגרעין שלי נשארו בקיבוץ מאז ועד‬‫היום‪ ,‬חמישים שנה – דבר הנחשב להישג גדול‪ .‬הקמנו כאן קיבוץ לתפארת‪.‬‬‫ב־‪ 1964‬התבקשתי לצאת לשליחות מטעם \"השומר הצעיר\" ביהוד‪ .‬שימשתי ראש‬‫הקומונה בקן המקומי ולצדי חמישה קומונרים (בוגרי תיכון)‪ .‬כשחזרתי לקיבוץ‬‫האידיאולוגיה השיתופית כבשה לה מקום מרכזי בחיי‪ ,‬ואילו מהדת התרחקתי מאוד‪ .‬עד‬‫שלהי שנות התשעים עבדנו במשק אפילו ביום כיפור‪ ,‬וביתר שאת‪ .‬מבצעי הקטיף שנקראו‬‫\"גיוסים\" כללו טקס שלם שבמרכזו יצאו טרקטורים ריקים ושבו מלאים‪ .‬ה\"גיוסים\"‬‫נערכו בשבתות‪ ,‬בראש השנה וביום כיפור והכול השתתפו בהם – ילדים‪ ,‬נוער ומבוגרים‪.‬‬‫כשהייתי ילד התרגשתי להתלוות לאבי לתפילה בבית הכנסת ביום הקדוש והנורא‪,‬‬‫וכשמלאו לי שמונה־עשרה אמנם בחרתי בדרך חיים חדשה‪ ,‬אבל הייתי חצוי בלבי‪\" .‬אני‬‫קונה לך מקום לידי\"‪ ,‬אמר אבי מעט לפני יום כיפור‪ ,‬בשעה שבקיבוץ הודיעו‪\" :‬בכיפור‬‫עובדים כרגיל\"‪ .‬היה זה ביטוי למרד בנים באבותיהם‪ ,‬להתנערות הצברים מהגלות‪ ,‬והוא‬‫התעצם ביום הקדוש בשנה‪ ,‬דווקא ביום זה קידש הקיבוץ ביתר שאת את העבודה‪ .‬רק‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪228‬‬

‫הצמים המעטים קיבלו פטור מן הקטיף‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬עד שנות התשעים רקדו החבר'ה‬ ‫הורה בשעות הבוקר ליד המשאית‪ ,‬לפני שיצאו לקטיף התפוחים‪ ,‬מתוך חדוות העבודה‬ ‫והשותפות‪ .‬התחבטתי קשות‪ .‬מצד אחד‪ ,‬איך אוכל לקטוף תפוחים בשעה שאבי מתפלל‬ ‫\"כל נדרי\"? ומצד שני‪ ,‬איך אוכל לחמוק מעבודה ולא לתרום את חלקי?‬ ‫הקיבוץ הכריע את הכף‪ .‬ההספקים הגדולים ביותר בקטיף נרשמו דווקא בראש השנה‬ ‫וביום כיפור‪ ,‬אז כולם היו בבית‪ ,‬מכוונים לתרום למאמץ המשותף‪ .‬בזמנים ההם ביכרנו‬ ‫את הכמויות‪\" ,‬חברים‪ ,‬בשנה שעברה קטפנו מאה ושלושים טון‪ ,‬השנה צריכים להגיע‬ ‫למאה וארבעים‪ \",‬דירבנו אותנו מקצת החברים‪ .‬היום אנו מעדיפים את האיכות ו\"תפוחי‬ ‫ברעם\" הם מותג מוביל באיכותו בשוק הּ ֵפרות הישראלי‪.‬‬ ‫אחד מהבילויים הנפלאים ביותר בברעם היה הטיולים הרגליים‪ ,‬מה עוד אפשר היה‬ ‫לעשות בקיבוץ המבודד? יצאנו לאין־ספור טיולים והעמקנו את היכרותנו עם סביבתנו‪.‬‬ ‫אני \"נדבקתי בחיידק\" עוד יותר מאחרים‪ ,‬ועד היום אני מרבה לטייל וגם מדריך טיולים‪.‬‬ ‫לטיול של \"השומר הצעיר\" שבו הכרתי את תמר‪ ,‬בת קיבוץ כפר מסריק‪ ,‬הצטרפתי‬ ‫כחובש‪.‬‬‫רבקה־רטה ‪229‬‬

‫תמר‬ ‫כפר מסריק‬‫בטיול מכתשים הכרתי את יענקלה‪ ,‬שהיה חובש ומדריך מוביל‬‫בתנועת \"השומר הצעיר\"‪ .‬אני הייתי חניכה בת שבע־עשרה‪.‬‬‫חמש השנים המפרידות בינינו לא מנעו מן הקשר להירקם‪.‬‬‫הוא חי בברעם עם הגרעין שלו והיה אחרון הרווקים‪ ,‬אני גרתי‬‫בקיבוץ כפר מסריק שבשפלת עכו‪ .‬האוכלוסייה בקיבוץ ברעם‬‫הייתה צעירה מאוד‪ ,‬ואילו בכפר מסריק הוותיקים היו בגיל‬‫הוריי‪ .‬ברעם היה בראשית דרכו‪ ,‬ואילו בכפר מסריק כבר החלו‬‫החברים להתעייף מהדרישה הקיצונית והתמידית לנתינה ולשיתוף‪ ,‬עד שלערכי התנועה‬‫התלוו תופעות שליליות‪ .‬יענקלה חשב שברעם הוא המקום הטוב ביותר בעולם ואין‬ ‫מקום טוב ממנו‪.‬‬‫אמי‪ ,‬ציפורה (פייג'לה) לבית חיימוביץ'‪ ,‬הייתה אישה משתפת ופתוחה‪ ,‬מארחת למופת‬‫שנתנה ברוחב לב ובלי גבול‪ .‬זו הסיבה שעל קברה חקקנו מילים מן השיר \"כולנו זקוקים‬‫לחסד\" מאת נתן זך‪\" :‬לתת בלי לרצות לקחת‪ ,‬כמו שמש שזורחת‪ ,‬כמו צל אשר נופל\"‪.‬‬ ‫היא התגאתה בקיבוץ ובדרך שעשתה בו‪.‬‬‫אימא הייתה בת למשפחה עשירה וציונית מהכפר טורון שבצ'כוסלובקיה‪ ,‬משפחה‬‫בעלת יערות‪ ,‬שדות וחנות כלבו‪ .‬אבותיה היו רבנים‪ ,‬ואילו היא ואחיה היו אנשי עבודה‬‫ואדמה‪ ,‬פעילים חברתיים ומשכילים‪ .‬ביתם היה בית ועד ליהודי הקהילה ואף מקום‬‫משחק נמצא בו‪ ,‬לילדיהם‪ .‬האב יהודה חלם שילדיו ידברו בבית עברית‪ .‬הוא נפטר‬‫בגיל ארבעים וארבע והאם שרה גידלה את אחד־עשר הילדים כמעט לבדה‪ .‬באחוזתם‬‫שהשתרעה על שטח אדמה עצום‪ ,‬עבדו גויים‪ ,‬ולילדי משפחת חיימוביץ' לא חסר דבר‪.‬‬‫השפע והעושר לא מנעו מן האם לשלוח את ילדיה בזה אחר זה לעבוד בשדות עם טוריות‬‫ומעדרים‪\" :‬הלוואי שלא תצטרכו לעבוד בימי חייכם‪ ,‬אבל אם תצטרכו – טוב שתדעו‬ ‫עבודה מהי ולא תבוזו לה\"‪.‬‬‫צבי‪ ,‬הבכור‪ ,‬ייסד את סניף \"השומר הצעיר\" בכפר והיה ממקימיו של בית הספר העברי‬‫הראשון בטורון‪ .‬אמי ציפורה השתתפה בפעולות קן \"השומר הצעיר\" שייסד אחיה‪ ,‬יצאה‬‫להכשרה ועלתה ארצה בעלייה בלתי לגאלית‪ .‬רק חמישה מהאחים שרדו את השואה‪:‬‬‫ארבעה עלו ארצה ויוסף בן הזקונים הגיע לאנגליה כסטודנט לרפואה והשתקע בה‪ .‬אחד‬ ‫מאחיה של אמי קרא לבני עירו לצאת למרד ותמך במרדכי אנילביץ'‪.‬‬‫כשאמי החלוצה עלתה ארצה עם קיבוץ \"צ'יכו־ליטא\" במסגרת תנועת \"השומר הצעיר\"‪,‬‬‫היא דיברה עברית רהוטה ושימשה מורה לעברית בקיבוץ‪ .‬הוריי היו ממייסדי קיבוץ כפר‬‫מסריק‪ .‬הם חיו באוהלים ולחמו בקדחת; הילדים שילדו היו ילדי הקהילה כולה‪ .‬אחי‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪230‬‬

