moise family book 30_7

‫דרישות ההורים ודרישות המערכת‪ ,‬ונהנית מאוד מעבודתה‪ .‬הידע שרכשה בלימודיה‬ ‫במדרשה לאמנות ברמת השרון ואהבתה לאמנות משתלבים בעבודתה החינוכית‪ .‬תמי‬ ‫היא אשת חיל חרוצה ואימא נפלאה לילדינו‪.‬‬ ‫במהלך השנים נעזרנו בהורים בטיפול בילדים ובבישולים‪ .‬ילדינו בורכו בסבים‬ ‫ובסבתות מסורים שאוהבים אותם אהבה עזה‪ .‬שלושת הילדים חברותיים מאוד‬ ‫והשתלבו היטב במושב כשעברנו אליו‪.‬‬ ‫מנדי ופויקה‪ ,‬ילדיהם‪ ,‬החתן והכלה ונכדיהם‪.‬‬ ‫יושבים מימין‪ :‬לילך‪ ,‬מתן‪ ,‬רועי‪ ,‬פויקה‪ ,‬מנדי‪ ,‬שקד ועליזה‪ .‬מאחור‪ :‬נעם‪ ,‬ניצן‪ ,‬אופק‪ ,‬תמי‪ ,‬רוני ומאיר‬‫מנדי ‪151‬‬

‫נעם בתנו הבכורה לא נחה לרגע‪ .‬גם היא שקדנית‪ ,‬חרוצה ויסודית‪ .‬היא סיימה‬‫לימודי מדעי ההתנהגות ופסיכולוגיה במכללת רופין והתקבלה ללימודי תואר שני‬‫בחינוך מיוחד ואבחון דידקטי בחיפה; עוסקת באבחון ילדים‪ ,‬בהוראת לאנגלית‬‫ועוזרת לי בעבודתי‪ .‬נעם גרה במרתף ביתנו עם בן זוגה רובי זכאי שעבר באחרונה את‬‫בחינות לשכת עורכי הדין ועוסק בעריכת דין‪ ,‬בתחום הנזיקין בעיקר‪ .‬השניים נישאו‬ ‫בטקס מרגש ב־‪ 20‬במאי ‪.2015‬‬ ‫ב‪ 30/12/2017-‬נולדה עומר‪ ,‬בתם הבכורה‪.‬‬‫משפחת מויסה בחתונת נעם‪ :‬ניצן‪ ,‬מאיר‪ ,‬נעם‪ ,‬רובי‪ ,‬תמי ומתן‬‫נעם ורובי עם עומר עומר‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪152‬‬

‫נעם בטקס סיום התואר הראשון‪ ,‬עם הוריה תמי ומאיר ואחיה מתן‪10.6.2013 .‬‬ ‫משפחת מויסה המורחבת ‪ -‬מנדי‪ ,‬שרלוטה‪ ,‬מאיר ותמי‪ ,‬עליזה ורוני‪ ,‬הילדים ובני הזוג‬‫מנדי ‪153‬‬

‫מתן הוא הגאון של המשפחה‪ ,‬מומחה לתחומים אנליטיים־ריאליים‪ ,‬ומצטיין דיקן‬‫במנהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה‪ .‬הוא הוסיף ולמד גם לתואר בכלכלה וימשיך‬‫כנראה בעתיד לתואר שני בתחום‪ .‬לפרנסתו הוא מלמד סטודנטים מתמטיקה‪ ,‬כלכלה‬‫ומימון‪ .‬תלמידים רבים עומדים בתור לשיעוריו‪ .‬בסיום לימודיו הוא מעוניין למצוא‬‫עבודה ככלכלן‪ ,‬כיועץ השקעות וכדומה‪ .‬להנאתו מנגן על גיטרה‪ ,‬משמיעה‪ .‬מתן מוכשר‬‫מאד בתיקון כל דבר שמתקלקל בבית ובכל תחום המחשוב והטלפונים החכמים‪ .‬בני‬ ‫המשפחה נעזרים בו ללא הפסקה‪ ,‬למרות שעבר לגור באזור תל אביב‪.‬‬ ‫מתן משלים כיום גם לימודים לתואר נוסף במדעי המחשב‪.‬‬ ‫מתן עולה לבמה לקבל את תעודת מצטיין הדיקן‪6.5.2013 .‬‬‫מתן וניצן‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪154‬‬

‫ניצן סיים תיכון במגמת מוזיקה בבית הספר בקיבוץ עין החורש‪ ,‬הוא ַנָּגן גיטרה חשמלית‪.‬‬ ‫כמו רוב בוגרי בית ספרו‪ ,‬המשיך לשנת שירות והתנדב בשכונת קטמון בירושלים‪.‬‬ ‫בחופשות לימד גלישה לפרנסתו או שטף כלים במסעדות‪ .‬הוא התגייס לסיירת הנח\"ל‬ ‫וסיים את המסלול – גאה שהתקבל ליחידה המובחרת‪ ,‬שבה הוא ממצה את יכולותיו‪.‬‬ ‫במבצע \"צוק איתן\" לחם ניצן באזור בית חנון שברצועת עזה ושנתנו נדדה לילות רבים‪,‬‬ ‫עד שלשמחת כולנו חזר בריא ושלם‪ .‬אחרי שירותו בצבא יצא לטיול תרמילאים במזרח‪,‬‬ ‫עבד בתחום הבטחון באל‪-‬על באירופה‪ .‬עבד באוסטרליה חצי שנה ולומד‪ ,‬בהשפעתו של‬ ‫מתן‪ ,‬קורס תכנות אפליקציות‪ ,‬אבל מעוניין ללמוד ולעסוק גם בחינוך מוזיקלי גבוה‪.‬‬ ‫ניצן והוריו הגאים‬ ‫מערכת יחסים טובה שוררת בין שלושת ילדיי‪ ,‬הם החברים הכי טובים‪ ,‬דואגים זה‬ ‫לזה ולכל טקס ואירוע כולנו נוסעים יחד‪ .‬שלושתם חרוצים בעבודתם ויודעים לקחת‬ ‫פסק זמן ולבלות‪ .‬הם מושפעים מתרבות המותגים הרווחת‪ ,‬אבל מממנים בעצמם את‬ ‫מאווייהם‪ .‬בביתנו אנו מקפידים על ארוחת שישי משותפת‪ ,‬ובה משתפים זה את זה‬ ‫בחוויות השבוע שחלף‪ .‬כמו כן‪ ,‬מקפידים לחגוג לכל אחד מבני המשפחה יום הולדת‬ ‫במסעדה או בסרט קולנוע וכותבים ומקריאים ברכות‪.‬‬ ‫בספטמבר ‪ 2015‬נסענו יחד לטיול שורשים מדהים‪ ,‬בעקבות משפחתה של תמי‪ ,‬לדרום‬ ‫אפריקה‪.‬‬‫מנדי ‪155‬‬

‫עליזה ורפי‬ ‫נרו יאיר‬‫באחד הערבים של שנת ‪ 1976‬התלוויתי ליוסי ידידי בביקור‬‫בבית חברו רפי‪ .‬רפי ואני נקשרנו מיד והבנו שמשהו קורה‪ .‬זו‬‫הייתה אהבה ממבט ראשון‪ .‬הפגישה השנייה בשק\"ם הייתה‬‫מקרית‪ .‬לימים רפי סיפר לי כי ראה אותי מרחוק על המדרגות‬‫הנעות ובאותו הרגע אמר לעצמו‪\" :‬אם אגש אליה עכשיו אנחנו‬‫נתחתן‪ ,‬ואם לא אגש לא נתראה שוב לעולם\"‪ .‬מוזר שגם לי‬ ‫הייתה הרגשה שהוא נמצא בסביבה‪ ,‬וחיפשתי אותו‪.‬‬‫רפי‪ ,‬רפאל‪ ,‬נולד בשנת ‪ 1954‬ברומניה‪ .‬בגיל שתים־עשרה עלה ארצה עם אמו שמחה‬‫ועם עמי‪ ,‬אחיו התאום‪ .‬הם שוכנו בצריף במעברה בקריית מוצקין‪ .‬רפי ועמי התחנכו‬‫בפנימיית כפר הנוער \"מאיר שפיה\"‪ .‬בתקופה ההיא הכירה אמם את שמחה והם החליטו‬‫להינשא‪ .‬בני הזוג חששו לגבי קבלת של שמחה על ידי הבנים‪ ,‬אך במפגש ההיכרות עמו‬‫הם קפצו עליו משמחה‪ ,‬כיוון שהכירו אותו בתור הטבח מהפנימייה‪ .‬כשמלאו לו ארבע־‬‫עשרה החל ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה‪ .‬בתום לימודיו התגייס‬ ‫לחיל האוויר‪ ,‬והמשיך בשירות סדיר ואחר כך בשירות בצבא הקבע‪.‬‬‫עליזה במדי חיילת צה\"ל מוקפת בדודים ובחברים‪ .‬מימין‪ :‬לזר‪ ,‬ג'ינה‪ ,‬סמי‪ ,‬פרידה ואדי‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪156‬‬

‫רפי היה בחור שרירי וחטוב‪ .‬הוא הרים משקולות ורץ קילומטרים רבים‪ .‬אנשים‬‫הביטו בו בהשתוממות כי תרבות הספורט ובמיוחד הריצה‪ ,‬עדיין לא רווחה בארץ‪ .‬רפי‬‫היה נכון תמיד לעזור לזולת‪ ,‬חברמן ובדחן והשתתף בכל מיני תחרויות והתערבויות עם‬ ‫החבר'ה בבסיס‪.‬‬ ‫עליזה ורפי ביום כלולותיהם‪1977 .‬‬‫מנדי ‪157‬‬

‫בגיל עשרים ושלוש רפי רצה מאוד להתחתן ולהקים משפחה משלו‪ .‬התחתנו בעודי‬‫חיילת בת תשע־עשרה‪ .‬חוויתי מעבר קיצוני מחיים בחברה ובמשפחה לחיים עצמאיים‬‫ודי בודדים‪ ,‬עם אדם שנעדר מן הבית שעות ארוכות‪ ,‬ימים ולילות‪ ,‬עקב תפקידו‪ .‬התחלתי‬‫ללמוד הנדסת חשמל בטכניון‪ .‬הלימודים היו קשים ובהיותי אישה נשואה לא מצאתי די‬ ‫פנאי שנדרש להשקיע בלימודים‪ ,‬ומשהריתי היה לי תירוץ טוב להפסיקם‪.‬‬‫כשהייתי בחודש השמיני להיריון רפי חלה בשחמת הכבד‪ .‬הוא אושפז בבית חולים‪,‬‬‫ובאחת הבדיקות לאבחון מחלתו‪ ,‬נפגע המעי‪ .‬מכאן ואילך החלה מסכת של סבל מיותר‪,‬‬‫עינויים וביש מזל‪ .‬הוא נשלח לניתוח ואני שהיתי לצדו וטיפלתי בו‪ .‬ליד מיטתו‪ ,‬למחרת‬‫הניתוח השני‪ ,‬נתקפתי צירים והובהלתי לחדר לידה לבד‪ ,‬כיוון שאסרו על אמי ועל רפי‬‫להיכנס מחשש לזיהום‪ .‬האמת היא שגם אני לא ממש הייתי שם‪ ,‬הראש שלי היה במקום‬ ‫אחר‪.‬‬‫ילדתי בשבת‪ ,‬אורחים רבים באו לבקר ולברך‪ .‬השמחה הייתה כפולה‪ ,‬גם שמחת‬‫הלידה של בת בכורה ונכדה בכורה וגם שמחת ההחלמה של רפי לאחר הניתוח‪ .‬אך‬‫למחרת נקטעה השמחה הגדולה‪ ,‬הניתוח לא הצליח‪ ,‬ופתרון ַא ִין‪ .‬נחלנו אכזבה קשה‪,‬‬‫עצב רב וחוסר אונים‪ .‬נאלצתי להשתחרר מבית החולים יחד עם לילך כאשר רפי נשאר‬‫שם‪ ,‬מאושפז‪ .‬ההתמודדות הייתה קשה‪ .‬בגיל עשרים ושתיים נאלצתי להתמודד עם‬‫אתגר פיזי ונפשי של גידול תינוקת‪ ,‬בד בבד עם טיפול בבעל חולה שסעדתי בבית ובבית‬‫החולים‪ ,‬כי אושפז שוב ושוב לעתים תכופות‪ .‬הוריי עזרו לי מאוד‪ ,‬תמכו ועודדו‪ .‬גרנו‬ ‫אצלם תקופות ארוכות ובזמן האשפוזים הם השגיחו על לילך‪.‬‬‫כשלילך הייתה בת שבעה חודשים עבר רפי את הניתוח האחרון בבית החולים \"הדסה\"‬‫בירושלים‪ ,‬שם הצליחו לתקן את הנזק שנעשה‪ .‬עתה התאושש מהניתוחים והצליח‬‫לחזור לתפקוד‪ ,‬אך עדיין התמודד עם המחלה ומצבו הלך והידרדר‪ .‬לא הבנו את חומרת‬‫מצבו‪ ,‬הוא היה צעיר‪ ,‬חסון ובריא‪ .‬רפי שב לעבודה כמדריך בטייסת והספיק ליהנות‬‫מעט מלילך‪ ,‬עד שבחלוף כמה חודשים גופו שוב בגד בו‪ ,‬הוא רזה‪ ,‬נחלש ולא יכול היה‬‫ללכת‪\" .‬אפשר לחיות עם שמונים אחוז כבד‪ \",‬אמרו הרופאים‪ .‬לרפי נותר רק כשליש‬ ‫ממנו‪.‬‬‫מהאשפוז הראשון נעשה רצף של טעויות רפואיות‪ ,‬שבסופו של דבר הכניעו אותו‪.‬‬ ‫בפברואר ‪ ,1983‬והוא בן עשרים ושמונה בלבד במותו‪ .‬לילך הייתה בת שנתיים וחצי‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪158‬‬

‫עליזה ורוני‬ ‫מרץ ומצוינות‬‫לאחר מותו של רפי התחלתי לעבוד ברפא\"ל‪ ,‬בסביבת עבודה‬‫תוססת וצעירה‪ .‬לילך בילתה במעון שם‪ ,‬ומעבר לנוחיות‬‫שבקרבה שלה אליי במהלך יום העבודה‪ ,‬מצאנו שתינו זמן‬ ‫איכות בהסעות‪ .‬לאחר כשנה הכרתי את רוני שוורץ‪.‬‬‫לילך הייתה בת ארבע כאשר עברתי לדירה בקרבת הוריי‬‫ולאחר זמן מה החלטנו רוני ואני להקים משפחה‪ .‬כשלילך‬‫עלתה לגן חובה עזבתי את העבודה וחזרתי ללימודים‪ .‬בתום‬‫לימודי האלקטרוניקה ילדתי את רועי‪ .‬כל חיי חלמתי ללמוד חשמל ואלקטרוניקה‪ ,‬אך‬‫בעיצומם של הלימודים נחשפתי לעולם המחשבים ונשביתי בקסמו‪ .‬על כן‪ ,‬כעבור שנה‬‫מסיום לימודי האלקטרוניקה התחלתי ללמוד מחשבים‪ .‬כאם לשני ילדים לא ידעתי‬‫שינה מהי‪ ,‬ובכל זאת סיימתי בהצטיינות‪ ,‬ובמקביל הריתי וילדתי את אופק‪ .‬התחלתי‬ ‫לעבוד בתחום המחשבים ומאוד אהבתי את העבודה‪ .‬לאחר כשלוש שנים נולד שקד‪.‬‬‫העבודה כמתכנתת תובענית מאוד‪ ,‬מאומצת ודורשת ריכוז גבוה‪ ,‬מהירות‪ ,‬עמידה‬‫בלוחות זמנים לחוצים‪ ,‬ועל כן שעות העבודה מרובות‪ .‬בתקופת הלימודים וגם בעבודה לא‬‫ידעתי שעות שינה רבות‪ .‬על מנת לעמוד בכל המשימות כאם לארבעה ילדים וכמתכנתת‬ ‫– ניהלתי סדר יום קפדני שעד היום קשה לי להבין איך עמדתי בו‪.‬‬ ‫סבא מנדי עם רועי‬‫מנדי ‪159‬‬