‫הבכור אורי‪ ,‬יליד ‪ ,1935‬שהיה השלישי שנולד בקיבוץ‪ ,‬חי את רוב חייו בשבדיה והקים‬ ‫משפחה ענפה עם מרים אשתו‪ .‬שניהם הלכו זה מכבר לעולמם‪ .‬חוה אחותי‪ ,‬ילידת ‪,1946‬‬ ‫עסקה בחינוך כאמנו והתגוררה עם משפחתה במקומות יישוב שונים‪ ,‬שאליהם עברה‬ ‫בעקבות עבודת בעלה הטייס אורי שחק‪ .‬כיום הם גרים במודיעין וגם להם משפחה גדולה‪.‬‬ ‫אני בת הזקונים של הוריי ונולדתי בעיצומה של מלחמת השחרור‪ ,‬ב־‪ 10‬במרס ‪,1948‬‬ ‫בבית ששכן בפאתי הקיבוץ‪ .‬בתקופה שבה נולדתי מסוכן היה לעבור בגשר רושמיה‬ ‫שבחיפה‪ ,‬בדרך לבית החולים‪ .‬לא העבירו דרכו יולדות‪ ,‬אלא רק פצועים אנוש‪ .‬אמי‬ ‫כרעה ללדת ומשלחת של גברים לבושים שי ֶנלים‪ ,‬מעילים גדולים‪ ,‬ומצוידים ברובים‪,‬‬ ‫יצאה דרך ביצות כפר מסריק וצעדה שני קילומטרים ברגל לקיבוץ עין המפרץ כדי‬ ‫להביא רופא‪.‬‬ ‫על תקופת ינקותי סיפרה אמי‪ ,‬שבכל פעם ששמעה שריוניות עוברות בכביש עכו‪-‬חיפה‬ ‫או שיירות של ערבים‪ ,‬השכיבה אותי מתחת למיטה‪ ,‬כדי להגן עליי מפני ירי‪ .‬אחרי‬ ‫השריוניות והשיירות תמיד נשמעו יריות‪.‬‬ ‫בילדותי שיחקתי על המדשאות הרחבות של הקיבוץ‪ ,‬בצל האיקליפטוסים ובבית‬ ‫הילדים המרוחק מבית ההורים‪ ,‬ושנמצא ליד משק החי‪ .‬הייתה לנו ילדות מאושרת‬ ‫ובמרוצת השנים יצרנו הווי משלנו‪ .‬לדוגמה‪ ,‬נהגנו לסדר את שומרי הלילה וחמקנו מבית‬ ‫הילדים לצפות בסרטי המבוגרים‪ .‬הלינה המשותפת אילצה אותנו להתמודד עם אתגרים‬ ‫שבני גילנו במקומות אחרים לא הכירו‪ ,‬למשל מגיל שלוש יצאנו לבד בשעות החשכה‬ ‫לשירותים ששכנו מחוץ לבתי הילדים‪.‬‬ ‫לא יכולנו לערער על שיטת הלינה המשותפת‪ .‬כשאמי העזה לכתוב על הקושי הרגשי‬ ‫הכרוך בה‪ ,‬היא זכתה לביקורת נוקבת‪ ,‬אף על פי שהודתה שהשיטה יעילה‪.‬‬ ‫מות אבי‪ ,‬השירות הצבאי ונישואים‬ ‫לבו הטוב של אבי נעצר ונדם ב־‪ 18.1.1966‬בגיל ‪ ,55‬שלוש שעות לפני החתונה של אחותי‪.‬‬ ‫את חתונת הזוגות האחרים באותו היום העבירו לקיבוץ עין המפרץ‪ ,‬ובקיבוץ שלנו ערכנו‬ ‫הלוויה במקום חתונה‪.‬‬ ‫אבי‪ ,‬נתן בארי (ברונר)‪ ,‬נולד בביאלה שבפולין וגדל בצ'כיה‪ .‬לפני שעלה ארצה‪ ,‬ב־‪,1933‬‬ ‫נפטר אביו ובצ'כיה נותרו אמו ואחיו‪ .‬שניהם נספו באושוויץ‪ ,‬במלחמת העולם השנייה‪.‬‬ ‫אבא היה עובד אדמה חרוץ‪ ,‬אדם צנוע ואב מסור לילדיו‪ .‬הוא זכה להיות הטרקטוריסט‬ ‫הראשון בכפר מסריק‪ .‬הקיבוץ הפקיד בידיו הנאמנות את הכלי היקר‪ ,‬ואבי נשא בגאון‬ ‫באחריות הכבדה‪ ,‬ריכז סביבו צוות עובדים והתמיד בעבודתו שנים ארוכות‪.‬‬ ‫אבא לחם למען צדק חברתי‪ ,‬אבל הואיל והיה מופנם וסגור‪ ,‬מעטים שמעו את דעותיו‬ ‫מפיו‪ .‬הוא אהב טיולים אתגריים בשטח בתולי‪ ,‬במסלולים שעדיין לא נפרצו וסומנו‪,‬‬ ‫והיה קשור לארץ ולנופיה‪ .‬את אהבתו זו הוא הוריש לי ואותה אני חולקת עם יענקלה‬ ‫ועם ילדינו‪ .‬על קברו חקקנו את המילים‪\" :‬עץ נטעו ידיו ושביל כבשו רגליו\" בהשראת‬ ‫שירה של רחל \"אל ארצי\"‪.‬‬ ‫מותו של אבי קטע את השתתפותי בקורס מ\"כיות (מפקדות כיתה) בצה\"ל‪ ,‬הפסדתי‬‫רבקה־רטה ‪231‬‬