‫הוריי המסורים‪ ,‬מנדי ופויקה‪ ,‬עמדו לצדי כל השנים‪ ,‬מאז ועד היום‪ .‬לילך‪ ,‬נכדתם‬‫הבכורה‪ ,‬בילתה אצלם רבות‪ .‬היא ורועי היו מגיעים אליהם בכל יום אחרי הלימודים‬‫בבית הספר ובגן‪ ,‬אוכלים ארוחת צהריים‪ ,‬מכינים שיעורי בית עם סבתא‪ ,‬משחקים עם‬‫סבא וזוכים בשפע של פינוק ואהבה‪ .‬גם אופק ושקד זכו ליהנות מזמן איכות אצלם‪.‬‬‫ילדיי אוהבים מאוד את הוריי‪ ,‬מעריכים ומכבדים אותם‪ .‬יש ביניהם קשר מיוחד‪ ,‬ועד‬‫היום הם מבקרים אצלם בקביעות‪ ,‬לפחות פעם בשבוע‪ .‬לא מוותרים על האוכל הטעים‬ ‫של סבתא‪ ,‬שמכינה לכל אחד את המאכל שהוא אוהב במיוחד‪.‬‬‫לימים הציע לי יענקלה‪ ,‬בן דודתי‪ ,‬לעבוד אתו בחברת טיולים‪ ,‬בתפקיד האחראית על‬‫הלוגיסטיקה‪ .‬נהניתי להתלוות לטיולים רבים שהדריכה כרמית‪ ,‬בתו של יענקלה ורכזת‬ ‫ההדרכה בחברה‪ .‬בין היתר בדקתי ִאתה מסלולי טיול חדשים‪.‬‬‫כשיענקלה החליט לפרוש‪ ,‬עברתי לעבוד בחברת מטוסים קלים‪ .‬עבודה קלה‪ ,‬בפחות‬‫שעות‪ ,‬והעיקר – זכיתי בטיסות אינספור בשמי הארץ‪ .‬צברתי חוויות מדהימות‪ ,‬אבל‬‫אחרי שהתרסק מטוס וארבעה טייסים מנוסים‪ ,‬שהכרתי היטב‪ ,‬נהרגו באסון – הבנתי‬ ‫את הסיכון שלקחתי על עצמי‪ .‬מאז נמנעתי מטיסות וכעבור זמן מה עזבתי‪.‬‬ ‫כיום אני עובדת כלבורנטית בבית ספר תיכון‪.‬‬‫רועי‪ ,‬אופק ושקד שחר‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪160‬‬

‫סבא וסבתא מנדי ופויקה עם רועי ולילך‪1988 .‬‬ ‫בינתיים הילדים גדלו ובגרו‪.‬‬ ‫לילך סיימה תואר ראשון במנהל עסקים‪ ,‬עזבה את הבית‪ ,‬ועבדה בחברות שונות‬ ‫בחיפוש אחר עבודה מאתגרת ומתגמלת‪.‬‬ ‫רועי שירת בצה\"ל כקצין מודיעין‪ ,‬וסיים תואר בהנדסת מחשבים בטכניון‪ .‬הוא עובד‬ ‫בחברת סטארט אפ ‪( BMC‬פיתוח תוכנה) ברמת החייל‪ ,‬ת\"א‪ .‬ליטל ורועי נישאו בקיץ‬ ‫‪ .2016‬כיום ליטל עובדת בחברת דקסל פארמה ‪ -‬מחקר ופיתוח של תרופות‪ ,‬לאחר‬ ‫שסיימה לימודי רוקחות‪.‬‬ ‫אופק השתחרר משירות צבאי כלוחם ביחידת איסוף קרבי‪ .‬התנסה בעבודת שטח‬ ‫שוחקת‪ ,‬אך בכל זאת נהנה מאוד מהשירות הקשה והמאתגר‪ .‬כיום הוא לומד מדעי‬ ‫המחשב במכללת בראודה בכרמיאל ועובד משרה חלקית ברפא\"ל‪.‬‬ ‫שקד סיים את לימודיו התיכוניים במגמת המוזיקה‪ .‬הוא פסנתרן מוכשר מאוד‪ .‬במשך‬ ‫שנים ויתר על בילויים וטיולים רבים‪ ,‬השקיע שעות אינספור בנגינה והגיע להישגים‬ ‫מרשימים‪ .‬הוא מחבר יצירות מוזיקליות‪ ,‬עיבודים‪ ,‬מארגן הרכבים והופעות‪ .‬ברסיטל‬ ‫הסיום שלו הפגין רמה גבוהה מאוד‪ .‬המוזיקה היא תמצית חייו‪ ,‬והוא רואה בה בלבד‬ ‫את עתידו‪ .‬היום הוא משרת בצה\"ל‪ ,‬בחיל המודיעין‪.‬‬ ‫ילדיי חדורי מטרה ומלאי מוטיבציה‪ ,‬משקיעים במטרות שהם מציבים לעצמם‬ ‫והולכים לקראת חלומותיהם בלי פשרות‪ .‬אני גאה בהם מאוד‪ ,‬וגאה להיות אמם‪ .‬כיום‬ ‫כולנו גרים בשלוש דירות סמוכות בטירת הכרמל‪.‬‬‫מנדי ‪161‬‬

‫אחרי שנים שהקדשתי את עצמי לילדים‪ ,‬למשפחה‪ ,‬ולעבודה ללא גבולות‪ ,‬החלטתי‬‫לפרגן גם לעצמי‪ .‬וכך לפני כעשור‪ ,‬נחשפתי לחוג ריקודי עם ונדלקתי‪ .‬עם השנים נשאבתי‬‫לזה יותר ויותר‪ ,‬התמכרתי‪ ,‬והריקוד הפך לחלק בלתי נפרד וחשוב מחיי‪ .‬התחביב שלי‬‫אמנם גוזל ממני כוחות וזמן‪ ,‬ובא לפעמים על חשבון זמן עם המשפחה ושעות שינה‪ ,‬אבל‬ ‫אני לא מוותרת עליו‪ .‬הוא מטעין אותי באנרגיות‪ ,‬נותן לי מרץ ואושר‪.‬‬‫עליזה ורוני בטיול לרומניה‪2013 ,‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪162‬‬

‫בפארק מים באוסטריה‪ .‬אוגוסט ‪1988‬‬ ‫פויקה והנכדים רועי ונעם בטיול לטורקיה‪1998 .‬‬‫מנדי ‪163‬‬

‫מנדי ברחבת הכניסה לכנסיית סן מרקו בוונציה‪1945 .‬‬‫ארבעים שנה אחרי‪ ...‬מנדי ופויקה ברחבת הכניסה לכנסיית סן מרקו בוונציה‪1985 .‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪164‬‬

‫מנדי ופויקה בטיול לשבדיה‬ ‫עומדים מימין‪ :‬רועי‪ ,‬נעם‪ ,‬מאיר‪ ,‬לילך‪ ,‬שקד‪ ,‬עליזה‪ .‬יושבים‪ :‬תמי‪ ,‬פויקה‪ ,‬מנדי‬‫מנדי ‪165‬‬

‫קרול‬ ‫ניצני ציונות‬‫נולדתי למשפחה מרובת ילדים‪ ,‬ובכל זאת ביליתי זמן די מועט‬‫עם אחיי הגדולים‪ ,‬אנשים אינטליגנטים ביותר‪ .‬רק בשעות הערב‬‫התכנסה המשפחה בבית‪ .‬בנוסף‪ ,‬יצאתי מהבית בגיל יחסית‬‫מוקדם‪ .‬הייתי ילד סקרן‪ ,‬רציתי לדעת יותר ולא תמיד היו לי‬‫התנאים המתאימים ללמוד‪ .‬הסביבה שבה אנו חיים‪ ,‬המשפחה‪,‬‬‫החינוך בבית הספר ואירועי התקופה – הם שקובעים את קו‬ ‫חיינו‪ ,‬מקדמים או מרחיקים אותנו ממטרותינו‪.‬‬‫מנדי עזב את הבית ועלה ארצה ביולי ‪ .1944‬עלייתו פקחה את עיניי לרעיון הציוני‬‫ואוזניי היו כרויות להזדמנויות חדשות‪ ,‬לכן כשחבר הציע לי לבוא עמו לפגישות בתנועת‬‫הנוער \"דרור הבונים\" – נעניתי בחיוב‪ .‬בסך הכול‪ ,‬לא היה הבדל גדול ברעיונות שעמדו‬‫מאחורי התנועות‪ ,‬ומטרה אחת איחדה את כולן – החזון לעלות ארצה‪ .‬הייתי צעיר נמרץ‬‫כבן חמש־עשרה‪ ,‬נמשכתי לחוגים ולריקודים והבחורות היפות מצאו חן בעיניי‪ ,‬בזכותן‬‫המשכתי ללכת בקביעות לפעולות‪ .‬נהניתי מאווירת הנעורים ה ְשׂמחה והמרוממת‪ ,‬וכך‬‫נטמנו הזרעים הראשונים לעלייתי ארצה‪ .‬למדנו מהשליח הארצישראלי על מאפייניה‬‫של ארץ ישראל‪ ,‬שילבנו זרועות ורקדנו הורה כפי שרקדו בקיבוצים‪ ,‬הרי אליהם היינו‬ ‫אמורים להצטרף ולעסוק בחקלאות‪.‬‬‫בתקופה שבה הייתי חבר פעיל ב\"דרור הבונים\" נדרשנו לזהירות ולחשאיות‪ .‬רומניה‬‫אסרה על פי חוק התוועדות של קבוצות גדולות‪ ,‬לא יותר משלושה אנשים יחד‪ .‬את‬‫החוקים הדרקוניים אכפו שוטרי הרחוב‪ ,‬בייחוד בשכונות היהודיות‪ .‬אם ארבעה נערים‬‫יהודים נתפסו יחד הם נעצרו‪ ,‬נחקרו ועלולים היו לספוג מכות מהשוטרים‪ .‬לכן במשך‬‫כשנתיים נפגשנו בסתר ובלילות‪ .‬ההורים לא ידעו על כך דבר‪ .‬בהתגנבות יחידים הגענו‬‫לדירת המפגש‪ ,‬חלונותיה ותריסיה מוגפים‪ .‬מנורה קטנה עמדה במרכז החדר על הרצפה‬‫והטילה אור צהבהב קלוש על פני הנערים שישבו במעגל בחדר החשוך‪ .‬ביאנקה המדריכה‬‫לימדה אותנו על ארץ ישראל וקולה רעד מהתרגשות‪ ,‬שאחזה גם בנו‪ .‬שוחחנו על ערכים‬‫לאומיים־סוציאליסטיים‪ ,‬על תרבות יהודית‪ ,‬על השפה העברית ועל הגשמה חלוצית‪.‬‬‫שתים־עשרה שנים מאוחר יותר פגשתי את ביאנקה במקרה ברחוב בחיפה והיא חיבקה‬‫ונישקה אותי כאילו עודני נער מבין חניכיה‪\" .‬אני חושבת עליכם לעתים קרובות‪ \",‬היא‬‫סיפרה לי‪\" ,‬מתגעגעת לילדים שהדרכתי לאור מנורה קטנה ותוהה היכן הם היום‪ ,‬האם‬ ‫הם הצליחו לעלות לישראל?\"‬‫הורים אחדים שלחו את ילדיהם ארצה על מנת להצילם‪ ,‬אבל לא כך היה בביתנו‪ .‬אבי‬‫התנגד לציונות ונראה שלא אהד את ישראל מעודו‪ ,‬לא דיברנו בבית על עלייה לישראל‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪166‬‬

‫ולא התחנכנו על ברכי הציונות‪ .‬בכל פעם שהזכרנו בבית את ארץ ישראל‪ ,‬או כשאמרנו‬ ‫\"בואו נברח\"‪ ,‬ענה אבא בביטול‪\" :‬שמעתי שבפלשתינה יש ערבים ואין שם שום דבר‬ ‫אחר‪ \".‬כיבדנו את אבא ולא סיפרנו על מה ששמענו בחוגים הציוניים‪ ,‬לא רצינו לעורר‬ ‫את חמתו או לצערו‪.‬‬ ‫בתחילה עדיין האמנתי בתמימותי שהימים הטובים ישובו‪ ,‬אך חודשים נקפו והצטרפו‬ ‫לשנים‪ ,‬התבגרתי והבנתי שרומניה של ילדותי איננה עוד‪ ,‬ושעליי לנוס על נפשי מהר‬ ‫ככל האפשר‪ .‬ידעתי כי לא ארכין ראשי ולא אחיה מאוים‪ .‬השנאה שניבטה מעיניהם של‬ ‫העוברים והשבים לא נתנה לי מנוח‪ .‬רעיון העלייה נבט בלבי והשתרש בנשמתי‪\" .‬אני‬ ‫רוצה לעזוב‪ \",‬הודעתי להוריי באחד הערבים‪ .‬את הקרקע הכשרתי עוד קודם‪ ,‬כשסיפרתי‬ ‫להם שאני הולך לשיעורי עברית‪ .‬אבי ואמי לא נתנו לי את ברכת הדרך המפורשת לעזיבת‬ ‫ביתנו ומולדתנו‪ ,‬אבל כבר לא נזקקתי לאישורם ואפילו לא לתעודות‪ ,‬הבנתי בעצמי שזו‬ ‫הדרך הנכונה‪ .‬ההחלטה התגבשה במוחי הקודח‪.‬‬ ‫אגב‪ ,‬בשעה שכמה מחבריי התאמצו ללמוד עברית‪ ,‬אני עצמי לא התעניינתי בלימודים‪.‬‬ ‫התמקדתי בבניית המהלכים לעלייתי לישראל במהרה‪ ,‬ותו לא‪ .‬נוכחותי בשיעורים לא‬ ‫תרמה לידיעותיי‪ ,‬למדתי עברית רק לאחר עלייתי ארצה‪.‬‬ ‫תנועת \"דרור הבונים\"‪ ,‬הכנות לעלייה‬ ‫בין ריקוד הורה לשיעור עברית גמלה בלבי ההחלטה לעלות ארצה‪ ,‬אבל עדיין לא נמצאה‬ ‫לי הדרך אל היעד הנחשק או שעת הכושר לכך‪ .‬את הסרטיפיקטים (רישיונות העלייה)‬ ‫קיבלו נערים יתומים או שנפרדו מהוריהם‪ ,‬שברחו מבוקובינה‪ ,‬מצ'רנוביץ' ומיאשי‬ ‫ועברו הכשרה בבוקרשט‪.‬‬ ‫בינתיים‪ ,‬בבוקרשט פסקו התותחים לרעום ב־‪ 24‬באוגוסט ‪ ,1944‬היא נכבשה בידי‬ ‫הסובייטים‪ ,‬ואני הצטרפתי לכמה צעירים ונסענו למחנה הכשרה חקלאי של תנועת \"דרור‬ ‫הבונים\"‪ .‬ב\"קיבוץ\"‪ ,‬כך כינו את מחנות ההכשרה בגולה‪ ,‬התכוננו גרעינים ויחידים לחיי‬ ‫הגשמה בארץ ישראל‪ .‬הפעילים הבוגרים בתנועה עברו הכשרה ב\"קיבוצים\" ומפיהם‬ ‫שמענו סיפורים על הארץ הנכספת‪.‬‬ ‫עלינו על הרכבת הנוסעת לכיוון צפון‪-‬מערב‪ ,‬ל ַא ָרד‪ ,‬עיר השוכנת על גדות נהר מּו ֶרש‬ ‫בקרבת הגבול עם הונגריה‪ .‬לא היו לנו כרטיסי נסיעה‪ ,‬רק אלו שנשאו תעודה רשמית‬ ‫של \"החלוץ\" זכו לכרטיס‪ ,‬לכן ישבנו על גג הקרון‪ .‬בדרך נשאנו עינינו לשמים‪ .‬מטוסים‬ ‫גרמניים חגו מעלינו וירו בלא הפסק‪ .‬נופפנו בידינו לשלום שלא יירו עלינו‪ ,‬אך הם‬ ‫המשיכו בלא רחם‪ .‬למזלנו‪ ,‬איש לא נפגע‪.‬‬ ‫בארד טרם שככו רוחות המלחמה‪ .‬הדי התפוצצויות של פגזי תותחים וקולות נפץ‬ ‫נשמעו מכיוון צפון ומערב‪ .‬בתקופת המלחמה פעלה התנועה בגטאות‪ ,‬המשיכה לקיים‬ ‫מחנות הכשרה ופעילות חינוכית־ציונית‪ ,‬אבל במציאות המלחמתית שטפחה על פנינו אי‬ ‫אפשר היה ללמוד חקלאות‪ .‬על כן המחנה נסגר‪ .‬נשארנו בארד ואנשי \"דרור הבונים\"‬ ‫שיכנו אותנו בדירה בפאתי העיר‪ .‬התגבשנו כקבוצה עליזה ופעילה של חמישה־עשר‬ ‫צעירים וצעירות‪ :‬אכלנו יחד‪ ,‬ישנו במיטות קומתיים וכמעט חצי שנה בילינו בחבורה‬ ‫שהיה נעים לשהות במחיצתה‪.‬‬‫קרול ‪167‬‬

‫בלילות כיסתה עלטה כבדה את העיר‪ ,‬בימים מים לא זרמו בצינורות‪ ,‬ובכל יום הגיעו‬‫רכבות מהונגריה‪ ,‬עמוסות חיילים פצועים‪ .‬החלטנו לפנות לפולקובניק‪ ,‬קצין העיר‬‫הממונה על ניהולה מטעם הכובש‪ ,‬קולונל סובייטי־יהודי‪\" .‬הוא ימצא לנו עבודה‪\",‬‬‫חשבנו בתמימות‪ .‬לשמחתנו דיבר הפולקובניק יידיש – שפה שבה הצלחנו לתקשר אתו‪.‬‬‫הוא התרשם מאתנו לטובה‪ ,‬נתן לכל אחד בנדרולה והציע לנו תפקיד אחראי מאוד‪,‬‬‫שביגר אותנו באחת‪ .‬קיבלנו שיעור שלא יכולנו לזכות לו בשום מקום אחר‪ ,‬שיעור על‬‫כאב‪ ,‬על סבל‪ ,‬על מלחמה ועל הגבול הדק שבין החיים למוות‪ .‬הבנדרולה‪ ,‬צמיד שכרכנו‬‫סביב שורש כף היד‪ ,‬שימש כרטיס כניסה לבתי החולים הזמניים שהוקמו בבנייני בתי‬‫הספר בעיר‪ .‬מתפקידנו היה לעזור לחיילים הרוסים הפצועים והתשושים‪ :‬הסתובבנו‬‫ביניהם‪ ,‬שוחחנו ִאתם‪ ,‬הגשנו להם מה שביקשו‪ .‬לא פעם נחרדנו למראה האומללים‬‫שבהם‪ ,‬בעיקר פצועי כוויות וקטועי גפיים‪ .‬לא פעם התעוררו הפצועים וביקשו וודקה‬‫להרגיע את כאבם ואת נפשם הדואבת‪ .‬ברומניה לא הייתה וודקה בנמצא‪ ,‬והפצועים‬‫התחננו לאלכוהול המטשטש‪ .‬הם נשאו בתוך חולצותיהם חבילות של שטרות כסף והיו‬‫מוכנים לשלם כל סכום תמורת הׁ ֵש ָכר‪\" .‬אפשר להשיג להם צויקה רומנית‪ \",‬העלה אחד‬‫מאתנו רעיון‪ .‬הצויקה הוא משקה אלכוהולי שייצרו מהתססה וזיקוק של שזיפים והגיע‬‫לאחוז אלכוהול דומה לזה שבוודקה‪ ,‬על כן יכול היה להחליף אותה‪ .‬הצלחנו להשיג‬‫לפצועים צויקה‪ ,‬הם היו אסירי תודה‪ ,‬ועד שחזרנו לבוקרשט מלאו כיסנו שטרות כסף‬ ‫ומטבעות זהב‪.‬‬‫הצבא האדום כבש את ארד בסיוע הרומנים ואנו זכינו לחזות במצעד ניצחונו‪ .‬חיילים‬‫וחיילות סובייטים אחזו רובי קלצ'ניקוב וטומיגן והוליכו את שבוייהם‪ :‬הקצינים‬‫הגרמנים‪ ,‬זקופים וגבוהי קומה‪ ,‬צעדו חתומי סבר וסירבו להשפיל ראשם‪ .‬אלפים עמדו‬‫בחוצות העיר‪ ,‬הריעו ומחאו כפיים להשפלת הגרמנים‪ ,‬בעיקר כאשר ילד פוחז התפרץ‬ ‫לנתיב תהלוכה‪ ,‬קפץ וירק בפני השבויים או סטר להם‪.‬‬‫חזרתי הביתה‪ .‬אבי שלח אותי ללמוד פחחות בבית המלאכה הגדול של שיימוביץ'‪.‬‬‫בנינו תנורים מפח‪ ,‬וריח המתכות המותכות באש התערבב באדי ממרח החרדל שגיסיו‬‫של שיימוביץ' ייצרו באותה חצר‪ .‬ממפעליה התעשרה משפחת שיימוביץ'‪ ,‬כך שלא‬‫הזקתי להם כל כך כשנשלחתי למכור את התנורים מחוץ לגבולות בוקרשט‪ .‬את הכסף‬‫שנועד לקניית בולי המס שהייתי אמור להדביק על תעודות המשלוח‪ ,‬שלשלתי לכיסי‪.‬‬‫\"הדבקת?\" שאל שיימוביץ' כשחזרתי ממשימתי‪\" .‬ודאי‪ \",‬השבתי בביטחון והוספתי‪:‬‬‫\"הלקוח חתם על הניירות‪ \".‬שנינו רווינו נחת מן המכירות‪ ,‬עד שפעם אחת הוא גילה‬‫את מעלליי‪\" .‬אוי‪ ,‬שכחתי להדביק‪ \",‬אמרתי נבוך וחטפתי שתי סטירות מצלצלות‪.‬‬‫המכה שהאדימה את פניי‪ ,‬לא גרמה לי לעבוד ביושר‪ ,‬אלא רק לשנות מעט את השיטה‪.‬‬‫\"שכחתי לתת לו את הדף‪ \",‬אמרתי לשיימוביץ'‪\" ,‬אני אשלח לו בדואר‪ \".‬בכמה חודשי‬‫עבודה הייתי למיליונר – חסכתי מיליון ליי‪ .‬ראיתי בכסף שהרווחתי במרמה – תרומה‬‫של שיימוביץ' לעלייתי ארצה‪ .‬ייתכן שהוא ידע על \"תרומתו\" ולא אמר דבר‪ ,‬כי היה איש‬‫עסקים חכם‪ .‬כששמע שאני מתעתד לעלות לישראל אפילו העניק לי סכום כסף קטן‪ .‬לפני‬‫חמישים שנה התרגשתי מאוד כשזיהיתי את שיימוביץ' הולך ברחוב בחיפה‪ ,‬אך מפאת‬ ‫המבוכה לא ניגשתי לברכו לשלום‪.‬‬‫בשלהי שנת ‪ 1945‬שככו רוחות המלחמה הארוכה והכואבת באירופה והחיים החלו‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪168‬‬

‫שבים למסלולם‪ .‬מלאו לי שבע־עשרה שנים והייתי בדרכי ארצה‪ .‬התכוונתי לעלות על‬ ‫אונייה קטנה‪ ,‬אך בלא הצלחה‪ .‬שני לגיונרים תפסו אותי בעיירה קטנה בדרך‪ ,‬הפליאו בי‬ ‫את מכותיהם ובסופו של דבר שחררו אותי‪ .‬שבתי לבוקרשט בראש מורכן‪ .‬חודשיים אחר‬ ‫כך עליתי על האונייה \"טרנסילבניה\"‪.‬‬ ‫קרול ברומניה‬ ‫עולים ארצה‬ ‫זיגי קרמר מצ'רנוביץ‪ ,‬בן למשפחת עשירים מלומדת‪ ,‬היה בחור גבוה ויפה‪ ,‬דובר‬ ‫כמה שפות והתנהגותו הייתה מופת לאחרים‪ .‬באחד הימים עזב זיגי בן התשע־עשרה‬ ‫לבוקרשט‪ ,‬חבר לכמה סטודנטים חלוצים‪ ,‬וגם אני פגשתי אותו‪ .‬זיגי חלם כמוני לעלות‬ ‫ארצה והתיידדנו‪ .‬כבר בשנת ‪ 1932‬פתחו קרובי משפחתו את חנות הנקניקיות הראשונה‬ ‫בתל אביב‪ ,‬ובמכתביהם למשפחה ברומניה הזמינו אותם להצטרף אליהם‪ ,‬לעיר החוף‬ ‫השמשית‪.‬‬ ‫האונייה \"טרנסילבניה\" שופצה במשך שנים אחדות והפכה לאוניית נוסעים מפוארת‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1945‬עתידה הייתה להפליג בפעם הראשונה אחרי המלחמה לנמל חיפה ועליה‬ ‫מאות עולים‪ .‬כששמעתי על כך‪ ,‬החלה להירקם במוחי תכנית והצעתי לידידי זיגי קרמר‬‫קרול ‪169‬‬

‫לממש אותה אתי‪\" ,‬האונייה עוגנת בנמל קונסטנצה‪ .‬היא מיועדת לתשע מאות נוסעים‪,‬‬‫לא ישימו לב אם יעלו עליה תשע מאות ושניים‪ .‬בוא נתגנב ונטמע בהמונים\"‪\" .‬אחותי בת‬‫העשרים ואחת רשומה בין נוסעיה הרשמיים‪ \",‬הוא אמר‪\" .‬מצוין!\" קראתי‪\" ,‬היא תעזור‬‫לנו מבפנים\" ‪ .‬זיגי עדיין חשש‪\" :‬אנחנו לא רשומים ואין לנו תעודות\" ‪ .‬אני סמכתי על‬‫הכלל האומר שברומניה אפשר לקנות כל דבר בכסף‪ ,‬אפילו תעודת זהות ותעודת לידה‪.‬‬‫\"אין לנו תעודות‪ ,‬אבל לי יש כסף‪ ,‬ובעזרתו נגיע!\" קבעתי‪\" .‬אנחנו נהיה בין המאושרים‬‫העולים ארצה\"‪ ,‬הלהבתי את זיגי ושכנעתי אותו להצטרף אליי למסע‪ .‬ברשותי היה ממון‬‫רב יותר ודיברתי טוב ממנו רומנית‪ ,‬ואילו זיגי חברי הטוב דיבר רוסית וגרמנית‪ ,‬והודות‬ ‫לידיעותיו חשתי שנסתדר היטב בכל מקום ובכל מצב‪.‬‬‫לא סיפרתי לאיש מבני משפחתי על הנסיעה המתוכננת‪ ,‬על החלטתי להסתכן ולעלות‬‫על אוניית הפאר באופן לא חוקי‪ .‬בלילה שלפני הנסיעה‪ ,‬לנו בבית מרחץ גדול מימדים‬‫שסיפק שירותי לינה והסעדה‪ ,‬ועם הנץ החמה השכמנו ועלינו על הרכבת הישירה לנמל‬‫קונסטנצה‪ .‬נשאנו עמנו כמה בקבוקי שתייה חריפה‪ ,‬ובהם שיחדנו את מי שעמד בדרכנו‪,‬‬‫כמו מבקרי הכרטיסים ברכבת ששאלו שאלות מיותרות‪ ,‬והצלחנו להגיע אל הנמל‬ ‫ההומה אדם‪.‬‬‫תור ארוך השתרך בנמל קונסטנצה לפני ההפלגה הראשונה‪ ,‬שעות ארוכות המתינו‬‫העולים הרשמיים‪ ,‬כולם מתרגשים‪ ,‬אוחזים פספורטים ותעודות‪ .‬לנו לא היו התעודות‬‫הנכספות‪ ,‬ואיש לא הבטיח שנוכל לעבור בשערי ארץ ישראל‪ .‬אלפי יהודים ייחלו לעלות‬‫והרישיונות ניתנו במשורה‪ .‬היינו גדולים מכדי להתגנב דרך החלונות כמו כמה ילדים‬ ‫צנומים‪ ,‬ולא מצאנו שעת כושר לנסות לשחד את אחד העובדים בנמל‪.‬‬‫חשכה ירדה על הנמל‪ ,‬הסולמות הועלו לסיפון ואנו התחבאנו באחד המחסנים‪ .‬נרדמנו‬‫והתעוררנו לסירוגין כי מדי פעם פילחה ירייה את האוויר‪ .‬מובן שלא חשפנו את עצמנו‬‫כל עוד שומרים חמושים עמדו והשגיחו שאיש לא יתקרב לאונייה‪ .‬למחרת השקפנו על‬‫האונייה מרחוק וחששנו לצאת מהמחבוא‪ ,‬הנמל היה מלא בחיילים‪ .‬יום נוסף עבר ורק‬‫בחצות הלילה העזנו לקום שוב ולהתקרב לאונייה‪ ,‬הסולם שטיפסו עליו העולים כמה‬‫שעות קודם לכן עדיין נשען עליה‪ .‬האונייה תצא לדרכה בעוד כמה שעות‪ ,‬חשבתי בלבי‪,‬‬‫עלינו לעשות מעשה במהרה‪ַ ,‬ולא נפספס את ההזדמנות‪\" .‬איש אינו מרים את הסולם\"‪,‬‬‫לחשתי לזיגי‪ .‬באחת אחר חצות ראינו קצין שיכור שחזר מבילוי לילי‪ ,‬מתקרב לאונייה‪.‬‬‫לפתע הבזיק במוחי רעיון‪\" .‬קח‪ \",‬נתתי לזיגי חבילת שטרות‪\" ,‬תן לקצין השיכור‪ ,‬הוא‬‫יעלה אותנו‪ \",‬אמרתי‪ .‬זיגי החליף אתו כמה מילים ותחב לידו את ערמת השטרות‪ .‬הקצין‬‫עלה וסימן לשומרים שאנחנו ִאתו‪ .‬נשמנו לרווחה כשעלינו לסיפון‪ ,‬אך ידענו שהדרך‬ ‫ארצה עדיין ארוכה ורווית מכשולים‪.‬‬‫אלה שהסוכנות היהודית שילמה את דמי נסיעתם‪ ,‬זכו לקבינה מיוחדת‪ ,‬לתא משלהם‪,‬‬‫כמו אחותו היפה של זיגי ומשפחתה‪ .‬אחרים ישנו מחוץ לתאים ושנינו התהלכנו‬‫מפוחדים על הסיפון‪ ,‬שמא יתפסו אותנו ויורידו אותנו בחזרה לרציף‪ .‬השומר הערני עקב‬‫אחרינו במבטו‪ ,‬וקרב אלינו‪ .‬זיגי השיב ברוסית לשאלותיו ותרגם לי את דבריו הרומזים‬‫למזומנים‪ .‬הוצאתי חבילת שטרות וטמנתי בידיו להשתיקו‪ ,‬אך האיש ראה כי טוב‬‫וניסה לסחוט מאתנו סכום נוסף‪\" .‬היכן נישן?\" שאל זיגי‪ .‬אנשים נרדמו בין צרורותיהם‪.‬‬‫כמה ילדים הסתובבו אנה ואנה‪ ,‬מקצתם שרדו כנראה מחנות ריכוז וסבל רב‪ .‬דומה‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪170‬‬