‫קיבוצניק וחיילת‬‫חומר רב בזמן השבעה על אבי‪ ,‬ולא חזרתי לקורס‪ .‬עברתי לשרת בטייסת חיל האוויר‬‫בבסיס רמת דוד‪ .‬בשנת ‪ 1966‬השמיד חיל האוויר הישראלי את הציוד ההנדסי הסורי‬‫שפעל להטיית מקורות הירדן‪ ,‬מידע מודיעיני על כך התקבל שנה קודם לכן מידי אלי כהן‪.‬‬‫בשני קרבות אוויר שונים הופלו שלושה מטוסי מיג סוריים‪ .‬עם התקבל האישור על הפלת‬ ‫המיגים חשנו עוצמה ואופוריה‪ ,‬הייתי מעורבת במבצעים ובהצלחות בכל נימי נפשי‪.‬‬‫אחרי שנתיים של חברות יענקלה בן העשרים וארבע הביע את מורת רוחו מנסיעותיי‬‫בטרמפים לשדה התעופה בחיפה ומההתרועעות עם טייסים‪\" .‬עכשיו אני בתחרות עם‬‫טייסים?\" שאל‪ .‬חבריו נישאו זה מכבר וחבקו ילד ראשון‪\" .‬בואי נתחתן!\" הציע‪ .‬הוא‬‫היה בשל לנישואים‪ ,‬אבל אני הייתי חיילת בת תשע־עשרה וחצי‪ ,‬שירּתי רק חצי שנה‬‫ונהניתי מכל רגע‪ .‬לא רציתי לעזוב את הצבא‪ ,‬הגם שידעתי כי אקשור את גורלי בגורלו‬‫של יענקלה‪ .‬תחושת הדחק שאפיינה את התקופה‪ ,‬הזעזוע שחוויתי באובדן אבי וגעגועיי‬ ‫אליו ולמשפחה שהיינו‪ ,‬וגם דא ַגתי לאמי – כל אלה חברו יחד וגרמו לי להסכים‪.‬‬‫תאריך החתונה נקבע לל\"ג בעומר‪ 28 ,‬במאי ‪ 1967‬בכפר מסריק‪ .‬זו הייתה תקופת‬‫הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים‪ .‬האורחים – ילדים‪ ,‬נשים וגברים בני שישים ומעלה‬‫– התאספו על המדשאה בקיבוץ‪ ,‬המרושתת בשוחות ובתעלות קשר‪ .‬השבילים נצבעו‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪232‬‬

‫בפס צהוב זוהר‪ .‬יענקלה‪ ,‬זיס ואורי גיסי גויסו‪ ,‬ועסקנו בהימורים‪ :‬האם החתן יגיע או‬ ‫לא? ארבע חתונות נערכו בערב ההוא‪ .‬מלחמה דוחים‪ ,‬חתונה לא‪ .‬צל כבד ותחושת סכנה‬ ‫העיבו על החתונות שנערכו באותו היום‪.‬‬ ‫לימים‪ ,‬בתקופת המרדפים‪ ,‬נהרג אחד מן החתנים שנישאו יחד אתנו‪.‬‬ ‫\"סע להתחתן ותחזור‪ \",‬אמר המפקד ויענקלה הגיע מהכוננות ברמלה‪ ,‬רק לכמה‬ ‫שעות‪ .‬כשהתבדח מתחת לחופה‪ ,‬אמר לו הרב התימני שבא ממושב אחיהוד כדי להשיא‬ ‫אותנו‪\" :‬אתה תהיה שחקן תיאטרון\"‪ .‬למרות התפאורה המלנכולית של שוחות בדשא‬ ‫וההאפלה‪ ,‬הייתה חתונה יפה‪ .‬ירח הדבש התקצר משבוע לחמש שעות ואחריהן יענקלה‬ ‫חזר לרמלה‪.‬‬ ‫חתונה תחת אש‬ ‫שמעון ורטה מאושרים בחתונה בנם‪ .‬יושבת‪ :‬סבתא סאלי‬‫רבקה־רטה ‪233‬‬

‫יענקלה ותמר‬ ‫בין ששת הימים ליום כיפור‬‫מחשבות מדכאות טרדו את מנוחתי יום וליל בזמן מלחמת ששת‬‫הימים‪ .‬יענקלה נלחם ברמת הגולן ובירושלים‪ ,‬ובני המחזור שלי‬‫שירתו עדיין בשירות סדיר‪ .‬המיגים הגיעו גם לכפר מסריק‪ .‬הם‬‫החמיצו את מטרתם ובדרכם להפציץ את בתי הזיקוק‪ ,‬הטילו‬‫את פצצותיהם על המגדלים הגבוהים של אסם התבואה בקיבוץ‪.‬‬‫המסמך האחרון שעליו חתם יענקלה בשם המשפחה זיסמן‬‫היה הכתובה‪ .‬בשבילי‪ ,‬כמי שגדלה בהוויה ישראלית־קיבוצית‪,‬‬‫שם המשפחה זיסמן‪\" ,‬איש מתוק\" ביידיש‪ ,‬נשמע לי גלותי ומחייב‪ :‬איך אוכל כל חיי‬‫להיות \"אישה מתוקה\"?! אחרי החתונה ואחרי המלחמה‪ ,‬החלטנו לאמץ שם משפחה‬ ‫עברי‪ .‬תרגום השם זיסמן לא הניב תוצאה ראויה ולבסוף בחרנו בשם רותם‪.‬‬‫יענקלה לפני צניחה במלחמת ששת הימים‪1967 ,‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪234‬‬

‫חודשיים אחרי ניצחוננו המפואר במלחמת ששת הימים‪ ,‬חגגנו‬ ‫בברעם את נישואינו בשנית עם עוד שלושה זוגות‪ .‬קיבלנו שתי‬ ‫מכוניות שכורות ויצאנו לירח דבש יחד‪ ,‬ארבעת הזוגות‪ .‬לאן?‬ ‫לתעלה בסיני‪ ,‬כמובן‪ .‬תמר ואני עדיין לבשנו מדים‪ .‬חצינו את‬ ‫הגבול דרך קיבוץ ניר יצחק‪ .‬לא היה מחסום‪ ,‬רק שּ ָפלות (מדרכי‬ ‫ברזל) שחסמו את הדרך‪ ,‬אחד מהם פגע באגזוז של המכונית‬ ‫שלנו‪ ,‬וזו החלה להרעיש כאילו שני אופנועים רוכבים אחרינו‪.‬‬ ‫חצי האי סיני זרוע היה סימני מוראות המלחמה‪ .‬השתמשנו בדלק שמצאנו בטנקים‬ ‫הנטושים‪ ,‬והתקדמנו לעבר התעלה‪ ,‬שם קיבלנו ג'ריקן מלא דלק וסבנו על עקבותינו‪.‬‬ ‫בדרך יצאה אחת המכוניות מכלל פעולה והאחרת גררה אותה בחבל‪ ...‬עד שמכל הדלק‬ ‫יבש שוב ונתקענו בעומק סיני‪ ,‬עשרים וחמישה קילומטר מקו הגבול הישן‪ .‬ישבנו ליד‬ ‫המכוניות השובתות והתנחמנו בוופלים‪ .‬מרחוק ראינו פח זיתים‪ ,‬מנחם בעט בו וגילה‬ ‫שהפח מלא‪ .‬במה? בדלק‪\" .‬נס פח הדלק!\" הכרזנו בשמחה והמשכנו לבאר שבע‪ .‬בבירת‬ ‫הנגב עצרנו לאכול חומוס אצל מוריס ובזאת חתמנו את ירח הדבש‪.‬‬ ‫אף על פי שיענקלה רצה שנחיה בברעם‪ ,‬בשנת הנישואים‬ ‫הראשונה חיינו בכפר מסריק‪ .‬אחרי מות אבי לא הסכמתי‬ ‫לעזוב את אמי לבד‪ .‬סיכמנו שנגור בשני הקיבוצים לסירוגין‪,‬‬ ‫שנה־שנה‪ ,‬מודל מקובל בין זוגות מקיבוצים שונים‪ .‬מתנסים‬ ‫ואחר כך מחליטים‪ .‬יענקלה החזיק מעמד תשעה חודשים בכפר‬ ‫מסריק‪ .‬כל דבר שאמרו לו‪ ,‬התפתח לדיון בנוסח \"בברעם זה‬ ‫לא ככה\"‪\" .‬השחיתות בברעם לא תגיע לעולם לרמת השחיתות‬ ‫בכפר מסריק\" וכיוצא בזאת‪ .‬בכפר מסריק הרגשתי חופשייה ומחוברת לעולם – כל אוטו־‬ ‫בוס שעבר בכביש הראשי נסע לעכו‪ ,‬לקריות או לחיפה‪ ,‬והמיקום המרוחק של ברעם‬ ‫ומזג האוויר הקר לא הלמו את טעמי ואת אורח החיים ששאפתי לאמץ‪ ,‬אך נעתרתי‬ ‫להפצרותיו של יענקלה‪.‬‬ ‫משפחת מויסה המורחבת קיבלה אותי בחום ובאהבה‪ .‬בבתיהם נחשפתי למציאות שלא‬ ‫הכרתי‪ ,‬הבית הרומני היה לי זר ומוזר‪ .‬אמנם הדודים שלי התגוררו בבתים דומים לזה‪,‬‬ ‫אבל ביקרתי אצלם לעתים די רחוקות‪ .‬סבתו הקשישה של יענקלה‪ ,‬סאלי מויסה‪ ,‬זכורה לי‬ ‫ממקום מושבה הקבוע על אותו כיסא במרפסת‪\" .‬אני פה עד שההוא עם המגבעת השחורה‬ ‫יבוא לקחת אותי‪ \",‬אמרה‪ .‬מאחורי גבי קראה לי‪\" :‬פרומוסה\"‪ ,‬כלומר \"יפה\" ברומנית‪,‬‬ ‫וכששאלה \"צ'י ַפ ֶצ'ה?\" עניתי \"ּ ֶב ֶנה\"‪ .‬בזאת התמצתה שיחתנו כי לא דיברתי רומנית והיא‬ ‫לא דיברה עברית‪.‬‬‫רבקה־רטה ‪235‬‬