‫היה שפניהם הילדותיות הזקינו‪ .‬מבטי נפל על כמה סירות הצלה‪\" .‬נתחבא בסירות\"‪,‬‬ ‫השבתי‪ .‬הרמנו את הברזנט ושמחנו לראות שהסירה יבשה מבפנים‪ .‬נכנסנו אל אחת‬ ‫מהן בחשאי‪ ,‬וכך חמקנו מן השומר והסתתרנו בסירה כל הלילה‪\" .‬בבוקר‪ ,‬כשיתעוררו‬ ‫העולים ותשרור שוב ההמולה על הסיפון‪ ,‬נצא\"‪ ,‬סיכמנו בינינו‪ .‬החשש שילשינו עלינו לא‬ ‫נתן לנו מנוח‪ ,‬ישנו נים־לא־נים‪.‬‬ ‫השמש יקדה כבר בשעה עשר בבוקר‪ ,‬קרניה חיממו את הברזנט ואילצו אותנו לצאת‬ ‫מן המסתור‪ .‬רק שעתיים קודם לכן הפליגה האונייה לדרכה‪ .‬הרמנו לאט את הכיסוי‪,‬‬ ‫וכשראינו שאין איש בקרבת מקום‪ ,‬יצאנו מן הסירה וטיילנו על הסיפון‪\" .‬איך הגעתם‬ ‫לפה?\" שאל בחור שהכרנו במשרד הסוכנות היהודית ברומניה‪ ,‬והוסיף בדאגה \"האנגלים‬ ‫יעצרו אתכם בחיפה\"‪ .‬זיגי תר בעיניו אחר אחותו בין מאות יהודים עד שאיתר אותה‪.‬‬ ‫\" ַתּחברו אלינו‪ \",‬אמרה כשנפגשנו‪\" ,‬כך איש לא יחשוד בכם\"‪.‬‬ ‫שלושה ימים שרו ורקדו העולים המאושרים במעגלי הורה נלהבים‪ ,‬ובסופם עגנה‬ ‫ה\"טרנסילבניה\" באיסטנבול‪\" .‬בוא נרד כאן\"‪ ,‬אמרתי לזיגי‪\" .‬אין לנו אישור‪ ,‬נמשיך לארץ‬ ‫ישראל ברכבת‪ ,‬דרך סוריה ולבנון‪ ,‬כפי שנסע מנדי אחי\"‪ .‬זיגי התעקש להיצמד לאחותו‪,‬‬ ‫\"לא כדאי להיתפס כאן ללא תעודות\"‪ ,‬הוא אמר והסכמתי אתו‪ .‬התכבדנו ברחת לוקום‬ ‫שקנו אלה שחזרו מהביקור בעיר המוסלמית‪ ,‬ממתק בצבעים‪ ,‬במרקם ובניחוחות‬ ‫המזרח‪.‬‬ ‫בבוקר ה־‪ 24‬באוקטובר ‪ 1945‬נגלה לפנינו המראה המרגש של נמל חיפה‪.‬‬ ‫האונייה התקרבה לרציף‪ .‬כיוון שלא היו בידינו אישורי נסיעה‪ ,‬זיגי ואני לבשנו חולצות‬ ‫חאקי שחברי ה\"הגנה\" באונייה נתנו לנו‪ ,‬וניסינו להיראות מקומיים‪ .‬על פי סיפור‬ ‫הכיסוי‪ ,‬אנו ישראלים המתנדבים לסייע לעולים לרדת לנמל‪ .‬גפיר ערבי חבוש תרבוש‬ ‫הבחין בנו‪ :‬שני צעירים בעלי עור בהיר‪ ,‬נושאים בקושי מזוודות גדולות‪ .‬אפילו חולצות‬ ‫החאקי הסגירו אותנו‪ ,‬הן היו גדולות ממידותינו וגלשו על ירכינו‪ .‬נראינו כפי שהיינו‪,‬‬ ‫שני אירופאים אבודים בסביבה לא מוכרת‪ .‬הגפיר החמוש ברובה הזעיק את קציני הים‬ ‫הבריטיים‪ ,‬אקדחיהם נתונים באבנט על חגורת מכנסיהם הקצרים והלבנים‪ .‬עד לאותו‬ ‫יום לא ראיתי מעולם גבר לובש מכנסיים קצרים‪ .‬ללא כל שהיות הוליכו אותנו אל סירה‬ ‫מהירה של משטרת הנמל‪ .‬האנגלים חיפשו עלינו נשק ולא מצאו דבר‪ .‬הוחזרנו לאונייה‬ ‫הריקה מעולים וביומיים הבאים שהינו במין מחסן ששימש כחדר מעצר‪ ,‬תחת שמירה‬ ‫של קציני הים הבריטיים‪ .‬שישה־עשר עולים צעירים בלתי חוקיים שהו עמנו במאסר‪.‬‬ ‫רעש המנועים טרטר באוזנינו בלי הפסקה‪ ,‬והבריטים ניגשו אלינו רק כשהכניסו אוכל‬ ‫לתא‪ .‬מהאונייה הם הובילו אותנו למחנה עתלית‪ ,‬שם גילינו את מספרם האמיתי של‬ ‫העולים הבלתי לגאליים על ה\"טרנסילבניה\"‪ ,‬הנוסעים הסמויים באונייה‪ .‬התברר‬ ‫שמלבדנו הסתננו אליה בדרכים שונות שלושים ושישה בנים ושלוש בנות‪ ,‬ובהם ילדים‬ ‫מפולין ומצ'כיה‪.‬‬ ‫כל הלילה שררה המולה במחנה עתלית‪ .‬מבפנים – בליל שפות ומבחוץ – טנקים בריטיים‬ ‫הקיפו את המחנה‪ ,‬השומרים אחזו טומיגן ונהגו בנו כאילו נחשדנו בפעילות באצ\"ל‪ .‬חשנו‬ ‫את כובד ידם‪ ,‬ולשמירה ההדוקה עלינו הייתה סיבה – שבועיים קודם לבואנו פרצו חברי‬ ‫תנועת המרי העברי למחנה המעצר בעתלית ושחררו כ־‪ 220‬מעפילים‪ .‬למטה הפלמ\"ח‬ ‫הגיעה ידיעה שהבריטים מתכוונים לשלחם אל מחוץ לגבולות הארץ‪ .‬מאחר שנשקפה‬‫קרול ‪171‬‬

‫על המשמר ‪29.10.1945‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪172‬‬

‫עולים בלתי לגליים בצריף במחנה עתלית‬ ‫סכנה לחייהם‪ ,‬פלמ\"חניקים חדרו למחנה‬ ‫(פיקיוויקי)‬ ‫כבר ב־‪ 8‬באוקטובר במסווה של מורים‬ ‫לעברית והכינו את השטח לנטישתו‪ .‬שעת‬ ‫השי\"ן נקבעה לאחת אחר חצות בלילה שבין‬ ‫‪ 9‬ל־‪ 10‬באוקטובר ‪ .1945‬השומרים הערבים‬ ‫והקצינים הבריטים נכפתו‪ ,‬והעולים היו‬ ‫מוכנים ליציאה‪ .‬עם שחר הגיעו המעפילים‬ ‫ליגור‪ .‬אלפים מתושבי חיפה שמעו על‬ ‫הפריצה לעתלית ויצרו טבעות אנושיות‬ ‫סביב קיבוץ יגור‪ ,‬במטרה למנוע מן הצבא‬ ‫הבריטי לחדור לקיבוץ‪ .‬התרוממות רוח‬ ‫אדירה שררה במקום‪ .‬הפעולה הצבאית‬ ‫המאורגנת זכתה לתמיכתם האידיאולוגית‬ ‫של כל תנועות המרי העברי‪ :‬ה\"הגנה\"‪,‬‬ ‫האצ\"ל והלח\"י‪ .‬היישוב כולו תמך בשחרור‬ ‫המעפילים‪.‬‬ ‫יומיים אחרי בואנו ביקר בן גוריון במחנה‬ ‫ואמר‪\" :‬אתם תהיו פה עוד תשעה ימים‪ ,‬אבל‬ ‫קיבלתי הבטחה מן הנציב העליון שצעירים‬ ‫עד גיל עשרים יורשו להיכנס ארצה‪ ...‬תדאגו‬ ‫מתוך הצריף‪ .‬צולם ב־‪2013‬‬‫קרול ‪173‬‬

‫להיות בני פחות מעשרים‪ \",‬אמר‪ .‬הסרטיפיקטים ניתנו לנו על חשבון המכסות של ‪,1946‬‬ ‫כי המכסות לשנת ‪ 1945‬אזלו‪.‬‬‫בלילה שבין ‪ 31‬באוקטובר ל־‪ 1‬בנובמבר התעוררנו לקול פיצוצים עזים‪ .‬תנועת המרי‬‫חיבלה ברשת מסילות הברזל ותנועת הרכבות הופסקה בכל רחבי הארץ‪ .‬סירות משמר‬‫החופים בחיפה וביפו פוצצו וניזוקו‪ ,‬ובבתי הזיקוק במפרץ התרחשו פיצוצים אדירים‪.‬‬ ‫בבוקר התבררו ממדי ההרס‪.‬‬‫יהודי שעבד בצבא הבריטי כמתורגמן דיווח לנו על ההתפתחויות פעמיים ביום‪,‬‬‫כאשר נכנס לצריף שלנו לצורכי התפקדות‪ .‬בהזדמנות זו הנחה אותנו איך להתנהג מול‬‫האנגלים‪ .‬זיגי תרגם לי את דבריו מיידיש‪ .‬פחות משנתיים אחרי שעלה ארצה‪ ,‬המשיך‬ ‫זיגי להוכיח את כישרונותיו והיה לקצין בצה\"ל‪.‬‬‫הצהרנו על שביתת רעב ותבענו שהאנגלים ישחררו אותנו לאלתר‪ .‬עם המצרכים‬‫שקיבלנו מהסוכנות היהודית יכולנו לבשל לעצמנו אוכל‪ ,‬אך רווח לנו כשבני הקיבוצים‬‫הסמוכים זרקו לנו מעבר לגדר לפנות בוקר חבילות מזון מוכן‪ .‬טיפסנו בתוך הצריפים‬‫על העמודים המרובעים שהתנשאו לגובה רב ואכלנו שם‪ ,‬למעלה‪ ,‬הרחק מעיני האנגלים‪.‬‬‫פעם אחת‪ ,‬בשלוש לפנות בוקר‪ ,‬טיפסתי במאמץ רב על עמוד‪ ,‬ואכלתי בסתר‪ .‬נאחזתי‬‫בחוזקה בעמוד העץ ולפתע קפאתי במקום‪ .‬סנטימטרים ספורים מאפי כתובים היו‬‫פרטיו המזהים של מנדי‪ .‬הוא חרט את שמו ואת תאריך הגעתו ארצה על העמוד הגבוה‪,‬‬‫הכרתי את כתב ידו‪ .‬מנדי היה כאן במחנה בעתלית‪ ,‬על אותו עמוד‪ ,‬באותו צריף‪ .‬דמעות‬ ‫של התרגשות זלגו על לחיי‪.‬‬‫השחר עלה וחבריי קראו לי לרדת מהעמוד‪ .‬חזי וכפות ידיי נשרטו וזרועותיי כאבו מן‬‫המאמץ‪ ,‬אבל נשארתי שם ובהיתי בכתובת החרוטה‪ .‬לא יכולתי להשתחרר מהעמוד‪,‬‬‫תפסתי בו בכל כוחי‪ .‬שעות חלפו בשמש‪ ,‬והגעגועים לאחי מילאו את לבי‪ .‬מיאנתי‬‫להיפרד מחריטת שמו שנסכה בי שלווה‪ .‬כתב ידו הפיח בי זיכרונות מתוקים מן הבית‪,‬‬‫והשתוקקתי לפגוש אותו‪ .‬כמה קצינים ורופאה פסיכיאטרית שהזעיקו מחיפה התקבצו‬ ‫למטה ושכנעו אותי לרדת‪ ,‬רק בשעה תשע ירדתי חבול‪ ,‬והם חבשו את פצעיי‪.‬‬‫עיתון \"משמר\" ‪7.11.1945‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪174‬‬

‫קיבוץ‪\" ,‬הגנה\" ופציעה‬ ‫בתום תשעה ימים במחנה המעצר בעתלית‪ ,‬פיזרו אותנו אנשי הסוכנות בקיבוצים‪.‬‬ ‫בארץ נרשמתי בשם המשפחה העברי משה‪ .‬נשלחתי לקיבוץ שדה נחום בבקעת בית‬ ‫שאן‪ ,‬ושם גרתי כמעט שנה‪ .‬למדנו לירות באקדח ובסטן והחזרנו אותם לסליק – בור‬ ‫שהוסתר מתחת לערמת זבל הסוסים המתייבש‪ .‬שוטרי המחנה הבריטי הסמוך שמעו‬ ‫את היריות שנורו לעבר ערבים שניסו לגנוב צאן‪ ,‬או במסגרת האימונים‪ ,‬אבל העלימו‬ ‫עין‪ .‬בחיפושיהם בקיבוץ לא מצאו את הסליק‪.‬‬ ‫אנחנו‪ ,‬העולים מרומניה‪ ,‬לא הסתדרנו עם בני נוער עולים מטורקיה שחיו עמנו בקיבוץ‪,‬‬ ‫לעתים הסתיימו העימותים הקולניים במכות ובאיומים‪ .‬שיחקתי כדורגל שעות רבות‬ ‫ולמדתי מעט עברית‪ .‬בקיבוץ העדיפו שנעבוד והעסיקו אותנו בעבודות שירות שונות‪,‬‬ ‫בעיקר בניקיון‪.‬‬ ‫במלאות שנה לעלייתי‪ ,‬שב מנדי לישראל‪ .‬מחלופת המכתבים בינינו כששירת באירופה‪,‬‬ ‫הוא ידע שהחיים בקיבוץ אינם לרוחי ושלח לי מצלמה ושוקולד לעידוד וגם בגדים וציוד‬ ‫אישי שנזקקתי לו‪ .‬מיד עם שובו ארצה הודעתי לו שאיני רוצה לחיות עוד בקיבוץ‪,‬‬ ‫המנטאליות לא תאמה את אורח חיי‪ ,‬והוא הגיע אליי על מנת לעזור לי לעזוב‪ .‬הקיבוץ‬ ‫לא מימן לי אפילו כרטיס נסיעה באוטובוס‪ .‬מנדי נזכר ביום שעזב את מסדה‪ ,‬אף‬ ‫את הנעליים דרשו שישאיר בקיבוץ‪ .‬שנינו חשנו את האיבה של הקיבוצניקים כלפינו‪.‬‬ ‫הצעירים היוו כוח עבודה עיקרי‪ ,‬ומי שעזב זכה ליחס צונן במקרה הטוב‪ ,‬ולרוב לגינוי‬ ‫ולהוקעה‪ .‬הנהג טיפס על סולם חיצוני ועלה על גג האוטובוס‪ .‬הושטנו לו את המזוודות‪,‬‬ ‫את המזרן ואת המיטה שקיבלתי מהסוכנות היהודית כשעליתי ארצה‪ ,‬והוא קשר אותם‬ ‫היטב‪ .‬אילו היינו נוסעים בחורף‪ ,‬גם היה מותח ברזנט לכסות הכול‪.‬‬ ‫בצהרי היום כבר היינו בדרכנו יחד למחנה האוהלים שבין קריית חיים לקריית שמואל‪,‬‬ ‫המחנה הראשון שהקימה הסוכנות היהודית לשם קליטת העקורים מאירופה‪ .‬צמוד‬ ‫אליו‪ ,‬במחנה של משוחררי הבריגדה‪ ,‬חלקו כל שני חיילים אוהל‪ .‬מנדי וחבריו שילמו‬ ‫לטבח הבריטי ואכלו בחדר האוכל במחנה ואני התלוויתי אליהם‪ .‬התארחתי באוהל‬ ‫של מנדי ותוך ימים ספורים הוא פינה בעבורי את מיטתו ועבר למלון ברחוב העצמאות‬ ‫בחיפה‪ ,‬סמוך לנמל‪ .‬בכל שבת ביקרתי את אחי בעיר‪ ,‬אותו ואת השוקולדים שקנה בחוץ‬ ‫לארץ ואפסן בארגז פח‪.‬‬ ‫במחנה הכרתי את אברהם‪ ,‬חבר של מנדי שעסק אז בחרטות ובמשך שנה וחצי עבדתי‬ ‫במסגרייה שניהל בקריית מוצקין‪ .‬בנינו בחריצות מ ָכלי ברזל למובילי הנפט‪ ,‬ובשעות‬ ‫הפנאי שיחקתי כדורגל‪ .‬באחד המשחקים מול הבריטים‪ ,‬קצין בדרגת קולונל הבקיע‬ ‫גול וכטוב לבו בניצחונו חילק לנו את מתנת הניחומים החביבה עליי ביותר – שוקולד‪.‬‬ ‫המשכתי לישון באוהל חודשיים או שלושה‪ ,‬עד שהחורף ורוחותיו העזות העיפו את‬ ‫האוהל‪ .‬הציוד האישי שלנו‪ ,‬שנחשף לעיני כול‪ ,‬החל להיעלם‪ .‬עזבתי את האוהל המתעופף‬ ‫ועברתי להתגורר בחדר בביתו של יהודי מבוגר‪ ,‬יוצא רומניה‪ .‬לנתי בסלון הבית תמורת‬ ‫שתי לירות שכר דירה‪.‬‬ ‫ב־‪ 29‬בנובמבר ‪ ,1947‬בליל פרוץ מלחמת השחרור‪ ,‬חזרתי מן הקולנוע הבריטי במחנה‪.‬‬ ‫הידיעה על שני יהודים שנרצחו ליד תל אביב נפוצה‪ ,‬ומצאתי את בעל הבית שלי בפתח‬‫קרול ‪175‬‬

‫הבית‪ ,‬אוחז ברובה‪ ,‬דרוך ומוכן להגן על עצמו‪ .‬לא יכולתי לשאת עוד את חוסר האונים‪.‬‬‫מה אעשה במצב של איום? תהיתי‪ .‬בקיבוץ למדתי מעט הגנה עצמית וירי בנשק‪ ,‬אבל‬‫אין לי אפילו אקדח‪ .‬למחרת בבוקר התגייסתי ל\"הגנה\" ונשלחתי ללוות שיירות נושאות‬ ‫מזון לנהרייה הנצורה‪ ,‬כי הערבים ירו עליהן לאורך כל הדרך‪.‬‬‫ב־‪ 17‬במרס ‪ 1948‬אבטחנו אוטובוס יהודי מנהרייה לחיפה‪ .‬ליד שבי ציון העמידו‬‫הערבים מכונית במרכז הכביש‪ ,‬וניצלו את האטת האוטובוס לירי עז מכיוון כפר סמריה‪.‬‬‫קפצתי מן האוטו והשבתי אש‪ .‬צרור נורה לעברי ואחד הכדורים חדר למרפק ויצא‪ .‬דם‬‫רב ניגר מן הפצע‪ ,‬כמים מברז פתוח‪ .‬התגלגלתי מתחת למשאית‪ ,‬לחצתי על הפצע בידי‬‫והמשכתי להתגלגל לתעלה בשדה‪ .‬נשכבתי לצד הסטן‪\" .‬תן לי משהו לעצור את הדם‪\",‬‬‫ביקשתי מחבר \"הגנה\" אחר‪ ,‬עולה חדש מגרמניה שלא הבין מילה בעברית‪ .‬היד הייתה‬‫תלויה רפויה‪\" .‬שחרר את החגורה של הסטן הקשורה עליי‪ \",‬ניסיתי שוב‪ ,‬ה ֶיקה הנהן‬‫ונגע בטעות בהדק‪ .‬כדורים עפו מעל בטני ומעל רגליי‪ ,‬בהלה אחזה בי‪ .‬רק במזל לא‬‫נפגעתי שוב‪ .‬בשוך האש מהצד הערבי הצלחתי לקום וצעדתי לאטי כמה קילומטרים‬‫למרפאה בנהרייה‪ ,‬שם חבשו אותי‪ ,‬נתנו לי כדור נגד כאבים ולעת ערב פינה אמבולנס‬ ‫אותי בין את הפצועים לבית החולים בחיפה‪.‬‬‫האמבולנס עבר בקריית מוצקין‪ .‬חורבן נגלה לנו בכיכר‪ ,‬ההומה בדרך כלל‪ ,‬המסעדה‬‫והבנק הושמדו כלא היו‪ .‬התברר שבשעה שלוש וחצי אחר הצהריים ארב כוח פלמ\"ח‬‫לשיירה מלבנון‪ ,‬כדי לעצור אותה‪ .‬בבוקרו של יום יצאו מדמשק שתי משאיות גדולות‪,‬‬‫עמוסות בשנים־עשר טון של נשק ותחמושת שיועדו ללוחמים הערבים בחיפה‪ .‬השיירה‬‫הגיעה לראש הנקרה‪ ,‬משם התקשר מפקד הכוחות הערביים בחיפה לעמיתיו בחיפה‬‫והודיע שהוא בדרך‪ .‬תנועותיו ושיחת הטלפון נקלטו על ידי אנשי הש\"י (שירות‬‫ידיעות) שהעבירו את המידע למפקדת חטיבת \"כרמלי\"‪ .‬על גדוד ‪ 21‬הוטל לעצור את‬‫השיירה ולהחרים את נשקה‪ .‬הפלמ\"חניקים חסמו את הכביש והסתערו בירי לעבר‬‫משאיות הנשק והתחמושת‪ .‬בקרב המתלהט נשמע לפתע פיצוץ אדיר‪ .‬טונות של חומר‬‫נפץ התפוצצו ופגעו קשות בבניינים שבסביבה‪ .‬שמשות רבות באזור נופצו‪ ,‬קיר בבית‬‫מגורים קרס‪ .‬שני פלמ\"חניקים ותינוקת נהרגו‪ ,‬רבים נפצעו‪ .‬הנשק שהיה בשיירה‬‫הערבית הושמד בפיצוץ‪ .‬מהערבים נהרגו שבעה־עשר‪ ,‬בהם מפקד הכוחות הערביים‬ ‫בחיפה ורבים מאנשי מטהו‪.‬‬‫הפלמ\"חניק אברהם אביגדורוב‪ ,‬שכינויו היה בומצ'יק‪ ,‬פעל בגבורה עילאית והדהים‬‫את חבריו ואת האויב‪ .‬הוא יצא מהמארב‪ ,‬קפץ על הכביש אל מול השיירה ובירייה מן‬‫המותן בתת־המקלע שלו‪ ,‬חיסל שני מקלעי \"ברן\" של האויב בטווח מגע‪ .‬בומצ'יק הכריע‬‫את הקרב‪ ,‬אך הוא עצמו נפצע אנושות בראשו‪ .‬הכוחות שפינו אותו היו בטוחים שנהרג‬‫והעבירו אותו לחדר המתים‪ ,‬רק במקרה שמע מישהו את בומצ'יק השרוף כולו נאנח‪.‬‬‫החובשים העלו את אלונקתו על האמבולנס שלנו והמשכנו לנסוע בכבישים המשובשים‪,‬‬ ‫ההרוסים מקרבות‪.‬‬‫רק בשתים־עשרה בלילה הגענו לחיפה‪ ,‬לבית חולים \"רוטשילד\" ובומצ'יק עמנו‪ .‬הייתה‬‫האפלה בחיפה‪ .‬בתי החולים היו מלאים בפצועי הקרבות‪\" .‬הפצועים צריכים לקבל‬‫טיפול רפואי דחוף‪ \",‬קראו החובשים לעזרה‪ .‬לבסוף הורידו אותנו בבית זקנים עזוב‪.‬‬‫בומצ'יק סבל כאבים עזים ולפרקים איבד את הכרתו‪ .‬שתי מתנדבות מצרפת הביאו‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪176‬‬

‫לנו מעט מזון בכל בוקר‪ ,‬אבל בומצ'יק רק שתה‪ .‬מדי פעם התעורר וביקש‪\" :‬מים‪ ,‬גזוז‪,‬‬ ‫מים‪ ,‬גזוז‪ \".‬השקיתי אותו מים‪ ,‬יום ולילה‪ .‬לאחר שלושה שבועות פקח את עיניו וחזר‬ ‫להכרתו‪ .‬סיפרנו לו נרגשים שבזכות פעולתו האמיצה הוכרע הקרב והשיירה הערבית‬ ‫נבלמה‪ .‬לימים הוא קיבל אות \"גיבור ישראל\" על מעשה גבורה יוצא דופן בקרב‪ ,‬במלחמת‬ ‫העצמאות‪.‬‬ ‫בתום שלושת השבועות הקריטיים ההם נלקחתי לניתוחים‪ ,‬ולא פגשתי את בומצ'יק‬ ‫שישים שנה‪ .‬יום אחד קראתי את סיפורו בביטאון \"הלוחם\" של ארגון נכי צה\"ל‪ ,‬ופניו‬ ‫ניבטו אליי מן התמונה‪ .‬התקשרתי לאיגוד נכי צה\"ל וקיבלתי את מספר הטלפון שלו‪.‬‬ ‫בומצ'יק סיפר כי נישא לאחות‪ ,‬הקים משפחה וחי במושב ליד הרצלייה‪ .‬כשנפגשנו הביא‬ ‫לי בקבוק מים עם תווית ועליה תאריך הפציעה‪ ,‬בקבוק מים סמלי למזכרת‪.‬‬ ‫עד שנפצעתי לא אושפזתי מעולם בבית חולים‪ .‬פצועים רבים שכבו במיטות לידי‪.‬‬ ‫אורתופד מומחה מצ'רנוביץ‪ ,‬ד\"ר וישניצר‪ ,‬שניתח המוני פצועים ברוסיה‪ ,‬ראה את ידי‬ ‫הרפויה ואמר לי בגרמנית וברומנית רצוצה‪\" :‬היד הזאת עוד תפעל‪ \".‬במהלך שנתיים‬ ‫הוא ניתח אותי פעמיים או שלוש ולימד אותי שיטות ותרגילים בפיזיותרפיה‪ ,‬כדי לשקם‬ ‫את ידי הפצועה‪ .‬מובן שלא חזרתי להילחם‪.‬‬ ‫בני משפחתי עדיין שהו בקפריסין ואחי מנדי נלחם בגליל העליון‪ ,‬לכן אחרי שנפצעתי‬ ‫במלחמת העצמאות חיפשתי את דודה אמיליה‪ .‬היא הייתה חברה או קרובת משפחה‬ ‫רחוקה‪ .‬בצעירותה פגשה בחור מישראל שביקר ברומניה‪ ,‬התחתנה אתו ועלתה לארץ‬ ‫בשנות השלושים‪ .‬במכולת קטנה ששכנה בצריף מגוריה – מכרה גבינה‪ ,‬לחמניות וחלב‪.‬‬ ‫כל בני המשפחה ומכרינו שזה מכבר עברו לחיפה וכל אלה שנקרו בדרכם לעיר‪ ,‬ביקרו‬ ‫את דודה אמיליה מהמכולת באחוזה‪ ,‬והיא נתנה לחמנייה או עגבנייה‪ .‬הדודה הייתה‬ ‫הכתובת לכל מי שאיחר לאוטובוס לקיבוץ‪ ,‬למי שנקלע לעיר בשעות החשכה ולמי שאזל‬ ‫כספו לדמי הנסיעה‪ .‬ביתה היה פתוח לכולם‪.‬‬ ‫במכתבים מקפריסין ביקשו אחיי שאשלח להם נעליים גבוהות‪ ,‬גרביים עבים וכסף‪.‬‬ ‫כסף לא היה לי‪ ,‬אבל תושייה – כן‪ .‬בכל יום הלכתי לטיפול בבית ההחלמה‪ ,‬וסמלת‬ ‫צעירה חילקה לנו בגדים להחלפה‪ .‬בפעמים שהצלחתי לחלץ מידיה גופיות וחולצות‪,‬‬ ‫מכרתי אותן ברחוב החלוץ ושלחתי כסף וסיגריות אמריקאיות לקפריסין‪ .‬את הסיגריות‬ ‫הם מכרו לקפריסאים וקנו מזון‪.‬‬ ‫אמי ואחותי עלו ארצה חצי שנה אחרי שנפצעתי‪ ,‬נסעתי בטרמפים לבקרן במחנה‬ ‫העולים בפרדס חנה‪ ,‬ביד מגובסת‪ .‬כשהגעתי וראיתי איך אמי‪ ,‬פרידה ופסקו ישנים על‬ ‫ע ֵרמת קש‪ ,‬הזדעזעתי מן התנאים הקשים‪ .‬ניגשתי לשומר במחנה ואמרתי לו נחרצות‪:‬‬ ‫\"אמי עולה מחר על האוטובוס לחיפה‪ \".‬השומר הביט בי כבמשוגע‪ .‬לקחתי את פרידה‬ ‫ופסקו אתי בטרמפים עוד באותו הערב‪ .‬למחרת באה אמי באוטובוס לחיפה‪ ,‬וקיבלה‬ ‫מהסוכנות היהודית את הדירה ליד תחנת הרכבת – דירה שאיתרתי קודם לכן‪,‬‬ ‫\"תפסתי\" אותה והיא הובטחה לי מאיש הסוכנות בשטח‪ .‬לאט־לאט התקבצו בבית כל‬ ‫בני המשפחה‪ :‬פרידה ופסקו‪ ,‬רטה וסימון‪ ,‬יענקלה ושלמה התינוק‪ ,‬אלי‪ ,‬מנדי‪ ,‬ריקו ואני‪.‬‬ ‫שיחקתי עם פסקו אחייני כדורגל בחצר הבית‪ ,‬התמסרנו בבעיטות בכדור וכבר אז צפיתי‬ ‫לו עתיד גדול כשחקן‪ .‬רטה בישלה לכולנו ופרידה טיפלה בנו במסירות‪ .‬התברכנו בשתי‬ ‫אחיות נפלאות‪.‬‬‫קרול ‪177‬‬

‫במהלך תקופה מסוימת חלוקת החדרים בבית הייתה כזו‪ :‬פרידה ופסקו ישנו בחדר‬‫אחד‪ ,‬בחדר האחר – מנדי ואני‪ ,‬ובסלון – אימא ואלי‪ .‬ואולם‪ ,‬רשימת הדיירים השתנתה‬‫בקצב מזורז‪ .‬עולים חדשים התארחו בבית חדשות לבקרים‪ .‬ב־‪ 1951‬מנדי התחתן‪.‬‬‫בתחילה למשך חודשים אחדים התגורר הזוג בנשר עם אמה של פויקה‪ .‬מכיוון שמנדי‬‫עבד בנמל והמרחק בין דירתם בנשר למקום עבודתו הקשה עליו‪ ,‬פניתי עבורם את החדר‪.‬‬‫מנדי ופויקה הצטרפו לדירת המשפחה‪ ,‬ואני יצאתי ממנה‪ .‬עברתי לגור עם משפחה של‬‫עולים חדשים בדירה ערבית בסטנטון בשכר דירה של שתי לירות לחודש‪ .‬ב־‪ 1954‬פרידה‬‫נישאה לסמי ועזבה עם פסקו לירושלים‪ .‬ב־‪ 1955‬עזבו גם מנדי ופויקה את הדירה‪ .‬כשדוד‬‫אידי‪ ,‬אחיה של אמי‪ ,‬עלה ארצה עם אדלה אשתו בשנת ‪ ,1958‬הוא נכנס לדירה מאוחר‬ ‫יותר אידי ואדלה עברו ליפו‪ ,‬בשכנות לאחותה של אדלה שעלתה אף היא ארצה‪.‬‬‫כשהורידו לי את הגבס‪ ,‬עברתי טיפולים ונותחתי בידי‪ .‬בזכות תרגילי הפיזיותרפיה‬‫שהרופא המנתח המליץ עליהם‪ ,‬שבתי לשחק בקבוצת \"הפועל חיפה\" בתפקיד השוער‪.‬‬‫אמנם גופי ספג מכות רבות‪ ,‬ואסור היה לי ליפול על מרפק שמאל‪ ,‬אך לא סיפרתי על‬‫הפציעה‪ .‬הכדורגל היה אטי מהמשחק הנהוג כיום‪ ,‬והסתדרתי‪ .‬בשנת ‪ ,1962‬באירוע‬‫לחידוש אצטדיון קריית אליעזר‪ ,‬התכבדנו לשחק בו לראשונה על משטח של דשא –‬‫קבוצת \"הפועל חיפה\" וקבוצות מקומות העבודה‪ .‬אבא חושי‪ ,‬ראש עיריית חיפה‪ ,‬הצטלם‬‫אתנו על רקע האצטדיון‪ .‬לאחר ‪ 59‬שנים בהן היה קיים‪ ,‬נפרדה חיפה רשמית מאצטדיון‬ ‫קריית אליעזר במאי ‪ ,2014‬והוא הוחלף באצטדיון חדש שנבנה במבואות העיר‪.‬‬‫קרול בתל אביב‪1952 .‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪178‬‬