‫ב־‪ 1969‬נולד אופיר‪ ,‬בננו הבכור‪ .‬הוא גדל בלינה המשותפת‬‫בברעם‪ .‬תמר ואני נהנינו מיתרונותיה‪ ,‬כי החל בשמונה בערב‬‫התפנינו לחיי חברה ולזוגיות‪ .‬אבל מבין שנינו – רק אני הייתי‬‫שלם ִאתה‪ .‬אימצתי בכל לבי את אידיאל החינוך המשותף‬‫ואת ערכי הקיבוץ‪ ,‬הם סימלו בעיניי את הצבר הא ִמתי‪ .‬דווקא‬‫תמר‪ ,‬שגדלה בקיבוץ‪ ,‬התקשתה להסתגל לחיים בברעם וללינה‬‫המשותפת‪ .‬כשבננו ישן רחוק מאתנו היא נזכרה ביללות התנים‬‫והשועלים בלילות ילדותה‪ ,‬אז שכבה במיטת בית הילדים בעיניים קרועות לרווחה‪ ,‬רועדת‬‫מפחד‪ ,‬ובמקום הוריה באה שומרת הלילה‪ .‬אותי הטרידו תורנויות השמירה התכופות‬‫בלילות – כורח המציאות בקיבוץ על הגבול‪ ,‬ופעם בשבועיים לנתי באחד מעשרים בתי‬ ‫הילדים‪.‬‬‫בתקופה שקדמה למלחמת יום כיפור שירּתי בבקעה‪ .‬נלחמתי בחזית בשעה שבני ואשתי‬‫ישבו במקלט‪ .‬בהתחלה גויסתי לתשעים ימים רצופים‪ ,‬ואחר כך לעוד שישים ימים‪ .‬ואז‪,‬‬‫כשחזרתי מסיור‪ ,‬חיכה לי על המיטה \"צו שמונה\" לעשרים ימים נוספים‪ ...‬טלפונים‬ ‫ניידים עדיין לא הומצאו‪ ,‬ותהיתי איך אודיע לתמר ששוב נדחתה חזרתי הביתה‪.‬‬‫בסופו של דבר הוכתרתי בתואר \"אלוף הקיבוץ בימי מילואים\"‪ .‬אחרי תשעה חודשים‬‫במילואים היינו אמורים להשתחרר בערב פסח תשל\"ד‪ ,‬שנת ‪ .1974‬ירדנו מרמת הגולן‬‫לראש פינה‪ ,‬ומיד החזירו אותנו לרמה‪ .‬הרמטכ\"ל מוטה גור פגש אותנו במחנה \"חומה\"‬‫ליד קצרין‪\" :‬חבר'ה‪ ,‬קיבלתי ידיעות מהבוקר שהטנקים של הצבא הסורי מתקדמים‬‫אופיר בינקותו עם יענקלה‪1970 ,‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪236‬‬

‫לקראת מתקפה‪ ,‬ואין מי שיחליף אתכם‪ \",‬הוא בישר לנו‪\" .‬כבר שירתנו תשעה חודשים‪,‬‬ ‫תנו לנו לצאת הביתה לליל הסדר‪ \",‬זעמו החיילים המותשים‪ .‬בסופו של דבר יצאנו‬ ‫לחופשה בידיעה שהציוד מוכן ואפשר להקפיץ אותנו בכל רגע לחזית‪ .‬החופשה המתוחה‬ ‫הסתיימה בלא כלום‪ .‬המלחמה הסתיימה‪ .‬זעם עצור התפרץ לבסוף בשעות ההמתנה‬ ‫הארוכות לשחרורנו ברמלה‪ ,‬בגלל איחור הׁ ָש ַלם‪ .‬כמה מהמילואימניקים הפעילו רימוני‬ ‫עשן ונר עשן של טנקים‪ ,‬ארבע פקידות פונו לבית החולים משאיפת עשן ואנחנו שוחררנו‬ ‫לבתינו‪.‬‬ ‫יענקלה במילואים בצנחנים‪1973 .‬‬‫רבקה־רטה ‪237‬‬

‫אורי שחק בשבי הסורי‬‫בעיצומה של המלחמה‪ ,‬ברמת הגולן המופגזת‪ ,‬חלף הזחל\"ם שלי על פני זחל\"ם אחר‬‫ובו זיהיתי קרוב משפחה שלי‪ .‬הוא הספיק לצעוק לעברי \"אֹורי\"‬‫ולסמן משהו בידיים‪ .‬חששתי שכוונתו כי גיסי אורי שחק נהרג‪.‬‬ ‫באותה עת הוכרז פסקו בן דודי נעדר ובמשפחה חששו לחייו‪.‬‬‫אחותי חוה ובעלה אֹורי שחק גרו בבסיס חיל האוויר בחצור ובו‬‫גידלו את בנם בן החמש‪ .‬לפני פרוץ המלחמה שררה מתיחות גדולה‪ ,‬ובסופי השבוע שבהם‬ ‫ביקרנו בחצור שמענו אזעקות תכופות והטייסים הוקפצו‪.‬‬‫המרכזייה בקיבוץ אוישה עשרים וארבע שעות‪ ,‬וביום השני‬‫למלחמה‪ ,‬מאוחר בלילה‪ ,‬הגיע לחמ\"ל בקו הטלפון היחיד של‬‫הקיבוץ מידע רגיש‪ .‬בבוקר יצאתי מהמקלט להביא אוכל‬‫לילדים‪ ,‬ומזכיר הקיבוץ אליעזר ניגש אליי ואמר בזהירות‪\" :‬לא‬‫רצינו להעירך בלילה‪ .‬קיבלנו הודעה עבורך‪ .‬המטוס של אורי לא‬‫שב ולא יודעים מה עלה בגורלו\"‪ .‬בתגובה לידיעה הקשה הוצאתי‬‫את אופיר מהמקלט ומיד נסענו לכפר מסריק‪ ,‬על מנת להתקרב למשפחתי‪ .‬מפקדיו של‬‫אורי לא היו אנשי בשורה‪\" :‬שום הודעה לא נקלטה בקשר‪ ,‬המטוס לא נצפה בנפילתו‪ ,‬אם‬‫נפל‪ ,‬ולא נראו מצנחים\"‪ .‬לימים נודע לנו שאורי הודיע בקשר שהוא נפגע ושהוא נוטש את‬ ‫המטוס‪ ,‬אבל מערכות הרדיו לא פעלו כשורה‪.‬‬‫הוא נשבה בידי הסורים והוחזק ארבעה חודשים בצינוק קטן וכמעט אטום‪ ,‬שדלקה‬‫בו מנורת חשמל יחידה עשרים וארבע שעות ביממה‪ ,‬הוא נחקר ועונה עינויי תופת‪ .‬חודש‬‫וחצי אחרי שאחותי קיבלה את ההודעה על היעדרותו‪ ,‬הוציאו אותו הסורים מן הצינוק‪,‬‬‫הובילו אותו למקלחת ולתגלחת ונתנו לו בגדים חדשים‪ .‬הם תדרכו אותו לקראת ריאיון‬‫שהתקיים מחוץ לכותלי הכלא‪ .‬לחדר נכנסו שני זרים שנראו אירופאים‪ ,‬קצין סורי‬‫ומתורגמן‪ .‬הקצין הסורי ניהל את הריאיון‪ .‬אורי נשאל לשמו‪ ,‬לדרגתו וכיצד הוא מרגיש‪.‬‬‫כשציין שהוא בן כפר מסריק כמעט התפרץ אחד מהם‪ ,‬ורעהו מיד השתיקו ועצר בעדו‪.‬‬‫\"לאיזו מטרה נשלחת?\" שאל‪\" .‬נשלחתי להפציץ מטרות אזרחיות בסוריה‪ \",‬דקלם אורי‬ ‫את התדרוך הסורי‪ .‬בתום הריאיון הוחזר לצינוק‪ ,‬החקירות והעינויים נמשכו‪.‬‬‫אחד משני ה\"עיתונאים\" הזרים היה כומר מארגון מיסיונרי בז'נבה שפעל למען זכויות‬‫אדם‪ .‬הוא כיהן ככומר במשך אחת־עשרה שנים בטבריה וידע עברית על בוריה‪ ,‬ולאחר‬ ‫הפגישה המרגשת עם אורי דאג להעביר לידידיו מכפר מסריק את המידע על מצבו‪.‬‬‫שבוע וחצי לאחר הריאיון‪ ,‬ב־‪ 31‬בדצמבר ‪ ,1973‬התפרסמה ידיעה בעיתון הצרפתי \"לה‬‫פארי מאץ\" ותמונת שבעת השבויים הישראלים‪ ,‬ובהם אורי במדים‪ .‬זו הייתה העדות‬‫הראשונה והערובה לחייו‪ .‬קיסינג'ר תיווך בין הצדדים וכל נסיעה שלו לכאן הייתה‬‫בשבילנו כסם החיים‪ :‬נאחזנו בכל פיסת מידע‪ .‬אחרי ארבעה חודשים הצליחו האו\"ם‬‫והצלב האדום להשפיע על תנאי אחזקת השבויים‪ ,‬ומרגע זה כל הקצינים שוכנו בחדר‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪238‬‬

‫אחד‪ .‬סוף סוף היה לאורי עם מי לדבר ולמי לספר שהשאיר אישה‪ ,‬אולי בהיריון‪ ,‬וילד בן‬ ‫חמש‪ .‬אחותי אכן הייתה בתחילת הריונה בזמן נפילתו בשבי‪ .‬השבויים ניהלו חיי חברה‬ ‫ככל שיכלו והתעמלו בכל יום‪ .‬מן הארוחות של ימות החול הפרישו מעט לארוחה גדולה‬ ‫יותר בליל שבת‪ ,‬אז ערכו קבלת שבת‪ ,‬ובליל הסדר שרו שירים שזכרו מההגדה‪.‬‬ ‫חזרתי עם אופיר לברעם‪ .‬היה לי בית חדש ויפה ונשארתי בו לבד עם ילד בן ארבע‬ ‫ובלי משפחה תומכת‪ .‬לילות שלמים ישנתי בחרדה לצד רדיו פתוח‪ ,‬כי כשכוחותינו ירו על‬ ‫הסורים פחדתי שיפגעו בגיסי השבוי‪ ,‬וכשהסורים ירו עלינו פחדתי שבעלי ייפגע‪.‬‬ ‫אורי שוחרר בתום שמונה חודשי עינויים בשבי‪ ,‬בעסקת חילופי השבויים‪ ,‬וגילה שחוה‬ ‫ידיעה בעיתון \"מעריב‪13.6.1974 \",‬‬ ‫אכן בהיריון‪ ,‬כפי ששיער‪ ,‬ואף הצליח לחמוק מן החקירות בזיכרון יעקב בתואנה שאשתו‬ ‫כורעת ללדת‪ .‬שבוע אחר כך יענקלה שב מן המילואים ואחותי ילדה את בתה סיון‪ .‬שנים‬ ‫ארוכות אורי שתק ולא דיבר על השבי‪ ,‬הדחיק‪ .‬רק כשאודי גולדווסר ואלדד רגב נחטפו‪,‬‬ ‫ואחד העיתונאים כתב בזלזול על השבויים בלבנון‪\" :‬הם משחקים שש־בש עם השובים‬ ‫שלהם‪ ,‬עד שיבוא השלום‪ \",‬רק אז התעוררה חמתו‪ ,‬והוא הגיב במכתב שפורסם בכל‬ ‫העיתונים‪\" :‬אינכם מבינים מה זה לשבת בשבי‪ \",‬כתב וסיפר בפרטי פרטים על העינויים‬ ‫שעבר‪ .‬מאז אותו יום החל להתראיין‪ ,‬הופיע בטלוויזיה והפך פעיל מאוד לשחרור‬ ‫החטופים‪.‬‬ ‫לימים הפך אורי ליושב ראש עמותת \"ערים בלילה\"‪ ,‬שנאבקה מאז הקמתה ב־‪ ,1998‬כדי‬ ‫שפדויי השבי יזכו להכרה כנפגעי פוסט־טראומה‪ .‬אחד הפרויקטים שיזמו אורי וחבריו‬ ‫היה מסע פדויי שבי בשביל ישראל‪ ,‬מהחרמון ועד אילת‪ .‬במסגרת המסע הם סיפרו‬ ‫לתושבים המתגוררים לאורך המסלול את סיפורם האישי‪ .‬יותר ממאתיים וחמישים‬ ‫פדויי שבי וחברי הארגון יצאו לדרך הארוכה‪ .‬המסע החל בטקס מרגש במוצב החרמון עם‬ ‫הנפת דגל ישראל מאולתר במוצב החרמון‪ .‬זה היה הדגל שתפרו השבויים שישבו בדמשק‬ ‫על חולצה בעזרת חוטים שפרמו מתחבושות‪ .‬הם הבריחו אותו לארץ בתוך פרוטזה של‬ ‫אחד הטייסים‪ .‬המסע שנמשך עשרים חודשים הסתיים בהנפת הדגל באום רשרש־אילת‪.‬‬ ‫כך סגרו מעגל‪ .‬אורי גיסי ופסקו (פנחס) סטרולוביץ'‪ ,‬בן דודו של יענקלה‪ ,‬נפגשו במסגרת‬ ‫הפעילות של \"ערים בלילה\" וכך עוד מעגל משפחתי נסגר‪.‬‬‫רבקה־רטה ‪239‬‬