‫עם יד כשירה אחת לא יכולתי לעבוד עוד במסגרות‪ .‬בשנות החמישים עבדתי במלון‬ ‫\"כרמליה\"‪ ,‬ונשאתי את מזוודותיהם של התיירים‪ .‬באותה עת‪ ,‬בתקופת הקיצוב‪ ,‬יכולנו‬ ‫לקנות עם תלושים רק מאה וחמישים גרם בשר לשבוע‪ ,‬אבל בזכות עבודתי במלון הבאתי‬ ‫הביתה תוספת בשר‪ .‬מאוחר יותר הועסקתי במקומות עבודה שמשרד הביטחון שלח‬ ‫אותי אליהם‪ .‬עבדתי באחזקה במפעל דשנים ולאחר שתים־עשרה שנה עזבתי מרצוני‬ ‫ועברתי למפעל גדול לכבלים וחוטי חשמל‪ ,‬שם עבדתי שש־עשרה שנה ופרשתי לגמלאות‪.‬‬ ‫מוני‪ ,‬אני‪ ,‬החלום ושברו‬ ‫מוני בלומנפלד היה חבר ילדות שלי מרומניה‪ ,‬בחור אמיץ ומסתכן‪ .‬בעת המאורעות‬ ‫בבוקרשט‪ ,‬קנה מוני אקדח והעז לרקוד בפעילות תנועת \"דרור הבונים\"‪ ,‬כשהאקדח‬ ‫טמון בכיסו‪ .‬אילו היו תופסים אותו‪ ,‬היו עוצרים את כולנו‪ .‬הוא עלה ארצה עם אשתו‬ ‫בשנות החמישים‪ ,‬ועזרתי להם להתאקלם כאן ככל יכולתי‪ ,‬בתור \"עולה ותיק\"‪ .‬יום אחד‬ ‫הם עזבו לקנדה עם בתם הקטנה‪ .‬מוני נסע כשהוא לבוש בחליפתי‪ ,‬נושא את המזוודות‬ ‫שלי ובארנקו חמש מאות דולר שהלוויתי לו‪\" .‬אזמין אותך לקנדה כשאסתדר‪ \",‬הבטיח‬ ‫מוני במכתב ששלח לי משם‪\" .‬ואת חמש מאות הדולר אשלח כשאוכל‪ \".‬גיסו נסע שנתיים‬ ‫לפניו ותמך במוני בתחילת דרכו בקנדה‪ .‬חלפו כמה שנים‪ ,‬וקיבלתי מעטפה ממוני ובה‬ ‫חמש מאות דולר‪ .‬נודע לי כי נולד לו בן‪ ,‬הוא התעשר והגשים את החלום‪ ,‬שהיה גם‬ ‫החלום שלי‪.‬‬ ‫השנים חלפו‪ ,‬התחתנתי עם אדלה וגרנו בשכונת יזרעאליה‪ .‬אדלה עבדה בחנות נעליים‬ ‫בהדר‪ ,‬ואני חיפשתי פרנסה‪ .‬למרות כל מה שעברתי פה‪ ,‬עדיין לא הרגשתי שאני מסתדר‬ ‫בארץ‪ .‬הייתי צעיר נמרץ‪ ,‬נכון לעבוד קשה כדי להרוויח הרבה כסף‪ .‬ידעתי קצת אנגלית‪,‬‬ ‫ואדלה הסכימה שאסע לקנדה לנסות את מזלי‪.‬‬ ‫בדרכי למוני חברי טיילתי באירופה וחיפשתי במרתפי היין בפריז בקבוק שמפניה‬ ‫\"מואט\" מיוחד להביא לו במתנה‪ .‬בשדה התעופה הקטן \"ויניפג\" בקנדה‪ ,‬קידמו את‬ ‫פניי כל בני המשפחה של מוני בשתי מכוניות חדישות‪ .‬הבת נהגה באחת מהן‪ ,‬מלאו לה‬ ‫שמונה־עשרה בפגישתנו זו‪ .‬חשתי שמוני היה לאדם אחר משהכרתי‪ .‬בערב הראשון הוא‬ ‫ערך מסיבה לכבודי והזמין חברים ומכרים‪ ,‬השולחן הארוך היה גדוש ומלא בכיבוד‪.‬‬ ‫הוצאתי בגאווה את בקבוק השמפניה שקניתי בדרך‪ ,‬וסיפרתי לו איך התרוצצתי למען‬ ‫ה\"מואט\" הוותיק ביותר‪\" .‬בוא אתי‪ \",‬אמר ולקח אותי למרתף היינות שלו‪ .‬הוא הצביע‬ ‫על כמאתיים בקבוקים מן הסוג שהבאתי‪ .‬חשתי נבוך‪ .‬אחרי שהאורחים הלכו‪ ,‬ישבנו‬ ‫בסלון עד שלוש לפנות בוקר‪ .‬השלג נערם לאטו בחוץ‪ ,‬ובתוך הווילה הגדולה והיפה‪ ,‬בחיק‬ ‫משפחתו‪ ,‬היה חם ונעים‪.‬‬ ‫בשעת לילה מאוחרת‪ ,‬נותרנו מוני ואני מול הטלוויזיה‪ ,‬צפינו בדני קיי ובתכניות‬ ‫אמריקאיות אחרות‪ .‬שתינו ויסקי יקר ועישנו סיגריות אנגליות‪\" .‬לפעמים אני טס‬ ‫בלילה לטורונטו וקונה שם ּ ֵפרות ופרחים באלפיים דולר‪ \",‬תיאר מוני באוזניי את חייו‬ ‫הראוותניים וסיפר על הסירות שרכש לעצמו‪ .‬לא התפעלתי‪ ,‬מוזיאון הפרחים בביתו‬ ‫נחשב בעיניי לפזרנות‪.‬‬ ‫מוני אירח אותי במרתף ביתו‪ ,‬שרוהט כדירה בפני עצמה‪ ,‬והיה מיועד לאורחים‪.‬‬‫קרול ‪179‬‬

‫כעבור יומיים נגמרו לי הסיגריות‪ ,‬ומוני נתן לי חפיסה אחת ממחסנו הגדוש בחפיסות‪.‬‬‫כשהחזרתי לו חפיסת סיגריות שקניתי‪ ,‬הוא אמר‪\" :‬אבל לקחת ממני שתיים\"‪ .‬מאמירות‬‫כאלה ואחרות שלו הבנתי שמשהו אינו כשורה‪ .‬בשבועיים שבהם התארחתי אצלו הוא‬ ‫הראה לי את תחנת הדלק בבעלותו‪ ,‬ורק במקרה שמעתי שיש לו תחנה נוספת‪.‬‬‫העניין עם הסיגריות הטריד אותי‪ .‬שאלתי את גיסו‪ ,‬שגם אותו הכרתי מרומניה‪,‬‬‫ובקנדה הוא ניהל מסעדה ענקית‪\" :‬איך אתה מסביר דבר כזה? הלוא אנחנו כמו אחים\"‪.‬‬ ‫\"מוניה שיכור הצלחות\"‪ ,‬הסביר לי‪\" ,‬הוא התעשר מהר מאוד ואיבד את העשתונות\"‪.‬‬‫מוני מצא לי עבודה במסגרות‪ ,‬אבל הבנתי שאין לי מקום לצדו ואין לי על מי לסמוך‪.‬‬ ‫שכרתי דירה וכעבור חודשים אחדים הבנתי שאין זה מקומי‪ .‬שבתי מקנדה לישראל‪.‬‬‫נהניתי מאוד לקרוא את מכתביה מלאי הרגש של אדלה כשהייתי בקנדה הרחוקה‪,‬‬ ‫אולם כמה שנים לאחר שובי ארצה החלטנו להיפרד והתגרשנו‪.‬‬ ‫קרול‬‫לאחר הגירושין אחותי רטה דאגה לי‪ ,‬כמעט מדי יום היא התקשרה אליי למקום‬‫עבודתי והזמינה אותי לאכול אצלה בסוף יום העבודה או לקחת דגים‪ ,‬חמוצים או רגל‬‫קרושה שהיא הכינה‪ .‬היא ארזה הכול בכלים ובצנצנות וציידה אותי היטב‪ .‬היא פינקה‬ ‫אותי באוכל רומני‪ ,‬במקום הסנדוויצ'ים הפשוטים שהכנתי לעצמי‪.‬‬‫באותן שנים חיפשתי עניין וריגושים במועדוני ריקודים‪ .‬מקומות בילוי תוססים‪,‬‬‫בחברת רווקים ורווקות אחרים היטיבו עמי ושיפרו את הרגשתי‪ .‬בסופו של ערב מהנה‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪180‬‬

‫קרול ושושנה ביום כלולותיהם‬ ‫הסעתי את הבחורות שהכרתי לביתן במכוניתי‪ .‬בשלב שבו חיפשתי אישה לחיים‬ ‫הצטרפתי לחוגים חברתיים במרכז העירוני \"בית אבא חושי\"‪ .‬קשה לחיות בחברת זוגות‬ ‫כשאתה בודד‪ .‬בערבים נהגתי לסעוד במסעדה מפורסמת בשם \"קרול\" ששכנה סמוך‬ ‫לדירתי‪ .‬ערב אחד פגשתי בה אישה נחמדה‪ ,‬התיידדנו והקמנו יחד חוג חברים שבילו יחד‬ ‫במועדונים כמו \"מאה ועשרים\" בכרמל‪\" ,‬ביתנו\" בהדר ו\"בית אבא חושי\" בנווה שאנן‪.‬‬ ‫נפגשנו כל החברים פעמיים בשבוע‪ ,‬ואני תמיד הופעתי בחולצה מכופתרת ובעניבה‪ ,‬כי‬ ‫רצינו לשוות לחוג יוקרה ולכבד את מבקרי המועדון‪ .‬במועדון \"מאה ועשרים\" הכרתי‬ ‫את שושנה‪ ,‬הצעירה ממני בשש־עשרה וחצי שנים‪.‬‬ ‫שוש ואני בילינו במועדונים ורקדנו ריקודים סלוניים חמש פעמים בשבוע במשך‬ ‫שנתיים וחצי עד שהיא נעתרה להצעת הנישואין שלי‪ .‬התחתנו באוגוסט ‪.1976‬‬‫קרול ‪181‬‬

‫שושנה וקרול‬ ‫איחודן של משפחות בביש ומויסה‬‫מהפעם הראשונה שביקרתי בביתם של רטה ושמעון‪ ,‬רטה‬‫קיבלה אותי כבת בית‪ .‬גם בביתם של מנדי ופויקה ביקרנו פעמים‬‫רבות‪ ,‬ונוכחתי לדעת שהמשפחה של קרול נהדרת‪ ,‬מלוכדת‬‫מאוד‪ .‬האחים נפגשו גם בימות החול‪ ,‬הם אהבו לעזור זה לזה‬‫והתפנו מעיסוקיהם הרבים למען בני משפחתם‪ .‬רטה הייתה‬‫הרוח החיה‪ ,‬המגבשת את כל המשפחה‪ .‬בחגים היא אירחה את‬‫כולם בביתה לארוחה חגיגית באווירה נעימה ושמחה‪ .‬אחיה‪,‬‬‫ילדיהם ונכדיהם הצטופפו בדירה הקטנה‪ ,‬אך תמיד היה די מקום לכולם‪ .‬נהנינו מאוד‬‫מהתבשילים שהכינה במומחיות ומהאירוח הלבבי‪ .‬רטה הייתה אישה טובת לב‪ ,‬חמה‬ ‫ואוהבת‪ ,‬חכמה ומלאת חיים‪ .‬היא אהבה את כולם וכולם אהבו אותה‪.‬‬‫נולדתי בחיפה בשנת ‪ 1944‬ולא עזבתי אותה מאז ועד היום‪ .‬הוריי‪ ,‬שרה וראובן ּ ֶב ִֵּביׁש‪,‬‬‫עלו בעלייה בלתי לגאלית מבגדד וגידלו את אחי הבכור אברהם‪ ,‬אותי ואת שתי אחיותיי‬‫הצעירות מרים ושמחה בשכונת חליסה‪ .‬בזמן מלחמת העצמאות ברחנו למרתף באחוזה‪,‬‬‫ועם שוך הקרבות שבנו לחליסה‪ .‬אבא פתח חנות מכולת ראשונה בשכונה‪ ,‬אבל כשקמו‬ ‫מכולות נוספות‪ ,‬בזו אחר זו‪ ,‬נפגעה הפרנסה‪.‬‬‫למדתי בבית ספר דתי \"מזרחי\" לבנות‪ ,‬והתחום הלימודי החזק שלי היה מתמטיקה‪.‬‬‫בחופשות‪ ,‬וגם אחרי שעות הלימודים‪ ,‬עזרתי לאבא בחנות ככל יכולתי‪ ,‬עד שמכר אותה‬‫ומצא עבודה כשכיר‪ .‬כבוגרת תיכון חיפשתי עבודה וחברה של אחותי שמעה על כך‪ .‬אביה‬‫ניהל את סניף בנק המזרחי‪ ,‬ובו חיפשו אז מנהל חשבונות‪ .‬כיוון שמנהל הבנק הכיר‬‫אותי‪ ,‬הוא ידע שאני תלמידה מצטיינת‪ ,‬אך כשקיבל אותי לעבודה אמר בכנות‪\" ,‬תראי‪,‬‬ ‫אקבל אותך לעבודה‪ ,‬אבל אם לא נסתדר אל תכעסי\"‪.‬‬‫התחלתי לעבוד בבנק‪ .‬בתחילת דרכי יצאתי לקורסים בהנהלת חשבונות‬‫ובמכונת כתיבה‪ ,‬וברבות השנים התמחיתי בתחומים כגון ניירות ערך‪ ,‬מטבע זר‪,‬‬‫חסכונות‪ ,‬אשראי‪ ,‬קופות גמל ועוד‪ .‬היינו הבנק הראשון שעבר תהליך מחשוב מורכב‬‫בשנת ‪ ,1984‬ובתומו עברתי למחלקה אחרת‪ .‬במהלך השנים החלפתי תפקידים‪ ,‬בין היתר‬‫מוניתי לאחראית כוח אדם בסניף‪ .‬בתפקידי האחרון ניהלתי את מחלקת השירותים‬ ‫הבנקאיים‪ .‬נשארתי ארבעים ואחת שנה באותו סניף עד שפרשתי לגמלאות‪.‬‬‫בני הבכור נולד ימים ספורים לפני ליל הסדר בשנת ‪ .1977‬רטה באה אלינו הביתה‬‫ועזרה לי‪ .‬היא ביקשה שנקרא לתינוק על שם אמה סאלי ונעניתי לבקשתה‪ .‬בני נולד לפני‬‫פסח‪ ,‬לכן חשבתי ש\"שי\" יהיה שם מתאים – מתנה לפסח‪ ,‬והוספתי \"לי\" כדי שיתאים‬ ‫לשם סאלי‪ .‬הוא היה בין הראשונים בארץ שנקראו בשם שי־לי‪ ,‬שם די נפוץ כיום‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪182‬‬

‫שי־לי וליאור‪1979 .‬‬ ‫מימין‪ :‬קרן ואושרי זיסמן‪ ,‬ליאור ושי־לי משה‬‫קרול ‪183‬‬

‫בר המצווה של ליאור‪ .1991 ,‬מימין‪ :‬קרול‪ ,‬שי־לי‪ ,‬ליאור‪ ,‬שושנה‪ ,‬ג'ינה ולזר‬‫ליאור נולד בשנת ‪ .1978‬רטה אהבה מאוד את ילדינו כאילו היו נכדיה‪ .‬כשהם היו‬‫קטנים‪ ,‬באנו לביתה בשבתות בלי להודיע מראש‪ ,‬והיא תמיד קיבלה אותנו בזרועות‬‫פתוחות‪ .‬ביתה המה אורחים‪ .‬לפעמים פרשנו שמיכה על הדשא בקריית אליעזר‪ ,‬שיחקנו‬‫עם הילדים ודיברנו‪ .‬כשנסענו בפעם הראשונה לחו\"ל‪ ,‬שי־לי וליאור טופלו אצל אחותי‬ ‫בקריית אתא‪ .‬רטה נסעה באוטובוס לבקרם שם‪ ,‬כמה וכמה פעמים‪.‬‬ ‫שי־לי וליאור‪ ,‬שניהם ניגנו בפסנתר בילדותם‪.‬‬‫שי־לי סיים את התיכון בנווה שאנן בהצטיינות‪ ,‬חמש יחידות במקצועות רבים‪ ,‬הוא‬‫אהב ללמוד והצטיין‪ .‬אחרי שהשתחרר משירותו הצבאי בהנדסה קרבית הוא טייל תשעה‬‫חודשים בדרום אמריקה עם חבר‪ ,‬וכששב התחיל ללמוד הנדסת חשמל ואלקטרוניקה‬‫במכללת \"אורט בראודה\" בכרמיאל‪ .‬אחר כך המשיך ללימודי תואר שני בהנדסת חשמל‬‫ואלקטרוניקה במכון הטכנולוגי בחולון‪ .‬הוא סיים את לימודיו בהצלחה ועבד באוניברסיטת‬‫תל אביב‪ ,‬בחברת \"נייס\" וכיום הוא עובד ב\"אינטל\" קריית גת‪ ,‬בתפקיד ראש צוות‪ .‬שי־לי‬ ‫התחתן ב־‪ 28‬בנובמבר ‪ ,2012‬ומתגורר עם אשתו רינת ובנם יואב בקריית אונו‪.‬‬‫ליאור תמיד היה תלמיד טוב‪ ,‬למד והגיע להישגים גבוהים בקלות‪ .‬הוא סיים את‬‫לימודיו עם בגרות מלאה ולאחר שירותו הצבאי בחיל האוויר למד הנדסת מכונות‬‫במכללת \"אורט בראודה\" בכרמיאל וסיים בהצלחה‪ .‬ליאור נישא ללימור ב־‪ 11‬באוקטובר‬ ‫‪ ,2005‬והם מגדלים את ילדיהם לידור‪ ,‬דנה ונועם בביתם בקריית ים‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪184‬‬

‫שושנה וקרול עם שי־לי ורינת בחתונתם‪ 28 .‬בנובמבר ‪2012‬‬ ‫ליאור ולימור וילדיהם לידור ודנה‬‫קרול ‪185‬‬

‫נועם‪ ,‬בנם של ליאור ולימור משה‪2015 .‬‬‫יואב‪ ,‬רינת‪ ,‬תמר ושי־לי ורינת משה‪2018 .‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪186‬‬

‫אלי (משה מושאלי)‬ ‫לימודי מקצוע בדרך לישראל‬ ‫יצאתי מרומניה בשנת ‪ 1947‬ועברתי את הגבול להונגריה לבד‪.‬‬ ‫במחנה הסוכנות בבודפשט פגשתי את אמי ואת ריקו‪ .‬המשכנו‬ ‫למחנה באוסטריה ובו שהינו כמה חודשים יחד עם לזר וג'ינה‪.‬‬ ‫באחד הימים פנו אלינו אנשי ארגון הג'וינט והציעו לריקו ולי‬ ‫לעבור לבית ספר בגרמניה בהנהלת \"עליית הנוער\"‪ .‬החלטנו‬ ‫לנסוע‪ .‬בקרבת הגבול עם פולין התנשאה אחוזת קארינהאל‪,‬‬ ‫הארמון המפואר של הרמן גרינג‪ .‬אנחנו התאכסנו למרגלות‬ ‫ההר‪ ,‬בפנסיון טוב‪ .‬בוקר אחד הפרידו בין ריקו לביני‪\" .‬כל מי שמלאו לו ארבע־עשרה‬ ‫שנים עובר למקום אחר במרכז גרמניה‪ ,‬רק הצעירים נשארים\"‪ ,‬הודיעו לנו‪ .‬ריקו נשאר‬ ‫ואילו אני עברתי למחנה מעבר של הג'וינט בפרנקפורט‪ .‬גרתי שם מספר חודשים‪ ,‬בקבוצה‬ ‫של מאה וחמישים ילדים‪ ,‬וכשהציעו לי ללמוד בבית הספר לימאות המרוחק שש מאות‬ ‫קילומטרים מפרנקפורט‪ ,‬סירבתי כי מימיי לא אהבתי לקבל פקודות מאיש‪ ,‬ולא רציתי‬ ‫להיות ימאי‪.‬‬ ‫\"אתה רוצה ללמוד מקצוע?\" שאל שליח הסוכנות‪ ,‬והניע אותי להסכים‪ .‬בים הצפוני‪,‬‬ ‫סמוך לגבול עם הולנד‪ ,‬הוקם מחנה גדול ובו בית ספר מקצועי‪ .‬מאתיים ילדים חיו ולמדו‬ ‫במחנה‪ ,‬בתנאים טובים‪ :‬גרנו בבתי אבן‪ ,‬אכלנו בחדר אוכל מרווח וקיבלנו סיגריות‬ ‫אמריקאיות‪ .‬כיוון שאינני מעשן מכרתי את הסיגריות או שהחלפתי אותן בשוקולד‬ ‫ובקוויאר‪ .‬התענגתי על טעמם של המעדנים‪ .‬ברומניה הכרתי את הקופסאות הקטנות‬ ‫של מאה גרם קוויאר‪ ,‬אך מעולם לא זכיתי לאכול מהן לפני כן‪ .‬אבל‪ ...‬מתברר שאפילו‬ ‫קוויאר ושוקולד יכולים להימאס‪ ,‬ותמורתם קניתי בגדים יפים‪ ,‬שעון טוב או בירה‬ ‫שיצאנו לשתות בערבים‪ .‬היו לי סרדינים‪ ,‬סיגריות‪ ,‬סבון‪ ,‬שוקולד ובגדים משלי‪.‬‬ ‫בימים למדתי מסגרות‪ ,‬חשבון‪ ,‬שרטוט‪ ,‬נגרות‪ ,‬חשמל ורדיו‪ .‬המורים היו קשוחים‬ ‫ולא הפגינו התעניינות אישית בנו‪ ,‬חשתי שזה לא חשוב להם אם למדתי אם לאו‪ .‬שני‬ ‫המדריכים הצעירים נעלמו לעתים קרובות‪ ,‬לפגוש חברים או לרקוד עם בחורות‪ .‬מכולם‪,‬‬ ‫רק המנהל האמריקאי היטיב להכירני והיה מודע לקשיי‪ .‬הוא היה אדם טוב לב ועודד‬ ‫אותי להתמיד בשיעורי ההתעמלות‪ .‬שיחקתי כדורגל‪ ,‬התאגרפתי ומצב רוחי השתפר‪.‬‬ ‫בסיום שנת הלימודים אמנם קיבלתי תעודה‪ ,‬אך למעשה לא התמחיתי בשום מקצוע‬ ‫ולא צברתי די ניסיון‪.‬‬ ‫בוקר אחד ראיתי תמונה של ריקו‪ ,‬עומד בתוך קבוצת נערים‪ ,‬ליד אוטובוס‪ ,‬באחד‬ ‫ממחנות הנוער בגרמניה‪\" .‬הנה אחי\"‪ ,‬אמרתי לבחור שלצדי‪\" .‬אם כך‪ ,‬הוא כבר בישראל\"‪,‬‬ ‫השיב‪ .‬כעבור שנה עליתי על האונייה \"פרובידנס\"‪ ,‬עם דרכון בזהות של יהודי שנספה‬ ‫במחנות הריכוז‪.‬‬‫אלי ‪187‬‬

‫אלי בגיל שבע־עשרה בגרמניה‬ ‫אלי ליד בית הספר למקצועות בגרמניה‬ ‫‪188‬‬ ‫משפחת מויסה‬

‫בנסיבות העצובות של פטירת סבתי סאלי פגשתי לראשונה את‬ ‫דודי אלי‪ .‬הייתי כמעט בן עשרים‪ .‬תמיד צחקנו (כמו במערכון‬ ‫\"הכה את המומחה\" של \"הגשש החיוור\") שלאבא יש שבעה‬ ‫אחים‪ :‬אח אחד פה‪ ,‬אח אחד שם ואח אחד לא מוצאים עד היום‬ ‫(במערכון‪\" :‬קישוא פה וקישוא פה‪ ,‬וקישוא אחד ‪ -‬לא מוצאים‬ ‫אותו עד היום\")‪ .‬פגשתי אדם אינטליגנטי ונעים הליכות‪ .‬הוא‬ ‫נותר מרוחק‪ ,‬אבל אנו שומרים אתו על קשר‪ .‬סנדו וריקו‬ ‫היו קרובים מאוד לאחיהם הנשואים‪ ,‬ואילו אלי אוהב את הפינה השקטה שלו‪ ,‬כבר‬ ‫מילדותו‪ .‬הוא עבד בשמירה ובאחזקה בקיבוץ נווה ים ובמקומות אחרים‪ .‬כשסנדו נפטר‪,‬‬ ‫הצטרף אלי לאחיו וויתר מיד על הדירה לטובת ריקו‪ ,‬אף על פי שהוא עצמו נזקק לכסף‪.‬‬ ‫בצעירותו הקפיד על הופעתו‪ :‬לבש חליפה ועניבה ונעל נעליים יפות ומצוחצחות‪ .‬אבל את‬ ‫הכסף שחסך בזיעת אפיו פיזר בבילויים‪ ,‬לרוב רק כדי להרשים את הבחורות שיצא עמן‪.‬‬ ‫כשעבר דירה לא תמיד עדכן את אחיו‪.‬‬ ‫עד היום תומכת בו המשפחה‪ ,‬ודואגת לכל מחסורו‪ .‬כיום מאושפז אלי בבית אבות‬ ‫\"בן יהודה\" בחיפה‪.‬‬ ‫עולה חדש ולוחם‬ ‫רגעים ספורים לאחר שהנחנו רגלינו על הרציף בנמל חיפה‪,‬‬ ‫גייסו אותי בקבוצה של עשרים עולים חדשים‪ ,‬גיוס חירום‬ ‫בשעת מלחמה‪ ,‬מלחמת העצמאות של המדינה שאליה זה עתה‬ ‫היגרתי‪.‬‬ ‫\"מה שמך?\" שאלה הפקידה בעת עלייתי־גיוסי‪\" .‬משה אלי‬ ‫בן שלמה ושרה‪ \",‬השבתי במהירות‪ .‬שמות שונים ומשונים של‬ ‫עולים מכל ארצות תבל‪ ,‬שמעה אותה פקידה בימים ההם‪ .‬התור‬ ‫ארוך ואין זמן מיותר לבירורים‪ .‬בסעיף שם המשפחה היא כתבה \"מושאלי\" ושאלה שוב‬ ‫לשמי הפרטי‪ .‬חוסר ההבנה בינינו גרם לכך שחזרתי על השם‪ ,‬והפקידה ציינה בטפסים‬ ‫שלפניה‪ ,‬כי שמי הפרטי משה ושם משפחתי מושאלי‪ .‬וכך אני רשום עד היום‪ .‬השם‬ ‫שהעניקו לי הוריי בלידתי הוא ִאי ִל ֶיה‪ ,‬אך כולם‪ ,‬חוץ מבני משפחתי‪ ,‬קוראים לי משה‪.‬‬ ‫בלילה הראשון בישראל ישנו על ספסלים בבית ספר \"בסמ\"ת\" בחיפה‪ .‬למחרת העבירו‬ ‫אותנו לבית החרושת לסכיני גילוח \"אֹו ָק ָבה\" ששכן במושב נחלת יהודה ליד ראשון לציון‪.‬‬ ‫המפעל תרם למאמץ המלחמתי בסחורות‪ ,‬ברכוש ובהלנת לוחמים לעתיד‪ ,‬כמונו‪ .‬זכורה‬ ‫לי הב ֵרכה בחצר המפעל‪ ,‬עברנו לידה בדרך למחסן‪ ,‬שבו הנחנו את המזוודות‪ .‬במזוודה‬ ‫השארתי את הדרכון‪ ,‬תעודות ותמונות מן הבית‪ .‬אחזור לכאן בחופשה הראשונה ואקח‬ ‫אותה‪ ,‬חשבתי לתומי‪ .‬היינו פליטים חסרי כול‪ ,‬ולאיש מאתנו לא היו תכשיטי זהב או‬ ‫דברי ערך אחרים בכליו‪ ,‬אלא פריטים אישיים ובעלי ערך רגשי‪.‬‬ ‫שובצתי כחייל קרבי בגדוד ‪ 50‬של הפלמ\"ח ונלחמנו בירושלים ובנגב‪ .‬כחלק מהכשרתי‬ ‫הקרבית יצאתי לקורסים לתפעול כלי נשק קרים וחמים‪ .‬באחד הימים שאלתי בהתרסה‬ ‫את המפקד שלי‪ ,‬פלמ\"חניק ואלוף משנה בצה\"ל‪\" :‬מדוע איני יכול לקבל דרגת סגן‬ ‫אלוף?\" – \"מוישל'ה‪ ,‬אתה עדיין רב־טוראי\"‪ ,‬הוא השיב בפליאה‪\" .‬נכון‪ ,‬אבל עברתי‬‫אלי ‪189‬‬

‫מפעיל כלי נשק שונים במלחמת העצמאות‪.‬‬ ‫יוצא לקרב‬ ‫ראש העין‪1949 ,‬‬‫קורס לחימה בסכין‪ ,‬קורס ירי באקדח‪ ,‬קורס תפעול מכונת ירייה נגד אווירונים‪,‬‬‫למדתי להפעיל תותח קל‪ ,‬תותח אנגלי‪ ,‬תותח גרמני ואפילו פיאט\"‪ ,‬מניתי בפניו את‬‫הרשימה הארוכה‪ .‬בשל מחסור חמור בנשק בינוני וכבד‪ ,‬ניסו בצה\"ל להשיג כל כלי נשק‬‫אפשרי מן העודפים הרבים שנותרו בעולם בתום מלחמת העולם השנייה‪ .‬מקצתם היו‬‫די פרימיטיביים ואפילו מסוכנים‪ ,‬ואנחנו למדנו לתפעל אותם‪ .‬כמה מאנשינו נהרגו‬‫בתאונה בשעה שניסו להפעיל \"פיאט\" – תותח נגד טנקים‪ ,‬שהתפוצץ כשהפגז בקנה‪.‬‬‫\"כשתיגמר המלחמה‪ ,‬אמליץ שתמשיך לבית הספר לקצינים\"‪ ,‬הציע המפקד‪\" .‬עד אז‬ ‫אהיה מבוגר מדי\"‪ ,‬קבעתי‪.‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪190‬‬

‫אחרי חצי שנה רצופה בצבא‪ ,‬יצאתי לחופשה‬ ‫ראשונה‪ .‬מכרים מסרו לי שמנדי אחי שוהה בהוסטל‬ ‫לחיילים משוחררים בחיפה‪ ,‬נסעתי לפגוש אותו‬ ‫ופגשתי גם חברים מרומניה‪ .‬עם ההפוגה בקרבות‪,‬‬ ‫חזרתי למפעל \"אוקבה\" בראשון לציון‪ ,‬לאסוף את‬ ‫המזוודה‪ ,‬ומצאתי אותה פתוחה וכל תכולתה נעלמה‪.‬‬ ‫שירּתי בצה\"ל שנה נוספת ובחופשותיי ביקרתי‬ ‫את אמי ובני משפחתי שעלו בינתיים ארצה‪ .‬בתום‬ ‫המלחמה השתקעתי בחיפה‪.‬‬ ‫בגרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה למדתי‬ ‫מסגרות עדינה במסורים ובעזרת שטנצים (מתקן‬‫לחיתוך חלקים בצורות)‪ ,‬אך בכל זאת הייתי חסר ניסיון והתקשיתי למצוא עבודה קבועה‬‫בישראל‪ .‬עבדתי בנמל חיפה‪ ,‬בבניין ובמקומות עבודה אחרים‪ ,‬וכשנחלשו אצבעותיי‬ ‫הפגועות מאז מכת הקור בילדותי – פניתי לעבודה בשמירה‪.‬‬‫בצעירותי בארץ התחתנתי ואחרי שישה חודשים בלבד התגרשנו‪ ,‬אבל המשכנו לגור‬ ‫יחד שנים רבות ולא נולדו לנו ילדים‪.‬‬‫מעורבותי בחיי אחיי ומשפחתי מצומצמת מאוד מאז ומתמיד‪ ,‬אף על פי שרובנו גרים‬ ‫באותה עיר‪ .‬הייתי מרוחק מן המשפחה‪ ,‬משום שזה הטבע שלי‪.‬‬ ‫אלי ביום הולדתו ה־‪64‬‬‫אלי ‪191‬‬