‫עומדים‪ :‬סבתא ציפורה‪ ,‬אורי וחוה שחק‪ ,‬תמר‪ .‬יושבים‪ :‬אופיר‪ ,‬דגנית‪ ,‬יענקלה וכרמית‬ ‫מהפלחה לאיטליה‬‫לדיג ולפלחה בקיבוץ נדרשו עובדים חזקים פיזית ומנטאלית‪.‬‬‫לעבודה המפרכת ביותר בענפים אלה‪ ,‬שנחשבה אז ל\"סיירת‬‫מטכ\"ל\" של הקיבוץ‪ ,‬לא כל חבר התקבל‪ .‬יום עבודה במטע‬‫נמשך תשע שעות ואילו בדיג השכמנו קום בארבע לפנות בוקר‬‫וחזרנו בשבע בערב‪ ,‬מותשים אחרי שלוש־עשרה שעות עבודה‬‫רצופות במים קרים ובתנאים קשים‪ .‬לפעמים נמשכה המשמרת‬‫שלושים ושש שעות‪ ,‬החל בדיג עצמו ועד הובלת הדגים לשוק‬ ‫ביום שלמחרת‪ .‬חזרנו הביתה בשעות אחר הצהריים ולמחרת עבדנו כרגיל‪.‬‬‫כצעד אידיאולוגי‪ ,‬הקיבוץ אסר על חבריו לעבוד מחוץ למשק ולא העסיק שכירים‪,‬‬‫בכל הענפים עבדו רק חברי קיבוץ‪ .‬כיום מועסקים בברעם מאות שכירים‪ ,‬ואנחנו אחד‬‫המשקים המבוססים ביותר מבחינה כלכלית‪ .‬בשנות השבעים‪ ,‬הדיג והמטעים היו שני‬‫הענפים המרכזיים‪ ,‬היום תופסת את הבכורה התעשייה‪ .‬לדעתי היציבות שלנו נזקפת‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪240‬‬

‫לזכות התפיסה‪ ,‬שלפיה ראשית יש לבנות משק חזק‪ ,‬ואחר כך לטפל בפרט‪ .‬רק בשנות‬ ‫התשעים הגיע המשק לרווחה כלכלית והתבסס דיו כדי להוציא את החברים לטיולים‬ ‫בחוץ לארץ ולחלק בונוסים‪ .‬היום הבתים מרווחים והבנייה נמשכת‪ .‬הכלל נשאר שיתופי‪,‬‬ ‫אבל כבר ניכרים בו סדקים‪ .‬תוצאות ההצבעות בא ֵספת הקיבוץ מושפעות מהחלטות‬ ‫הצעירים והמצטרפים החדשים‪ ,‬שאינם חולקים עמנו את האידיאולוגיה השיתופית‬ ‫שהביאה אותנו לברעם ושהניעה את גלגליו כמה עשרות שנים‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1975‬הציעו ליענקלה לרתום את יכולותיו הארגוניות ואת‬ ‫כישוריו הניהוליים‪ ,‬ולצאת לשליחות ציונית באיטליה מטעם‬ ‫\"השומר הצעיר\"‪\" .‬אחוזים\" מבני הקיבוצים היו באותן שנים‬ ‫שליחים בכל העולם‪ .‬הסכמתי לצאת לשליחות עם בננו הבכור‬ ‫אופיר‪ .‬אחרי רצח הילדים באביבים במאי ‪ 1970‬ואסון מעלות‬ ‫במאי ‪ ,1974‬גבר המתח ביישובי הצפון‪ ,‬הימים היו קשים‬ ‫מנשוא ושנתי נדדה בלילות‪ .‬בנוסף‪ ,‬חשתי אשמה שגרמתי לבני‬ ‫את העוול שנגרם לי בילדותי‪ .‬לצערי‪ ,‬לא זכיתי לגדל את ילדיי בלינה משפחתית‪ ,‬כפי‬ ‫שחלמתי‪ .‬באיטליה ידעתי שנחיה בלי לחץ ודאגה‪.‬‬ ‫נעלי העבודה‪ ,‬חומות וגבוהות‪ ,‬שנעלנו ושרכנו בכל בוקר בשעה שש‪ ,‬סימלו בעיניי את‬ ‫הקיבוץ; ואילו ברומא נעלו האיטלקיות נעלי עקב אלגנטיות‪ .‬רכשתי לי נעליים קלילות‬ ‫בלי שרוכים‪ ,‬וחשתי בתוכן כציפור דרור‪.‬‬ ‫יענקלה ותמר מלמדים עברית‪ .‬איטליה‪1975 ,‬‬‫רבקה־רטה ‪241‬‬

‫תמר‪ ,‬יענקלה ואופיר עם חניכים‪ ,‬בתקופת השליחות באיטליה‬‫יענקלה ואופיר‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪242‬‬

‫אופיר בן השש נדרש להשתחל לחליפה‪ ,‬לחלּוק בעל צווארון‬ ‫פלסטיק ולענוב עניבת פרפר – כשאר תלמידי בית הספר היהודי‬ ‫ברומא‪\" .‬לא אלבש את זה!\" מחה בכל תוקף‪ .‬באיטלקית עילגת‬ ‫ניהלתי משא ומתן עם המנהל והגענו לפשרה‪ :‬מוותרים לו על‬ ‫צווארון הפלסטיק ועל עניבת הפרפר‪.‬‬ ‫עבדתי שבעה ימים בשבוע‪ ,‬מבוקר עד ערב‪ ,‬בהדרכה ובאחריות‬ ‫על קני מילאנו וטורינו של \"השומר הצעיר\"‪ ,‬אבל בעיקר בשני הקנים ברומא‪ ,‬שבשיאם‬ ‫כללו מאתיים וחמישים חניכים‪ .‬נכחנו – אני או אחד מן הבוגרים – בישיבות של עשרות‬ ‫הארגונים היהודיים ברומא והיינו שותפים להחלטות‪ .‬ארגנתי מחנות חורף וקיץ לנוער‬ ‫היהודי‪ ,‬סמינרים למדריכים ואת אירועי החגים שהגיעו לשיאם בחגיגות יום העצמאות‪.‬‬ ‫בקיץ התארחו אצלנו ברומא קיבוצניקים שהכרנו ושלא הכרנו‪ ,‬ביתנו המה כאכסניה‪.‬‬ ‫התלוויתי לחניכים ולמדריכים למחנה עבודה בארץ‪ :‬כאן במשך חודש הפעלנו מחנה‬ ‫מסביב לשעון‪ :‬ריקודים ושירים‪ ,‬טיולים‪ ,‬בניית מחנה סנאדות‪ ,‬בישול על אש המדורה‬ ‫ופעילות א\"ש לילה‪ .‬פעלתי במרץ וחשתי קורת רוח עצומה‪ .‬המטרה הייתה לקרב את‬ ‫הצעירים לישראל ולעודד עלייה‪ ,‬רצוי לקיבוצים של \"השומר הצעיר\"‪ .‬האתגר הגדול‬ ‫היה לשכנע צעירים יהודים לעקור ממקומות מושבם באירופה הנוחה‪ ,‬ולהכות שורש‬ ‫בחברה שיתופית בישראל הנאבקת במזרח תיכון שסוע‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬הצלחתי להביא‬ ‫ארצה כמה עשרות צעירים‪ ,‬מקצתם השתלבו בסאסא‪.‬‬ ‫הזמנתי את הוריי לבקרנו ברומא‪ .‬בתקופת שלושת השבועות ששהו אצלנו אמרו לי‬ ‫הוריי‪\" ,‬החלום שלנו הוא לעלות שוב לקברה של ליזה באוסטריה\"‪ .‬רצונם להגיע לווינה‬ ‫היה עז‪ ,‬הם לא פקדו את קברה של אחותי ליזה מאז מותה בווינה‪ ,‬כאשר הייתי בן‬ ‫שנתיים וחצי‪ .‬בעזרת קשריי החבריים עם שליחי התנועה סייעתי להם להגיע למילאנו‬ ‫וממנה לווינה‪ .‬ידידי שליח התנועה בווינה הסיע את הוריי הנרגשים לבית העלמין היהודי‬ ‫שבו טמונה בתם‪ ,‬וסייע להם לאתר את הקבר בחלקת הזרים‪ .‬בניגוד לבית העלמין‬ ‫המטופח למופת של וינה‪ ,‬חלקת הזרים מוזנחת וגדל בה עשב פרא לגובה רב ומכסה את‬ ‫המצבות הישנות‪ .‬רבים מהעקורים שנטמנו בה היו ניצולים בודדים או שבני המשפחה‬ ‫נסעו הלאה ולא נשאר מי שיטפל בחלקה‪.‬‬ ‫ארבעים שנים חלפו מיום מותה‪ ,‬אך הוריי התרגשו מאוד לעלות לקברה של בתם‬ ‫שמתה בטרם עת‪ .‬הם עמדו מעל הקבר הקטן דקות ארוכות ובכו‪ .‬באותו ביקור הופתעו‬ ‫לגלות שרק מצבה אחת מפרידה בין קברו של אביה המנוח של פויקה דודתי לקברה של‬ ‫אחותי‪ .‬המבצע של הבאת ההורים לקברה של אחותי הוביל לכך שהם שיפצו את המצבה‬ ‫ולתחושה של סגירת מעגל‪ .‬פויקה שלחה עמם כסף להקים מצבה אף לאביה הקבור‬ ‫באותה חלקה‪ .‬חשתי סיפוק רב‪ ,‬כי שליחותי אפשרה לי חסד אחרון לאחותי‪.‬‬ ‫חזרנו לקיבוץ בשנת ‪ ,1979‬עמוסי חוויות וללא טלוויזיה או פטפון‪ ,‬כי הקיבוץ אסר‬ ‫שימוש אישי במכשירים שאין בכל חדר‪ .‬בשנות השליחות הזדמן לנו לטייל בעולם‪:‬‬ ‫נסענו ברחבי אירופה‪ ,‬וטסנו למזרח הרחוק‪ .‬ביקרנו בהודו‪ ,‬בפיליפינים וביפן – מדינות‬ ‫שנחשבו ליעדים בלתי מושגים‪ .‬מאוחר יותר גם סיירנו בארצות הברית‪ .‬בארץ טיילנו עם‬ ‫הילדים לעתים קרובות‪ ,‬אבל גם היינו בין הראשונים בקיבוץ שטסו לחו\"ל עם הילדים‪.‬‬ ‫ילדינו בילו אתנו בכל העולם ובבגרותם נסעו לבד‪.‬‬‫רבקה־רטה ‪243‬‬