‫לזר מויסה‬ ‫מבריחים גבולות‬‫שנים ספורות חלפו מיום נישואיי לג'ינה עד שהחלטנו לעלות‬‫לישראל‪ .‬האנטישמיות גאתה ברחובות בוקרשט ומאסנו‬‫בחיים הקשים ברומניה‪ .‬בני אדם אכזריים ארבו ליהודים‬‫בכל פינה בעיר והתעללו בהם‪ ,‬הם לא חסו אף על הזקנים ולא‬‫הייתה בלבם חמלה‪ .‬אפילו הוריי ראו שמצב היהודים מידרדר‬‫ודחקו בי לעלות לישראל במהרה‪ .‬רק כמה שנים קודם לכן‬‫דיבר אבי בגנות ישראל‪ ,‬אך האנטישמיות שהתפשטה במהרה‬‫שינתה את דעתו‪ .‬אבי נפטר והותיר לי את ברכת הדרך כצוואה‪ .‬ליווינו אותו בדרכו‬ ‫האחרונה בחורף ‪.1947‬‬‫לאחר שגמלה בלבי ההחלטה לעזוב‪ ,‬בדקתי איך אפשר לצאת בפועל מרומניה בלי‬‫ניירות ובלי תעודות‪ .‬ידעתי שמהעיר ָג ַלץ‪ ,‬השוכנת על גדת הסירט‪ ,‬הפליגו אוניות ארצה‪.‬‬‫ג'ינה ואני יצאנו לגלץ‪ ,‬בכיוון צפון‪-‬מזרח מבוקרשט‪ ,‬אך סכום הכסף שהיה לנו לא‬ ‫הספיק כדי לעלות על האונייה‪.‬‬‫מנדי שירת בבריגדה‪ ,‬קרול לחם בארץ ישראל‪ ,‬יענקלה‪ ,‬רטה ושמעון‪ ,‬פסקו ופרידה‬ ‫המתינו לעלייה בווינה‪ ,‬ואמי ואחיי הצעירים התכוננו לעלות אף הם‪.‬‬‫בניסיון היציאה השני מגבולות רומניה‪ ,‬הצגתי לחייל משמר הגבול תעודה מזויפת‪.‬‬‫הגשתי את התעודה בביטחון‪ ,‬החייל השתכנע ונתן לי לעבור‪ .‬שיירות ארוכות של פליטים‬‫עמדו בתור ביקורת הגבולות בשנים שלאחר המלחמה‪ .‬החיילים הפשוטים לא דיברו‬ ‫רומנית ולא עיכבו את מי שהציג ניירות כלשהם‪.‬‬‫יצאנו למסע רגלי ברחבי אירופה‪ ,‬פילסנו לנו את \"דרך בורמה\"‪ ,‬כך קראנו לנתיב‬‫הארוך והמפרך שעשינו כאשר חצינו את הרי האלפים המזרחיים ועברנו גבולות בלי‬ ‫דרכונים ובלי תעודות‪.‬‬‫אוניית המעפילים יחיעם‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪192‬‬

‫אוניית המעפילים \"יחיעם\"‬‫ב־‪ 10‬במרס ‪ ,1948‬לעת ערב‪ ,‬הפליגה ממפרץ ַג ֶאטה שבאיטליה אונייה ועליה ‪256‬‬‫מעפילים‪ ,‬ג'ינה ואני היינו בין נוסעיה המאושרים‪ .‬המוסד לעלייה ב' באיטליה ארגן את‬‫ההפלגה‪ .‬אוניית המעפילים נקראה \"יחיעם\" על שם שיירת הלוחמים שיצאה במרס‬‫‪ 1948‬מנהרייה להגן על קיבוץ יחיעם הנצור בגליל המערבי‪ .‬השיירה הותקפה בדרכה‬ ‫ו־‪ 47‬לוחמים נהרגו‪.‬‬‫כעבור יומיים בים הטירני עצרנו בין איטליה לקורסיקה‪ ,‬כיוון שעל האונייה \"יחיעם\"‬‫הוטל לקלוט את מעפיליה של הספינה \"נחשון\" (שם הצופן – \"תמר\")‪ ,‬מאחר שמנועה של‬‫זו התקלקל בלב ים‪ .‬שתי האוניות נקשרו זו לזו בלב ים גועש‪ 530 .‬מעפילי \"תמר\" עלו על‬‫הסיפון והמשכנו בצפיפות גדולה‪ .‬זו הייתה רק תחילתה של דרך רצופה מכשולים ותקלות‬‫טכניות‪\" :‬יחיעם\" עלתה על שרטון‪ ,‬חזרנו לאיטליה להצטייד במזון ובדלק ותקלה טכנית‬‫נוספת אילצה אותנו לעגון שוב‪ ,‬בהמשך‪ .‬חום כבד שרר בבטן האונייה ועלינו תשושים‬‫להתאוורר על סיפונה‪ .‬לא חלפו ימים רבים וסופות רעמים ורוחות חזקות חיבלו במנוע‬‫האונייה‪ .‬התקלה תוקנה בכרתים‪ ,‬אך משמר החופים היווני עלה לסיפון ודרש לעכב את‬ ‫\"על המשמר\" ‪30.3.1948‬‬‫לזר ‪193‬‬

‫ההפלגה מחשש שהוברחו על האונייה קומוניסטים‪ .‬הספינה הצליחה להתחמק וב־‪28‬‬ ‫במרס ‪ 1948‬נפרשו לפנינו סוף־סוף חופי הארץ‪.‬‬‫הנפנו את הדגל ושרנו את \"התקווה\" במלוא גרון‪ ,‬אז לא הבנו שמטוס הסיור הבריטי‬‫החולף מעל לראשינו עתיד להרחיק אותנו מיעדנו‪ .‬כעבור כמה שעות התלוותה אלינו‬‫משחתת בריטית ונתיב ההפלגה השתנה מתל אביב לחיפה‪ .‬למחרת לפנות בוקר שררה‬‫דממה על הסיפון‪ .‬הבריטים השתלטו על האונייה‪ .‬אנחנו‪ ,‬נוסעיה התשושים והמאוכזבים‪,‬‬‫ירדנו לנמל וגורשנו באוניית משא בריטית למחנה מעצר בקפריסין‪ .‬אחדים הורדו‬‫באלונקות‪ ,‬בשל מצבם הרפואי הרופף‪ .‬גדר תיל הקיפה את הסיפון מכל עבריו ומנעה‬ ‫מהמיואשים שבנו לקפוץ אל מי הים התיכון‪.‬‬‫יותר משנה שהינו במחנה ליד העיר פמגוסטה בקפריסין במזרח האי (היום קפריסין‬ ‫הטורקית)‪ ,‬ושם פגשתי את בני משפחתי‪.‬‬‫בשלב שבו הבריטים אישרו לילדים ולזקנים לצאת ממחנות המעצר בקפריסין‪ ,‬ועיכבו‬‫צעירים בגיל הגיוס‪ ,‬זייפתי את גילי כלפי מעלה‪ ,‬והרישום השגוי נותר עד היום‪ .‬למעשה‬ ‫אני צעיר בשמונה שנים מהרשום בתעודת הזהות‪.‬‬‫יום כביסה במחנה המעצר בקפריסין‪.‬‬ ‫צילום‪ :‬לע\"מ‬ ‫לזר‪ ,‬ג'ינה ופסקו בחליפות שנתפרו מאוהלים בקפריסין‪1947 .‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪194‬‬

‫מספרת \"ג'ינה\"‬‫ג'ינה ואני שהינו ב\"מחנה קיץ\" בקפריסין‪ ,‬כך כונו מחנות האוהלים‪ .‬ג'ינה חלתה שם‬‫וכשהגענו ארצה‪ ,‬מיד לאחר הכרזת המדינה‪ ,‬היא אושפזה בבית החולים \"רמב\"ם\"‬‫בחיפה‪ ,‬נותחה ומשם הועברה ל\"תל השומר\"‪ .‬גשם זלעפות ירד ואני התכוננתי לנסוע‬‫מחיפה לתל אביב לבקר את ג'ינה‪ .‬בלי לחשוב פעמיים‪ ,‬נתן לי קרול אחי את מעילו‪.‬‬‫באותו היום שילמו לו על בניית חלון במסעדה‪ ,‬הוא הגיש לי את מחצית הסכום‪ ,‬כדי‬ ‫שאוכל לשלם על הנסיעה ולבקר את רעייתי‪.‬‬‫עד שג'ינה חזרה לאיתנה‪ ,‬מצאתי לנו בחיפה דירה ערבית נטושה‪ ,‬וחיפשתי דירה גם‬‫לאחיי הצפויים להגיע ארצה‪ .‬בחודשים שקדמו לעלייתנו‪ ,‬בזמן מלחמת העצמאות‪ ,‬עזבו‬‫הבריטים את מעוזי השליטה בעיר‪ .‬קרבות קשים ניטשו בין היהודים לערבים‪ ,‬ובסופם‬‫נכנעו ערביי חיפה ורבים מהם עזבו את העיר‪ .‬אנו‪ ,‬העולים היהודים שגורשנו ונטשנו‬‫את בתינו באירופה‪ ,‬התיישבנו בבתים הערבים העזובים בחיפה‪ ,‬שהוכרזו כרכוש נטוש‪.‬‬ ‫אחיותיה של ג'ינה ובני זוגן‬‫לזר ‪195‬‬

‫ג'ינה ולזר‪1953 .‬‬‫בילוי על חוף הים‪1957 .‬‬ ‫משפחת מויסה‬ ‫‪196‬‬

‫בילוי על רחבת הריקודים‪1957 .‬‬ ‫התאספנו בדירה שקיבלו אמי ואחיי בחיפה‪ ,‬שהייתה קטנה מלהכיל את כולנו‪ ,‬אבל‬ ‫שמחנו מאוד להיות שוב יחד‪.‬‬ ‫שלוש שנים עבדתי בנמל כסבל‪ .‬נשאנו משאות כבדים מאוד על הגב‪ ,‬כי לא היו עדיין‬ ‫מלגזות ומנופים‪ .‬ב־‪ 1952‬התחלפנו – ג'ינה ואני – עם משפחה אחרת בדירות‪ ,‬ועברנו‬ ‫מחיפה ליפו‪ ,‬כדי לגור בקרבת משפחתה של ג'ינה‪ .‬שתי אחיותיה‪ִ ,‬הילדה ופפי‪ ,‬גרו בנס‬ ‫ציונה‪ .‬איציק (לונג'נו) מויסה‪ ,‬בעלה של פפי‪ ,‬היה חברי וגיסי‪ .‬המעבר לתל אביב איחד‬ ‫את משפחתה של ג'ינה ופיצל את משפחתי שלי‪ .‬אמי‪ ,‬אחיי ומשפחותיהם נשארו לגור‬ ‫בחיפה‪ ,‬מלוכדים‪ ,‬עוזרים ונתמכים זה בזה‪ .‬למרות המרחק וההכרח להיעזר בתחבורה‬ ‫ציבורית‪ ,‬ביקרנו אותם לעתים קרובות‪ .‬לכל אירוע משפחתי ובכל חג נסענו ג'ינה ואני‬‫לזר ‪197‬‬

‫לחיפה ולנו אצל מנדי ופויקה‪ ,‬בדרך כלל התארחנו לכמה ימים‪ .‬כשפרידה עברה לתל‬‫אביב – התהדקו הקשרים בינינו‪ ,‬ופגשנו אותה כמעט בכל יום‪ .‬כל השנים שמרתי על‬‫קשר טוב עם האחיינים שלי‪ .‬אם מישהו מהם נקלע לצרה כלכלית‪ ,‬השתדלתי לעזור‬ ‫כמיטב יכולתי‪.‬‬‫בתחילה עבדתי בשוק הפשפשים וב־‪ 1955‬חזרתי ל ַסּ ָפרּות ופתחתי מספרה בקומת‬‫הקרקע בבניין שבו גרנו‪ ,‬ברחוב גאולה ‪\" – 21‬סלון לתסרוקות ג'ינה\" היה שמה‪ .‬המספרה‬‫הייתה רווחית‪ ,‬התבססנו ומצבנו הכלכלי השתפר מיום ליום‪ .‬בשנת ‪ 1962‬מכרנו את‬‫המספרה וקנינו מספרה אחרת‪ ,‬גדולה יותר ומרכזית יותר‪ ,‬ברחוב יונה הנביא פינת‬‫אלנבי‪ .‬בשיא ההצלחה חיכו גברים ונשים רבים בתור‪ ,‬והעסקנו שש עובדות שכירות‪ .‬אני‬ ‫הייתי ממונה על צביעת ֵשׂער‪.‬‬‫כשאפסו כוחותינו לעמוד יום שלם על הרגליים‪ ,‬סגרנו אותה ופתחנו חנות סדקית‬‫( ָּג ַל ְנ ֶט ְר ָיה) למוצרי עזר קטנים לתפירה ולרקמה‪ ,‬כמו חוטים‪ ,‬מחטים‪ ,‬מסרגות‪ ,‬טלאים‬ ‫ובעיקר כפתורים מכל הסוגים והמינים‪.‬‬ ‫ידיעה בעיתון לדוברי רומנית בישראל‪:‬‬ ‫\"סלון לתסרוקות 'גינה' מתכבד להזמין את כל החברים והמכרים לחנוכת הסלון החדש‬‫לתספורות‪ ,‬קוסמטיקה ופדיקור‪ .‬אירוע הפתיחה ב־‪ 21.8.1962‬בשעה ‪ 5‬אחר הצהריים\"‪.‬‬‫משפחת מויסה‬ ‫‪198‬‬

‫ג'ינה ולזר בפתח המספרה החדשה שלהם ברחוב יונה הנביא ‪ 46‬פינת אלנבי‪ ,‬תל אביב‪ ,‬ושש העובדות השכירות‪.‬‬ ‫אחת מהן ניהלה את המספרה בהיעדרם של בני הזוג‪ ,‬בנסיעותיהם לחוץ לארץ‪1962 .‬‬‫‪199‬‬ ‫חנוכת המספרה וזרי הפרחים ששלחו הלקוחות והספקים לרגל הפתיחה‬ ‫לזר‬

‫לזר מילא את תפקיד האב עבור כולנו במשפחה המורחבת‪ .‬הוא‬‫הנחיל לנו את האווירה המשפחתית המלוכדת ואת הערבות‬‫ההדדית‪ .‬תמיד התעניין בנו‪ ,‬שאל אם אנו זקוקים לעזרה‪ ,‬וסייע‬‫לכולם ברוחב לב‪ .‬כשהייתי ילד נהגנו לבקר בביתו כשנסענו‬‫עם ההורים ללונה פארק‪ .‬מדי פורים צפינו נלהבים בעדלאידע‬‫והוקסמנו מן התהלוכה הססגונית שעברה ברחובות תל אביב‪.‬‬‫ארבעתנו ישנו בחדר קטן בדירתם התל אביבית של ג'ינה ולזר‬‫ונהנינו ממנעמי העיר הגדולה‪ .‬כחייל וכסטודנט הרביתי לבקר בתל אביב‪ ,‬ולהתארח‬‫אצל דוד לזר או אצל דודה פרידה‪ .‬אכלתי בבתיהם לשובע‪ .‬הדלת הייתה פתוחה‬‫תמיד בעבורי ונקשרתי אליהם‪ .‬פרידה קיבלה אותי ואת אחייניה האחרים בכל שעה של‬‫היום או הלילה‪ ,‬בלי ביקורת ובלי שאלות‪ .‬פעם אפילו באתי אליה במדים עם חבר מן‬‫הפנימייה‪ .‬אמצעינו היו דלים‪ ,‬נסענו באוטובוסים וברכבות‪ ,‬אכלנו אצל הדודים‪ ,‬צפינו‬‫בסרטים בקולנוע וחזרנו לישון על הספה בסלון‪ .‬גם ג'ינה ולזר קיבלו את האחיינים‬ ‫בחום ובזרועות פתוחות‪.‬‬‫כשבגרתי השתדלתי להשיב טובה ולעזור לדודים ככל יכולתי‪ .‬לאחר שתמי ואני‬‫נישאנו‪ ,‬אירחנו בביתנו ברמת אביב לעתים קרובות את לזר ואת ג'ינה‪ ,‬את פרידה ואת‬‫סמי‪ .‬אהבתי את הדודים רטה ושמעון ואת הדודים התל אביביים כאילו היו הוריי‪ ,‬והם‬ ‫אהבו אותי בכל לבם‪ .‬תמיד התקבלתי אצלם בזרועות פתוחות בבתיהם‪.‬‬‫ג'ינה ואני הנהגנו בביתנו אורח חיים מסודר שכלל שעות עבודה‬‫ושעות ארוחות קבועות‪ .‬כל מי שהתארח אצלנו מבני המשפחה‬‫ידע זאת ונדרש להגיע בזמן‪ .‬ג'ינה הייתה הממונה הבלעדית על‬‫המטבח ואני הייתי מופקד על ניהול העסק‪ ,‬על ענייני כספים ועל‬‫סידורים למיניהם‪ .‬בילינו רבות בחוף הים‪ ,‬בעיקר בהרצלייה‪,‬‬‫בביקורינו בחיפה אהבנו לרחוץ בחוף השקט‪ .‬טסנו פעמים רבות‬‫מנדי‪ ,‬שרלוטה‪ ,‬ג'ינה‪ ,‬לזר ואימא של ג'ינה‪1952 .‬‬ ‫‪200‬‬ ‫משפחת מויסה‬