‫ההורים של יענקלה לא הבינו בהתחלה מהו קיבוץ‪ .‬הם ביקרו‬‫אצלנו לעתים קרובות‪ ,‬יענקלה סייר ִאתם והסביר ברומנית‪,‬‬‫כך שלא יכולתי להשתלב בשיחות‪ .‬ובכלל‪ ,‬היו לנו מעט מאוד‬ ‫נושאי שיחה משותפים‪.‬‬‫הם אהבו את ילדינו־נכדיהם‪ ,‬אופיר‪ ,‬כרמית ודגנית‪ .‬רטה‬‫פינקה אותם במתנות קטנות בכל פעם שבאה לבקר‪ ,‬ולא נענתה‬‫לבקשתי לחסוך ולקנות להם רק מתנה אחת משמעותית יותר‬ ‫ליום ההולדת‪.‬‬ ‫על הדשא עם סבא שמעון‪ ,‬סבתא רטה וסבתא ציפורה‬ ‫לימודים מקצועיים‬‫שלוש שנות השליחות פקחו את עינינו לצורת חיים אחרת‪ ,‬ובכל‬ ‫זאת שבנו לקיבוץ‪.‬‬‫לפני הנסיעה עסקתי בחינוך ובטיפול בילדי הקיבוץ‪ ,‬כי הנשים‬‫חויבו לעסוק בכך‪ .‬בשנות השהות באיטליה שוטטתי ברחובות‬‫רומא וספגתי את רוח האמנות‪ ,‬העיצוב והאופנה השורה בכל‬‫מקום בעיר‪ .‬עם שובי לא הסכמתי לעבוד שוב בחינוך‪ ,‬אלא‬‫בתחום שקסם לי מאז ומתמיד‪ :‬אמנות ומלאכת יד‪ .‬טכניקת הּ ָב ִטיק לצביעת בדים‬‫הייתה אז באופנה‪ ,‬ופתחתי חוג לבטיק ולעבודות יד בכלל‪ .‬יענקלה עודד אותי להפוך‬‫את התחביב למקצוע‪ ,‬וכשחברים נוספים בקיבוץ ראו את הפוטנציאל הכלכלי‪ ,‬דרבנו‬‫אותי ללמוד בתל חי‪ ,‬במגמה לאמנות‪ .‬למדתי בטיק ועיצוב טקסטיל ופתחתי סטודיו‬‫לעיצוב בקיבוץ‪ .‬יזמתי עם חברת קיבוץ אחרת את הקמת ענף הטקסטיל \"ענפית\"‪ .‬ייצרנו‬‫מפות‪ ,‬סטים לשירותים‪ ,‬וילונות‪ ,‬שמיכות‪ ,‬תיקים וכריות לחדרי ילדים‪ .‬את התוצרת‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪244‬‬

‫תמר‬ ‫מכרנו בחנויות ברחבי הארץ‪ ,‬והקיבוץ העמיד לרשותנו משווקים‪ .‬גם יענקלה שיווק‬ ‫את מוצרינו בהצלחה‪ ,‬בתורו‪ .‬אני ריכזתי את המפעל‪ ,‬הייתי ממונה על הצד האמנותי‬ ‫והיצירתי‪ ,‬כלומר עיצבתי את ההדפסים ואת הטקסטיל‪ ,‬ובה בעת שימשתי בתפקיד‬ ‫המחייב של סדרנית עבודה בקיבוץ‪ ,‬שעבר אף הוא בסבב בין החברים‪.‬‬ ‫חברות קיבוץ רבות עבדו ב\"ענפית\"‪ ,‬אבל הוא לא היה רווחי דיו ונסגר‪ .‬ההחלטה‬ ‫התקבלה ברוב שהנהיגו צעירי הקיבוץ‪ ,‬והיום הקיבוץ חסר את המפעלים הקטנים שענו‬ ‫על הצורך החברתי בתעסוקת בני הגיל השלישי בקיבוץ‪ ,‬הגם שאינם רווחיים‪.‬‬ ‫עסקתי בפרויקטים גדולים בקיבוץ בתחום העיצוב והאמנות‪ ,‬פעם קראו לזה \"קישוט‬ ‫חדר האוכל\" והיום מדובר ב\"עיצוב אירועים\"‪ .‬עיצבתי את אולם חדר האוכל לחתונות‬ ‫ולחגים‪ ,‬השקעתי עד השעות הקטנות של הלילה‪ ,‬בלי תמורה‪ .‬עד היום מוציאים את‬ ‫יצירותיי מהמחסן ותולים אותן בחגים‪ .‬היצירה היא המהות שלי‪ ,‬אך בברעם אמנות‬ ‫לא נחשבה למקצוע המצדיק יציאה ללימודים‪ ,‬חוץ מאותו קורס קצר שלמדתי בתל חי‪.‬‬ ‫ובכל זאת‪ ,‬התעקשתי על החלום ללמוד ב\"שנקר\"‪ ,‬ויצאתי כשמלאו לי ארבעים ושתיים‪.‬‬ ‫מרבית הסטודנטים היו בני עשרים ושתיים‪ ,‬בגילו של בני הבכור‪ .‬צללתי לארבע שנים‬ ‫תובעניות‪ ,‬שבהן רוויתי נחת מן האתגר ומן החוויה המעשירה‪ .‬בימות החול גרתי בדירה‬ ‫שכורה ברמת גן‪ ,‬וחזרתי לקיבוץ בעיקר בסופי שבוע‪ .‬יענקלה היה אב חד־הורי לבת‬ ‫שבע‪ ,‬בת אחת־עשרה ולחייל‪ .‬כשחזרתי לקיבוץ עיצבתי בגדי ים לחברות ישראליות כמו‬ ‫\"פלפל\" ו\"גוטקס\" וללקוחות בחוץ לארץ‪.‬‬‫רבקה־רטה ‪245‬‬

‫האידיאולוגיה מנחה אותי לאורך כל חיי ומשתקפת בתפקידים‬‫שנשאתי‪ .‬השתתפתי בעשרות ועדות והיום אני נושא‬‫בתפקיד חברתי כממונה על \"רשות הפרט\"‪ ,‬המטפלת בצורכי‬‫הפרט – מגורים‪ ,‬מתנות לחגים‪ ,‬שי לחג הקיבוץ‪ ,‬תקציבים‬‫וסבסוד נסיעות לחו\"ל‪ .‬אני אחראי על המכבסה‪ ,‬על מחסן‬ ‫הבגדים‪ ,‬על הכל־בו ועל ההשקעות בבנייה חדשה‪.‬‬‫בגיל שלושים ושש‪ ,‬כשקורות חיי המקצועיים מנו שליחות באיטליה‪ ,‬מילוי תפקיד‬‫מרכז הקניות‪ ,‬קניין הקיבוץ בעיר ומרכז הלול – יצאתי לשלוש שנות לימודי הוראה‬‫ב\"בית ברל\"‪ .‬הוכשרתי להוראת גיאוגרפיה ולמקצוע מורה דרך‪ .‬קפצתי למים קרים‪,‬‬‫כי לימודיי הפורמליים נקטעו לפני שהגעתי לתיכון וחזרתי לספסל הלימודים כשהייתי‬‫אב לשלושה‪ .‬להפתעתי נוכחתי שאני מסוגל לשבת‪ ,‬להתרכז ולקלוט‪ .‬למדתי בלילות‪,‬‬‫וישנתי באוטובוסים בנסיעות למרכז הארץ ובחזרה הביתה‪ .‬כל נסיעה ארכה חמש שעות‬‫תמימות‪ .‬אחרי שיצאתי לגמלאות למדתי יומיים בשבוע באוניברסיטת חיפה כשומע‬‫חופשי‪ ,‬שלוש שנים ברציפות‪ .‬באותה תקופה שיווקתי את היין שמייצרים ביקב הקטן‬ ‫של הקיבוץ וטיפלתי ב\"רשות הפרט\"‪.‬‬‫יענקלה נוהג בטרקטור‪ ,‬מוביל עגלה עם ילדים‪ ,‬טקס הבאת הביכורים בקיבוץ‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪246‬‬

‫החברים למילואים‬ ‫חברי הגרעין חוגגים ארבעים‪ ,‬בשנת ‪2001‬‬‫רבקה־רטה ‪247‬‬

‫אחרי שלימדתי בתיכון ושימשתי מחנך חברת נוער י\"ב ורכז‬‫טיולים‪ ,‬התאהבתי בעיסוק החדש־ישן שלי‪ :‬ארגון והדרכת‬‫טיולים‪ .‬התחביב הפך למקצוע‪ ,‬הזרים אדרנלין בדמי ומילא‬‫אותי סיפוק‪ .‬יצאתי לעבוד מחוץ לקיבוץ‪ ,‬וכשכיר הפקתי‬‫פרויקטים גדולים מאוד והדרכתי עשרות בתי ספר בטיולים‪.‬‬‫עבדתי במרץ שבעה ימים בשבוע‪ ,‬לילות כימים‪ ,‬המשכורת‬‫נכנסה לקופת הקיבוץ והרווחים לכיסו של בעל הבית‪ .‬אחר כך‬‫פתחתי חברה משלי‪ ,‬בניתי אימפריה‪ :‬העסקתי את המדריכים הטובים ביותר בארץ‪,‬‬‫אותם בחרתי בקפידה‪ .‬עליזה בת דודי עבדה אתי יותר מחמש שנים‪ ,‬ובתי כרמית עבדה‬‫בחברה בתפקיד רכזת הדרכה‪ .‬הפעלתי אוטובוסים רבים‪ ,‬עבדתי עם שתים־עשרה‬‫חברות טיולים ועם שמונה חברות אבטחה‪ .‬פעם הבאתי לשומריה של \"השומר הצעיר\"‬‫מאה ועשרים אוטובוסים – מספר חסר תקדים של משתתפים‪ .‬נהניתי מן המתח ומן‬‫האדרנלין‪ ,‬אך נעניתי לבקשת תמר ופרשתי בשיאי מניהול החברה‪ .‬החליפו אותי שישה‬‫אנשים‪ ,‬שחילקו ביניהם את התפקידים שביצעתי‪ .‬בשש־עשרה השנים שבהן עבדתי בחוץ‬‫לא שכחתי לארגן גם את הטיול השבועי בקיבוץ‪ .‬עד כה יצאנו למאה ושישים טיולים‬ ‫בארץ ובחו\"ל במסגרת חוג הטיולים‪.‬‬‫על הקשרים הרבים שיצרתי בכל שנותיי בארץ אני שומר באדיקות ונפגש מעת לעת‬‫עם חבריי לבית הספר‪ ,‬לשירות הסדיר‪ ,‬ללימודים בבית ברל ועם חבר'ה מן המילואים‪.‬‬‫חברות בצבא נצרבת בדם‪ .‬עם חבריי למילואים עשיתי חודשים ארוכים במלחמות‪,‬‬‫בשמירות ובמארבים‪ .‬ארבעים וחמישה ימי מילואים בשנה ואפילו חמישים‪ .‬תמיד‬‫במקומות מסוכנים‪ .‬עברנו רגעים קשים לצד פצועים ולצד משפחות ההרוגים‪ .‬ניהלנו‬‫שיחות רבות על החיים‪ ,‬על החלומות ועל השאיפות‪ ,‬על הנשים ועל הילדים‪ .‬אנחנו‬‫נפגשים פעם בשנה‪ ,‬מתכתבים ומתארחים אלה אצל אלה‪ ,‬ומטיילים יחד בארץ ובחו\"ל‪.‬‬‫חברים בטיולים בהדרכת יענקלה‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪248‬‬

‫הדור הבא‬‫בבר המצווה שלי הנחתי תפילין‪ ,‬אך בעיניו של ילד חילוני כבני אופיר‪ ,‬הטקס נראה‬‫זר ומלאכותי‪ .‬בבר המצווה שלו ושל חבריו‪ ,‬יצאנו כל הכיתה לא\"ש לילה והגענו לבית‬‫הכנסת העתיק בברעם‪ .‬ההורים הפתיעו את הילדים ליד שולחנות ערוכים בכל טוב‪.‬‬‫הארנו את המקום בלפידים‪ ,‬וכל ילד קיבל ספר תנ\"ך‪ .‬התחברנו לשורשים ולהיסטוריה‬‫של העם היהודי בדרכנו‪ ,‬מהמקום שלנו‪ ,‬עד היום נזכרים הילדים בחיוך באירוע המרגש‬ ‫והחשוב הזה‪.‬‬ ‫רטה ושמעון זיסמן עם בניהם‪ ,‬כלותיהם ונכדיהם‬ ‫יום הולדת לכרמית בגן הילדים בקיבוץ‬‫רבקה־רטה ‪249‬‬

‫משפחת רותם עם סבתא ציפורה בארי‪ .‬ברעם‪1988 ,‬‬‫אופיר‪ ,‬כרמית ודגנית מחופשים‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪250‬‬